אור ברסלב

חדות יעקב חלק א· רבי צבי יהודה יעקב מייזליש

סימן כב

סימן כא

תרמ"ח. לבני יקירי וחביבי הרב החריף ובקי מוכתר בנימוסין חו"נ מו' משה אפרים נ"י בווארשא:

מ"ש בני יקירי שי' ליישב קו' פנ"י על תוס' כתובות כ"ח ד"ה קיום להוכיח כשלוה טוען מזויף צריך קיום מה"ת דאל"כ לא ש"ח לכל ברי' דכל חשיד יזייף שטר ויגבה. והק' הפנ"י הא אם יהי' נמצא חשוד ויזייף שטר בקל יוכל זה שכנגדו להציל עצמו ע"י שיכתוב ג"כ שובר מזויף באותן עדות עצמן או עדים אחרים שאין מכירין ג"כ ע"ש. וכתבת דכונת תוס' דלא ש"ח דיזייף שטר ויכתוב זמן מפורש בשטר לגבות בו ויבא ביומא דמישלם זמנו לגבות ואז הוי חזקה דא"א פורע תו"ז שהוי חזקה דאתי' מכח סברא וככולה כמ"ש התה"ד ועדיפא מחזקה דלא חציף ויוצרך על השובר קיום כיון שהוי חזקה שאא"פ תו"ז וא"כ לא ש"ח לכל ברי' ושפיר הוכיח כשלוה טוען מזויף צריך קיום מה"ת:

תשובה. א) דבריך בני יקירי שי' בישוב קו' פנ"י נכון מאוד. ולפי"ז י"ל קו' הפלאה בכתובות י"ח עדים שאמרו כת"י הוא זה אבל אנוסים היינו נאמנים ואמר רבא ל"ש אלא שאמרו אנוסים היינו מחמ"נ אבל מחמת ממון א"נ דאאמע"ר והקשו התוס' נימא פ"ד ותי' ק"ש דרבנן והקשה נוקי כשלוה טוען מזויף וצריך קיום מה"ת. ולפי דבריך י"ל שרק משום לש"ח עכצ"ל שצריך מה"ת קיום וכ"ז לדידן אבל רבא לשיטתו בב"ב ד"ה דאדם פורע תו"ז ויש לו עצה לזייף שובר כיון שאדם פורע תו"ז לא יהי' צריך לקיים שפיר י"ל לדידי' אף כשטוען מזויף א"צ קיום מה"ת משא"כ לדידן והבן:

ב) אמנם קו' הפנ"י י"ל פשוט דלא ש"ח דיכתוב בשטר שהתנו אל תפרעני אלא בפני פו"פ ואף שפרע בפני אחרים יכול לומר שתפסו על חוב אחר כמבואר בחו"מ סי' ס"ט ואין עצה לזייף שובר כלל:

ג) הן ק"ל על תוס' שהקשו נימא פ"ד כמו בפלוני רבעני לרצוני הא כיון דקיי"ל בש"ע חו"מ סי' מ"ו כשעדים אומרים אנוסים מחמת ממון מחויבים לשלם משום דד"ג אף שא"נ לפסול השטר מ"מ נאמנים לזה שישלמו משום דד"ג וא"כ לא דמי לכל פלגינן דבורו דמפלגינן כאילו לא אמרו כלל ורק אמר פלוני רבעני ולא אמר כלל לרצוני וכן בכל אינך שאמרו פ"ד אבל כשאמרו אנוסים מחמת ממון כיון שדנין דבורם לשלם משום דד"ג וא"כ איך נפסול השטר ולומר שכמו שלא אמרו כלל והוי תרתי דסתרי אהדדי ומנין כה"ג לומר פ"ד רק כיון שדנין דבורם שיתחייבו בדד"ג לכן א"א למיפלג דבורם וממילא נפסל השטר ומה הקשו תוס'. ונראה דתוס' בקושייתם סברי כשיטת הר"ח בטור סי' ל"ח דעדים שאמרו שקר העדנו פטורים לשלם וא"ח משום דד"ג ומבואר בתשו' שבות יעקב דרק כשהודו ששקר אומרים קודם שהוציאו ממון ע"פ דאין לחייבם ג"כ מדד"ג כיון שלא עשו מעשה כלל רק דבורא בעלמא והם אמרו והם אמרו ואתי דבור ומבטל דבור ואף שאין מאמינים להם דכיון שהגיד שוב א"ח ומגיד מ"מ לא מחייבין לעדים כיון שהם חזרו והודו ואמרו ששקר העידו אך דלא מהימן להו לכן אין לחייבם משום דד"ג. משא"כ היכי שכבר הוציאו ממון על פיהם או שחתמו בשטר שנעשה מעשה בשקרם חייבין משום דד"ג ע"ש. ולפי"ז י"ל ס"ל לתוס' דהיכי שאין כת"י יוצא ממק"א א"כ בשעה שחתמו לא הי' ברי היזיקא שודאי לא ימצא לקיימו כיון שלא ניכר כת"י כלל א"ח משום דד"ג על מה שחתמו עצמן רק על מה שאמרו כת"י זה. וכיון שאמרו אנוסים היינו ונהי שא"נ לחזור דכיון שהגיד שוב א"ח ומגיד וא"א מע"ר מ"מ כיון שלא עשו מעשה רק דבור בעלמא והם אמרו שכ"י והם אמרו אנוסים אתי דבור ומבטל דבור ואין מחייבים אותם משום דד"ג ורק כשעשו מעשה או שהוציאו ממון בעדותם אז חייבין משום דד"ג כנ"ל. ונהי שעשו מעשה בחתימתן ועתה באומרם כת"י זה יקיימו משניהם מ"מ יש לדמותו למה דמבואר בש"ע סי' שפ"ו בזרק כלי מהגג והי' כרים וכסתות תחתיהן אף כשבעצמו סילקם פטור מלשלם כיון שבעת שזרקם הי' כרים וכסתות ולא הי' ברי היזיקא ולא מצרפין מה שסילק אח"כ למעשה ראשון הה"ד כאן בשעה שחתמו לא הי' כת"י יוצא ממק"א ולא הי' ברי הזיקא כלל ואח"כ מה שאמרו כת"י הוי דבור בעלמא ואתי דבור דאנוסים ומבטל דבור שא"ח לשלם משום דד"ג ולא מצרפינן חתימתם עם אמירתם כלל. ולפי"ז שפיר הקשו תוס' דנימא פ"ד ול"ה תרתי דסתרי דכאן כת"י יוצא ממק"א ס"ל שפטורים לשלם משום דד"ג וע"ז תי' דק"ש דרבנן ולא אמרינן פ"ד. ולפי"ז י"ל קו' הפלאה שהק' בכתובות דפ"ד בהא דסיטראי שכ' הפנ"י משום בע"ד מיפסל ותמה מאנוסים היינו מחמת ממון דא"נ משום דא"א מע"ר ת"ל דהא הם מחויבים לשלם לבע"ד מה דאפסדנוהו בגרמתם וא"כ הוי בע"ד ומיפסלי ולפי"ז נראה דבאין כת"י יוצא ממק"א א"ח משום דד"ג לשיטת תוס' כאן ולפי"ז י"ל קו' הפלאה על תי' התוס' ק"ש דרבנן א"כ לרמב"ח למה בסיפא בכת"י יוצא ממק"א א"נ הא כיון דרמב"ח הוי ס"ל במחמת נפשות נאמנים ולא הו"ל חוזר ומגיד וא"כ גם במחמת ממון יהיו נאמנים דנימא פ"ד. ולפיז"נ דבסיפא בכת"י יוצא ממק"א וא"כ בשעה שחתמו הוי ברי הזיקא וחייבין על מה שחתמו עצמן שעשו מעשה לשלם משום דד"ג וא"כ לא אמרינן פ"ד כיון שהוי תרתי דסתרי. ולפי"ז י"ל הקו' העצומה שהתפלא בהפלאה בהא דאלא כי איתמר כו' דהא רבא לא סתר אלא סברת רמב"ח באנוסים מחמ"נ דלא מהימני בלא מגו אבל בהא דמחמת ממון שנאמנים לרמב"ח במגו אף למשוי נפשיי' רשעים לא סתר ומי הוכרחו לחזור בשניהם. ולפי"ז י"ל דברישא באין כת"י יוצא ממק"א שס"ל לרמב"ח מעיקרא שנאמנים גם במחמת ממון י"ל סברתו משום שא"ח לשלם משום דד"ג ורמב"ח פליג על ר"ל וס"ל ק"ש מה"ת ואמרינן פ"ד ושפיר נאמנים כיון שאינו בע"ד כלל ול"ה תרתי דסתרי. אבל למסקנא שפליגו עליו וס"ל כדר"ל וק"ש דרבנן ולא אמרינן פ"ד ואאמע"ר כלל שפיר א"נ ודוק:

ד) ואאמ"ו הגאון זצ"ל בקונטרס אהבת דוד סי' ד' ט"ז תי' לקו' הפלאה שהק' כיון שחייבים לשלם מטעם דד"ג א"כ הוי בעלי דברי' ומיפסלי ולמ"ל טעמא דאאמע"ר. ותי' משום דמה שנאמנים לומר אנוסים הוה משום הפה שאסר שאמרו כ"י הוא פה שהתיר שאמרו אנוסים ולהכי גם נוגע וקרוב מהימן כמו אב שנאמן לומר את בתי נתתי לאיש הזה משום פה שאסר פה שהתיר וע' כתובות דכ"ב ולהכי רק מיפסל משום אאמע"ר ופח"ח. ולפי"ז נראה לישב קו' תוס' כתובות די"ט דאר"ה א"ר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו א"ל ר"נ גנובי גנבי למ"ל כו' א"ל ומר היכי ס"ל א"ל כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו. והק' בתוס' ד"ה אימא נימא דרב ס"ל כרבנן ושאני עדים דאלומי לאורועי שטרא ע"ש. ולפיז"נ דאי מטעם שעדים אלומי לאורועי שטרא א"כ לאו משום פה שאסר פה שהתיר רק משום כח עדים שאלומי א"כ שוב ראוי שיהיו פסולים משום שחייבים לשלם משום דד"ג והוי בע"ד ואפילו כשאמרו אנוסים מחמ"נ ג"כ צריכים לשלם דאסור להציל עצמו בממון חבירו. אמנם לשיטת הר"ח והרמב"ם בעדים שאמרו שקר העדנו שפטורים לשלם משום דד"ג וביאר הכנה"ג שדד"ג קנסא ומודה בקנס פטור וא"ח משום דד"ג כלל וא"כ שוב י"ל מטעם שעדים אלומי לפסול שטרא ורב כרבנן וקשה קו' תוס' ונראה דרב ס"ל אומר שטר אמנה א"נ ופריך אי קאמר מלוה כו' ומשני אביי כשחב לאחרים וכדר"נ עיין שם והקשו תוס' יהי' מהימן במגו דאי בעי מחל עיין שם. ונראה דקיימא לן דמוכר שט"ח ומוחלו מחויב לשלם משום דיני דגרמי ואם כן אם זה שטען שטר אמנה הלוה לאחד ממון אחר שכבר היה מחויב ממון לזה שרצה לגבות בשעבוד' דר' נתן משטר זה. וא"ג מבעל חוב זה שהלוה לו אחר כך ע"י שדר"נ משום דבהגה"א נמצא שיטות שחובות שהלוה לאחרים אחר הלואתו לא משועבדים בשדר"נ דרק אותן חובות שמגיע בשעת הלואה שעל סמך זה הלוה ע"ש. ואנן לא קיי"ל כן. ועי' קצה"ח סי' פ"ו שהביא קו' רשב"א למ"ל שדר"נ ת"ל כל החובות משועבדים כיון דקיי"ל שעבודא דאורייתא. ותי' בקצה"ח דמכח שעבודא דאורייתא רק גובה מחובות שהי' מגיע בשעת הלואה שעל סמך זה הלוה אבל לא מחובות שמגיעים אחר הלואתו אבל משום שדר"נ כל חובות משועבדים והיינו דלא כהג"א. וזהו למ"ד שעד"א דשדר"נ מיותר מה שכתוב ונתן לאשר אשם לו עכצ"ל שיהי' משועבד חובות שאחר הלואה אבל לרב שס"ל בב"ב דקע"ה דשעבודא לאו דאורייתא י"ל דשדר"נ רק על חובות שמגיעים בשעה שהלוה לא על חובות שמגיעים אח"כ וא"כ שוב אין זה מגו דירא למחול שיתחייב משום דד"ג שהוי חיוב חדש ויבא לגבות מחובות שהלוה לאחרים טרם שמחל ואחר שלוה ממנו אבל אי לא ימחול לא יוכל לגבות חובו מה שמגיע לו בשדר"נ מאותם חובות כיון שבשעת הלואה לא הי' מגיעם עוד ויבא לפסידא ול"ה מגו כלל ומיושב קו' תוס'. וכ"ז אי רב יסבור דד"ג דינא אבל אי יסבור קנסא כ' הר"ש דליכא שדר"נ לגבות מכח דד"ג עש"ך סי' פ"ו וע"כ רב ס"ל שהוי דינא וא"כ העדים שאמרו אנוסים חייבין לשלם מכח דינא דגרמי והוי בע"ד ומטעם אלומי עדים לא מהימני כלל רק ע"כ מטעם פה שאסר פה שהתיר ומיושב לנכון קו' התוס'. ולפ"ז מובן מה שאמר רב לר"נ ומר היכי ס"ל וקשה הא כיון שדחאו ממילא נשמע מה דסבירא לי'. ולפי זה נראה דיש לומר ששאלו מר היכי סבירא לי' בדינא דגרמי אי דינא או קנס ועדים אלומי והשיבו כי אתו לקמן אמרינן קיימו לשטרייכו:

ה) ומ"ש בני יקירי שי' לישב קו' הפלאה נימא מטעם שהוי בע"ד מיפסלי די"ל עפ"י קו' הרמב"ן וראב"ד נימא עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו ולא יהיו נאמנים גם מה שאמרו כת"י זה ותי' כיון כשמשים עצמו רשע אינו בגדר עד כלל ל"ש עדות שבטל כולו. ולפי"ז אם נאמר לפסול משום זה שחייבין לשלם מדד"ג וא"כ כיון שאין אדם קרוב אצל ממונו ומקרי בגדר עד כמ"ש הרא"ש מכות ד"ז וע' בחו"מ בסמ"ע סי' ל"ז סק"ב. שוב אמרינן עדות שבטל מקצתו בטל כולו ובטל גם על כת"י זה וג"כ פסול השטר. ולפי"ז תרצת קו' הפלאה לס"ד דרמב"ח קאי על סיפא כת"י יוצא ממק"א א"כ גם מחמת ממון יהיו נאמנים דפ"ד כיון שס"ל ק"ש מה"ת דכיון שכת"י יוצא ממק"א א"צ לעדותן כת"י זה א"כ שפיר מיפסלי משום שהוי בע"ד ולפ"ז תרצת קו' הפלאה מנין לרבא לחזור גם מהא דלרמב"ח במחמת ממון נאמנים במגו די"ל רק הי' ס"ל מטעם פ"ד מהימני באין כת"י יוצא ממק"א דל"ש לפסול משום בע"ד א"כ גם פסול משום בטל מקצתו בטל כולו משא"כ בכת"י יוצא ממק"א משא"כ למסקנא דק"ש דרבנן ולא אמרינן פ"ד ושפיר אאמע"ר עכ"ד ונכונים מאוד והנה הריטב"א תי' על זה שפיר אמרינן פ"ד שנאמנים כת"י ולא אנוסים היינו ע"ש. ולפ"ז לפמ"ש בהפלאה לרמב"ח ע"כ לא ס"ל פ"ד כיון שס"ל ק"ש מה"ת ע"ש וא"כ נימא בטל מקצתו בטל כולו ועכצ"ל לרמב"ח כשם שלא נאמנים לומר אנוסים לא נאמנים לומר כת"י זה ושפיר בטל השטר והיינו מעיקרא אבל למסקנא דק"ש דרבנן ולהכי לא אמרינן פ"ד לבטל השטר אבל אמרינן פ"ד לקיים השטר כתי' הריטב"א וכ"ז למסקנא ושפיר אמרינן אאמע"ר. ולא נתבטל כל השטר מטעם פ"ד דלמסקנא שפיר י"ל דס"ל פ"ד:

ו) ולתי' הריטב"א ק"ל בהא דת"ר א"נ לפוסלו דברי ר"מ וחכמים אומרים נאמנים בשלמא כו' אנוסים מ"ט נימא באנוסים מחמת ממון ור"מ ס"ל פ"ד לכן א"נ לפוסלו וחכמים דר"מ הוי ר"י ול"ל ביבמות כ"ה הא דפ"ד ע"ש לכן ס"ל שנאמנים לפוסלו מטעם בטל כולו וצ"ע:

ז) ובהא דת"ר א"נ לפוסלו דברי ר"מ וחכ"א נאמנים בשלמא רבנן כטעמי' פה שאסר פה שהתיר אלא ר"מ מ"ט בשלמא פסולי עדות מלוה גופי' מעיקרא מידק דייק ויחתים קטנים נמי כדר"ל דאר"ל דחזקה אין עדים חותמין עהש"ט אא"כ נעשה בגדול אלא אנוסים מ"ט. ופרש"י שם פסולי עדות קרובים או עבדים והק' הב"ח סי' מ"ו למה לא פרש"י משחק בקוביא ובמתניתין פרש"י קרובים או משחק בקוביא ונראה לפמ"ש הש"ך בפסולי דרבנן לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות והנה ר"מ בפסולי עדות קאמר בגמ' טעמו מלוה גופי' מידק דייק וכ' תוס' ולרבנן אפילו מלוה ע"פ ל"ה דבעינן תחלתו וסופו בכשרות וביאר בתומים סי' ל"ד ס"ק כ"ח דאל"כ ליכא מיגו א"ב שתיק דרוצה לגבות ממנו ולא מלקוחות ולפ"ז במשחק בקוביא שרק מדרבנן ול"ב תחלתו וסופו בכשרות וא"כ הוי עכ"פ מלוה ע"פ וליכא מגו דאי בעי שתיק ומ"ט דרבנן ולהכי לא פרש"י משחק בקוביא דלא יהי' ניחא לפי מה דס"ד לומר טעם ר"מ משום מלוה מידק דייק דמשמע שמיירי כשטוען לא לוה מיירי ואף מלוה ע"פ ל"ה לרבנן כמו שמבאר התומים וע"כ לא מיירי במשחק בקוביא אבל במתניתין פרש"י למסקנא דמסיק שפליגי במודה בשטר שכתבו אי צריך לקיימו ומיירי בטוען פרוע ור"מ ס"ל א"צ לקיימו ורבנן ס"ל צריך לקיימו ומהימן פרוע והוי שפיר לעדים מגו דא"ב שתיק דל"ש שרוצה לגבות ממנו כיון שאם מבטלים השטר מהימן פרוע וא"נ ממנו כלל. ושפיר פרש"י משחק בקוביא ומיושב קו' הב"ח:

ח) עוד נראה דתוס' הק' בקטנים דאמרו כדר"ל א"ע חותמין אא"כ נעשה בגדול למה לא אמר משום מלוה גופי' מידק דייק. ונראה לישב קו' תוס' דלכאורה ק"ל למה א"נ לפוסלו והשטר בתוקפו נימא נהי שלקח שטר ולא רצה להלוות בלא שטר ומסתמא מדייק שיהי' השטר כשר כי א"ר בחוב בע"פ מ"מ אולי רק חפץ בשטר שיש בו ע"א שאם יכפור יתחייב לישבע שבועה דאורייתא ואי יאמר פרעתי יהי' לשיטת הרמב"ם עחו"מ סי' נ"א מתוך שאי"ל ומשלם ועל השני לא הקפיד כלל. ואי א"כ למה חתם עצמו השני ע"כ שחפץ שטר בשני עדים הא י"ל כיון שכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו והלוה לא דייק רק חזקה על מלוה שמדייק מי הם החתומים בו טרם שמלוה מעות וא"כ אולי לא דייק רק על אחד לידע שכשר הוא ויש לו שטר בע"א והלוה וא"כ לא יהי' דין שטר זה רק כשטר בע"א אי יכפור ישבע שד"א ואי יאמר פרעתי יהי' מתשאיל"מ אבל למה הוי שטר לגבות מלקוחות כשטר בשני עדים כשרים. ונראה דשיטת הרמב"ם בשטר שנמצא אחד מעדים החתומים בו קרוב או פסול נתבטל כל השטר כדין נמצא אחד קא"פ עדותן בטילה ועחו"מ סי' נ"א וא"כ אף אי רק חפץ שטר בע"א ג"כ מוכרח לדייק על שני עדים דאי השני קא"פ יתבטל כל עדותן ואין לו שום שטר כלל ולמה מלוה בשטר וע"כ שמדייק על שניהן והוי שפיר שטר גמור אף לגבות מלקוחות. ולפי"ז י"ל דברי רש"י שלא פי' משחק בקוביא דבתשו' ב"י מביא בשם חכם אחד דבפסולי דרבנן לא נתבטל שאר עדות וא"כ ע"כ לא מיירי בפסולי דרבנן דא"כ למה א"נ לפוסלו ושיהי' שטר גמור לגבות מלקוחות נימא שרק מדייק על אחד שיהי' שטר בע"א ומנין להיות כשטר בשני עדים וע"כ בפסולי תורה מיירי שכל העדות בטל וע"כ מדייק על כל העדים החתומים בו. אך יקשה איך פרש"י עבדים הא כבר העלה אא"ז הגאון מליסא שנשים שאינן בגדר עדות כלל לא מבטלים שאר עדות ולא מקרי נמצא קא"פ כיון שאינן בגדר עד כלל וא"כ הה"ד בעבדים וכ"כ בהגהות הגרב"פ בסי' ל"ו ע"ש. וא"כ בעבדים נימא שרק הוי כשטר בע"א. י"ל דס"ל לרש"י כיון דבב"ק דפ"ח מסיק לפסול עבדים וגזלן חד מהנך ע"ש א"כ הוי כגזלן שפוסל שאר עדים ולהכי אא"ז הגאון ז"ל השמיט עבדים בסי' ל"ו וס"ל שעבדים מבטלין שאר עדים. וגם י"ל רש"י קאי למסקנא שפליגי במודה בשטר שכתבו אבל עתה כשבגמ' מוקי מטעם מלוה מידק דייק י"ל ס"ל לרש"י בקרובים ופסולי תורה מיירי. ולפ"ז יתיישב קו' תוס' על קטנים למה לא קאמר בגמ' מטעם מלוה דייק דקטנים אינם מבטלים שאר עדות כיון שאינם בגדר עד כמ"ש אא"ז בנה"מ. וא"כ ליכא חזקה אצל המלוה שמדייק על שניהם אולי לא דייק רק על אחד לידע שגדול והשני אם הוא קא"פ לא איכפת לי' אם גדול הוא כיון שרוצה בשטר בע"א וא"נ לפוסלו משמע שדין שטר בשני עדים כשרים הוי שטר זה. וע"כ רק כדר"ל העדים אינן חותמין עצמם אא"כ הם גדולים:

ט) ובאס"ז כתובות די"ט בהא דת"ר שנים החתומים על השטר ומתו ובאו שנים אחרים ואמרו כת"י אבל אנוסים או פסולי עדות היו אם אין כת"י יוצא ממק"א נאמנים ואם כת"י יוצא א"נ ופריך בגמ' תרי ותרי נינהו כו' אלא אמר ר"נ אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא כו' ע"ש והביא ע"ז באס"ז שם בשם רש"י פסולי משחק בקוביא והק' אאמ"ו הגאון זצ"ל וע' אוהל דוד לשיטת הרשב"א שבועות דבמשחק בקוביא שמעידים מהני עדותן לענין זה שמועיל תפיסה וא"כ מה חילוק בין רישא לסיפא הא ברישא דנאמנים העדים שהיו משחק בקוביא מועיל תפיסה. ובסיפא כשא"נ שהוי תרי ותרי מהני ג"כ תפיסה. וא"כ אין חילוק בין רישא לסיפא. ונראה לשיטת הרמב"ם שעדות שבשטר רק מדרבנן משום נע"ד ומה"ת א"נ שמקרי מפי כתבם. וא"כ במשחק בקוביא כשמעידים בשטר שוב ל"מ תפיסה כלל כיון שמה"ת לא מהימני מטעם מפי כתבם ומדרבנן משום משחק בקוביא ורק כשמעידים בעל פה כיון שנאמנים מה"ת נהי שרבנן פסלוהו מ"מ חידש הרשב"א בתפס אין מוציאין אבל כשמעידים בשטר להרמב"ם כיון שפסולין בין מדאורייתא בין מדרבנן ל"מ תפיסה כלל. אך שיטת רש"י שמהני עדותן וכתב דשולח אדם עדותו בכתב לב"ד אולם הר"ת כ' שהטעם כיון שראוי להגיד בע"פ אין הגדה מעכב כמו כל הראוי לבילה אין בילה מעכב ועי' תוס' יבמות דל"א ע"ב ד"ה דחזו ולפי"ז במתו כ' הלח"מ כיון שאינם ראוים להגיד בע"פ שוב מקרי מפי כתבם ורק משום נע"ד נאמנים מדרבנן וא"כ כה"ג במשחקי בקוביא גם תפיסה ל"מ ומדוקדק לשון הש"ס שנקט ומתו שאז א"ר להגיד בע"פ ולהכי ל"מ תפיסה. והבן:

י) גם י"ל לשיטת הפ"י שעדות שבשטר הוי עדות שאאי"ל שיכולין לומר אחרוהו וכתבוהו ורק משום נע"ד א"צ להיות בהזמה בד"מ וא"כ במשחק בקוביא שאינם נאמנים לא מה"ת ולא מדרבנן ל"מ תפיסה כלל. ולפי"ז רש"י לשיטתו לא פי' בשובר דאי בשובר א"כ להחזיק לכ"ע א"צ להיות בממון יכול להזימה כמ"ש אחרונים ומה נ"מ בין רישא לסיפא. אבל תוס' לא פי' במשחק בקוביא רק קרובים ושפיר י"ל שמיירי בשובר ודוק:

יא) ומה שכתבת בני יקירי שי' בדברי המ"ל בפ"ג מה' זכי' ומתנה ה"ו שכ' באחד שנותן לחבירו מתנה בע"מ שלא ימכרנו לשום אדם שבעולם והלך ומכר ופוסק המל"מ דמכירה בטלה והמתנה קיימת ע"ש. ולפ"ז כתבת דיש ליישב קו' תוס' סוכה למ"ל קרא לכם למעט גזול ת"ל מהב"ע. דמשכחת באחד שנתן אתרוג במתנה בתנאי שלא ימכרנו לשום אדם שבעולם והלך ומכרו לנותן מתנה וג"כ הדין כן שהמכירה בטלה ומתנה קיימת וא"כ אינו יוצא מטעם שא"ש אבל משום מה"ב לא מיפסל כיון שהיכי שאפשר בלי עברה לא מיפסל משום מהב"ע וביד הנותן מתנה בידו לבטל התנאי שהתנה שאתי דבור ומבטל דבור ויהי' חל המכירה ול"ה מהב"ע כיון שאפשר בלי עברה. אבל משום לכם מיפסל דמ"מ כיון שלא ביטל התנאי לא חל המכירה ולא הוי שלו והארכת בזה וכל דבריך נכונים מאוד. אמנם כבר כתבתי במ"א שרק כשבשעת מצוה ליכא עברה כמו בגזל ולאחר יאוש שג"כ מיפסל משום מה"ב מטעם שא"א למצוה בלי עברה אבל היכי שבשעת מצוה ג"כ עברה אז בכל גווני מיפסל משום מהב"ע אף כשאפשר בלי עברה כיון שמ"מ הוי מהב"ע. ובזה נדחה התי' הישועת יעקב שמשכחת בנותן לחבירו מתנה עמ"ל ולא החזירו שלא יצא מטעם אינו שלו אבל עברה ל"ה שבידו להחזירו ע"ש ולפי"ז כיון שמ"מ כ"ז שלא החזירו הוי עברה מיפסל והארכתי בחדושי ואכ"מ ואין סתירה מתוס' למל"מ:

יב) ומה שהבאת בני יקירי שי' דברי שמ"ק ב"מ ד"י ע"ב דבגמ' אמר מה נ"מ בין מ"ד א"ב עביד בין מ"ד אי הוי בר חיובא שהק' נימא נ"מ באומר לעכו"ם לגנוב ותמוה מאוד הא גם ב"נ מוזהר כמבואר בסנהדרין דנ"ז וברמב"ם ה' מלכים. וכתבת ליישב לפמ"ש תוס' עירובין ע"ב דבעכו"ם קלב"מ פוטר והיכי שאין חיוב לשלם לא מקרי בר חיובא כמ"ש שם באשה ועדו"ח שם משא"כ אי בעי עביד הוי עכ"ד ונכון. ונראה פשוט דס"ל כשיטת ר"ח או"ז סי' קמ"א שאף בשלחו להרוג נפש חייב דודאי עביד מקרי ששמחי' כשמחלקים שלל ישראל ודמי לשילא ע"י חשו"ק בעירה ומסר לו גוזא וסילתא שחייב ע"ש וא"כ כונתו אי מטעם בר חיובא אשלד"ע שהוי ב"ח ולמ"ד אי בעי עביד מקרי כאן ודאי עביד וע' מדרש פ' נח בעכו"ם יש שליח לד"ע וסייע לר"ח או"ז:

יג) גם י"ל בשוגג למ"ד ב"ח גם בשוגג הוי ב"ח ולמ"ד אי בעי עביד בשוגג ודאי עביד ועי' נוב"י וריטב"א כ' בשוגג לכ"ע אשלד"ע דהוי שליחות בטעות וע"כ כוונתו נהי שעון על משלח מ"מ אילו ידע לא רצה להיות גורם עון לחבירו וחמיר מלפ"ע כיון שבגרמתו נעשה הכל והוי שליחות בטעות ולפי"ז בעכו"ם ובשוגג דנגד מה שהוי טעות לא שייך דרוצה להכשיר ולא נזהר כלפ"ע וא"כ למ"ד ב"ח אשלד"ע ולמ"ד א"ב עביד יש שלד"ע בשוגג לריטב"א:

יד) ומה שכתבת בני יקירי שי' ליישב דברי הרי"ף בכתובות די"א שהשמיט הא דאמר ר"י הגדילו יכולין למחות דהקשית לשיטת הר"ן גיטין גבי פרוזבול שיזכהו לו קרקע אף שנצמח עי"ז חוב מ"מ השתא הוי זכות וכיון שעכו"ם קטן ג"כ אזהרתו מיתתו ולא ניתן שיעורין לב"נ כמ"ש חותנך זקנך הגאון החתם סופר ביו"ד סי' שי"ז ואם נתגייר מותר שקטן או"נ אין ב"ד מצ"ל ומותר באבמה"ח והוי זכות גמור לו כעת ולמה יכולין למחות. וכתבת דר"י מצי סבר כמ"ד קטן או"נ ב"ד מצ"ל וערש"י נדה מ"ו שכ' שפלוגתא הוא ע"ש ולא הוי זכות גמיר משא"כ למה דקיי"ל שאין מצ"ל. עכ"ד ונכונים:

טו) ועיקר קושייתך נראה ליישב דתוס' חולין ל"ג הקשו למה לב"נ לא ניתן שיעורין נימא מי איכא מידי ותי' שח"ש אסור לישראל באיסור עכ"פ שוב לא אמרינן כה"ג מי איכא מידי ע"ש ולפ"ז קשה בקטן למה ב"נ מוזהר אף קטן נימא כה"ג מי איכא מידי דקטני ישראל אינן מוזהרין וקטני עכו"ם מוזהרין וי"ל כיון שמבואר בסנהדרין דף נ"ה דגם קטן תקלה הוי וא"כ ל"ש מי איכא מידי. ולפ"ז לר' יוסף שס"ל שם דבקטן תקלה ליכא וא"כ לדידי' אין מענישין לעכו"ם קטן כלל ולא הוי זכות גמור כעת כלל עבורו ולפ"ז מיושב ג"כ כשיטת הרי"ף דלדידי' דקיי"ל תקלה הוי וב"נ קטן מוזהר הוי זכות גמור:

ממני אביך הדו"ש באהבה עזה הק' צא"י יעקב.

תוכן העניינים

חדות יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה