אור ברסלב

חדות יעקב חלק א· רבי צבי יהודה יעקב מייזליש

סימן כא

סימן כ

בענין אשה שהביאה בידה כתב מבד"צ שנתגרשה ולא מכירין חתימתן. זכיתי לכתי"ק מש"ב הרב האי גאון עולם וכו' מו"ה רבי אפרים זלמן מרגליות זצלה"ה מבראד. בעהמ"ח ס' שו"ת בית אפרים. תשובה בענין זה וזלה"ט:

שאלה אשה שבאה לפנינו ובידה מעשה ב"ד מעיר אחת שבמדינה אחרת שקיבלה שם גט מבעלה בפני הב"ד אך אין איש שיודע ומכיר חתימת הב"ד. ובקושי גדול והוצאה וטורח אפשר שהי' יכול לבוא לידי קיום. אך האשה עני' וגם שמזדמן שתזווג עצמה להגון לה. ואם תצטרך להביא המעשה לידי קיום יארכו הימים ויתבטל הענין וגם כי איש אחד מעיר ההיא הי' פה טרם שבאתה האשה וסיפר לפי תומו שהאשה הזאת נתגרשה שם. והנה כבוד ידידי הרב הגאון החריף ובקי המפורסם מוהר"ר שלמה נ"י מו"ץ ומ"מ דפ"ק פתח פתח מן הצד להתיר וביקש ממני לחוות דעי בזה:

תשובה. הנה בש"ע אה"ע סי' קנ"ב בסופו אשה שיש בידה מעשה ב"ד. אינה יכולה לינשא בו. עד שיוכרו חתימות ידי הב"ד. ומקור הדין הוא בב"י בשם תשו' הר"ש בר צמח. ולכאורה מצד הסברא כן הוא שהרי הדבר פשוט שמי שיש בידו פסק דין מהב"ד שזה חייב לו כך וכך אינו יכול ליפרע שלא בפניו או מיתומים עד שיתקיים בחותמיו. משום דטענינן להו מזויף ואין מוציאין ממון מחזקתו. ואם כך אמרו בממון הקל. ק"ו בערוה החמורה. שכיון שהיא מוחזקת לנו בא"א אינה יוצאת מחזקתה אם לא בעדים או שטר מקוים. איברא דמשנתינו ריש גיטין מוכחת דלענין זה קל חזקת א"א מחזקת ממון שהרי שנינו המביא גט בא"י א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ. ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו ופירש"י ז"ל שאם אין עליו עוררין מסתמא כשר כו'. וגם התוספ' כתבו. אבל כשאין הבעל מערער נשאת עפ"י הגט ולא טענינן מזויף דמשום עגונא אקילו בה רבנן. אבל בממון טענינן מזויף ליפרע שלא בפניו מיתומים ומלקוחות דאל"כ לא שבקת חיי לכל ברי' שיוכל כל אדם לכתוב שטר מלוה ולהחתים עדים מעצמו ולטרוף כו' עיי"ש. מבואר דבגט יש להקל טפי שלא לטעון מזויף משום תקנת עגונות. ואמנם ברא"ש שם דף ט' כתב דבלא ערעור דבעל מותרת לינשא ולא חיישינן לזיופא לפי שהבעל אינו חשיד לקלקלה בידי שמים. כדפרישית לעיל. והיא נמי לא תזייף לקלקל עצמה. אבל להוציא ממון מן היתומים ומלקוחות חיישינן לזיופא כדפרישית בפ' גט פשוט כו' ע"ש. הא קמן דלאו משום תקנת עגונות אתי עלה. אלא מצד הסברא שלא תזייף משום שתקלקל לעצמה. ולקמן אכתוב שזה דעת הרמב"ם ז"ל. ולכאורה י"ל נ"מ בזה דאי אמרינן טעמא שאינה חשודה לזייף דחזקה שאינה מקלקלת עצמה. אין לחלק בין אם הגט לפנינו וצריך לקיימו. ובין אם אין הגט בידה רק מעשה ב"ד שנתגרשה והוא צריך קיום משום דבתרווייהו לא צריך קיום שבודאי לא תזייף לקלקל עצמה. משא"כ אם נאמר כמ"ש התוס' דלכך לא טענינן מזויף משום עגונא. א"כ י"ל דהא דמקילין להכשיר בלא קיום היינו בקיום עידי חתימת הגט שהבעל יחתים עדים על הגט כרצונו ונותן לה או שולח לה. וזמנין דיחתים עדים שהם ממה"י ואין חתם ידם ניכר בכאן כלל. וכה"ג בענין שא"א שיבא לידי קיום לעולם. ולכן אף אי מתרמי בדוכתא שאם היתה מחזרת למצוא קיום היתה מוצאת בקל כגון בא"י והעדים ידועים שם הקילו בה משום דזמנין טובא שתבא לידי עגון וכה"ג אמרינן בדוכתי טובא משום עגונא הקילו. והקולא היא כוללת אף אי מתרמי לפעמים שאינו מקום עיגון כ"כ ובכה"ג סמכו חז"ל משום עגונא על אמירת השליח בפ"נ שיהא נחשב כקיום. וכן בא"י שתהא רשאי להנשא בלא קיום. אבל בשטר מעשה ב"ד שנתגרשה. הרי במקום שנתגרשה אם תרצה להנשא שם או במקומות הקרובים היתה יכולה להנשא בפשיטות ולא היתה מתעגנת כלל. וכי בשביל שזו באתה לכאן שהוא ברחוק מקום וא"צ לה לקיימה כאן ניחוש לעיגון שלה. וגם זו היתה בידה לקיים שם בעדים שחתימת ידם ניכר בכה"ג לא חיישינן לתקנת עיגון של אשה זו כיון שבדרך כלל אין כאן תקנות כלל:

והנה הר"ן פ"ק דגיטין בהא דהמביא גט בא"י כתב ליישב מה שהקשו התוספות מהא דיפרע שלא בפניו כו' דממתני' ליכא למגמר לפי שאין אשה זו ממונו של בעל אלא ברשות עצמה היא להנשא ואנן לא מנעינן לה ועוד שמתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה הקלת עלי' בתחלתה. ונאמנת כענין שהאמינוה לומר מת בעלי. ודבריו אלו אעפ"י שבפירוש ההלכות כתבם בסתם בחידושיו לגיטין כתבם בשם הרמב"ן ז"ל ושם יש שינוי לשון ותוספת קצת וז"ל לפי שאין אשה זו ממונו של בעל אלא ברשות הבעל היא (ואם באה) להנשא אנן לא מנעינן לה כדאמרינן איהו לא מערער אנן ניחוש ונערער עכ"ל ובחידושי גיטין להריטב"א כ' שם וז"ל וכתב הרב מורי נר"י בשם הרמב"ן דזה אינו כו' והא דלא חיישינן הכא גבי אשה לזיוף הכא טעמא אחרינא הוא דאשה לאו ממונא דבעל היא. ועוד דאנן לא עבדינן בהכי מעשה. היא ההולכת ונשאת ואנן לא נערער עלה. אבל להוציא ממון מב"ד בשטר שאינו מקוים הא לא עבדינן ודכוותה אם באתה לגבות כתובה בגט זה אמרינן לה תקיים גיטה כו' ע"ש (ובחידושי הרמב"ן לגיטין נשמט רוב הלשון בדפוס ע"ש). והנה לפי חילוק זה שכתבו בשם הרמב"ן דאין האשה ממונו של בעל ואנן לא עבדינן מידי אלא שאין מונעין אותה כשתרצה להנשא. ולא איכפת לן אם הוא מקוים או לא. נראין הדברים שאין לחלק בזה בין אם הגט עצמו בידה או מעשה ב"ד בידה כיון שעל פי המעב"ד היא מותרת להנשא לא קפדינן בקיום למנוע אותה מלהנשא. ולפי טעם הב' שכתב הר"ן שמתוך חומר שהחמרת כו' היא נאמנת וכענין שנאמנת לומר מת בעלי וזה כדברי הרא"ש שהבאתי שהיא לא תזייף לקלקל עצמה וכך הם דברי הרמב"ם פי"ב מהל' גירושין שאין חוששין לזייפה שלא תקלקל לעצמה האי טעמא שייך נמי אם באתה להנשא במעב"ד שבידה ואינו מקוים. ולכאורה גם לפי טעם זה נראה דיש מקום לחלק שלא לעשות מעשה לכתחילה להתירה להנשא משום דהך מלתא דאינה מקלקלת עצמה הוא כמו חזקה שחזקה שאין אדם עשוי לעשות דבר כזה שאפשר שיבא לו קלקול מזה. וא"כ הא קיי"ל דאין סומכין על חזקה כזו במקום שיכולין לבררו כדמוכח בריש פסחים דאפילו אי חזקתו בדוק פריך פסחים ד"ד דמאי נ"מ נשיילי' ואע"ג דאין בודקין אחר י"ח טריפות כתב המג"א בסי' ל"ו בשם הב"י לחלק משום דמעיקרא הי' בחזקת חמץ דומיא דשחיטה אע"ג שרוב מצוין כו' צריך לבודקו כיון דבא להוציאו מחזקת אבר מן החי ע"ש. וא"כ י"ל דבשלמא בגט שהאשה עצמה אינה יודעת מי ומי הם העדים שתוכל לחזור אחריהם או אחר אחרים שיכירו חתימתם וליכא לברורי סמכינן אחזקה שאינה מקלקלת עצמה. משא"כ במעשה ב"ד שיש בידה לברר ולקיים החתימות אין לסמוך על חזקה זו שאינה מקלקלת עצמה. ואמנם אי מהאי טעמא אתינן עלה נראה לצדד בנ"ד עפ"י מ"ש הפוסקים ביו"ד סי' א' לענין שחט ואינו לפנינו לבודקו אף דמצינן למרדף ולמטרח אבתרי' לברורי כיון שצריך טורח סומכין על החזקה כמבואר בדברי אא"ז בתשובו' שם שהביא ראיות לזה. ולפי"ז נראה דאף דהרשב"ץ כ' שאינה יכולה להנשא עד שיוכרו החתימות מיירי היכא שבידה לעשות כן בנקל בלא טורח גדול דאז לא סמכינן אחזקה שאינה מקלקלת עצמה עד שתברר. משא"כ בנ"ד. אף שאפשר לברר כיון שצריך לזה טורח גדול וגם הוצאה וכולי האי ואולי לא תוכל לבוא לידי בירור ליכא לברורי מקרי וע"ש בפסחים דאמרינן בגופי' אטרחוהו רבנן. בממונו לא אטרחוהו רבנן. והזכיר מזה בתשובו' שם. וכה"ג אשכחן ביו"ד סי' ק"ב בתערובת כלים דלא הוי דשיל"מ מהאי טעמא ומהרי"ל מייתי לה מש"ס דב"מ ע"ש וקצרתי דבנ"ד שהאשה עני' ואין ידה משגת לעבור דרך וגבולים דודאי כליכא ברורי דמי:

והנה בחידושי הרשב"א בגיטין דף ט' כתב וז"ל ומה שדקדק רבינו הר"י זצ"ל ממתני' אינה ראי' דשאני הכא דילמא משום עגונא אקילו בי' א"נ שאני הכא דלא מגבי מיני' דבעל מידי אלא אפקועי ממונא. ושמא בהפקעת ממון לא מצרכינן לי' לקיומי שטרי אלא אם בא בטענת בריא כו' ע"ש. והנה לפי תירוץ הראשון שכתב הטעם משום תקנת עגונות אפשר לחלק בין גט עצמו למעשה ב"ד. ובאמת שמה שתירץ בשם הרמב"ן דאין האשה ממונו של בעל ואנן לא עבדינן מידי אלא שאין מונעין אותה קשה להבין בשלמא גבי אשה עצמה בזה שהולכת ונשאת כיון שהיא באה בטענת ברי אומרת מותר אני ומראה כני' בגט שבידה. אבל הנושא הבא לקחת האשה למה לא יחוש לעצמו שמא הגט מזויף ואם תאמר שהוא סומך עלי' שאומרת שהגט הזה קיבלה מהבעל כיון דמדאורייתא כמי שנחקרה עדותן בב"ד. מ"מ לא יצא מידי חשש דרבנן שחששו למזויף ולא מפקי' ממונא אפומי'. ובמה כחו גדול מהב"ד שאין סומכין עלי' להגבות כתובתה עפ"י גט זה לפי שהנכסים בחזקת יתמי קיימי וגם לגבי האשה בחזקת א"א קיימא ומה לי שמוציא מחזקת ממון או מחזקת אשת איש. ומה שהטעים הרשב"א שאין זה רק הפקעת ממון ובהפקעת ממון א"צ קיום נראה שקשה לאומרו לענין הבעל שאפילו אם נאמר כן בהפקעת ממון הרי אין מוציאין מחזקה רק אדרבה מוקמי אחזקה וב"ד הם בשב ואל תעשה דעדיף משא"כ זה שבא לעשות מעשה להוציא מרשות הבעל וחזקתו וגם חזקת איסור א"א ואם לגבי ממון לא העמידו חכמים על ד"ת ק"ו באיסור א"א החמור דאיכא למיחש טפי אף אם נאמר שאין ביד הב"ד למונעו לפי שמדאורייתא כמו שנחקרה עדותן מ"מ הלוקח יחוש לעצמו. ועכ"פ ניחא דלהך תירוצא אם בא לימלך לו בב"ד אין מורין לו היתר בפירוש רק שאם רוצה לישא לא ימנעו בידו והוא יחוש לעצמו אם בעל נפש הוא וזו לא שמענו מעולם. ועיינתי בשו"ת הריב"ש סי' שפ"ה ומצאתי שהביא דברי הרמב"ן ותמה עליהם על הדרך שכתבתי ושמחתי. ושוב נזכרתי שבספרי שו"ת בית אפרים חלק אה"ע סי' ק"י הבאתי דברי הרמב"ן והריב"ש אלו ע"ש. ובכדי ליישב דעת הרמב"ן ז"ל שלא יהי' מוקשים כ"כ ובפרט שהר"ן והריטב"א העתיקו הדברים בפשיטות וגם הרשב"א דרך בדרך הזה. נלענ"ד שדעתו לחלק בענין שט"ח שאינו מקוים אף שאנו אומרים שעדים החתומים כמו שנחקרה עדותן בב"ד מה"ת מ"מ בזה לא נתבטל כח החזקה דממונא דאף אם נתאמת שזה החוב אמת ויש לו שעבוד נכסים מ"מ אכתי נכסי בחזקת לוה קיימי ואי אקדיש לוה או זבין מוקדש ומכור וכיון שעכ"פ אלים חזקה דממונא אף אם השטר אינו מזויף שפיר חשו לי' רבנן דשמא מזויף הוא ואין להוציא הממון מחזקת בעליו משא"כ בגט כיון דמה"ת כמו שנחקרה עדותן ונסתלק חזקת א"א לא אלמוה רבנן לחשש מזויף לחוש לו במקום שאין חזקת א"א מן התורה. ולמרמי עלה חששא דא"א מדרבנן. והיא מותרת ממילא לינשא להבא אותה כיון דלא רמו רבנן עלה חששא דמזויף כיון שנתבטל חזקת א"א שהי' לה מן התורה. כן נלענ"ד ברור דעת הרמב"ן בזה:

והנה הרמב"ם ז"ל פרק ז' מהלכות גירושין הלכה א'. כתב שליח שהביא גט ממקום למקום בא"י כו' ואעפ"י שעדיו אין ידועים אצלינו ותהי' מגורשת ותנשא בו בא הבעל וערער כו' ואם לא נתקיים ולא נודעו עדיו תצא והולד ממזר. והנה הב"ש סי' קמ"א וקמ"ב הוכיח מכאן דהרמב"ם סובר דאם הבע"ד מערער צריך קיום ד"ת ותמה על הש"ך בח"מ שלא הזכיר מזה וכן תמה באו"ת. ולכן כתב באו"ת דלא"ה קשה בהא דאמרינן דלכך מהני בפ"נ משום דמדאורייתא עדים החתומים כו' כיון שעיקר האמירה משום חשש ערעור הבעל. וא"כ יהי' צריך קיום דאורייתא. ולכן כתב עפ"י מ"ש ה"ה דלכך הוי ממזר דהעמד האשה על חזקתה כיון שהבעל מערער והיא אינה יודעת בדבר זה ולכך שפיר מהני בפ"נ שהרי השליח מכחישו ולכך א"צ קיום דברי תורה. וא"כ בח"מ דמיירי שהמלוה מכחישו ואומר שאינו מזויף שפיר ד"ת א"צ קיום עכ"ד בקצרה. נפלאתי ע"ז דגם כאן שהשליח מביא גט בא"י אף שאינו אומר שבפניו נכתב ונחתם. מ"מ מכחישו במה שאומר שלא נתן לו הגט והוא זייפו והשליח אומר שקבלו מיד הבעל ולשמא זייפו הבעל לא חיישינן כלל כמבואר בירושלמי וכל הפוסקים וכ"כ שם אח"כ באו"ת גופי'. ואפילו אי הוי חיישינן מ"מ אין הבעל מערער זה. רק מערער שלא נתנו לו כלל. וגט שהביא להאשה מזויף הוא שזייפו השליח. ובזה פשיטא שהוא מוכחש מהשליח ומה לי אם אומר בפ"נ אם לא דכיון דס"ס מכחישו הדר דינא שלא להצריך קיום מדאורייתא ולמה יהי' הולד ממזר וגם בלא"ה לא נהירא שיועיל בזה טענת המלוה שאינו מזויף שלא להצריכו קיום. ומה שהקשה דלשיטת פוסקים אלו למה לא יועיל בפני נ' כיון שאם יערער יהי' צריך קיום דאורייתא כבר עמד בזה הלח"מ והב"ש סי' קמ"ב ס"ק ב' ויש לישב וקצרתי כאן. ובעיקר קושית הב"ש והאו"ת על הש"ך הי' נלענ"ד דבאמת צריך להבין טעמא דמלתא דהפוסקים בין אם מערער שמזויף צריך קיום מה"ת. ובין בלא ערעור. דהא אף אם אין מערער אנן טענינן מזויף. ודוחק לומר כשאין מערער לא טענינן מדאורייתא משום דמלתא דלא שכיחא שיזייף. משא"כ כשיש מערער דאף דלא שכיח מהימן לטעון כן ואף מה"ת נאמן כמו שנאמן בכל טענות דלא שכיחי. דא"כ אכתי קשה להפוסקים דטענינן ליתמי אף מילתא דלא שכיחי כגון נאנסו ומשמע דאף מדאורייתא טענינן להי [ואפשר לסייע להפוסקים דטענה דלא שכיח לא טענינן ליתמי מהא דעדים החתומים כו' ומ"מ אי איכא מערער בעי קיום מה"ת לדעת כ"פ מוכח דבלא שכיח לא טענינן וקצרתי] אך העיקר בזה לענ"ד עפ"י מ"ש התוס' בכתובות דף י"ט במודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו דלא מהימן במיגו דמזויף שירא פן יבואו עדים ויכחישוהו. ולפי"ז נראה כשטוען מזויף סברא הוא להיות נאמן שאם הי' יודע שהשטר אמת הי' מתירא לטעון מזויף שמא יקיימוהו וכחשו בפניו יענה. והוה כי הא דאמרינן בכמה דוכתי מלתא דעבידי לגלויי לא משקרי אינשי. וא"כ י"ל דהיינו נמי טעמא דהפוסקים דס"ל דהך דד"ת עדים החתומי' היינו כשאין מערער דאז מחמת החזקה דלא חשיד לזיופי אמרינן דודאי אינו מזויף וכיון שהשטר אמת בודאי לא יבא זה לערער כלל. משא"כ כשהוא מערער לפנינו דאיכא למימר איפכא דאם איתא שהוא אמת לא הי' משקר במלתא דעל"ג ולכך אפי' מה"ת צריך קיום וכל זמן שלא נתקיים אוקי אתתא אחזקת א"א ואוקי ממונא בחזקת מארי'. ואמנם כן נראה לפי שמבואר בשו"ת נודע ביהודא דאיכא תרי גווני מלתא דעל"ג חדא שקרוב לודאי שיגלה הדבר ואידך שאפשר שיתגלה ולכך אמרינן הכא דאתתא דייקא הו"ל מלתא דעל"ג בודאי ע"ש. וכבר דברו בזה בשו"ת הריב"ש והתשב"ץ ז"ל. ולפי"ז נראה דאע"ג דסברא אלימתא היא להאמינו אם טוען מזויף שאם הי' יודע בנפשו שהשטר אמת הי' מתירא שמא יתבדה ויאחז ע"י קיום השטר. מ"מ אין לומר כן אלא במקום שעדים מצוים לקיימו שאז לבו יהגה אימה שבנקל ימצאו עדים לקיימו ויהי' מוחזק כפרן. משא"כ כשאין עדים מצוים לקיימו אז אין זה מלתא דעל"ג בבירור דמימר אמר שמא לא ימצאו עדים וכיון שאינו עשוי להגלות בודאי כ"א על צד הספק שפיר עביד דמשקר ואינו חושש. ומה"ט באמת קיי"ל כמ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דאם אינו מקיים נאמן במיגו דמזויף שאין לדחות המיגו ולומר שמתירא פן יבואו עדים ויכחישוהו דביאת עדים אינו ודאי דשמא לא ימצאו עדים ואין דרך לדחות טענה משום ספק על"ג. ולפי"ז החילוק מבואר דהרמב"ם שפיר כתב ששליח שמביא גט בא"י ובא הבעל וערער ולא נמצא עדים לקיימם אינה מגורשת והולד ממזר דהא בלא ערעור מתירין להנשא מטעם שאם יבא ויערער הרי עדים מצוים לקיימו והאי קולא חומרא היא לגבה באם בא הבעל וערער דלא מהני להתירה משום דלא חשיד השליח לזיופא. ולעומת זה איכא סברא דלא הוי הבעל משקר במלתא דעל"ג ודאי שהרי עדים מצוין לקיימו וכיון שכן העמידוה בחזקת א"א. משא"כ בשטרות דמיירי בסתם שאין עדים מצוין לקיימו שפיר י"ל דמה"ת עדים החתומים כו' דלא חשיד מלוה לזיופי שאף שזה טוען מזויף י"ל דמשקר שאין פחד לנגד עיניו שמא יכחישוהו עדים דמי יימר שימצאו עדים שיודעים לקיים. וע"כ הדרינן למלתא דכמו שנחקרה דמי. וא"ש קו' הב"ש ואו"ת על הש"ך דבאמת אין ראי' מדין שליח המביא גט בא"י להך דשטרות כשמערער שלא נתקיים. ובזה מיושב ג"כ קושית הלח"מ והב"ש והאו"ת שהבאתי לעיל דקשיא להו כיון דעיקר אמירת בפ"נ הוא משום חשש ערעור וכשיערער יהי' צריך קיום ד"ת ולא מהני אמירת השליח בפ"נ. ולפימ"ש א"ש דלענין ערעור קיל ח"ל דבח"ל שאין עדים מצוים לקיימו לא הוי ערעור הבעל מלתא דעל"ג. וא"צ קיום ד"ת כלל ושפיר מהני אמירת בפ"נ. ובזה מתורץ ג"כ דברי הרא"ש שהביא נוסחא בהרמב"ם גבי מביא גט בח"ל דאם לא אמר בפ"נ ולא נתקיים הרי זה ספק ממזר. וב"ש סי' קמ"ב ס"ק ה' כ' שהוא תמוה דהא בראש הפרק מבואר דממזר ודאי הוא וע"ש מ"ש בשם הב"ח. והב"ש כתב שהוא ט"ס בהרא"ש ע"ש. ולפי מ"ש א"ש נוסחת הרא"ש דאינו רק ספק ממזר ולק"מ ממ"ש בראש הפרק דהוי ודאי ממזר דהתם בא"י קאי שעדים מצוים לקיימו וטענת הבעל מזויף הוא מלתא דעל"ג בודאי ולכך לא מהני סברת לא חשיד לזיופי להוציא מחזקת אשת איש דאוקי לגבי' סברא דמלתא דעל"ג. משא"כ הכא דקיימינן בח"ל שאין עדים מצוים לקיימו אין טענת הבעל מלתא דעבידי לגלויי בודאי ושוב יש לסמוך על סברת חשיד לזיופי להוציא מחזקת א"א ודאי ומ"מ ספיקא מיהא הוי דהא אעפ"י שאינו ודאי מלתא דעל"ג י"ל דמרתת שמא עתיד להגלות שימצאו עדים ולפימש"ל בשם הנ"ב היא בעיא דלא איפשיטא ביבמות שם דלחד צד אף באינו ודאי עביד לגלויי מהני ולכך אף בח"ל שאינו מצוי לקיימו מ"מ אפשר שיבוא לידי קיום כשיחזרו אחריו ולכך ס"ל דהוי ספק ממזר והוא נכון לפי ענ"ד:

איברא שיש לעיין בזה. לפי מה דאמרינן בכריתות דף כ"ד שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו אמר רבא מסתברא באמרו לו נרבע שורו. אבל אמרו רבע שורו הוא בעצמו מידע ידע דלא רבע לא מפקיר לי' וטרח ומייתי עדים להזים אותם. ולפי"ז י"ל דאף בח"ל שאין עדים מצוים לקיימו מ"מ הוה טענת מזויף מלתא דעל"ג בודאי שהרי יש לו לחוש שזה שיודע בנפשו שהשטר אמת טרח ומייתי עדים לקיים השטר והדברים קל דהא התם עידי הזמה לא שכיח כמ"ש הרא"ש בב"ק דף קי"ז דלא שכיח דליתי עדים וליזמו להו ואפ"ה אמרינן דטרח ומייתי שלא להפסיד ממונו. ומכ"ש בזה דודאי עידי קיום שכיח טפי שימצא כשיחזור אחריהם. ויש לדחות דהתם יש עתה עידי הזמה לפנינו. שפיר אמרינן דמימר אמר טרחנא ומייתינא להו משא"כ שהוא מערער וטרחו למצוא עידי קיום ולא מצאו וכמ"ש הט"ז והב"ש סי' קמ"א ס"ק מ' בשם ה"ה והאו"ת. א"כ י"ל שהבעל ידע שאותם עדים שחתמו על הגט קשה למצוא עליהם קיום והוי מלתא דלא עבידי לגלויי בודאי. ולזה אינו חושש. ולפי"ז י"ל דגם הראב"ד דמצריך קיום על עדי חתימה בח"ל כשקבלה האשה עצמה את הגט משום חשש שמא יבא הבעל ויערער דאף שאנו מחזיקין שהגט אינו מזויף וכמי שנחקרה עדותן מ"מ שמא החתימו הבעל בעדים שקשה למצוא קיום על חתימתן כיון שהבעל מחתים עדים לרצונו משא"כ במעשה ב"ד שביד האשה שפיר יכולה להנשא ואין לחוש שמא יבא ויערער משום דאע"ג ממדינה למדינה הוי אין מצוין לקיימו כמבואר בש"ס ועיין בריב"ש. מ"מ הרי אנו תופסין שהמעשה ב"ד הוא אמת ומעשה ב"ד בדידה תליא מילתא וידע הב"ד מי הם ואמרינן דלא יבא ויערער כלל. דודאי טרחא ומייתי עדים ויתגלה שקרותו בודאי וכיון דמלתא דעל"ג לא משקרי אינשי אמרינן דלא יערער כלל. ואם יערער באמת תטרח ותביא עדים. אך מדברי הריב"ש דקאי התם במעשה ב"ד שנחלצה לפניהם נראה דמדמי מעשה ב"ד לגט חתום לענין קיום. וע"ש בריב"ש שכתב שאף הרמב"ן דס"ל כשאין ערעור מותרת בלא קיום היינו בא"י ולא בח"ל וכבר עמדתי ע"ז בספרי שו"ת בית אפרים סי' ק"י וקצרתי:

והנה צ"ע בהא דאמרינן דד"ת כמי שנחקרה עדותן דמי היינו כמ"ש מהרי"ט בתשובה ח"א סי' נ"ז שיעמוד האדם או השליח בחזקת כשר שלא זייפו דהא חזקה דאורייתא היא והביא דברי הרמב"ם ז"ל סוף פ"ד מהל' גירושין שיעמוד הגט על חזקתו כו' דלא מחזקינן בי' רעותא. ועיין בב"ש סי' קמ"א ס"ק מ"ו בסופו שכתב לדעת הרמב"ם ז"ל כל כה"ג שהוא רשע טוענין מזויף הוא וצריך קיום מדאורייתא. והוא נכון לטעם מהרי"ט דמחזקת חזקת כשרות אתינן עלה. אך התוספות בכתובות דף צ"ב ע"ב ד"ה דינא הוא כתבו דאפי' גזלן מוחזק אין נ"ל שצריך קיום דאעפ"י שהוא חשוד על הממון מרתת פן יכירו הב"ד זיופו כו' ע"ש וגם קשה לפי הטעם דחזקת כשרות כיון דמטעם חזקה אתינן עלה איך נוציא בזה מחזקת ממון או חזקת א"א. ולפי הלשון שכתב רש"י בגיטין וכן כתב הש"ך סי' מ"ו משום דלא חציף אינש לזיופי ע"ש א"ש דאין החזקות דומות דהנך חזקות דחזקת א"א וחזקת ממון אינם מצד הסברא רק מנגע ילפינן שכך גזרה התורה שאין לבדות הנולד וההשתנות. משא"כ חזקה דמצד הסברא כן הוא שפיר מהני לגבי חזקה כזו כיון דסברת הלב שכן הוא וכאילו איכא עדים דמי. וכן מבואר במהרי"ק ובמהרי"ט. וכמו שהארכתי בזה במקום אחר. ולפי"ז נראה דכיון דאמרינן לא חציף אינש לזיופא וכה"ג כתבו התוס' בכתובות שהבאתי לעיל דמרתת לזייף פן יכירו ב"ד וזה סברת הלב הוא כמו חזקה דאין אשה מעיזה פני'. או חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו. וחזקות כאלו מהני אף גבי חזקת א"א וחזקת ממון. ובהכי א"ש נמי הא דאוקמינן אחזקה דלא חשיד לזיופי שהרי התוס' בגיטין דף ל"ג ד"ה ואפקיענהו כ' דלא הוי התראת ספק דרוב אין מגרשין את נשותיהן וכששולחין גט אין מבטלין כו' וא"כ הא קיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף. וכיון שזה טוען שלא גירש כלל והגט מזויף הרי מסייע לי' דאין מגרשין נשותיהן ועדיף מחזקה זו דלא חשיד לזיופי ואית לן למימר דזה לא שלח גט כלל וזיופא הוא. ואף שיש לדחות דהך רובא דאין מגרשין לאו רוב גמור הוא רק בצירוף דאם שולחין אין מבטלין ועיין בריש זבחים בהא דאמרינן סתם אשה לאו לגירושין קיימא. אך לפי מ"ש י"ל דגם הך רובא שאין מגרשין אעפ"י שהוא רוב שהוא בטבע אדם. מ"מ חזקה שהוא מצד הסברא דלא חציף לזיופי אלימא טפי ומהני אף לגבי חזקת א"א והאי רובא:

ועוד נראה לפי מ"ש הפ"י בקידושין בטעמא דע"א נאמן לומר על חתיכה שהיא כשירה אף שרוב בשר שבמקולין טריפה. משום דאין זה רק כמברר המיעוט מתוך הרוב ע"ש והארכתי בזה במקום אחר. ולפי"ז גם כאן י"ל דשליח זה המביא הגט אין זה נגד הרוב רק כמברר המיעוט מתוך הרוב. ולפי דבריו האיש הזה מן המעוט המגרשין שפיר הוא נאמן. ולפי"ז י"ל דגם להראב"ד דגט שקבלה האשה צריך קיום אף בלא ערעור היינו דוקא בעד דמהני אף דאיכא רובא משא"כ באשה עצמה חיישינן לזיופא. כיון דליכא רובא דאין מגרשין ואין נאמנת לומר שהוא מן המיעוט דמגרשין. ולפי"ז הי' מקום להקל קצת בנ"ד די"ל דדוקא בסתם אשה שייך לומר דרוב אין מגרשין. אבל באשה שבגד בה בעלה והלך בדרך למרחוק וזה כמה שנים שעזבה היינו עזובה היינו שכוחה ושבעה נדודים ימים רבים עד בואה אל מקום מציאותו מציאות אשה לבעלה ובכה"ג שהרחיק נדוד בבגדו בה נראה דאיתרע לי' הך רובא דאין מגרשין דאדרבה רוב אותן האנשים העוזבים ביתם וגולים ממקומם יותר קרוב שיגרש את אשתו כיון דנקט לי' נגרי ברייתא וכדמשמע קצת בגיטין דף ל"ח שלחו לי' בני מה"י לר"ג בני אדם הבאים משם לכאן שמו יוסף כו' אעפ"י שאין ראי' מזה שלא בא רק לומר שאלו דרכם לשנות שמם ועיין בדברי הרא"ש שם. מ"מ קרוב לשמוע שכן הוא אורחת האנשים האלה כאשר הוא רגילות ומעשים בכל יום וכיון דליכא רוב דאין מגרשין ומצוי הוא שגירש ואיכא חזקה דלא חשידא לזייפו ולקלקל עצמה אפשר דגם הראב"ד מודה בזה. והנה לדעת הרמב"ם ז"ל ודעימי' דגם באשה עצמה א"צ קיום י"ל דגם באשה עצמה מהני לברר המיעוט מתוך הרוב דע"א ובע"ד שוין בזה והי' מקום לטעון לתת טעם הא דבאיכא מערער צריך קיום דברי תורה באמת הך סברא דלא חשיד לזיופי פשיטא שאין זה רק רוב לבד. דודאי איכא טובא דחשידי לזיופי כמ"ש הש"ך סי' מ"ו גבי מצאו כתוב בשטר. וא"כ כשאין מערער שפיר מוקמינן זה שהשטר בידו שהוא מן הרוב דלא חשידי לזייף אבל כשיש מערער וטוען ברי שזה מזויף הרי לדבריו זה מן המיעוט דחציפי לזייף וכמברר המיעוט מתוך הרוב וכל כה"ג צריך קיום ד"ת דהא כה"ג בע"א הוא נאמן אף שהרוב אינו כן וקצרתי:

ובעיקר הקושיא שהקשינו דלמה מהני חזקה דלא חשיד לזיופי נגד חזקת א"א או חזקת ממון נראה דא"ש עפ"י מ"ש התוס' בחולין דף צ"ו ד"ה פלניא וא"ת היאך מחזירין שט"ח בסימנין וי"ל דלא דמי שטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר שלי הוא מהדרינן שפיר. אבל ממון שביד הבעלים. אין להוציא ע"י סימני' כו' ע"ש. מבואר דבשט"ח אף כשיחזירו יוציא בו ממון. מ"מ עתה אין אנו דנין על מנה שבשטר כי אם על השטר עצמו וכיון שאין אדם מוחזק בשטר מהדרינן בסימני'. ולפי"ז י"ל דגם בזה אנו דנין על הגט אם בא מיד הבעל או נזדייף וכן בשטר ובזה מועיל לנו החזקה דלא חשיד לזיופי וכאלו הועד לפנינו שהגט בא מיד הבעל. ולכן אף שאח"כ ע"י מסירת הגט לאשה או הוצאת ממונן מתבטל חזקת ממון לית לן בה. וגם מה שהקשינו מהא דרוב אין מגרשין י"ל דדוקא כי לא חזינן כי האי סימנן דגירושין לא מצד האיש ולא מצד האשה. משא"כ אם האשה באה וגט בידה הא חזינן שרצונה להתגרש ובכה"ג ליכא רובא דאין מגרשין דזמני' טובא דמגרש לה כשרואה שהיא אינה חפיצה ומואסת בו. אך מ"מ אם השליח מביא הגט שפיר יש מקום לומר שהוא נגד הרוב וע"כ לומר כהני תירוצי דלעיל. כ"ז אמרתי בחפזי וצריך לעיין לעת הפנאי:

והנה בשו"ת ח"א סי' קע"ג הביא שם הירושלמי דר"ה דקיום ב"ד צריך קיום וכתב שהתוספ' הוקשה להם מירושלמי דשביעית דאיתא שם מעשה ב"ד אין צריך קיום כו' וראיתי כתוב בשם הרשב"א ז"ל שהוא מחלק בין ב"ד קבוע ובין ב"ד שאינו קבוע דב"ד קבוע כיון שחתימתן ידוע ונכרת לא יבא לזייף וראיתי שכ"כ בתשובה. ולי אינו מתוק וערב החילוק הזה כלל. שאם חוששין לזיוף בכל ענין יש לחוש שהמזייף לא יחוש לכבוד הב"ד ולא לחתימתן אם היא ידועה או לאו. והכי מוכח בפרק ג"פ גבי ההיא תברא דהוי חתים עלה רבא ורב אחא בר אדא כו'. ולא יהי' מעלת רבא ורב אחא בחתימת עדותן כמעלת קביעות הב"ד. ואפ"ה זייף המזייף כו' ע"ש. ואני שמעתי ולא אבין איך דחה סברת הרשב"א ז"ל בדבר שפתים שהרי החילוק ברור כיון דעיקר טעמא משום דלא חציף לזיופי וכל שאין הב"ד קבוע ואין חתימתן ידועה וניכרת בקל יעשה זיוף. ואינו חושש שיתברר זיופו מאחר שאין מי שיודע חתימתן. משא"כ בב"ד קבוע שבנקל יתברר הזיוף לא חציף לזיופי והרי הוא ככל מלתא דעל"ג דלא משקרי אינשי. ודמי למאי דאמרינן ביבמות הא שמואל וב"ד קיים ופירש"י ז"ל דמלתא דעל"ג הוא. ומזה הוכיח בשו"ת נ"ב דאפילו אם נוגע בדבר מהימן במלתא דעל"ג. ומה שהקשה שם ע"ז מיבמות דף מ"ז גבי גר שאמר נתגיירתי בב"ד של פלוני ע"ש כבר כתבתי דלק"מ. דהתם אם הוא משקר ולא נתגייר הו"ל עכו"ם ועכו"ם אינו נאמן אפי' במלתא דעל"ג. וע' בבכורות והביא בנ"ב שם. וכן מבואר ביו"ד סי' פ"ג באמר ביצים של עוף פלוני הם. ומ"ש התשב"ץ מש"ס דב"ב נפלאתי דאטו משום דאתרמי מילתא שאחד עשה חציפות לזייף חתימת אנשים גדולים וידועים. כל ישראל מי הוחזקו. הרי ע"ז מיוסד מאמר ר"ל ד"ת עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן. משום דלא חשידו לזייף. ואף שחז"ל מחמת קלקול חששו להצריך קיום לעדים וגם לב"ד דלא פקיעי שמייהו ואין חתימתן ידועה ונכרת מ"מ בב"ד קבוע חתימתן ידועה ונכרת לא חששו להצריך קיום. אף שעתה הא הוא במקום שאין מכירין מ"מ הרי בנקל יתברר ע"י אנשים שבמקומות המכירים ויודעים חתימתם. וגם י"ל דבב"ד קבוע מרתת טפי שהרי יוכל להתברר אם הוא חתימת ידם על שטר זה. וכך הוא ביבמות דלעיל. והרשב"א הוסיף לומר דבב"ד קבוע אף בלא שאלה לב"ד עצמם יוכל להתברר כיון שחתימתן ידועה ונכרת. ונראה דלפי חילוק הרשב"א בנ"ד שהב"ד הם קבועים במקומם אף שהוא במדינה אחרת. מ"מ קבוע בי דואר שיירתא דאזלי מהכא להתם ומהתם להכא. אף עפ"י שאם לא יהי' מעשה ב"ד בידה והיא אומרת נתגרשתי בב"ד פלוני לא היינו סומכין להתירה דכל שלא בפניו מעיזה. מ"מ כיון שהביאה בידה כתב מהב"ד והב"ד קבוע שאפשר לבוא לידי בירור שפיר יש לסמוך על דברי הירושלמי שאין מעשה ב"ד צריך קיום וכבר הבאתי לעיל לשון התוספות בכתובות שכתבו דמרתת לזייף פן יכירו הב"ד:

והנה באו"ת כתב עוד לחלק בין דין ממון לגיטין דבממון עדות ידיעה בלא ראי' מהני. משא"כ בגיטין וקדושין דאיך נאמר דהוי עדות מה שלא נתקיים והוא טוען מזויף דהא העדות צריך להיות מבורר. וכאן אין בירור דהא צווח מזויף כו' ע"ש. ודבריו נפלאים דהא דבעינן עדות ברורה היינו האי שעתא שחלו הגירושין או הקידושין וע"ז בעינן שיהא עדות ברורה אפי' שניהם מודים לא מהני דילפינן דבר דבר מממון במקום דחב לאחריני וכיון שנתברר לפנינו נתינת גט זה מיד השליח ליד האשה והא עדים שחתומים עליו הם כמי שנחקרה עדותן בב"ד הרי דבשעת חלות הגירושין היו העדים ברורים. ובשביל טענתו שטוען מזויף מה"ת לבטל העדות ולומר שאין עדות ברורה. והרי לענין ממון מהני עדות זה מה"ת להוציא ממון על ידו אע"ג דמחייב לאחריני ובכה"ג שפיר ילפינן דבר דבר מממון שיועיל העדות הזה. ואם נאמר כשבא הבעל וטוען מזויף אין כאן עדות אף אם נתקיים אח"כ לא הי' מועיל עשותו עדות למפרע וקצרתי. ואף לפי מ"ש הר"ן דע"י ע"ח דנין כאילו הי' שם עדי מסירה מ"מ כיון דמה"ת אין לחוש לזיוף ה"ז עדות ברורה על המסירה ג"כ ובזה יש ליישב קושית הפ"י ומהרי"ט בהא דעדים החתומים כו' דלענין חזרה איתמר ומנ"ל ללמוד לענין קיום ולפי מ"ש יש ליישב וקצרתי כעת:

ומצאתי בשו"ת הרשב"ץ סי' רס"ו שכתב וז"ל לענ"ד יש הפרש גדול בין קיום מעב"ד לקיום הגט לפי שהעדים החותמים בגיטין הבאים ממה"י הם הם שעושים אותו גט שאם אין עדים אין גט. לפיכך צריך קיום. או לומר בפ"נ שאם אין אנו מכירין חתימתן נעשה כאילו לא חתמו בו מעולם ולא הוי גיטא אבל אחר שחתמו בו העדים ונתקיים בב"ד נעשה גט וכשר הוא כיון שנתקיים בב"ד. אלא שאנו חוששין שמא חתם זה של ב"ד זיופי זייף וכיון דהב"ד לא משוי גיטא ועדים הוא דמשוי גיטא הדבר תלוי במחלוקת אם קיום ב"ד צריך קיום כו' ע"ש. והדבר מבואר שרוצה לחלק בהא דצריך קיום מדרבנן אז בגט עצמו כיון שלא הכשירו אלא ע"י קיום או ע"י בפ"נ כל שלא נעשה כן החתימה כמאן דליתא דמי ונתבטל גוף הענין הגט ואם נתפוס החששא דרבנן שהוא מזויף הרי היא א"א ודאי. משא"כ במעשה ב"ד שאף שגוף הענין הגט אינו תלוי בכתב מעב"ד ואף אם הי' מעשה ב"ד כמאן דליתא מ"מ אפשר שנעשה הגט כהלכתו רק שהספק שמא המעשה ב"ד מזויף ושמא לא נעשה מעשה הגט וד"ת הוא שאין לחוש לזיוף והחשש מדרבנן שהוא מזויף אין מבטל ענין הגט י"ל שהקילו בזה לשלא לחוש למזויף ולסמוך על המעב"ד אף בלא קיום כן נלענ"ד בכוונת דבריו. אך אעפי"כ הוא חילוק דחוק. ועיקר החילוק הוא דמ"ד ב"ד א"צ קיום סבר דמעב"ד מרתת טפי לזייף ויותר מצוי שיבוא לידי בירור לפי שעפ"י רוב חתימות ב"ד מבורר וידועה ומכ"ש אם הב"ד קבוע וכמ"ש הרשב"א ז"ל וע"ש עוד בתשובת הרשב"ץ שכתב דאעפ"י שהרשב"א והרמב"ן כתבו דדוקא בעדות אשה שמת בעלה מקילין אף במצאו כתוב בשטר. אבל בגט לא מקילין יותר רק באמירת בפ"נ לא אמרו אלא דוקא בגט עצמו דסהדי משוי לי' גיטא. אבל בעדות שהשליח קיבל הגט כיון שמה"ת עדים החתומי' כו' ורבנן הוא דאחמור וכיון דא"א בדרך אחר ואין בידינו לתקן יותר למה נעגן האשה והיא מותרת מה"ת. ובגט אפשר שיאמר בפ"נ וכיון שיש לתקן הדבר בכך לא הקילו יותר ע"ש שיש קצת ט"ס שם:

והנה ענין זה אם מעשה ב"ד צריך קיום הוא בתשובות התשב"ץ בהרבה מקומות ובח"א סי' קע"ג שם כתב הדין אשר הביא הב"י ס"ס קנ"ב בקצרה האשה שיש בידה מעשה ב"ד לא תוכל להנשא עד שיוכרו חתימות ידי הב"ד והאריך בזה דקיום ב"ד צריך קיום ובח"ג סי' י"ו כתב הדין בגט שבא מקוים ע"י שליח ולא מצאו אלא ע"א על חתימת שני דיינים כו' ושם האריך ג"כ בדין זה דקיום ב"ד צריך קיום ומ"מ בסוף דבריו צידד להתיר דיש להקל משום עגונא להעמיד על ד"ת דכמי שנחקרה כו' וכמו שהעתיק ב"י תשובה זו בסי' קמ"א בקצרה. ומ"ש שם לבסוף כי אשת אחי הרב שלח גט כו'. ומבואר שריב"ש גופי' התיר בזה נשמט בתשב"ץ שלפנינו וכן שם בח"ג סי' ק"ב האריך ג"כ בענין שליח לקבלה שבא ובידו גט מקוים והעלה ג"כ להקל מטעם שכתב בסי' ט"ז וכן שם בח"ג במעשה ב"ד שהאשה נתגרשה ע"י שליח לקלה והעלה ג"כ להקל וסוף דבריו ומה שהחמירו לומר היינו בגט עצמו קודם שנמסר. אבל בכותבין שנמסר לפניהם יש להקל עכ"ל. וכן בשאלות ותשובות בנו הר"ש אחר שהאריך בזה בסי' רס"ו העלה להתיר. והביאו הב"י בקצרה בסי' קמ"א. ובכל התשובו' הללו לא הזכירו דבר מדברי הרמב"ם והראב"ד שנחלקו בדין האשה שגיטה בידה אם מותרת להנשא בלא קיום. והוא דבר תימא שמכל דבריהם נראה דדבר פשוט הוא דבלא קיום הב"ד לא היתה רשאי להנשא ודלא כהרמב"ם וכן נראה מהרמב"ן והבאים אחריו שהביאו דבריו. וידוע גדולת התשב"ץ ובנו הר"ש שהיו עיניהם משוטטות בכל חדרי פוסקים ואין דבר נעלם מהם. ובזה לא העלו בזכרם מפוסקים אלו כלל. ולכן נלפענ"ד שבודאי הי' למראה עיניהם דברי הפוסקים הללו אלא דס"ל כמ"ש הריב"ש דמאי דמיקל הרמב"ן היינו דוקא בא"י שהעדים מצוים לקיימו וכך הם דברי הרמב"ם לענין שליח בא"י לא חיישינן לערעור הבעל כיון שמצוי לקיימו ומה שמיקל הרמב"ם באשה עצמה אף בח"ל העיקר בזה כטעמו הראשון לפי שאינה מקלקלת את עצמה וכמ"ש ג"כ הרא"ש. ולפי"ז בשליח בח"ל דלא סמכינן אד"ת כמו שנחקרה כו' ובעינן בפ"נ או עידי קיום והיינו משום דחיישינן לערעור דבעל שהרי אינו מצוי לקיימו. וגם לא שייך טעמא דאינה מקלקלת עצמה כיון שהיא אינה יודעת דבר מזה שהשליח הוא המביא לה את הגט. וא"כ כמו שאם הביא השליח הגט צריך לקיימו כתקנת חכמים לומר בפ"נ. כמו כן אם הביא שליח לקבלה מעשה ב"ד שהוא קיבל הגט לפניהם או שליח אחר הביא לה מעשה ב"ד ששליח קבלה קיבל הגט לפניהם זה תלוי אם מעשה ב"ד צריך קיום או לא ולכן לא הזכירו כלל מדברי הרמב"ם שמתיר באשה עצמה בלא קיום דהתם שייך טעמא דאינה מקלקלת עצמה. וכן לא הביאו מדברי הרמב"ם והרמב"ן בשליח בא"י דהתם מצוים לקיימו. משא"כ התשב"ץ ובנו הר"ש בכל הנך תשובו' דמיירי במעשה ב"ד הבא ע"י שליח בח"ל אין מקום לתלות בטעמים אלו ולכן הוצרך הרשב"ץ להביא ראי' מהא דסוף יבמות מצא כתוב שטר כו' דהתם דמי לשליח דלא שייך אינה מקלקלת ואפ"ה הקילו משום עגון בלא קיום וא"כ ה"ה במעשה ב"ד ע"י שליח. ולפי"ז גם מ"ש הרשב"ץ בח"א סי' קע"ג שהאשה שיש בידה מעשה ב"ד. לא מיירי שהאשה בידה מעשה ב"ד שהיא עצמה קיבלה את גיטה דבכה"ג הי' צריך להזכיר פלוגתת הרמב"ם והראב"ד. וע"ש שהשואל שם כתב ראיתי בתשובת שאלתך כי האשה שיש בידה מעשה ב"ד כו' וזה דבר פלא בעיני אחר שאמרו חז"ל אין אחר ב"ד כלום. ואם תרצה לומר על חתימתן אנו מערערין אם אמת הוא כו' חוץ מכבודך שאין חוששין למזויף אלא בעדים עצמם אבל בקיום ב"ד אין אחר ב"ד כלום. מבואר דפשיטא לי' שאם אין מעשה ב"ד רק עדים צריך קיום. והרשב"ץ נראה דמודי לי' בהא אלא שמפלפל במעשה ב"ד שצריך ג"כ קיום. ודוחק לומר דס"ל כהראב"ד דעכ"פ הי' להם להזכיר דעת הרמב"ם ומדייקא בפשיטות דדוקא מעשה ב"ד נראין הדברים כמ"ש דמיירי במעשה ב"ד בידה ששליח קבלה שלה הביא משם שקיבל הגט ובכה"ג ב"ד דוקא בעינן. רק לפי מה שמסיק אח"כ להקל מהך דיבמות יש מקום להקל אפילו שלא מעשה ב"ד. ולזה כיונן בנו הר"ש בתשובה שהביא הב"י סי' קמ"א שם וז"ל אלא שלפי"ז שכתב דוקא במעשה ב"ד ולפי מ"ש א"א ז"ל אף בשטר שאין בו מעשה ב"ד. ולענין מעשה הייתי מניח סברתי כו' ע"ש וכוונתו כמ"ש. ולפי"ז צ"ע על הש"ע ס"ס קנ"ב שכתב דברי הרשב"ץ אשה שיש בידה מעשה ב"ד אינה יכולה להנשא עד שיוכרו ידי חתימות הב"ד. ונראה מדבריו דמיירי שיש לה מעשה ב"ד שהיא עצמה קיבלה גיטה מיד בעלה וצריך קיום אע"ג דבסעי' ט' הביא דברי הרמב"ם לענין גט שביד האשה שתנשא בו בלא קיום וראיתי שעמד בזה כבוד ידידי הרב נ"י המשיב ראשונה. ובאמת לק"מ דלפי פשוטו צ"ל דהרשב"ץ מחלק בין הגט עצמו שהקילו בו חז"ל ע"י אמירת בפ"נ הקילו בו ג"כ במקום שאצ"ל בפ"נ כגון בא"י או באשה עצמה שהגט בידה מחמת קבלת עצמה משא"כ במעשה ב"ד שקיבלה האשה גיטה הרי הוא ככל שאר עדות דעלמא ולא הקילו בו כלל. ולדברי האומר מעשה ב"ד צריך קיום גם זה צריך תדע דאל"כ יסתרו תשובת הרשב"ץ שהביא הב"י בסי' קמ"ב ודברי הרשב"ץ שהביא בסי' קנ"ב סתרי אהדדי ובע"כ צריך לחלק בין קיום הגט לקיום מעשה ב"ד כמ"ש כמה סברות לחלק ביניהם אך לענ"ד כמ"ש דהתשב"ץ מיירי במעשה ב"ד הבא ע"י שליח דגם הרמב"ם מודה בזה דהרמב"ם לא קאמר אלא בשליח בא"י שלא תיקנו חכמים לומר בפ"נ ובפ"נ בלא ערעור הבעל וכן האשה שבאה בגט שבידה ואומרת נתגרשתי בו דאיכא טעמא דאין מקלקלת עצמה ועוד הוסיף בו טעם כיון שהעדים החתומים על הגט כמי שנחקרה עד שיהא מערער לפיכך יעמוד הגט על חזקתו ותנשא בו ואין חוששין שמא ימצא מזויף כו' ולכאורה אינו מובן מ"ש שיעמוד על חזקתו דמה חזקה יש לגט זה ונלענ"ד דכוונתו דכיון שמה"ת הגט זה כמי שנחקרה כו' ונסתלק על ידו חזקת א"א הניחוהו חכמים על חזקתו שאין לנו לחדש בו חששות שמא מזויף הוא וכיוצא מעצמנו ואפשר מה דסיים שאין דיני האיסורין כדיני ממונות ולא כתב טעם לחלק אפשר שכוונתו על דרך שכתבתי לעיל בישוב דברי הרמב"ן דבד"מ לא נסתלק עדיין חזקת ממון לגמרי וקצרתי. ועכ"פ מיירי בענין שלא הי' בזה תקנת חז"ל שיצטרך לומר בפ"נ וכמ"ש ה"ה שם מהא דפריך אשה מכי מטי גיטא לידה איגרשא לה משא"כ היכא שנעשה הגירושין ע"י שליח לקבלה ואין הגט בפנינו רק השליח הביא לה מעשה ב"ד כיון דגם מעשה ב"ד צריך קיום לא עדיף הך מעשה ב"ד מאם הי' הגט עצמו ע"י שליח להולכה שהי' צריך להתקיים ע"י שיאמר בפ"נ או שיתקיים בחותמיו ובזה מיירי הרשב"ץ כמש"ל. ולכן הוצרך הרשב"ץ להביא ראי' ממקום אחר דאף בכה"ג מקילין משום עגונא והר"ש בנו צידד בדבר משום דבמקום הדחק יש לומר דאין מעשה ב"ד צריך קיום אבל אם הי' מעשה ב"ד שקיבלה האשה עצמה הגט הי' להם מקום להסתייע מדברי הרמב"ם שכתב גבי הגט דא"צ קיום וכשיש מעשה ב"ד בידה הוי כאילו הגט עצמה יוצא מתח"י. ואמנם מסתימת הש"ע שכתב בסתם אשה שיש בידה מעשה ב"ד כו' ולא חילק משמע דמפרש בכל גווני קאמר אך כבר כתבתי דאף התשב"ץ בח"א כתב כן משום דס"ל דגם מעשה ב"ד צריך קיום מ"מ תברי' לגזיזי' בתשובותיו שבחלק ג' והעלה דמותרת להנשא בלא קיום אף בגט שע"י שליח לקבלה ומכ"ש במעשה ב"ד שקיבלה בעצמו ועיין בב"י מ"ש בסיום דברי התשב"ץ שאחי אשת הרב (ר"ל הריב"ש) שלח גט מקוים ונמסר בלא קיום אחר והוא נשאר כו'. ומ"ש שהריב"ש לא דבר אלא שאין דרך לקיים דבר הוא מגומגם ועיין בריב"ש סי' שר"ה וקצרתי הרי לך שנעשה מעשה רב בגט שנתקיים שלא יצטרך להכיר הקיום ב"ד וה"ה מעשה ב"ד שנתגרשה בפניהם. ובספרי שו"ת בית אפרים הבאתי בזה תשובת מהריב"ל ח"ב סי' א' שכתב שדין זה תלוי בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד והרוצה להקל יוכל לסמוך על פוסקים אלו שראוי לסמוך עליהם אפילו שלא בשעת הדחק ע"ש באורך. וא"כ בנ"ד שהוא קרוב לעגון כמש"ל וגם יש רגלים לדבר שהמעשה ב"ד הוא אמת ונכון וכבר כתבתי דיש מקום לומר דאף הראב"ד והריב"ש יודו להקל בנ"ד נראה דשריא לאנסובי לעלמא עפ"י מעשה ב"ד שבידה:

ולכאורה הי' מקום לעיין בזה שגוף המעשה שהי' בידה נאבד רק שיש בידה העתק בחתימות הב"ד אשר במקום דירת האשה וא"כ הי' לומר דדוקא כשהגט בידה שפיר מתירין אותה שאף אם יבא הבעל ויערער הרי יש בידה לקיימו. משא"כ אם נאבד הגט אז אף שתברר בעדים או עפ"י ב"ד שהי' הגט בידה מ"מ כיון שאינו בידה שתוכל לקיימו לא נתבטל הערעור מחמת זה. וה"ה בנ"ד במעשה ב"ד כיון שאינו עתה בידה שתוכל לקיימו לא תנשא. אך באמת ז"א דהא אף בח"ל שאין עדים מצוין לקיימו מתירין להנשא עפ"י הגט להרמב"ם ולא חיישינן שמא יבא ויערער ולכן אף אם נאבד הגט מידה אעפ"י כן יכולה להנשא כל שאין שם מערער כיון שידענו שהי' הגט בידה וכן מוכח ממ"ש הב"ח לפרש דברי הרא"ש שמביא מהרמב"ם דאבד הוי ספק ממזר דהיינו שנאבד קודם שערער הבעל והביאו הב"ש ומדלא קאמר דאבד אסורה להנשא מכלל דמותרת להנשא אלא שאם בא הבעל וערער הוי ספק אבל לענין שתנשא אין חילוק בין אבד או לא משום דלאו משום שיוכל לקיימו מתירין להנשא אלא משום שאין מקלקלת עצמה ואינך טעמי דשייכי ולדברי הראב"ד שצריך קיום שמא יבא הבעל ויערער אף בהגט בעין נמי חיישינן כיון שאין מצויין לקיימו. ובאמת שצ"ע לפי"ז במביא גט בא"י שאצ"ל בפ"נ לפי שאם יערער הבעל ימצאו עדיו לקיימו שלפי"ז לעולם צריך שיהי' הגט שמור בידה מדאגה בדבר שמא יבא הבעל ויערער ואם יהי' אבוד ממנה תהי' ספק מגורשת ואפשר דלכך לא חיישינן בזה לערעור הבעל אחר שיאבד משום דכיון שמצוי לקיימו לא יבא הבעל לערער כלל דמנין יודע שנאבד ויהי' סבור שעודנה מחזקת בו ולא טרח בכדי לבא לערער כיון שמצוי לקיימו וצ"ע במפורשים שם ועכ"פ מבואר דבגט אין לחלק בין נאבד אחר שנראה בב"ד או לא וא"כ ה"ה בנ"ד לענין מעשה ב"ד כיון שיש בידה העתק ממעב"ד ולשמא יערער לא חיישינן כלל. ומ"מ הייתי חוכך בזה קצת להחמיר היכא שנאבד בפשיעתה דבכה"ג קלישא לה הך סברא דלא חשידא לזיופא די"ל דהיינו שיכירו הזיוף ותהי' מוחזקת כפרני' וא"כ י"ל שעשתה בערמה ואבדה אותו שלא יתברר זיופא אבל בנ"ד דלא פשעה מידי שהיא שלחה המעשה לכאן ליד מכירין לחקור אחר קיום ונאבד מידם ולא מידה כלל אין כאן בית מיחוש:

והנה הרבה נשאתי ונתתי בענין זה בספרי וכעת לא נפניתי לחזור על הדברים ולא באתי עתה אלא בשביל דבר שנתחדש בעת עיוני בשריותא דהאי איתתא והנני מסכים הולך על דברי ידידי הרב הגאון מו' שלמה נ"י דאיתתא דא שריא לאנסובי:

דברי זעירא מן חבריא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד.

תוכן העניינים

חדות יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה