אור ברסלב

חדות יעקב חלק א· רבי צבי יהודה יעקב מייזליש

סימן א

הקדמה

ב"ה בהעלותך תר"מ

להרב המאוה"ג מו' ישעי' יעקב נ"י אבדק"ק טושין.

בדבר אשר בקש מאתי לעיין בהשאלה בעירו באשה אחת שנלקח בעלה לאנ"ח ואשתו נאנסה ונתעברה והולידה בן והנה משום זה אין לאוסרה על בעלה כיון שטוענת נאנסה ואין הבועל מכחיש. אך עלה ספק בלבבו שעכ"פ צריך להפרישה מבעלה כ"ד חודש מטעם מינקת חבירו ושלח לבעל שלא ידור אתה ולא שמע ודר אתה ועתה נתעברה ממנו ונסתפק כיון שהיא מעוברת אזדא הטעם שאסרו חכמים מינקת אם כן שוב אין להפרישה או לא שנא:

תשובה א) מה שרצה כת"ה להתיר מטעם דעיקר שאסרו מינקת שמא תתעבר וכאן כבר מעוברת זהו לא נראה לי דכיון שכ"ת ציוה להפרישו ולא רצה א"כ לא עדיף ממבטל איסור במזיד דקנסינן אותו. אמנם נראה לענ"ד סברא בנ"ד להתיר דתוס' בסוטה דף כ"ו ע"א הביאו בשם ירושלמי מקרא מלא בשדי יתומים אל תבוא וכונתו בשי"ן ימין שדי יתומים וביאר הגאון הבית מאיר לאה"ע בסופו בתשו' ה' שמסיג גבול עניים שמקפח פרנסת הילד והו"ל יורד לתוך אומנות חבירו ודמי למערופיא מרחיקים מצודת דג מן הדג בב"ב דכ"א. ומה"ד אסור לכתחלה רק גזרו להפריש בדיעבד וקלסי' הגאון החת"ס באה"ע סי' ל"ג. וא"כ י"ל דלא גזרו רק היכי דשייך דין מערופיא אבל כשכבר אשתו א"כ לא מקרי שהוא נכנס למיפסק חיותא דחבירו דשלו היא מקודם ומשועבדת לו מעיקרא וחבירו נכנס להפקיע שעבודי' לא דנין בי' דין מערופיא וי"ל כה"ג גם חכמים לא גזרו. וראי' מצאתי לכאורה מבת שבע ששלחה לדוד לאמר הרה אנכי וציוה דוד לאורי' לילך לביתו לרחוץ רגלים שכ' רש"י למען יתלה הולד ממנו והאיך הי' רשאי להכשילו באיסור מעוברת חבירו ונהי שאינו רק גזרת חכמים מ"מ ודאי לא הי' עובר וכמו שהטו"ז יו"ד סי' קצ"ב הקשה על בועז מחימוד שג"כ רק דרבנן ולתי' אחד שאינו רק גזרת חכמים כשגזרו על כתמים ולא חש לה י"ל ג"כ כאן תי' זה. אבל לתי' שני שתי' שם ומסתברא דס"ל דמסתמא אף מה דרבנן יאסרו לא עברו הנביאים ע"ז. ובפרט להטו"ז לשיטתו בסי' קפ"ח היכי שמצינו בפירוש בתורה להיפוך אין כח ביד חכמים לאסור וא"כ היאך גזרו על חימוד והוצרך לתרץ די"ל עמו במטה ל"ש חימוד ולא נמצא בפירוש להיתר יש כח לאסור. וא"כ האיך גזרו על מעוברת חבירו מה שנמצא בפירוש אצל דוד המלך ע"ה שלא חש לזה. ויקשה באמת כיון שחכמים גזרו ע"כ הי' להם טעם מה שדוד המלך ע"ה לא חש לזה וציוה לשלחו לביתו להכשילו באיסור מעוברת חבירו. והי' אפ"ל כיון דעיקר איסור מטעם סתם מעוברת למינקת קיימא וחיישינן שמא תתעבר ולא תוכל להניק ודידי' ממסמס לה בביצי וחלב. וא"כ כיון שבת שבע תאמר שתוליד ממנו ויסבור שבנו הוא וימסמס לי' בביצי וחלב וליכא חשש. אמנם הא הרמב"ן הקשה למה גזרו אלמנה וגרושה להמתין ג"ח מטעם להבחין למי הזרע ת"ל מטעם אולי מעוברת ואסורה מטעם מעוברת חבירו ותמה עליו הנוב"י סי' י"ח הא מספק ימסמס בביצי וחלב. ונראה דאם אינו בנו אזי אין טבעו לרחם עליו ומה שרחמי אב על הבן הוא רק אם באמת הוא בנו אבל אם מספק מחזיקו לבנו מ"מ אין בלבו הטבע ורחמנות לרחם עליו וכנראה מדברי הגאון בס' בני אהובה בתשו' לבסוף ספרו שתי' להרמב"ם שמביא חזקה מקרא דמכה אביו ומקורו מירושלמי ובש"ס דילן בחולין די"א יליף ממכ"א דאזלינן ב"ר. ותי' דס"ל דשני תלמודים ל"פ דבשביל רוב בנים לאו ממזרים אדרבה יש לנו לילך בתר רוב בנים המכים אביהם ממזרים הם דסתם ברא חם על אבא. ומטעם חזקה לחוד נמי ליכא למימר דאין כאן חזקה מבוררת אבל ע"י רוב טרם שהכה הי' רוב מעלי' וא"כ שוב הוי חזקה המבררת ע"ש. ואינו מובן הא מ"מ נהי שלא ניזול בתר רוב או חזקה מספק היאך לא חם על אביו ואיך נימא בשביל שהכה הוי רוב שממזר הוא הא הוא בעצמו לא ידע והי' ראוי לו בלי להכותו פן אביו הוא. וא"כ מה בירור זה במה שהכה אותו שלאו אביו וממזר הוא מ"מ מספק הי' ראוי לו לבלי להכותו וע"כ שמ"מ כעסו גובר עליו ורצה להכות אביו. ורק צ"ל שכיון שבאמת לאו אביו אין בטבעו לבלי למרוד בו אף שבעצמו נדמה כי הוא אביו מ"מ טבעו הוא זר ואינו נוח לכבוש כעסו כמו שבטבע בן לאביו וכן להיפוך בטבעו לא יחמול למסמס בביצי וחלב. וא"כ ג"כ באורי' ראוי לחוש שלא ימסמס וכמו ס' הרמב"ן. ואף אם נפקפק בזה מ"מ להרמב"ם שהביא הטעם משום דחסה וכן לפי ס"ד דש"ס יבמות דמ"ד משום דחסה וק' מבת שבע האיך ציוה דוד המע"ה לילך לביתו ולהכשילו באיסור מעוברת חבירו שאסור משום דחסה. אלא ודאי כיון שהיתה אשת אורי' מקודם לא נאסרה עליו משום מעוברת חבירו כלל. ואם נאמר שם מטעם זונה כדעת הר"ש הובא ברא"ש כתובות ד"ס א"כ גם נשמע משם להתיר בנ"ד או מטעם הר"ש שמתיר זונה מינקת או מטעם כשכבר אשתו לא נאסרה עליו כלל משום מעוברת חבירו. ובש"ע אה"ע סי' י"ג ברמ"א פוסק והוא שיטת האו"ז באשה שנאנסה תחת בעלה ישראל ולא שימשה עם בעלה מקודם צריכה להפרישה ג"ח משום הבחנה. ולא הביאו כלל כשהיא מעוברת יפריש כל ימי עובר והנקה משמע ג"כ היכי שכבר היא אשתו לא נאסרה משום מעוברת חבירו דכל כי האי הו"ל להפוסקים לבאר. וגם נראה ראי' מחגיגה י"ד בתולה שעיברה מהו לכה"ג דחיישינן באמבטי נתעברה. ותמה הברכי יוסף סי' י"ג הא אסורה לו משום מעוברת חבירו ולפי"ז י"ל כשנתעברה אחר אירוסין ומטעם מעוברת לא נאסרה ומסתפק אי מקרי בעולה ואסורה לו דאשתני גופה כמו ביבמות דנ"ט ע"ב תוס' שם. וא"ל שם בעיא לאחר שתלד ואחר זמן הנקה דאז ודאי אישתני גופה ואסורה לו ונשמע ג"כ שאף אחר קדושין לא גזרו משום מעוברת חבירו:

ב) אמנם י"ל קו' הברכי יוסף דל"ש להתעבר באמבטי ועל ל"ש לא גזרו. גם י"ל בצמקה דדי' או כגון הני דבי ר"ג דלא הדרא ולמהר"ם בפנוי' שזינתה וכדומה שמותרת. ולפי"ז י"ל דברי הרמב"ם שהשמיט הא דבתולה שעיברה דמבואר בספר הלכות אלי' נז' בשעה"מ ה' יו"ט דגזירה דל"ש אטו ל"ש גזרו. וא"כ לשיטת הרמב"ם שאוסר מטעם דחסה אף דל"ש כלל שיהרוג נפש מישראל מ"מ גזרו על ל"ש והה"ד באמבטי גזרו וגם בצמקה דדי' והך דבי ר"ג לדידי' אסור וא"כ בגמ' י"ל לטעמא דלמניקה קיימא והוי שם שכיח וא"כ באמבטי ל"ג וכן בגווני הנ"ל וא"כ להרמב"ם מטעם דחסה ושפיר השמיטו ואין ראי' משם לנ"ד:

ג) ודברי הרמב"ם שאוסר מעוברת משום דחסה התמיה מיבמות דמ"ב דבגמ' דחי לה לטעמא דדחסה רק משום דלמניקה קיימת נראה ליישב דלקמן דמ"ג בגמ' אימא לר' יוסי כל נשים ינשאו חוץ מן אלמנה משום איבול ולית לי' הבחנה והקשו תוס' מהיתה רדופה לילך שמתיר ר' יוסי משמע בלא רדופה אוסר וע"כ משום הבחנה ונראה דהראשונים הקשו למ"ל טעם הבחנה להבחין זרעו ת"ל משום שמא היא מעוברת חבירו ותי' הנוב"י משום גר וגיורת דהוי בנו וחיים להכי נקט הבחנה ור"י פליג בגר וגיורת וס"ל שא"צ להמתין כמ"ש תוס' יבמות ל"ה וא"כ י"ל דס"ל ג"כ לאסור באלמנה משום מעוברת וברדופה לילך אז אוסר משום איבול אך תי' הנוב"י דחי באוהל דוד דסתם עכומ"ז מזנית ולא ימסמס. אך י"ל דבספק ימסמס פן הוי דידי' וסתם עכומ"ז מנטרי נשותיהן כמבואר בסנהדרין דפ"ב והוי רק ספק. ומ"מ יפה הקשו הראשונים נימא מטעם שמא מעוברת כיון שכשתלד לז' חדשים הבעל לא ימסמס כיון שרוב לתשעה יולדות ונהי שחכמים החמירו לחוש למיעוט מ"מ יהי' בעיניו מכח רוב שאינו בנו וקרוב לודאי שאינו בנו ולא ימסמס. וניחא תי' הנוב"י דבגר וגיורת ספק בנו וימסמס וע"כ רק משום להבחין זרעו ולר' יוסי שפיר י"ל באינה רדופה אוסר באלמנה משום מעוברת וכשיטת הר"ש שרק באלמנה דמשועבדת להניק. וברדופה לילך משום איבול ובאינה רדופה משום מעוברת. ולפי"ז קו' הש"ס על ר"י שאוסר באינה רדופה מטעם מעוברת וא"כ לטעמא דדחסה דידי' נמי וצ"ל חייס א"כ דחברי' נמי כל ז' חדשים הוי ספק אולי לט' תלד ובספק לא ידחוס ומ"ט דר"י שאוסר באינה רדופה משום ספק שמא מעוברת הא מספק לא ידחוס דאולי לט' תלד והוי שלו וזהו דחברי' נמי חייס מטעם ספק. אבל כשודאי של חבירו כשידעינן שהיא מעוברת מחבירו לא חייס וחיישינן לדחסה וניחא פסק הרמב"ם. ואין לסתור דא"כ להו"א דמשום דחסה היאך אפ"ל טעמא דר"י משום מעוברת א"כ היאך מתיר בגרושה. ונראה דבגרושה ודאי לא חששו לשמא ידחוס דכיון שדמי ולד לבעל ואסור להזיק ממון חבירו ולא ידחוס. אבל באלמנה שדמי ולד שלה כמבואר בחו"מ סי' תכ"ג וכשתרצית ידחוס ובאמת גם ישראל נהי שאינו מצווה על עוברין מ"מ מצוה לחיותו ומחללין עליו שבת כמבואר בתוס' נדה דף מ"ד ושפיר גזרו ע"ז דמעצמו לא ימנע מלידחס כיון שאין איסור כשמתרצית:

ולפי"ז י"ל דברי הר"ש שמתיר בגרושה מינקת כיון שאינה משועבדת להניק והקשה הרא"ש הא לטעם דחסה אין חילוק וא"כ מנין לו למסקנא לחלק. ולפי"ז ניחא דגם לטעמא דדחסה מחלקינן דבגרושה שאסור להזיק ממון חבירו לא ידחס ול"ג רק באלמנה הי' דוחס כשמתרצית וכיון שמצוה לחיותו גזרו חכמים ע"ז. ודוק:

ד) עוד נראה ליישב דברי הרמב"ם דראוי לבלי לחוש שמא ידחוס כיון שמצוה עכ"פ להציל עוברין ועתו"ס נדה דמ"ד רק כיון דלמניקה קיימא ולא ירצה למסמס בביצי וחלב וימות הולד ונוח לו לדחוס עוברין שקיל איסורי' מלהתאכזר אח"כ בלי ליתן ביצי וחלב ולגרום שיאבד נפש בן קיימא להכי בשביל שיחוס על ממונו ידחס וא"כ למסקנא שפיר ניחא טעם דדחסה ונ"מ לצמקה דדי' ושפיר הביאו הרמב"ם והבן:

ה) גם נראה דרוב חסין ולא דוחסין אף עובר דחברי' רק מיעוט מתרמי שדוחסי' ולא היו מתקני' בשביל זה רק כיון שתקנו באלמנה משום דלמניקה קיימא ומשועבד' להניק י"ל שוב גם בגרושה תקנו משום דחסו וכמו שכ' תוס' כתובות דמ"ו לענין כתובה שתקנו לגרושה תקנו גם לאלמנה משום חינא ובל"ז לא היו תקנו כן י"ל כאן. וז"פ:

ונשוב לנ"ד גם בתשו' נוב"י סי' י"ח כ' שרק גזרו במינקת מטעם שמשועבדת להניק. אבל בנ"ד כיון שמשועבדת לבעלה מקודם שעבודו קודם. ונזדמן לי שראיתי א"ע עם כבוד מחו' הגאון רשכבה"ג מוהר"י שליט"א מקוטנא ודברנו מזה ואמר לי כי בעיניו פשוט להתיר מזקנים אתבונן וסיפר לי כי כאשר היה זקני הגאון הקדוש מוהר"א הכהן זצל"ה רב בפילטוסק אירע שם עובדא באשה שטבלה לבעלה והי' מנוטרי עיר ובא עלי' אחד בלילה וסברה שבעלה הוא ובבוקר נודע והי' ממש כמעשה דמצרי ושלח זקני הגאון והפרישה ג"ח ואחר ג"ח נתודע שנתעברה ולא מיחה אותם מלדור אח"כ יחד דרק לא ישא אדם מעוברת חבירו תנן והיינו כשבא לישא אשה לא ישא מעוברת ומינקת חבירו אבל לא כשנשא מכבר ואשתו הנשואה לו נתעברה באונס לא הוי בכלל הגזירה כלל וכתורה עשה ופח"ח. ע"כ אין להחמיר בנ"ד כלל:

דברי הדו"ש הק' צא"י יעקב מייזלש.

תוכן העניינים

חדות יעקב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה