אור ברסלב

חדות יעקב חלק א· רבי צבי יהודה יעקב מייזליש

סימן כח

סימן כז

ליד"נ הרב הגאון החסיד המפורסם וכו' מו"ה מאטיל נ"י וויינגאט בק"ק זדונסקאוואלי.

א) ע"ד קו' כת"ה על תוס' סוטה ד"ג לה יטמא מצוה שכתבו דנ"מ לעוסק במצוה כדאמרינן בס"פ משוח מלחמה והקשה כת"ה אי לה יטמא רשות מ"מ מצוה קעביד מה שקובר מתו ומטמא לה ופטור ממצוה אחרת והניח בצע"ג:

תשובה לכאורה נראה כוונת תוס' דנ"מ כשעוסק במצוה אחרת שמחויב לקיימה אי לה יטמא הוי מצוה שמחויב לקיימה רשאי לבטל ממצוה שעוסק ולטמא לה דשניהם הן מצות שמחויב לקיימה. ונהי שאין מעבירין על המצות הא כתב הרדב"ז החדשות סי' תקכ"ט שזהו רק מדרבנן והא דדרשינן ושמרתם את המצות אסמכתא בעלמא הוא וע"ש וא"כ מה"ת רשאי לעבור על מצוה שמחויב לקיימה ולעשות מצות לה יטמא. אבל אי לה יטמא רק רשות ונהי כשמטמא עצמו ועוסק בקבורת המת מצוה קעביד מיהת לבטל מצוה דרמי' עליו אין לבטל משום זה שהוי רק רשות. וכ"ז מפני דעוסק במצוה פטור מן המצוה אבל אי הי' חייב הי' יכול גם מצוה שמחויב לקיימה לבטל ולעשות מצות רשות כיון שעוסק במצוה אינו פטור מן המצוה כלל וג"ז לעשות חסד של אמת מצוה הוא רק כיון שפטור כשעוסק במצוה אחרת רק רוצה להניח מצוה שעוסק ולעשות מצוה דלה יטמא אז אם הוא רשות לא רשאי למיעבד הכי ואי חובה רשאי ויהי' מכאן ראי' להרדב"ז דאין מעבירין על המצות הוא רק דרבנן:

אמנם מתוס' מגילה ד"ז שהקשו למ"ל קרא דשיירי דם שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון תיפוק ליה דאין מעבירין על המצות וביסוד מערבי פגע ברישא עיין שם משמע שהוי מה"ת:

ב) ונראה לישב דברי תוס' דאא"ז בנתיבות המשפט סי' ע"ב ס"ק י"ט כ' דעוסק במצוה שפטור מלמיתב פרוטה לעני' רק במצות עשה שמוטל עליו בחיוב ואסור לקבל עליו שכר אבל במצוה שאין חיוב עליו אף כשעשאו הוי מצוה לא פטור מפרוטה דר"י והביא ראי' מב"מ דנ"ח השוכר את הפועל לשמור פרה וזרעים דאם אינו נותן שכר שבת הוי ש"ח ולמה לא יהא ש"ש משום שמרויח פרוטה דר"י אלא בודאי כיון שאין חיוב להיות שומר לפרה ורשאי ליטול שכר ע"ז לא פטור מליתן פרוטה לעניים ע"ש. ולפי"ז י"ל שהן הן דברי תוס' אי לה יטמא חובה הוי עוסק במצוה שמחויב לקיימה ופטור מלמיתב ריפתא לעני' משא"כ אי רשות חייב וראי' גדולה מדברי תוס' לנתיבות המשפט:

ג) אך לכאורה דברי נתיבות המשפט צ"ע מברכות י"ז המשמר מת דאחרים פטור מכל מצות מפני שהוי עוסק במצוה ופטור והא שם ג"כ אינו מצוה שמוכרח לקיימה ורשאי לקבל שכר ולמה יפטר מכל מצות האמורות בתורה משמע גם מצדקה לעניים. ואפשר שם מפני כבודו של מת רבנן פטרו. וכמו אונן שפטור מכל מצות נראה מדברי החכ"צ סי' א' שרק מדרבנן והכי משמע מדברי הרא"ש מו"ק פ' אלו מגלחין דכ"ג שחולק על הר"ת שהי' בעיר אחרת כשהי' אונן הי' אוכל בשר וכתב לדבריו לא יהיו אוננים רק בני' אלא ודאי לא פלוג רבנן ע"ש משמע אונן שפטור רק מדרבנן בעלמא הוא ולפי"ז י"ל הה"ד במשמר מת מדרבנן פטור מפני כבודו של מת. ולפי"ז ל"ק על תוס' הנ"ל תיפוק לי' מטעם אונן פטור מכל המצות וא"כ מה נ"מ בין חובה או רשות. ובדוחק י"ל שס"ל כר"ת שאם יש מי להכין אין כולם אוננים ולטמאות מחויבים. ולפיז"נ שאונן רק מדרבנן פטור ומטעם עוסק במצוה פטור מה"ת. גם אפ"ל לפמ"ש דהנ"מ הוי לפרוטה דר"י. וי"ל אונן חייב שאינו פטור מלאוין ובצדקה כתיב לא תקפוץ ולא תאמץ ועוסק במצוה פטור מצדקה. ד) אך גם על פרוטה דר"י הקשה אא"ז בנחלת יעקב פ' ראה למה עוסק במצוה יפטור מלאוין דלא תקפוץ ולא תאמץ וי"ל לפמ"ש התוי"ט באבות פ"ה גבי לא יתן ויתנו אחרים דכה"ג כשיש לעניים ממקום אחר א"ע בלאוין ע"ש וי"ל כה"ג פטור מפרוטה דר"י. ה) גם י"ל דמבואר ברמב"ם בה' מתנות עניים פ"ז מ"ע ליתן צדקה לעניי ישראל כו' שנאמר פתוח תפתח את ידך לו כו' ובה"ב כ' וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ולא נתן לו צדקה עבר בל"ת שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון ע"ש הרי מפורש יוצא מדברי הרמב"ם ז"ל שרק עובר בל"ת כשעני מבקש אבל בלא בקשת העני רק מעצמו ליתן לו הוי רק עשה לבד. ולפי"ז י"ל דמשיב אבידה דפטור מפרוטה דר"י היינו מעצמו ליתן לו אבל כשעני מבקש שפיר חייב כיון שעובר בלא תקפוץ רק כשלא מבקש ממנו רק למיתב ריפתא לעני מעצמו שרק עשה פטור כיון שעוסק במצוה ומיושב קו' אא"ז זצ"ל. וי"ל דבכה"ג גם אונן פטור וצ"ל כמש"ל מטעם שאונן רק מדרבנן וראי' מזה לאא"ז הח"ץ ז"ל:

ו) ואשר נתקשה כ"ת מאוד בדברי תוס' סוטה דכ"ח שהקשה בגמ' דנילף שרץ מסוטה מה סוטה שלא עשה שוגג כמזיד ואונס כרצון עשו ספק כודאי ק"ו שרץ שעשו שוגג כמזיד כו' אינו דין שיעשו ספק כודאי והקשו בתוס' וז"ל איכא למתמה אמאי לא פרכינן מה לסוטה שכן רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה כדפרכינן לעיל דף ב' וא"ל משום דלעיל מיירי בטומאה דבתר קנוי וסתירה דמהימן ע"א והוי רגלים לדבר אבל הכא ילפינן מסתירה דבתר קנוי גרידא דליכא למיפרך שכן קינא לה דקינוי גרידא בלא סתירה לא חשיב רגלים לדבר דהא בריש מס' נדה ד"ב גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג בין ברה"י בין ברה"ר טמא כו' ויליף מסוטה. ופריך אי מסוטה ברה"י יהי' טמא ודאי הכי השתא בסוטה רגלים לדבר חזינן אע"ג דמסתירה דבתר קנוי יליף כמו הכא מקרי רגלים לדבר ע"ש. ותמה כת"ה מאוד שאינו מובן מה שעלה בדעת תוס' לחלק דשם בע"א הוי רגלים שכדבריו כיון שבא אחר קנוי וסתירה ולענין ספק לא יהי' רגלים לדבר הא גם כאן הספק לפנינו אחר קנוי וסתירה והוי רגלים לדבר כמו שם ונשאר בצ"ע גדול:

ז) ונראה לפענ"ד דדברי תוס' נכונים מאוד דהנה ונטמאה ונטמאה דרשינן אחד לבעל ואחד לבועל. והנה נודע שיטת הרשב"א הנזכר בפנ"י כתובות דכ"ב שכתב דנגד מי שטוען טענת ברי לא מהני שום חזקה כלל דחזקה רק לברר הספק אבל לא מי שאצלו ברור הדבר. ובזה תי' הפנ"י לקו' תוס' שם דהבא עלי' העד בחנק קאי ע"ש שתוס' חולקים על ס' הרשב"א ע"ש היטב ולדברי הרשב"א מסתבר לומר שלגבי בעל לאוסרה שפיר הוי הספק כודאי כיון שהוי רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה אבל לבועל שהאשה והבועל טוענין ברי שלא בא עלי' ל"ש לאוסרה משום רגלים לדבר כיון שאצלם אין ספק רק אומרים שניהם ברי. וא"כ לפי"ז שפיר יש לחלק דלעיל דף ב' שפיר קאמר שהי' ה"א שע"א מהימן משום רגלים לדבר היינו לאוסרה לבעלה יהי' מהימן ע"א מפני שלבעלה הוי רגלים לדבר ואיצטריך קרא ע"ש. והכא ילפינן לאסור בשרץ מדאוסרין ברה"י לבועל שלא הוי רגלים לדבר ומ"מ ספק כודאי הה"ד בשרץ. ודחי מנדה דא"כ גם שם נימא ברה"י הוי ודאי טמא כמו בסוטה ומה משני שם רגלים לדבר הא מצי להוכיח מבועל שאסורה לו בודאי וליכא רגלים לדבר כיון שטוען ברי וע"כ שמקרי רגלים לדבר גם נגד בועל וכשיטתם שחלקו על הרשב"א או אף להרשב"א מ"מ רגלים לדבר מקרי וא"כ ג"כ כאן הו"ל לדחות בסוטה הוי רגלים לדבר אף לבועל כמו שמשמע בנדה משא"כ בשרץ דליכא רגלים לדבר ודוק:

ח) ודברי תוס' נזיר דנ"ז התמוהים בהא דשני נזירים ואמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא מביאין קרבן טהרה וקרבן טומאה על תנאי ופריך בגמ' תלתא הוי רה"ר וספיקו טהור ומשני שנזרקה ביניכם והקשו בתוס' וז"ל וא"ת א"כ כל אחד יביא קרבן טומאה ודאי דכל ספק טומאה ברה"י שורפין עליו תרומה. וי"ל דלא גמירי מסוטה אלא דבר שאפשר להיות כסוטה דאפשר שנטמאת אבל הכא לא אפשר לעשות שניהן ודאי דאחד טהור. וא"ת א"כ מ"פ מעיקרא והא ס"ט ברה"ר כלומר יביאו שניהן קרבן טהרה והא ספק טומאה ברה"ר דמטהרין נמי מסוטה גמרינן לה ולא גמרינן אלא דבר שאפשר להיות והכא בודאי אחד טמא. וי"ל דספק טומאה ברה"ר לאו מסוטה גמרינן אלא כל חד וחד מוקמינן אחזקתי' עכ"ל וכ"כ בתוס' חולין ד"ט ע"ש. ותמה המהרש"א ומהר"ם לובלין שם בחולין ובתו"י בנדה שם כיון דלא ילפינן מסוטה מ"ש דברה"ר טהור משום דמוקמינן אחזקתי' ברה"י נמי יהי' טהור משום דמוקמינן אחזקתי' ובש"ש שמעתתא א' פי"ז כתב דבר הגון ונראה לי דלכאורה תמוה לי מ"פ בגמ' תלתא הוי רה"ר הא בשני שבילין בפסחים ד"י כשבאין בב"א טמאין וכאן בשני נזירים מביאים שניהם ביחד על תנאי ולא הוי חולין בעזרה כיון שמביאין ע"ת ולהכי רק פריך בגמ' היכי עבדי הקפה ומוקי בקטנים ונשים ולא פריך על חולין בעזרה כיון שמביאים שניהם ע"ת לא הוי חולין בעזרה וכיון שמביאין שניהם ביחד והספק על שניהם וכשבאים בב"א טמאים אף ברה"ר מ"פ בגמ'. ואף שכ' תוס' פסחים ד"י בשני שבילין שרק מדרבנן. מ"מ קשה כאן כיון דלא הוי חולין בעזרה שמביאין ע"ת מצי שפיר להביא קרבן טומאה ומ"פ בגמ'. אך י"ל דהנה שיטת המאירי בנזיר דנ"ז וכ"כ הראב"ד ועי' בקרבן עדה דהא דתלתא הוי רה"ר הוא רק כשכל הג' הם בספק אבל אי אחד מהם אינו בספק לא הוי כלל רה"ר כיון שרק הספק על שניהן והרדב"ז דייק מדברי תוס' שפי' הגמ' באומר ראיתי שנזרקה טומאה ביניכם מיירי שזה שראה עומד מרחוק עיי"ש בתוס' בנזיר דנ"ז ד"ה באומר ומשמע מתוס' שאף שהי' בחצר רק לא הי' נכנס בספק כלל מקרי רה"י. וא"כ מעיקרא ע"כ ס"ד שהי' ספק על כל הג' והיינו שהי' הספק גם על זה שאמר שמא הוא טמא ולא הם רק נגדו אין נ"מ כלל כיון שאינו נזיר רק הנ"מ הוא נגד שנים אחרים. ולכן לפי ס"ד שייך ואינו יודע איזה מכם. דלכאורה הי' צריך לומר ושכח איזה מכם כיון שהי' שם וראה אלא ודאי שהספק על זה שאמר ג"כ דשמא הוא נטמא ולא הם וא"כ כה"ג לא דמי לשני שבילין כלל דגבי נזירים הוי ספק טומאה שני נזירים טהורים רק זה שאמר הוא לבדו נטמא ולפי"ז שפיר פריך בגמ' בתלתא הוי ספק טומאה ברה"ר ואף דלא דמי לסוטה כיון דלטהרות הוי אחד ודאי טמא וכאן שאחד מהנך ג' שעל ידן הוי רה"ר הוי ודאי טמא ומטמא טהרות ולא נכנס לספק כלל לא מקרי רה"ר מ"מ מטעם חזקת טהרה ראוי לטהר השני נזירים דלא דמי לשני שבילין כיון שמצי להיות ששני נזירים טהורים. וכ"ז ברה"ר אבל כשמשני באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם והוי רק הספק על שני נזירים לבד שוב הוי אחד מהם ודאי טמא ודמי לשני שבילין ושפיר אף שאית להן חזקת טהרה מביאין קרבן טומאה על תנאי כשבאין בב"א. ומיושב קו' מהרש"א ומהר"ם לובלין הנ"ל ודוק:

ט) ולפי"ז י"ל דברי הרשב"א בנדה דף ה' שהביא בשם י"א דבר חדש שנשים אפי' מאה כחד דמי ולא מקרי בנשים רה"ר ומה פריך תלתא רה"ר נוקמי בנשים ולא הוי רה"ר ועמד ע"ז בסדרי טהרה שם. ולפי"ז י"ל דאף שהוי בנשים רה"י מ"מ אי הוי הספק על כל ג' ולא דמי לשני שבילין כיון שיכול להיות שהאומר לבד נטמא ושני נזירין טהורין א"כ גם ברה"י מוקמינן על חזקת טהרה כקו' מהרש"א ותו"י הנ"ל רק למסקנא שרק הספק על הנזירים לבד אז טמאים מטעם שדמי לשני שבילין ודוק:

י) וקו' תוס' אי קנוי וסתירה מגרע חזקת היתר היאך ילפינן ס"ט ברה"י ספיקו טמא מסוטה הא שם שאני של"ל חזקת היתר ואי לא מגרע היאך ילפינן ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור הא סוטה שאני כיון שאית לה חזקת היתר. נ"ל דודאי היכי שיש איסור יחוד אבדה חזקת כשרות ומגרע החזקת היתר ויחוד א"א מה"ת אסור. וא"כ שפיר מגרע קנוי וסתירה החזקת היתר. אבל אם קנוי וסתירה מאבי' וקרובי' שמותר להתייחד כמבואר בש"ע אה"ע סי' כ"ב וקדושין ד"פ וכן עם שני אנשים דרק מדרבנן אסור להתייחד כמ"ש בתשובות חות יאיר סי' ע"ג לא מגרע כלל החזקת היתר. וקיי"ל דמקנין לה משנים וכן מקנין לה אפילו אם הוא אבי' כמבואר בש"ע אה"ע סי' קע"ח ובסוטה דכ"ד וא"כ שפיר ילפינן ס"ט ברה"ר ספיקו טהור מסוטה כשקינא לה עם אחר שהוי יחוד דאורייתא ול"ל חזקת היתר. וס"ט ברה"י ס"ט ילפינן מקינא לה משנים או מאבי' ואחי' שיחוד רק דרבנן ויש לה חזקת היתר ומ"מ טמא נשמע דס"ט ברה"י ס"ט. והבן:

יא) גם י"ל קו' תוס' מנין ס"ט ברה"ר ספיקו טהור הא שם יש לה חזקת היתר די"ל דגם כתובה אינה מפסדת ולהוציא הכתובה לא מהני החזקת היתר כלל וע"כ שהוי ודאי טהורה ושפיר נשמע משום שהיא מוציאה הכתובה שהיא ודאי טהורה דספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור. אך נימא כיון שהיא טוענת ברי והבעל טוען שמא וברי ושמא כשמסייע לבעל הברי חזקה אמרינן דברי עדיף וא"כ גם היא טוענת ברי ויש לה חזקת כשרות והוא טוען שמא ולהכי גבתה כתובתה ומנין שהוי כודאי. אך י"ל דהוי ברי גרוע ושמא טוב דמאין להבעל לידע אם נטמאת דבכה"ג אף ברי ושמא עם חזקה המסייע לברי ל"מ כיון שהוי ברי גרוע וע"כ משום דספק טומאה ברה"ר ודאי טהור ולהכי גובית כתובתה ומיושב קו' תוס'. ולפי"ז י"ל טעמא דאביי בחולין ד"ט דלא ס"ל הא דהלכתא גמירי לה לטהר ברה"ר דאזיל לשיטתו בב"ב דף קל"ה האומר זה אחי א"נ ומוקי לה דאינך אמרי אין אנו יודעין ואמר רבא זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר א"י פטור ואביי אמר לעולם חייב ושאני הכא דכמנה לאחר בידך דמי וכ' תוס' שם דאע"ג דהוי ברי גרוע דהם אינן יודעין אם יש להן אח במדה"י מ"מ ס"ל לאביי ברי עדיף ע"ש. וא"כ לאביי גובית כתובתה מטעם ברי ושמא ברי עדיף ואין ראי' כלל מסוטה די"ל דמוקמינן אותה אחזקת כשרות והבן:

יב) ומ"ש כ"ת ליישב דברי הר"א בורגיל בריש יבמות וכולן שנמצאו איילונית כו' הקשו תוס' מקטן וקטנה לא מייבמים תתייבם ממ"נ אי איילונית קדושי אחי' היו בטעות. ותי' הר"א בורגיל בנמצאת בחיי האח איילונית והקפיד אבל לאחר מיתה דלמא אם הי' קיים לא הקפיד. ודחו בתוס' דבהדי' קתני בתוספתא נמצאו איילונית בין בחיי הבעל בין לאחר מיתה צרותיהן מותרות. וע"ז רצה כת"ה ליישב דרוב אנשים מקפידים אבל מיעוט מתרמי שאינן מקפידין וקטן וקטנה הוי לר"מ דחייש למיעוט חוששין שמא אם הי' האח קיים לא הי' מקפיד דלר"מ חיישינן למיעוט והתוספתא י"ל סובר כרבנן דל"ח למיעוט ורוב מקפידים ולהכי לא חיישינן שאם הי' קיים הי' מתרצה. דברי כת"ה נכונים וזכה בזה לכוין לדברי הגאון העצום ר' עקיבא איגר ז"ל בדו"ח:

יג) בחדושי כתבתי ליישב שיטת הר"ת שתי' דההוא בקבל' עלי' והקשה באוהל דוד מהגאון ר' דוד דייטש ז"ל מסנהדרין דס"ט לר"י מדיפתא דהוכיח דבד"נ הולכין אחר רוב מקטנה שנתקדשה אם בא עלי' אחד מכל עריות מומתין ושמא איילונית היא אלא ודאי דהולכין אחה"ר ודחי בקבל' עלי' אבל ר"י מדיפתא שהוכיח שהולכין אחה"ר ולא מוקי דקבל' עלי' א"כ קשה קו' תוס' על ר"י מדיפתא בקטן וקטנה תתייבם ממ"נ ולדידי' לא מוקמינן דקבל' עלי':

יד) גם הקשה הגאון רע"א ז"ל מיבמות דס"א מי סבר ר"א כר"מ הא אמר ר"א קטנה מתייבמת ע"ש נימא ר"א מיירי בלא קבלה עליה ומתייבמת ממ"נ. ונ"ל דהר"ת לא תי' כהרא"ב משום קו' תוס' מתוספתא. ומה שתי' הגאון רע"א ז"ל דלר"מ חיישינן שמא נתרצה אם הי' חי רק משום דר"מ חייש למיעוט ומיעוט מתרצים לא ניחא לי' לר"ת בזה מפני שהוי ס"ס ספק שמא אינה איילונית ואת"ל שהיא איילונית שמא לא הי' מתרצה וס"ס עדיף מרוב והוי כרובא דאיתא קמן וגם לר"מ תתייבם ממ"נ. ולהכי רק מוקי בקבל' עלי'. והנה בנדה ר"פ האשה דף נ"ט ע"ב באשה שעשתה צרכי' וראתה דם ר"מ אומר עומדת טמאה יושבת טהורה. איבעי' להו איש ואשה עומדין מה לי אמר ר"מ כי אמר ר"מ בחד ספיקא אבל בס"ס לא מטמא או דילמא ל"ש. אמר ר"ל היא היא ור' יוחנן אמר כי אמר ר"מ בחד ספק אבל בס"ס לא אמר. ולפי"ז לר"י ר"מ מטהר בס"ס אף שחייש למיעוט מ"מ ס"ס עדיף והוי כרובא דאיתא קמן וא"כ גם בקטנה הי' ראוי שתתייבם מטעם ס"ס ולהכי מוקי ר"ת דוקא בקבל' עלי' אבל ר' ירמי' מדיפתא מצי סבר כר"ל וכן בש"ס יבמות ס"א י"ל קאי לר"ל דס"ל היא היא ור"מ מטמא בס"ס. וי"ל שפיר כתי' הר"א בורגיל דחיישינן שמא הי' מתרצה כיון שמיעוט מתרצין ובס"ס לא שרי לר"מ ותוספתא כרבנן. וא"כ שפיר אף בלא קבלה עלי' מ"מ לר"מ אינה מתייבמת דחיישינן שמא נתרצה:

טו) ור"א בורגיל י"ל דס"ל דס"ס בתרי גברי לא אמרינן כמ"ש בר"ה דף כ"ט דטומטום אינו מוציא את מינו ועי' חרע"א. וי"ל שזהו אי ס"ס מטעם רוב אבל אי מטעם ס"א מתיר מה"ת אין חילוק. וי"ל קו' תוס' לר"מ שחייש למיעוט למה קטנה חולצת די"ל דס"ל סד"א מה"ת להקל דתנאי פליגי בזה ומתייבמת מטעם ס"ס:

טז) גם י"ל קו' אהל דוד הנ"ל על ר' ירמי' מדיפתא. דמה שתי' הגאון רע"א על הר"א בורגיל דתוספתא כרבנן קשה לכאורה הא סתם תוספתא ר' נחמי' כמבואר בסנהדרין דפ"ט. ובעירובין די"ג מבואר שר' נחמי' הוי ר"מ וא"כ חייש למיעוט. וע"כ סובר שכולם אינן מתרצים. ומשו"ה י"ל לא ס"ל לר"ת תי' הר"א בורגיל. אבל ר' ירמי' מדיפתא מצי סבר כלישנא דראב"ע שמו ולא ר"נ וי"ל כתי' הרא"ב. גם י"ל קו' הגרע"א על ר"ת מיבמות דס"א דפריך מי סבר ר"א כר"מ הא ר"א אמר מתייבמת נימא בלא קיבל עלי'. דהנה קו' ר"ת כ' בנמו"י רק לר"א אבל לרבא שצריכה גט מדרבנן הה"ד דאסורה להתייבם. וי"ל שם פריך לרבא וז"פ:

יז) וקו' תוס' שהקשו תתייבם ממ"נ י"ל לשיטת רש"י בגיטין דמ"ו ושיטת הרי"ף דגם איילונית יש לה רפואה רק דלא שכיח ובנמצאת איילונית אף כשנתרפאת א"ע ליבום משום כל יבמה שאין אני קירא בה בשעת נפילה יבמה יבא עלי' הרי היא כאשת אח שיש לה בנים כמ"ש המגיני שלמה. ולפי"ז י"ל דחייש ר"מ שמא תמצא איילונית ויהי' לה רפואה ואז שפיר מקח טעות לא הוי שנימא אילו ידע שהיא איילונית לא הי' מתרצה דאמרינן אילו ידע שתתרפא הי' נתרצה וכמ"ש הש"ך סי' שנ"ח סברא דיאוש של"מ דמה נאמר אם ידע שיאבד הי' מתיאש הא אי הי' ידע שימצאנו ישראל לא הי' מתיאש כן כאן. וליבם אסורה מטעם כל יבמה שאין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבא עלי' והיכי שאין אני קורא יבמה יבא עלי' ממילא אח"כ אסורה לו. אבל בחייו כשנמצא שהיא איילונית ואין לה רפואה שפיר הוי מקח טעות. אך י"ל שהוי מיעוטא דמיעוטא מיעוט איילונית ומיעוט שמתרפאים ולמיעוטא דמיעוטא גם ר"מ לא חייש י"ל באיסור א"א שבכרת ודשב"ע חש ר"מ למיעוטא דמיעוטא כמו דלרבנן חיישינן למיעוט בדשב"ע ובמים שאל"ס אשתו אסורה כן י"ל לר"מ אף למיעוט דמיעוט ודוק. וכעין זה תי' בתוס' רא"ש. ותוס' י"ל הקשו לאביי ד' קי"א שמשמע של"ל הא דיבמה שנאסרה ועי' אוה"ד. ול"ק קו' רע"א ואוה"ד כלל. ובגיטין שרבנן אצרכוהו קיום שאף דאיכא מיעוטא דמיעוט שדמי למים שאל"ס:

ונראה לי להוכיח שיבמה לשוק אף שהיא רק בלאו מ"מ מקרי דשב"ע וכמ"ש במרדכי פ' מצות חליצה ועי' חדושי רע"א גיטין דכ"ח. ומדברי תוס' יבמות שם שהקשו למה באיילונית לא חולצת כלל ובכתובות ד"ק איילונית אין לה כתובה הא גיטא בעי ע"ש ולכאורה נימא גט שהוי דשב"ע להתיר א"א חיישינן למיעוט דאיילונית משא"כ מיבמה לשוק רק בלאו. ומה הקשו. ועכצ"ל דגם יבמה לשוק מקרי דשב"ע ודוק:

וראי' נראה דיבמה לשוק מקרי דשב"ע מדפריך ביבמות דל"א לרבה דקדושין נמי נימא אשה זו בחזקת היתר ליבם כו' ע"ש כל הסוגי' ומה מדמי יבמה לשוק לאשת אח ונהי שמה לי איסור לאו לכרת מ"מ נימא רבנן החמירו בדשב"ע אף בריעותא מחיים משא"כ ביבמה לשוק ויהי' נשמע גם יבמה לשוק מקרי דשב"ע. אך אפ"ל לרבה דכל מילי עביד כרב כמבואר בשבת דף כ"ב ורב ס"ל דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק ביבמות צ"ב ומקרי לדידי' דשב"ע:

יח) הן ק"ל מה שתי' הש"ך בסי' נ' דברי רמ"א בריעותא מחיים לא אזלינן בתר חזקה משום דביבמות ל"א אביי ורבא פליגי על רבה וס"ל דלא מוקמינן על חזקה ק"ל מה ראי' מדשב"ע דגם יבמה לשוק כ' המרדכי הוי דבר שב"ע לשאר איסורי' הא בדשב"ע מחמירין תמיד יותר:

ולישב דברי אא"ז הרמ"א בדרכי משה סי' ל"א שכ' מעשה בא לידינו בראש בהמה שהי' בו מים ולא נודע אם מוח הקיפו ואסרנו הואיל ויש כאן ריעותא ברור מחיים אין להכשיר משום נשחטה הותרה וכן משמע מתוס' פ"ד אחין דל"א והמר"ל תמה עליו שאדרבה שתוס' שם כתבו רק משום דרוסה שכיח להכי אוסרין בספק דרוסה אבל היכי דלא שכיח מוקמינן בחזקת היתר אף שהי' ר עתא מחיים כמו אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ע"ש בש"ך יו"ד סי' נ'. ונראה שכונתו להוכיח מדהקשו תוס' בהא דאמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ואל תאסרנה מספק אף דריעותא מחיים מחולין ד"ט נשחטה הותרה אפי' היכי דאתייליד ריעותא כגון בא זאב ונטל בני מעים והחזירן כשהן נקובין דל"ח שמא במקום נקב נקב משמע דוקא לריעותא דאתיליד אחר שחיטה הויא בחזקת היתר אבל אם הספק מחיים כגון ספק דרוסה לא משום שבשעה שנולד הספק היתה בחזקת איסור עיי"ש וק"ל למה להו למיפרך מחולין ד"ט מסתם גמ' למה לא פריך עדיפא מזה מרבה גופא שס"ל בחולין דמ"ג ושט אין לו בדיקה בחוץ רק מבפנים ואמרינן מה נפ"מ לספק דרוסה חזינן שחייש לספק דרוסה ולא מוקי לה בחזקת היתר וי"ל דמשום הכי לא מקשו מרבה די"ל טעמא דרבה שם דמדרבנן בריעותא מחיים לא מוקמינן בחזקת היתר ומדרבנן אסור ספק דרוסה ורק כאן ס"ל לרבה דאי נימא חולצת א"כ תהי' מתיבמת ג"כ ולהכי לא החמירו אבל שם רבנן החמירו ורק הקשו תוס' דאי מה"ת מוקמינן על חזקה רק מדרבנן אסורה יקשה מסתם גמ' חולין ד"ט דאמרינן כגון דאתיליד ריעותא דבא זאב ונטל הבני מעיים לינקט רבותא בריעותא מחיים כגון ספק דרוסה שנתערב באחרים לשיטת הרמ"א סי' נ"ז שרק לא מהני ס"א בגוף וס"ב בתערובות משום שספק ראשון הוי איסור תורה אבל אי נימא דמוקמינן בחזקה כשנשחטה שמותרת רק מדרבנן אסור וא"כ מהני ס"א בגוף וס"א בתערובות ג"כ ולינקט שנשחטה הותרה להתיר בספק דרוסה שנתערב באחרים. וע"כ שפשיטא לי' להש"ס שמה"ת אסור ולרבה ראוי שיהי' מותר מה"ת. וכן נפ"מ אי מהני להשהות יב"ח דרק אסור ספק דרוסה להשהות מטעם תקלה כמבואר בחולין דנ"ג והקשו הא הוי ס"ס שמא לא נדרס ושמא לא יבא לתקלה ותי' דספק הראשון הוי איסור תורה אבל אי רק מדרבנן לא הוי ראוי למיחש לתקלה דספק שמא לא יבא לתקלה ואת"ל יבא לתקלה וישחטנה ג"כ רק מדרבנן אסור דמה"ת נשחטה הותרה וא"כ ראוי דלא ניחוש לתקלה. וא"כ הו"ל להש"ס לומר כגון דאתיליד ריעותא מחיים בספק דרוסה שמהני שהיית יב"ח ולמה לא נקט רק בנטל זאב בני מעיים וע"כ משום שבריעותא מחיים מה"ת אסור ואסור להשהות יב"ח ולרבה מה"ת מותר] וע"ז תי' התוס' דריסה שכיח להכי מה"ת אסור ושפיר ס"א בגוף וס"א בתערובות אסור [וכן להשהות יב"ח אסור] ולהכי לא נקט בגמ' חולין ד"ט לספק דרוסה מיהת בקושיתם שלא הקשו מרבה בעצמו שיותר קו' חמורה מלהקשות מסתמא דגמ' ע"כ מדלא הקשו התוס' מרבה לרבה הי' פשיטא להו לתוס' שגם לרבה באיסורים עכ"פ מדרבנן אסור ומפורש היטב בתוס' כדברי הרמ"א ודוק:

דברי ידידו עוז הק' וא"י יעקב מייזלש.

תוכן העניינים

חדות יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה