חדות יעקב חלק א· רבי צבי יהודה יעקב מייזליש
סימן ז
ב"ה ר"ח מנחם אב תרל"ט לאסק.
לדודי יקירי הרב הגאון וכו' מו"ה אברהם הכהן דומ"ץ וממלא מקום הרב בווארשא.
נועם דבריו הגיעני ומרוב ענותנותו חפץ לשמוע גם דעתי בדבר השאלה באיש אחד שמו זושא זה ערך חמשה חדשים שנאבד ולא נודע מקומו איו ואנה הלך ונגבה עדות משני אנשים שעמדו אצל הנהר ווייכסיל ותיכף כשהעלו האיש שנטבע שם והי' מונח ביבשה הכירו בטב"ע שזהו זושא אך שהי' נחסר ממנו החוטם וגם חבל בפניו היינו הלחי אחד גם העידו עדים שהכירו כל מלבושיו היינו קאפיטע עליון סאברין גם קאפיטע רובס שחור. וטלית קטן געשטיקעוועט וועסט אטלעס הויזען עם שלשה קעשענעס ואשת ר' זושא אמרה לפני ב"ד שהי' לו באצבע אחד אנגעהאקט מעט באמצע הצפורן באצבע הגידול ולא זכרה אם בימין או שמאל והעידה אשה שרה אשת ר' יוסל שבביתה על פי סיבה הויט מען דען פינגער אנגעהאקט והחיתוך באצבע הגידול בצד ימין ועדים ראו מום זה אצל המים. וקול נשמע בעיר שמרוב שמחה שיצא חופש בגורל נבלל רעיוניו ר"ל ורץ ומאז לא הי' נודע מקומו אנה:
וכת"ה פתח בכחא דהיתרא עפ"י שיטת הר"ת כשגופו שלם מעידין עליו אף בלי חוטם ואחר שיצא לאור ספר הישר לר"ת ושם מסיק כן להלכה כתבו גדולי זמנינו לסמוך עליו. ושנית דעת מהר"ל מפראג כשיש סימן אמצעי בגוף וטב"ע בכלים מתירים מכח ממ"נ והחסרון באצבע הוי ס"א. שלישית דעת מהרי"ט דלכל בגדים ל"ח לשאלה. וכת"ה הביא ראי' לדבריו מב"מ דמ"ו גברא ערטילאי כ' רש"י שעומד בגורן ערום נימא שהי' לבוש בגדים שאולים דלהקנות בק"ס ל"מ כמבואר בש"ע סי' קצ"ה א"ו דבכל בגדים ל"ח לשאלה. ד' דעת זקנינו הח"ץ בס"א בגוף וסימן מובהק בכלים ל"ח לשאלה דמקרי שאלה דיחיד. ובצירוף כל אלה הי' ראוי להתירה. אמנם כיון שהי' חסר דעה ר"ל י"ל גם כל בגדים משאיל כיון שדעת אין לו ר"ל. אמנם י"ל כה"ג ראוי שיהי' כנפילה דיחיד דרק סברת החולקים על החכם צבי משום דמציאה שהוי בלא כונה רחוק שימצא איש שיהי' שמו כשמו אבל שאלה אין הדבר תלוי בכל עולם רק בדעת המשאיל ולפי"ז בנ"ד שהי' חסר דעה ר"ל הוי כנפילה. וגם טלית קטן לא מושלי אינשי ומכל הלין טעמי עולה בהסכמה להתירה לינשא והביא בשם ס' תשו' נחלת דוד וענותנותו תרבינו לדרוש הסכמתי:
תשובה. א) הנה פתח למצוא היתר עפ"י שיטת הר"ת ביבמות דק"ך הנ"ל. ולכאורה אפ"ל דהרשב"א הקשה על הר"ת דא"כ מאי ראי' מייתי בש"ס יבמות קכ"א מרבא שהתיר בהאי שאיטבע בדיגלת לבתר חמשה יומי נימא שהי' כל גופו שלם. ואפ"ל סברת ר"ת דראוי לומר זהו שאבד הוא שנמצא כמו גבי קבר שאבד הוא קבר שנמצא רק בדשב"ע מחמירין אבל מיהת כשהי' כל גופו שלם ברוב פעמים מכירים רק לפעמים אין להכירו א"כ הוי כתרי רובא להקל. ונהי במים שאל"ס בת"ח מחמירים ולא סומכין גם על תרי רובא י"ל שם הוי מיעוט המצוי משא"כ כאן. ולפי"ז בדיגלת במים מבואר בנוב"י סי' מ"ו דלא סמכינן לומר שזהו שאבד זהו שנמצא כיון שכמה נטבעו במים וליכא רק חד רוב להכי לא הי' סמכינן להתיר על מה שכל גופו שלם. ול"ק קו' הרשב"א וגם בנ"ד ראוי להחמיר:
אך י"ל דג"כ כאן תרי רובא כיון שהכירו כל הבגדים ואף למחמירים לחוש לשאלת כל הבגדים ואף בבגדים דלא מושלי מ"מ זהו רק בדשב"ע מחמירים לחוש למיעוט מיהת כאן שוב הוי תרי רובא עי"ז עכ"פ. ולר"ת יש להקל. והי' מקום לומר דהחולקים על הר"ת ס"ל שרוב פעמים מכירים רק בדשב"ע ל"מ רוב כמו במים שאל"ס מיהת בצירוף רוב דלא מושלי כל בגדים וגם כלי' דאין דרך להשאיל הוי תרי רובא ואפשר שמודים לר"ת. והא דלא מוקי הא דדיגלת שהי' ג"כ היכר בבגדים והוי תרי רובא י"ל דהגמ' קאי להך לישנא דל"ח לשאלה א"כ היו מתירים על היכר בגדים לחוד וע"כ דלא מיירי כה"ג:
אך לכאורה בנ"ד ראוי גם להר"ת להחמיר כיון שהי' לו חבלה בלחי והלחיים הם בכלל צורת פדחת כמבואר להדיא בירושלמי כן בניטל חרטומו ולא מתולדה ולא נתרפא מקודם והוי כמו מכה וכה"ג שהי' תוך המים קיי"ל מים מרזי מכה ונשתנה ואף בכל גופו כה"ג במכה גם הר"ת מודה להחמיר:
אמנם י"ל דמבואר בתשובת בית יוסף דרק מרזי מכה כשהי' מכה בחיים אבל לאח"מ לא וא"כ בספק אי מחיים או לאחר מיתה מבואר בסי' י"ז בפ"ת ס"ק קט"ז בשם ספר פרח שושן להקל מטעם ס"ס ספק שמא כפוסקים דאין חילוק בין יש מכה לאין בו מכה וספק שמא הוי לאח"מ וכה"ג מתיר הרח"ש ע"ש. והנה בנ"ד עדיף דשם הוי אתחזק איסור א"א ובאתחזק איסור ל"מ ס"ס לכמה פוסקים. אבל בנ"ד כיון שנמצא ולא נודע יום נפילתו למים ויש ספק פן הוא תוך ג"י לטביעתו ובתוך ג"י פוסק הגאון בישועות יעקב דלא אמרינן מים מרזי מכה והוי שלש ספיקות ומהני גם באתחזק איסור כמ"ש זקני הש"ך בסי' ק"י ומבואר בפוסקים בלא תפח הוי סימן שתוך ג"י דאחר ג"י כריסו נבקעת והאריכו אחרונים בזה ומה שהי"ל חתך באצבע י"ל דלא מקרי מכה כיון שרק בצפורן ובפרט שכבר נתרפא רוב פוסקים חולקים על המ"ב בסי' ס"ג ומתירין וכאן שספק פן תוך ג"י וקרוב לודאי שתוך ג"י כיון שלא תפח ראוי להקל:
ב) ושיטת המהרי"ל ע"י סימן מובהק בכלי' וס"א בגוף להתיר ממ"נ והביא ראיה מדלא תני במתניתין ביבמות דק"ך אע"פ שיש טב"ע בכלי' וע"כ שכה"ג ממ"נ אי סימנים מה"ת מהני הסימן אמצעי בגוף ואי סד"ר ל"ח לשאלה ומהני הטב"ע. והב"ש בסי' י"ז ס"ק ס"ט תי' דמיירי בכלים דלא מושלי ולא חיישינן לשאלה וכה"ג מהני טב"ע. ובתשו' בית יוסף מחמיר גם בכלים דלא מושלי לחוש לשאלה וקשה עליו קושית מהר"ל. ונראה דסובר כהמהרי"ט דלכל בגדים ל"ח לשאלה נהי שחש בכלים דלא מושלי לשאלה סובר דכל בגדים יותר מסתבר דלא ניחוש דבדברים דלא מושלי אינשי משמע רק המשאיל מקפיד שלא להשאיל אבל השואל רוצה לישאל לעצמו וא"כ לפעמים אין המשאיל ג"כ מקפיד אבל בכל בגדים לא שכיח אשר המשאיל יפשוט עצמו ולהלוך ערום ולהשאיל כל בגדים וגם השואל לא שכיח שיהי' גברא ערטילאי שיוצרך כל בגדים לישאל ולא שכיח אצל שניהם ולכ"ע ל"ח וי"ל גם הב"י מודה למהרי"ט ול"ק קו' מהר"ל די"ל דמיירי בהכרת כל בגדים. ולפי"ז בנ"ד גם להב"י מותרת ול"ח לשאלת כל הבגדים:
גם י"ל דלשאלה דיחיד בכלים דלא מושלי לכ"ע ל"ח ויתישב סתירת הש"ע בסי"ז מחמיר בכלים דלא מושלי ובסי' קל"ב מיקל. דבגט הוי שאלה דיחיד בכלים דלא מושלי ול"ח. ובגמ' דפריך ממצאו קשור משמע דחיישינן י"ל שנויא דש"ס כיס וארנקי וטבעת לא מושלי היינו לשאלה דיחיד כה"ג ל"ח ואין סתירה להב"י וגם בנ"ד כן:
עוד י"ל הא דפריך בגמ' ממצאו קשור ולא מחלק בין שאלה דיחיד דמעיקרא כשם שלא אסיק לחלק בין כלי' דלא מושלי כן לא אסיק לחלק בין רבים ליחיד אבל כשמסיק לחלק י"ל הה"ד ליחיד ל"ח דזהו לא שכיח כמו זהו ושניהם דומין:
וראיתי לאא"ז הגאון בנחלת יעקב בב"מ כ"ו כתב בהבנת דברי ב"י דחייש לאבדה ובגט הוי נפילה דיחיד וא"כ כאן שהוי סימן הוי ג"כ נפילה דיחיד וציצית הוי בגד דלא מושלי וגם להב"י בנ"ד להקל:
ג) ולכאורה הי' נראה להוכיח מדברי בה"ג דחיישינן לנפילה דיחיד דהנה הבה"ג פוסק כרבי דאותיות ניקנות במסירה. ולכאורה קשה עליו קו' התוס' יבמות דף קט"ו ביצחק ר"ג כו' אביי אמר חיישינן ורבא אמר לא חיישינן אמר רבא מנא אמינא לה דתרי שטרא נפקא במחוזא וכתיב בי' חבי בר ננאי וננאי ב"ח ואגבי בי' רבה והא במחוזא שכיח טובא ואביי למה ניחוש לה לנפילה מזהיר זהיר לפקדון כיון דשמי' כשמי' לא מיפקד גבי' דילמא מסר לי' אותיות נקנות במסירה. והקשו תוס' הא רבא ס"ל בג"פ דא"צ לה"ר וע"כ ל"ח לנפילה ופקדון ותי' דס"ל דאין אותיות נקנות במסירה וכיון דרבא הכי ס"ל ראוי למיפסק כוותי' וקשי' על בה"ג. וליישב שיטתו נ"ל דס"ל כדעת הר"י הלוי והרמב"ם בפ"ו מהל' מכירה הל' י"א ובראב"ד שם דא"צ לה"ר נגד המוכר אבל נגד הלוה צריך לה"ר וי"ל מטעם חשש נפילה ונהי שחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו מ"מ לא מהני ע"י חזקה זו להוציא ממון ולפי"ז כאן גבי זוזי חיישינן לנפילה זהו י"ל סברת רבא ול"ק קו' תוס' על בה"ג דרבא מצי סבר כרבי ונגד הלוה צריך לה"ר ובתו' כ' דהוי נפילה דיחיד לחוש שיפול מננאי ב"ק ונשמע דרבא חש לנפילה דיחיד והי' ראוי למיפסק כוותי' דהלכה כרבא. ונהי לחולקים על בה"ג ניחא תי' תוס' מיהת בזה לא מבואר דפליגו עליו וכל דבריו דברי קבלה:
ד) אמנם בחדושי כתבתי ליישב קו' התוס' בדרך פלפול דק"ל מה מדמי הא דחבו ב"נ ליצחק ר"ג שם איכא חזקת א"א אבל בחבו ב"נ ליכא חזקת ממון כיון שחייב לאחד לשלם כסברת הש"ך חו"מ גבי חנוני על פינקסו סי' ל"א ס"ק י"ב אך י"ל שטוען פרעתי ולטענתו אינו צריך כלל לשלם והוי חזקת ממון ולפי"ז י"ל דרבא ס"ל דנהי דאותיות נקנות במסירה מ"מ כאן ראוי שיהי' מהימן פרוע במגו שהי' אוסר בקונם דתוס' כתובות דנ"ט הקשו כל בע"ח יאסר בקונם ותי' אלמוהו רבנן לשעבודא שקונמות לא מפקיע. ושיטת רש"י ר"פ המדיר דבמזונות שרק מדרבנן בהגיע זמנו ולא נשאה לא אלמוהו רבנן לשעבודא [ומה שהקשו תוס' ממזונות דנשואה י"ל דסובר כשיטת הרמב"ם דמזונות מה"ת ומה שהקשו מקונם שא"ע לפיך י"ל רק איסור תורה מפקיע מידי שעבוד דרבנן ובקונם י"ל למ"ד לשון שבדו חכמים הוי רק דרבנן כמ"ש תוס' ריש נזיר וי"ל לא מפקיע איסור דרבנן משעבוד דרבנן ולפי"ז מיושב השמטת הרי"ף תי' הש"ס בהגיע זמנו ולא נשאה כיון שקיי"ל כמ"ד לשון נכרים ומה"ת הוי ונשמע מקונם שא"ע לפיך דגם בשעבוד דרבנן אלמוהו]. ולפי"ז אף כשמסר מ"מ מכירת שטרות רק מדרבנן ואם אוסר בקונם לא מצי לגבות ובידו לאסור בקונם ועדיף ממגו וראוי שיהי' מהימן פרוע וע"כ דל"ח למסר לו רק שמה"ת שלו ואלמוהו וא"י לאסור בקונם וע"כ דל"ח ואביי י"ל ס"ל למפרע גובה ומכירת שטרות שמה"ת מקרי ברשותו וא"י להפקיע ע"י קונם אמר למה ניחוש לה ואף לתי' תו' שילוה אחר ויגבה בשדר"נ י"ל במכ"ש דקיי"ל כשמואל שיכול למחול לא הוי חוב ברור וליכא שדר"נ כמו בכתובה ואביי י"ל לא ס"ל כשמואל והארכתי כ"ז בחדושי ואכמ"ל. ופשוט י"ל דבה"ג והגאון במקח וממכר כתבו משום דקיי"ל כר"א דעדי מסירה כרתי וא"כ י"ל רק מסירה בעדים וכאן חיישינן שמא מסר בלא סהדי:
ה) וגוף דבריהם שתלו בפלוגתא דע"מ תמוה מאוד מה ענין זל"ז. גם תמה עליהם מחותני הגאון אמתי מוהר"י מקוטנא בחבורו הנחמד ישועות ישראל סי' ס"ו הא ר"מ ס"ל ע"ח כרתי ובקדושין דמ"ח רצה לאוקמי ר"מ כרבי דאותיות ניקנות במסירה. וגם בב"ב ק"ע דרשב"ג ס"ל ע"ח כרתי ואביי מוקי דכרבי ס"ל. והניח בצע"ג. ושמעתי בשמו לתרץ דלהכי למ"ד ע"ח כרתי אינו נקנה במסירה דאין מוכח מתוכו שחייב ללוקח. וזהו רק למ"ד ב"ב פג"פ ד' קע"ג צריך לה"ר אבל למ"ד א"צ לה"ר ע"כ ס"ל שמקרי מוכח מתוכו אף שלא נזכר שמו תוך השטר כמו בשטר שכתב ממך עבחו"מ סי' נ'. ור"פ ס"ל צריך לה"ר אבל למ"ד א"צ לה"ר י"ל גם מ"ד עידי חתימה כרתי ס"ל אותיות ניקנות במסירה. וס"ל למפסק כר"פ שס"ל דצריך לה"ר ותלי' בעח"כ או ע"מ כרתי ופח"ח. ולענ"ד נראה דבגמ' מבואר שצריך כתיבה ומסירה דמילי במילי לא ניקנות וזהו י"ל אי ע"ח כרתי מקרי מסירה רק מילי אבל אי ע"מ כרתי מקרי קנין המסירה ולא מילי ושוב גם שטר אף שמילי הוא נקנות בקנין מסירה דלא מקרי מילי במילי והא דשט"ח מקרי מילי אף שמזדבני בדינרי י"ל כיון שגם אחר המכירה יכול למחול דקיי"ל כשמואל דמוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול ולהכי מקרי מילי ומשום זה אין גוביינא בי' דינא בשטרא ער"ן כתובות דף ק"ו ובשטמ"ק ב"ק דפ"ט שמקרי מילי ובסוגיין מבואר כן וי"ל מהך טעמא כיון שמה"ת אינו במכירה רק מדרבנן ומחילה מהני מקרי מילי. ולפי"ז שם בקדושין מסיק הש"ס בדשמואל קמיפלגי ומעיקרא טרם שידע מהא דשמואל וא"כ לא הוי מילי אי ליתא לדשמואל כיון שמזדבני בדינרי וכשמכור לא מהני מחילה לפי הס"ד דש"ס שם ושפיר גם למ"ד ע"ח כרתי אותיות נב"מ דלא מקרי מילי במילי וכן בב"ב אביי לשיטתו בב"מ ד"כ אפילו תימא ליתא לדשמואל וי"ל שחולק עליו ולא מקרי מילי ושפיר תקנו לכ"ע מסירה משא"כ לדידן דקיי"ל כשמואל י"ל תלי' בפלוגתא דע"ח או ע"מ עיקר:
עוד נראה דבשמ"ק הביא ראשונים שפסקו שצריך להיות מסירה קודם כתיבה וקשה אי מסירה לחוד אינו קונה א"כ יאמר נשרף שטרך ומה"ט תקנו שמשיכה יקנה וצ"ל דמשיכה במציאה ומתנה הוי קנין ומשום זה הטעם שלא יאמר נשרף חיטך תקנו שיהי' קנין גם במקח וממכר אבל מסירה ל"ה קנין כלל בשטרות לא במציאה ולא במתנה משום זה הטעם לא תקנו במו"מ לחוד שיהי' קנין. ולפי"ז למ"ד ע"מ כרתי והוי קנין דע"י ע"מ קונה בשטרות הללו שדות וקרקעות שוב תקנו גם לקנות ע"י מסירה גוף השטרות ג"כ כדי שלא יאמר נשרף שטרותך. וכ"ז לר"י דמעות קונות ומשיכה תק"ח י"ל הה"ד במסירה אבל לר"ל דמשיכה מה"ת י"ל דלא תלי' כלל בזה וסוגיא דקדושין לרב דס"ל משיכה מה"ת. וסוגי' דב"ב י"ל ג"כ ס"ל כר"ל. ועיקר קו' הנ"ל שמסירה לחוד יקנה אפ"ל דחכמי' לא תקנו שמשיכה יקנה רק עקרו לקנין מעות ממילא בליכא מעות משיכה קונה משא"כ לעשות קנין מה שאינו קנין לא תקנו ול"ק קו' הנ"ל. מיהת לבה"ג רק בעדים וכאן חיישינן שמא מסר בלא סהדי ול"ק קו' התוס' ולא נשמע מבה"ג לחוש לנפילה דיחיד. (וע' מש"ל סי' י"ד אות ט"ז):
ו) ובענין אי חיישינן לשאלה בכלים דלא מושלי אי סימנים דרבנן שפליגו המהר"ל והב"ש והב"י. לכאורה נראה להביא ראי' כיון דסד"ר חיישינן לשאלה אף בכלים דלא מושלי מב"מ דכ"ח אמר רבא את"ל סד"א סימנין וסימנין יניח כו' והקשה המהרש"ל לינקט בסימנים מובהקים דלכ"ע דאורייתא. ונ"ל דהנוב"י באה"ע סי' ל"ב הקשה על הב"י דאי סד"ר גם בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה משום דעכ"פ ס"מ לא הוי דמקרי דמשאיל א"כ יקשה חמור בסימני אוכף ואף בעידי אוכף האיך מהדרינן ניחוש לשאלה. ונראה דהפ"י הקשה ספ"ק דכתובות למה לא מחזירין אבידה ע"י ברי ושמא דהמוצא לא מקרי מוחזק ותי' דהוי ברי נגד רובא דעלמא ולפי"ז בכלים דלא מושלי רק מיעוט שמקרי ומשאיל מגרעין שלא יהי' סימן מובהק ונגד מיעוט שוב מהני ע"י ברי שלו להשיבו דכיון דלא הוי נגד רובא דעלמא שוב בו"ש ב"ע. והנה רבא בא לאשמעינן דאף אי סימנים מה"ת מ"מ עדים עדיפא וזהו את"ל סד"א ובכלים דלא מושלי ל"ח לשאלה שפיר רבותא שעדים עדיפא מסימנים אבל למ"ד סד"ר וחיישינן שמא מקרי ומשאיל ומגרע הסימן מובהק ורק משום ברי ושמא מהדרינן א"כ ודאי עדים עדיפא מברי דידי' וא"צ להשמיענו כלל דל"ש להוציא בברי נגד עדים. ולהכי נקט את"ל סד"א ול"ח לשאלה וה"א דסימנים כעדים דמו קמ"ל דעדים עדיפא והוי רבותא וראי' להב"ש. אמנם בחדושי כתבתי ליישב קו' הרש"ל דבתשו' ברי"א חו"מ סי' ט"ו הקשה למה בסימנין וסימנין וע"א אמרי' דע"א כמאן דליתא הא שיטת הר"ן חולין דמחזירין אבדה בע"א ע"ש בפג"ה בחדושי'. ואמרתי די"ל דכל סברת הר"ן כמו אי סד"ר רק מהדרינן משום ניחא לי' והה"ד ע"י ע"א מהדרינן משום דניחא לי' לבעל אבידה כדי שגם לו ניהדר בע"א דמי שהוא שלו יותר מצוי שישיג ע"א מאיש אחר וזהו רק למ"ד סד"ר אבל למ"ד סד"א ל"ל הך סברא דניחא לי' כלל ושפיר גם בע"א לא מהדרינן ולהכי רק נקט את"ל סד"א ולהכי ע"א כמאן דליתא. ולפי"ז מיושב קו' אא"ז הגאון בנחלת יעקב משבועות ד"ל דלמה לא נקט אביי הכל מודים בע"א באבידה. ולפי"ז כיון שתליא בפלוגתא אי סד"א או דרבנן ל"ש הכל מודים בזה. ויותר י"ל כיון שרק מטעם ניחא לי' הוי כקבלו עליהם להכשיר ע"א ודמי לקבלו קא"פ שלכמה ראשונים א"ח ק"ש וער"ן שבועות שם. ובחדושי במס' ב"ב כ"ג הקשיתי נימא ע"י קרוב מהדרינן מטעם ניחא לי' ומ"פ וליזיל ב"ר דעלמא ותרצתי דקאי למ"ד סד"א וניחא הרי"ף שהשמיט שביל של כרמים ואכמ"ל:
ז) ודברי הר"ן הנ"ל נראה עוד לישב דהנה הגאון ר"ע איגר במס' ב"מ כ"ג רצה לחדש בנמצא בשר במקום שרוב עכומ"ז וע"א מעיד שמכירו בסימן וטב"ע א"נ כלל דאמרינן ע"י הסימן אומר בדדמי דע"א כשיש דבר ליתלות שעי"ז אומר בדדמי חיישינן ובסימן גרידא לא מהני דסימנים לאו דאו' ודחי מהיכי דשליח או הבעל בעצמו מצאו הגט אמאי מועיל טב"ע כמבואר במתניתין דגיטין דכ"ז אם מכירו כשר ניחוש שאומר בדדמי ולבו הטעתו. וע' תוס' ב"מ דכ"ז ע"ב ד"ה מצאו קשור שהומ"ל שאותו שאבדו מצאו וקשה ג"כ נימא שלבו הטעתו ובדדמי. ונראה כיון דקיי"ל סד"ר דשכיח שיתרמי בסימן כזה רק תק"ח באבידה מטעם ניחא לי'. א"כ לא יאמר ע"א ע"י הסימן בדדמי כיון שידע בנפשו שאין זה היכר כלל דשכיח הרבה כאלו ושפיר הוי טב"ע שלו מעלי' ורק אי סד"א אז שפיר י"ל שטב"ע שלו אינו כלום כיון שסימנים אצלו ברור ואומר בדדמי. רק אי סד"א סגי בסימנים לחוד. ולפי"ז י"ל שיטת הר"ן דמהדרינן אבדה ע"י ע"א ולא חיישינן כלל שיאמר בדדמי ע"י סימנים כיון דסימנים דרבנן אבל את"ל סימנים דאורייתא שפיר סימני וסימנים וע"א אמרינן דע"א כמאן דליתא דכיון דהוי דאורייתא אמרינן שאומר ע"י הסימנים בדדמי ונשאר רק סימנים וסימנים ולפי"ז מדויק לשון הש"ס את"ל סד"א ורש"י פי' לרבותא דעדים עדיפא ולשיטת הר"ן ע"כ רק אי סד"א דאי סד"ר הי' מהימן ע"א כנ"ל. והבן:
ח) ונראה להוכיח דאי סד"ר ג"כ חיישינן לשאלה מדמשני בעידי אוכף ולא בסימנים מובהקים שהוי מה"ת. א"ו דחש שאלה מגרע שלא יהי' סימן מובהק ורק בעדים י"ל שמעידים ששלו הוא ולקחו ואבדו. ולפי"ז ניחא סוגיית הש"ס ניחא לי' מימר אמר אנא יהיבנא סימנים מובהקים והקשו כל הראשונים הא בס"מ נוטל בלא תק"ח ועיקר תק"ח ע"י סימן אמצעי. ולפיז"נ דאם לא תקנ"ח גם ע"י סימן מובהק לא הי' נוטל שהי' חיישינן לשאלה אף בכלים דלא מושלי הי' חיישינן דמקרי ומשאיל ומגרע הס"מ וע"י בו"ש לא הי' יכול להוציא דבעל אבדה הוי מקרי מוחזק שתופס עבור מי ששלו או שמ"מ מקרי רוב שמרוב נפל נגד ברי שלו. אבל כיון שתקנו להשיב ע"י סימן אמצעי וכאשר יבא מי בסימן אמצעי שפיר לבעל ס"מ ניהדר ע"י סימן מובהק דאז לבתר תק"ח מהדרינן לנותן סי"א וא"כ אינו נוגע כלל עוד לרובא דעלמא ולומר שהבעל אבידה תופס עבורם כיון שנהדר לנותן סימן וא"כ שוב ל"ח לשאלה דמהני ברי שלו ונהי גם השני טוען ברי מ"מ לבעל ס"מ מועיל הברי דלא ניחוש לשאלה ומה"ת שלו ולחבירו בס"א וע"י ברי רק מדרבנן שלו. וא"כ המוצא אבידה נגד חבירו שאומר ס"א הוי רק ספד"ר ונגד זה שאומר ס"מ הוי ספק דאוריי' ומוטב להשיב לבעל ס"מ בצירוף ברי שלו ולא ניחוש לשאלה כלל. ויש לכוין זאת בדברי הראב"ד הובא בשמ"ק ניחא כו' דניהדר בכל סימנים דכי אתי כ"ע ולא ידעו ס"מ דידי' ואתי איהו ויהיב ס"מ ויהיב לי' דזמנין דלית לי' בגוה אלא סימן שא"מ דכי אית בי' ס"מ איהו ידע לי' וכ"ע לא ידעו וכיון דסד"ר לס"מ יהבי לי' ולעולם א"א שלא ידע בעל האבידה סימן מובהק יותר מכ"ע. ובמובהק כל דהו לדידי' יהב ע"ש. וי"ל שנתכוין לזה דבלאו תקנה לא הי' נוטל בסימן מובהק מחשש שאלה רק ע"י שחבירו יטול עפ"י תק"ח שוב יטול הוא בס"מ כיון שאינו נוגע לרוב עולם רק בין שניהם יועיל בו"ש שלו שיהי' מה"ת שלו ולחבירו רק דרבנן ונותן למי שמה"ת שלו. אבל היכי שאחד בא להוציא בס"א אף שיש לחפץ ס"מ י"ל מהדרינן ולא אמרינן כיון שיש ס"מ לא ניחא לבעל אבידה וגם למה יתקנו בזה כיון שיש בו סי"מ רק מ"מ מהדרינן למי שנותן ס"א וכמבואר בב"מ דף כ"ח בהא דרחבו ומשקלותיו ינתן למשקלותיו משמע ברחבו לחוד מחזירים אף שמשקלותיו עדיף והה"ד בסי"מ עם ה"א רק כשהוי שנים שבאו לתבוע ולא' סי"א ולא' סי"מ אז אמרינן ינתן לסימן מובהק. ויש להאריך ואכ"מ:
ט) ומה שהביא כ"ת ראי' מב"מ דמ"ו איכפל תנא לאשמעינן גברא ערטילאי פרש"י שיעמוד בגורן ערום נימא כגון שכל בגדים שאולים ולא מהני לקנין סודר כמבואר בש"ע סי' קצ"ה וע"כ דלא חיישינן לשאלת כל בגדיו עכ"ד ז"א ודאי עיקר הטעם דל"ח לשאלת כל בגדים שלא ישאר ערום אבל כאן הוי מצי לשאול מכמה אנשים מאחד מלבוש עליון ומאחד שאר מלבושים או ממי שיש לו כמה מיני מלבושים ואינו עומד בגורן ערום. ובביתו הי' לו מלבושים גרועים מאלו ושאל אלו. ועדיין יקשה פן הי' לו כלים שאולים ובאמת מבואר בש"מ שיטת הריטב"א שאין לו כלים שאולים ג"כ דאי הו"ל הוי מהני הכלים הללו לקנות בקנין חליפין ושיטת כמה ראשונים שכלים שלו אין לו אבל כלים שאולים יש לו וע"כ לשיטתם מקרי ערטילאי שלא יהי' לו שום מלבוש משלו לא שכיח כלל ורש"י שפירש ערום י"ל כשיטת הריטב"א ואין ראי' כלל:
ונשוב לנ"ד נראה ממש כמו שפסק הגאון בנוב"י בסי' נ"א באחד שהי"ל סימנים בגופו וטב"ע בכל בגדיו כתב אף שהי' משתגע אין לחוש לאבדה מדעת כיון שעיקר דחזקה כל מה שהוא בידו הוא שלו א"כ ג"כ כאן אין לחוש לאבדה כיון שסותר החזקה כיון שאין הפקירו הפקר אין שום יאוש אצלו. ולומר שאח"כ נשתפה ונתיאש אמרינן שסותר מכלים חזקת מ"ק. וראוי לבלי לחוש רק מטעם חזקת א"א. אבל כיון שסימן בגופו ונהי שסימנים לאו דאורייתא דחיישינן לאתרמי מ"מ הוי ספק א"א ושוב לא חיישינן לשאלה ע"ש. א"כ גם בנ"ד כן:
גם באבני מלואים ח"א בסופו הביא בתשובתו דסימן בגוף וטב"ע בכלים גם להב"י שרי ע"ש:
י) גם יש לצרף שיטת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' נחלות שהא שאין משיאין אשה עפ"י סימנים החמירו רבנן בזה משום איסור כרת וע' קצה"ח סי' רנ"ט שפי' דבריו דל"ח למשקר רק לאתרמי ואינו רק חשש דרבנן ולהכי בגמ' לא נקט להתיר עגונה רק לענין גט אשה ע"ש ולפי"ז שוב י"ל ע"י טב"ע במלבושים מהדרינן ול"ח לשאלה באיסור דרבנן כמ"ש זקני הגאון מליסא נז' בתשו' חמד"ש סי' ל"א. הן לפי ראיית הגאון ר' נתן ז"ל נז' בתשו' פנ"י ח"ב סי' מ"ח מחגיגה כ"ג דפריך בגמ' וניחוש לשאלה אהא דלא נטביל כלי בתוך כלי לתרומה שמא גם ע"ה יטבול ונשאל ממנו ע"ש ואם בטומאה דרבנן שהוא מן עשר מעלות דרבנן לר' אילא ואחד עשר מעלות דרבנן לרבא עלה על דעת מקשה שלא לטבול מחשש שאלת כלים מע"ה ק"ו שיש לנו לחוש לשאלת כלים מאחר ע"ש. וא"כ גם בדרבנן חיישינן לשאלה כמו שם. אמנם ראי' זו אינו מכיר בודאי כשדנין על חפץ זה לשאלה ראוי לומר שלא ניחוש כלל שמא שאל לעצמו ולא שכיח שיהי' מלובש בטלית שאינה שלו או כלים שאולים כיון שחזקה כל מה שביד אדם שלו ואם מ"מ לחומר עגונה חששו אבל לא בדרבנן אך שם הוי נגד כל עולם שכל ע"ה יטבלו כלי בתוך כלי ובודאי בכל עולם ימצא שישאלו מהם גם כן וראוי לעשות תקנה לבל יכשלו:
יא) גם מבואר בתשו' בית אפרים דפדחת בלא חוטם הוי עכ"פ ס"א. ויקשה למה ביש סימן בגופו לא נצרף שיהי' ב' ס"א והוי כס"מ ונהי דגמ' מסיק בארוך וגוץ אבל למה דמקשה ללישנא דרבא ס"ל סד"א גם ללישנא דסובר סד"ר הו"ל למיפרך דהא קתני אע"פ שיש סימנים בגופו ולמה לא נצרף להיות סימן מובהק. וי"ל דה"א שלא קאי כלל על רישא רק בפני עצמו כשנמצא מי שיש לו סימנים בגופו אין מעידין ע"ז. וגם י"ל דרק זאת נלמד מר' ירמי' שאמר בגיטין דכ"ז לשמא כשמא ועדים כעדים ל"ח לאתרמי הה"ד שני סימנים ל"ח לאתרמי מיהת ר"ז שם שלא משני כן אפ"ל דלא ס"ל רק חש גם כה"ג ואין קו' כ"כ. אבל להלכה דנשמע מר' ירמי' שפיר י"ל כה"ג מצרפינן שיהי' סימן מובהק גם מה שנמצא סימן חתך באצבע גידול בימינו ובצמצום המקום ראוי לומר שיהי' ס"מ וכמו נקב בצד אות פלוני שהוי ס"מ ועיין באה"ע סימן י"ז בטו"ז ס"ק ל"א ובב"ש ס"ק ע"ד. מכל הלין טעמי יפה הורה להתירה מכבלי עיגון:
הק' צא"י יעקב מייזלש.