אור ברסלב

חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר

תמורה

ערכין

דף ב.

תוד"ה וסופג (עי' חי' חולין דף ב' אות ט"ו):

דף ג:

לא תיתני ומימר כו'. הרמב"ם ריש הל' תמורה כתב כל המימר לוקה שנא' לא יחליפנו, ואע"פ שלא עשה מעשה מפי השמועה למדו שכל מצות לא תעשה שאין בה מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חברו בשם:

והקשה הכס"מ הא אמרינן בגמרא א"ל ר"י לתנא לא תתני מימר דבדיבורו עביד מעשה, א"כ למה כתב רבינו שאין בו מעשה ולא חש לדר"י, וכבר הרגיש בזה הה"מ פי"ג מהל' שכירות עכ"ל. והה"מ שם בהלכות שכירות כתב דהרמב"ם לישנא דמימרא תנא ובאמת נקט תמורה שלא לצורך:

ולענ"ד גם בדרך דחק הי' שייך כן אם היו דברי הרמב"ם אמורים בהל' שבועות או במק"א הי' אפשרות קצת לומר כן, אבל אחרי דדברי הרמב"ם הם בהל' תמורה משמע דעיקרו בא ליתן טעם על תמורה וקחשיב ואזיל גם לאחריני נשבע ומקלל:

גם תמוה לי דהא הרמב"ם (הלכה ב') המימר בשל שותפין וצבור לוקה ואין תמורתן תמורה והא בההיא דלא עבד מעשה בדיבורו לא לילקי לר"י, ובאמת לכאורה קשה כן על הא דאמרינן לתנא לא תיתני מימר הא י"ל דהתנא מיירי במימר בשותפין וצבור, וצ"ל דהא בסוגיא דשם מפרש טעמא מהיכי למדין דנשבע ומקלל לוקה, ואילו בתמורה לא יהיב טעמא. וצ"ל דנפקא לן מהא דדרשינן [דט"ז] יהי' לרבות שוגג כמזיד באומר מותר להמיר אעפ"כ דינו כמזיד ולוקה דבקדשים אינו לוקה ובתמורה לוקה, וכ"פ הרמב"ם. ועיין בתוס' שם דעכ"פ לשנוייא דר"י באמר תצא זו ותכנס זו דודאי מיירי לענין מלקות, א"כ מהך קרא מוכח דלוקין [והא לא קשיא מנ"ל דיהי' אתי לרבויי שוגג כמזיד, דילמא למזיד לחוד אתי דלוקין אע"פ שאין בו מעשה, ז"א, דבקרא יהי' אינו מפורש ענין מלקות אלא משמעות דהויות כולהו דתמורה שוין להדדי, והיינו שוגג כמזיד, עכ"פ ממילא נשמע דלוקין בתמורה] ולזה אר"י לא תתני מימר דמנ"ל דתמורה שאני משאר חייבי לאוין דעלמא, דדילמא בתמורה מהאי טעמא לוקין משום דבדיבורו עביד מעשה וקרא דיהי' דמיניה ממילא מוכח דלוקין באמת רק היכי דבדבורו עביד מעשה ובשותפין וצבור באמת לא לקי, יהי' איך שיהיה הדין ברור דלר"י בשותפין וציבור לא לקי א"כ מוכח דהרמב"ם לא פסק כר"י והדרא קושית הכ"מ לדוכתא ודברי הה"מ תמוהים. (א"ה ההמשך נמצא בחי' חולין דף ב', ואח"כ כתוב בזה"ל):

ונלע"ד דהנה בתמורה ב' ע"ב, בין לר"מ בין לר"י טעמא דרבי קרא לאשה וכו' ומבואר שם ברש"י ב' גירסאות, א', סד"א הנ"מ עונש ששוה בכל וכו', ב', סד"א היכי דעביד מעשה, אבל לאו שאב"מ וכו', ולענ"ד יש לקיים ב' גירסאות ותרווייהו צריכי, דהנה אם נדון דמקרי עונש שאינו שוה בכל דשותפין וצבור שהמירו דלא לקו מב' טעמים, א', דבדבורו ל"ע מעשה הוי לשאב"מ, ב', לאביי דאמר כ"מ דא"ר ל"ת, אי עביד מהני, דאי ס"ד לא מהני אמאי לקי א"כ בשותפין וצבור דלא מהני לא לקי, אבל לרבא דס"ל משום דעבר אמימרא דרחמנא ליתא לטעם הב', ולרבי יהודא דס"ל בכ"מ לאו שאב"מ לוקין ליתא לטעם הא', א"כ לרבא אליבא דר"י הדין דגם בצבור ושותפין לקי, א"כ הגירסא הנ"מ עונש ששוה בכל אינו מספיק לרבא, דהא הפירכא בין לר"מ בין לר"י, ולר"י הוי תמורה עונש שוה בכל, דגם בציבור ושותפין לוקה, וצריכים לאינך תירוצא דסד"א כיון דהוא לאו שאב"מ לא לילקי נשים, והך תירוצא לחוד אינו מספיק דא"כ יקשה לר"י הא הוי תמורה מעשה דבדיבורו עביד מעשה, ולדידיה צריכים לאידך תירוצא דהנ"מ עונש ששוה בכל ומוכח באמת דר"י סבר כאביי אי עביד מהני, ורבא מוכח דלא סבר לדר"י דבדיבורו עביד מעשה, וכיון שכן י"ל דמה"ט פסק הרמב"ם דלא כר"י, כיון דרבא פליג עלה דמוכח דלא ס"ל לדר"י, לא מיבעיא להסוברים בדעת הרמב"ם דפסק כרבא דאי עביד לא מהני, עיין בכ"מ פ"ג מהלכות מלוה א"כ נשאר רק התירוץ דסד"א הנ"מ לאו שיש בו מעשה, ומוכח דתמורה הוי לאו שאב"מ דלא כר"י, אלא אפי' להסוברים דפסק כאביי עיין לח"מ פ"ט מהל' בכורות, מ"מ בהך מילתא דסבר רבא דתמורה מקרי לא עביד מעשה בזה פסקינן כרבא לגבי ר"י, ודוק:

דף ד:

רבא אמר לא מהני. עי' זבחים ד' קי"ד ע"ב תוס' ד"ה היתר:

שם אמר אביי כל מילתא כו' רבא אמר כו' (עי' חי' חולין דף ח' ודף י"ד):

ביסוד הפלוגתא דאביי ורבא באי עביד אי מהני או לא, לא נזכר מפורש בהרמב"ם הלכה כמי, והנה מדברי הרמב"ם בהל' בכורות (פ"ו ה"ה) שכתב מעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תמים שנאמר בו לא יגאל, ויראה לי כשמוכר מעשר לא עשה כלום ולא קנה לוקח ולפיכך אינו לוקה וכו' ומזה הוציא הלח"מ שם דברי הה"מ (פ"א מהל' גזלה) דס"ל בדעת הרמב"ם דפסק כרבא עיי"ש, גם בכ"מ (רפ"ג מהלכות מלוה) כתב בדעת הרמב"ם דפסק כרבא:

ולענ"ד דהנה בשו"ת שער אפרים (סימן ס"ז דף מ"ב ע"א) הקשה בהרמב"ם (פ"ג מהל' עיוה"כ דין ה') שכ' ואח"כ מערב ב' הדמים דם הפר ודם השעיר ומזה משניהם, דהא זהו אליבא דאביי דס"ל ולקח דם הפר וכו' שיהו מעורבים ואנן קיימא לן כרבא בר מיע"ל קג"ם עיי"ש:

ונראה לענ"ד דלדינא מהראוי דהוי ספיקא דדינא באי עביד אם מהני אם לא והוא למה דמבואר בסוגיא דחולין (דף ע"ח ע"ב) דלחלק ל"צ קרא דס"ל כר' יונתן וכו', הרי דזה תליא בזה דלמ"ד דחוששים לזרע האב ע"כ דס"ל כר"י דלחלק ל"צ קרא, ולרבנן דמתני' ע"כ דס"ל כר' יאשיה עיי"ש, מעתה למה דקיי"ל דאו"ב בזכרים הוי ספק, א"כ ממילא ע"כ דמספקי' אם הלכה כר' יאשי' או כר' יונתן, ועיין שו"ת מהר"ם לובלין (סי' ס"ה) שתמה מזה דלפ"מ דקיי"ל דאו"ב נוהג בזכרים מספיקא, אם כן מספקא לן אם צריך קרא לחלק, א"כ הי' לנו להצריך בשוחט חיה ועוף כיסוי לכל א' וא' דשמא לחלק ל"צ קרא ואייתר קרא דדמו לומר דצריך כיסוי לכל א' בפ"ע כמבואר בסוגיא דחולין (דף פ"ו ע"ב) עיי"ש, ונדחק לתרץ דדמו איצטריך לדרשא אחרינא, הרי דתפס גם כן במושל' דקיי"ל דהוי ס' אם צריך קרא לחלק:

ומה"ט תמוה לי על פסקא דהשו"ע יו"ד (סימן רי"ז ס"ו בהג"ה) דמי שהשביע את בנו שלא ילוה כ"א ברשות ראובן ושמעון ומת ראובן דיכול להלוות ברשות שמעון לחוד, ומקורו משו"ת הרשב"א שכתב דקיי"ל כר"י דמשמע כל א' בפ"ע עד שיפרט לך יחדו, ותמהני דאיך פסיקא לן דקיי"ל כר' יונתן, הא ממה דקיי"ל או"ב נוהג בזכרים מספק ע"כ דמספקא לן אי כר' יאשי' או כר"י וכו'. וצע"ג. אח"כ מצאתי בספר הנדפס מחדש שמלת בנימין שתמה כן:

מעתה ממילא ג"כ הוי ס' אי קיימא לן כאביי דעביד מהני או כרבא דלא מהני דהא תלי זה בזה, דאם או"ב אינו נוהג בזכרים, ממילא קיימא לן כר' יאשי' דלחלק צריך קרא ממילא הדין דלקח מדם הפר דהיינו ביחד ומייתר הם ע"כ דבעלמא אי עביד מהני, ואם הדין דאו"ב נוהג בזכרים, וממילא הדין כר' יונתן דלחלק ל"צ קרא, א"כ איצטריך הם לומר דעולים אינן מבטלין זא"ז, וממילא קיימא לן כרבא דאי עביד לא מהני, והוא ברור לכאורה:

ומעתה פסקי הרמב"ם עולים כהוגן, דמ"ש בהל' בכורות דהמוכר מעשר בהמה אינו לוקה, היינו ג"כ מספיקא דשמא קיימא לן כאביי דלא לקי אלא היכא דאהני מעשיו, ומ"ש בהלכות יוה"כ דמערב דם הפר ודם השעיר, נלע"ד דס"ל דמאי דקאמר ר' יונתן מזה בפני עצמו ומזה בפ"ע, היינו דגם יוצא אם זה בפ"ע וזה בפ"ע. אבל בודאי מודה ר' יונתן דיכול לערבם ג"כ וכקושי' תוס' באמת ביומא (דף נ"ח) דאמאי יהא אסור לערב, הא ס"ל לר"י דמשמע שניהם כא' ומשמע כל א' וא' בפ"ע עיין שם, או אפשר דר' יונתן דוקא כ"א בפ"ע דס"ל דעולים מבטלים זא"ז מש"ה כיון דהלשון ולקח מדם הפר סובל שניהם כא' וסובל ג"כ כ"א בפ"ע אמרי' דדוקא כ"א בפ"ע כי היכי דלא לבטל דם השעיר, והא דקאמר הש"ס בתמורה דרבא ס' כר"י היינו לענין זה דולקח דם הפר סובל ג"כ כ"א בפ"ע ולא היו ידעי' דעולים אינם מבטלים, ובאמת היה הדין דאסור לערב דלא יבטל דם השעיר, מש"ה איצטריך קרא דהם לאורויי דעולים אינם מבטלים, וממילא אם ס"ל כר' יונתן הדין נותן דמותר בין לערב בין כ"א בפ"ע, כיון דידוע לן דעולים אינם מבטלים, ממילא מפרשי' הקרא דולקח דם הפר כמו בכ"מ דמשמע שניהם כא' ומשמע כ"א בפ"ע, וכיון שכן למה דהעלינו דהוי ספק אם הלכה כרבא או כאביי, יפה פסק הרמב"ם דמערבים לקרנות דהא גם לרבא מותר עכ"פ לערב ממילא הדין דמערבים דיוצא בודאי, משא"כ כשאינו מעורב הוי ספק דשמא קיימא לן כאביי:

והנה ברמב"ם (רפי"א מהל' שמטה) ארץ ישראל המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות שנא' והארץ לא תמכר לצמיתות. ואם מכר לצמיתות שניהם עוברים בל"ת ואין מעשיהם מועיל, אלא תחזור השדה לבעלים ביובל, וכתב במ"ל בשם החינוך להרא"ה שאם מכרה דשניהם לוקים אף על פי שלא הועילו במעשיהם והקשה עליו מדברי הרמב"ם (פ"ו מהל' בכורות) דכל שמעשיו אינם מועילים אינו לוקה וכ"כ הרמב"ם גבי מעשר בהמה דאינו לוקה על מכירתו עיי"ש:

ולפ"ז [ולפי הנ"ל] מיושב קושית המשנה למלך הנ"ל, והיינו דמה דפסק הרמב"ם דאם מכרו לצמיתות דאין מעשיהם מועילים ותחזור השדה, היינו ג"כ מטעם ספק דשמא קיימא לן כרבא, והא דחוזר מספק היינו דהוי ספק איסור כמו דמוכח מהא דקיי"ל האחים שחלקו לקוחות הן ומחזירים זה לזה ביובל, אף דהוי רק ס' דשמא זכה בחלקו ממש כמ"ש תוס' בגיטין (ס"פ השולח), אע"כ דמספק צריך להחזיר ביובל, ולפ"ז שפיר פסק החינוך דלוקה, דממנ"פ לאביי באמת אהני מעשיו וא"צ להחזיר ולרבא לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא רק דצריך להחזיר מספיקא, משא"כ בההיא דבכורות דבודאי לא מהני מכירתו כדילפינן בש"ס מקרא, ממילא לא לקי דשמא קיימא לן כאביי, ודו"ק:

והנה האחרונים הקשו לרבא דס"ל אי עביד לא מהני תיקשי ממתני' דהשוחט בשבת וביוה"כ אמאי שחיטתו כשרה נימא דאי עביד לא מהני, ובאמת לק"מ דרבא לא אמר דאי עביד לא מהני אלא היכא דעי"ז דלא מהני לא נעשה העבירה, אבל בשוחט בשבת דאין העבירה השחיטה דהעבירה הוא רק נטילת נשמה אף ע"י נחירה, ובזה ל"ש לא מהני דהרי מת לפניך, א"כ ממילא השחיטה כשרה, אח"כ ראיתי דגם המהרימ"ט בשו"ת כתב כן. ודימה זה להמקדש חייבי לאוין בביאה דתפסי קדושין דגם כן מה"ט דאין העבירה ע"י תפיסת הקדושין דגם בזנות הוא העבירה:

אך מסתפקנא בההיא דתוקע בשופר של עולה אם שייך בזה סברת רבא דאי עביד לא מהני, דאם נימא דלא יצא המצוה, א"כ לא נהנה ולא עשה עבירה, או כיון דאין האיסור דוקא על התקיעה רק שלא ליהנות, ולגבי הנאה דעלמא ל"ש עביד לא מהני דמה שנהנה נהנה, א"כ אך דבהך הנאה דתקיעת מצוה שייך ביה לא מהני, מ"מ הוא בכלל הנאה כיון דאינו איסור בפ"ע משום תקיעה דוקא, באופן דאם היינו אומרים דשייך ביה עביד לא מהני הי' נסתר ראיית השאג"א בסי' צ"ח דכתב להוכיח לדינא דעכ"פ בדאורייתא חיישינן למה"ב מסוגיא דר"ה (דף כ"ח ע"ב) אר"י בשופר של עולה וכו' וע"כ הא דר"י בשופר של שלמים, וכן לרבא מקמי דהדר ביה בשופר של עולה לא יצא וע"כ הטעם משום דכי תקע באיסורא תקע הו"ל מה"ב, ואפילו לרבא בתר דהדר ביה, הוא רק משום דס"ל מצות לאו ליהנות ניתנו וכי תקע בהיתרא תקע, אבל היכא דבאיסורא תקע, מהא לא הדר ביה דבודאי לא יצא, וכיון דהכי ס"ל לרבא ור"י קיימא לן הכי דהלכה כבתראי, עכ"ד. די"ל דרבא לשיטתיה לא יצא משום אי עביד לא מהני, אח"כ ראיתי שכ"כ הגאון בעצמו בספרו טורי אבן לר"ה די"ל דלא יצא משום אי עביד לא מהני, והוסיף די"ל דאביי מודה ביה דדוקא היכא דרחמנא אסרי' בפירוש, כמו לא יחליפנו דעכ"פ מיד שהמיר עבר אמימרא דרחמנא מש"ה אי עביד מהני, אבל הכא דלא אסרה התורה לתקוע רק ממילא אסור משום הנאה ואם לא יהיה יוצא לא עשה איסור כלל ולא עבר אמימרא דרחמנא, בזה מודה אביי דאי עביד לא מהני עיי"ש. אולם לדידי גם לרבא מספקא בכה"ג אם שייך לא מהני וכנ"ל:

וראיתי בתוס' ע"ז (ס"ב א') ד"ה בדמיהן שכתבו הטעם דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת אף דיכולה ליהנות באפרן משום דכמו דאסור למוכרו מה"ת, ה"נ אסור לקדש בו אשה דהוי מכירה חשובה דיש בו הנאה כשמקדש בו אשה ע"כ. ולכאורה מה בכך דאסור לקדש, מ"מ אם עבר וקידש אמאי אינה מקודשת והיה מזה ראי' לכאורה לסברת טורי אבן הנ"ל דבכה"ג לכ"ע אם עביד לא מהני דעי"כ לא עשה איסור כלל, דאם אינה מקודשת ממילא לא נהנה:

וראיתי שהמגיה להמ"ל (פ"ה מהל' אישות) שהקשה לטעמא דהתוס' הנ"ל אמאי אמרינן בגיטין (פ"ב) דכתב גט על איסורי הנאה כשר נימא ג"כ דאינה מגורשת שכן נהנה ע"ש. ולענ"ד לק"מ למ"ש תוס' תמורה (שם) ד"ה מיתבי דבגט ל"ש כלל סברא דאי עביד לא מהני דבכל ענין מתיר דאתקש למיתה ע"ש, א"כ י"ל ה"נ כן, ומה שהקשה התוס' בתמורה בד"ה והשתא דשנינן וכו' דלימא א"ב נשבע שלא לגרש ועבר וגירשה וכו', ע"כ לאו דוקא גרושין אלא לדוגמא בעלמא נקטו ובאמת נ"מ בכה"ג בנשבע שלא למכור:

ולפ"ז היה דין זה תלוי במחלוקת הפוסקים בהגהת ש"ע א"ע (סימן ל"ב) בכתב שטר קדושין על א"ה אם מקודשת, דלהפוסקים דס"ל דמקודשת ע"כ דלא ס"ל כסברת תוס' הנ"ל בטעמא דהמקדש בא"ה דלכאורה לטעמא דתוס' אין חילוק בין מקדש בא"ה בתורת כסף או בשטר כתוב על א"ה, א"ו דס"ל לאינך הטעמים שהאריך המ"ל שם, וא"כ סברת הטורי אבן הנ"ל במחלוקת הפוסקי' שנוייה:

ונלע"ד ראיה מהא דחולין (דף ח' ע"א) בשוחט בסכין של ע"ז במסוכנת אסור דהוי מתקן, וכתב הרא"ש שם דבדיעבד מותר דלא מקרי נגמר באיסור שכבר גדלה הבהמה, ולא חסרה אלא שחיטה, ע"ש ואם נימא כסברת ט"א הנ"ל קשה, דמ"מ נימא דמעשה שחיטתו לא מהני ולא נתכשר לאכילה, וממילא לא נהנה בשחיטתו, דהא ההנאה לא הוי הנטילת נשמה, דזה היה גם בלאו השחיטה שהיתה מתה מאיליה אלא הנאתו הוא הכשרה לאכילה ונימא דלא מהני ולא עבר כלל על איסור הנאה:

באופן דהיה מוכרח סברתי הנ"ל דאפילו לרבא כה"ג מהני דהא מסתמא הפוס' הנ"ל דסברי דכתב שטר קדושין על א"ה דמקודשת, וגם הרא"ש במסוכנת ס"ל ג"כ דהלכתא כרבא ביע"ל קג"ם, או דהוי ספק אם הלכה כרבא וכנ"ל, אע"כ דבכה"ג גם לרבא מהני, דדוקא היכא שהתורה מזהיר שלא לעשות תמורה, או שלא לתרום מן הרע על היפה שייך לומר דכוונת התורה היה שאינו ברשותו להתפיס בתמורה, או בתרומה כה"ג, אבל לענין איסור הנאה כשהזהירה התורה שלא ליהנות בו ל"ש לומר שהקפידה התורה שאין בו כח ליהנות, דמי ימחה בידו שלא ליהנות ולאכלו אלא דעביד איסורא אבל לא ניטל הכח ממנו, מש"ה אף דבהנאה שמקדש בו אשה או שתוקע בו היה שייך לומר דאין בו כח לקדשה בזה או לצאת בזה ידי תקיעה, מ"מ הא בכלל עיקר האזהרה אינו נכלל זה שהתורה נוטל זכות כחו ממנו, וע"כ הטעם דבשופר של עולה לא יצא משום מצוה הבאה בעבירה:

והנה לכאורה נ"ל דתוס' בתמורה בקושייתם דלימא א"ב בנשבע שלא לגרש ועבר וגירש, נסתר סברת הטורי אבן וגם סברתי הנ"ל, דלס' הט"א הנ"ל לא היו מקשים מידי, דממנ"פ אם כוונת שבועתו היה שלא לשוייה אותה למגורשת, א"כ בכה"ג גם לאביי לא מהני אי עביד, דהא אם אינה נעשית גרושה לא עביד שום איסור, ואם כוונת שבועתו היה שלא לעשות מעשה גרושים ליתן גט בידה, א"כ גם לרבא מהני דאיך שייך כ"מ שא"ר לא תעביד וכו' דהיינו דהתורה אמרה שלא לעבור שבועה, הא השבועה כבר עבר בנתינתו לידה, דבזה ל"ש לומר דלא אהני, ובגוף הגרושים לא הקפידה התורה שלא לעברה דזה אינו העברת השבועה, גם סברתי הנ"ל נסתר דא"כ גם לרבא בכל ענין אי עביד מהני דאף בנשבע שלא לשוייה למגורשת, הא מ"מ כשהזהירה התורה לא יחל דברו אין הקפידא שאין לו כח לחלל שבועה דהא בנשבע שלא ילך והלך, הרי היחל דברו. ואם כן ממילא אף דבנדון זה בנשבע שלא לגרש שייך אי עביד לא מהני, הא מ"מ בגוף האזהרה לא הקפידה התורה כן, אע"כ דס"ל לתוספות דגם זה תליא במחלוקת אביי ורבא, וקושייתם באמת בנשבע שלא לשוייה מגורשת:

באופן דלדברי תוס' בע"ז (דף ס"ב) מוכח כסברת הט"א הנ"ל, דהא לדבריהם תיקשי לאביי ממתני' דהמקדש בא"ה אינה מקודשת, אע"כ דבכה"ג גם אביי מודה, ולהפוסקים דכתב שטר קדושין על א"ה דמקודשת וכן להרא"ש במסוכנת, ע"כ דס"ל כסברתי דגם לרבא בכה"ג מהני, ומדברי תוס' תמורה בקושייתם בנשבע שלא לגרש מוכח דס"ל דגם בכה"ג תליא בפלוגתא דאביי ורבא, כנלענ"ד בעזה"י:

מה דהקשה מעכ"ת בפסקי הרמב"ם בקנה חמץ נימא אי עביד לא מהני להסוברים בדעת רבינו דקיי"ל כרבא, זכורני שרציתי לחלק, דכל היסוד אי עביד לא מהני, היינו כמו לאו דתמורה, דלולי דכתב ואם המר ימיר היינו אומרים בפירוש דלא ימיר, דהתורה נטלה הכח ממנו שא"א לו לעבור ולהמיר, וכן כיוצא בזה משא"כ בקנה חמץ דא"א לומר דהתורה נטלה הכח שא"א לו להיות החמץ ברשותו, דהא בחמצו לעיסתו יש לו חמץ ברשותו ועובר בב"י, וכיון דבידו לעבור הלאו באיזה ענין שיהי' ממילא גם בעובר ע"י קנין ל"ש לומר:

אולם תוס' לא ס"ל כן, ממה דהקשו דלמא א"ב בנשבע שלא יגרש, ולדברינו לק"מ, דהא אין הלאו שלא יגרש דנימא דהתורה נטלה כחו מלעבור ולגרש, אלא דהלאו לא יחל, ובזה בודאי כחו יפה לעבור ע"ז בכמה ענינים בנשבע שלא יאכל ואכל, ובכה"ג גם לרבא מהני, אבל מ"מ י"ל דהרמב"ם ס"ל הכי. ומיושב בזה גם בקונה קנין בשבת, אף דחז"ל אמרו אין קונים, מ"מ שורש הענין דהוא בכלל איסורי שבת שלא לחלל שבת במלאכה וחז"ל הוסיפו מלאכות דרבנן כמו קנין וכדומה, וכיון דשורש הלאו דל"ת מלאכה, בודאי יש בכחו לעבור לבשל וכדומה, ובזה גם רבא מודה דמהני, ומיושב גם מתני' דהשוחט בשבת, וממתני' זו בלא"ה לק"מ דהעבירה אינו השחיטה אלא הנטילת נשמה, דאף אם לא מהני שחיטתו והוי כנוחר, מ"מ הוי נטילת נשמה ומתקן להוציא מידי אמ"ה דהרי מתה לפניך ומהני מעשיו, ומש"ה שחיטתו כשירה, וכתבנו מזה בארוכה במקום אחר:

י"ל דכללא דאי עביד לא מהני, הוא רק היכי דבביטול המעשה תבוטל העבירה, כגון תמורה, בזה אמרינן דלא מהני, משום דאינו בדין שיהנו מעשיו להחזיק העבירה, [השמטה. אף דמ"מ אף דלא מהני עבר אמימרא דרחמנא על שהמיר, מ"מ כיון דשורש קפידא דרחמנא ענין תמורה אמרינן דלא מהני ונתקן שורש הענין, אלא דלקי על שעבר אמימרא דרחמנא וצריך קרא דוהי' הוא ותמורתו לאורויי דבזה עבד מהני, משא"כ בנ"ד בנתנה ליכא עבירה רק חילול שבועתו שלא ליתן והרי נתן, בזה אי עביד מהני] . משא"כ בנ"ד דגם אם תאמר דלא מהני הנתינה, מ"מ יהי' עובר העבירה ומחלל שבועתו שנשבע שלא ליתן והרי נתן, בזה לא אמרינן א"ע לא מהני, וכמדומה כבר העיר בסברא זו בתשו' מהרי"ט:

ויראה לכאורה אפשר דגם התוס' סבירא להו לכלל זה, ומה דהקשו מנשבע שלא לגרש, ולא תירצו דשאני בזה, כיון דאף אם לא מהני מ"מ העבירה שעבר עבר, י"ל משום דאכתי תיקשי במפרש בשבועתו שלא יגרש גירושין המועילים וקיימים, דבזה אם נימא דלא מהני ולא הועילו הגירושין לא יהי' כאן עבירה ולפ"ז בנדון דידן שלא פירש בשבועתו שאסור ליתן מתנה המועלת כ"א סתם שלא ליתן ל"ש בי' אי עביד לא מהני:

ויותר י"ל דהתוס' לשיטתייהו בגיטין (דף פ"ג ע"א) במגרש ע"מ שלא תנשאי לפלוני ונשאת בחייו דסוברים דהגירושין קיימין, דע"מ שלא תנשא היינו נשואין המועילים וקיימים, וכאן אם יבוטל הגט לא יהיו הנשואין קיימין, ומש"ה הנשבע שלא לגרש היינו ג"כ גירושין המועילים, ושפיר קשיא להו נימא דלא מהני ואין כאן גירושין המועילים, ולא עבר על השבועה כלל:

ולפי הדברים האלו, הא יש לפנינו דעת הרמב"ם [כפי שהבין הה"מ פ"ח הי"ב מגירושין] דבע"מ שלא תנשא ונשאת בטל הגט, דשלא תנשא היינו מעשה נשואין אף דאינם קיימים, וה"נ בנשבע שלא לגרש ושלא ליתן היינו שלא יעשה מעשה גירושין ומעשה נתינה, וכל שעשה המעשה אף אם לא מהני, מ"מ תהיה העבירה עשויה, שביטל שבועתו, ולא שייך בי' אי עביד לא מהני, וא"כ בנ"ד יכולים לומר קים לי כהרמב"ם דהמתנה קיים ומהני:

והן אמת שאף שמדברי התוס' אלו אין ראיה שלא יסברו לכלל זה וכדכתיבנא, מ"מ יש ללמוד כן ממקום אחר והוא מדהקשו בתמורה מן שוחט הפסח על החמץ ומן צורם אוזן, ונהי דבשוחט פסח י"ל דאי עביד לא מהני והוי כנוחר לא עבר על הלאו דלא תזבח, מ"מ בצורם אוזן לא יתוקן הלאו ע"י שנאמר דאי עביד לא מהני, אע"כ לא ס"ל לכלל זה:

אבל אף דרבותינו בעלי התוס' ז"ל לא שמיע ולא סבירא להו להאי כללא, מ"מ לדעתי הענייה אין להזחיחו, ואפשר להעמידו בכוונת רבינו יצחק אלפסי ז"ל, והוא ממ"ש הרי"ף פ' משילין, דאי עבר ואקני בשבת דמהני, והביא ראיה מירושלמי דוכולן מה שעשה עשוי, ואמאי לא הוכיח דינו ממתני' מפורשת בפ"ק דחולין דהשוחט בשבת שחיטתו כשירה, אע"כ דנראה ליה דבשוחט דהאיסור משום נטילת נשמה, וגם לכשתאמר דלא מהני והוי כנוחר, מ"מ עבר העבירה דהרי נטל הנשמה, ותיקן להוציא מידי אבר מן החי, ולא תוכל לומר בזה דלא מהני התיקון וישאר אבר מן החי, דהרי מתה לפניך, מש"ה ל"ש ביה כלל אי עביד לא מהני:

גם בפ' מרובה באומר עקוץ לי תאנה וזרוק גניבותיך לחצרי לא אמרינן דלא קנה הגניבה משום אי עביד לא מהני [וקושיא זו הקשה ג"כ בש"ג פ' משילין] והיינו טעמא משום דעבירה דקציצת תאנה וזריקה לחצר לא יתוקן ע"י שנאמר דלא מהני, ואי דמכירה גופא היא איסור, הא זהו רק דרבנן [ומה דלא הוכיח הרי"ף הנ"ל מהך דמכר בשבת מהני, די"ל כמ"ש הש"ך כיון דמכירה הוא דרבנן ומה"ת מהני מכירתו חייב ד' וה' ואף אם מדרבנן לא מהני]. ורבא לא אמר אלא כל מה דאמר רחמנא לא תעביד [ומהאי דפרק האשה שנפלו, כיון דאמור רבנן לא ליזבן וכו' אין ראיה דגם באיסורא דרבנן לא מהני, דבזה יפה כתב הפנים מאירות (ח"א סי' ל"ד) דהתם הוא הפקעת זכותא דאחרינא ובזה כיון דחסו חז"ל ואמרו שלא להפקיע זכותא גם דיעבד לא מהני]:

וארוחנא טובא בכלל זה דמעתה אין אנו צריכים לחלק בין איסורא דשבת דיומא קגרים לשאר איסורים כמו שחלקו האחרונים:

ואולי גם רבותינו בעלי התוס' ז"ל היו בוחרים יותר לחדש כלל זה, מלחדש [כפי שהבינו האחרונים] כללא דהיכא דיומא קגרים ל"ש ביה לא מהני, אלא דהם לשיטתם לא אשכחו עדיין רוחא בזה, דהם ז"ל העלו בגיטין (דף י"ט ע"א ד"ה דיו על גבי דיו) דמה דסובר ר"י דכתב עליון הוי כתב, הוא רק כשהכתב שני מתוקן יותר מן הראשון, כמו כתב שלא לשמה והעביר עליו קולמס לשמה, והקשו לנפשם ממה דאמר רב חסדא בפ' הבונה דמתני' דכתב ע"ג כתב פטור דלא כר"י, וכתבו דמתני' משמע ליה דבכל ענין פטור אפילו כתב גט או ס"ת שלא לשמה והעביר עליו קולמס לשמה, עיי"ש, והשתא עדיין קשיא, הא מ"מ אתיא שפיר כר"י, דכיון דכתב כתב השני בשבת נימא דלא מהני כתיבתו לשמה, וממילא אין הכתב העליון כתב כיון דלא תיקן, וזה אינו מתיישב בסברא הנ"ל, דהא אם נימא דלא מהני ולא הוי לשמה לא תיקן כלום, ואין כתב העליון כתב ולא עבר כלום, ועל כן הוצרכו הם לכללא דהיכי דיומא קגרים לא שייך א"ע לא מהני, וממילא ניחא להו מתניתין דהמבשל בשבת וההיא דעקוץ תאנה, וא"צ להם לחדש כלל זה דכתיבנא, דל"ש אי עביד לא מהני היכי דלא יתוקן העבירה:

וי"ל עוד דהוכרחו לכלל זה דיומא קגרים, משום די"ל דסוברים דגם באיסור דרבנן אומרין אי עביד לא מהני, וכפשטא דהאי דפרק האשה שנפלו, ולא סבירא להו כסברת הפמ"א הנ"ל, והרי מצינו להם חבר, דהא בהגהת מרדכי מביא מזה ראי' על נשבע שלא למכור, אלמא דסובר דבהאי משום מה דאמר רחמנא לא תעביד נגעו בה, ומש"ה הכלל דכתיבנא עדיין אינו מספיק בהאי דזרוק לחצרי ועקוץ תאנה, דנהי דמשום דעבירה דזריקה ועקיצת תאנה ל"ש לומר אי עביד לא מהני משום דלא יתוקן העבירה, מ"מ מטעם עבירת עצם המכירה נימא דלא מהני:

וביותר י"ל דלא לבד דלא מצאו הכרח לכלל זה, אלא דגם א"א להם לשיטתם לכייל האי כללא, דהא כתבו בע"ז (דף ס"ב ע"א ד"ה בדמיהן), דטעמא דמקדש בערלה ובשאר איסורי הנאה דאינה מקודשת, אף דיכולה להנות מאפרן, משום דמ"מ כל זמן שהוא בעין אסור לקדש בו, כמו שאסור למוכרו, ודבריהם קצת סתומים, דמה בכך דאסור לקדש בו, מ"מ אם עבר וקידש אמאי אינה מקודשת, ולכאורה כוונתם דכיון דאסור לקדש בו אמרינן בי' אי עביד לא מהני, אך אכתי יקשה על אביי דסובר אי עביד מהני, איך יתרגם האי מתני', וצ"ל דבהאי דיתוקן העבירה ע"י מה שנימא אי עביד לא מהני, דכיון דאינה מקודשת הרי לא נהנה, בהא גם אביי מודה, [אף דבתמורה דאם לא מהני נתקן העבירה ואפ"ה צ"ל קרא דבלאו קרא דוהי' הוא ותמורתו היה הדין דעבד מהני היינו דהתם לא נתקן כל העבירה, דמ"מ עשה שלא כדין לעבור אמימרא דרחמנא אלא דלא לקי בשביל זה, אבל מ"מ עשה שלא כדין, אבל במקדש בא"ה דהעבירה רק דאסור להנות מערלה וכדומה, ואם נידון דלא מהני ואינה מקודשת לא נהנה ולא נעשה שום ענין עבירה]. וכיון שכן ממילא מוכרח דלרבא גם היכי דלא מתקן האיסור אמרינן דלא מהני, דאל"כ כיון דבמתקן גם לאביי לא מהני, ובאינו מתקן תאמר דגם לרבא מהני, א"כ במאי פליגי:

ומ"מ אינו מוכרח, די"ל דיש בזה ג' צדדים, היכי דאם לא מהני לא נעשה שום עבירה כמו במקדש באיסורי הנאה לכ"ע א"ע לא מהני [וכעת מצאתי שכ"כ בטורי אבן בר"ה דף כ"ח] והיכי דלא נתקן כלל ע"י דלא מהני כמו בנ"ד דנשבע שלא ליתן י"ל דלכ"ע אי עביד מהני, ופלוגתייהו דאביי ורבא רק בכעין תמורה דנתקן שורש העבירה, אבל מ"מ הוא עבר אמימרא דרחמנא, בזה פליגי דלאביי דא"ע מהני, ולרבא לא מהני:

והנה בגיטין (דף כ' ע"ב) דמוקי להאי דכתב גט על יד העבד בכתובת קעקע כתבו בתוס' דמדאורייתא ליכא איסור' עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול, מיהו אף אי הוי איסורא דאורייתא מ"מ הוי גט, ולכאורה אמאי הוי גיטא, נימא אי עביד לא מהני, [היינו אף דבשעה שנותן הגט אינו עובר מ"מ נימא על מעשה הכתיבה דלא מהני ויהי' כאלו כתבו קוף בעלמא דלא מהני לגרש בו], ומזה נראה דהתוס' דהכא ס"ל ג"כ להאי כללא, דכיון שגם אם נימא לא מהני, מ"מ לא יתוקן העבירה דכתובת קעקע, מש"ה ל"ש בי' אי עביד לא מהני, ואולי תוס' בגיטין אזלי בשיטתם קדושין (דף נ"ו ע"ב) דטעם דהמקדש בערלה דאינה מקודשת, אף דיכולה להנות שלא כדרך הנאתן, היינו משום דאיהי לאו אדעתא דהכי קידשה נפשה, ולפי תירוץ זה שפיר אפשר להחזיק האי כללא, ואולם התוס' שהקשו מצורם אוזן, דלא נחתי לזה הכלל, אזלי בתירוצם בע"ז הנ"ל, בטעם מקדש באיסורי הנאה, ומוכרח דליתא לחילוק זה וכדכתיבנא, ובאמת לשיטתם בע"ז אלו הי' בקעקוע זה איסור דאורייתא לא הי' הגט כשר מטעם אי עביד לא מהני, אך כיון דהוי רק איסורא דרבנן ל"ש בי' א"ע לא מהני, וסוברים דלא כהגהת מרדכי הנ"ל:

גם ברמב"ם בהל' שופר (פ"א ה"ג) אחר שכתב דהתוקע בשופר של עולה יצא, כתב וא"ת והלא נהנה בשמיעת הקול, מצות לאו להנות ניתנו, ולכאורה תמוה דודאי משמעות קושיתו דאיכא הנאת הגוף, וא"כ מה יועיל דמצות לאו להנות ניתנו, הא מ"מ אסור מכח הנאת הגוף [וכמ"ש הרשב"א דמה"ט אסור בהנאת תשמישך עלי, וכמו בנודר מן המעין דאסור לטבול בימות החמה] וראיתי שתמה כן בפר"ח (סי' תקפ"ו), ואלם לפי האי כללא ניחא, די"ל דקושיית הרמב"ם והלא נהנה בשמיעת הקול כולל תרתי הנאות, הנאת הגוף, וגם הנאת מצוה, דגם הנאת מצוה כוללה בלשון נהנה בשמיעת הקול שעיקרה השמיעה, כמו שמברכין לשמוע קול שופר, וכוונת קושייתו כיון דאיכא איסור בדבר נימא אי עביד לא מהני, וע"ז תירץ דהנאת מצוה ליכא, דמצות לאו להנות ניתנו, ולא נשאר כ"א איסור הנאת הגוף, ובעבורו ל"ש לומר א"ע לא מהני, דהא לא מתקן לאוי בהכי, דאף אם תאמר דאינו יוצא מ"מ נהנה גופו, ומהאי טעמא נמי לא אמרינן במקדש חייבי לאוין בביאה דאינה מקודשת משום אי עביד לא מהני, כיון דבמה דתאמר דאינה מקודשת לא יתוקן האיסור דהיינו הביאה. ופרכינן בתמורה רק מאלמנה לכה"ג דהעבירה הוא קדושין דעובר בלא יקח נימא דלא מהני ונתקן דליכא קיחה. (ועי' חי' כתובות ל'):

וא"כ בנ"ד אין שייכות כלל לומר א"ע לא מהני, כאמור בדעת הרי"ף, ואפשר דגם דעת התוס' הכי הוא:

וראיתי בתשו' פנים מאירות סי' הנ"ל כתב סברא זו בהבלעה ובערבוב דברים, וכתב דנשבע שלא למכור דהלוקח לא עביד איסורא מצי אמר מה לי בכך, ואף אם תבטל המקח מ"מ עברת על שבועתך ושאני בנשבע שלא לגרש דמגרשה בע"כ, עכ"ד, ואיני מבין הרכבת דברים אלו, ולדעתי אם נניח דאף אם יבטל המקח מ"מ עבר על השבועה, ממילא הדין דהמכר קיים וקושיית התוס' הי' רק בענין דאם יבטלו הגירושין לא עבר על השבועה:

ומה דדקדק הפמ"א מדנקטו התוס' בקושייתם נשבע שלא לגרש, ולא נקטו שלא למכור, לענ"ד בהכרח דשלא לגרש לאו בדוקא נקטו, דהרי כתבו התוס' שם בתמורה ד"ה מיתבי דגירושין איתקש למיתה, ובכל ענין מהני, [ואינו מוכרח, די"ל דההיקש למיתה היינו דכמו דמיתה יש כח להפקעתה מרשות בעל אף גירושין מפקעת מרשות הבעל והאישות דידה לא נתחזק לומר דאין הגט מפקיע, והיינו באונס דלא נידון דהתורה חזקה לאישות דידה, דהגט לא יפקיע, משא"כ בשבועה דמצד אחר הוא דלא מהני משום עבירת שבועתו ולא משום תוקף האישות, בזה ל"ל הקישא למיתה], ואי דכוונתם דלרבא צריך להחזירה, ז"א, דמה מהני החזרה דאיסורא דעביד עביד, ושאני באונס דהעבירה הוא שלוח כל ימיו, ובחזרה אינה משלחה כל ימיו א"ו דלאו בדוקא נקטו גירושין, וכוונתם לדוגמא בעלמא שלא למכור וכדומה:

זאת ועוד אחרת, אלו הייתי כדאי להרים ראש נגד רבותינו הקדושים הראשונים, הייתי אומר דאי עביד לא מהני שייך רק היכא דהלאו על ענין פרטי, כמו הני דריש תמורה בלאו דלא יחליפנו ולא תפדה דמפרשינן לקרא דלא יהא כח להחליף ולפדות וחילופו ופדויו כלא הי', משא"כ במקום שנאמר דרך כללי, כמו לא תעשה כל מלאכה דא"א לפרש שלא יהא לו כח לעשות מלאכה, דודאי אם יבנה בית או יטע כרם יהיה בנוי ונטוע וע"כ פירושו דאינו רשאי לעשות מש"ה כל שישנו בכלל זה הלאו, ל"ש בי' א"ע לא מהני, וניחא בפשוטו מתני' דהשוחט בשבת, וכן האי דזרוק גניבותיך לחצירי, ויראה לי ראיה מגט שכתבו על איסורי הנאה דלא אמרינן כיון דאיכא איסור וכמ"ש התוס' גיטין (דף כ' ע"ב) אי עביד לא מהני דהא מתוקן האיסור בהכי, דאם לא יהיו הגירושין לא יהיה נהנה מהאיסור, וכן בשוחט מסוכנת בסכין של ע"ז דכ' הרא"ש פ"ק דחולין דהבהמה מותרת נימא א"ע לא מהני, ויהיה כמו נחירה ולא נהנה ולא עבר, אלא על כרחך כיון דא"א שיהיה פירוש הקרא דאין לך כח ליהנות, דהא פשיטא דאפשר לו ליהנות, אלא פירושו דאי אתה רשאי ליהנות, ומש"ה לא שייך באיסור זה א"ע לא מהני, וא"כ ה"נ בנ"ד דאיסור בל יחל פירושו רק אי אתה רשאי ליחל ולא שאין לו כח, א"כ בעבר ונתן ל"ש א"ע לא מהני:

וכל זה אני אומר גם אילו הי' ברירא לן דהלכה כרבא דאי עביד לא מהני, אבל לדעתי הקלושה הלכה זו רופפת, וראוי להיות ספיקא דדינא. דהרי מבואר בריש פ' אותו ואת בנו, דמאן דס"ל דאותו ואת בנו נוהג בזכרים, ע"כ ס"ל כר"י דלא צריך קרא לחלק ומאן דס"ל דאין או"ב נוהג בזכרים ס"ל כרי"א דצריך קרא לחלק ועיין תוס' חולין (דף פ"ו ע"ב ד"ה לחלק) דנקטו נמי הכי, וכיון שכן דמספקינן אם כר"י אם כרי"א, ממילא הוי ספק אי קיימא לן כאביי אם כרבא בפלוגתא דא"ע לא מהני, דהא מבואר בסוגיא דתמורה (דף ה' ע"ב) דהא בהא תליא, דאביי ע"כ ס"ל כרי"א דמערבין לקרנות, ורבא ס"ל כר"י דמזה מזה בפ"ע, ומזה בפ"ע, ואף די"ל דמה דסובר רבא כר"י דמזה מכל אחד בפ"ע, היינו דמסתמא הוא כמו מתנות שבפנים ושבהיכל (כמ"ש תוס' ביומא דף נ"ז) התינח אילו לא מצינו בעלמא דס' כר"י לענין לחלק, אבל כיון דבאמת מצינו בסוגיא דב"מ (דף צ') גבי שמירה בבעלים דרבא סובר כר"י דלחלק לא צריך קרא א"כ אין ראי' לפסוק כרבא לגבי אביי לענין מערבין לקרנות, דהא י"ל דרבא לטעמי' דס"ל דלחלק ל"צ קרא, אבל לדידן דמספקינן אי כרי"א אם כר"י, ממילא מספקינן ג"כ בזה אם כאביי דמערבין לקרנות או כרבא דאין מערבין:

ובדברי ראש הפוסקים רבינו המיימוני ז"ל ראיתי מבוכה רבה בפסק הלכה זו, דבריש פ"ג דמלוה מוכח להדיא דפסק כרבא וכמ"ש הכ"מ שם, ואלו בחמישי לששי מבכורות פסק דהמוכר מעשר בהמה כיון דלא הועילו מעשיו לא לקי, והיינו כאביי דלא אמרינן דלקי משום דעבר על מימרא דרחמנא, [ובספר לחם משנה שם הקשה עליו, למה פסק כאביי נגד הכלל דהלכתא כרבא לגבי אביי, עוד דמדברי הה"מ ריש הלכות גזילה משמע דס"ל בדעת רמב"ם דהלכה כרבא, עיי"ש, ודידי קשה יותר מדידיה, דאני מקשה מדברי עצמו בהל' מלוה דפסק כרבא] גם בהלכות עבודת יה"כ פסק הרמב"ם מערבין לקרנות, והיינו דלא כרבא דס"ל אין מערבין לקרנות, [וכבר הקשה כן בתשו' שער אפרים סי' ס"ז] גם בספר החינוך להרא"ה כתב דאם מכר לצמיתות שניהם לוקין, ודבריו נראים מוקשים, דכיון דלא הועילו מעשיהם ויוצא ביובל לא ללקי, דומה למוכר מעשר בהמה. [וכבר עמד בזה במלמ"ל ר"פ י"א מהל' שמיטה]:

ואולם למה שהעליתי דהוי ספיקא דדינא אי הלכה כאביי או כרבא, עולים פסקי הרמב"ם והחינוך כהוגן, דבהל' מלוה פסק צריך להחזיר המשכון דדלמא הלכה כרבא דלא מהני, ולא קני משכון, ומחמת ספק קיימא המשכון בחזקת מרא קמא, ובהלכות בכורות פסק דלא לקי דדלמא הלכה כאביי, דהיכא דלא מהני לא לקי ואין מלקין מספק ובה' עבודת יה"כ פסק דמערבין לקרנות, היינו משום דס"ל להרמב"ם דמה דאמר ר"י מזה מזה בפ"ע ומזה בפ"ע, היינו דא"צ לערב, כיון דמשמע גם כן כ"א בפ"ע, אבל ודאי אם רוצה מערב, דהא משמע גם כן שניהם יחדיו, וכקושיית תוס' באמת ביומא ומש"ה לדידן דמספקא לן הלכה כמאן, הדין נותן דמערבין דזהו ודאי כהוגן אף לר"י, ומה שפסק בס' החינוך במוכר לצמיתות דלוקין הרי זהו נכון, דמה דפסק הרמב"ם דמחזירין ביובל, היינו נמי משום ספק דלמא הלכה כרבא דאי עביד לא מהני, ומספק חייב להחזיר ביובל כמו באחין שחלקו דמבואר ברפ"ג דגיטין דאף אם רק לחומרא אמרינן אין ברירה מ"מ מחזירין, וא"כ שפיר לקי ממנ"פ דאי הלכה כאביי הא הועילו מעשיו ומה דהחזיר מתנה בעלמא הוא דהוי, ואי הלכה כרבא דלא מהני מעשיו, הא לדידיה לקי משום דעבר על מימרא דרחמנא, ושאני ההיא דהמוכר מעשר בהמה דהתם גם לאביי לא מהני, מש"ה לא לקי, דדלמא הלכה כאביי דלא לקי היכא דלא מהני, [ובאמת תמיה לי בסוגיא דחולין הנ"ל דלפי הלכה דקיי"ל כר"י דמספקינן אם אותו ואת בנו נוהג בזכרים א"כ מספקינן אם כר"י אם כרי"א, א"כ ראוי לן לפסוק דכיסוי לחיה בפ"ע ולעוף בפ"ע מטעם ספק דשמא כר"י ואייתר או, ללמד דזה בפ"ע וזה בפ"ע, ומצאתי אח"כ בעזה"י בתשו' מהר"ם לובלין (סימן ס"ה) שעמד בזה]:

מה דנסתפק במל בשבת שלא בזמנו, אם אמרינן ביה דעבד לא מהני [אב"ה עיין לעיל] והוי כאלו נחתך העור מעצמו או ע"י נכרי דצריך להטיף דם ברית, וכתב רו"מ מההיא דבב"ק פ' מרובה במכר בשבת ע"י עקוץ תאינה או ע"י שזרקו המוכר מרה"ר לחצירו של לוקח דפטור מד' וה' משום דקים ליה בדרבה מיני' הרי אף דעבר במכירה זו על איסור דאורייתא אפ"ה מכירתו מכירה, ויהא מוכח כיון דרק יומא קגרים ויכול לעשות בזמן היתר אין זה בכלל אי עביד לא מהני [וראיה זו איתא בש"ג פ' משילין] וחזר רו"מ והביא דברי הש"כ חוה"מ (סי' ר"ח) די"ל מדאורייתא אי עבד מהני, אבל מדרבנן לא מהני, ולענין חיוב ד' וה' תליא בדאורייתא כמו לענין שחיטה שא"ר, דאם מדאורייתא הו"ל שחיטה ראויה חייב בד' וה':

לענ"ד זהו שכתב הש"כ הוא דוחק, דממנ"פ אם הוא בכלל מימרא דרבא דכל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ממילא הוא דאורייתא, ואם אינו בכלל, מה"ת להמציא דמדרבנן לא מהני:

אבל לענ"ד במחכ"ת, איני רואה סרך קושיא דהתם אין להעבירה במכירה עצמו, והעבירה דעקיצת תאינה והזריקה מרה"ר לרה"י אינו תלוי במכירה, דאף אם לא יהנה מכירתו מ"מ הוי מלאכת שבת, וא"כ ל"ש לומר לא מהני לבטל המכירה, ומההיא עצמו דמכר בשבת בלי מלאכה דחייב ד' וה' ול"א דהמכירה עצמה הוי עבירה, דמקח וממכר אסור בשבת ונימא דא"ע לא מהני והמכר בטל, בזה י"ל כיון דמדאורייתא מו"מ מותר, א"כ מדאורייתא מכירתו מכירה, ממילא חייב ד' וה' כמ"ש הש"כ לדמותו לשחיטה שא"ר [אף דיש לי הרהורי דברים על דמיונו דהש"כ בזה, והארכתי במק"א] א"כ יש לומר במכר בשבת לא הוי מכר רק דחייב ד' וה', כיון דמדאורייתא הוי מכר:

ולכאורה יש להביא ראיה דמכר בשבת הוי מכר מסוגיא דעירובין (דף ע"א ע"א) לא החזיק מבע"י אלא משחשיכה אוסר, ואי נימא דלא מהני זכייתו אמאי אסור, ומצאתי אח"ז ראיה זו בס' עצי אלמוגים (סי' שע"א):

אבל אינו ראיה, דהא עדיין יקשה אמאי אסור נימא הואיל דהותרה בתחילת שבת הותרה, ובהגהת אשרי כתב לתרץ דמתלי תלי וקאי אם יזכה, ונ"ל ביאור הדברים כיון דעומד לזכות בו, בזה לא אמרינן הואיל והותרה, כמ"ש בתה"ד (סי' ע"ג) בשם המרדכי ותוס' והרא"ש דבעומד לסתור לא אמרינן דהותרה לכל שבת [וכן פסקינן בש"ע סי' שס"ה ס"ז בהג"ה, ועי' מג"א סי' שפ"ג] ובזה יקשה אמאי מקרי עומד לסתור דיחזיק אחר, הא בודאי אינו מצוי שיחזיק ישראל באיסור שבת, ולזה נראה לי להוכיח מכאן דליכא איסור לזכות מהפקר בשבת ואינו בכלל מקח וממכר כיון דליכא דעת מקנה וא"כ אזדא לראיה זו:

וגם מההיא דפ"ק דמציעא (דף ט') בהגביה ארנקי בשבת דקנה, והא עבד איסורא דטלטול מוקצה ואפ"ה מהני, אין ראיה, דהתם אין העבירה תלוי בזכייתו דאף אם לא מהני הזכיה מ"מ הוי מלאכת העבירה דטלטול מוקצה וכמ"ש לעיל לענין עקוץ תאינה, [ולכאורה יש להביא ראיה דגם לזכות בשבת מהפקר אסור, מסוגיא דגיטין (דף ע"ז) ותיזל ותיחד ותפתח ואמאי התירו שבות דמו"מ הא אפשר בהיתר דהבעל יפקיר ביתו, ובזה ליכא אסורא כדנראה מהמג"א דמותר להפקיר בשבת (ממ"ש ססי' י"ג) והכי משמע בשבת (דף קל"א) מדקאמר הואיל ובידו להפקירו, ולא נקט דבידו ליתנו לנכרי או לקטן, והיינו דהיה איסור דמו"מ בשבת אף דהתם מיירי בדין דאורייתא דמכשירי ציצית אין דוחין שבת מחמת דבידו להפקירן, מ"מ נקט יותר מה דבידו לגמרי דאף איסור דרבנן ליכא, לזה מוכח כדעת המג"א דהפקר אפילו איסור דרבנן ליכא ואחר כך תזכה היא בבית דג"כ ליכא איסורא כיון דזוכית מהפקר, ויהיה מוכח דאסור לזכות מהפקר]:

אמנם לק"מ, דכבר כתבתי בגליון המג"א דדעת הרמב"ן דאסור להפקיר בשבת, ממ"ש בחידושיו להקשות, אם ביטול חמץ מחמת הפקר איך רשאי לבטל חמץ בשבת, הרי ס"ל דאסור להפקיר בשבת, גם בשער המלך (פ"ח ה"ב מהל' לולב) הביא בשם הריטב"א ופר"ח דאסור להפקיר בשבת:

גם בלא"ה הא תוס' שם בגיטין ד"ה ותיזל, כתבו והא דלא הוי כטלי גיטך מעל גבי קרקע, היינו כיון דהגט בא מרשותו לרשותה הוי כאלו נותנו לה, וזה אם הקנאה הוא ממנו, דבמה שמקנה לה החצר שבו הגט, בהקנאה זו מוציא הגט מרשותו לרשותה והוי כנותן לה, אבל אם הוא יפקיר הבית והיא תזכה בבית מהפקר שאין זכייה זו מכחו הוי כטלי גיטך:

אך עכ"ז הא הדין פשוט בש"ע (חוה"מ ססי' קצ"ה וססי' רל"ה) דמכר בשבת ממכרו ממכר, אלא דמ"מ י"ל דבעבירה דרבנן אמרינן אי עביד מהני [ואינו דומה לההיא דר"פ האשה שנפלו, דאמרינן כיון דאמור רבנן לא לזבין לא הוי זביניה זבינא, דהתם דאמרי לא לזבין דלא להפקיע כח הבעל להפסידו, בזה אמרו אלמוה כח הבעל אף אם מכרה לא הוי זבינא להפקיע כח הבעל, אבל בעלמא מצד עבירה י"ל דאי עביד מהני בדרבנן] אבל בנ"ד, במל שלא בזמנו בשבת דהוי עבירה דאורייתא יש לומר דאי עביד לא מהני, וצריך להטיף דם ברית:

ומההי' דשוחט בשבת דשחיטתו כשירה ול"א דלא מהני והוי כנחירה בעלמא, שאני התם דאין העבירה תלוי בשחיטה, דאף בנוחרו הוי מלאכת שבת דנטילת נשמה והוי מתקן להוציא מידי אבמ"ה, ובזה ל"ש אי עביד לא מהני, דהרי מתה לפנינו ובודאי לית ביה עוד איסור אמ"ה, אבל במל בשבת העבירה תלוי במצוה דמילה למאי דקיי"ל מקלקל בחבורה פטור אלא דמילה הוי מתקן גברא, כדאיתא שבת (דף ק"ו ע"א) א"כ י"ל בזה, במל שלא בזמנו בשבת דלא מהני וצריך להטיף דם ברית, ולא נתקן גברא והוי מקלקל ולא נעשה מלאכת שבת וכדומה בקצת מסברות כאלו כבר קדמוני בספרן של צדיקים אחרונים ולי אין פנאי לחפש אחר הדברים ומי יתן ויספיק העת להעמיק עד די בש"ס ותוס' וראשונים:

וחשבתי לפשוט מסוגיא דפסחים (דף ס"ב ע"א) דאמרינן הואיל דאי בעי מתקן נפשי' ויקשה בע"פ שחל בשבת איך שייך הואיל, הא גם אם יעבור האיסור וימול, מ"מ יהי' הדין דלא מהני וצריך להטיף דם ברית ואסור לאכול בפסח, כדאיתא יבמות (דף ע"א ע"א) וכי נימא דפלוגתא דרבה ור"ח לא מיירי גם בכה"ג אע"כ דעבד מהני, ואף דיש לדחות קצת דלמא ר"ח ס"ל מקלקל בחבורה חייב, וא"כ אין העבירה דחבורה תליא במילה דוקא, או דר"ח סבר כאביי דבכ"מ אמרינן א"ע מהני, מ"מ נלענ"ד לעיקר לדינא דבמל שלא בזמנו בשבת דמהני וא"צ להטיף דם ברית דדמי שפיר לשוחט בשבת דגם המילה אף אם נדון דלא מהני וצריך להטיף דם ברית מ"מ לא הוי מקלקל כיון דעשה קצת מן המצוה, דעי"ז אינו מחוסר תיקון כ"כ למה שהי' מקודם, דעתה חסר רק הטפת דם ברית מקרי מתקן:

וראיה לזה מסוגיא דשבת (דף קל"ג) ואם לא הילקט ענוש כרת וכו' ועבד ולא אסתכק ואשתכח חבורה הוא דעבד, ואמאי חייב כרת הא הוי מקלקל, כיון דלא נגמר מילתו, אע"כ כיון דמ"מ עשה ההתחלה מהמילה שראוי לגומרו מקרי מתקן, ולומר דהך תנא סבירא לי' מקלקל בחבורה חייב, הא הרמב"ם פסקה להא (פ"ב ה"ט משגגות) אף דפסק מקלקל בחבורה פטור:

ואין לחלק דהתם מיירי דגמר כל המילה, אלא דלא היה הגמר בשבת, דבזה כיון דבאותו מעשה נתקן גברא הוי תיקון מתחילתו וע"ס, אבל במפסיק וגומר למחרתו י"ל דמקרי מקלקל, דז"א, דהא מ"מ לא נתקן גברא, כיון דהגמר דהיה בלילה ג"כ לא מהני למה דקיי"ל דגם מילה שלא בזמנה אינו נוהג אלא ביום ואם מל בלילה צריך להטיף דם ברית:

גם נ"ל דמוכח דהתם מיירי דוקא בלא גמר המילה דכשראה שיצא שבת פסק למולו, והיינו דמה דאמרינן דאתא בה"ש, נ"ל ע"כ דלאו דוקא בה"ש דאיך חייב כרת הא הוי ספק לילה, אלא דמיירי באתא סמוך לבה"ש, ואי דקשה בהיפוך, הא בזמן בה"ש שהוא ג' רביעי שעה, בודאי יש שהות לגמור מילתו, וא"כ יקשה בהיפוך אמאי חייב כרת, דלמא בין השמשות יום ושפיר עבד דהתחיל למול סמוך לבה"ש דיכול לגמרו, זהו לק"מ דמ"מ אף דקמי שמיא גליא דבה"ש יום, מ"מ אנן לא ידעינן ומוכרח להפסיק בה"ש דשמא הוא לילה וא"י למול בלילה, וא"כ ממילא עשה שלא כדין שהתחיל בשבת סמוך לביה"ש, דהא א"י לגמור בבה"ש דשמא הוא לילה, וכ"ז אם באמת הפסיק ולא גמר אבל אם באמת גמר המילה, יקשה איך חייב כרת דלמא הוא יום ומל הכל בשבת, אע"כ דמיירי בלא גמר ושפיר מוכח דגם כה"ג לא מקרי מקלקל א"כ מל בשבת שלא בזמנו, שפיר דמי לשוחט בשבת וכנ"ל, [ובדברי הרמב"ם דהל' שגגות הנ"ל תמוה לי במ"ש הכ"מ ומשמע לרבינו כיון דעונש כרת חייב חטאת, ולא זכיתי להבין, הא אדרבא כיון דחייב כרת ודנין זה למזיד איך חייב קרבן ואיך משכחת כרת וקרבן יחד, גם מ"ש הכ"מ אח"כ דמה דנקיט הטעם כיון דאתרו ביה היינו דמזיד לא הוי, כיון דחשוב שיהי' בידו לגמור בשבת, ואונס לא הוי כיון דאתרו ביה ומש"ה הוי שוגג וחייב חטאת עכ"ל, מבואר דבאמת ס"ל להרמב"ם דאין חייב כרת דלא הוי מזיד, ומה דנקט בברייתא ענוש כרת, היינו ע"כ לאו דוקא, אלא דהוי שגגת כרת לחייב חטאת, וא"כ דברי הכ"מ רישא לאו היינו סיפא, דברישא משמע דלמד דין חטאת מדין כרת ובסיפא אמר דרק חטאת חייב וזהו עצמה דינא דברייתא, ולא בדרך לימוד מכרת לחטאת וצ"ע]:

והנה יש לדון עוד דצריך להטיף דם ברית מטעם דהוי מצוה הבאה בעבירה דליכא מצוה, ומסוגיין דפסחים הנ"ל דאמרינן הואיל אי בעי מתקן נפשיה אין סתירה, די"ל דר"ח לא ס"ל מה"ב וסבר כשמואל רפ"ג דסוכה דגזול כשר ביו"ט ב', [אלא מדברי תוס' שם במ"ש במצוה דרבנן לא חייש שמואל למה"ב, משמע בעבירה דאורייתא פסיקא להו דכ"ע ס"ל מה"ב, אבל באמת תמוה, ובמק"א הארכתי בזה]:

אמנם נ"ל דג"ז אינו, דהא להדיא קתני בברייתא שבת (דף ק"ה) הקורע על מתו, ואף על פי שחלל שבת יצא ידי קריעה, ועי' ב"י יו"ד (סי' ש"מ) הביא הירושלמי, דבאמת פריך מ"ש ממצה גזולה דאינו יוצא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, ומשני תמן גופא עבירה הכא הא הוא עשה עבירה כך אנו אומרים הוציא מצה מרה"י לרה"ר אינו יוצא י"ח בפסח, ופירש הב"י דהוא דרך הוכחה, דהא ודאי בהוציא המצה מרה"י לרה"ר דודאי יצא וע"כ הטעם דאין גופה עבירה, וא"כ זכינו לדין דגם בזה במל בשבת שלא בזמנו דכיון דאין גופה עבירה לית בזה משום מה"ב:

ומה"ט יש ראי' על מה שגמגמנו תחילה לומר דאי עביד לא מהני, דא"כ בקורע בשבת נימא ג"כ דלא מהני, וצריך לחזור ולקרוע אחר שבת, ולא נתקן הבגד והוי מקלקל, וליכא מלאכת שבת, אע"כ כיון דיומא הוא קגרים לא אמרינן בי' אי עביד לא מהני, וחידוש בעיני שבש"ג פ' משילין והש"ך (סי' ר"ח) לא הביאו ראיה זו מקורע בשבת:

ואני פקפקתי בכל שחרור אף במסרו לו בעצמו נימא אי עביד לא מהני, דגם בעשה הכי הוא, מדפרכינן בתמורה והרי תורם מן הרע על היפה כל חלבו עיי"ש, ולומר דהוי גזירת הכתוב דמהני, מנ"ל זה דילמא קרא דשחרור מיירי בענין דליכא עבירה וכנ"ל, אבל במקום איסור נימא דלא מהני:

דף ה:

ורבא אין הכי נמי. עיין זבחים דף פ"א ע"ב תוס' ד"ה ואין תמורתו:

שם והרי אלמנה כו'. קשה לי אמאי יש הויה בבעולה לכה"ג נימא אי עביד לא מהני כדפרכינן בתמורה על אלמנה לכה"ג, ומה דמשנינן שם דכתיב לא יחלל חלולין הוא עושה ואינו עושה ממזרים הא הכא לר' ישבב קיימינן דאיהו סבר דמלאוין דכהונה הוי ממזר וע"כ לא דריש זה הדיוק דאינו עושה ממזרים, וא"ל דבעשה לא אמרינן אי עביד לא מהני, דהא פרכינן שם מתורם מן הרע על היפה דהוי לאו הבא מכלל עשה, והרי הכא נמי דייקינן כ"א בתולה מעמיו, בתולה ולא בעולה הוי לאו הבא מכלל עשה, ולדבר הזה הערני חתני ידידי הרב רבי שמואל מבראדי. ואף דמבואר בסוגי' דקידושין (דס"ח ע"א) דמהקרא דכי תהיה לאיש אחת שנואה מוכח דיש שנואה בנישואין ויש בה הוי' ומוקמינן שם דלרע"ק מיירי בבעולה לכה"ג, א"כ לכאורה מזה למד רבי עקיבא דבעולה לכ"ג קידושין תופסין, מ"מ קשה על מה דאמרינן מעיקרא א"ב מצרי ואדומי ומשמע דמכ"ש בעולה לכ"ג, בזה יקשה הא במצרי ואדומי ל"ש בי' אי עביד לא מהני דהא אין עבירה תליא בקידושי' אלא בביאה והרי בא עליה, ומה"ט פרכי' בתמורה והרי לאמנה לכ"ג וכו' ולא פריך מכל חייבי לאוין וזה לא יתורץ בשינויא דהש"ס שם, אלא ודאי דבחייבי לאוין דלא תלי' העבירה בקידושי' רק בביאה ל"ש לומר אי עביד לא מהני, ופריך רק מאלמנה לכ"ג דכתיב לא יקח ולא יחלל דבבעל לוקה על לא יקח ותלי' העבירה בקידושי', וא"כ יקשה דבבעולה לכ"ג דבפשטא דמלתא נמי תלי בקיחה כדכתיב בתולה מעמיו יקח אשה, נימא דאי עביד לא מהני, וכי תהיה נוקי במצרי ואדומי לחוד דל"ש בי' א"ע לא מהני. וגם לפי המסקנא דמצרי ואדומי אין קידושין תופסין ובבעולה לכ"ג קידושין תופסין יקשה דיותר נוקמי לקרא דכי תהי' במצרי ואדומי דאמרה תורה דאף דהוי עשה שוה בכל קדושין תופסין דזה אינו מתנגד לשום כלל, ממה דמוקמי בבעולה לכ"ג לסתור הכלל דא"ע לא מהני, וצריך תלמוד:

שם והרי הקדיש בעלי מומין. ע' זבחים דף קי"ד ע"ב תוס' ד"ה היתר:

דף ו.

תוד"ה שאני. לשיטת תוס' דבכלים דאוכל נפש לרבא מחזיר לגמרי ולאביי לא מחזיר כלל, קשה לי במה דפרכינן בגמ' מאי איכא בין אביי לרבא והא נ"מ בפשוטו בחבל כלים דא"נ. (וע"ע בחי' ב"מ):

תוד"ה והשתא דשנינן. נ"ל לכאורה להוכיח שיטת תוס' תמורה דבנשבע שלא לגרש, וגירש דמהני, ולא אמרינן ביה אי עביד לא מהני, כיון דבודה האיסור מלבו, דאל"כ עדיין יקשה בההיא דנודרת [גיטין ל"ה] דנדיר תחילה להבעל שלא יפר ותו ליכא חשש דאף אם יעבור ויפר תהיה הפרתו בטילה מדין אי עביד לא מהני, אע"כ דבזה אי עביד מהני, ואפשר לדחות דחוששין שמא ישבע תחילה שיפר מה שתדור ומה דישבע בפנינו אח"כ שלא יפר יהיה שבועת שוא ומוטל עליו להפר מכח שבועה ראשונה, והפרתו יהיה מהני דאינו בכלל לא תעביד דהא מותר ומחוייב להפר, ואי דא"כ יעבור על שבועת שוא בזה יאמרו שוב היורשים דאיהו לא מהימן להו דלא ירצה לעבור על שבועת שוא:

דעת תוס' דבבודה איסור מלבו אי עביד מהני וכ"כ הש"ג פ' משילין (בשו"ת רשד"ם סי' קט"ו וססי' קמ"ב). ומ"ש גיסי רומעכ"ת דדעת הש"כ להכריע ע"פ תשו' הרא"ש דכיון דאפשר לבטל אי עביד מהני, א"כ בנ"ד דבנשבע ע"ד חתנו א"א לבטל, נראה שכוונת גיסי ני' דאף דאפשר בהסכמת חתנו מ"מ אין בידו וכמו אונס שגירש אף דאפשר בהסכמתה לקבל גט, מ"מ מקרי א"א לבטל, אבל באמת נראה דהש"ס כ"כ לסניף בעלמא, אבל מ"מ עדיין לפנינו דעת כמה אחרונים בתשובה דנקטו דעת תוס' הנ"ל, ודוחק לומר דכוונת תוס' ג"כ לסברת הרא"ש דבבודה איסור מלבו כיון דאפשר לבטלו מש"ה אי עביד מהני, דא"כ עדיין ישאר קושייתם דאיכא בינייהו בנשבעים ע"ד רבים לא מבעי לדעת הסוברים דעד"ר סתם מקרי ג"כ עד"ר אלא אפילו להסוברים דבעינן דוקא שיפרש ע"ד פלוני ופלוני, הא מכל מקום אין בידו בלי הסכמתם, ומקרי אי אפשר לבטל וכנ"ל:

ואף דיש לומר דגם אם אין בידו מקרי אפשר לבטל ע"י הסכמת אחרים, ושאני באונס שגירש אף דאפשר בהסכמתה, מ"מ האיסור מתחילה רק שלא לשלחה בלי רצונה, וזהו א"א לבטל, וכן בנ"ד דהשבועה הי' שלא להערים, דהיינו ליתן מתנה בלי דעת ורצון חתנו, וזה א"א לבטל, משא"כ בנשבע עד"ר שלא לגרש, דאף אם מסכים שיגרש מ"מ בזה לא פקע השבועה, דלא הי' השבועה שלא יגרש בלי הסכמתם, אלא דע"י הסכמתם מהני התרה בזה מקרי אפשר לבטל היינו לגרש ע"י התרה בהסכמתם, וכן בההיא דהרא"ש דבתחילה תיקנו סתם שלא לכתוב כ"א סופר העיר, ולא תלי הדבר שלא יכתוב כ"א בהסכמה, בזה מקרי אפשר לבטל דהיינו לעשות מה שהי' אסור מקודם, אך מ"מ דוחק גדול להכניס בכוונת תוס':

דף ו:

כי קא מיפלגי אביי ורבא בשינוי קונה. [מכתב מהג"ר בונם ז"ל] במ"ש היש"ש ב"ק פ"ז סס"י ו' על מ"ש הרמב"ם דשינוי קונה מקרא דוהשיב את הגזילה ופ' דשינוי החוזר אינו קונה ולפמ"ש תוס' שם מדאיצטריך תרי קראי ש"מ דשינוי החוזר קונה:

ולענ"ד צ"ע על תוס' שהק' דתיפוק לי' מקראי דהם דכתיב באתנן דדרשי ב"ה הם ולא שינויהם דהא בתמורה פריך למ"ד עביד לא מהני אמאי קונה בשינוי ומשני דכתיב אשר גזל וכו' וא"כ אי לאו קרא דאשר גזל נהי דהוי ידעינן דשנוי מלתא היא מ"מ כיון דבמה דמשני הגזילה יעבור אלאו דלא תגזול סד"א דעביד לא מהני וממילא דל"ק על הרמב"ם די"ל שפיר דקרא דוהשיב איצטריך לשנוי שאינו חוזר ולאפוקי שלא נימא עביד לא מהני, ולענ"ד יש לכוין זה במה דקאמר הש"ס התם שנוי קונה א"ב ונדחק רש"י בפשט הדבר, ועפ"י דברינו הנ"ל י"ל דשנוי שאינו חוזר אי קונה אי לאו א"ב דלאביי דעביד מהני ע"כ אצטריך קרא דוהשיב לשינוי שאינו חוזר וכמ"ש תוס' ב"ק שם בתירוצם משא"כ לרבא י"ל דאצטריך לשנוי שאינו חוזר. [לכאו' צריך לתקן בדיבור זה במקום שנוי שאינו חוזר, שינוי החוזר, אבל אנו הדפסנו כמו שמצאנו בכת"י]. [ע"כ מהג"ר בונם]:

מכתבך הגיעני בשבוע זו רצוף וכו' נהניתי מאד ששנינו נתכווננו לדבר אחד וכהוייתו וצורתו בלי שום שנוי על ק' תוס' בב"ק ובכונת הסוגיא דתמורה א"ב שנוי קונה דהיינו בחוזר לברייתו העליתי ג"כ זה ב' שבועות והוספתי לבאר, דמה דפרכינן בתמורה ולאביי למ"ל אשר גזל, דבפשטא מוקשה דמה בכך דא"ע מהני מ"מ מנ"ל דשנוי מקרי עביד, ולזה אמרתי דפרכת הש"ס כקושית תוס' כיון דמקרא דאתנן מוכח דשנוי מהני ממילא גם בגזל מהני לפי הכלל דא"ע מהני וה"מ לשנויי דצריך [לחוזר] לבריתו אלא דמשני לכ"ע דס"ל אשר גזל קאי לחומש אבל למסקנא אמר דא"ב ש"ק והיינו די"ל דאביי ס"ל דבאמת אשר גזל על חוזר לברייתו:

אבל אח"כ הדרנא בו וחידוש בעיני על כבוד גאונו שלא הרגשת בזה, דהא אביי ס"ל להדיא ר"פ הגוזל עצים, דחוזר לברייתו קני רק מדרבנן ומש"ה באמת הוצרך בתמורה לשנות דמוקי אשר גזל לחומש, וא"כ ליתא לזה האיכא בנייהו בין אביי לרבא. (ועי' בס' כו"ח סי' נ"ג):

דף ז:

אבל בזמן שבהמ"ק קיים כו', לכאורה [נראה] דשחוט בזמן הבית יכול למכור, דמה דאין מוכרין חי תמים משום שעומד להקרבה ואין זכות לכהן בו היינו קודם הקטרה כמ"ש רש"י להדיא, אבל אחר ההקטרה דזכה בו כהן יכול למוכרו, ומ"מ אינו מוכרח דהא לרבא דמוקי מתני' בזמן הבית הא דקתני חי אבל שחוט לא, צ"ל הטעם כמ"ש רש"י דלאו אורח ארעא לעשות סחורה בדבר שקרב למזבח, א"כ י"ל דבהך סברא לא פליג ר"נ אלא דס"ל דגם חי א"י למוכרו דאין לכהן זכות עד אחר ההקטרה:

ובאמת קשה לי בסוגיין דפריך רבא לר"נ מדקתני חי, חי אין שחוט לא, ואי בזה"ז מי איכא תם שחוט, הא כי היכי דהוא סבר לנפשיה דתם שחוט אין מוכרין דהוי בזיון דלמא גם ר"נ סבר כן, והכי קתני דמוכרים תם חי היינו דלא משכחת מכירה רק בחי דמשכחת בזה"ז אבל שחוט אין מוכרין בשום פעם, ואשמעינן דאף בזמן הבית א"י למכור אף דאחר הקטרה זכה הכהן מ"מ אין מוכרין משום דהוי בזיון. וצ"ע:

דף ח.

לעולם בזה"ז כו'. ברש"י יבמות דף צ"ט כתב במתני' ובכורו יהא רועה אפי' בזמן הבית כו' וצ"ע. ובק"ע תמה על פירוש רש"י דמיירי בזה"ב כיון דהוא ודאי בכור אלא דהבעלים ספק כהן איך יעבור על לאו דבל תאחר מספק:

דף ט.

או רע בו. עיין לקמן דף כ"ז ע"א תוס' ד"ה בעלת:

שם מתני' מה הוא מיוחד כו'. במאור פ"ד דחולין כתב לפרש דמה הוא היינו המעשר יחיד כדאמר רבה יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשר ואחד עשר מעורבין אף תמורה ביחיד:

שם בהמה רבה איקרי. עי' קדושין דף י"ח ע"א ברש"י ד"ה טובא ובסוטה דף מ"ה ע"ב ברש"י ד"ה וקסבר:

דף י.

דשוו שליח כו'. (עיין חי' גיטין דף ל"ב):

שם מתני' אבל לא שלימין בהן. ע' לקמן דף כ"ו ע"א תוס' ד"ה מהו דתימא:

דף י:

תוס' ד"ה (בע"א) ואזדא בסה"ד ומייתי ליה בבכורות. ר"ל דבבכור ילפינן ליה מקרא לקמן דף כ"ה ע"ב אבל אתה מקדיש מבטן וילפינן מיניה להקדיש עובר כנלע"ד בעזה"י:

דף יא:

בדבר שהנשמה תלוי' בו. נראה דהא דמסברא בנשמה תלוי' בו פשט בכולה כיון דאף אם לא תפשוט בכולה עכ"פ האבר קדוש כדילפי' מקרא, מש"ה מסברא דאותה קדושה תתפשט בכולה, אבל אילו לא הי' שייכות קדושה על האבר לא אמרינן דכיון דאם תקדש תתפשט בכולה לא מקרי הקדיש אבר אלא הקדיש כולה, דצריכי' אנו לדון תחלה על קדושת אבר בעצמותו, ואולם נראה לי ממה דא"ר יוסי במתני' דף יו"ד ע"א והלא במקודשין האומר רגלה של זו עולה וכו' ורבנן דפליגי אי דאבר לא מקרי בהמה אי דילפינן הקישא ממעשר בהמה, ומה ראי' לתמורה מתחלת הקדש הא בתחלת הקדש דעכ"פ קדש האבר מש"ה פשט' בכולה אבל בתמורה דלא שייכות באבר ובאנו לדון דלא מקרי תמורת אבר רק תמורת כולו דהא תפשוט הפשט בכולה דזהו לא אמרי', אע"כ דאין חילוק בזה ודו"ק:

גם מה אמרי' בקדושין דף ז' וניפשטו קדוש' בכולה מי לא תנא וכו', הא בקידושי' א"א לחול על חצי' דהא ילפי' אשה ולא חצי אשה אלא דנדון דלא מקרי חצי אשה כיון דיהי' הדין דתתפשט הקדושי' בכולה והרי דאנו דנין מתחלה דכיון דתפשט הקידושי' בכולה מקרי מקדש כולה:

דף יב:

תוד"ה ואין המים ושלח הר' שמואל כו' (עי' חי' יו"ד סי' ר"א בש"ך ס"ק צ"ט):

בא"ד מיהו אומר ר"י כו'. לכאורה ממ"ש תוס' בשם הר"י שהקשה דלטעמך עדיין קשה הא משכחת בהמשיך חמין מיעוטין לתוך מי גשמים או ע"י עששית של ברזל, ולא כתבו איך יתרץ ר"י באמת לקושיא זו על סתמא דהש"ס, והי' נראה מזה דהר"י רוצה להכריח, מכח קושיא זו דפירכת הש"ס שאובין נינהו היינו משום גזירת מרחצאות, ואסרו רז"ל כל טבילת חמין. אמנם נ"ל כיון דמוכח דתוס' ס"ל דשאובין נינהו היינו שאובין ממש אינו במשמע דהר"י רוצה לחלוק בעיקר הפשט דהו"ל לכתוב כן ולא ברמז בעלמא, אלא משמע כאלו הר"י בא לומר דבלא"ה צריך לדחוק דאין מדרך לעשות חמין ע"י המשכה מדלא משכחת בהמשכת מיעוט חמין וכדומה, או דבלא"ה משני הש"ס שפיר וחדא מינייהו נקט, אבל בעיקר פירש הסוגיא גם הר"י ס"ל דרק מדין שאובין פסול, ואם כן מותר לשפוך חמין לתוך מקוה שלימה דליכא איסורא דשאובין:

ובאמת חשבתי לומר דגם תוס' ס"ל לדינא בזה כהמרדכי דאסור לשפוך חמין לתוך מקוה שלימה, והיינו כיון דמים הנשפכים הם פסולים לטבול דשאובין נינהו אף שנתנם למקוה שלימה, מ"מ כיון דפסולתם ניכר בכל המים מחזי כאלו טבילתו בהם ונקרא שם שאובין על כולו, וגזרו חז"ל אטו שאובין (ושאני במילא בכתף ונתן כל היום למקוה שלימה דכשר דאין פעולתן ניכר במי המקוה) ולזה הוכיח רק דאם שאובין שהמשיכה כולה כשר אף בהמשיך מים לתכשר כיון דאין כאן פסול בשאובין כלל, וגם הר"י בא להקשות רק על דרך זה דמשכחת בהמשיך מיעוט חמין לתוך מי גשמים רבים דבכה"ג דהמיעוט מצורף להשלים שיעור מקוה א"כ גם החמין בעצמם כשירים וכאלו אין כאן שאובין כלל, וכן ע"י עששית, והי' מרווח בזה מה דקשה לי הא דלא הקשה ר"י בלא"ה דמשכחת בנתן חמים לתוך מקוה שלימה, באופן דס"ל להתוס' כהמרדכי בחדא דהיכי דהחמין הם שאובין פסול כולה, ופליגי בחדא דע"י עששית או בהמשכת חמין חמין מיעוטין למרובין מי גשמים דכשר. אמנם דחיקא לי להמציא דבר חדש, ופשטא דברי התוס' מורין דרק משום שאובין ממש פסול ולא גזרו כלל בחמין:

דף יג:

תוד"ה רבי עי"ל דסבירא לי' דעולת מותרות לנדבת יחיד אזלי כו', תמוה לי מאד הא להדיא אמרינן לק' דף כ' ע"א דס"ל לנדבת ציבור ואין עושה תמורה וצע"ג:

דף טו:

כל אשכולות. עיין ב"ב דף ט"ו ע"ב תוס' ד"ה דור:

דף טז:

תוד"ה וכי דנין כו' ומעתה אותה שנגמרה להיות רועה וכו', מיהו ילפינן אפשר וכו'. לא ידעתי למאי צריכים לאריכות הזה הא לריש לקיש לא צריך לכך. דבפשוטו דבציבור דהיינו מה ששייך בציבור כפרה ועברה שנתה בודאי תרעה דממ"נ או דזהו עצמו שנגמרה עליה דתרעה או דהיא מן ד' מתות (דממיא) בחדא מחתא נינהו דליכא בציבור, וצ"ע:

לא ידעתי למה להו לרבותינו אריכות הזה הא מה דגזרו חז"ל בחמישית ששכחוה דיהא במיתה היינו דשמא זו היא א' מד' מתות, [וא"כ ממילא] בצבור תרעה ולא במיתה דבממנ"פ אם זו היא דגמירי לה דרועה, ממילא הדין דרועה, ואם זו היא מד' המתות, הא הנך ב' בחדא מחתא הם דליכ' בצבור, ולר"נ דאחת נתנה והעמידו על חמש לדידי' צ"ל כך דילפינן א' דנגמרה דמתה מד' דרעי' דליכא בצבור דאל"כ כפרו בעלי' בצבור ניחוש שמא זו היא אחת דמתה, אבל לר"ל ל"צ כלל להך וצ"ע:

דף יז.

לרבות שוגג כמזיד. (עמש"כ לעיל ג' ע"ב):

שם תנן כל הקדשים שנעשו טריפה וכו'. קשה לי מהיכן ראינו דשמואל ס"ל דטריפ' חל עליו קדוה"ג, הא י"ל דגם ס"ל דהוי כמקדיש עצים ואבנים אלא דס"ל דהוי הקדש למות משום דגם בהקדש ב"ה אין פודין להאכילם לכלבים מדרבנן עי' פסחים כ"ט וצ"ע:

דף יז:

גמרא אמר לך שמואל דילמא הך תנא נמי, וכתב רש"י דרבי אליעזר ס"ל כל היכא דלא חזיא וכו' ואנא דאמרי כרבנן, לא זכיתי להבין איך מצינו דפליגי רבנן על יסוד זה, דהא דפליגי וס"ל דמקדישין בתמורה, י"ל ג"כ בהקדיש ואח"כ נטרפה דמיני' מיירי רבי אליעזר, אבל בנטרפה מקודם י"ל דכו"ע ס"ל כיון דלא חזי וכו'. וצ"ע:

לא זכיתי להבין דמ"מ היכן מצינו תנא שחולק בזה עד דנאמר דשמואל ס"ל כוותי', ומשפרש"י ואנא דאמרי כרבנן לא הבנתי דהיכן מצינו דפליגי בזה רבנן דאם נדייק מלישנא דר"א אומר דרבנן פליגי (יעויין בתי"ט) היינו דס"ל דכלאים וכו' קדושי' ומקדשין אבל לענין זה הסברא דאין קדושת הגוף חל על טריפה לא מצינו דפליגי וצלע"ג:

תוד"ה אי דעולה הוה דהומ"ל זכר הוא, ק"ל הא בפשוטו ניחא דבעולה שפיר אמרי' אי בעולה והמיעוט רק לענין ולד דהא תמורת עולה באמת קרב עולה, ולענין ולד הא זכר הוא, ועלה אמרינן ואי דאשם ובאמת איצטריך המיעוט רק לתמורה גמירי לה דלרעיה אזלא, והא חזינן דקאמר אח"כ אלא הלכתא לחטאת וקרא למעוטי תמורת אשם, הרי דנקט באמת רק לתמורה דלולד לא משכחת לה דהא אשם זכר, ועלה פרכי' הא נמי הלכתא גמירי דלרעיי' אזלא, וא"כ בפשוטו הן הן דברי הש"ס תחלה אי דאשם והיינו לתמורה, וצ"ע:

דף יח.

מתני' ועל ולד ולד תמורה. קשה לי למ"ש רש"י דף כ' ע"ב דולד תמורה הוי בכלל ולד שני, דתמורה קרי ולד הואיל ומכח אחר אתי, א"כ אמאי נקט ועל ולד ולד תמורה הא בולד תמורה עצמו לא קרב דהוי בכלל ולד ולד. וצ"ע:

רש"י ד"ה גזירה כו' ובתודה ה"ט דלא גזר משום דתודה לא שכיחא כשלמים, ומה"ט ניחא דר"ש ס"ל דולד ולדה לכ"ע לא יקרבו מ"מ בתודה י"ל דיקרבו וכסתמא דמתני' דבסמוך דלא מצינו דפליג עלה, ואולם מדברי הרמב"ם רפ"ד דתמורה ה"ב מבואר דס"ל דגם בתודה ולד ולדה לא יקרבו, ולא ידעתי מנין לנו זה דולד ולדה לר"ש חמיר מולד ראשון לר"א. וצ"ע. ואף אם נימא דבולד ולד מטעם דניכרת מתוך מעשיו דלגדל בעי חיישינן אף בלא שכיח, ויש סעד לזה דתמורה ג"כ לא שכיח דעבר בלאו (ומשמע באמת דלר"א ולד תמורה קרב מדנקט במתני' רא"א ולד שלמים לא יקרב שלמים ושייר ולד תמורה) וכיון דס"ל לר"ש דולד ולד תמורה לא יקרבו מוכח דגם דלא שכיח חיישינן בולד ולד כיון דניכר מחשבתו דלגדל עדרים בא ומתני' דבסמוך באמת כת"ק דס"ל לחכמים גם ולד ולד יקרבו ולא חמיר מולד עצמו. ואולם לפי זה קשה דאמאי פסק הרמב"ם כר"ש הא הוי מחלוקת ואח"כ סתם דבמתני' דבסמוך סתם כת"ק. וצ"ע:

דף יט:

גמרא אלא היינו טעמא דר"ש במחוסר זמן דיליף לה מבכור, וקשה לי הא בזבחים דף קי"ד ע"ב דברי ר"ש גם בתורים שלא הגיע זמנם וכיון דגם זה ילפינן מבכור גם אשם נילף ומה הפרש בין זה לזה, ובפרט דלכאורה עיקר פירכת הש"ס מזה דבאידך דינא דר"ש באו"ב פשיטא דליכא קושיא דבאותו ואת בנו הקדישו חל מקודם ששחט האם והי' חזי לגופי', וכן במח"ז דח' ימים משכחת לה בולד קדשים דההקדש חל ושחטו תוך ח' ימים, עכ"פ יהי' איך שיהי' נשאר הקושיא דמ"ש מתורים:

תוד"ה פשיטא וכו' היינו משום דמותר פסח קרב שלמים, וחשיב לי' רבא כחד. לכאורה קשה אם כן גם במפריש נקיבה לאשם וילד' נימא דקרב אשם, ומה שהאם תדחה עי"כ מדמי אשם הא מ"מ יהי' דמי האם לעולה וכיון דמותר אשם קרב עולה א"כ מיד שהפרישה לאשם הוי כהפריש ג"כ לעולה ויוחשב כחד, ולכאורה אין חילוק בין פסח דמותר פסח קרב שלמים, ובין אשם דמותר אשם קרב עולה, וזהו ממש כעין פירכת הש"ס לקמן דף כ' ע"א ולימא אין אני רואה דבריו של ר"ש באשם הואיל ומותר אשם קרב עולה, ומה דמשנינן שם דר' ס"ל דמותר לנדבת צבור אזל, זהו ל"ש הכא דאליבא דר' אלעזר קיימי' דס"ל להדי' בברייתא דלעיל די"ח ע"ב דלנדבת יחיד אזיל, וצריך לדחוק דר"א ס"ל דמותרת נדבת יחיד אין עושה יחיד, ואף דר' אליעזר ס"ל להדי' דעולה באה מן המותרת עושה תמורה עיין לעיל דף י"ג ע"ב מ"מ ר' אלעזר לא ס"ל הכי, והיינו כר"ש דשם דס"ל דמותרת לנדבת יחיד אזיל ומ"מ אין עושה תמורה, אולם מסוגיא דלעיל י"ג ע"ב לא משמע הכי מדאמרינן ר"ש ס"ל כוותי' דר"א בחדא ולא קאמר דר"ש ס"ל כר' אלעזר דאית לי' הכי משמע דלא מצינו תנא דיסבור כן וצ"ע:

דף כ:

מתני' תמורת אשם ולד תמורתה. והא דלא אמרינן דולד תמורת אשם יקרב אשם כמו בולד תמורת עולה במתני' ב', י"ל דמיירי שהקריב האשם הראשון וא"א להביא ב' אשמות. גם אף אם נאבד ולא קרב האשם הראשון מ"מ כיון דלכפרה אתי אינו מתכפר בדבר עבירה, שבא מכח תמורה דעבר על לאו דלא יחליפנו כדאיתא בסוגיא (כ"ב ועי' תוס' ד"כ ע"ב ד"ה אבל לפני כפרה):

דף כא.

תוד"ה המטיל מים אפי' למ"ד התם לוקה, ק"ל אמאי לא חילקו כדמחלקינן בסוגיא דע"ז די"ג ע"ב בע"מ נהי דלא חזי לגופי' לדמי' חזי לאפוקי הכא (בקדשי' בזה"ז) דלא לדמי חזי ולא לגופי' חזי, וה"נ בתמורת בכור מעשר דנאכל במומו לבעלים ולא חזי לגופי' ולא לדמי' וצע"ג:

דף כה:

ותיובתא דר"י תיובתא. עיין בב"ק דף מ"ז ע"א תוס' ד"ה מאי:

הקשה ש"ב דהא לבתר הכי מיד אמרי' לימא כתנאי וכו' אמ"ל ר"י דכ"ע שיירו משוייר, אם כן עכ"פ מוכח דרבנן דריה"ג ס"ל דשיירו משוייר, ויש לו לר"י תנא דמסייע וליכא תיובתא:

דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. וכבר הרגישו בזה בתוס' בב"ק (דף מ"ז ע"א) וכתבו שכן דרך הגמרא, כשאין הדבר עיקר אומר תיובתא. אע"כ דיכול למצוא תנאי דפליגי. כדאשכחן בהנזקין וכו':

אמנם לי תמוה בדברי הר"ן פ"ג דחולין (דף רע"ו) דכתב שם ואע"ג דמסקינן התם תיובתא, אלמא דלית הלכתא הכי. כבר כתב ר"ת דאין לחוש משום דאמרינן בתר הכי שיירו משוייר תנאי היא. ואע"ג דדחיה ליה, מ"מ ר"י מצי אמר אנא דאמרי כי הני תנאי ולא ידעתי מה שייך ואע"ג דדחי, הא אדרבא למה דדחי, כולי עלמא אית להו כדר"י דשיירו משוייר:

גם תמוה לי במ"ש עוד הר"ן שם דפסק הלכה עובר לאו ירך אמו, והא דגיטין דאם היתה עוברה זכתה לו, אע"ג דעובר לאו ירך אמו, נהי דאין מקבלת גט לחברתה, מ"מ מקבלת לעוברה. עכ"ל. ותמיהני, כיון דאמרי' תיובת' דר"י תיובתא, הרי דלא ניחא להש"ס לחלק ולומר דאע"ג דלאו ירך אמו יכולה לקבל גט לעוברה. וגם בסוגי' דגיטין אמרי' שני גדולי הדור פרשוהו וכו' ח"א רבי היא וכו' קסבר עובר ירך אמו הוא וכו' ואיך ניקום אנן מסברא לחלק מה דמבואר ההיפוך בב' סוגיות. וצ"ע:

והנה ביסוד קושיית מעכ"ת אף דנדחקו רבותינו בזה, מ"מ נ"ל דלא קשה מידי, ותחילה צריכים לבאר סוגיא דתמורה לימא כתנאי, האומר לשפחתו וכו', מאי לאו בהא קמיפלגי וכו'. הא כיון דהמקשן הביא מימרא דרבא דטעמא מקרא דהאשה וילדיה, הרי דמסברא לא היה הדין כן אף דס"ל לריה"ג שיירו אינו משוייר, אם כן מהיכא נלמוד דרבנן ס"ל שיירו משוייר, הא בלא"ה י"ל דרבנן לא ס"ל להך דרשא:

גם כיון דס"ל לס"ד דתליא בפלוגתא דשיירו משוייר א"כ למאי הלכתא איצטריך לדרשא דקרא אליבא דריה"ג:

ולזה נראה דודאי הוצרכו לקרא דריה"ג, דאלו מטעמא שיירו אינו משוייר, יקשה ממנ"פ אי ס"ל כר' דמשחרר חצי עבדו דקנה יהא הדין שהיא בת חורין וולדה עבד, דמה בכך דעובר ירך אמו, מ"מ להוי כמשחרר חצי עבדו, ואי ס"ל כרבנן דמשחרר חצי עבדו לא קנה, יהא הדין דהשחרור בטל לגמרי, והיא ג"כ לא תהי' ב"ח, ומה"ת לומר בהיפוך דהיא וולדה ב"ח, לזה מוכרחים לדרשא דקרא דהאשה וילדיה, אלא דלס"ד ל"ש למדרשא דקרא זו אא"כ דעובר ירך אמו, בזה שייך לומר דהתורה אמרה דעובר יהי' נגרר בתר', וכיון דהיא בת חורין, גם ולדה יהי' ב"ח, אבל אם עובר לאו ירך אמו והוי כב' עבדים בעלמא, ל"ש כלל דיהי' נגרר בתרה, וע"כ דקרא לדרשא אחרינא אתי, ולזה ס"ל לס"ד דבזה פליגי, דריה"ג ס"ל עובר ירך אמו, מש"ה דריש לקרא בהכי, ורבנן ג"כ הו"ל למדרשי לקרא בהכי אלא משום דס"ל עובר לאו ירך אמו, ל"ש למדרשי בהכי, ע"ז משני דכ"ע לאו ירך אמו, אלא דריה"ג סבירא ליה דאפ"ה דרשינן קרא בהכי, ורבנן ס"ל כיון דלאו ירך אמו ל"ש למדרשי לקרא בזה:

א"כ כל זה שייך אלולי הבריי' דהאומר לשפחתו הרי את שפחה וכו', דהי' באפשרי לומר דכ"ע הי' ס"ל לדרוש הקרא בהכי או לאו דטעמייהו דרבנן דס"ל עובר לאו ירך אמו, אבל מהך בריי' דהרי את שפחה וכו' כיון דהך בריית' ע"כ ס"ל עובר ירך אמו, ואעפ"כ ס"ל דהיא שפחה וולדה ב"ח, ולא אמרינן דמכח הקרא האשה וילדיה העובר נגרר בתרה, דהיכא דהיא לאדוניה גם וולדה לאדוניה, הרי דלא ס"ל כלל להך דרשא, ומכ"ש דלא דרשינן לקרא לדיוקא, דבזמן שאין השפחה לאדוניה אין ולדה לאדוניה, א"כ שפיר אמרינן תיובתא דליכא תנא דמסייע מחכמים דריה"ג, די"ל דגם רבנן ס"ל דעובר ירך אמו, ומ"מ לא דרשי להך קרא כדס"ל להך ברייתא:

ומה דאמרי' עלה לימא כתנאי וכו' אי דכ"ע ס"ל עובר לאו ירך אמו, היינו לס"ד, אבל מ"מ כיון דאשכחן מהך ברייתא דס"ל עובר ירך אמו, ואעפ"כ לא דרשינן לקרא בהכי, ממילא ליכא סייעתא כלל מרבנן דריה"ג:

גם בהא דאמרינן עוד שם לימא כתנאי השוחט את החטאת וכו' דזהו פשוט דלק"מ, דכי היכי דאמרינן דכ"ע שיירו משוייר והני תנאי בהא קמיפלגי וכו' ממילא י"ל דכ"ע ס"ל ג"כ שיירו אינו משוייר ופליגי בין בקדשה מעוברת בין בקדשה ואח"כ נתעברה, ופליגי אם בהווייתן קדושין וכו' וכיון דבעלמא מצינו דפליגי תנאי בזה אם בהווייתן קדושים או במעי אמן, א"כ ליכא סייעתא מהך ברייתא דס"ל דאינה נאכלת אלא לזכרי כהונה, דסבירא ליה עובר ירך אמו, דשפיר יש לומר דסבירא ליה עובר לאו ירך אמו, אלא דקדיש אגב אמו, ובמעי אמן הן קדושים, ופשוט. ומיושב קושית תוס':

שם תני חדא אין נאכלת. עיין זבחים דף ל"ה ע"א תוס' ד"ה פיגול:

שם מתני' הר"ז תמורת עולה. עיין בתויו"ט פ"ז מ"ו דדמאי:

דף כז:

מתני' אמר על הבהמה טמאה. עיין מדרש רבה פרשת חיי שרה גבי שלשה שאלו שלא כהוגן:

תוס' ד"ה לא וכו' אבל גזבר המוכר הקדש. עיין טורי אבן מגילה דף כ"ג ע"ב ד"ה אדם ובאבני שהם שם:

דף כח.

מתניתין והכלאים. וקשה לי אמאי לא חשיב הנדמה דג"כ פסול להקרבה והוי יותר רבותא מכלאים עיין בב"ק דף ע"ז ובבכורות דף י"ב וצ"ע. עיין תוס' בכורות דף נ"ז ע"א ד"ה חוץ שהקשו כן על מתני' דהתם. ועי' מה שתירצו בזה. (והובא בתי"ט בכורות פ"ט מ"ד):

דף כח:

להוציא את הנעבד. יש לעי' הא בלא"ה אסור משום מה"ב לס"ד דתוס' בקושייתם רפ"ג [דסוכה] דשל אשירה ליתסר משום מה"ב, ובדוחק י"ל דצריך לדיוקא [דנדע] דלהדיוט לא נאסר בע"ח:

בעין משפט א' מיי' פ"ז מהל' עבודת כוכבים. שם לא נזכר רק דצריך לשרש אחריה ולא נזכר כלל ברמב"ם דין דלכנות שם:

מה דפסק הטור דצריך לכנות להם שם, נלענ"ד דיצא להטור כן מסתמא דתלמודא דפרכינן ההיא לכנות לה שם הוא דאתא, ואמאי נקט שלא אליבא דהלכתא והו"ל לומר ההיא לשרש אחריה הוא דאתא. אע"כ דלכ"ע ילפינן מזה הקרא לכנות שם:

דף כט.

תוד"ה מנה"מ תימה מה"ת וכו'. לא זכיתי לעמוד בסוד קדושים דוודאי בפשוטו הוא אסור להדיוט כמו בכל נעבד ומה"ת לומר דבע"ח שאני דלא נעשה נעבד ורק מדאיצטריך קרא לגבוה מוכח דלהדיוט שרי אבל בלא ראי' מה"ת להמציא דבע"ח יצא מכלל שארי דברים, ומה דשקיל וטרי בסוגי' דלעיל להביא ראיה מקרא דנעבד אסור לגבוה היינו כיון דהאמת דינא דלהדיוט שרי מש"ה צריך ראי' דלגבוה אסירי ומזה גופא ידעינן דלהדיוט שרי וצע"ג:

תוד"ה מנה"מ נדחקו מאוד, ובעניי לא זכיתי להבין כוונתם במה שכתבו דמהיכי תיתי לאסור להדיוט - הא מהיכי תיתי להתיר לומר דבע"ח אינו בכלל נעבד כשאר דברים המטלטלים. ובביאור הסוגיא היה נ"ל בפשוטו, דבאמת מסברא גם בע"ח נאסר, ואנן ידעינן דדעת תורה דמחובר אינו אסור להדיוט מכח מדאיצטריך קרא לאסור לגבוה כפשטא דסוגיין, ומה דפרכינן לעיל דלמ"ל קרא להוציא הנעבד והלא דין הוא ומה אתנן, היינו דזהו אין שייכות לומר דהקרא אתי לדיוקא להורות היתר להדיוט, אלא כיון דבאמת דעת תורה דלהדיוט מותר הוצרך הכתוב לאסור לגבוה, ועלי' פרכינן הא אף [אם] נדע מעלמא דמותר להדיוט מ"מ נדע דאסור לגבוה מק"ו דאתנן:

וכה"ג ממש נראה דמפרש רש"י בב"מ (דף ל"ב ע"א) ד"ה לומר לך פריקה בחנם הלכך אי לא כתב פריקה, היינו דדוחק לומר דכתבה פריקה לגלות דטעינה בשכר, אלא דאנן ידעינן דטעינה בשכר מדאיצטריך פריקה, וכיון דדעת תורה דטעינה בשכר הוצרך למכתב פריקה לגופי', וכיון דכתיב לגופיה לא הוצרך התורה לפרש טעינה בשכר דמ"מ נדע כן מכח קרא דפריקה. ובזה ניחא מה דאמרינן שם (דף ל"א ע"א) דאי אשמעינן טעינה משום דבשכר, והמהרש"א שם נדחק, ולענ"ד בפשוטו, דאי אשמעינן טעינה וכפי האמת דדעת תורה דבשכר אף אם הי' כתוב כן במפורש עדיין צריך למכתב פריקה לגופיה, וממילא לא צריך לפרש הכתוב דטעינה בשכר דנדע מכח קרא דפריקה, אבל לא דפריקה אתי' על טעינה שיהי' בשכר. וכה"ג כתב רש"י ממש בביצה (דף ז' ע"ב) ד"ה שיעורו, והסוגיא מרווחת:

דף כט:

נתן לה חיטין ועשאתן סולת. בס' יראים להרא"ם אות ר"ז כתב דהיינו שנתן לה חטין באתננה ואמר כשאבוא עליך יהיו לך באתננך, דלא חל האיסור עד שיבוא אליה, ועשאתן סולת קודם ביאה דהיא קנאתן בשינוי לא נתחייבה בשעת ביאה דמים והוי כנתן לה הדמים עבור הביאה דלית בהן משום אתנן, אבל עשאתן סולת אחר הביאה כיון דכבר חלה על החטי' איסור אתנן לא מהני השינוי עיי"ש, וראה זה דבר חדש וצ"ע:

דף ל.

והא שפחה לעבד מישרא שרי כו'. כתב אחי רומפכ"ת בשם חתני הגאון רבי משה נ"י ישוב על המהרש"א גיטין (דף מ"א ע"ב תוס' ד"ה לא לתהו וכו') דדוקא רבו שרי למסור לעבדו העברי ש"כ שלו, אבל בשפחה אחרת שאינה לרבו אסור בה, וזה תמוה מסוגיא דתמורה (דף ל"א) דפרכינן שפחה בעבד משרי שרי, הרי להדיא דמותר בשפחה אחרת, וע"ז אמר חתני נ"י אף דדברי המהרש"א מגומגמים, מ"מ יש לקיים הדין ולהסתייע מרש"י תמורה שם במ"ש שפחה לעבד דמי דכ' כי משנה שכר שכיר וכו', וזה תמוה דאמאי לא הביא קרא המוקדם אם אדוניו יתן לו אשה, ע"כ דמההיא קרא הי' נשמע רק דמותר ליתן לו שפחתו אבל לא שפחה אחרת ולזה נקט רש"י הך קרא דכי משנה שכר שכיר דאייתר דכבר נפקא מואם אדוניו, אע"כ דבא לאורויי דיכול למסור שפחה אחרת להרויח בזה שכר ביאה וכדומה, א"כ זהו רק למ"ד דמוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית, וקרא דאם אדוניו יתן לו דריש לו אפילו בע"כ, וא"כ אייתר קרא דכי משנה שכר שכיר, וע"כ דאתיא להתיר שפחה אחרת, אבל למאי דקיי"ל דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו ש"כ ודרשינן לו ולא למ"ע, א"כ איצטריך קרא דכי משנה שכר שכיר לאורויי דמוסר לו אפילו בע"כ, וליכא לימוד להתיר שפחה אחרת עכ"ד:

תוכן העניינים

חדושי רעא על תלמוד בבלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה