חדות יעקב חלק א· רבי צבי יהודה יעקב מייזליש
סימן לא
להחריף ובקי מו"ה פנחס בר"א פינקעלשטיין נ"י מליקאוואה. בווארשא
א) ע"ד קושיתך על מה שראית במנ"ח בקומץ המנחה תקמ"ט שהביא בשם מר"ד ערמאה דאשה שסירסה עצמה אסורה לבוא בקהל. והקשית ממכות דט"ו דמשכחת בטלו באונס שגירש כגון שסירסה עצמה. גם הקשית נוקמי בשתתה כוס עיקרין לרש"י סוטה דכ"ו אסור לקיימה ואינו לוקה:
תשובה. הנה כל אחרונים הקשו דנוקמי שם במכות דט"ו כשעשה עצמו פצוע דכא. אמנם יפה תי' בתשו' בנין ציון שצריך לבטל באותו דבר שמצוה עליו לקיימו וכמו בשלוח הקן בשובר כנפי' אבל לא כשעשה עצמו פ"ד לא ביטל באותו דבר. ולפי"ז ל"ק קושיתך בשותה כוס עיקרי'. ומלבד זה אין זה קו' כלל דגם לרש"י סוטה רק מדרבנן אסור לקיימה ומ"מ אינה שותה כמו מעוברת חבירו וכשאי אפשר לעולם להחזירה לכ"ע אינה שותית. וקושיתך על ר"ד ערמאה י"ל אם ברצונה סירסה הרי בטלה היא לעשה ואי בע"כ הוי כחובל בחבירו ובתשלומין ובחובל אף כשהוי עוד לאו מ"מ תשלומין פוטר ממלקות כמבואר ברמב"ם פ"ד מחובל ה"ט. ומלבד זה רחוק לאוקמי בכל הני גוני:
אמנם דברי רד"ע יותר תמוהים מיבמות דמ"ב וכתובות ד"ס בעקרה שפי' רש"י שניטל האם ופליגי לענין הבחנה ולר"י תנשא מיד. וי"ל לשיטת הכ"מ בה"א פט"ו ה"ז דלא ישא עקרה אא"כ קיים פ"ו היינו איסור תורה ובקיים אסור ג"כ מדברי סופרים דקיי"ל כר"י לערב אל תנח ידך וזהו מדברי סופרים עיי"ש. ועיין בהרמב"ם פכ"א מה' אסורי ביאה. ולפי"ז נתכוין לא מבעי' בלא קיים דאסור מה"ת והיכי שא"א לו באחרת דלא אפשר למיקם בספיקא כרבא ביבמות דס"ה ואף באפשר מ"מ י"ל לר"י לערב אל תנח ידך עובר תמיד על כל כח וכח שצריך שיהי' ראוי להוליד ולוקה מכת מרדות עכ"פ תמיד. ובגמ' תנשא מיד י"ל כר"ע דחולק על ר"י ומוקי לערב על תלמידים ביבמות דמ"ב וגוף ס' הרד"ע אינו תחת ידי רק ראיתי בברכי יוסף שמביאו לזאת קשה לעמוד על דעתו ואכמ"ל:
ב) ועל מה שהקשית בחולין די"א דפריך בגמ' רובא דליתא קמן מנלן ופרש"י ז"ל דתנן ביבמות דקי"א ע"ב יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זע"ז ולא חיישינן שמא תמצא איילונית כו' עיי"ש. והקשית דהא באמת בזה קאמר הגמ' שם דאפילו ר"מ מודה ולא הי' לו לרש"י ז"ל להביא אלא סיפא דמתניתין שם בא על הגדולה יגדלו מטעם דאזלינן ב"ר דלא אתיא כר"מ וצ"ע. גם אנכי כבר עמדתי ע"ז וכעת נראה לתרץ דהנה רש"י כתב שם דיגדלו משום דאין ב"ד מצוין להפרישו וק"ל לפמ"ש תוס' בשבת דף קכ"א ד"ה שמע דבהגיע לחינוך ב"ד מצ"ל וא"כ איך יגדלו זע"ז ונראה הא דב"ד מצ"ל בהגיע לחינוך הוי רק באיסור תורה אבל באיסור דרבנן אף בהגיע לחינוך אין ב"ד מצ"ל וגדולה מזה כ' הרשב"א שם דקי"ד דרשאי למוספי לי' בידים עיי"ש. והנה תוס' בחולין די"ב ד"ה פסח כתבו הא שר"מ חייש למיעוט הוא רק מדרבנן עיי"ש ושפיר כתב רש"י ז"ל דאין ב"ד מצ"ל משום דהוי רק איסור דרבנן וכ"ז כשהולכין ב"ר אבל כאן דפריך בגמ' מנלן דאזלינן ב"ר וא"כ לפי ההו"א דלא ידעינן דאזלינן ב"ר שוב אזלינן בתר מיעוט מה"ת ואיך יגדלו זע"ז הא קטן או"נ ב"ד מצ"ל וע"כ דמה"ת אזלינן בתר רוב ושוב אזיל ר"מ בתר מיעוט רק מדרבנן כמ"ש תוס' הנ"ל ושפיר יגדלו זע"ז ושפיר מייתי רש"י ז"ל רישא דמתניתין דברישא נמי ע"כ מטעם דאזלינן ב"ר מה"ת ופריך ע"ז מנלן מה"ת דאזלינן ב"ר ודוק:
ג) וע"ד הקו' ביבמות ע"ה בהא דלא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה' איזהו פ"ד כל שנפצעו כו' ופריך בגמ' ואימא מראשו ומשני דלא מנה דורות שאינו מוליד ע"ש. ותמוה מחולין מ"ה דאומר לוי נתמזמז מוחו דדין לומר לך שאינו מוליד א"כ משכחת מראשו והוא קו' נכונה. ונראה דק"ל נימא כגון שנעשה טריפה שניקב קרום של מוח שאינו מוליד ונראה דאיתא בירושלמי פ"ח ה"ב פצוע הייתי אומר עינו ת"ל שפכה פצוע שבצד שפכה. אם פצוע שבצד שפכה עינו שבצד חוטמו כו' ומסיק דלא מנה דורות ע"ש. ומבואר בירושלמי שרק מעינו פריך כיון שסמוך לחוטמו ששופך וא"כ י"ל גם ש"ס דילן ידע שמצי לשנויי סמוך למקום ששופך ורק מראשו מעינו שבראשו קשי' לי' ולא מן מוח כלל. ול"ק מטריפה כיון שרק מעינו קשי' לי' גם דומיא דכרות שפכה שאינו עושה טריפה כלל. גם י"ל ס"ל לש"ס דומי' דכרות שפכה שהוי אבר שבגלוי והה"ד מעינו קשי' לי' ולא ממוח כלל וז"פ:
ד) ועל מה שהקשית ביבמות דס"ט ישראל שבא על בת כהן תאכל בתרומה עיברה לא תאכל ופריך בגמ' כיון דעיברה לא תאכל ליחוש שמא עיברה מי לא תנן מפרישין אותן ג"ח דחיישינן שמא מעוברות הן עיי"ש וכתב מהרש"א דקו' הש"ס קאי מאונס ופתוי דהוי חד ביאה דניחוש כי האי דמפרשינן ג"ח אף דלא הוי רק חדא ביאה עיי"ש והקשית הא לעיל דל"ד מוקי הש"ס האי דמפרישין כשבעלו ושנו וצ"ע הנה כבר עמד ע"ז בס' אוה"ד ונשאר בצ"ע. ונראה דהנה הר"ן בקידושין ד"י ע"א כתב דיבמה נקנית בהעראה וכ' שם וכ"ת א"כ דתחלת ביאה קונה ביבמה מאי קמפרקינן ביבמות ד"כ בח"ל דאין עדל"ת משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' הול"ל גזירה תחלת ביאה אטו סוף ביאה דכיון דקני' בהעראה קיים לעשה ומכאן ואילך קאי באיסור לאו וליכא עשה כלל. י"ל דכולה ביאה ראשונה ביאה דמצוה היא ושריא דעיקר מצות יבום להקים זרע הוא ובעי ביאה ראוי להקמת זרע ואע"ג דעל הרוב אין האשה מתעברת בביאה ראשונה זמנין דמתעברת כדאיתא ביבמות דל"ד עכ"ד. ותמוה מנין הוכיח משם דמיעוט מתעברות מביאה ראשונה. ונראה משום דמבואר שם דל"ג ע"ב שנים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה לזה ואת של זה לזה הרי אלו חייבין משום א"א וכו' ומפרישין אותן ג"ח שמא מעוברות הן ופריך בגמ' והא אין אשה מתעברת בביאה ראשונה ומשני שבעלו ושנו ופריך בגמ' והא תמר בביאה ראשונה נתעברה ומשני תמר באצבע מיעכה דאר"י כל מיעכות של בית רבי תמר שמן ולמה נקרא שמן תמר ע"ש תמר שמיעכה באצבע עיי"ש והי' קשה להר"ן למה כל מיעכות של בית רבי תמר שמן ולא לאה שמן שהיא ג"כ מיעכה באצבע כמבואר בתוס' שם דף ע"ו ד"ה שלא וגם הי' ק"ל קו' מהרש"א שם דל"ד שהקשה למה לא פריך הגמ' מלאה שהיא ג"כ נתעברה מביאה ראשונה כמו שפריך הגמ' מתמר ע"ש וגם קו' האוה"ד שהקשה הלא ער ואונן שמשו שלא כדרכה כדי שלא תתעבר ויכחיש יפי' וא"כ דלמא בעלו ביאה א' כדרכה דהא לא מיעברה בביאה א' וא"כ גבי יהודה הי' ביאה ב' עיי"ש ומכל אלו הראיות הוכיח דמיעוט מתעברים מביאה ראשונה כמ"ש הנוב"י מהדו"ק חלק אה"ע סי' כ"ב וזכה לכוין להר"ן הנ"ל וכ' דקו' הש"ס מתמר היאך הפקירה עצמה ליהודה ומהי"ת תהי' ממיעוט ותתעבר מביאה ראשונה ע"ש וע"ז תי' הגמ' שתמר מיעכה באצבע והתוס' דע"ו בד"ה שלא שם כ' לישב על לאה שנתעברה מביאה ראשונה אותו תי' שתירץ הש"ס שמיעכה באצבע אבל המקשן י"ל ס"ל דלאה ממיעוט היתה והנוב"י כ' שם דקו' הש"ס דלמה צריך להפריש הא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה דרובא אין מתעברות מביאה ראשונה אבל משום מיעוט א"צ להפריש ע"ש וזה תינח למאן דמוקי שם בדל"ד מתניתין כר"ש אבל לר"י א"ר דמוקי שם מתניתין כר"מ ור"מ חייש למיעוט שוב א"צ לתרוצו דהש"ס כשבעלו ושנו אלא דמפרישין משום דחייש למיעוט וי"ל כאן בד' ס"ט ע"ב סוגית הש"ס לר"י אמר רב דמוקי התם כר"מ דחייש למיעוט ושפיר כ' מהרש"א דקו' הש"ס שם דפריך כיון דעיברה לא תאכל ליחוש שמא עיברה מי לא תנן מפרישין ג"ח דחיישינן שמא מעוברות הן קאי באונס ופתוי דהוי חד ביאה דניחוש כי האי דמפרישין ג' חדשים ואין לומר הא שם דל"ד מוקמינן בשבעלו ושנו דזה אינו דכאן הסוגיא לר"י א"ר דמוקי התם מתניתין כר"מ ולדידי' לא צריך לאוקמי כשבעלו ושנו אלא מטעם מיעוט מפרישין ודו"ק:
ה) גם י"ל דהקשו מנין שמיירי בביאה א'. ובתוספת הרא"ש הביא תי' בשם ר"מ מדקתני ובשעת כניסתן לחופה משמע קודם חופה לא נתחייב אי הוחלפו ולמה לא וצ"ל מטעם דבנערה המאורסה אינו בכרת מדלא חשב במתניתין בכריתות וא"כ ליכא חטאת משום א"א וליכא ט"ז חטאות ולהכי נקט אחר חופה נתחלפו ולפי"ז ע"כ מיירי בבתולה דאי בבעולה אין לה דין מאורסה ובחנק כשהוי התראה ובלא התראה כרת וחייב בשוגג חטאת וא"כ קודם חופה ג"כ דינא הכי וע"כ שמיירי בבתולה. ולא נתישב תי' זה לשיטת יראים סי' רט"ז שכ' אזהרה דנערה המאורסה מלא תנאף כמו בא"א ובכלל א"א וגם כרת בכלל. כמו שתמה באוה"ד. וא"כ ליראים קשה מנין בביאה א' מיירי. ונראה מדנקט אם היו קטנות מחזירין מיד משמע בגדולות תמיד אין מחזירין וליפלג וליתני בדידי' לחלק בגדולות בין בתולה בין בעולה דבבתולות מחזירין ובבעולות מפרישין. וע"כ גם בבתולות ובביאה א' מפרישין וז"פ. ומשני ע"ז שבעלו ושנו שמתעברים וא"כ י"ל תמיד גזרינן אף בביאה א' אטו בעלו ושנו ושמא בעלו ושנו ורק בקטנות אמרינן שם דל"ה כיון דהוחלפו לא שכיח ל"ג קטנות אטו גדולות אבל ביאה א' אטו בעלו ושנו י"ל גזרינן וא"כ הקשה הש"ס לשיטת מהרש"א גם באונס ומפותה בחד ביאה נגזור אטו בעלו ושנו ושמא בעלו ושנו. וניחא דברי מהרש"א:
ו) ושיטת יראים נראה ליישב שיהי' ניחא מה שקתני ובשעת כניסתן לחופה ולא מקודם אף שלשיטת יראים גם נערה המאורסה בכרת. נראה ליישב כיון דקתני ואם היתה קטנה מחזירין מיד ובקטנה מאורסה פליגי ר"מ וחכמים בסנהדרין דס"ו דר"מ ס"ל נערה ולא קטנה ופליגי אליבא דר"מ תנאי אי פוטר לגמרי או רק מסקילה אבל הוי בחנק ולר' יאשי' פוטר לגמרי כיון שאינו שוה במיתה פטור לגמרי וא"כ לר"מ אליבא דר' יאשי' אינו בכרת כלל דלא הוי באזהרת ל"ת דא"א כלל כיון שליכא כרת וגם ליכא חטאת כלל ולהכי נקט כניסתן לחופה דאז שוין במיתה א' והוי במיתה ושפיר הוי בחטאת. ואתי' גם ליראים כהוגן כל דברי הר"מ. ודברי רש"י י"ל עוד דגם אחר השרת בתולים בביאה א' לא שכיח:
ז) וע"ד קושיתך ביבמות דמ"ו ע"ב ור"י טבילה באמהות מנ"ל סברא היא דא"כ במה נכנסו תחת כנפי השכינה כו' הקשה הרשב"א ז"ל דדילמא נכנסו תחת כנפי השכינה בהזאה ותי' לכשתמצא לומר הזאה באמהות ע"כ דטבילה נמי היתה דהא גמירי דאין הזאה בלא טבילה אלא דה"ק אפילו את"ל דלא היתה הזאה באמהות מ"מ ע"כ טבילה היתה דאל"כ במה נכנסו תחת כנפי השכינה עכ"ל הרשב"א ז"ל והקשית לפ"מ שהקשו בתוס' ור"י הא אין הזאה בלא טבילה ותירצו משום ר"א איצטריך דל"ל אין הזאה בלא טבילה ע"ש. ולפי"ז שוב הדרא קו' הרשב"א ז"ל דדלמא נכנסו תחת כנפי השכינה בהזאה ולר"א ל"ש לתרץ כהרשב"א הנ"ל דר"א ל"ל אין הזאה בלא טבילה. ונראה דבתרגום אונקלוס סוף כ' משפטים פי' על פסוק ויזרק על העם וזרק על מדבחא לכפרא על עמא ע"ש ופי' על העם בעבור העם ובמגילה ד"ג אמרינן תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי ר"א ור"י ע"ש וכיון דר"י הוכיח מכאן שטבלו דאין הזאה בלא טבילה ע"כ לא פי' ר"י וזרק על מדבחא רק על העם ממש וע"כ פי' זה מפי ר"א שמע ולר"א ע"כ לא הי' הזאה כלל על העם רק על מדבחא ול"ק לר"א כלל קו' הרשב"א ומיושב קושיתך. הן לפי"ז יקשה על תוס' למה כ' סתם דר"א ל"ל אין הזאה בלא טבילה למה לא מייתי מת"א דע"כ ל"ל לר"א הזאה כלל דאל"כ ת"א אליבא דמאן כיון שרק מפי ר"א ור"י אמרו. וי"ל כיון שמסוגיין מוכח שר"א ל"ל הא דאין הזאה בלא טבילה איסתגר בזה לבל יוצרך להאריך להביא מת"א מיהת קושייתך ל"ק כלל כיון דע"כ ר"א ל"ל הזאה כלל:
ה) ועל מה שהקשית ביבמות דנ"ז בתוס' ד"ה והא שהקשו דדלמא קסבר ר"ש נמי דקהל גרים לא איקרי קהל ע"ש. ובדורש לציון דרוש ז' הביא ספרי דר"ש ס"ל דקהל גרים איקרי קהל ע"ש וצ"ע י"ל בפשיטות דכונת תוס' דכתבו ודילמא קסבר נמי דקהל גרים ל"מ קהל על ר"א אמר ר' אושעיא דדילמא קסבר דקה"ג ל"מ קהל ומותרת לפ"ד דקסבר כר"ש משתמרת לביאה פסולה דאורייתא אכלה ואין סתירה לדורש ציון הנ"ל ובלא"ה ל"ק על תוס' דגירסות בזה כמבואר בהגהות מצפה איתן להש"ס ווילנא ודוק:
ט) ומה שהקשית על הלח"מ פ"ד מה' חליצה שכ' בהא דאמימר ביבמות דק"ג דחולץ צריך למדחסי' לכרעא ופריך ר"א הא תנן בין עומד בין יושב בין מוטה ותמוה הא אמימר לכתחלה אמר וברייתא הוי דיעבד. וחידש דהך מקשה והך מתרץ סברי דכי מכשרינן בדיעבד היינו חד פסול אבל תרי פסולי לא מכשרינן בדיעבד וכיון שכן שפיר פריך בלא עמד ולא דחס לכרעא הוי תרי פסולי וגם בדיעבד ל"מ ע"ש. והקשית מיבמות דף ק"ג דאמר ר' יוסף לאביי הב לי סנדלך יהב לי' שמאלי א"ל לכתחלה מי שרי א"ל גם אינו שלו לכתחלה מי שרי והא כשהי' שמאלי וגם אינו שלו גם בדיעבד יפסל דתרי לכתחלה פוסל גם בדיעבד. ונראה דביבמות דמ"ה עבדי' דר"ח ב"א אטבלה לההוא עכו"ם לשם אנתתא. אר"י יכילנא לאכשורי בה כדר' אסי דאר"א מי לא טבלה לנדותה. וכ' תוס' שם לכתחלה מוסרין שני ת"ח שעומדים מבחוץ רק בדיעבד כשר גם הק' תוס' הא טבילת נדה בלילה וגר ביום ותי' תוס' דרק לכתחלה דוקא ביום ע"ש. ואיך אמר יכול לאכשורי הא הוי תרי פסולי לכתחלה וגם בדיעבד פסול. ונשמע דר"י ס"ל שאין חילוק כלל בין חדא לתרי. ושפיר אמר אביי לר"י. גם נראה ראי' מאביי דלא מפליג בין חד פסול לכתחלה בין תרי במנחות דמ"ט דתמידין ומוספין אין מעכבין זא"ז ופריך ה"ד אילימא דאית לי' ולקדם והא"ר העולה עולה ראשונה כו' ואמר אביי כו' ודקא קשי' לך שלא יהי' דבר קודם מצוה בעלמא הוא ע"ש ושם הקשו תוס' הא מקרא מלבד עולת הבוקר ילפינן שתמיד קודם ותי' דעולה ראשונה למנחת חביתין ע"ש. וא"כ נגד מוספין הוי תרי לכתחלה חדא תדיר קודם ושני עולה ראשונה ולמה לא יעכב ולא יפסל בדיעבד וע"כ שאביי לא מחלק ושפיר פריך אביי לשיטתו. והלח"מ מדייק בלשונו דהך מקשה והך מתרץ והיינו רק לאמימר ור"א שסוברים כן. גם י"ל כיון דלר"א גם ברגל שמאל כשר כ"ש בסנדל שמאל על רגל ימין לר"א כשר לכתחלה והיכי שלחד מ"ד כשר לכתחלה אף שלדידן אין לעשות לכתחלה מ"מ לא מצרפינן כה"ג ליפסל בדיעבד וראי' מיבמות דק"ד דבמוק ויחיד ובלילה לא נפסל בדיעבד כיון דאיכא מאן דמכשיר לכתחלה. ולפי"ז מיושב ג"כ מיבמות דק"ז ע"ב דאמרו ב"ה לב"ש והלא פישון הגמל מיאנה אשתו שלא בפניו א"ל ב"ש פישון גמל במדה כפושה מדד שהפסיד נ"מ שלה ע"ש ברש"י] לפיכך מדדו לו במדה כפושה מדקא אכיל פירי נשואה היא והאמרי ב"ש נשואה לא ממאנה תרי קיטרי עבדי בי' ובתוס' ד"ה תרי בירושלמי פריך אילו עושה דבר שלא כשורה מתירין ערוה שלו ומשני ר"ח עברה ומיאנה מנשואין ושלא בפניו על דעתי' דב"ש מיאונה מיאון. ולהלח"מ קשה כיון שהוי שני ענינים דלכתחלה לא דנשואה לכתחלה אינה ממאנת וכן שלא בפניו וא"כ לא יועיל גם בדיעבד והדרא קו' ירושלמי. וא"כ קשה על לח"מ מירושלמי. ולפי"ז ל"ק כלל כיון דלב"ה מתירין לכתחלה שוב גם לב"ה אף בתרי דיעבד לא מחמירין כמו מוק יחידי ובלילה כיון דאיכא מאן דמכשיר. וז"ב:
וגם נראה ראי' מיבמות דף ק"ג דחלצה בסנדל של עכו"ם בדיעבד כשר ובתוס' שם דק"ג כתבו שמיירי בנתכוין שלא לקנות והוי אינו שלו והוי תרי פסולי לכתחלה משום אינו שלו ומשום עכו"ם ומ"מ בדיעבד כשר ונשמע מרבא שמתיר ולא מחלק כלל:
י) ובני יקירי החריף ישראל אלעזר שי' אמר לפרש דברי תוספתא בריש תמורה שהביא וז"ל המימר אפילו בשבת הר"ז מומר ואינו מובן מה רבותא אשמעינן התוספתא אפילו בשבת ופירש משום דלכתחלה אסור להמיר כמבואר בריש תמורה. וגם בשבת לכתחלה אין מקדישין כמבואר בביצה דל"ו ע"ב דאסור להקדיש בשבת ומבואר בש"ע חו"מ סי' ר"ח בש"ך מרי"ף וירושלמי דכולן מה שעשו עשוי שבדיעבד מהני וה"א כיון דתרי לכתחלה דלא למיעבד תמורה לכתחלה ואין מקדישין בשבת לכתחלה גם בדיעבד יהי' פסול כמ"ש הלח"מ הנ"ל וקמ"ל התוספתא שמ"מ כשר והוי תמורה ורבותא גדולה בזה וקשיא על הלח"מ. ויפה העיר. אמנם לפענ"ד דברי התוספתא כונתו כיון שהמיר בשעה שאינו ראוי להקרבה ומבואר ברמב"ם פ"ג מהל' תמורה שתמורת פסח אם המיר קודם חצות אין תמורתו קריבה וכ' הצל"ח בפסחים דצ"ו דסובר רבינו כשהימר בשעה שאינו ראוי לקרבן לא נתפס התמורה להקריבה. ואח"ז כ' הצל"ח ודע בהמיר בשבת קריבה מפני כיון שאז בעבר והקריב מהני ע"ש. ולפי"ז הם הם דברי תוספתא שאפילו המיר בשבת שא"ר אז לקרבן מ"מ כיון שעבר והקריב מהני ומקרי תמורה וקריבה וז"ב. ובחדושי כתבתי עוד בזה ואכמ"ל:
יא) ובני יקירי החריף כמר דוד נ"י אמר לישב קו' הגאון רא"ב על תוס' כתובות דכ"ב בניסת לאחד מעדים שהקשו מהרגנוהו לא ישא את אשתו. ותמה הגאון רא"ב ז"ל הובא בפנ"י שם הא אם כנס א"מ. די"ל בתרי ותרי כיון שלכתחלה לא תנשא לעלמא כיון שכת אחרת מכחישן וע' באס"ז שם. וגם אסורה לו לכתחלה כיון שעד המעיד לא ישאנה והוי תרי איסורי לכתחלה ולהלח"מ ראוי לומר גם בדיעבד תצא וראי' מתוס' לשיטת הלח"מ ויפה אמר:
אך מדברי הרמב"ם שפסק גם בע"א וע"א שמכחישין זא"ז כשהעידו בב"א אם נשאת לעד המעיד שמת בעלה לא תצא והא לכתחלה יש שני איסורים חדא משום עד המעיד באשה לא ישאנה גם כיון שחבירו מכחיש שאפילו כשבא מקודם אסורה לכתחלה כ"ש בב"א וראוי לומר תצא ונשמע מדברי הרמב"ם דלא כס' הלח"מ. ולפי"ז י"ל אביי דלא מוקי שם בב"א וכהרמב"ם שרצה לישב אף לאמימר ור"א שסוברים סברת הלח"מ. והרמב"ם פסק כאינך אמוראי' שהוכחתי לעיל דלא סוברים כלל סברתו ומיושב שיטת הרמב"ם:
יב) וקו' הגרא"ב י"ל דתוס' ס"ל כהרמב"ם שגם בע"א אומר מת וע"א אומר לא מת בניסת לא תצא והי' ק"ל לתוס' למה נקט הברייתא בשנים ולא בע"א. וצ"ל רבותא לענין לכתחלה לא תנשא שבע"א אין רבותא שאפילו בלא הכחשה ג"כ לכתחלה עד המעיד באשה לא ישאנה והוי רבותא בשנים. ולפי"ז הי' קשי' לתוס' הא עד המעיד באשה לא ישאנה דהי' ס"ל גם שנים חשודים רק תלתא שהוי ב"ד ל"ח וא"כ לענין לכתחלה אין רבותא ולינקט בע"א וע"א זהו קו' תוס' ותי' שנים לא חשודים כלל והוי רבותא דמשום שמכחישים זא"ז לכתחלה לא תנשא אף ששניהן אומרים ברי וז"פ:
גם י"ל תוס' ס"ל כיון שאין בודקין בדו"ח מטעם תק"ע וכיון שלכ"ע אסורות ולעדים ג"כ לכתחלה אסורה ל"ש תקנת עגונות א"כ ראוי שתצא ותי' דב' לא חשידי ומשום לזות שפתים שלא ישא לא מקרי איחור כמבואר בסי' י"ז סעיף ל"ז בח"מ וב"ש ע"ש ושייך תק"ע ועי' תשו' ברי"א סי' כ"א בע"א במשאל"ס ע"ש. ודברי הרמב"ם [עהשמ"ט י"ל בע"א וע"א ראוי לומר דמוקמינן בחזקת א"א ודוקא בתרי ותרי אמרינן שהוי סד"א ונגרע החזקה ע"י תרי אבל בע"א וע"א מוקמינן בחזקת א"א. אמנם הא דע"א מהימן כ' רש"י שבת דקמ"ה שאפקעינהו לקדושין וליכא חזקת א"א ולהכי ס"ל דלא תצא. ולפי"ז לאביי דס"ל בקדושין דס"ו אשתו זינתה בע"א מהימן וחולק על כללא דאין דשב"ע פחות משנים ערשב"א ומקנה שם ומה"ת מהימן ומוקמינן בע"א וע"א על חזקת א"א להכי לא מוקי בבאים בב"א משא"כ לדידן דקיי"ל א"ד שבערוה פחמ"ש רק אפקעינהו וליכא חזקת א"א ודוק ובחדושי הארכתי ואכ"מ:
יג) ועל מה שהקשית ביבמות דפ"ו ע"א קאמר מ"ט דר"מ דקסבר מעשר ראשון אסור לזרים כו' א"ק ויסף חמישיתו עליו עליו ולא על המעשר כו' עיי"ש. והקשית מב"מ דנ"ד ע"א אמר רמב"ח הרי אמרו תרומה אינה משתלמת אלא מן החולין כו' חומשו מהו שישתלם שלא מן החולין כו' א"ל א"ק עליו לרבות חומשו כמותו א"כ איצטריך תיבת עליו ע"ז והיאך דרשו ב' דרשות וצ"ע. ונראה דהנה הרדב"ז על הרמב"ם פ"ו דתרומות כ' לחדש דבת כהן שנשאת לישראל להכי אינה משלמת חומש כיון שאינה זרה גמורה ואינה במיתה במזיד ומשו"ה ליכא חומש בשוגג דחומש מטעם מיתה ע"ש ובחדושי כתבתי לישב קו' הלח"מ פי"ט מה' סנהדרין שהקשה על הרמב"ם פ"ו דתרומות ה"ו שכתב דזר שאכל תרומה טמאה חייב מיתה דהא זר במיתה ילפינן בסנהדרין דפ"ג מכהן טמא שבמיתה מומתו בו כי יחללוהו ושם בתרומה טמאה פטור דמתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת וא"כ גם זר ליפטר ע"ש. ואאמ"ו הגאון זצ"ל בחדושי הרד"ד בסוגיא דאוכל תרומת חמץ הראה מקום לדברי הרמב"ם מסנהדרין שם דאמרינן כהן טמא שאכל תרומה טהורה וזר שאכל תרומה ומינה דייק בגמ' דכהן טמא בתרומה טמאה אינו במיתה מדנקט טהורה דוקא ואילו בזר נקט סתמא זר שאכל תרומה משמע דאין לחלק בין טמאה לטהורה ע"ש וזכה לכוין לדברי הסמ"ג לאוין רנ"ה ע"ש. ולדברי הרדב"ז הנ"ל י"ל דברי הרמב"ם כיון דזר שאכל ת"ט מחויב חומש כמבואר ברמב"ם פ"ו דתרומות ה"ו א"כ ע"כ במיתה דחומש במקום מיתה ובליכא חיוב מיתה אינו משלם חומש. ובחדושי ביארתי בזה דברי רש"י יבמות דס"ט ע"ב ד"ה תהא מקולקלת למפרע לשלם תרומה שאכלה קרן וחומש ע"ש והקשה הפר"ד ד"מ ח"ג מתרומות פ"ז מ"ב מבואר שם דליכא חיובא דחומש רק בזר מעיקרא ונשאר בצ"ע ע"ש ובארתי דזה רק לדידן אבל לרב דס"ל בסנהדרין דפ"ג ע"ב זר שאכל תרומה א"ח רק מלקות ע"ש ובתורה כתיב מפורש שמשלם חומש וא"כ גם בת כהן משלמת חומש ול"ק מתניתין דתרומות הנ"ל די"ל רב תנא ופליג כמו דמשני בסנהדרין שם רב תנא ופליג ע"ש ופרש"י אליבא דרב וא"ש ואכמ"ל. מיהת להרדב"ז ק"ל כיון דבו ממעט מעשר ממיתה למ"ל עליו למעט מחומש ביבמות פ"ו דממילא ידעינן כיון שאינו במיתה אינו בחומש להרדב"ז כמו שמבואר בשבת דף ע"ב לרבא מיתה במקום כרת וחומש במקום קרבן וכשליכא מיתה ממילא ליכא חומש ג"כ. ונראה דבתורת כהנים פ' אמור פ"ד הביא רק בו ולא במעשר ולא עליו כלל עיי"ש לכן י"ל דזה רק נקט הגמ' אליבא דרב דזר שאכל תרומה א"ח רק מלקות אבל חומש חייב וצריך עליו למעט מעשר מחומש ובב"מ דנ"ד איגלגל מלתא ומטי קמי' דרבא עיי"ש וס"ל בשבת ע"ב מיתה במקום כרת וחומש במקום קרבן וכיון דבו ממעט מעשר ממיתה ממילא ליכא חומש ושוב עליו מיותר ושפיר דריש לרבות חומשו כמותו והבן. וא"ל מגמ' מנחות דע"ז ע"ב דרבא גופא צריך בו וחמישיתו ליפטר ממיתה וחומש לק"מ די"ל דרבא דמספק"ל בתרומת לחמי תודה אי לתרומת מעשר מדמינן וחייב במיתה וחומש או בו ממעט ולא באחר ואף דרבא לא חולק על ברייתא דתו"כ דקאמר בו ולא במעשר רק מספ"ל אי בו גם ממעט תרומת לח"ת ודרשינן בו דוקא ולא באחר כלל וגם לח"ת ממעט או אף אי לא ממעטינן לח"ת ממיתה ובו רק מעשר ממעטינן מ"מ וחמישיתו ממעט ולא באחר שיפטר לח"ת מחומש אף אם מחייב במיתה. ונשאר בספק אי ממעטינן מיתה מבו. ואי ממעטינן מחומש אף אי לא נתמעט ממיתה. אבל אם הי' בבירור ממעטינן מבו לא הי' צריך כלל לידרש מחמישיתו וכיון שנשאר בתיקו שפיר הוי ספק הן לענין מיתה בי"ש והן לענין חומש ובהיותי בזה ק"ל לכאורה על רש"י שם שכתב גבי דמוע לא אשכחן מיעוט בקרא עיי"ש והא דמוע רק דרבנן דמה"ת ברוב סגי ומדרבנן בק"א. ונראה דס"ל כשיטת הראשונים נז' ברמב"ן ע"ז דף ע"ד דתרומה בק"א הוי מה"ת והיינו לר"י דמב"מ ל"ב ותרומה בק"א בטיל אף שהוי מב"מ ע"כ דבתרומה גזה"כ דליבטל בק"א ורבא ס"ל ג"כ מב"מ ל"ב וע"כ תרומה בק"א הוי מדאורייתא ולפי"ז מיושב קו' הכ"מ על הרמב"ם בפ"ט הל' י"ג מה' מעה"ק בספק פוסק שאינו מדמע דלדידן דמב"מ בטיל ותרומה בק"א רק מדרבנן כיון דלא איפשטא הוי ספיקא דרבנן ולהקל וז"פ והא שפרש"י בנדה מ"ז מדומע חייב דמה"ת חד בתרי בטל ולרמב"ן הול"ל מה"ת בק"א י"ל שם מוקי לה בנתחמצה והסירו משם השאור ונשאר רק טעם לחוד וגם לר"י בטל וע' רש"י חולין צ"ט וברשב"א שם:
וגם י"ל דלכאורה הא שם דרשו מעליו דעם חומשו הוי חמשה ואינו מיותר. ונראה דהנה רש"י כתב בכולהו חומשין עליו כתיב בב"מ נ"ד וא"כ י"ל מקשינן זל"ז ובהקדש עליו ראוי להיות קודש ובמעשר שני עליו עם חומשו חמשה ובתרומה למעט מע"ר מחומש ובמה מצינו ילפינן חדא מחברתה כיון דכתיב בכולן עליו וז"פ:
יד) וקו' הבנין ציון סי' ס"ט שהקשה על הטור אה"ע שבסי' של"א פוסק דישראל שבא על בת כהן מותרת בתרומה ול"ח לשמא נתעברה ובאה"ע סי' י"ג פוסק שצריכה הבחנה והוא נגד הגמ' יבמות דס"ט שאין חילוק בין הבחנה לתרומה רק בין זנות לנשואין עיי"ש ונראה דהנה הקשיתי מ"פ בגמ' משעה אחת לפני מיתתו אסורה בתרומה והא עיקר קו' הש"ס כמו שחיישינן כאן למיעוט ראוי גם שם ליחוש למיעוט הא מבואר שם דקי"ט ע"ב דהי' ראוי לחלק בין לאו לכרת רק דחי מה לי לאו או כרת ע"ש וכ' המל"מ בפ"א מה' יו"ט דאיסור שאין בו מלקות חלוק מכרת עיי"ש והרדב"ז חידש דבת כהן שנשאת לישראל כיון שאינה זרה מעיקרא אינה במלקות שפיר לא חששו משא"כ בגירש שעה אחת קודם מיתתו הוי מיתה בי"ש שפיר חששו דמלאו שאין בו מלקות לכרת מחלקינן כמ"ש המל"מ הנ"ל. ואפ"ל קו' הש"ס לרב דזר בתרומה רק בלאו ולא במיתה בי"ש א"כ בין לאו שאין בו מלקות ליש בו מלקות י"ל דלא מחלקינן רק בלאו שא"ב מלקות לכרת מחלקינן משא"כ לדידן שפיר יש לחלק וי"ל כתי' הש"ס לחלק בין הבחנה לתרומה וק"ל:
דברי הק' צא"י יעקב מייזלש