אור ברסלב

חדות יעקב חלק א· רבי צבי יהודה יעקב מייזליש

סימן ל

סימן כט

להרב המאוה"ג מו' בנימין אלי' נ"ו אבד"ק ווידאווי וכעת הגאבד"ק זאלאשין.

מכתבו קבלתי. א) ואשר כתב בחדושי תורה וז"ל בתוס' גיטין נ"ג ע"א כתבו טעמא דשמואל דמנסך קלב"מ דאשעת הגבהה א"ל הרי שלך לפניך ואשעת ניסוך הו"ל כנסכו אחר כיון דקלב"מ ולכאורה תמוה הא בקלב"מ מהני תפיסה הרי דלא חשבינן כלא עשה כלל והיאך מדמי לנסכו אחר. וי"ל דהפ"י הק' כל קלב"מ נקנסוהו שלא יהא כאו"א הולך וי"ל עפ"י הטו"ז היכי דכתוב מפורש אין כח לחז"ל לשנות וכתיב כדי רשעתו וכו' ולפי"ז י"ל היכי דקלב"מ ותורה לא חייבו ממון א"א לקנוס שלא יהא כאו"א וקם דינא דהיזק שא"נ ל"ש היזק ומה שאמרו מנסך קלב"מ אין הכוונה דהי' חייב בהשא"נ מקנס חכמים רק משום קלב"מ פטרוהו רק ה"פ כיון דקלב"מ ולא גזרו כלל חכמים עליו ואין עליו שום חיוב אפילו תפיסה ל"מ ודמי לנסכו אחר דקלב"מ בהשא"נ אין שום חיוב עליו עכ"ד וביקש מאוד להשיבהו בד"ת:

תשובה. מה שהקשה כ"ת כיון שמועיל תפיסה לא דמי לנסכו אחר ל"ק כלל דכונת תוס' דהגבהה לא מעלה ולא מוריד בזה כיון שיכול לומר הש"ל וכנסכו אחר שרק מהני תפיסה כיון שקלב"מ רק מהני תפיסה כן בניסך הוא רק מהני תפיסה אבל ממון אינו חייב כלל. ואשר כ' ליישב קו' הפנ"י עפ"י דברי טו"ז קדמו בטו"ג. ובאמת יש לדחות שבדרך קנס לקנוס מודה הטו"ז דיש כח ביד חכמים. ומ"ש כ"ת לפרש דברי תוס' יש לפקפק כיון שלענין תפיסה לא מבואר בתורה להיפוך ומצינו למימר שמועיל תפיסה ואי מהני תפיסה ל"ק כלל קו' הפנ"י דירא שמא יתפסנו דבקל יכול לתפוס ועי' כ"מ פרק כ' מה"ע:

והנה בתוס' כ' ואין לחייבו במנסך אף שקלב"מ מטעם שלא יהא כאו"א הולך דלא עשאו אלא כאילו הוא היזק ניכר והק' הפנ"י גם בהיזק ניכר ליחייב מטעם שלא יהא כאו"א הולך ותי' כשעל אדם חיוב רק פטור מטעם שבחפץ אינו ניכר ההיזק חייבו חכמים מטעם שלא יהא כאו"א הולך אבל כשאדם פטור מטעם קלב"מ לא רמיא עליו חיוב מטעם שלא יהא כאו"א הולך. ובסוף כ' תוס' דשמואל ס"ל הגבהה לאו צורך ניסוך הוא רק על הגבהה יכול לומר הש"ל והק' האחרונים דהדרא קו' תוס' ליחייב כדי שלא יהא כאו"א הולך ומה שתי' דל"ה רק כהיזק ניכר נסתר כאן דבהיזק ניכר אי"ל הש"ל וחייב על הגבהה והוא קו' נכונה. ונראה דלכאורה ק"ל על קו' תוס' ליחייב מטעם שלא יהא כאו"א הולך הא י"ל כיון דקלב"מ מהני תפיסה ובקל יכול לתפוס וירא שמא יתפסנו ולהעמיס כן בדברי תוס' דחוק וי"ל דיש לו עצה לנסך ושלא יועיל תפיסה דתוס' כתובות דנ"ט הק' כל בע"ח יאסור בקונם וקונמות מפקיע מידי שעבוד ותי' אלמוה רבנן לשעבודא דבע"ח ושיטת רש"י כתובות ר"פ המדיר בהגיע זמן ולא נשאו דרק אלמוה היכי שמשועבד מדאורייתא אבל כשרק משועבד מדרבנן לא אלמוה. והתומים בסי' כ"ח כ' לרב שס"ל בדמים קנינהו אף כשאיתא בעינה א"צ להחזיר לדידי' גם תפיסה ל"מ דרק אי מטעם רשעה אחת אבל אי אתה מחייב משום שתי רשעיות דוקא מקרי שתי רשעיות כשצריך לשלם ממון היינו בשיבר אבל כשבעין צריך להשיבו והה"ד תפיסה מועיל אבל לרב שקונה קנין גמור ואף בעין א"צ להשיב הה"ד ל"מ תפיסה כלל. והבעה"מ כ' דמה"ת גם לדידן בדמים קנינהו אף כשהוא בעין ע"ש רק מדרבנן צריך להשיב באיתא בעינה וא"כ מה"ת ל"מ תפיסה ורק מדרבנן בקלב"מ וא"כ יש עצה לאסור בקונם ונגד דרבנן לא אלמוה ושוב לא יועיל תפיסה כלל וא"כ ראוי לעשות תקנה לחייב כדי שלא יהא כאו"א הולך ותי' דלא חמיר מהיזק ניכר וכפי' הפנ"י היכי שאדם פטור לא רמיא עליו חיוב משום שלא יהא כאו"א הולך. ולפי"ז למסקנא דהגבהה לאו צורך ניסוך ורק מטעם הש"ל ואי בדמים קנינהו הוי קנין ואי"ל הש"ל כמ"ש אא"ז הגאון בתורת גיטין לפרש טעמא דרב ע"ש. וא"כ הה"ד לשמואל דמה"ת גם לדידן בדמים קנינהו ואי"ל הש"ל וחייב ורק מדרבנן לא קנה ויכול לומר הש"ל ופטור ומדרבנן מהני תפיסה א"כ לא מנסך דירא שמא יתפסנו ואין עצה לאסור בקונם דאלמוהו דהוי חוב מה"ת כיון שמה"ת מדאגבהה קניא ואי"ל הש"ל דבדמים קנינהו מה"ת רק מדרבנן יכול לומר הש"ל ומדרבנן מהני תפיסה. וא"כ הוי חוב בין מה"ת בין מדרבנן ואלמוהו וא"י לאסור בקונם כלל וירא שמא יתפסנו ולא שייך כלל כאו"א הולך ול"ק קושיא הנ"ל והבן:

ועפי"ז נ"ל ליישב פי' המשניות להרמב"ם שכ' מזידין חייבין בלא ידע שחייב מיתה דאי ידע שחייב מיתה קיי"ל אין אדם מת ומשלם והקשו עליו הא מדאגבהה קניא ועוד קשה הא ח"מ שוגגין פטורין ג"כ, ולפי"ז י"ל דס"ל בידע שחייב מיתה פטור ולא אמרינן מדאגבהה קניא דיכול לומר הש"ל ול"ש לחייב כדי שלא יהא כאו"א הולך כיון שירא שמא יתפסנו שמהני תפיסה ואי שיש לו עצה לאסור בקונם הא כיון שידע שחייב מיתה ומה"ת קונה בדמים ואי"ל הש"ל וחייב על הגבהה מה"ת א"כ אלמוהו וא"י לאסור בקונם כלל ולהכי פטור אבל בלא ידע שחייב מיתה לא נתכוין לקנות בדמים והוי כמו עודר בנכסי גר וקסבר שהוא שלו דלא קנה דכל קנין צריך כונה ולא ידע כלל שיכול לקנותו בדמים כיון שלא ידע שחייב מיתה ול"ק כלל ויכול לומר מה"ת הש"ל ולא אלמוהו כלל בדרבנן ואז עצה לאסור בקונם ולא יועיל תפיסה וחייב משום שלא יהא כאו"א הולך ולהכי לא כ' הרמב"ם לחלק בין התרו ללא התרו רק בין ידע ללא ידע והבן:

ב) ובילדותי יישבתי דברי הרמב"ם דלכאורה העדים שמעידים שהגביה יין ונסכו כשיהיו נזומים שהיו במק"א א"כ יתחייבו מיתה וממון ואמרינן קלב"מ ויפטרו מן ממון והוי עדות שאאי"ל וכעין זה הק' בטעם המלך בה' גניבה והאריך שם בזה וג"כ כאן קשה קושייתו. וצ"ל בממון א"צ להיות יכול להזימה. ולפי"ז י"ל דרב ס"ל כחזקי' דהיזק שא"נ ש"ה והוי ממון ומשלם על הגבהה וא"צ להיות בהזמה או בזוממי זוממין ע"ש בשעה"מ. משא"כ הרמב"ם פסק דהשא"נ ל"ש היזק רק במזיד משלם מטעם קנס הוא שקנסוהו חכמים שלא יהא כאו"א הולך כו' ובקנס צריך להיות יכול להזימה וא"כ שפיר פטור כיון שאינו בהזמה. וכ"ז במזיד אבל בשוגג ולא באו העדים לחייבו מיתה רק ממון והוי בהזמה שוב אמרינן מדאגבהה קניא והבן:

וקו' התומים סי' כ"ח שהק' בסנהדרין ע"ב על תוס' למה לא רצה רבא לקבל מבאים במחתרתו הא בדיני שמים חייבין ותי' שלא רצו הגנבים לצאת י"ש והא לא גרע מתפס ומזה הוכיח דלרב דגם אי איתא בעינא א"צ להשיב ל"מ תפיסה. ולענ"ד י"ל דכיון שקנאו בדמים לרב א"כ הבעלים נתיאשו וראוי שיקנה הגנב ביאוש ולא יועיל עוד תפיסה כלל רק קיי"ל דיאוש בגזילה וגניבה ל"ק אבל לרב דס"ל בב"ק דס"ז דיאוש לחוד קונה וא"כ קנה הגנב ביאוש ורבא ס"ל בב"מ דכ"א יאוש שלמ"ד הוי יאוש (וכאן הי' מדעת) וגם כאן לכ"ע הוי יאוש שאילו ידע הי' מייאש ול"ש לומר אילו ידע שימצא אינו מייאש כיון שבדמים קנינהו וא"צ להחזיר כלל ודמי למ"ש הש"ך חו"מ סי' שנ"ח בהא דכלך אצל יפות. וא"כ ל"מ כלל תפיסה ולצי"ש שפיר חייב אף לאחר יאוש דאף באבידה מבואר פ' אלו מציאות דכ"ד בהא דר"י הוי שקיל ואזיל בתרי' דמר שמואל בשוקא דבי דייסא א"ל מצא כאן ארנקי מהו א"ל ה"ה שלו בא ישראל ונתן בה סימן א"ל חייב להחזיר תרתי א"ל לפנים משה"ד. וכאן כ' תוס' שלא רצו לפנים משה"ד ותפיסה לא מועיל כיון שהי' אחר יאוש ורב ס"ל יאוש קונה וגם רבא לשיטת בעה"מ ס"ל יאוש קונה. ולכ"ע כאן יאוש שלמ"ד הוי יאוש כיון שבדמים קנינהו ודמי למ"ש הש"ך סי' שנ"ח סק"א. ושפיר חש רבא להא דרב דבדמים קנינהו ויאוש קונה ול"מ תפיסה:

ג) ובתוס' כ' טעמא דשמואל דכיון דאשעת ניסוך קלב"מ על הגבהה אומר הש"ל כמו תרומה ונטמאת ורב סובר כיון שעל הגבהה ל"ש קלב"מ יש לחייבו אכל מה שיעשה אח"כ ואינו מובן. ונראה דתוס' שבת דנ"ח כ' לפרש בהא דסנהדרין דנ"ג כיפה שיחדה לספר טהור מלטמא מדרס. מטעם כיון דנאסר בהנאה על ידי כן חשוב כשנוי מעשה. ובתוס' גיטין נ"ג כ' דבשנוי מעשה אף בא"ר לקנות קונה והסברא י"ל דאינו כעין שגזל א"כ שפיר א"י לומר הש"ל והא דחמץ וע"ע הפסח שיכול לומר לו הש"ל אפ"ל ס"ל לרב שנוי ממילא ל"ק גם שיטת הנוב"י דמותר החמץ אחה"פ לנגזל ול"ה שנוי מעשה אבל בניסוך שאסור בהנאה הוי שנוי בידים וקני ואי"ל הש"ל וחייב על הגבהה לרב ושמואל ס"ל שלא מקרי שנוי בשביל שנאסר בהנאה ותוס' הנ"ל י"ל דוקא לענין טומאה איתמר ובזה פליגי רב ושמואל ודוק:

הן ק"ל היאך אתותב חזקי' מהא דאמרינן באה"נ הש"ל ואי השא"נ ש"ה למה יכול לומר הש"ל והק' תוס' מה מדמי בידים לממילא ותי' אי הוי ה"נ הוי שנוי וקונה בשנוי. וק"ל נימא חזקי' ס"ל כמ"ד בב"ק ס"ה שנוי ממילא ל"ק ולא אתותב כלל. גם הק' האחרונים על תוס' גיטין דמ"א בהא דעבד שעשאו רבו אפותיקו ושחררו שורת הדין אין עבד חייב כלום אלא מפני תק"ע כופין רבו ועושה אותו ב"ח וכותב שטר על דמיו רשב"ג אומר אינו כותב אלא משחרר. מי משחררו רב אמר רבו ראשון כו' וקמיפלגי במזיק שעבודא ש"ח. עולא אמר רבו שני שחררו וקמיפלגי בהיזק שא"נ. וכ' תיה' יל"ל דחשיב ניכר טפי מההוא דנזקין דהתם קיי"ל ל"ש היזק והכא קיי"ל כרשב"ג. ומקשים הא עולא ס"ל שנוי ממילא ל"ק כמ"ש תוס' בב"ק. וא"כ ס"ל שפיר דקיי"ל השא"נ ש"ה דלדידי' לא אתותב כלל מהא דאומרין הש"ל כיון דשנוי ממילא ל"ק. ונראה דדברי תוס' צריך להבין למה בשנוי אף בא"ר לקנות אי"ל הש"ל וביאוש כיון שא"ר לקנות י"ל הש"ל כמבואר בב"ק דס"ו ונראה דשנוי הוי קנין תורה ושפיר אף שא"ר לקנות מ"מ הוי דידי' אבל שם הוי יאוש תק"ח ושפיר יכול לומר א"א בתק"ח ול"ק כלל משא"כ שנוי הוי גזה"כ והנה שם בגמ' דמוקי בקיצען מבואר דיאוש עם שנוי כ"ד קונה כ"ש עם שנוי דממילא ודאי קונה מה"ת וחמץ כי מטא זמן איסורא מתיאש ונהי שא"ר לקנות מ"מ אי היזק שא"נ שמי' היזק הוי שנוי ונהי דלמ"ד דשנוי ממילא ל"ק מ"מ בצירוף יאוש קונה מה"ת ואי"ל הש"ל. וא"כ קו' הש"ס עיקר מגזל חמץ ועעה"פ שהוי יאוש עם שנוי דממילא ומיושב קושיות הנ"ל:

ד) אמנם המהר"ם שי"ף הק' הא בחמץ י"ל פטור כדי שיודיעו ותי' ממטבע ונפסל פריך והדרא הקו' אך י"ל קו' מהרמ"ש כיון שחמץ לאחה"פ רק מדרבנן ונודע דברי אא"ז הגאון בנה"מ סי' רל"ד דבשוגג באיסור דרבנן לא עבר כלל וא"כ ל"צ לתקן כדי שיודיעו כיון שלא נבוא למכשול. גם לפמ"ש בפ"ת יו"ד סי' קי"ט בשם דרך מלך בחמץ שעעה"פ א"צ להודיעו א"כ י"ל לא תקנו כלל כדי שיודיעו. גם לפמ"ש האחרונים שרק אסרו שלא יערים לומר שביטל ואחר שאסרו ולא יערים הי' ראוי להיות שרי אך א"א דא"כ שוב יערים מיהת בשוגג אינו אוכל איסור ול"ש כדי שיודיעו כלל. גם אי ישיבהו ולא יודיעהו הי' שרי לו דלמה נקנוס לנגזל כמ"ש החק יעקב ונוב"י ודוק:

ה) ובדרך אחר י"ל דברי תוס' גיטין מ"א מקו' האחרונים הנ"ל דקו' תוס' גיטין נ"ג שהק' מאי פריך מהני שממילא למזיק בידים. ולכאורה יש ליישב לשיטת המג"א סי' תמ"ג דהנפקד הוי פושע והה"ד הגזלן הוי פושע שלא מכרו בערב פסח. והוי מזיק בידים וראוי לומר אי השא"נ ש"ה דיהי' מחויב לשלם מטעם פושע ושפיר פריך הש"ס מגזל חמץ ומה הק' תוס'. ואפ"ל דסובר כמהרמ"ש דמחמץ אין קו' דפטור כדי שיודיעו ורק ממטבע ונפסל פריך. וע"ז שפיר הקשה דהוי ממילא. אמנם לפמ"ש החק יעקב שנקט חמץ ועעה"פ. ולא חמץ בפסח דאז הוי כשרוף ואי"ל הש"ל. והקצוה"ח סי' שס"ג הק' מתרומה ונטמאת. גם הקשיתי מ"פ בגמ' מפיגול לחזקי' הא גם לר"י קשה דפיגול שורפו במקומו ואי"ל הש"ל. וי"ל רק בחמץ כיון דלאחה"פ שרי לר"ש כשמשיב לו כמ"ש החק יעקב סי' ת"מ דלמה ניקנוס לנגזל. וא"כ שפיר בפסח א"י לחזור בע"כ דפרעון בע"כ ראוי לומר דלאו שמי' פרעון רק מטעם מה הפסיד לך בזה אבל כאן שנפסד דאח"פ יהי' מותר החמץ א"כ בפסח הוי פרעון בע"כ ולא שמי' פרעון ועי' תוס' ורשב"א גיטין דע"ה אבל בתרומה ונטמאת ופיגול שלעולם באיסורו ואין לו נ"מ אי מהדר לו היום או למחר שוב פרעון בע"כ שמי' פרעון. וכיון דמתניתין כר"ש דלאחה"פ שרי ואי לא יודיע לו ויחזירנו יהי' שרי דלמה ניקנוס לו לנגזל כיון שלא פשע והוא מחזיר לו ולא מודיע לו ואינו עובר אאיסור כלל וק' קו' הש"ס מחמץ שעעה"פ והוי מזיק בידים שלא מכרו ומה הק' תוס' וי"ל דקו' תוס' נימא דחזקי' ס"ל יאוש קונה וכצנועין דמצי למכור דבר שאינו ברשותו וקנסינן לנגזל שהי' לו בע"פ למכרו ואסור בהנאה וא"כ שוב ראוי לפוטרו כדי שיודיעו. ורק קו' הש"ס ממטבע ונפסל וק' דהוי בידים ותי' דהוי שנוי. אבל עולא ס"ל יאוש אינו קונה ובודאי ר"י ס"ל דא"י למכור דבר שא"ב ומותר החמץ כשמשיב לו ול"ש כדי שיודיעו ואיתותב מחמץ שעעה"פ שהוי מזיק בידים ומיושב קו' המפורשים ודוק. אך בזה לא נתישב קושיתי נימא חזקי' ס"ל שנוי ממילא ל"ק ולפמש"ל ניחא ודוק:

ו) ודברי תוס' שכתבתי דאי היזק שא"נ שמי' היזק הוי שנוי ותמוה הא א"ר לקנות י"ל דקו' הש"ס ממטבע ונפסל ושפיר רוצה לקנות דלא דמי לחמץ בפסח דאסור בהנאה ואינו רוצה לקנות אבל מטבע ונפסל שוה עכ"פ למתכות ורוצה לקנות. גם בתרומה ונטמאת חזי עכ"פ לשלא כדה"נ גם להסיקו תחת תבשילו ורוצה לקנות משא"כ חמץ אסור בהנאה גם יעבור בב"י וא"ר לקנות:

ז) הן ק"ל מר"י שאמר ד"ת אחד שוגג ואחד מזיד פטור הא במנסך אי"ל הש"ל כמש"ל שאסרו בהנאה וכן למ"ש הגאון הבית אפרים ח' חו"מ סי' מ"ח מטעם שבשריפה וכשרוף דמי וראוי שיהי' מחויב. ואפ"ל דר"י רק קאי על מטמא ומדמע ובמנסך מה"ת חייב ובשוגג פטור כדי שיודיעו. ול"ק מה הועילו בתקנתא הא ינסך בלא הגבהה דבמנסך מן הדין מחויב:

ח) ולפמש"ל דבאיסור דרבנן לא פטרו משום כדי שיודיע לפי"ז י"ל מנסך שרק יכול לאסור מדרבנן דבר שאינו שלו ול"ש לפוטרו כדי שיודיעו להכי פי' רש"י טימא או דימע ושביק מנסך. והא דבשוגג פטור י"ל דלא כיון לקנות ופטור משום קלב"מ ובהגבהה לא כיון לקנות כלל. ויותר י"ל לחזקי' ג"כ מה"ת אוסר דבר שא"ש. ול"ק קו' תוס' מטימא טהור ליפטר כדי שיודיעו די"ל בטומאה דרבנן ולפי"ז לרב דס"ל בע"א דנ"ג דא"א אוסר דשא"ש ומנסך ע"כ מוקי בשותפות והק' במקו"ח סי' תמ"ח נימא ברירה כיון שנולד תוך תערובות וי"ל דניצוק חיבור ואוסר וא"כ רק מדרבנן אסור ול"ש כדי שיודיעו וע"כ ס"ל כמ"ד שהוי קנס וניחא דברי רש"י למ"ד קנסא מקנסא ילפינן שפי' רש"י שהוא רב משום דרב בע"כ ס"ל הכי:

גם י"ל דברי רש"י דהנה הקשו למה פטרו כדי שיודיעו הא אפשר להודיע ולומר שניסך בלא הגבהה וי"ל שמיירי בשומר ויוצרך לישבע שבועת שומרין כמ"ש אא"ז בתו"ג. אולם יש לו עצה לומר שכבר נשבע ואין נשבעין שבועה על שבועה. אמנם מבואר בש"ך סי' פ"ז ס"ק ס"ה דעל שבועה דאורייתא נשבעין שבועה דרבנן דמקרי כפירת ממון כיון שנחתינן לנכסי ולפי"ז לרב דל"ל מתושאי"ל משלם וס"ל בשבועה דאורייתא לא נחתינן לנכסי ופטור אף על שבועה דאורייתא לישבע שבועה דרבנן ומצי למימר שכבר נשבע ול"ש לפטרו כדי שיודיעו וע"כ דס"ל דמה"ד פטור ובמזיד חייב משום שלא יהא כאו"א הולך וכר"י ולהכי פרש"י מאן דיליף קנסא מקנסא דהיינו רב ול"ק שמא כחזקי' ס"ל. אך י"ל דא"א מעיז לומר שכבר נשבע ואפשר בשומר שלא עשה לו טובה מעיז:

ט) ובדברי הבעה"מ שהבאתי שמה"ת גם אי איתא בעינה א"צ להשיב דקלב"מ רק מדרבנן צריך להשיב אשכחנא פרוקא לקו' המחנה אפרים שהקשה בב"ק ד"ע גנב ומכר בשבת כו' והתניא פטור אמר רמב"ח כי תניא פטור באומר עקוץ תאינה מתאינתי ותקנה לי גניבתיך אמרו אילו אתי לקמן לדינא לא אמרינן לי' זיל שלים דמחייב בנפשו מכירה נמי לאו מכירה היא כו' רבא אמר אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו כו' אע"ג דלא אמרינן הב לה כי יהיב הוי אתנן הכא נמי אע"ג דלא אמרינן זיל שלים אפ"ה כיון דקא מקנה בהכי הוי מכירה ע"ש והקשה המחנה אפרים מה אמרו בגמ' אילו אתי לקמן לדינא לא אמרינן זיל שלים הא קיי"ל באיתא בעינא אמרינן לי' זיל שלים ולית הלכתא כרב רק בשיבר לא כשהוי בעין ובפשיטות הי' נראה לישב דכיון דקלב"מ מחויב לצאת י"ש א"כ ע"כ אינו קנין לקנותו בדמים רק פטור משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעיות א"כ זהו בשיבר שפטור לשלם שאין לדון שתי רשעיות אבל כשהוא בעין שפיר צריך להשיבו אבל המקשן שלא ידע מהא דרבא דאתנן אסרה תורה שחידש שחייב לצאת י"ש וא"כ ע"כ כיון דלס"ד דש"ס גם לצאת י"ש פטור לאו מטעם רשעה אחת פוטרין אותו רק קלב"מ הוי קנין וא"כ גם בעינא אינו צריך להשיב ושפיר פריך הש"ס ול"ק קו' המחנה אפרים. אמנם לפי"ז ק"ל למה משני רבא אתנן אסרה תורה כו' ומשו"ה ה מכירה אף דלא אמרינן זיל שלים ת"ל כיון שאתנן אסרה תורה כו' נשמע שמחויב לצאת י"ש וקלב"מ פטור מטעם רשעה אחת א"כ בעינא צריך להשיב וזיל שלים אמרינן לי' והוי מכירה כקו' המחנ"א וצ"ע ולומר בכונת רבא אע"ג דזיל שלים לא אמרינן בליתא בעינא אבל כשהוי בעין מחויב להשיב ומקני לי בהכי והי' מיושב מה שמדמי מכירה לאתנן והא שם לגבוה שפיר מיפסל כיון דבידי שמים חייב משא"כ לענין דו"ה קנין מעלי' בעינן ולפי"ז ניחא. אמנם לשון הש"ס אינו מורה כן רק כיון דמחויב לצאת י"ש הוי מכירה ותיפוק לי' דזיל שלים אמרינן לי' וצ"ע לכן נראה ליישב קו' המחנ"א לשיטת הרז"ה דמה"ת פטור באיתא בעינא ג"כ דתוס' הקשו הא מעות אינן קונות ותי' הראשונים דלחייב דו"ה מוקמינן על דין תורה שמה"ת מעות קונות ולפי"ז שפיר פטור ממ"נ מה"ת לא אמרינן גם בעינא זיל שלים ומדרבנן קיי"ל דמעות אינן קונות ושפיר פריך אילו אתי קמן לא אמרינן זיל שלים רק מדרבנן צריך להשיב ומדרבנן מעות אינן קונות ודוק:

י) ומ"ש כ"ת להקשות בזבחים ר"פ התערובות כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות ימותו כולן הק' תוס' הא מתניתין הוא בקינין אם פרח אחד מחטאות המתות ימותו כולן ותי' התם הפסד מיעוט משמע עיקר קו' אמתניתין דהכא ותי' משום הפסד מרובה ותמוה מה צורך לזה הא בגמ' מבואר דעיקר רבותא דמתניתין אף להדיוט אסור ולא מהני תקנתא דרעי' ופדיה ובעוף ל"ש רעי' ופדי' דאין פודין לעוף ומה דנשמע ממתניתין דידן ליכא להוכיח מקינין וצל"ע עכ"ל:

הנה קו' זו י"ל בפשיטות דתוס' בקושיתם כתבו וצריך לעשות צריכותא דבגמ' פריך תנינא חדא זימנא מתניתין דכל אסורים לגבי מזבח ומשני צריכא ולכאורה כל זה שפת יתר דודאי כיון שתני במתניתין דקינין קשה תרווייהו למ"ל ועמד ע"ז הפנים מאירות וכתב די"ל דמקשה פריך מחדא אף שיכול ליפרוך מכמה משניות אבל עיקר קו' היא דמשני צריכא הכי אף דלהדיוט לא בטיל וזה כבר תני לה במס' קינין דאם ברח מבין המתות כולן ימותו ולא תני ירעו אלא ע"כ אף דלהדיוט איסור הנאה לא בטיל עכ"ל, וכבר תמהתי עליו שדבריו מרפסין איגרא דהא שם בעופות וקיי"ל אין פדיון ורעי' לעופות כמבואר במתניתין דמנחות דף ק' ולכן נראה שתוס' הקשו על המקשן שפריך ממתניתין דכל אסורים לגבי מזבח ולמה לא פריך ממתניתין דקינים שעדיף ליפרוך על הרישא דחטאות המתות דכבר תני לה שם וע"ז תי' שהמקשן ג"כ ידע דיש לחלק בין הפסד מיעוט להפסד מרובה ורק פריך מכל אסורים ומחלק בין גבוה להדיוט ממילא לתרצן ל"ק כלל משם ג"כ רק המקשן בקושייתו ידע לחלק מקינין כיון שהפסידו מיעוט ורק מקשה מכל אסורים לגבי מזבח ול"ק את.

יא) ודברי תוס' שמייתי ובגמ' פריך כו' שעמד הפמ"א דלמה מייתי זאת הא בל"ז קשה תרווייהו למ"ל. ונראה דלכאורה הי' מקום לישב קושית תוס' דמבואר במס' תמורה דט"ז דהלמ"מ הי' לר"ל על ד' מתות וא' רועה וא"י איזהו והעמידו על חמש ולר"נ אחת הי' והעמידו על חמש וק"ל כאן במתניתין נימא שהוי ס"ס שמא אין זה מחטאות המתות ועל כ"א מהתערובות ספק שמא אין זה והוי ס"ס ועכ"פ לא ימותו כולן רק רעי' ליצרוך וי"ל שהוי ספק אחד בגוף וס"א בתערובות. אך עדיין ק"ל לשיטת הש"ך סי' ק"י בקבוע שהוי חידוש שרי ס"א בגוף וס"א בתערובות וכאן רק משום קבוע לא בטיל וא"כ לישתרי משום ס"א בגוף וס"א בתערובות וי"ל כיון שאם מהאחרים מהני חמש יתערבו בתערובות אחר ג"כ נתיר כולם משום ס"ס וכן בכל הני חמשה שנתערבו בחמשה תערובות דהיו כולם מותרים משום ס"ס וא"כ הוי כמו ס"ס דסותר שלא הוי ס"ס כמ"ש תוס' בב"ק די"א או ראי' מכאן להפוסקים שגם כה"ג אסור בס"ס ומעתה לכאורה ל"ק קו' תוס' דשם אין עצה ברעי' כלל ושפיר כולן ימותו אבל כאן ה"א לישתרי מטעם ספק ספיקא וקמ"ל דאסור ולהכי כ' תוס' שפריך מכל אסורין לגבי מזבח ומה פריך הא צריך כאן לאשמעינן שלא מהני ס"א בגוף וס"א בתערובות או דס"ס הסותר אינו ס"ס ומדלא משני כן ע"כ ס"ל למקשן דמתניתין אוקמינן אף כר"י שחולק לקמן דע"ד על כל כללא דס"ס כמ"ש הסמ"ג ואין זה רבותא או דהש"ס קאי לר"נ דארבע חטאות המתות ועל כ"א אמרינן שהיא מרוב ולא נכנס לספק כלל או שזהו פשיטא לי' שלא משתרי משום ס"ס כלל וא"כ קשה הא מתניתין הוא דקינין ול"ק קו' הפנים מאירות:

ולפי"ז הי' אפשר לישב מה שלקמן פריך בגמ' לרב דאומר נפל א' לים הותרו כולן ממתניתין ולא פריך לר"ל דס"ל ג"כ שם כן דקשה איך צמית אחד [ואידך ירעו] הא אין מבטלין לכתחלה רק י"ל שהוי ספק אי ע"ז הלמ"מ וכ' התה"ד דס' איסור מבטלין לכתחלה כמבואר בש"ך יו"ד סי' פ"ד סק"מ וזהו לר"נ משא"כ לר"ל לא מקרי ספק כלל גם י"ל ר"ל ס"ל מב"מ בטיל ומצי סבר לר"י גם ביבש מב"מ ל"ב ומוקי מתניתין כר"י אבל רב ס"ל ג"כ דמב"מ לא בטיל ולמה כאן ס"ל שמותר מטעם שמה"ת ברובא בטיל ע"כ ס"ל דיבש ביבש בטיל ולא מצי לאוקמי כר"י ושפיר פריך בגמ' לרב:

הן יקשה מה משני בע"ח חשיבי ול"ב ישחטו ויתבטלו ואי משום דאין מבטלין איסור לכתחלה הא הוי ס' איסור ולתה"ד מבטלין וי"ל מ"מ גוף השחיטה אסור דהוי כמו חולין בעזרה גם רעי' הוי ודאי שרק ספק אי מחטאות המתות אבל עכ"פ צריך רעי' ואין להקשות דנפזר לכולן כשיטת הרמ"א סי' ק"י ומה שכ' הנקה"כ שם דלכתחילה אסור היינו משום דאין מבטלין איסור לכתחילה אבל ספק איסור מבטלין די"ל דמ"מ רעי' יצטרך בודאי ולפזר כולן משום רעי' לא אמרינן:

יב) גם יש לפרש דברי תוס' שנקטו בקושיתם דגמ' פריך כו' ומיותר דבל"ז קשה תרווייהו למ"ל משום דהו"מ לשנויי דהכא קמ"ל דלא אמרינן רעי' וכל דפירש דלא נשמע משם שמיירי בעוף דליתא ברעי' להכי מייתי דגמ' פריך כו' והקשה הפ"מ מ"פ בגמ' מכל אסורין למזבח הא י"ל רבותא דלא נימא ירעו ואח"כ נימא כל דפירש מרובא פירש וכן ק"ל אף לחולקים על ר"ת הוי רבותא דלא נימא כשירעו אח"כ נפזר כולם כדעת הגאון מו' שכנא ביו"ד סי' ק"י ולפי"ז י"ל כ' תוס' להוכיח שע"כ הי' פשוט למקשן דרעי' עם כל דפירש לא אמרינן וא"כ שפיר קשה קושית תוס' ממתניתין דקינין ולא מצינו לישב דכאן רבותא בבהמה דלא אמרינן רעי' וכל דפירש שלא נשמע משם דבעופות אין רעי' כלל דע"כ אין זהו רבותא למקשן דאל"כ לא מקשה כלום מכל אסורים לגבי מזבח ומדויק דברי תוס':

יג) וקו' תוס' אפ"ל דבגמ' פריך נימא איסורא מית והקשו הא אין ממיתין בידים ותי' הפמ"א נפסוק רעי' וכשימות אחד אידר לישתרי ולפי"ז בעוף שאין רעי' שפיר ימותו אבל כאן בבהמה הויא שנפסוק רעי' וכשימות אחד לישתרי כולן קמ"ל שאסורין ול"ק קו' תוס'. והי' אפ"ל קו' העולם מ"פ בגמ' וליבטיל ברובא נוקמי כר"י דמב"מ ל"ב לפוסקים גם ביבש ביבש ס"ל מב"מ ל"ב ולפי"ז י"ל דהטעם שמת א' הותרו כולן משום דמב"מ בטיל מה"ת ברוב ומדרבנן לא בטיל ובדרבנן תולין לומר שאיסורא מת ולפי"ז קשה לרב הא ס"ל מב"מ ל"ב ולמה מותר אך הריטב"א ע"א דע"ג כתב דרב רק מדרבנן ס"ל מב"מ ל"ב אבל מה"ת בטיל וג"כ ראוי לומר שאיסורא מת וניחא לרב אבל לר"י דמב"מ מה"ת ל"ב א"כ אין רבותא כלל ויקשה הא מתניתין היא בקינין וע"כ לא אתי' כר"י. אך לפמש"ל דלתי' הש"ס דקמ"ל דלהדיוט אסור ל"ק קו' תוס' רק על המקשן הקשו תוס' א"כ למסקנא נסתר תי' זה. וי"ל דהוי ס"ס כנ"ל רק לא מהני דהוי ס"א בגוף וס"א בתערובות והפמ"ג כתב שמדרבנן לא מהני ס"ס כשספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות ובדרבנן גם לר"י מב"מ בטל כמ"ש הריטב"א חולין צ"ט:

יד) הן ק"ל על תוס' למה לא הקשו מפ"ק דקינין אם פרח חטאת לעולות כולן ימותו. וכן ק"ל על תי' הצאן קדשים דהכא הו"א בע"ח חשיבי ולא בטלו אבל עופות הו"א דבטלו הא כבר נשמע ממתניתין דפרח חטאת לעולות דלא בטיל. ונראה דמשם אין ראי' ולא קושיא דהומ"ל מטעם עולין לגבי מזבח לא בטלו אבל מחטאות המתות דלא היו עולין שפיר פריך ליבטל ודוקא כשקודם התערובות שניהם עולין אז י"ל לא בטיל:

טו) וקו' הצ"ק דמהכא שמעינן ולא צריך מתניתין דקינים אפ"ל דהכא לא הוי ס"ס דהוי ס"א בגוף וס"א בתערובות אבל שם הו"א היכי שנתערב חטאת בעולה ואח"ז פרח מן המתות לרבוי ליבטיל שהוי ס"ס קמ"ל דאף כה"ג לא בטיל מטעם דהוי ס"ס הסותר או שבעינן למזבח ודאי קרבן ולא ע"י ס"ס:

טז) והכרו"פ הקשה דמ"פ הגמ' וליבטל ברובא נימא כיון שאם יתבטלו יהיו עולין לגבי מזבח ועולין לא בטיל ותי' דקושית הש"ס היא דנימא ירעו ושוב לא יהיו עולין ויבטלו ברובא ולפי"ז י"ל דשם בעופות הו"א כיון שעולין לא בטלו דרעי' ליכא בעוף ואי יתבטלו יהיו עולין להכי לא בטיל אבל כאן נימא ירעו וליבטל וקמ"ל דלא בטיל משום דבע"ח חשיבי ול"ק קו' תוס'. ותוס' י"ל לשיטתם בזבחים ע"ז ע"ב ד"ה הא דסובר דבעולין ג"כ רק לח בלח לא בטיל משא"כ יבש ביבש ושפיר הק' תוספות:

וע"פ דברי כרו"פ שהקשה הא עולין לא בטיל ותי' דקו' הש"ס דנימא ירעו ושוב יתבטלו נראה לישב קו' אא"ז החות דעת שהקשה מ"פ בגמ' לרב נימא להמית בידים אסור רק ירעו וכשתמות אחת יהיו כולם מותרים א"כ הוי בת הקרבה וחיישינן לתקלה כמבואר ביומא דס"ו דהני דלאו בני הקרבה לא טריד בהו והני דבני הקרבה טריד בהו ולדברי כרו"פ שהקשה דמ"פ הש"ס ליבטל ברובא הא העולין לא בטיל ותי' דקו' הש"ס דנימא ירעו עד שיסתאבו ולא יקרבו כלל ושוב יתבטלו ולמה ימותו וע"ז משני לעיל בבע"ח כו' והנה רב שס"ל נפל א' לים הותרו כולן טעמו משום דמה"ת ברובא בטיל אבל כאן להקריב הוי עולין ולא בטיל כלל ואיך תולין לומר איסורא מית ומ"פ לרב וע"כ קו' הש"ס למה ימותו נימא ירעו לענין זה מה"ת בטיל וראוי לומר דאיסורא מית ואינך ירעו וא"כ לאו בני הקרבה נינהו ולא טריד ולא חיישינן לתקלה ומיושב קו' החו"ד ושפיר פריך הגמ' לרב ממתניתין וע"ז משני הגמ' ר"א הוא היינו דס"ל בהקריב ראש אחד הותרו כולן וע"כ מטעם ביטול וקשה הא הוי עולין ולא בטלו וצ"ל או דקודם שנתערב לא היו עולין ובטיל או מטעם דיבש ביבש גם בעולין בטיל ורבנן י"ל ג"כ מודים לר"א בזה רק שם מטעם דחוי י"ל פסלו דשחוטין נדחין וכיון דעולין כה"ג בטיל א"כ שוב א"צ רעי' כלל והוי בני הקרבה וחיישינן לתקלה וניחא הרמב"ם שפסק כרב ופסק כמתניתין דימותו כולן ולפי"ז ניחא דשנויא דש"ס שמר"א ורבנן נשמע דכה"ג בטיל ולא מקרי עולין ושוב חיישינן לתקלה ואין עצה ברעי' משום דטריד בהו ולהמית בידים אסור כקו' החו"ד והבן:

יז) גם י"ל דברי הרמב"ם דהקשו מ"פ בגמ' לרב הא להמית בידים אסור ותי' הברכת הזבח כיון שמצוה להמית הוי כמו מת מעצמו ולכאורה מנין לחדש זאת ונראה דלרב ורבא דסוברים מב"מ לא בטיל וקשה היאך תרומה עולה במאה ואחד ותי' הכרו"פ כיון שצריך להרים אחד מפני הגזל השבט הוי כנפל מעצמו לים ע"ש וחזינן כיון שמצוה להרים הוי כנפל מעצמו הה"ד כאן שמצוה להמית הוי כמת מעצמו וכ"ז לרב דס"ל מב"מ ל"ב אבל למה דקיי"ל מב"מ בטיל אין ראי' כלל שיהי' כאילו מת מעצמו וא"כ להמית בידים יהי' אסור ולהמתין חיישינן לתקלה ומיושב פסק הרמב"ם וניחא מה דלא פריך שם לר"ל:

יח) גם י"ל דאא"ז החו"ד בסי' קי"א הקשה על המל"מ שכ' דבנפל לים שמותר רק בלא נודע אבל בנודע אסור א"כ מ"פ בגמ' לרב ממתניתין נימא דמתניתין מיירי בנודע ונ"ל דמהרי"ק כ' דמעיקרא בס"ד דש"ס הי' ס"ל גם כשמפיל בידים לים מותר רק למסקנא שמייתי דר"א שאמר שאם הקריב משמע אבל לשרוף או להקריב אחד להתיר כולן אסור וכ"כ הצ"ק. ולפי"ז י"ל לה"א דש"ס דגם בידים רשאי שפיר אין חילוק בין נודע ללא נודע דרק בנודע אסור מטעם שהי' עליו שם איסור וכיון דרשאי בידים להשליך אחד לים לא מקרי עליו שם איסור וגם בנודע מותר אבל למסקנא דבידים אסור להשליך ומקרי עליו שם איסור הה"ד בנודע אסור כיון דמקרי עליו שם איסור כיון שאין עצה בידים להשליך לים ולהתירו וא"כ למסקנא ל"ק ממתניתין כלל כדברי המל"מ וניחא שיטת הרמב"ם אך דברי המל"מ צ"ע וטעם דמה"ת ברובא בטיל ובלא נודע לא בטיל:

יט) גם י"ל דאא"ז החו"ד הקשה הא בידים אסור ולהמתין חיישינן לתקלה וי"ל דקו' הש"ס כשנודע אחר שמת אחד שנתערב בו מחטאות המתות לישתרי. אמנם מבואר בירושלמי פ"ב דערלה פשיטא ידיעתו מתירתו וא"כ הידיעה גורמת הביטול וא"כ אי כשמת לא ידע מתערובות אין להתיר כלל דעיקר מה שחילק כיון שמה"ת ברובא בטיל ובלא נודע לא בטיל. אך לרב דס"ל מב"מ לא בטיל וע"כ צ"ל מטעם ס"ס שרי א"כ גם אף בלא נודע לישתרי משום ס"ס ויקשה כשנודע מתערובות אחר שמת אחד לישתרי אבל הרמב"ם פסק מב"מ בטיל וי"ל הא שמתירי' בנפל א' לים רק מטעם ביטול ברוב מתירים וידיעה גורמת ביטול כירושלמי הנ"ל וא"כ אי לא ידע מתערובות עד אחר שמת אחד לא שרי כיון דבלא ידע לא בטיל כלל מה"ת וכשמה"ת לא נתבטל לא אמרי' איסורא מית ואי נודע לו טרם שמת א' מהם א"כ להמתין אסור מפני תקלה ולהמית בידים ג"כ אסור וניחא פסק הרמב"ם:

כ) המנחת יעקב כלל מ"ג הקשה מ"פ לרב ממתניתין כיון שצריך לאכול שנים ולכתחילה אין שוחטין ב' זבחים כאחד וא"א להתיר מטעם דאיסורא מית ולכאורה כיון דתני כל זבחים וכ' תוס' שמרבינן עופות ובעוף לא כתיב תזבחוהו אפשר מותר למלוק ב' עופות ביחד. אמנם הקשו הא כשממית בידים אסור ותי' דנתקן רעי' וכשימות אחד אידך לישתרי א"כ בעופות שאין רעי' לעוף א"כ אין קו' מעופות רק מבהמות והדרא קו' מנ"י גם דק"ל מ"פ בגמ' נימא דבקדשים גזרינן שמא יקרב קודם שימות אחד משא"כ בחולין כמו שמחלק ר"ת בין חולין לקדשים וי"ל נתקן רעי' ונודע שאסור להקריב וא"כ בעוף דליכא רעי' י"ל גזרינן שמא יקריב קודם שמת אחד ואין קושיא מעוף כלל ושפיר הקשה המנ"י ונראה שמכח קו' זו יצא להרמב"ם לפרש בגמ' שם תרתי קאמינא שיפיל לים תרתי אבל לאכול שרי אחד והה"ד להקריב ושפיר פריך הגמ' לרב ול"ק קו' המנ"י וראי' לרמב"ם:

כא) גם נראה לישב קושיתי שהקשיתי מ"פ בגמ' לרב נימא לחלק בין חולין לקדשים. דלרב ע"כ אין חילוק דתוס' הקשו נימא ירע' ואח"כ כל דפריש ותי' דתקנה על כל דפריש לא עבדינן וסברתם י"ל דהשמ"ק ב"מ ד"ז כ' דרוב דכל דפירש הוי רק ספק ורק ספק זה התירה התורה. ובמעשר דעשירי ודאי ולא ספק לא מהני רוב דכל דפירש ע"ש וכיון שאינו ודאי לא עבדינן תקנה ע"ז. והנה רב ס"ל ביומא פ"ד דהולכין בפ"נ אחה"ר וגם ס"ל בב"ב צ"ג דהולכין בממון אחה"ר ולדידי' רוב הוי ודאי א"כ עושין תקנה על כל דפירש וע"כ ס"ל שאין חילוק בין חולין לקדשים כלל ושפיר פריך בגמ' לרב דלדידי' אין לחלק בין קדשים לחולין משא"כ לר"ל וכן להרמב"ם שפסק שאין הולכין בפ"נ אחה"ר ולא בממון אחה"ר ורוב הוי ספק וי"ל לחלק בין חולין לקדשים ול"ק ממתניתין לדינא דרב ומיושב שיטת הרמב"ם. והארכתי בחדושי הרבה ואכמ"ל:

דברי ידידו הק' צא"י יעקב מייזלש

תוכן העניינים

חדות יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה