חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר
ערכין
דף ב.
מתני' הכל מעריכין כו'. לשון הרמב"ם הערכין הם מכלל נדרי הקדש שנאמר איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' לפיכך חייבים עליהם משום לא יחל דבר ולא תאחר לשלמו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה עכ"ל. עוד כתב שם הלכה י"ז וצריך המעריך שיהא פיו ולבו שוים כשאר הנדרים ונשאלים על הערכים ועל הדמים כדרך שנשאלים על שאר נדרים והקדשות:
תוד"ה נשים וכו' דלא אשתמיט תנא. לענ"ד ראי' לזה מדקתני דטומטום אינו נערך דבעי זכר ודאי ונקבה [ודאית]. ואם איתא דערך עבד כאשה משכחת דטומטום נערך דהיינו עבד טומטום דהוי כולו אשה:
תוד"ה לאתויי, וא"ת ההורגו. לא זכיתי להבין דאיך הי' ס"ד דתוס' דאע"ג דהוי ס' נפל מ"מ ההורגו חייב הא בסוגיא ההיא פרכינן עלה ולרשב"ג דאמר כל ששהה ומוקמי' בכלו חדשיו הרי דבספק נפל אינו נהרג אלא דלרבנן אינו בכלל ספק נפל [דרובן בן] קיימא, והקרא איצטריך דלא נמעט מדכתיב ומכה איש דאיש דוקא ולא קטן, והחידוש אינו דוקא על בן יומו אלא על קטן דעלמא דאינו בכלל איש, כדמוכחי' לומר לרשב"ג, ואף דבתירוצם כתבו כן מ"מ מה עלה על דעתם להקשות משם כיון דשם מבואר ההיפוך דעל ספק נפל אינו נהרג, לכן לשונם בתירוצם דהתם בתו"כ וכו' וכן מוקמינן התם לרשב"ג, והא זהו רק לרשב"ג אבל לרבנן לא מיירי בכלו חדשיו דוקא דבסתם אינו בגדר ספק נפל, וה' יאיר עיני:
ובעיקר המשך דבריהם דמשמע [דמתוך] קושייתם מגיטין מוכח דמיירי בטריפה ועל זה סובב קושייתם דההורגו חייב דמשמע דבלא"ה היינו אומרי' דטריפה אינו בכלל נפש ולא נערך, ולענ"ד בלא"ה מוכח דטריפה נערך דאל"כ לימא דהכל נדרי' אתא לאתויי טריפה דאע"ג דאינו בערכין מ"מ הוא בדמים:
תוד"ה קרבנו ולא קרבן חבירו וכו' דכתיב ביבמה וקראו לו הן ולא שלוחן. יבמות דף ק"א ע"ב:
בא"ד וכן בעגלה ערופה ומדדו ולא שלוחם. סוטה דף מ"ד:
דף ב:
רש"י ד"ה מי שחציו עבד, אבל עבד גמור. תמוה לי הא בסוגיא דחגיגה דף ב' מבואר דלטעמא דאין לו אלא אדון א' גם חצי עבד וחב"ח פטור אלא דבלאו דברי רבינא דהיינו מחייבין חציו עבד וחב"ח היינו דלא דרשינן לדרשא זו, ועבד גמור דפטור משום דגמרינן לה לה מאשה ומשו"ה ח"ע וחב"ח דחייב צד החירות עיין שם וצע"ג:
תוד"ה אביו לוקח, וגבי ציצית לא נקט לישנא דלוקח דמסתמא טלית יש לו. וק"ל הא ממילא מיירי ביש לו טלית דהא אין חיוב לקנות טלית לעשות ציצית כמ"ש תוס' ד"ה הכל, אבל מ"מ ק' לי אמאי לא נקט אביו לוקח לו ציצית לטליתו וצ"ע:
דף ג.
רש"י ד"ה ערל שמתו אחיו מחמת מילה. וצ"ע בפשוטו אפי' ערל שלא רצה להמול מחמת צער מכל מקום הזאתו כשרה כיון דאינו כטמא:
תוס' ד"ה למעוטי וכו'. ויש לתמוה. עיין פסחים דף צ"א ע"ב תוספות ד"ה איש:
דף ד.
תוס' ד"ה ולא וכו' ועדיין היא מפרכסת. ע' ב"ק דף ע"ו ע"א תוס' ד"ה שחיטה. ושם ע"ב תוס' ד"ה בשוחט, חולין דף פ"ד ע"א תוס' ד"ה בעינן:
דף ד:
אחד שהעריך ק' מנין ת"ל נפשות. ונותן ערך כולם כל אחד ואחד כפי שניו, ואם היה עני נותן על יד כולם ערך אחד עני היינו שיגיע סלע לכל אחד ואחד מהנערכים ואם לא יגיע סלע לא הוי נתינה ולכי יעשיר יתן ערך עשיר (לח"מ). ואם היה עשיר נותן ע"י כולם ערך עשיר, רמב"ם:
דף ו.
רש"י ד"ה שם שלא במקומו (עי' חי' יו"ד סי' רע"ו ש"ך ס"ק י"ג):
תוד"ה יגוד (עי' חי' או"ח סי' ל"ב מג"א ס"ק כ"ו):
דף ו:
אינדב שרגא. עי' ב"ב דף ח' ע"א תוס' ד"ה יתיב:
תוד"ה כי פליגי כו' ובנודר ומעריך שמא יחול מיד, לא זכיתי להבין דברי התוספות אלו דהא פשיטא דנודר ומעריך הוי רק בע"ח כמו מזיק ואם מת למ"ד מע"פ אינו גובה מיורשים אין גובין הערך מן היורשים אא"כ עמד בדין כמבואר להדיא לקמן דף כ' וצלע"ג:
דף ז.
והילכתא דייתבי. כעין זה בב"מ דף ט' ע"ב והלכתא בכפות:
שם מתני' אין ממתינין. עי' סוטה דף כ"ו ע"א תוס' ד"ה מעוברת:
שם אין ממתינין לה עד שתלד. רש"י כתב דחד גופא הוא, ומקצת פוסקים מביאים ראיה מכאן דאמרי' עובר ירך אמו, ועיין בתי"ט ספ"ו דתמורה, אבל הר"ן פ"ג דחולין דף רע"ו, כתב דהך דהכא הטעם כיון שהיא מחוייבת מיתה אין מענין את דינה, ולולד כיון שלא יצא לאויר העולם לא חיישינן, תדע שאילו נגמר דינה להריגה וילדה אין הורגים את הולד משום דעובר לאו ירך אמו הוא ולא נגמר דינו למיתה עיין שם:
דף ז:
זו מיתתה אוסרתה. עי' ב"ק דף י' ע"א תוס' ד"ה שהשור:
תוד"ה אין בערכין כו' חוץ מסלע אחד, ר"ל שהכהן העריכו ה' ונתן ד' והעשיר צריך ליתן עוד מ"ו להשלים ערך חמשים כ"כ הבה"ז וצ"ק, לפ"ז משמע דס"ל דמה דקתני במתני' דלקמן דף י"ז עני והעשיר נותן ערך עשיר היינו אפילו העשיר אחר הערכה קודם נתינת הערכתו ואפילו נתן הכל חוץ מסלע אחד, והכי משמע גם כן מדברי תוס' בסוגיין ד"ה בעידנא דיהיב לראשון, דכתב דעשיר ועני היינו עשיר בשעת הערכה אבל העני קודם הערכה נותן רק ערך עני. אם כן דומיא דהכי משמע אידך בבא עני והעשיר היינו עני בשעת הערכה והעשיר אחר כך קודם נתינה. אולם בתי"ט פ"ד ד"ה והעשיר כתב בפשיטות בכוונת רש"י במ"ש והעשיר קודם נתינה דל"ד אלא דר"ל קודם הערכה וצ"ע. והכי מבואר גם כן בתוס' דף י"ז ע"ב ד"ה אבל בקרבנות כו' במ"ש אבל בערכין אינו כן דאם העריכו הכהן בעניו לתת סלע (כן הוא גירסת הצאן קדשים) ועד לא גמר לתת סלע מת אביו והעשיר נותן ערך עשיר עכ"ל. הרי מפורש דבהעשיר אחר הערכה קודם נתינה צריך ליתן ערך עשיר. אולם מלשון רש"י דף כ"ד ד"ה שלא ישהה וכו' ולפי דמים ששמאוהו יתן, משמע דאף בנותן אחר שמכר המרגליות ביוקר נותן רק כשעת הערכה והיינו כמ"ש התוי"ט, וצ"ע:
דף ט:
שס"ה ימים כמנין ימות החמה. עיין טורי אבן ר"ה דף י"ב ע"ב ד"ה המודר:
דף י:
מכתשת. עי' שבועות דף י"א ע"א תוס' ד"ה מכל מקום קשיא:
דף טז.
רש"י ד"ה בא וכו' יותר מדאי. וכ"ה ברי"ף פ"ב דשבת לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו יותר מדאי וברמב"ם פ"ז מהלכות דיעות אל יספר בפני שונאוי, וכ"כ בסמ"ג:
ד"ה למה נסמכה כו' בפ' ואתה תצוה. עיין פירוש רש"י זבחים דף פ"ח ע"ב ד"ה למה נסמכה:
דף יז.
במתני' עני שהעריך את העשיר. היינו עשיר שאמר על אחר ערכו עלי ואמר העני על המעריך ה"ה עלי ליתן עבורו נותן רק כמו עני. ובהיפוך היה עני ואמר עשיר עליו עלי ליתן נותן כעשיר. ואמר בקרבנות אינו כן היינו דקאי על עני ועל עשיר, דאם עני אמר על מצורע עשיר קרבנותיו עלי צריך ליתן כמו מצורע עשיר אבל לא קאי על עשיר ועני דגם במצורע צריך ליתן כמו עשיר, דבעי שהמצורע והנודר יהיו עניים. ור' פליג ואומר דגם בערכין בעני שאמר על עשיר צריך ליתן כמו עשיר. אבל בעשיר ועני גם לרבי צריך ליתן כמו עשיר וכן מבואר בתוס':
דף יז:
תוד"ה אבל. (א"ה עמש"כ לעיל דף ז' ע"ב):
דף יח:
ואלא למ"ד לערכין כו' (עמש"כ לק' ל"א בתוד"ה מיום):
תוד"ה שנתו ואי אזלינן ביה אחר הרצאה לא תמצא דין זה. מוכח בתוס' דפשיטא להו דלהרצאה לא בעי ז' ימים מעל"ע, דאל"כ שוב משכחת דכלתה השנה משעת הרצאה בין שחיטה לזריקה:
בא"ד ואומר מורי כו'. נ"ל כוונתם דבאמת ממילא ידעינן דאזלינן בתר שנתו ולא לשנת עולם. מכח הקושיא דא"כ איך משכחת תמידים בר"ה, אבל מ"מ לא היינו יודעים דבעינן מעל"ע כמבואר לקמן (דף ל"א) גבי בע"ח, דאף אם ידעינן דאזלי' בתר שנתו, מ"מ איצטריך עוד קרא דיהיה דוקא מעל"ע, לזה בעי שנתו לאורויי דבעינן מעל"ע, אלא דממילא ידעינן מזה ג"כ דאזלינן בתר שנתו דידיה, משו"ה נקט לה הדרשה דשנתו למעט שנה של עולם, אף דממילא שמעינן מכח הקרבת תמידים בר"ה וקרא איצטריך רק לענין מעל"ע:
וביותר די"ל דהא קושייתם ע"כ רק לר"מ דס"ל יום א' בשנה חשוב שנה דאייתר שנתו אבל לר"א דס"ל ל' יום בשנה חשוב שנה, פשיטא דליכא קושיא דמשכחת בר"ה תמידים בנולדו תוך ל' לפני ר"ה, וא"כ תירצו שפיר דלר"מ באמת הקרא רק לאורויי דבעי מעל"ע, ומה דדרשינן בסוגיא ולא שנתו של עולם, היינו משום ר"א דס"ל ל' יום בשנה חשוב שנה:
ובזה מיושב דלכאורה קשה על תירוצם דעיקר קרא ע"כ אתי רק לאורויי דבעינן מעל"ע. א"כ למאי אמר רבא בזבחים, זאת אומרת שעות פוסלות בקדשים, הא בלא"ה מוכח כן מקרא שנתו. ולפי הנזכר לעיל דרבא קאי להלכתא דלא קיימא לן כר"מ דיום אחד בשנה חשוב שנה. ואיצטריך קרא לגופו שנתו ולא שנת עולם. ולא הוי ידעינן דשעות פוסלין בקדשים וק"ל:
אך לכאורה בהיפוך קשה כיון דמכח הלימוד דזבחים דצריכים להיות שלא יהיה בן שנתו בין שחיטה לזריקה מוכח דשעות פוסלות בקדשים, א"כ מהתם שמעינן דבעינן מעל"ע, ול"צ לזה קרא דשנתו, א"כ ישאר הקושיא דלר"מ למ"ל שנתו:
ונ"ל דגם זה לק"מ, דהרי מבואר בסוגיא שם דקרא דיהיה דכל הוייתו קאי על בן שנה דסמיך ליה ולא על תמים, דלא בעי שיהיה תמים בשעת זריקה א"כ י"ל דכל זה לפי האמת דידעי' מבן שנתו דבעי מעל"ע, ומשכחת לה דיכלה שנה בין שחיטה לזריקה, מסתבר יותר לאוקמי קרא דיהיה רק על שנה דסמיך ליה ולא על תמים, אבל אי לאו קרא דשנתו היינו אומרים דלא בעינן מעל"ע וכיון דלא יהיה במציאות שיכלה שנה בין שחיטה לזריקה, יהיה באמת מוכח דקרא דיהיה קאי על תמים דכל הוויתו יהיה תמים:
ובלא"ה מוכח סברא זו, דאל"כ בלאו קושיית תוספות מתמידים דר"ה, יקשה לר"מ למ"ל קרא שנתו הא מקרא דיהיה מוכח דאפשר שיכלה שנה בין שחיטה לזריקה, א"כ הכל מוכח מזה, דתליא במעל"ע, וגם דאזלינן בתר שנה דידיה. דאלו לשנה דעולם לא משכחת ענין מעל"ע, דתמיד בכניסת ליל ר"ה מתחיל שנה אחרת, בשלמא לרבנן דר"מ משכחת בנולד תוך ל' יום דכלתה לו שנה סוף יב"ח מיום הלידה ומשכחת בזה מעל"ע אבל לר"מ קשיא. אע"כ כנ"ל דהיינו מוקמינן באמת קרא דיהיה על תמים, וכן מצאתי שכתב להדיא בטורי אבן פ"ק דר"ה (דף ט' ע"א) פחות מל' יום עיי"ש:
ואולם מ"מ לר"א וכדקיי"ל דל' יום בשנה חשוב שנה, א"כ לא מוכח מתמידים דר"ה, ואיצטריך שנתו לגופו למעט שנת עולם, א"כ מנ"ל לדינא דבעינן מעל"ע, וצ"ל דאנן אמרי' דמסתמא יהיה קאי אדסמיך ליה בן שנה, ומזה עצמו דבעינן מעל"ע דדוחק לומר דקאי על תמים, אבל לר"מ אי אפשר לומר כן, דא"כ אייתר שנתו וכנ"ל, אע"כ דר"מ סבירא ליה דאין ללמוד מידי מקרא דיהיה, דיש לומר דקאי אתמים ואיצטריך שנתו לאורויי דבעי מעל"ע, ובזה פליגי ר"מ ור"א ודוק:
אמנם לפי"ז יקשה לשיטת הרמב"ם (פ"ט מהל' מע"ש) דהיכא דאזלינן בתר שנת עולם כגון לערלה, אם נטע תוך ל' יום לפני ר"ה, כיון דלא עלתה שנה בתשרי לא כלתה שנתו עד ר"ה של שנה שנייה ונמשך שנתו יותר מיב"ח, דלעולם נמשך השנה עד ר"ה א"כ גם לדידן אם איתא דאמרינן דבודאי יהיה קאי על בן שנה, ולמידים מיניה דמשכחת דכלתה השנה בין שחיטה לזריקה, יקשה דשנתו אייתר, ואם איתא דמתחיל השנה תמיד מר"ה לא משכח דיכלה שנה בין שחיטה לזריקה, יהיה מוכח דיהיה קאי על תמימ', א"כ יקשה בהיפוך דלדידן מנ"ל דבעי' מעל"ע הא שנתו איצטריך לגופו דלא אזלינן בתר שנת עולם, דהא מתמידים בר"ה ליכא ראיה לדידן, דמשכחת בנולד תוך ל' יום קודם ר"ה וכיון דליכא רק חד מיעוטא, מנ"ל דבעינן מעל"ע דהרי בבע"ח בעי' ב' קראי, והכא דליכא רק חד קרא מנ"ל דבעי' מעת לעת דלמא לא תליא מעת לעת, ובאמת אי אפשר שיכלה השנה בין שחיטה לזריקה, ויהיה מוכח דיהיה קאי על תמים וצ"ע:
דף יט:
מתני' זה חומר, עי' זבחים דף צ"ד ע"ב תוס' ד"ה אלא:
דף כ.
ומת הנודר (עי' שו"ת ח"א סי' ק"נ ד"ה ואשר):
דף כא.
מתני' חייבי ערכין ממשכנין אותן, וכן אשה שיש עלי' חמישה לידות שהביאה חטאת אחת דהוכשרה לאכול בקדשים והשאר עלי' חובה וכמ"ש הרמב"ם פ"א ה"י מהלכות מחוסרי כפרה ממשכנין אותה על השאר כיון דאינ' מחוסרי כפרה ואינו מעכבתה מלאכול בקדשים. הגאון בעל תורת יקותיאל בספק זכר צדיק דף ט"ו ע"ב:
תוד"ה ה"ק ויש מחלקין כו' (עי' חי' כתובות נ"ט ע"ב ובחי' יו"ד סי' רכ"א בש"ך ס"ק מ"ג):
דף כב.
ת"ש א"נ מנכסי יתומים אלא מזבורית וכו' א"ה רבית לא לשקול. תמוה לי דנימא דלא קיבל עליו שיהי' נחשב כישראל, אלא שקיבל עליו [לציית] דין תורה וזהו עצמו הדין תורה דנכרי מותר בריבית אבל חובו גובה מזבורית, ולעיל גבי הכרזה ניחא דא"כ יגיע לו גם בימי ההכרזה ריבית ויהי' הדין דלא יכריזו ומוכרחי' לאוקמי שקבל לזו היינו שבימי ההכרזה לא יקבל ריבית, אבל הכא גבי זבורית הא בפשוטו דקיבל שידונו אותו ד"ת כפי שהוא נכרי וצע"ג:
שם פריעת בע"ח מצוה (עי' חי' ב"ב דף קע"ד):
תוד"ה אר"נ והלכה כר"נ בדיני. לא זכיתי להבין דאם נפרש דר"נ אמר דאכלי לאו דידהו היינו דלא חיישינן לב' הטעמי' לא למצוה ולא לצררי וכמו דנראה מלשון רש"י שכתב והלכתא כר"ה דהיכי דלא שתמוה חיישי' לצררי, משמע דאיכא מאן דפליג דל"ח אף לצררי, היכי נפסוק כר"נ הא להדי' אמרינן והלכתא כר"ה, ואם נפרש דמה דאמרינן ומעיקרא מ"ט לא [פי'] דהי' ס"ל כר"פ ולא גבה אף בשמתוה, ואח"כ אמר יתמי דאכלי דלאו דידהו ומגבי' היכא דליכא חשש צררי כגון בשמתוה מ"מ מה צורך לפסוק כר"נ בדיני הא להדי' פסקינן כר"ה והיינו דחיישינן לצררי אבל בלא"ה גובין, ובקוצר כיון דאמרינן והלכתא כר"ה מה באו תוס' לפסוק כר"נ וצע"ג:
דף כג.
מר סבר יש לו הפרה. עיין תויו"ט פ"ה מ"ה דבכורות ד"ה בני הכנסת:
תוד"ה בשאלה וא"כ היאך קאמר ר"ה כו'. הא דכתבו תוס' ערכין הא דאינו מהימן במגו דאי בעי מתשל עלה עיי"ש, דדיבורא קיל ליה יותר מלעשות מעשה למתשיל עלה עיי"ש, ע"כ צ"ל דדוקא התם דנתקיים ההקדש ובא להעיד שמגיע לפלוני מנה הוי כמו עדות דממונא לגבות מההקדש, דלא מצינו דע"א נאמן בממון משום בידו, וצריכים לבוא עלה מדין מגו, בזה אמרינן דלא הוי מגו כ"כ דקיל ליה דבורא יותר, משא"כ בדבר איסור דנאמן לומר נשאלתי או לא הי' פיו ולבו שוים משום דבידו לעשות מעשה ולמתשיל עלה, (אחר זמן רב בא לידי ס' קצות החושן וראיתי שכ"כ סי' רנ"ה) וא"כ אף בלא יצא לחוץ יהא נאמן דלא הי' פיו ולבו שוין מכח דבידו למתשיל:
ואף אם נדחוק לחלק דדוקא נשאלתי נאמן, אבל לא ענין אחר דלא היה פיו ולבו שוים, מ"מ עכ"פ ביצא לחוץ, אם הי' צריך פתח דוקא, מ"מ יהא נאמן דלא היה פיו ולבו שוים, במגו דנשאלתי דהיה נאמן משום דבידו למתשיל עלה, ומצאתי בקצות החושן הנ"ל הקשה כזה על תוס' ערכין דמ"מ להימן מנה לפלוני במגו דנשאלתי דהוי דיבור ודיבור עיי"ש. וכן הקשה בתשו' בני אהרן (סי' ס"ב) ועיין בשער המלך (פ"י מהל' יבום ה"ה ד"ה ועפ"י האמור וכו') וצ"ל דבאמת הא דצרך ר"ה לטעמא דא"א עושה קנוניא להקדש, היינו דאף אם מיד אחר שהקדיש אמר מנה לפלוני בידי, דידענו דעדיין לא נשאל עליו וליכא מגו דנשאלתי רק מגו דאי בעי מתשיל עלה דלא הוי מגו, דדיבור קיל ליה יותר:
דף כג:
רש"י ד"ה אלא הפודה פודה דודאי לא חייל עלייהו הקדש. והרמב"ם בפי' ובחבורו ס"ל דההקדש חל דהקדש מפקיע מידי שעבוד ואין הבע"ח יכול לטרוף ממנו אלא אם מכרו ההקדש לאחר אז טורף ממנו וכשפודין הקרקע מיד ההקדש אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ע"מ שיתן לבעל חוב את חובו:
תוד"ה ערב תנן אמאי א"ג מהלקוחות, תמוה לי הא גובין מערב ומלקוחות ע"י שידור הבעל ומיירי בכ"מ בנדר וגם הנדר אינו עיכוב בטריפת הלקוחות אלא דהב"ד אין מזדקקים לגרש עד שידור הנאה, ואם גירש ולא נדר אעפ"כ היא טורפת וכדחזי' גבי משה בר עצרי דאטו כל מגרש בב"ד מגרש הרי דתטרוף מערב בלא ההדרה, וצע"ג. גם מה שתי' תוס' דדוקא במכר וגירש מיד, וכנראה דבעי' הוכחה שמערים, והא בהקדש ל"ש כן דאם הקדיש וגירש איך שייך דהערים בשעה שהקדיש דמי הכריחו להקדיש, גם בערב ל"ש כן, דהא מוקמינן דהו"ל ואשתדוף דבשעת ערבות הו"ל, ואפשר דמ"מ כיון דמיד אחר דלא הו"ל לידע גירש ניכר דמערים וצ"ע:
תד"ה משום וכו' כגון שהקנה למלוה מטלטלי אגב מקרקעי כו', זהו דחוק דא"כ למאי צריך רש"י לפרש דעשאו אפותקי, ולזה היה נראה בפשוטו דההקדש הוי כמתנה דבלא אפותקי גם מההקדש דמים לא יכול לגבות כמו דא"י לגבות ממטלטלי דמתנה להדיוט, לזה פירש"י דמיירי באפותקי והיינו כמ"ש תוס' בב"ק (דף ק"ט ע"א) דעשו אפותקי ומכרו אין בע"ח גובה ממנו, דוקא מכרו אבל ממתנה גובה, עיי"ש, מש"כ גם מההקדש דמים יכול לגבות, ואשמעונין רבא דמקדושת הגוף א"י לגבות דקה"ג מפקיע:
דף כד.
רש"י ד"ה שלא ישהה כו'. (א"ה עיין לעיל דף ז' ע"ב):
דף כד:
תוד"ה מ"ט דרב וכו' וא"ת כיון דרב ס"ל וכו' א"כ למה הוצרך לסתור הק"ו. וק"ל הא י"ל בפשוטו דפירכת הש"ס לרב האיכא ק"ו ואם הוי גזה"כ יקשה האיך ידענו דאינו מוכר בתו נערה ואי מק"ו דמכורה כבר, נימא הקדש דשדה אחוזה יוכיח, דהקדיש' כבר יוצא ואח"כ יכול להקדישה וצ"ע:
דף כז.
מתני' אמר אחד כו'. בתשובת פנים מאירות ח"ב סימן כ"ה כתב די"ל דמתני' רמזה במה דנקט כל הנך בבי מעשר עד חמשים ולא סגי ליה למנקט עד שלשים אלא דבא להורות לן דהפליגו בכדי שאין הדעת טועה וקתני א' אומר בי' דומיא דהא' אומר נ' דודאי הפליג בכדי שאין הדעת טועה אף זה שאמר י' ידע שאינו שוה אלא ח' ורצה לוותר. (עי' תוי"ט קדושין פ"א מ"ו):
דף כח.
מתני' שהחרמים שלהם, בקרקע ל"ש טעם זה דהא מחרם קרקע נוטלים כהנים של המשמר וא"כ אי המחרימים אינו משל המשמר א"י להחזיק לעצמו אלא דבקרקע הטעם מקרא דאחוזת עולם תהיה להם דמה"ט גם הלוים אין מחרימים. אבל במטלטלים דיוצא לכל הכהנים (דרק בקרקע ילפינן מגזירה שוה לכהן לכהן מגזל הגר דנוטלים כהנים של המשמר ובמטלטלים ליכא לימוד) וא"כ לר"ש דס"ל דלא מקשי' מטלטלים לקרקע היינו דבמטלטלי' כל הכהנים שוים בזה ושפיר שייך הטעם שהחרמים שלהם. ולר"י דס"ל שמקשינן קרקע למטלטלים לענין לוים ה"נ מקשינן לענין דנוטלים הכהנים שבמשמר. והא דאין מחרימים היינו מכח היקישא דמטלטלים לקרקע דכתיב ביה אחוזת עולם תהיה להם. גמ' ותוס':
דף כט.
שקול ארבעה זוזי. עי' יומא דף נ"ה ע"ב תוס' ד"ה ונברור:
דף כט:
שאינה מכורה. עיין מכות דף י"א ע"ב תוס' ד"ה אמר אביי:
במה דטרח רש"י נ"מ בין רב ושמואל לענין קצץ אילנות או בקנין אג"ק, ולא הבנתי אמאי שבק הנ"מ בפשוטו שמכר לו הקרקע בקנין ועדיין לא נתן הדמים דלרב דמכורה ויוצאה צריך לשלם לו דמיו, ולשמואל דס"ל דאינה מכורה כלל אלא דהמעות מתנה זהו רק בנתן לו המעות אבל בלא נתן במה נתחייב ליתן לו המתנה, וצ"ע:
דף ל:
לסוף שלוה ברבית, צ"ל לסוף מוכר את בתו לא באת לידו עד שלוה ברבית:
דף לא.
מתני' הניתן לו במתנה. עיין רשב"א בב"ק דף ע"ח ע"ב ד"ה גנב ונתן:
תוד"ה ור"י ס' וכו' משכנתא בלא נכיית' וכו' ק"ל על קושייתם דהא גם הכא בלא אמר מעכשיו אלא לכי לא אפרע לך עד ג' שנים תקנה אז אסור לר"י דהא ודאי רבית הוא דאף אם לא יגאלנה מ"מ עתה קנין השדה ללוקח ואוכל בשכר שהקדים המעות, וכ"כ רש"י להדיא בב"מ דף ס"ה ע"ב וא"כ במשכנתא אף אם לבסוף לא יפדנה מ"מ כל מה שאוכל הוי רבית דהא לא הי' מכירה למפרע ועי' בתוס' בב"מ שם ד"ה לכשיהי' לי וכו'. [ושם] קושייתם דכיון דליכא קצוה ולעולם יכול לפדות לענין מאי מקרי מכר ובמה עדיף יותר ממשכנתא, ותירצו דיורשיו א"י לפדותו (ואם כן אם לא יפדה בחייו הוי מכר לעולם) משא"כ במשכנתא גם יכולי' לפדות. אבל קושייתם הכא לכאורה לק"מ וכנ"ל. ובתירוצם דנקטי דצד מכר אם לא יפדנו לזמן קבוע אבל במשכנתא דלעולם ביד הלו' לפדותו, ולפי דבריהם בב"מ א"צ לקבוע זמן אלא דזהו עצמו זמן אם לא יפדנו בחייו, ובמשכנתא שאני דלעולם אף יורשיו יכולים לפדותו וגם נראה דבמשכנתא כיון דגם יורשיו יכולים לפדותו לא מקרי מכר כלל וכל מה שאוכל הוי רבית ודאי דאף אם לעולם לא יבא לפדותו מ"מ הכל בשם הלואה, ומלישנא דתוס' דהכא משמע דבמשכנתא לא הקילו צד א' ברבית כמו סאה בסאה, ולא ידעתי דלכאורה במשכנתא לא מקרי כלל צד א' דהוא רבית ודאי וצע"ג:
קשה לי על קושייתם דהא גם הכא אלו לא אמר אם לא אתן לך מכאן ועד ג' שנים יהיה מכר מעכשיו גם ר' יהודה מודה דאסור דלא מקרי צד אחד דהא גם אם לא יתן לו מעותיו יהא קנוי לו מן אחר הג' שנים ואילך ואין ללוקח הפירות ומה שאוכל הוא בשכר הלואה שהקדים לו מעותיו למוכר וכ"כ רש"י להדיא בב"מ דף ס"ה ע"ב וא"כ במשכנתא גם אם לא יפדנה בסוף מ"מ כל מה שאוכל הוא בשכר הלואה כיון דלא הי' מכירה למפרע:
ועי' בתוס' בב"מ שם ד"ה לכשיהיו לי מעות וכו' ושם קושייתם אההיא דאם מכר לו ואמר לו לכשיהיו לי מעות החזירה לי הוי צד אחד ברבית ומותר לר' יהודה דבמה שם מכר עליו והוי רק כמשכנתא דתמיד יכול לפדותו (ובאמת גם בזה י"ל דהמכר הוי מיד אלא דמה שיחזיר לו מעותיו הוי בדרך קיום תנאי דמכר לו בתנאי דאם יחזיר לו מעותיו שיחזיר לו הקרקע בתורת קיום התנאי והמכירה נתקיימ' מיד) ותירצו דבמשכנתא גם יורשיו יכולים לפדותו אבל התם לכשיהיו לי מעות דוקא הוא אבל לא יורשיו, והיינו ג"כ דבאומר לכשיהיו לו מעות אם בחייו לא יחזיר המעות הוי מכר למפרע משום הכי הוי צד א' ברבית, אבל קושייתם דהכא לכאורה לק"מ וכנ"ל. ובתירוצם דנקטו צד מכר אם לא יפדנו לזמן קבוע אבל במשכנתא לעולם ביד הלוה לפדותו ולפי דבריהם בב"מ אין צריך לקבוע זמן מוגבל אלא דזהו עצמו הוי זמן אם לא יתן לו מעותיו בחייו. וגם נראה דבמשכנתא כיון דגם יורשיו יכולין לפדותו לא מקרי מכר כלל וכל מה שאוכל הוי רבית ולא מקרי כלל צד א' דאף אם לעולם לא יפדה מ"מ הכל בשם הלואה אוכל הפירות ומלישנא דתוס' דהכא משמע דבמשכנתא לא הקילו להתיר צד א' ברבית כמו סאה בסאה ולא ידעתי דלכאורה במשכנתא הוי רבית וודאי ואין כאן צד א' וצע"ג:
תוד"ה מיום ליום כתבו דרבינו יחיאל ס"ל דדוקא בבע"ח וקדשים בעי מעל"ע ולא בעלמא, והם כתבו דגם בעלמא הכי הוא, ובמ"ל (פ"ב מהל' אישות) הוכיח דלשיטה זו לא בלבד בעלמא היכי דכתיב בקרא שנה אלא דגם בלישנא דמתני' הכי הוא דאל"כ מאי פרכינן ערכין (דף י"ח) ורב דאמר לערכין אמאי ל"א לפ' יוצא דופן הא י"ל משום דדמי לאינך דבעי מעל"ע אלא על כרחך דגם בההיא דיוצא דופן בעי מעל"ע:
ואינו מוכרח כ"כ די"ל דזהו נכלל בתירוצא דהש"ס דומיא דכתיבא בהדיא היינו דמשום זה בעי מעל"ע ובמ"ל הוכיח בבירור להיפוך דלא בעי מעל"ע מסוגיא יבמות (דף ל"ד) וראיה זו כבר רמזה המג"א (סוסי' ע"ג) אבל זהו רק לפירש"י שם אבל לא לפי' התוס' באופן דליכא הכרעה ואעפ"כ נראה דהכרעת האחרונים המג"א הנ"ל והש"ך (סימן ל"ה) דלא בעי מעל"ע:
אולם העומד לנגדינו פסקא דהרמב"ם (פ"י מהל' נדרים וטור ש"ע סימן ר"כ) דבאומר שנה זו אסור מעל"ע, והרשב"א בתשו' (סימן תר"ן) הוכיח כן מלישנא דמתני' מיל"י דהיינו מעל"ע, כדאיתא ערכין (דף ל"א) ורבנן האי ימים מאי עבדי ליה מבעי ליה מיום ליום והיינו מעת לעת כדמסקינן שם:
ולענ"ד מלשון רש"י משמע להיפוך דמה דאמרינן מבעי ליה ר"ל דחזר מזה דבאמת לאפוקי שנ"ע וע"ז אמר ור' נפקא ליה מן עד תום שנת ממכרו ורבנן האי מבעי ליה ר"ל דחזר מזה דבאמת לאפוקי שנ"ע אתיא מן עד תום אלא דאתיא דהו"א מיום ליום אין מעל"ע לא א"כ משמע בהיפוך מלישנא דגמרא מיום ליום אין מעל"ע משמע:
ויותר הו"ל להרשב"א לדייק מברייתא ערכין (דף ל"א ע"ב) וחכ"א מונה מיום ליום והיינו מעת לעת דהא באמת בבעלי חיים בעי מעת לעת וג"ז אינו מוכרח כ"כ די"ל דלא מיירי ובא לאפוקי מדר' דלא בעי שס"ה ימים [ועיין נדרים (דף ע"ז ע"ב) משמע דלשון מיום אל יום משמע מעל"ע וברש"י פ' מטות כתב בהיפוך דמיום אל יום אתיא דלא בעי מעל"ע. וצ"ע]:
ולומר דבנדרים משום חומרא הוא אינו במשמע דלפי ראיית הרשב"א מלשון מיום ליום א"כ ה"נ בברייתא דר"ה (דף ז' ע"ב) המשכיר בית לחבירו לשנה מונה יב"ח מיום ליום היינו גם כן מעל"ע, הרי דבעלמא בדיני ממונות הכי הוא ועיין תשובת מהריב"ל (סימן ג' סעיף צ"ו) משמע דהוי ספיקא ע"ש דדן בלשון קבלת הפשר אשר יתפשרו תוך ג"ח אם בעי מעל"ע [ובמהריב"ל (ח"ב סימן כ"א) כ' לתרץ אמה דלא פשיטא הש"ס ר"פ קונם האיבעיא דשנה סתם מהו מברייתא דר"ה (דף י"א ע"ב) המודר הנאה מחבירו לשנה מונה יב"ח מיום ליום ולא קתני לשנה א' היינו דבא רק לאפוקי דלא בעי מעל"ע כמו בבע"ח, ונפלאתי הא אדרבא בנדרים באמת בעי מעת לעת לרמב"ם וש"ע והביאם המהריב"ל עצמו (ח"ג סימן צ"ו) וצריך עיון] והיינו ע"כ אף דפסקינן דבעלמא לא בעי מעת לעת מכל מקום בלשון ב"א היינו מעל"ע:
אמנם אעפ"כ אף שהוכחנו מתשובת הרשב"א הנ"ל דלא מדרך ספק הוא, אלא דודאי בלשון ב"א הוא מעת לעת, מדמוציאין מהמשכיר דהא קרקע בחזקת בעלים קיימא והכי מוכח לכאורה ממה דהשמיט הרמב"ם דבבע"ח הוא מעל"ע, ע"כ דסמיך מדכ' דמונה מיום ליום, מ"מ מלישנא דתוס' והרא"ש ר"פ קונם נוטה יותר דלא בעי מעל"ע, אלא דהב"י כתב דאפשר לפרש דס"ל ג"כ מעל"ע, עכ"פ אינו הכרח לודאי:
מה שכתב מעכ"ת נ"י דלא מצינו מעל"ע רק בקדשים ובבתי ע"ח, זה אינו מספיק כ"כ, דנהי דכ"כ תוס' נדה (דף מ"ז ע"ב) מ"מ בערכין (דף ל"א) כתבו תוס' ב' שיטות בזה, ואף דהב"ח ט"ז ומג"א (סי' נ"ג) כתבו דיכול להתפלל ערבית דנעשה גדול בתחילת הלילה, י"ל בדרבנן סמכינן על הפוסקים דלא בעי מעל"ע, ואולי באמת להוציא אחרים בקידוש וכן בבהמ"ז אם האחרים אכלו כדי שביעה, י"ל דאף דבדקו אותו והביא ב"ש, מ"מ חיישינן דעדיין לא כלו לו יג"ש דבעי' מעל"ע, ואף דמסתימת דבריהם לא משמע כן, מ"מ י"ל דכיון דרוב הפוסקים שסתמו דבריהם, משמע דס"ל דלא בעי' מעל"ע סמכינן עלייהו אף בדאורייתא. אבל מ"מ בפדיון דהוא אפוקי ממונא לא מפקינן, כיון דאיכא דסברי דבעי' מעל"ע, עי' ש"ך יו"ד (ססי' קע"ז) ועי' בתשובת מהר"י לבית לוי (כלל ג' סי' נ"ג) בארוכה, ובתשובת תורת חיים למהרח"ש (ח"ג סי' י"ז):
אולם מדברי הסמ"ע והש"ך חוה"מ (רסי' ל"ה) מבואר דאפי' לאפוקי ממון דנין כן דלא בעי מעל"ע דהא ס"ל דבעדים כאלו מפקינן ממונא אפומייהו, ואף דבאמת יש לפקפק על הסמ"ע והש"ך דאמאי מפקינן ממון, הא לקצת פוסקים בעי' מעל"ע, י"ל דס"ל דאף לאידך שיטה בתוס' עירוכין הנ"ל הא כתבו הטעם דילפינן שנה שנה מבע"ח, א"כ י"ל דוקא בהנך דכתיב בהו שנים בקרא כמו שדה אחוזה וערכין, אבל שנים דגדלות, הא לא נזכר בקרא רק הל"מ י"ל דס"ל דלא בעי' מעל"ע, מוכח שכן דעת הש"ך, דהא ס"ל להש"ך בחוה"מ דכן דעת הרמב"ם, והרי בהרמב"ם ריש הלכות ערכין מפורש דבעינן מעל"ע [ודרכו בקודש דהרמב"ם נעלמה ממני דלא כתב זה בשום מקום דבעינן מעל"ע רק בערכין, וביותר דבפרק י"ב מהלכות שמיטה ויובל גבי בע"ח לא הזכיר זה, וצ"ע] אע"כ דיש חילוק כנ"ל, ואף להמ"ל (פ"ג מה"א) דמוכיח דלהך שיטה גם לענין י"ב וי"ג שנים דבן ובת בעינן מעל"ע, מ"מ י"ל דוקא מלתא דתליא בשנים אבל לא דתליא בימים, ואף דבערכין ילפינן חודש משנה דיום ל' כלמטה ואם היינו דנין דגם לענין זה ילפינן חדשים משנים דבעינן מעל"ע ממילא הי' מוכח דגם לענין ל' דפדיון הכי הוא, וסוגיא דבכורות (דף מ"ט ע"א) מדאצטריך למכתב ומעלה גבי ערכין, מ"מ בערכין גופא נ"ל דילפינן רק חדשים משנים לענין ומעלה, אבל לענין מעל"ע לא ילפינן, והכי דייקא לישנא דהרמב"ם ריש ערכין, דבהלכה ג' כתב וכמה הוא הערך אם הי' הנערך בן ל' וכו', ובהלכה ד' כל השנים האלו מעל"ע מיום הלידה, מדלא כתב סתם כל אלו, ודקדק בלשון כל השנים משמע להדיא דדוקא השנים בעינן מעל"ע כסתימת כל הפוסקים, ומעולם לא שמענו שחוקרים ודורשים על שעה דלידה, ואף דכתבתי דראוי להמתין י"ב שעות, וא"כ הי' ראוי לחקור על שעה דלידה, היינו כיון דהמנהג שלא לפדות בלילה, ממילא ביום ל"א אחר תפילת שחרית, מסתמא כל הכטי"ב:
תוד"ה והתניא הר"ז רבית גמורה כו' וצ"ל דרבית גמורה מדרבנן קאמר וכו'. יש לעיין לפ"ז לר"י יהא משכנתא ר"ק דליכא ילפותא מבתי ערי חומה דשאני התם דצד אחד ברבית הוא משא"כ משכנתא דלא הוי צד אחד וכמ"ש תוס' אח"כ בדיבור שלאחריו. ודוחק לומר דר"י ס"ל מסברא דמשכנתא לא הוי ר"ק דבזה לא מצינו דפליגי. וצ"ע:
דף לב.
תוד"ה מדאיצטריך דאי מדעתו לא גרע כו'. (עי' תורע"ק גיטין אות ע"ח):
דף לג:
מתני' אין עושין שדה. עיין טורי אבן מגילה דף י' ע"ב ד"ה כל המצות: