אור ברסלב

חדות יעקב חלק א· רבי צבי יהודה יעקב מייזליש

סימן יד

סימן יג

ב"ה יום א' לסדר וישלח יעקב חיים ורוב שלום לפ"ק לאסק.

כבוד ידידי הרב הגדול הגביר מו"ה שלמה רזעכטע בעה"מ ס' בכורי שלמה.

מכתבו עם התשורה אשר שלח לי ספרו היקר בכורי שלמה לנכון הגיעני והנני למלאות בקשתו אשר בקשני במכתבו היקר להשתעשע אתו בדברי תורה ואכתוב לכ"ת באיזה הערות מספרו כחפצו:

א בספרו בחיו"ד סי' כ"ג הביא קו' בשם גדול אחד על שיטת הרמב"ם דאינו מתחייב בדבר שאינו קצוב מקרא דוהי' איש אשר יכנו יעשרנו המלך דכתיב גבי שאול בשמואל א' י"ז והא הו"ל דבר שאינו קצוב עכ"ד:

תשובה. א) הנה בימי חורפי ראיתי להגאון ר' דוד דייטש ז"ל שהביא בחבורו קו' זו בשם אחד מראשונים כמדומה שהוא הרא"ש שעמד ע"ז ותי' כיון שאמר וגם את בתו יתן לו הוי שטרא פסיקתא והביא בשם גדול אחד לפי"ז מקור לדברי רמב"ם ממס' תענית דף ד' שחשבו לשאול שעשה שלא כהוגן ואמאי נימא דוא"ו מתחלקות או יעשרנו או יתן את בתו והברירה בידו ולהגון יתן בתו ולאינו הגון יעשרנו ולהנ"ל ניחא דרק ע"כ דוקא שנים ביחד דזבל"ז לא מהני דהוי דבר שאינו קצוב ופח"ח. ואז אמרתי ליישב דברי הרמב"ם שתמוה מר"פ הנושא דפליגי ר"י ור"ל באומר חייב אני לך מנה ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור ופריך לר"ל ממתניתין דהנושא את אשה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים ומשני כדר"ג בשטרא פסיקתא והא להרמב"ם גם לר"י קשה קושית הגמ' הא הוי דבר שאינו קצוב וע"כ צ"ל גם לר"י בש"פ. ולפי"ז י"ל מעיקרא דלא ידע הש"ס מרב גידל דש"פ הוי קנין וא"כ מקרא הי' נשמע דמהני להתחייב בדבר שאינו קצוב רק למסקנא דר"ג חידש הא דשטרא פסיקתא וגם קרא מפרשינן מטעם שטרא פסיקתא אפ"ל דדבר שאינו קצוב לא מהני כלל להתחייב עצמו דלמסקנא אין סתירה כלל מקרא די"ל מטעם ש"פ ואזיל פסק הרמב"ם למסקנא. וז"פ:

ב) אך לפי מה שמבואר בפוסקים ועיין קצוה"ח סי' ס' דבשכירות פועל כיון שנקנה בדיבור בלא קנין דמי לשטרא פסיקתא ומועיל אף בדבר שאינו קצוב ל"ק מקרא דיעשרנו מלך ונסתר הראי' לרמב"ם וכן התירוץ להרמב"ם:

ובחדושי יישבתי דברי הרמע"ם דבשמ"ק כתב שם דיש אומרי' כשמתה הבת משלם ליורשי' דקתני שהיא בעלת חוב ודחי בשמ"ק דרק התחייב עצמו כשראוי להיות נזונית אף כשניסת ישלם אבל לא במתה והכי מבואר בירושלמי חלתה כניסת מתה כבר מתה עיי"ש. והנה מה דלהרמב"ם חמש שנים מקרי אינו קצוב י"ל מטעם דחיישינן שמא תמות תוך הזמן ויופטר מלשלם ליורשי' ולשמא ימות חיישינן וא"כ לא פסיקא הזמן חמש שנים ולכן מקרי אינו קצוב. והסברא דפטור לשלם ליורשי' כיון דיד בעל השטר על התחתונה אמרינן דלא נתכוין להתחייב עצמו נגד יורשי' כמ"ש בשטמ"ק. אמנם אם נאמר דלא כרב גידל ושטרא פסיקתא אין קנין כלל וגם לדבר שאינו קצוב לא מהני כלל שום קנין וא"כ כיון שאם נאמר שהתחייב עצמו גם ליורשי' כשיטת הי"א הוי חמש שנים דבר קצוב. ואם לא נתכוין ליורשי' הוי חמש שנים אינו קצוב דשמא תמות ולא מהני גם לדידה וא"כ למה פסקה עמו לזון בתה כיון דלא מהני כלל וע"כ נתכוין גם ליורשי' דהיכא שיבטל כל השטר לא אמרינן יד בעהש"ט על התחתונה עיין חו"מ סי' מ"ג בפרט דסתם מתניתין ר"מ וס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה עיין כתובות דף נ"ט ודאי אמרינן שנתכוין גם ליורשי' והוי קצוב ול"ק לר"י רק למסקנא דקיי"ל כר"ג דשט"פ מהני גם לדבר שאינו קצוב א"כ שפיר אמרינן דמסתמא לא נתכוין ליורשי' ויד בעהש"ט על התחתונה ולא הוי לבטלה כלל דמ"מ מהני נגדה מטעם שטרא פסיקתא ושפיר י"ל דחמש שנים מקרי אינו קצוב ורק שט"פ מהני גם לאינו קצוב וגם לר"י כן וניחא פסק הרמב"ם. ובחדושי הארכתי ואכ"מ:

ג) הן ק"ל לשיטת הי"א שמחויב ליורשי' לשלם גם השטמ"ק והרא"ש שם שחלקו עליהם הביאו ממרחק מירושלמי למה לא מייתי שפטור מלשלם ליורשי' מגמ' מפורשת ב"ב ר"פ מי שמת דף קמ"ג בת אשתו מהו שתמעט בנכסי' כיון דאילו מינסבא אית לה ממעטה או כיון שמתה לית לה לא תמעט ומבואר להדיא שאינו צריך לשלם ליורשי' וצע"ג:

ובנוב"י סי' כ"ז בחו"מ כ' ששטרא פסיקתא הוא תק"ח ומתי' הרא"ש נשמע שהוא מה"ת:

ומ"ש דמשום אסמכתא לא מהני דשא"ק ורק מדרבנן. גם אני כתבתי כן בחידושי:

ד) ולתי' הרא"ש על הרמב"ם שהביא באוה"ד הנ"ל בהא דשאול דיכול להתנות בדבר שא"ק מיירי בשט"פ ויהי' נשמע שא"צ להיות בשט"פ קדושין מיד. והרשב"ם ס"ל שצריך להיות קידש מיד עיין בתוס' כתובות דף ק"ט ע"א ד"ה תשב וע"כ הרשב"ם חולק על הרמב"ם. ואפ"ל היכי שאפשר לקדש מיד אמרינן שרק מחמת חיבת חיתון קגמר ומקני באופן שיקדשנה מיד אבל היכא שלא מצי לקדש מיד והתחייב עצמו אמרי' שגמר ומקני גם עבור שיקדשנה אח"כ. ולפי"ז יתישב קו' שהקשה חכם אחד על הרשב"ם שס"ל שצריך להיות קידש מיד ממוע"ק דף י"ח ע"ב דאי' שם אמר שמואל מותר לארס בחולו של מועד כו' לימא מסייע לי' ואלו כותבין במועד קדושי נשים מאי לאו שטרי קדושין ממש ודחי הגמ' לא שטרא פסיקתא ותמוה הא עדיין מוכח שמותר לארס בחוה"מ הא לרשב"ם רק מהני שט"פ בקידש מיד ומאי דחי הגמ'. והוא קו' גדולה. ולפי הנ"ל ניחא דבחוה"מ שאסור לארס נתכוין להקנות אי יקדשנה אח"כ ושרי לכתוב בחוה"מ מטעם דבר האבד רק היכי שמצי תיכף לארס אמרי' שרצה שיארסנה מיד משא"כ כשאינו מצי תיכף לקדש ושפיר דחי הגמ' בשטרא פסיקתא. וז"פ:

ה) ובחדושי כתבתי לישב קו' חכם הנ"ל דהנה לשיטת הרמב"ם דל"מ קנין בדבר שאינו קצוב וצ"ל קרא דשאול מטעם שט"פ כמ"ש האוה"ד הנ"ל בשם הרא"ש ונשמע שא"צ קדושין מיד וא"כ הרשב"ם ע"כ חולק על הרמב"ם וס"ל כהראב"ד דצריך להיות קידש מיד והבני אהובה פ' כ"ג מהל' אישות כ' שתלוי בפלוגתא בגיטין דף נ"א דאין מוציאין למזון אשה ובנות מנכסים משועבדים למ"ד לפי שאין כתובין ס"ל דמהני קנין לדבר שא"ק ולמ"ד לפי שאין קצובין ס"ל כהרמב"ם דלא מהני לדשא"ק ובפכ"א מהל' מלוה פסק הרמב"ם כמ"ד לפי שאין קצובין וי"ל דהרשב"ם פסק כמ"ד לפי שאין כתובין וכן פסק בהלכות ועיין כ"מ ומתניתין דמוע"ק י"ל דמוקי כמ"ד לפי שאין כתובין דתנאי פליגי בזה בגיטין נ"א עיי"ש. והבן:

ו) ועפ"י דברי בני אהובה הנ"ל כתבתי בחדושי לגיטין דף נ"א לפרש דברי תוס' בהא דאיבעי' להו לר' חנינא דאמר שאין מוציאין לאכילת פירות משום שאין קצובין אי קצובין וכתובין בעי או דלמא קצובין ואע"פ שאינן כתובים וכתבו תוס' ד"ה רבי חנינא לריש לקיש לא קמבעי' להו אי בעי תרווי' כתובים וקצובין או לא בעי רק כתובים אע"פ שאין קצובין עיי"ש ותמוה מאוד נימא כיון דסליק מר"ח קנקיט האבעי' לדידי' אבל אה"נ גם לר"ל מבעי' להו ועיין מהרמ"ל שם. וי"ל דהנה בכתובות דף ק"א ע"ב במתניתין דהנושא את האשה לר"ל דס"ל שם שחייב אני לך מנה שבשטר פטור מוקמינן מתניתין כרב גידל בשטרא פסיקתא עיי"ש ובתוס' כתובות דף ק"ט ע"א ד"ה תשב הקשו על ר"ג דאמר כמה אתה נותן לבנך כך וכך עמדו וקדשו קנו הן הן הדברים הנקנים באמירה ממתניתין דפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד שתלבין ראשה ולמה תשב עד שתלבין ישאנה ויקרא חמיו לדין כיון דהן הדברים הנקנין באמירה והביא מהרשב"ם לחלק דרק בקדשה מיד מתחייב עצמו בשט"פ אבל מתניתין מיירי בשלא קדשה מיד עיי"ש ובתוס' קידושין דף ט' ע"ב ד"ה הן הביאו בשם ר"ת לחלק בין קדושי ראשונים לשניים דבנישואין ראשונים מהני שט"פ אבל במתניתין מיירי בקדושי שניים עיי"ש ודברי ר"ת קשה לי לכאורה מהא דהנושא את האשה דמוקמינן לר"ל בשט"פ וקתני שם מתו בנותיהן נזונין מנכסים ב"ח ובת אשתו מנכסי' משועבדים ופריך הא שט"פ לא ניתן לכתוב ומוקי בשקנו מידו ומה פסקא איהי דהואי בשעת קניין מהני לה קנין בנות דלא הוו בשעת קנין לא מהני להו קנין מי לא עסקינן דהוו בשעת קנין והיכי דמי כגון גרשה ואהדרה עיי"ש. וקשה לשיטת ר"ת היאך מוקי בגרשה ואהדרה הא קדושי שניי' לא מהני שטרי פסיקתא כלל. ולהרמ"א בסי' נ"א שמחלק בין אב לבתו לבעל ואשה ניחא אבל לנתיבות המשפט דלא מחלק כלל קשה. וצ"ל דהר"ת ס"ל כר"י דחייב אני לך מנה חייב ולא מוקמינן כלל בשטרא פסיקתא ואי משום דבר שא"ק י"ל דס"ל כהראב"ד שמועיל קנין לדבר שא"ק או שס"ל דחמש שנים מקרי דבר קצוב אבל לר"ל ע"כ מוקי בשט"פ וסתם מתניתין אף בגרשה ואהדרה כמבואר שם וא"כ לר"ל אף בקידושי שניי' מהני שט"פ וע"כ ס"ל לתרץ מתניתין דפוסק מעות לחתנו כתי' הרשב"ם דשטרא פסיקתא רק מהני בקידשה מיד ולפי"ז שפיר נשמע דלא ס"ל לר"ל כמ"ד לפי שאינן קצובין ג"כ דלמ"ד לפי שא"ק ע"כ ס"ל כרמב"ם דלא מהני קנין בדבר שאינו קצוב וקשה מה דשאול יעשרנו המלך וצ"ל מטעם שט"פ ושם לא קידש מיד וא"כ למ"ד לפי שאינו קצוב ע"כ חולק על הרשב"ם דבעי קידש מיד כיון דמשאול נשמע שמהני אף בלא קידש מיד. וא"כ אי לא יסבור לא כרשב"ם ולא כר"ת מה יענה למתניתין דפוסק מעות אלא ע"כ חולק ר"ל על מ"ד לפי שאינו קצוב רק שמהני קנין לדבר שא"ק ול"ק משאול ומצי לחלק כרשב"ם בין קידש מיד ללא קידש מיד. אבל ר' חנינא שאמר לפי שאינן קצובין מצי סבר כר"ת וס"ל חמש שני' הוי דבר קצוב ולא צריך למוקי מתניתין דהנושא כלל בשט"פ ולא נשמע משם דמהני שט"פ בקדושי שניי' כיון שמיירי בגרשה ואהדרה דלר"ח י"ל דס"ל כר"י שמהני לחייב עצמו בדבר שאינו חייב ובלא שט"פ נמי מחויב שם ומצי סבר כר"ת ול"ק ממתניתין דפוסק מעות אבל ר"ל א"א לסבור כר"ת משום דמוקי בע"כ בשט"פ ושם אף בקדושי שניי' וע"כ דלא ס"ל כר"ת משום שמוכרח לחלק כרשב"ם ולמ"ד לפי שאינן קצובין נשמע דלא כוותי' מהא דשאול כנ"ל ושפיר כ' תוס' דלר"ל לא קמבעי' להו וא"ש ולשיטת תוס' ראי' למ"ש הנתיבות המשפט נז' בפתחי תשובה סי' נ"א שגם בעל לאשה דמי לאב ובתו והבן:

ז) ומקור נראה לדברי הרמב"ם שאינו יכול לתת מתנה בדבר שאינו קצוב ממס' ב"ב דף קכ"ד ע"א דפליגי חכמים ורבי אי בכור נוטל פי שנים משבח שהשביחו יתומי' אחר מיתת אביהן רבנן ס"ל לתת לו מתנה קרי' רחמנא עד דמטי' לידי' ושבח הוי דשלב"ל ופריך ורבי ע"ש ומשני מקיש חלק בכורה לחלק פשוט עיי"ש ותמוה מאוד הא רבי ס"ל ביבמות דף צ"ג דאדם מקנה דשלב"ל ולהכי מגיע גם שבח ששבחו אח"כ. ועמד ע"ז הגאון ר' דוד דייטש זצל"ה באוה"ד שם. ולדברי הרמב"ם ניחא דשבח שהשביחו נכסי' הוי דבר שאינו קצוב ולא מהני במתנה גם לרבי והב"ח בחו"מ סי' ס' כ' שדבר שא"ק לא מהני מטעם דשלב"ל ולפמ"ש נשמע דגם למ"ד דבר שלא בא לעולם מהני מ"מ דבר שא"ק לא מהני. והבן:

ח) ב בספרו בחלק או"ח סי' י"ג הביא דברי הכלבו הל' חומ"צ וז"ל וענין הביטול הוא שמשים אותו כדבר שאינו חשוב לכלום וכדבר בטל לגמרי ולפיכך מועיל שאינו נחשב אח"כ להתחייב עליו בב"י אבל אינו מועיל לו לפטרו אם אכלו עכ"ל הכלבו ותמוה מאוד מה ס"ד כלל לפטור על אכילתו ונלע"ד דמצאתי לספר בית מנוחה לרבינו מנוח על הרמב"ם בה' חומ"צ פ"ג הלכה ה' וז"ל עבר הרגל ולא בדק בודק אחר הרגל כו' שהוא אסור בהנאה ואע"ג דקמבטיל לי' קודם זמן איסורו ושווי' כעפרא ואפ"ה אסור שהביטול מועיל לו שלא עבר עליו בב"י וב"י כי מאחר שהוא מבוטל אינו מצוי מ"מ אם מתהני מיני' לאחר פסח נמצא למפרע שביטולו לא הוי ביטול כיון דדעתו עליו עדיין ונמצא שעבר עליו ואסור לאחר פסח גם משום ערמה והכי אמרינן בירושלמי עיי"ש והנה יצא לן דבר חדש לפי דבריו כשביטל החמץ קודם פסח ונהנה אחר פסח עובר למפרע בב"י והנה לכאורה מדברי ירושלמי שאמר משום ערמה קשי' לדבריו דלא אמר משום דלמפרע עובר בב"י ואפשר לומר דמוטב לומר משום ערמה דנפקותא כגון שמת תוך ימי פסח א"כ ראוי דיהי' שרי לבנים כיון שלא חזר מביטול כלל דמת בפסח וא"כ למה נאסר לבנים אבל משום ערמה חיישינן דלא נתכוין לבטלו כלל גם כה"ג אסור ועיין תשו' נוב"י מהדו"ק סי' כ' ולפי"ז י"ל כוונת הכלבו כרבינו מנוח ואם אכלו אחה"פ אינו מועיל לו הביטול כלל ועובר למפרע בב"י ורק כשמבטלו ואינו אכלו אחה"פ אז ניצל מב"י ונכון. ובזה אשכחנא פרוקא לדברי רש"י ריש פסחים בודקין שלא יעבור בב"י והקשו בתוס' הא צריך לבטל וא"ע בב"י ולפ"ז י"ל שצריך בדיקה ולא סמכו על הביטול מחשש שמא יאכלנו אחר פסח ויעבור למפרע בב"י ולהכי צריך לבערו מן העולם ולפי"ז ל"ק קו' או"ח פסחים דף כ"ט לראב"י כשביטלו יהי' שרי אחה"פ ולפי"ז ניחא דאם יהנה אחר פסח לא יהי' ביטול כלל. ודו"ק:

ט) ג בספרו סי' כ"ה בכלל גדול אות ק"ד הביא דברי יראים סי' ר"ז שפירש דברי בית הילל בב"ק דף ס"ה ע"ב דהן ולא שינוייהם היינו כשנשתנה קודם ביאה דקנתה בשנוי ודמים חייבת. ולא חל איסור אתנן על דמים. אבל כשעשאתן סולת לאחר שחל עליו איסור אתנן לא מהני כלל להתיר וכי בשביל שקנאתו בשינוי יהי' מותר כו' ותמוה ממס' ע"ז דף מ"ו בעי רמי בר חמא המשתחוה לקמת חטים מהו למנחות יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד כו' וקשה לדברי יראים מה איבעי לי' הלא במחובר מהיכי יליף לאיסור מאתנן. הלא באתנן אם כבר נעשה אתנן גם בנשתנה אסור. א"כ כ"ש בע"ז במשתחוה לקמה דגם בנשתנה אסור. והביא שכבוד מחו' הגאון העצום מוהר"י זצל"ה מקוטנא אמר שגם הוא עמד ע"ז והחמיר בקו' זו עכ"ד:

לענ"ד י"ל חדא דמצי היראים ליסבור כרבינו ישעי' נז' בשטמ"ק ב"ק ד' ס"ה ד"ה הן ולא ולדותיהן עיי"ש דאמר בשלמא באתנן שפיר כשכבר נעשה אתנן גם הסולת אסור דדעת הזונה אל הקמח דלכך חיטי' הן עומדין וזהו עיקר אתנן אבל גבי נעבד דעת העובד אל הקמה בעודה בקומתה וביפי' ולא אל הקמח וא"ש:

י) גם י"ל דרמי בר חמא הכי מספ"ל דבירושלמי בע"ז מבואר דמחובר לא ילפינן מאתנן רק מבעלי חיים ושפיר מספ"ל בשנוי מהו אי מותר כיון שאין דעת העובד אל הקמח רק לקמה ביפי' ומותר כיון שאינו מאיס ולא דמי לאתנן שדעתה להקמח ועיקר ילפינן מאתנן כש"ס דילן וכסברת השטמ"ק בשם רבינו ישעי' הנ"ל או ילפינן מבעלי חיים כירושלמי הנ"ל ותמיד אסור וא"ש קו' הנ"ל. ובזה יתישב קו' תוס' שם ד"ה יש שהקשו במחובר מהיכא יליף לאיסור מאתנן דיו לבא מן הדין להיות כנדון דבאתנן פשיטא דיש שנוי עיי"ש ולפי"ז י"ל דרמב"ח מס"ל אי מבע"ח ילפינן ולא מאתנן והא דלא איסתפק רמב"ח בבע"ח במשתחוה לבהמה צמרה מהו רק מספ"ל גבי מחובר אפ"ל בבע"ח ס"ל לאסור אף כשנשתנה מאחר שכבר נאסר הבהמה גם בשנוי אסור וצמרה אסור רק במחובר כמו קמה מספ"ל קמחה מהו אי ילפינן מחובר מבע"ח ואסור שנוי או ילפינן מאתנן דשרי כיון שאינו מאיס. וקפשיט הש"ס להתיר היינו דילפינן מאתנן ומדמינן מחובר לאתנן אבל בבעלי חי לא נשמע להתיר כלל ומיושב קו' תוס' על רמב"ח. ולפי"ז יש לישב דברי הרמב"ם בה' איסורי מזבח פ"ה הל' ז' פסק המשתחוה לקמת חטים מותרים למנחות והקשה הכ"מ שם א"כ היאך פסק המשתחוה לבהמה צמרה פסול לתכלת כהנים הא בגמ' בע"ז דף מ"ו ע"א דבעי רב פפא במשתחוה לבהמה צמרה מהו לתכלת היינו בעי' דרמב"ח ותלי' זה בזה עיי"ש ולפי מה שכתבתי י"ל דהרמב"ם מפרש בגמ' היינו בעי' דרמב"ח כך פי' שיש לפשוט מבעי' דרמב"ח במשתחוה לקמת חיטי' מהו למנחות וקשה קו' תוס' דיו לבא מן הדין להיות כנדון כאתנן וצ"ל שמספ"ל אי מחובר ילפינן מאתנן שיהי' מותר או מבע"ח לאסור שנוי א"כ מדמבעי' להו במחובר משמע שפשיטא לרמב"ח בבע"ח לאסור שנוי ובזה לא מספ"ל כלל רק במחובר מסופק למאי נדמי אי להחמיר כבע"ח או להקל כאתנן וא"כ נשמע מרמב"ח לאסור בע"ח ומחובר קפשיט הש"ס להתיר וע"כ שמדמי לאתנן. וא"כ עולה כהוגן פסק הרמב"ם להתיר במחובר ולאסור בבע"ח כי זהו פרושו בדברי הש"ס ונשמע שבע"ח חמיר ממחובר ודוק:

יא) ועפ"י דברי היראי' הנ"ל דאם נשתנה קודם ביאה לא נאסרה ואם נשתנה אח"כ אין שנוי מפקיע מאיסור נראה להבין דברי תוס' שהקשו על רמב"ח הא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ונילף מאתנן דהן ולא שנוייהם ומותר בשנוי ותירצו בע"א אפשר רבנן החמירו עיי"ש ותמוה מאד וכבר עמד על דבריהם כאאמו"ר הגאון העצום זצל"ה בתשובותיו א"כ למר זוטרא שקפשיט לאיסור מעיברה ולבסוף נרבעה ומה ראי' נימא בבע"ח שמקרא ילפינן לאסור גם שנוי אסור אבל מחובר שרק ילפינן מנעבר לא החמירו רבנן והיא תימא רבא ונראה דנהי דשיטת תוס' דלא כיראי' רק בשינוי אינו מאיס ושרי אפ"ל דזהו למסקנא דמשני הש"ס שאני התם דשא דאחיד גבי' משמע גם בנעבד שרי שנוי והה"ד באתנן ראוי להתיר ע"י שינוי מיהת לפי"ז מה הקשו תוס' על רמב"ח הא לפי מה דמסתפק רמב"ח בקמה שהוי שינוי אחר האיסור א"כ י"ל כיון שלא ידע להתיר שינוי בנעבד א"כ מצי למימר גם באתנן אסור שינוי רק כשנשתנה קודם שנאסר מותר מטעם שנעשה דמים ואף שתוס' מפרשים באמת לב"ה תמיד מותר היינו כיון שפשטינן להתיר שנוי גם במחובר אבל לפי אבעי' רמב"ח כיון שאפשר לפרש כפי' יראי' א"כ מה קו' לרמב"ח אך י"ל דא"כ למה הסתפק רמב"ח במחובר ליסתפק באתנן כשנשתנה כשנעשה אתנן אי מותר או לא וממילא נדע במחובר כיון שילפינן מאתנן וע"כ שפשיטא לי' באתנן דשרי ומפורש הן ולא שינוייהם בכל גוונא א"כ ילמוד משם ותרצו לרמב"ח אפ"ל בנעבד רבנן החמירו אבל מר זוטרא דפשיטא לי' לאסור משם בנעבד שינוי וא"כ י"ל ס"ל למר זוטרא כיון שנעבד לא אשכחן להתיר ומ"ל לאסור שינוי בנעבד א"כ גם באתנן אסור שינוי והן ולא שינוייהם קודם שנעשה איסור וכשיטת יראי' ומיושב קו' א"א מו"ר הגאון זצל"ה דהא לדידי' אסור מה"ת והבן:

ולפי"ז י"ל קו' תוס' בב"מ דף כ"ז ד"ה חמור שהקשו על רבא למה לא אמר גם לב"ה קשי' דליראים י"ל גם לרבות אחר שנעשה אתנן דאסור בשינוי. ומ"פ בגמ' וצ"ל ליראי' אה"נ דיש לתרץ כן וכללא דש"ס בכל קושיא דיש לה תירוץ. ולשיטת תוס' אפ"ל דהגמ' דקאמר גם לב"ה קשי' אתי' למ"ד דמתיר בנעבד שינוי והה"ד באתנן בכל גוונא שרי. ורבא מצי ליסבר כמר זוטרא וס"ל גם לרבות כשנשתנה אח"כ. ולפי"ז יש לישב דברי רש"י פ' תצא דפי' גם לרבות שינוייהם וברמב"ן תמה עליו דהוי שלא כהילכתא דקיי"ל כב"ה הן ולא שינוייהם עי"ש ולפי"ז י"ל כונת רש"י כשיטת יראים כשנשתנה אח"כ דגם לב"ה אסור ודו"ק:

יב) ד כ"ת בספרו בחלק יו"ד סי' ב' הביא קו' מחו' הגאון מקוטנא זצל"ה שהקשה על הרשב"א בתשובותיו סי' ער"ב הא דאי אזלינן בתר בטל או בתר מבטל בנבלה שנתערבה בשחוטה דפליגי במנחות דף כ"ג רק לענין טומאה פליגי אבל לענין אכילה איסור נבלה בשחוטה לא בטל דלזה הוי מב"מ ודמי לטומאת משא עיי"ש והקשה מבכורות דף כ"ג דפריך לראב"י מחררת דם והא שם הוי אינו מינו. גם הא ראב"י ס"ל מב"מ בטל וגם טומאת משא בטל. ודחק עצמו דס"ל להאי מקשה דדם נבלות מטמא עיי"ש בסי' ו' בשיטת הרמב"ם דסובר כרשב"א:

ידע ידידי כי עוד בשנת תרכ"ה שאל הגאון זצל"ה קו' זו לכאאמו"ר הגאון אמיתי זצל"ה והשיב לו פירוש חדש בדברי הרשב"א דבר חכמה ועמוקה ובקרוב יהי' תשובה זו נדפס אצל החת"ס למס' ביצה בביאורים לחת"ס אשר מדפיס בני הרב המאה"ג החו"ב רמ"א שיחי' וידרשנו משם ולענ"ד נראה דהנה ק"ל מהא דאמר ר' ירמי' שם הלוקח ציר של ע"ה משיקו במים והוא טהור בד"א לטבל פתו אבל לקדירה לא דמצא מין את מינו וניעור וכמאן דאיתא דמי ודמי לטומאת משא. והא הוי אינו מינו וליבטל וגם מב"מ לדידי' בטל. וע"כ דלר' ירמי' טומאת משא לאו משום מב"מ רק גם לרבנן דמב"מ בטל מ"מ מטמא במשא והה"ד לקדירה רק לריב"ח שאמר לחלק על ר"ח בין נגיעה לטומאה י"ל כדברי הרשב"א ותלי' בפלוגתא דאמוראי ר' ירמיה וריב"ח ולפי"ז י"ל קו' הש"ס מחררת דם לאו לריב"ח רק לר' ירמי' ועפי"ז יתישב שם דברי רש"י שפי' שם קו' הש"ס על ר' ירמי' שכתב ואוקימנא לעיל משום ביטול ופריך למ"ד כמאן דאיתא שהוא ר' ירמי' שס"ל כן דאי משכחת טומאה אחרת חוזר וניעור מחררת דם דמשמע דלא כר' ירמי' עיי"ש ואינו מובן למה לא פי' רש"י דקו' הש"ס על ריב"ח שאמר למגע ולא למשא דקסליק מיני' רק לר' ירמי' ולפי"ז ניחא דלריב"ח אפ"ל רק לר"י אמר למילתי' שדמי למב"מ דלא בטיל ולא לרבנן וכדברי הרשב"א ול"ק מחררת דם דהוי מין באינו מינו אבל לר' ירמי' שאמר למילתיה במין באינו מינו שפיר פריך ומדוקדק דברי רש"י ודו"ק:

יג) ולפי דברי הרשב"א הנ"ל יתישב קו' הכרו"פ סי' צ"ח בגמ' חולין דף ק' דרש רב כיון שנתן טעם בחתיכה חנ"נ ואוסרת כולן כו' ופריך למ"ל נתן טעם כו' והקשה הכרו"פ נימא דס"ל כמ"ד בתר מבטל וא"א לשחוטה שתעשה נבלה אבל חתיכה שרק ע"י קבלת טעם נאסרה אפשר לשאר חתיכות ג"כ להיות כמוהם ולא בטל עיי"ש ולפי דברי הרשב"א אין שום קושי' כלל דלאכילה הוי גם נבילה בשחוטה מב"מ אף לר"ח רק לענין טומאת נגיעה פליגי וזהו ראי' לרשב"א:

יד) גם י"ל קו' הכרו"פ לשיטת הרי"ף חולין פג"ה דטעמא דרב דריחא מילתא משום מב"מ לא בטיל ושם נבלה בשחוטה. ונשמע דאזיל רב בתר בטל ול"ק קו' הכרו"פ. ולהרשב"א י"ל דרב ס"ל ג"כ בתר מבטל רק לאכילה הוי לכ"ע מב"מ ול"ק קו' הברכת אברהם על הרמב"ם שפסק כמ"ד בתר מבטל ודו"ק:

טו) ולפי"ז י"ל קו' הישיע"ק שהקשה בחולין דף ק"ט דפריך בגמ' לרב חלב נבלה הוא נימא דס"ל כרב חנינא דבתר בטל אזלינן לכן נבילה לא בטל בשחוטה דאפשר לנבלה שתעשה שחוטה לכי מסרח אבל חלב לכי מסרח לא חזי כלל כמ"ש תוס' מנחות דף כ"ב ע"ב ד"ה ור"י דמשקים לכי מסרחי אין שם משקה עליהם כו' עיי"ש וא"א כלל להיות כמבטל ולכן מותר עיי"ש ולדברי הרשב"א ניחא כיון דלאכילה אף שאי אפשר לבטל להיות כמבטל מ"מ מקרי מב"מ כיון דבשמא וטעמא שווי' להכי לאכילה לא בטל ולפי"ז י"ל קו' תוס' חולין דף ק"ח גדי אסרה תורה ולא חלב הא מ"מ מדרבנן חענ"נ ואסור ולפי"ז י"ל דתוס' מנחות דף כ"ג כתבו הא דטומאת משא לא בטל היינו מדרבנן וי"ל גם הרשב"א שמדמי אכילה לטומאת משא היינו לאסור מדרבנן וי"ל רק גזרו היכא שיכול לבא לאיסור תורה אבל לא לאיסור דרבנן ולפי"ז י"ל נהי דמדרבנן חנ"נ מ"מ שפיר באכילה ג"כ אזלינן בתר בטל כמו לנגיעה [והא דמדמי אכילה לטומאה כהא דתיבלה בקצח י"ל כיון דמה"ת בטל איך יוצא ידי מצה]. ובחדושי למס' ביצה דף ל"ח כתבתי ליישב קו' המהרש"א בהא דפריך ור"ח מנבלה בטלה בשחוטה ולא מכל איסור בהיתר באית לי' בעלים לא לבטיל ותרוצו סותר הפמ"ג סי' ק"ט ולפי"ז י"ל בכל אסורי' מצינו למימר גם לבעלי' ניחא שיבטל משום דירויחו שישיגו בעד חתיכה אסורה חתיכה כשרה וניחא להו ולהכי בטל. אבל לר"ח שרק לטומאת נגיעה בטלה נבלה בשחוטה אבל לאכילה אסורה כמ"ש בתשו' הרשב"א הנ"ל ולא ניחא לבעלי' משו"ה לא תיבטל ובחידושי הארכתי ואכ"מ:

טז) ה כ"ת בספרו חלק רביעי סי' א' הביא קו' הגאון מוהר"י זצל"ה בישועות ישראל על ספר מו"מ ובה"ג שכתבו אותיות ניקנות במסירה תלי' בפלוגתא דר"א ור"מ אי עדי חתימה כרתי שתמוה מב"ב דף קע"ג דרשב"ג ס"ל אותיות ניקנות במסירה וכן בקדושין דף מ"ז דר"מ ס"ל אונב"מ וסוברי' ע"ח כרתי ובספרו ישועות ישראל סי' ס"ו הניח בצ"ע עיי"ש וכבר הארכתי בזה. ופשוט י"ל דסברת רבי דאותיות ניקנות במסירה י"ל כמ"ש הפנ"י קדושין דמכירת שטרות מן התורה והוי בכלל שאר מטלטלין שניקני' במשיכה לר"ל מדאורייתא ולר"י מדרבנן ומסירה בכלל משיכה בדבר שדרכו בכך או כמ"ש הרמב"ן לענין הקנאת שיעבוד הוי מסירה שייך טפי ממשיכה עיי"ש בפנ"י. גם י"ל בטעמא דרבי דס"ל דהיכי שמשתעבד לכל מאן דאתי מחמתך מהני ואמרינן תמיד דנעשה כאלו אומר משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך ולפי"ז י"ל שרק אי עדי מסירה כרתי שייך טעם זה שנעשה כאומר משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך ועל דעת זה נמסר אבל אי ע"ח כרתי צריך שיהי' מבורר תוך השטר ול"ש לומר משום נעשה כאומר כיון שמ"מ אינו מבורר תוך השטר [ועי' הרי"ם ב"מ שכ' טעם ר"מ דל"ל אחריות ט"ס דלא שייך כאלו התנו כיון שע"ח כרתי ולא מבורר תוך השטר עיי"ש] ולפי"ז לר"מ ורשב"ג דסוברי' אדם מקנה דשלב"ל ומהני מכירת שטרות מה"ת שפיר אף שסוברי' ע"ח כרתי מ"מ מהני מסירה דכיון שמקנה דשלב"ל כ"ש דבר שאינו ברשותו גם ס"ל יש ברירה ולמפ"ג והוי ברשותו וכיון שמהני מה"ת והוי כמו כל מטלטלין וכמ"ש הפנ"י קדושין אבל למה דקיי"ל א"א מקנה דשלב"ל וגם אין ברירה והה"ד דשא"ב ומכירת שטרות מדרבנן וע"כ רק מטעם נעשה כאומר משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך וזהו רק מועיל אי ע"מ כרתי משא"כ אי ע"ח כרתי לא מבורר תוך השטר ול"ק על הספר מו"מ ובה"ג ודוק וז"ב. (וע' מש"ל סי' ז' אות ה'):

דברי ידידו הדו"ש הק' צא"י יעקב מייזלש.

תוכן העניינים

חדות יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה