חדות יעקב חלק א· רבי צבי יהודה יעקב מייזליש
סימן יא
ליד"נ הרב הגאון וכו' מו' נחום נ"י גינזבערג. מלפנים אבד"ק סאכאטשוב וכעת איתן מושבו בק' ווידאווי.
יקרתו הגיעני ובדבר הקושיות שכתב לי וחפץ מאוד ממני להשעשע עמו בד"ת ולהשיבהו מה שיעלה ברעיוני בזה הנני למלאות רצון מעכת"ה ואשתעשע עמו בד"ת. כ"ת הקשה בנזיר י"ב בשלח שליח לקדש אשה ומת השליח שאסור בכל הנשים שבעולם נימא אומדנא אדעתא דהכי לא עשאו שליח וכמו בב"ק ק"י יבמה שנפלה כו' ואולי כיון שמותר באשה שאין לה קרובת אע"פ שהיתה לה אחיות ונתגרשה לאחר מכן לא הוי אומדנא אבל זהו דוחק וצ"ע עכ"ד:
תשובה. א) הנה לשיטת תוס' שרק מטעם קנס דמה"ת שרי מטעם רוב רק חכמים קנסו שלא ישלח סתם רק לפרש מי יקדש א"כ י"ל כמו שהוי רוב וקנסוהו כן קנסוהו לבל להתירו מטעם אומדנא שלא עדיף עכ"פ מרוב ולהפוסקים שמה"ת אסור י"ל סוברים בדשב"ע לא מהני אומדנא כמו שאין מוציאין ממון עפ"י אומדנא כן אין מתירין דשב"ע ע"י אומדנא ויבמה לשוק אינו אלא בלאו ולא סבירא להו כתוס' כתובות נ"ו שתי' הא דלא פריך אכל א"א משום דתלוי בשניהן רק מצי לסבור שבא"א ל"מ כלל אומדנא. ואף תוס' כתובות י"ל ס"ל דלראב"י בב"ב צ"ג דבגמל האוחר בין הגמלים בידוע שזהו הרגו סובר שמוציאין ממון באומדנא לדידי' מהני גם בדשב"ע ומ"מ לא פריך אליבא דראב"י מא"א משום דתלוי בשניהן:
ב) אך קשי' בקדושין י"ג דפריך מיתת היבם מנלן נימא אומדנא בשלמא מיתת הבעל שהי' לה להתנות כיון דכשם דמתרמי שהיא תמות ברישא כן מתרמי שבעלה ימות מקודם והי"ל להתנות אבל מיתת היבם קשה דלא שכיח שתפול ליבם דברוב פעמים יש לו בנים והוי אומדנא (ועיין באה"ד קוה"ס כלל ג' שאאמ"ו הגאון ז"ל עמד ע"ז) וביותר קשה בשלמא בא"א ל"מ אומדנא משום דהוי דשב"ע משא"כ ביבמה לשוק דמבואר בגמ' שמהני אומדנא ולפמ"ש הגאון רע"א בגיטין כ"ח להוכיח מב"מ ד"ך ע"ב דמדמי שטרי חליצה לממון וכ' תוס' מטעם שדשב"ע דמי לממון חזינן שיבמה לשוק מקרי דשב"ע. ור"ע דלא חש לקו' דשטרי חליצה ס"ל דלא הוי דשב"ע. וי"ל בב"ק הסוגיא פריך לר' עמרם תצא בלא חליצה וסוגיא דקדושין מיתת היבם מנלן למאן דמדמי שטרי חליצה לממון וס"ל דהוי דשב"ע ולפי"ז י"ל אביי בקדושין דף ה' דמשני מלתא דכתיבא בהדי' קתני ודלא כתיבא בהדיא לא קתני ותמהו עליו הא מיתת היבם ג"כ לא כתיבא בהדיא כמ"ש הרא"ש בסוגיא דחופה קונה ולפי"ז י"ל אביי כר' עמרם ס"ל ונתיר מטעם אומדנא והרא"ש פוסק דהוי דשב"ע ושפיר כתב דגם מיתת היבם מקרי לא כתיבא בהדיא:
ופשוט י"ל דברי הרא"ש דק"ל מ"פ בקדושין די"ג מעריות נימא כיון דסברא להתיר רק התורה גילתה גבי עריות לאסור והיינו באיסור כרת ולאו אבל לאחר מיתה שאינו רק בעשה שוב קיל מאיסור לאו וכרת א"כ מתירין מכח סברא וצ"ל דגמ' פריך למ"ד ביבמות מ"ל איסור לאו לכרת א"כ כל איסורי תורה שוין הה"ד אין לחלק בין לאו לעשה. ולפי"ז י"ל אביי ס"ל כר"נ ביבמות דקי"ט לחלק בין לאו לכרת כ"ש שאין לדמות עשה ללאו וע' מ"ל פ"א מהיו"ט שרצה לומר בעשה לכ"ע מחלקינן נהי שאפשר לומר לדעת הרא"ש שאין חילוק באיסורי תורה כלל מיהת עכ"פ למ"ד שמחלק בודאי אין לדמות עשה ללאו וא"כ י"ל אביי ס"ל כר"נ ושפיר מקרי כתיבא מדאסרה לכה"ג ורק שנימא לכ"ע בעשה ושוב באיסור עשה מסברא להתיר ולא ילפינן מעריות כלל והרא"ש ס"ל כרבא מה לי איסור לאו לכרת והה"ד סובר מ"ל עשה ללאו. וא"כ שפיר רק כמסקנא דש"ס שם ולא כתיבי ג"כ וז"פ. גם י"ל דהרמב"ן סובר דחופה דרבנן והראב"ד הקשה עליו מכתובות דמ"ח אמר לי' ר' אמי חופה בהדי' כתיב. ולפי"ז י"ל אביי ס"ל שהוי רק דרבנן ולהכי מקרי לא כתיבי כלל ולא ס"ל מק"ו כלל רק מדרבנן עכ"פ קונה וכרמב"ן אבל הרא"ש פוסק שמה"ת וא"כ שפיר דמי למיתת היבם וגז"פ. ובחדושי הארכתי בדברי הרא"ש ואכ"מ:
ג) ובחדושי כתבתי ליישב קו' הטו"ז יו"ד סי' קכ"ז בהיא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך שא"נ נימא מתוך שמהימנה לאסור עצמה תהי' נאמנת לאסרו בקרובותי' ע"ש ונראה דהנה ק"ל נימא אומדנא אדעתא דהכי שהוא יכפור ולא ידור אתה לא נתקדשה לאסור עצמה אכ"ע בכדי. וי"ל דבדשב"ע לא מהני אומדנא כמו שאין מוציאין ממון באומדנא. ולפי"ז לראב"י שס"ל בגמל האוחר בין הגמלים בידוע שזהו הרגו וס"ל באומדנא מוציאין ממון א"כ הה"ד בדשב"ע אבל אנן קיי"ל כת"ק דאין מוציאין ממון עיין ב"ב דצ"ג ובש"ע חו"מ סי' ת"ח. מיהת י"ל כמו שמבואר בגיטין דנ"ד בהאי דאתי לקמי' דרב אמי אמר אזכרות לא כתבתי לשמן א"ל נאמן אתה להפסיד שכרך ולא ס"ת. ומפורש בגמ' מטעם דאיכא למימר טעה בדר' ירמי' וסבר שלא יפסיד שכר ס"ת חזינן היכי שאפשר שיטעה לא אמרינן מתוך אף שקיי"ל שהפסיד כל שכרו. א"כ י"ל כאן טעתה בדראב"י וסברה כשיכפור תאמר אומדנא ותהי' מותרת לכ"ע ולא נתכוונה להפסיד עצמה נהי דלא קיי"ל כראב"י מיהת היא י"ל שטעתה בדראב"י כמו שם בר"י ולא אמרינן מתוך כה"ג והבן. ובהא דאמר לאשה קדשתיך והיא מכחשת ל"ק דנימא אומדנא אצלו דלו מה איכפת לי' בזה הא מותר לישא אחרת ול"ש אומדנא כלל:
ד) ובחדושי הקשיתי בהא דקדושין דס"ד דאמר רב לקטלא לא הימני' ת"ל אף אי מהימן ראוי דלא ניקטלי' דכיון שאסרה אכ"ע הוי אומדנא דאדעתא דהכי לא קדשה ונהי דלהתירה לעלמא י"ל חיישינן שמא יבואו עדים ויעידו למי נתקדשה ולהכי אין להתירה. גם לדברי המקנה מה"ת מהימן לכנוס ואין אומדנא והוי תלוי בדעת שניהן. וגם כיון שמה"ת מותר לו א"כ מה"ת לא הוי אומדנא. אבל מאחר שרבנן אסרוהו והוי אומדנא ושמא לא יבואו עדים כלל ואיך ניקטלי' מספק וי"ל כשאומר למי נתקדשה. אך הרבינו אפרים מובא בבעה"מ כתב כל השקלי' וטרי' בא"י למי וקשה. ורב דס"ל הולכין בממון אחה"ר הה"ד אומדנא מועיל להוציא ומהני גם בדשב"ע כמו בממון. אך י"ל הא דרב לא ס"ל סברא דמירתת כיון שאין לו יתרון משאר עד דעלמא וע"א בהכחשה לאו כלום אבל אי הי' מהימן לקטלא יהי' לו נאמנות מה"ת כתרי סהדי הי' שפיר ירא ממנו והי' מודה שמהימן לכנוס ג"כ ולא הי' אומדנא ולהכי הוצרך לומר מטעם לקטלא לא הימני'. והארכתי בזה בתשובה. ולפי"ז מיושב קושית הפנ"י להרמב"ם דאוסר הוחזק בע"א לילקות על ידו למה אין סוקלין. ולפי"ז ניחא כיון דאינו כתרי סהדי וא"נ ליכנוס ומטעם אומדנא אין סוקלין שפיר מכאן יצא לרבינו אפרים דמיירי בא"י למי. ול"ק קו' התוס' מקרא דשם ביודע למי. וגם מה"ת מהימן לכנוס וליכא אומדנא והוחזק בע"א. אך קשה מה אמר רב אסי מרפסין איגרא אם בא לכנוס כונס אמרת סוקלין במקום שאינו כונס א"ד שסוקלין נימא במקום שאינו כונס הוי אומדנא ולהכי אין סוקלין ומה אמר מרפסין איגרא וי"ל דאמת משני מטעם שויא אנפשי' חד"א. או ס"ל דל"מ אומדנא בדשב"ע דאין הולכין בממון אחר הרוב. ויש לפרש דברי הרמב"ם שמהימן לכנוס וא"צ קדושין מחדש ומה למימרא משום דה"א דנאמן לכנוס דאי לא יהי' מהימן מותרת מטעם אומדנא וממ"נ מותרת לו ויצרך קדושין מחדש קמ"ל דלא מטעם אומדנא או כיון שחיישינן שמא יבואו עדים או בדשב"ע ל"מ אומדנא רק שמהימן בגלוי מלתא ע"א וכמ"ש הר"ן וא"צ קדושין כלל ודוק:
ה) ואם נאמר אומדנא בדשב"ע הי' מקום ליישב קו' הרשב"א בקדושין דנ"א דמוקי רבא מתניתין דמי שיש לו שתי כתי בנות כו' בהוכרו ולבסוף נתערבו וא"כ מ"ט דר' יוסי דמתיר כיון שהוכרו ולא נחית לספק כלל ועפ"י. וי"ל כיון שנתערבו הוי אומדנא דלא הי' נחית לספיקא בשלמא בלא הוכר ליכא אומדנא דחזינן שנחית עצמו לספיקא משא"כ בהוכרו וי"ל ר"מ ס"ל דחיישינן למיעוט ול"מ אומדנא דלא עדיף מרוב ור"י ס"ל מטעם אומדנא מותרת ואצ"ל לרבא מטעם דלא נחית לספיקא. ובב"ב דף צ"ג ס"ל לר"י דמוציאין ממון ע"י רוב הה"ד שמועיל בדשב"ע רוב לדידי'. ובתשו' הר"ן סי' מ"ט כתב בטעמא דר"י בנדה די"ד דמטהר באשה שהיתה עושה צרכי' ופליג על ר"מ מטעם דלא שכיח לחוש שהדרא מ"ר למקור ואייתי דם ור"מ לטעמי' שחש למיעוט משא"כ ר' יוסי. והא דר"י ס"ל ביבמות דס"ז דחיישינן למיעוט כ' הרשב"א שם רק לכתחילה אבל לא בדיעבד ע"ש וכן לדעת הר"ן והבן:
ו) הן ק"ל מיבמות דכ"ג בקידש ב' אחיות וא"י איזה מהן כו' מאי קמ"ל נימא בהוכרו ולבסוף נתערבו הוי אומדנא דלאוסרה אכ"ע לא נתקדשה. בשלמא כל ספק קדושין תלוי בשניהן כיון שעצה לקדשה מחדש ורוצים להיות אגודים יחד אבל באין עצה למה תצרך גט וי"ל חיישינן שמא תמות אחותה ותהי' מותרת וא"א להוציאה בלא גט דחיישינן שמא תמות אחותה ויהי' אומדנא שהיתה מתרצית ואומדנא מבטל אומדנא כמ"ש בתשובת מרשד"ם חאו"ח סי' כ"א ומ"מ קשה מאי פריך מה קמ"ל הא טובא קמ"ל שצריכה גט עכ"פ ולא מתירין מטעם אומדנא והוי עכ"פ רבותא וי"ל כיון דגם בשנים שקדשו קשה מה קמ"ל וצריך לשנויי משום סיפא גם רישא משני משום סיפא:
ז) ובחדושי במס' קדושין דף ע"ט כתבתי לפילפולא בעלמא בסוגיא דקדשה אבי' בדרך והיא עצמה בעיר והיא בוגרת אמר רב הרי בוגרת לפנינו ושמואל אמר חוששין לקדושי שניהן ה"ד אי בתוך ששה חדשים בהא אמר רב כו' ואי לאחר ששה בהא אמר שמואל אלא ביומא דמישלם שית ופריך לשמואל מ"ש ממקוה ע"ש כל הסוגיא והקשו על רש"י שפי' אבי' בבוקר והיא בערב מאי בעי בזה ולמה לא משכחת להיפוך כשהיא קדשה עצמה בתחלה. ונראה דהמקנה הקשה ניחוש שמא ארצויי ארצי קמי' ומהני גם בבוגרת קדושי אבי'. ונראה דשיטת הרמב"ן דבקדושין במעמד קרובים צריך לייחד עדים דמחמירין בקדושין לחוש בכל גווני שלא יהי' חשש נמצא קא"פ לבטל העדות ושליח נ"ע. וא"כ אי מטעם רצוי ארצי קמי' מהני משום שליחות ונעשה האב עד וצריך בפירוש לייחד עדים לבל יתבטל משום קא"פ אבל אי בנערה הוי האב בעל דבר ויקום דבר כתיב ולא ממקיימי דבר ולא נתבטל במעמד אב עדותן וא"צ לייחד עדים. ומסתמא לא ייחד לעדים כי סבר שנערה היא וא"כ לא מהני מטעם שליחות אף כשרצוי ארצי קמי' שנתבטל עדותן במעמד אבי' והוי כמקדש בלא עדים כ"ז אי אב קדשה תחלה אבל כשהיא קדשה עצמה מקודם א"כ אף אי לאו מטעם בוגרת לפנינו הוי ג"כ חשש קדושין פן האב שליח שויא אותה כמבואר בקדושין דף י"ט באומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושתיך ובדידה לא צריך יחוד עדים כיון שאשה אינה בכלל קא"פ לבטל עדות כמ"ש אא"ז בנה"מ. ובזה יתישב דברי הרמב"ם שהשמיט פלוגתת רב ושמואל דהמקנה הקשה הא תוס' כ' דלא פליגי בקדשה עצמה לחוד דלכ"ע מוקמינן על חזקת פנוי' רק בקדושי שניהן ממ"נ ליכא חזקת פנוי' והקשה הא הוי חצי דבר דכת אחד צריך לשני' דלא יהי' חצי דבר ותי' דלרו"ש מ"מ חיישינן פן רצוי ארצי והוי עכ"פ ספק קדושין וגם באב שקידש בתו בוגרת הוי ספק קדושין שמא ניחא לה כמבואר באה"ע סי' ל"ו. וקשה נחזי אי ייחד עדים מהני מטעם שליחות אבל אי לא מייחד עדים לא מהני מטעם שליח כלל דהוי נמצא קא"פ ומבטל כל עידי קדושין. וי"ל דרב ס"ל אליבא דרב אחי אין שליח נ"ע ושמואל ס"ל במכות ד"ו כר"י בד"מ תתקיים בשאר וי"ל לד"מ משוינן דד"נ לא שכיח ומטעם דבר דבר לממון מדמינן וא"כ א"צ ייחד עדים לא לרב ולא לשמואל כי לא הוי ביטול במעמד אב לרב שלא נ"ע ולשמואל בד"מ תתקיים בשאר. והרמב"ם פסק דשליח נ"ע. וגם בד"מ בקא"פ בטיל וא"כ בקדושין מחמירים שצריך לייחד עדים כמ"ש הרמב"ן והוי חצי דבר ומטעם חזקת פנוי' הוי בוגרת לפנינו וא"צ להביא כלל:
ובסגנון זה כתבתי לישב מה דק"ל מה פריך לשמואל ממקוה נימא טעמא דשמואל דנהי דהוי בוגרת ראוי לחוש לרצוי ארצי קמי' רק מצי לסבור שקדושין דמי לד"נ כיון דליכא כתובה למשקל וכיון שלא ייחד עדים נתבטל הקדושין מטעם נמצא קא"פ רק ביומא דמשלים שית דכל יום הוי ספק אי מביאה השערות דזמנין בבוקר וזמנין בערב והוי כאין פסול ידוע דאי הוי נערה לא הוי בכלל עד ויקום דבר ולא ממקיימי דבר ואם בוגרת אז הוי עד ולא נודע כלל והוי אין פסול ידוע וכ' תוס' סנהדרין דל"א בשתי כתי עדים המכחישות זא"ז כשאין פסול ידוע לא נתבטל העדות וא"כ י"ל מטעם חשש דשליח שוי' אי ארצוי קמי' להכי חש לקדושי שניהן ומ"פ בגמ' וי"ל דלכאורה קשה כשקידשה אבי' בדרך והיא עצמה בעיר נימא אומדנא דאדעתא דהכי לא נתקדשה ולא קדשה כיון שאסורה לו. אך י"ל דתוס' כ' בקידשה אבי' גרידא מוקמינן בחזקת פנוי' רק כיון שהיא ג"כ קדשה עצמה ואי נימא אומדנא א"כ אי קדושי דידה יתבטל גם קדושי אבי' יתבטל מטעם חזקת פנוי' וא"כ שוב ראוי שיועיל קדושי דידה וליכא אומדנא והוי משפט המתהפך וא"א לדון דין אומדנא בזה. ולפי"ז ל"ק נימא מטעם שליח שוי' דא"כ קדושי אבי' לא נתבטל וא"כ הוי אצלה אומדנא ולמה חש לקדושי שניהן והארכתי שם ואין כאן מקומו וכל זה לפילפולא:
ח) וקו' המקנה ניחוש שמא ארצוי ארצי קמי' נראה דנ"מ לשיטת הלכות קטנות סי' כ"ט דיכול ליתשל על קדושין דהוי כהקדש כשקידשה בלשון מקודשת וקבלת טובה לא מקרי כיון שטב לה למיתב טן דו כמ"ש המהר"ם מפאדוואה. ולפי"ז בקידש בתו נערה מקרי למי שקידש קבלת טובה דאצל אב ל"ש טב למיתב טן דו וטובה עשה לו שנותן לו בתו. וכ"כ בתשו' בית יהודה למהר"י עייאש בחו"מ סי' ד' ע"ש. וא"כ לשיטתו אף להלק"ט א"י ליתשל בלי רשותו והסכמתו כמבואר בש"ע יו"ד סימן רכ"ח סעי' כ' ול"מ שאלה רק צריכה גט. ושפיר נ"מ גדולה:
וקו' המקנה דהוי חצי דבר י"ל לפמ"ש בעצמו בסוגיא דקרנא לעיל ד' מ"ד דנפקא מינה לכסף קדושין ולא הוי ח"ד:
ט) ובעיקר דברי רש"י שנקט קדשה אבי' בבוקר שהקשו למה לא להיפוך. וגם מה שנקט בגמ' בדרך. נ"ל לשיטת הגה"מ שהוכיח מרש"י בספק קרוב לו הוי מקדש בלא עדים וכ' אא"ז הגאון מליסא רק כשיכולין לראות ולדייק היטב ולא ראו אז מקרי בספק מקדש בלא עדים אבל כשאינן יכולין לידע לא מקרי מקדש בלא עדים ודבריו נכונים מאוד. ולפי"ז י"ל אי היא נתקדשה מקודם הוי כמקדש בלא עדים כיון שהיו יכולין לראות אם יש לה סימנים או לא ולא הוי קדושין. אבל כשקידשה אבי' בדרך ולא היתה שם ולא היו יכולין העדים לידע כלל הוי קדושין. ונהי שעתה יכולין לבדקה אבל כשקידשה הוי שפיר כמקדש בעדים כיון שלא יכלו לבדוק אז אותה שאבי' קדשה בדרך. וא"כ שפיר אח"ז כשקבלה היא קדושין לרב חל קדושי אבי' ולשמואל חש לשניהן דאולי אז היתה נערה ועתה בוגרת. ואולי היתה בוגרת וחל קדושי דידה שראו שעתה בוגרת אבל להיפך כשהיא קבלה קדושין בבוקר וא"כ אז היו יכולין לבודקה בשעת קבלת קדושין והוי כמקדש בלא עדים. ואם בדקוה והיתה בוגרת ודאי חלו קדושי דידה ואם היתה נערה לא הי' אומר רב הרי בוגרת ובלא בדקוה א"כ הוי כמקדש בלא עדים כיון שיכולין לבודקה ודוק:
י) תו כתב כ"ת להקשות על התומים סי' צ"א שחידש כשיש נגיעת ממון לא אמרינן חזקה שליח עו"ש והביא ראי' משליח לעשה עד ובאומר לשליח ע"כ בקידושי כסף דבקידושי שטר צריך לכתוב שם אשה והוי נוגע ולא אמרינן חזקה שליח עו"ש והוי ס"ס שמא לא קידש כלל ולקח לעצמו הכסף קדושין ואת"ל קידש שמא לא זו היא ודמי לספק על דל"ב מתהפך וצע"ג עכ"ד. מה שכתב כ"ת מטעם ס"ס י"ל דהוי ס"א בגוף וס"א בתערובות והי' אפשר ליישב קו' תוס' דליהוי איסור תורה משום קבוע דהש"ך יו"ד סי' ק"י כתב כיון שקבוע חידוש סגי ס"ס אף כשס"א בגוף וס"א בתערובות. ולשיטת תוס' דמטעם קנס גם בס"ס קנסו כמו שקנסו ברוב שעדיף מס"ס. ועטו"ז אה"ע סי' ל"ה שכ' דלהכי צריך חזקה שלא נתיר מטעם ס"ס והב"ש דחאו דהוי ס"א בגוף וס"א בתערובות ותי' אחרונים כשנולדו ב' ספיקות יחד או לא נודע עד שהי' ב' ספיקות יחד מועיל אף כה"ג. גם הוי ס"ס שמא ביטל השליחות ושמא לא רצתה האשה. אך זהו הוי כשם אונס חד הוא. מיהת בגמ' רק מטעם חזקה אסור דאמר ר"י חזקה שליח ע"ש וקשה קושייתו על התומים ונראה דאין קושיא כלל על התומים דודאי אחזוקי אינשי בגנבא וגזלנא לא מחזקינן וחזקה שלא גנב ולא גזל ועשה שליחותו רק התומים מיירי בחנוני על פנקסו וכן בשנ"ע שאחד עומד ומכחיש וממ"נ יצא מחזקת כשרות ורוצה לגזול. וא"כ שפיר מה חזית להחזיק את השליח למהימן ולחבירו למשקר נימא שחבירו אומר אמת והוא משקר א"כ שפיר כה"ג החזקה שעו"ש אינו מברר כלל משום נגיעת ממון אבל כשאין שום איש מכחיש לשליח שפיר גם בנגיעת ממון אמרינן אחזוקי בגזלנא לא מחזקינן וחזקה דשע"ש. ומיושב קו' כ"ת ונראה להביא ראי' לסברת התומים מקדושין דנ"א לא שביק אינש מידי דאית הנאה מיני' ע"ש ואף שהוי חזקה דשע"ש וע' מהרי"ק שורש ק"ע. אלא ודאי כיון דיכול להרויח והנאת ממון בהיתר לא הוי חזקה כלל דשע"ש ולא משגיח כלל מה שקבל שליחות על עצמו ולפי"ז נראה ליישב דברי מהר"י אבן פלאט בחנוני ע"פ שהביא הבעה"ת כשאין בעה"ב צריך לשלם רק לאחד נוטל בלא שבועה דאצל החנוני ברי וחזקה שע"ש שמהני כמו ברי וחזקת הגוף כר"ש שלא יכשל המשלח באיסור גזל ועושק ש"ש מהני החזקה אף להוציא ממון ועש"ך סי' צ"א. וסברתו י"ל דבכל ספק ממון הקשה הכנה"ג בשם מהר"י באסן למה קולא לנתבע יתחייב לשלם כספק איסור דעובר על גזל וספק איסור לחומרא ותי' איך יתנהו לחבירו הא גם אצל חבירו ספק איסור והקשו עליו למה בברי ושמא אין מוציאין ממון. ותי' דמ"מ אינו מחויב להאמינו על טענת ברי שלו והב"ד אינם יודעים אם אומר אמת שיודע ואיך נוציא מזה ונותן לזה שמא גם אצלו רק ספק. ולפי"ז י"ל גם לר"נ מה"ת מהני חשע"ש רק בדאורייתא מחמיר מדרבנן לבל נסמוך על חשע"ש. וא"כ אצל בעה"ב הוי ספק איסור תורה והחנוני מה"ת מהימן בחזקה דשע"ש להכי מוציאין מבעה"ב ונותנין לחנוני:
יא) אמנם הגדולי תרומה תמה עליו משליח נ"ע בקדושין מ"ג אחר תקנת ר"נ שניהם נשבעין והא הוי חזקת ממון וחזקה שליח ע"ש ולמה ישלם להמלוה. ולפמ"ש ליישב דברי התומים י"ל סברת מהריא"פ כיון שאין הפועלים לפנינו ואין דנין עליהם רק על החנוני ואחזוקי בגזלנא לא מחזקינן ושפיר חזקה שע"ש אבל בשליח נ"ע דשניהם נשבעין ואחד ודאי משקר או המלוה או השליח שפיר משום נגיעת ממון אינו מברר כלל החזקה דשליח ע"ש. ויש להאריך בזה ואכ"מ:
יב) אמנם עיקר קושיית התומים למה בשלח לקדש אשה בקדושי כסף דאחר תקנת ר"נ אינם נאמנים ולמה לא נימא לחומרא דחשע"ש. ומשום זה חידש מה שחידש ע"ז. ונראה לישב דמבואר באחרונים דרק מהני חשע"ש היכי שביד השליח לעשות שליח במקומו אמרינן שלא יניח עד שיעשה שליחותו אבל במקום שאין בידו לשלוח אחר ליכא חזקה דשליח עושה שליחותו דהרבה מניעות מתרמי לאדם רק עכ"פ נקל לו לשלוח אחר והיא סברא ישרה. וא"כ להקדוש מרדוש ע' באה"ע סי' ל"ה דבקדושי כסף אין שליח עו"ש י"ל לא אמרינן כלל חשע"ש. אך יקשה א"כ גם בשלח שליח ומת למה אסור מטעם חשע"ש. י"ל דשם גם מספק הי' ראוי לאוסרו ומה שתי' הטו"ז משום ס"ס שמא לא זהו ושמא לא קידש דחי הב"ש דהוי ס"א בגוף וס"א בתערובות וי"ל שהוי ס"ס שמא לא עשה שליחותו ושמא האשה לא נתרצה. אך זהו הוי שם אונס חד הוא דספק אי קידש אי לא קידש. אך י"ל דאיכא ס"ס שמא ביטל השליח שליחותו ושמא לא נתרצה האשה. ונ"מ לספק שמא ביטל אי הי' ידעינן שכן עשה אף אי הי' קידש אח"כ לא הי' מועיל וא"כ שוב ספק אחד מתיר יותר מחבירו ולא מקרי שם אונס חד הוא כמ"ש הש"ך לענין כלים שאב"י ע"ש. ונגד זה שפיר מועיל חשע"ש שבידו בלי לבטל השליחות ולא הוי ס"ס ומספק אסור בכל הנשים והבן. ולפי"ז י"ל קו' תוס' על ירושלמי קדושין הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא. ותי' תוס' שמיירי אחר תקנת ר"נ הקשה הר"ן מ"ט דר"י. ולפי"ז י"ל דהקשו על שליח נ"ע הא הוי עדות שאאי"ל דהוי הכחשה והזמה בב"א. וי"ל דרק מחשש שמא משקרים צריך להיות יכול להזימם שמפני יראת עונש הזמה אינן משקרים וע' רש"י ב"ק ע"ב. אבל בשלוחים שחזקה דשע"ש מסייע שאמת אומרים י"ל א"צ להיות יכול להזימו וא"כ שם בקדושי אשה שפיר שאינו נאמן מטעם עדות שא"א י"ל דל"ש חזקה דשע"ש מסייע דאין בידם כלל אולי לא תרצה האשה לקדש עצמה וליכא חזקה דשע"ש כלל ושפיר אינם נאמנין מטעם עדות שאאי"ל. והמקנה תי' דבד"מ א"צ להיות יכול להזימה. ולדבריו י"ל דברי תוס' שהקשו אחר שבועה יהיו נאמנים ותי' עד הצריך שבועה אינו עד. והקשה בישועות יעקב להרשב"א שפסולי עדות דרבנן נאמנים להחזיק א"כ כאן עד הצריך שבועה כ' הח"מ דרק מדרבנן פסול א"כ להחזיק היינו ליפטר הלוה יהיו נאמנים. ונראה דהוי עדות שאאי"ל דהכחשה והזמה בב"א רק י"ל בד"מ א"צ להיות יכול להזימן. ולפי"ז כאן מודה הרשב"א שאין נאמנים להחזיק דרק סברתו דלהחזיק אוקמי אד"ת כיון שכשרים מה"ת נאמנים להחזיק ונגד זה לא פסלוהו רבנן אבל כאן מה"ת א"נ כלל דהוי עדות שאי"ל ורק הם אמרו להכשיר והם אמרו לפסול כשצריכים שבועה וממ"נ פסולים בין מדאורייתא מטעם שאינו בהזמה ובין מדרבנן מטעם שצריכים שבועה ולהכי א"נ אחר שתקנו שבועת היסת:
יג) גם י"ל כל עדי להחזיק הוי אי"ל דכאשר זמם ולא כאשר עשה אך י"ל איך נאמר שנוציא ממנו הא אח"כ יבא עם העדים ויתבע חזרה מה ששילם ולהוציא יהיו נאמנים והפוכי מטרתא למ"ל, ולפי"ז בפסולי דרבנן שלהוציא א"נ גם להחזיק א"נ דאי"ל משום דהוי כאשר עשה. אבל שם באים להוציא ולענין תפיסה בנקל יכול לתפוס יתחייבו כאשר זמם שפיר מהני להחזיק:
יד) גם י"ל דהוי עדות שאאי"ל כיון שכשיוזמו הוי נשבעין לשקר למפרע ונגמר בעדים פסולים וא"ח כאשר זמם דרק קו' תוס' בד"מ א"צ י"ל אבל מה"ת הוי אי"ל אחר שבועה וממ"נ א"נ ונהי מה"ת א"צ לישבע אבל כשנשבעין הוי עדות שאי"ל וכיון שרמינן שבועה עליהן לכך א"נ להחזיק ג"כ דפסולים בין מה"ת ובין מדרבנן ולדברי הח"מ שעד צריך שבועה רק מדרבנן פסול י"ל דברי הרמב"ם שפסק בקדושי כסף שנ"ע די"ל אחר שבועה נאמנים מה"ת רק מדרבנן פסולים ויצאה מחזקת פנוי' דצריכה גט ושוב מועיל שניהם מודים דל"ש דבר דבר מממון כיון שיצאה מחזקת פנוי' וגם נאסרה לקרוביו ומהני שניהם מודים וא"צ קדושין מחדש והיינו אחר שבועתם:
טו) הן ק"ל למה יהיו נוגעים בשביל השבועה הא יש להם מגו שהיו אומרים שנהדרינהו ללוה ותבע מאתנו לישבע וכבר נשבענו לו ואין נותנין שבועה על שבועה כי ידענו שכופר הכל מחויב לישבע לכן נשבענו. אך י"ל דהוי מגו בשנים דרק ליפטר מממון מכוונים אבל לא ליפטר משבועה כמ"ש תוס' שם ד"ה והשתא. ולפי"ז י"ל דברי הרי"ף שחייב שבועה ע"י הכתף ותמוה הא הוי נוגע אחר שתקנו שבועת היסת ולפי"ז י"ל דבע"א מהימן במגו שהי' אומר שכבר נשבע ואינו נוגע והבן:
טז) אך יקשה קו' תוס' בב"ב דל"ד גבי אבימי דמסקי בי' זוזי בי חוזאי ושלח להם כו' וטענו סטראי והאמינהו ואמאי הא השליח יש לו מגו והוי עד ומהימן וא"כ הוי בי חוזאי מתשאיל"מ כמו בנסכא דר"א ותי' אחר שתקנו ש"ה ולפי מ"ש קשה יהי' נאמן במגו שהי' טוען שנשבע כבר ש"ה ואין נשבעין שבועה על שבועה וא"כ אם נאמר לתרץ הרי"ף כנ"ל יקשה עליו קו' תוס' ב"ב ונראה לישב קו' תוס' דבשנ"ע הקשה המקנה הא הוי עדות שאאי"ל דהכחשה והזמה בב"א ותי' בד"מ א"צ להיות יכול להזימו וע"א במתשאיל"מ צריך ג"כ להיות יכול להזימו כמו שמבואר ברמב"ם פכ"א מה"ע דעד סוטה שהעיד על טומאה והוזם צריך לשלם וא"כ ממילא צריך להיות יכול להזימו וא"כ בשנ"ע רק מדרבנן מהימן כיון שאינו בהזמה רק בד"מ רבנן תקנו שא"צ להיות יכול להזימו וכיון שרק נאמן מדרבנן לא אמרינן מתשאיל"מ כמ"ש הנוב"י אה"ע סי' ל"ג ויהי' נשמע מהרי"ף דבדרבנן גם מתוך שאי"ל מפסיד לא אמרינן וע' מל"מ פ"ב מהל' טוען שהוכיח מרשב"א ורמב"ן שאמרינן ודוק:
ידידו הק' צא"י יעקב מייזלש