חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר
בכורות
דף ב.
מתני' שנאמר בישראל אבל לא באחרים. דרשא זו קאי על המוכר לו דהולד דהנכרי אבל הלוקח עובר דהאם דנכרי נפקא לן מקרא מקנך תזכר (שמות ל"ד) דכל האם בעי שיהיה מקנך ולא שיש לנכרי חלק בו. והא דלא דרשינן שותפות עם ישראל, היינו משום דכתיב בקרכם וצאנכם לרבות שותפות ישראל. ועיין בתוס':
דף ה:
מתני' וחמור שילדה כמין סוס. ברא"ש סי' ד' כתב דגרסי' במתני' וחמור שילדה מין פרה, לענ"ד מוכח כן ממה דדייקינן בסוגיא על הברייתא דחמור שילדה כמין סוס למאי קתני לה השתא מה פרה שילדה כמין חמור דאידי ואידי בני מקדש בכורה נינהו אמרת פטור. חמור שילדה כמין סוס פשיטא ומוכחינן מיניה דקתני משום סיפא דאם יש בו מקצת סימנים חייב. ומשנינן דסד"א חמור אדום בעלמא הוא, ולס"ד דהש"ס יקשה על מתני' דלא קתני לדין דמקצת סימנים חייב ובפרט למ"ש תוס' (ד"ה תלמוד) דמתני' דהכא ס"ל דמקצת סימנים פטור אפילו בעז שילדה כמין רחל (ופליג על מתני' דלקמן ט"ז ע"ב) חמור שילדה כמין סוס למאי קתני לה, אע"כ דל"ג לה במתני' וזה ראי' ברורה לענ"ד:
שם דא"ק אך בכור שור. לקמן י"ב ע"א:
תוס' ד"ה תלמוד וכו' מקצת סימן חייב מנא ליה. ע' לקמן י"ב ע"א תד"ה קמ"ל:
דף ו:
וליכא מידי דאתי מחי כו'. חלב שנחלב ביו"ט דקנה שביתה אצל נכרי ואינו יכול להוליכו ע"י עירוב שלו י"ל דכיון שלא היה בעונם בבה"ש דומה לירדו גשמים בי"ט דהוי כרגלי הממלא, ואף דשמנונית הוי כגוף הבהמה דמיני' רבו שאני שמנונית דאינו נפרד לעצמו ורק הוספת שמנונית משא"כ החלב נפרד לעצמו, וראי' מדאמר חלב חידוש הוא דליכא מידי דאתי מהחי ולא נקט דראוי להיות אמ"ה אלא דבא מהחי והיינו דמ"מ נתגדלו ובא מהחי והוי כמו ציר [דאין בו] איסור אמ"ה. (ועי' חי' חולין דף צ"ח ד"ה מה שכ' הרשב"א, ודף ק"ב ד"ה עוד ראיתי):
שם מדאסר רחמנא בב"ח כו'. נסתפקתי בחלב בן פקועה אי מקרי חלב שחוטה כיון דממעטי לה מבחלב אמו ושחוטה אינה ראוי' להיות אם, וזה לא שייך לבן פקועה, ונ"ל ראי' מסוגיין מדאסר רחמנא בב"ח הא חלב לחודי' שרי ודלמא איצטריך לחלב בן פקועה, אע"כ דמקרי חלב שחוטה, אח"כ מצאתי כן בעזה"י בשער המלך פ"ג הי"א מהלכות איסורי מזבח, ועדיין לדינא צ"ע:
שם הא דחולין שרי. עיין לקמן דף כ"ה ע"א תוספות ד"ה שער:
דף ט.
מאן תנא כו' (עמש"כ לק' י"ז ע"ב):
תוד"ה מאן תנא וכו' מדלא קתני ויצאו ב' ראשיהן כו'. תמוה לי דלמאי הוצרכו לבא בדרך דקדוק הא הוי הוכחה גמורה דלא מיירי ביצאו כא' דא"כ ממילא א"א לאוקמי כריה"ג ומה משני שאני התם דכתיב הזכרים הא מ"מ יקשה איך קתני זכר ונקבה מפריש טלה לעצמו הא כה"ג הוי נקיבה חציצה וכמ"ש תוס' בסמוך ד"ה זכר ונקבה, וביותר בממנ"פ דביצאו כא' לריה"ג אין כאן ספק לומר דמפריש טלה לעצמו או דהוי חציצה ופטור לגמרי או דלא הוה חציצה וצריך ליתן לכהן, וצע"ג. ובאמת קשה ג"כ על פירכת הש"ס אלא לאביי ליתני ויצאו ב' ראשיהן כא' הא י"ל דלא קתני משום בבא דזכר וטלה דמפריש טלה לעצמו דביצאו כא' הוי חציצה, וצריך לדחוק דמ"מ פריך דליתני ברישא דיצאו כא' ובסיפא לא ליתני כן וצ"ע:
תוס' ד"ה אמר וא"ת דמוקי מתני' כריה"ג וכו' אמאי ל"א כל שאינו בזא"ז בב"א אינו. ק"ל הא מרא דשמעתין דמוקי כריה"ג הוא אביי, והרי בקדושין דף נ' ע"ב אמר רבה כל שאינו בזא"ז וכו', איתיביה אביי המרבה במעשר וכו' משמע דאביי לא ס"ל לדרבה, ורבה יסבור כמסקנא דמתני' דלא כריה"ג, והי' מרווח נמי במה דהקשו תוס' שם וא"ת מדקאמר נמי וכו', והיינו דלמאי דקיי"ל בכללא דרבה דכ"ש שאינו בזא"ז וכו', ולזה אילו סברי רבנן דאפשר לצמצם, ואפ"ה היה ס"ל דרק אחד קדוש הי' בודאי קשה דלא ליקדשו כלל משום דאינו בזא"ז, אלא נהי דסבר דא"א לצמצם, מ"מ קשה להוי חציצה, וצ"ע:
דף י.
רש"י ד"ה צריכה מחשבה לטמא טו"א אם נגע בה שרץ. וכ"כ רש"י חולין דף קכ"א ע"א, נשאלתי מת"ח מופלג הא בסוגיא דנדה דף נ"א מבואר דא"צ הכשר שרץ ולא הכשר מים, וכ"כ הרמב"ם והר"ש ריש טהרות, לכאורה היא תמי' עצומה וחובה עלינו לטרוח ולמצוא יישוב, לזה נראה דרש"י בבכורות ובחולין ס"ל דרק הכשר מים לא בעי' דפשטא דלימודא דתנא דבר"י מוכי יותן מים, היינו לענין הכשר מים דמיניה מיירי הקרא, ועלה אמרינן מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה, אבל לענין הכשר שרץ לא ממעטינן לה, ומה דאמרינן מ"ש הכשר שרץ דלא בעי' מדתנא דבר"י הכשר מים נמי לא תבעי, היינו דזהו בודאי א"א לאמרו דלענין הכשר שרץ ממעטינן ולענין הכשר מים לא ממעטינן, דהא עיקר קרא מיירי בהכשר מים, וכיון דממעטינן מהכשר שרץ מכ"ש דממעטינן מהכשר מים, אבל בהיפוך שפיר די"ל דממעטינן רק מהכשר מים, ולא מהכשר שרץ, ויצא לרש"י כן מההיא מימר' דחולין שונין ישראל בטומאה וכו' וצריך הכשר מים, ואמאי לא נקט נמי הכשר שרץ, אע"כ כיון דעיקר החידוש דלא מקרי סופו לטמא ט"ח כדאמרינן הואיל ויכול לגררה, מש"ה נקט הכשר מים, דלענין הכשר שרץ ליכא חידוש דאף אם מקרי סופו לטמא ט"ח בעי' הכשר שרץ, גם י"ל דס"ל לרש"י דזהו פירוש הסוגיא דזבחים (דף ק"ה ע"א) אמרי במערבא צריכא הכשר ממקום אחר, היינו דתנא דבר"י ממעט רק מהכשר מים, אבל מ"מ צריכא הכשר ממק"א, היינו הכשר שרץ, ומש"ה שעיר המשתלח אינו מטמא, דבחייו אינו מקבל טומאה משרץ, ואף דרש"י זבחים שם נדחק לפרש בדרך אחר, הא בלא"ה דברי רש"י סותר לרש"י בחולין ובכורות הנ"ל, דבזבחים שם כתב רש"י במפורש אבל מי שסופו לטמא ט"ח א"צ ליגע בשרץ וכו' א"כ י"ל דגם בפירוש הסוגיא פליגי הני מימרות רש"י, דלפי"מ דס"ל בזבחים דגם הכשר שרץ לא בעי, ומש"ה הוצרך רש"י לדחוק בפירוש הסוגיא, אבל דעת רש"י בחולין ובכורות לפרש הסוגיא כפשטא דבעינן הכשר שרץ וכנ"ל, וכ"מ שכתב הכ"מ פ"ג מהל' אבות הטומאה בכוונת הראב"ד בהשגות שם בדרך השני, אף דבתשובת חכם צבי סי' ק"ז השיג לנכון על הכ"מ דאין זה כוונת הראב"ד, מ"מ נקטינן מיהו דהי' ס"ל להכ"מ לפרש הסוגיא כן, א"כ י"ל דרש"י ס"ל לקושטא דמלתא הכי:
ובאמת קשה לי על הכ"מ הנ"ל, דא"כ הו"ל לתרוצי בנדה (דף נ"א) דמה דאמרי ריב"נ לא יטמא טומאה קלה שלא במחשבה, היינו דטומאה קלה קיל דבעי' הכשר שרץ, ואפשר לומר דבעי לאסוקי אף לר"מ דסבר בזבחים דשעיר המשתלח מטמא מחיים, וע"כ דלא בעי הכשר שרץ, אבל לרבנן דר"מ בעי' באמת הכשר שרץ, והרי בלא"ה צ"ל כן אף לפירוש החכ"צ בהראב"ד דשינוי' דזבחים היינו דרבנן לא ס"ל לדתנא דבר"י א"כ הו"מ לשנויי' בנדה דריב"נ ס"ל כרבנן דר"מ דלא ס"ל לדתנא דבר"י, אע"כ דבעי לאסוקי דיסבור כר"מ ה"נ י"ל להכ"מ [ויש לחלק קצת, דלהראב"ד דאין הלכה כרבנן דר"מ, דהא קיימא לן בכל דוכתא דההלכה כתנא דבר"י, מש"ה בעי לאסוקי דיסבור כפי ההלכה, משא"כ להכ"מ דהלכה בזה כרבנן דבעי' הכשר שרץ, מ"מ ליכא קושיא כ"כ, ואך להראב"ד בדרך הראשון דמפרש בסוגיא דזבחים דהכשר ממק"א בעי' הכשר מים, ורק לענין שרץ לא בעי, זהו ודאי תמוה לענ"ד דהא בסוגיא נקט בפשיטות מ"ש הכשר שרץ דלא בעי' וכו' הרי דזהו פשוט דאם הכשר שרץ לא בעי גם הכשר מים לא בעי וצ"ע]:
ועיין במשניות בתוס' חדשים בשם מהרש"ח ריש טהרות במ"ש על קושיית תי"ט דשם דבפחות מכזית בצירוף עם אוכלים אחרים, כיון דאין סופו לטמא ט"ח בעי' הכשר שרץ ומים, ואישתמיטתי' סוגיא ערוכה כריתות (דף כ"א ע"א) דמוקי למתני' דנבילת בהמה טמאה דצריכה מחשבה דמיירי בפחות מכזית, וצירפם ומ"מ קתני בסיפא דאין צריך הכשר דמ"מ מקרי סופו לטמא ט"ח:
דף י:
תוד"ה מאי ארי' וכו' וכנחרו דמי. לא ידעתי הא קיימא לן דמתעסק אף דלא מתכוין לחתיכת בשר הוי שחיטה ולא הוי כנחרו וליכא רבותא כ"כ יותר מן להתלמד והו"ל למינקט אפי' נחרו נמי:
דף יא.
לא יהא חמור מן ההקדש. עי' טורי אבן מגילה כ"ג ע"ב ד"ה אדם מי קדיש:
דף יא:
קאתינא מכח גברא. ע"ל מ"ז ע"ב:
שם אצל העכו"ם כפירותיו. בהרע"ב פ"ג דדמאי מ"ד פי' אצל העכו"ם כפירותיו ופירות של עכו"ם פטורין מן המעשר, וכ"כ הרמב"ם, והראב"ד בהשגות מפרש כפירותיו דחייב למעשר ודאי דודאי אחלפינהו בפירותיו דחייבין מדרבנן [משום בעלי כיסין כדאי' במנחות דף ס"ו] ור"ש סבר דמאי דהוי רק ספק אם אחלפינהו. ולזה פריך בירושלמי דמ"ש ברישא דהוא דמאי ומשני כאן קופה בקופה וכאן פירות בפירות. ר"ל דרישא מיירי בקופה ומתירא שמא איני מכוין למלאות המדה. משום הכי ליכא ודאי דאחלפינהו. ובהרא"ש רצה גם כן לפרש כן ודחה דמה"ת הוי ודאי דאחלפינהו, ואמאי ל"א המע"ה, ולזה מפרש כפירותיו היינו כפי הפירות שיש לעובד כוכבים כגון שהפקיד אצלו ב' קופות ויש לעובד כוכבים ב' קופות שניהם דמאי ואם אין לעובד כוכבים אלא קופה א' קופה א' דמאי וקופה א' ודאי מתוקן. וכתב לפרש בזה דברי הירושלמי הנ"ל עי"ש. ותמוה לי מאד על הרמב"ם והרא"ש והרע"ב, הלא סוגיא ערוכה פ"א דבכורות דקאמר על מתני' דהכא א"ר אליעזר להפריש כ"ע ל"פ כו' ליתנם לכהן דת"ק ס' ודאי אחלפינהו ובעי ליתנם לכהן ור"ש סבר דמאי הרי מפורש כהראב"ד דכפירותיו היינו דחייב לעשר ודאי וצע"ג. (ועיין תור"ע דמאי אות ע"ד):
רש"י ד"ה דמאי וכו' [עיין מ"ל פ"ט מהל' מעשר ה"ב ד"ה אבל, כו' וראיתי להטוי"ד ס"ס של"א שכתב כו'] ונ"ל ראי' ברורה דתקנת חז"ל הי' ליתן לכהן בחנם מסוגי' דב"ק דקט"ו ב' דמוקי התם ברייתא דעשר חביות של טבל טמא כר' נחמי' ובשל דמאי ובסיפא דהאי ברייתא קתני ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן, ואם איתא דבדמאי יכול למוכרו לכהן וליקח דמים מאי הפסד כהן שייך אע"כ דנותני' בחנם, כנלענ"ד, גם מסוגיא דסוכה דף ל"ה ע"ב דאמרינן טעמא דב"ה דיוצא באתרוג דדמאי דאי בעי מפקר לנכסי' וחזי לי', ולב"ש דס"ל דאין מאכילין את העניים באמת אינו יוצא בדמאי, ע"ש, ולשיטת התוס' שם ד"ה אתיא לחם לחם כו' דהא דטבל לא מקרי לכם היינו מטעם שותפות דיש לכהן חלק בו עיי"ש, א"כ מדחזינן דאינו יוצא בדמאי אא"כ מטעם דחזי לעניים מוכח דאינו יכול למכור לכהן דמאי דאל"כ בלא"ה איך שייך לדונו כטבל דא"י מטעם שותפות הא אין לכהן חלק בו דהא מוכרן לכהן ולוקח דמי' אע"כ דצריך ליתן לכהן בחנם, ודו"ק. (א"ה ועי' תורע"ק דמאי אות ו'):
דף יב:
רש"י ד"ה חלה טמאה וכו' חייב מיתה. תמיהני הא חלה טמאה הוא רק בעשה. וכזה תמוה על תוס' ע"ז ס"ו ע"ב ד"ה אביי ועי' רש"י יבמות צ' ע"א ד"ה תרומה טמאה. (א"ה ביבמות שם כתב רבינו כך) רש"י ד"ה תרומה טמאה לא חזיא לאכילה כו' וכהן טמא קאי עלה במיתה דלא חלק הכתוב כו' ע"כ עי' חולין קי"ג ע"ב וצ"ע. ועי' רש"י בכורות י"ב ע"ב ד"ה חלה טמאה, ויש לישב קצת ע"פ דברי הר"ש פי"א מ"ג דפרה דמתני' דהתם פליג אההיא דחולין הנ"ל וצ"ע:
בהרא"ש פ"א סימן יו"ד כתב דזכר ונקבה הוי רוב לפטור אלא כיון דאפשר בהפרשת טלה ולא מפסיד מידי לא סמכינן עלה. תמה ידידי נ"י הא הרא"ש ס"ל דחזקת חולין שהי' לולד במעי אמו הוי חזקה מעליא, וא"כ יקשה במתני' פ"ד דטהרות, ספק בכור המוציא מחבירו עליו הראיה ואמרינן עלה פ"ק דבב"מ ותני עלה אסור בגיזה ועבודה, וכנראה מהרא"ש והר"ן (דף י"ט) דמיירי בכל ספיקות אף בילדה זכר ונקבה, והא בזה דליכא חזקת שלא ילדה הוי רוב וחזקה לפטור, דלא חיישי' אף מדרבנן עכ"ד:
מ"ש דמשמע כן מהרא"ש, נ"ל דמפורש כן בהרא"ש על המתני' (דף י"ז) זכר ונקבה אין לכהן כלום, דכתב הרא"ש דירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לבעלים, ויקשה הא הוי רובא וחזקה לפטור, ואמאי מפסידים ליה לרעות עד שיסתאב:
ולענ"ד היה נראה דהא חזינן דעת רוב הפוסקים דבספק טריפה, אף דנולד ריעותא מחיים מקרי חזקת היתר, ומקורו מיבמות דף פ"ג, דנתגרשה הערוה ספק קרוב לה, דאמרי' אוקי אותה בחזקת היתר לשוק, אף דנולד ריעותא מחיים דהיתה אסורה לעלמא באיסור א"א, ונ"ל לא דמוכח רק דאין מחזיקים מאיסור לאיסור, דחזקת א"א ודאי נסתלק לפנינו, אלא אפילו באותו איסור עצמו, דהא שם בנתקדשה ערוה בספק קידושין, ספק קרוב לה, אמרינן אוקי אותה בחזקת היתר ליבם, ואמאי הא כשנולד הריעותא היתה אסורה ליבם גם משום אשת אחיו, ונימא אוקי אחזקת איסור דאשת אח, דעדיין אסורה משום הך איסור אשת אח דהקדושין דערוה היה קרוב לה, אלא ע"כ דמ"מ מקרי חזקת היתר, והיינו משום דהיינו דנין כשימות בעלה תהא מותרת ליבם, והרי מת לפנינו, אלא דבאת לומר דנתחדש דבר שמיתתו לא יהא מתרת אותה, דהיינו קדושי ערוה, בזה אמרי' אוקי אחזקה דמיתת בעלה תהיה מתרת ליבם:
ומזה נראה לענ"ד לפרש קושיית תוס' יבמות שם מההיא דישב לו קוץ בושט, והאחרונים הקשו דהא הוי ספק בשחיטה, ולענ"ד דס"ל לתוס' דרק בספק שהה או דרס, דהחזקה היתה אם יעשה השחיטה כתיקונה תהיה מותרת, וזהו עצמו בספק אם עשה שחיטה כהוגן וכתיקונה, אבל בישב קוץ דהשחיטה היה כתיקונה והחזקה היה מורה דאם יעשה כן תהיה מותרת, והרי נעשה כן בפנינו, אלא דבאת לומר דנתחדש דבר נקובת הקוץ שגורם שלא תתיר השחיטה, דזה הוי כמו חזקת היתר ליבם הנ"ל:
ולפ"ד קשה איך כתב הרא"ש דחזקת חולין הוי חזקה הא אדרבא אנו דנין מיד דכשיולד יהי' קדוש בבכורה, והרי נולד בפנינו, אמנם באמת הרא"ש כ"כ גבי חולבת דמכח חזקת חולין, י"ל דכה יקום וכה יהיה ולא ישתנה להיות קדוש בלידה דבאמת כבר ילדה, וא"כ הכא בזכר ונקבה דהיא מבכרת ומיד אנו דנין כשיולד יהי' קדוש דמאן מפיס דהנקבה תצא תחילה, כמו כן אפשר דהזכר יצא תחילה, לא מקרי חזקת חולין:
אולם איני עומד על כוונתו דמעכ"ת, אמאי הוצרך להקשות בהקדמת דברי הרא"ש דחזקת חולין הוי חזקה, והוי רובא וחזקה הא ברוב לחוד ג"כ לא חיישינן אפילו מדרבנן, ואמאי לא הקשה בפשוטו כאשר אנכי הקשיתי ובקוצר כיון דהרא"ש כתב דזכר ונקבה מדינא פטור, ורק כיון דאפשר בהפרשת טלה בלא הפסד, א"כ אמאי בכור בהמה טהורה מפסידינן לי' לרעות עד שיסתאב וממילא אסור ג"כ בגיזה ועבודה, וכן הי' קשה לי על דברי הרא"ש מקודם שכ' דבב' זכרים ונקבה מדינא סגי בטלה שנותן לכהן דהוי ס"ס שמא אחת ילדה ב' זכרים ספק שאחר נקבה נולד הזכר, אלא כיון דסגי בהפרשת טלה לא מפסידין, ואמאי בבכור בהמה טהורה קתני במתני' (דף י"ז) בב' זכרים ואחת נקבה דנותן אחד לכהן ואחד ירעה:
ובזה אמרתי דדוקא בפטר חמור דסגי בהפקעת קדושה ע"י טלה, בזה שייך לומר דבטלה אחד שנותן לכהן הופקע הקדושה ויותרו שניהם מכח ס"ס, אבל בבכור בהמה טהורה דל"ש פדיון, וא"א לנהוג חולין בב' הזכרים, דע"ז ליכא ס"ס, וממילא שניהם אסורים בספק קדושה, דאיזה מהם תתיר ואיזה מהם תאסר, ואף דמשמע במתני' שם דבמת אחד מהם השני ירעה, ומשמע דגם במת ונאבד מהעולם, וא"צ לדון עוד עליו, מ"מ י"ל כיון דכבר נאסרו שניהם הוי שניהם גוף איסור, (עיין ש"ך יו"ד סי' קי"א סק"ד), אבל בזכר ונקבה יקשה כנ"ל, וכעת מצאתי דהקש' כן המשנה למלך (פי"ב הי"א מה' בכורים) על ב' זכרים ונקבה ולענ"ד כמ"ש, מ"מ לפי תירוצו מיושב גם כן ההיא דזכר ונקבה:
דף יג.
תוס' ד"ה מה וכו' עד דמטא שטרא לידיה. עיין קדושין י"ד ע"ב תד"ה הואיל (א"ה עיין חי' יו"ד סימן רס"ז סכ"ג):
דף יג:
הניחא למ"ד גזילו אסור. (עי' חי' חו"מ סי' שנ"ט):
דף יד.
תוד"ה רב. תמוה לי על התוס' והפוסקים למה הצריכו כסף ומשיכה, הא יכול להקנות במשיכה ליתן לנכרי במתנה חלק באם, ובמתנה לכ"ע משיכה בנכרי קונה כמו שכתבו תוס' בע"ז פרק השוכר (דף ע"א) ד"ה פרדשני. וצ"ע, (ועי' שו"ת ח"ב סוף סי' ק"כ):
דף טו.
אימא כצבי ואיל דחלבן מותר. ק"ל דאם איתא דרצתה תורה ללמוד שיהי' בכל דבר כחיה, לכתוב רק צבי וממילא פטור מבכורות וממתנה ומדאיצטריך איל לפטור ממתנות ע"כ דהתורה רצתה ללמוד רק מה שמסתבר יותר, וממילא א"א ללמוד לחלב ואו"ב דמסתבר יותר ללמוד בכורה ומתנות שאינו נוהג בקדשים משא"כ חלב ואו"ב דנוהגי' בחולין ובמוקדשים כדאמרי' באמת דמוקמי' מיעוטא דאך יותר לחלב מאו"ב [מהאי טעמא] וצע"ג:
דף יז:
זכר ונקבה אין כאן כו', בהרא"ש סי' ד' (עמש"כ לעיל י"ב ע"ב):
תוד"ה אפשר לצמצם וכו'. נתקשיתי מאד בשיטת תוס' כאן ובחולין דף כ"ח ע"ב דבההיא דמחצה על מחצה כרוב, אף דקיי"ל כרבנן דריה"ג דא"א לצמצם מ"מ הוי ס"ס, שמא האמת כפי הנראה לנו שהוא מחצה, ואת"ל דאינו כן דלמא הנשחט הוא הרוב [וחידוש בעיני שלא הערו האחרונים להוציא מזה דעת תוס' דס"ס גם באתחזק איסורא שרי, דהא במחצה על מחצה בשחיטה הוי ס"ס בפסול השחיטה דהוי חזקת שאינו זבוח], מבואר דס"ל דא"א לצמצם היינו דאי אפשר לנו לברר הדבר, אבל מ"מ יוכל להיות שהוא מצומצם, ולא ידעתי, א"כ בבכורות (דף ט') דאמרינן מאן תנא א"ר ירמיה דלא כריה"ג, והא התם לא הי' הלידה בפנינו אלא דנמצא בדיר ב' זכרים, ואיך תליא זה בפלוגתא דריה"ג ורבנן אי סמכינן על השערת ראות עינינו, הא ממילא לא היה הלידה בפנינו, ואם חיישינן לריה"ג דהי' מצומצם, הכי נמי ניחוש לרבנן, וצריך עיון גדול:
דף יח:
תוד"ה שמניח כו'. נראה ששקלי וטריא וכמסתפק אם הפשט יחלוקו או כל דאלים גבר. נ"ל דאופן זה יהיה תלוי בפלוגתא דהר"ת והריב"א ב"ב (דף ל"ד ע"ב) דדעת הר"ת דלרבנן דר"י לא תלוי כלל ברמאי ואף דליכא רמאי כד"ג, רק באוחזין והחלוקה יכולה להיות אמת, ודעת ריב"א דהיכא דליכא רמאי לא בעי אוחזין ע"ש, וזה תלוי בפלוגתא ג"כ ברועה דמיירי בשמא וליכא רמאי ולא מקרי אוחזין כיון שהפקידו לו שלא מדעתו, ומש"ה לשיטת ר"ת כד"ג, ולריב"א יחלוקו, ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' גזילה) שכ' בטענת שמא יחלוקו, ועיין בטור (סימן ש') כ' במנה ומאתים וטענ' שמא יניח, ואמרתי דזה תלוי בב' שיטות הנ"ל והרמב"ם סובר בשיטת הריב"א שזכרנו ובשמא דליכא רמאי יחלוקו, והטור אזיל בשיטת הר"ת דבעי דוקא אוחזין וא"ל דתרווייהו הוא, אבל במנה ג' דידוע לנפקד שהיא של א', וכמ"ש הרא"ש, ולא תלי כלל ברמאי, ובאמת גם הגזילה יניח, ומ"ש הרמב"ם (פ"ט מהל' טוען) או שיהי' א' יושב בצד ערימת חטים וכו' וכתב הטור שם (סימן קל"ט) לפרש דבעי יושבים בצדו דלהוי שניהם מוחזקים, י"ל דסתם תחלה זה אומר כולה שלי ומיירי אף באני ארגתי דאיכא בודאי רמאי בעי אוחזין, כך היה נראה לכאורה, אח"ז ראיתי בש"כ (סימן שס"ה סק"ג) משוה דעת הטור להרמב"ם וכ' דבנידון הטור איכא רמאות, וסיים ועיין ברא"ש פרק קמא דמציעא עיין שם, ולכאורה הוא תימה כנ"ל:
ונראה דכוונת הש"ס שמ"ש הרא"ש דסברת כד"ג משום דכל א' ימסור נפשו יותר, וממילא משמע בשמא ל"ש זה, וכן דקדק הש"כ (ססי' קל"ט) וא"כ ע"כ דכאן באין אוחזין כד"ג אף דליכא ודאי רמאי וכל א' סובר שהוא הגבי' תחלה, מ"מ מי שמחזיק בלבו שהוא הגביה תחלה ימסור נפשו יותר. ולזה דימה הש"כ גם כן בשמא ושמא היכא דליכא רמאות כמו גזילה הדין דיחלוקו דבשמא ל"ש כל דאלים גבר, אבל במנה ומאתים היכא דאיכא רמאות שייך כד"ג שהרמאי ירפה ידו ולא יחזיק, ודברי הרמב"ם והטור עולים בקנה א', ובזה מבואר בכוונת הש"כ (ססי' קל"ט) בשמא ל"ש כד"ג, וקשה מדברי תוס' בכורות שכ' לפרש כד"ג אף בשמא, ולפי הנ"ל ניחא דהתם איכא רמאות דמסתמא כל א' מכיר בשלו ושייך אפי' בשמא כד"ג, אולם במה שדעת הש"כ שם באומר א' מכם הפקיד אצלי מנה כיון דאין תובעי' במקצת לא הוי רמאות ויחלוקו, אינו מובן לחלק, גם לא ידעתי מאין יצא חילוק זה, ואימא בכה"ג יניח, ועיין:
דף יט:
מתני' בנות שלש ודאי לכהן. עי' תוס' חולין דף מ"ז ע"א ד"ה כל:
שם זה הכלל. [עיין תויו"ט] י"ל דזה הכלל ר"ע קאמר לה והיינו דתחלה אמר דטינוף סימן ולד וממילא הבא אחריו אפי' ספק לא הוי אבל בא"י אם טנפה הוי ספק, ומוסיף בזה הכלל דכל ספק דהיינו אף בחולבת מקרי ספק דחיישינן למיעוטא דחולבת אף על פי שאינה יולדת עיין בסוגיא ודו"ק:
דף כ.
כי אזלי רבנן כו' (עי' חי' חולין דף ד' ע"א):
תוד"ה ור"י כו' היינו משום דאמר קים לי בנפשאי כו' תמוה לי דא"כ מאי פרכינן לרב ממתני' דשור שנגח את הפרה דהא התם ליכא ברי לסייע להרוב וצ"ע. וכבר כתב' מזה ברפ"ג דב"ק (אות כ"ה):
דף כ:
תוד"ה חלב. (א"ה עיין שו"ת ח"א סימן קצ"ח, ובחי' חולין דף י"א):
דף כד.
תוס' ד"ה ופלוגתא וכו' וא"ת דר"י בן המשולם. ק"ל הא בממ"נ לפי תירוץ ב' בתוס' במעל"ד זה ד"ה והיינו כיון דלא קמיפלגי על ההיא עצמה לא מיקרי פלוגתא הא לתירוץ זה באמת איכא פלוגתא הן מטעם דבר שא"מ הן מטעם מ"ד בחולין דתולש היינו גוזז אלא דאינו בכלל בר מפלוגתא כיון דליכא פלוגתא בהך דינא עצמו. א"כ ממילא אין התחלה לקושייתם דשפיר הוי מכלל דפליג. ומ"מ הוי ס"ד דפלוגתא דברייתא כההיא דרשב"ג דפליג עלה בדין זה לא הוי בכלל. ולתירוצם א' שם הא הוצרך למיפסק הלכה כיון דטעמא דריבה"מ משום דבר שא"מ איכא פלוגתא וצריך לאשמעינן דהלכה מטעם דתולש לאו היינו גוזז ובההיא ליכא פלוגתא וממילא לא ידעינן דפלוגתא דברייתא לא הוי פלוגתא:
דף כד:
תוס' ד"ה והיינו וכו' וי"ל דלמא מטעם דפסק רב כוותיה. תמיהני מאד דמ"מ מאי פרכי' וכיון דאמר רב בכולי' פירקין וכו' הלכה כריבה"מ למ"ל הא אי לאו אמר הכי ה"א דלא נכלל בכללא דהלכה בכוליה פירקין לבר מפלוגתא והייתי אומר דתולש היינו גוזז ורשב"ג דמתיר היינו מטעם דהוי דבר שא"מ דהא באמת מה"ט לחודיה ג"כ מותר. ובזה הא איכא פלוגתא דתנאי במתני' שבת נ"ד ע"א ובלבד שלא יכרוך ובביצה כ"ג ע"ב עגלה של קטן דסברי דשא"מ אסור ולזה אשמועינן רב דהלכה כריבה"מ משום דתולש לאו היינו גוזז ולאידך תירוצם ניחא כיון דהפלוגתא אינו על דין זה ממש הוא בכלל הלכה בכוליה פירקין ואף דרב פסק בעלמא דדשא"מ אסור היינו יודעים דמ"מ ההלכה כן משום דת ולש לאו היינו גוזז אבל לתירוצם קמא צע"ג:
תמוה לי לפ"ז מאי פרכינן לעיל וכיון דאמר בכולי' פרקין וכו' הלכה כר"י בן משולם למ"ל הא אי לא אמר הכי הו"א דלא נכלל בכללא דהלכה בכול' פירקין דהייתי אומר דתולש היינו גוזז וטעמא דר"י בן המשולם דמתיר משום דדשא"מ מותר, דהא האמת מה"ט לחוד ג"כ מתיר, ובזה איכא פלוגתא במתני' תנאים דסברי דשא"מ אסור במתני' בשבת דף נ"ד ע"א ובלבד שלא יכרוך, וכן בביצה כ"ג ב' מתני' עגלה של קטן, וא"כ הרי נכלל בכלל לבר מפלוגת' והוצרך רב לאשמועי' במפורש דהלכה כר"י בן המשולם ומשום דתולש לאו היינו גוזז, ולאידך תירוצם ניחא כיון דהפלוגתא אינו על אותו דין ממש בודאי נכלל בכלל הלכה בכולה פירקין ואף דרב פסק בעלמא דשא"מ אסור היינו יודעים בהכרח דטעמא בכ"ז בה"מ משום דתולש לאו היינו גוזז, אבל לתירוצם קמא קשה. וצע"ג:
בא"ד והא דאסר ר"י כו' יש לחלק בין במקום מצוה. ק"ל הא בלא"ה מוכח כן משמעתין דרב דסבר הכא דכנגדו בי"ט מותר דהוי דבר שא"מ וכלאחר יד הא בגרירה גם כן הכי הוא אע"כ דשאני במקום מצוה וצ"ע:
יעויין בתוס' דבבכור ויו"ט לא שרי' למיתלש להדיא רק הקילו באינו מתכוין בבכור כיון דתולש אינו גוזז, וביו"ט דהוי כלאחר יד [ואף דגם בגרירה הוי אינו מתכוין וכלאחר יד, צ"ל דלא הקילו רק התם שלא תתקלקל שחיטתו כמ"ש תוס' באידך תירוצם דאפילו במכוין התירו ע"י עוקר כלאחר יד מה"ט דלא תתקלקל שחיטתו ה"נ להך תירוצא בצירוף אינו מתכוין, והא דצידדו תוס' מסוגיא דדם מפקד פקיד, דדבר שא"מ ומקלקל מותר לכתחילה וההיא דגרירה מיירי בליכא קלקול, צ"ל דכלאחר יד חמור יותר ממקלקל ולאידך תירוצא באמת ג"ז אסור, ובכתובות משום מצוה הקילו, ודלא כהמ"ל (פ"א דשבת) דנתקשה בזה]:
ולכאורה תמוה דהתינח ביו"ט דדבר שא"מ דרבנן, מש"ה בתרי דרבנן דשא"מ וגם כלאחר יד הקילו, אבל בבכור דבשאר איסורי' דבר שא"מ דאורייתא, אם כן מה הפרש בין מתכוין לאינו מתכוין, ויעויין בפני יהושע פרק קמא דכתובות בההיא דמפקד פקיד דהקשה כזה בהא דאמרינן שם דבא"מ ומקלקל שרי גם לר"י, דמה מעליותא לר"י בדבר שא"מ יותר ממתכוין, ותירץ שם דבשבת דשא"מ רק מדרבנן אסור עיי"ש, וא"כ בההיא דבכור דדבר שא"מ מדאורייתא אסור יקשה כנ"ל, [ואולי י"ל דבאינו מכוין וליכא פס"ר ממילא הוי ספק אם יעשה האיסור מש"ה קיל ביותר דהוי כמו ספק דרבנן כיון דתולש לאו היינו גוזז לא אסר רק במתכוין לתלוש, או בענין דהוי פס"ר דהוי ודאי תולש אבל באינו מתכוין וליכא פס"ר אולי באמת לא יתלוש, וניחא ג"כ בההיא דכתובות דבמקלקל לא אסרו רק בודאי, אבל התם כיון דאינו מתכוין לפתח א"כ אפשר שיטה ולא יהיה נעשה הפתח, הוי כמו ספק דרבנן]:
ונלענ"ד דהנה לא מצינו כ"כ מפורש דר"י ס"ל דדשא"מ בשאר איסורין דאסור מדאורייתא זולת לאביי דמשני בההיא דבהרת לא נצרכה אלא לר"י דאמר דבר שא"מ אסור, הרי אף למה דס"ל קודם חזרה דאין חילוק באינו מתכוין אם הוי פס"ר או לא מ"מ לר"י מדאורייתא אסור ממילא גם בלאו פס"ר אסור מדאוריית' וכדפירשו תוס' יומא בפירכת הש"ס ומי אמר אביי הכי והתניא בשר וכו' היינו דהתם מוכח דדשא"מ אסור מדאורייתא לר"י ועלה משנינן הנ"מ בכל התורה כולה, אבל צירוף דרבנן היינו כדפירשו תוס' דבשאר איסורין דאורייתא אבל בשבת הוי דרבנן, ואף דלבתר דחזר אביי לרבא דאתיא אפילו כר"ש דמודה ר"ש בפס"ר אינו מוכרח דיסבור אביי כן דדבר שא"מ בשאר איסורין אסור מדאו' לר"י, מ"מ צ"ל דס"ל להש"ס ביומא במה דפריך מבהרת וכו' דכיון דחזינן דאביי דקודם חזרה הי' סבר דלר"י דשא"מ אסור דאורייתא ובזה לא מצינו דחזר מסתמא ס"ל כן לקושטא דמלתא, וכמ"ש תוס' שם, וא"כ כ"ז לאביי אבל רב בבכורות י"ל דס"ל באמת דלר"י גם בשאר איסורין דבר שא"מ אסור רק מדרבנן, וההיא דבהרת משום דהוי פס"ר דגם לר"ש אסור:
וביותר הי' מקום לומר באמת דגם לאביי לבתר דחזר לרבא, אינו הכרח דיסבור דדבר שא"מ אסור מדאורייתא בשאר איסורים, די"ל דרק לס"ד היה ס"ל לאביי כן, היינו דהי' לו הכרח לזה מכח הברייתא דבהרת ומוכח עכ"פ לר"י אסור מדאורייתא, אבל לבתר דהדר אין הכרח לומר כן, ומה דפרכינן ביומא מההיא דאביי דבהרת, י"ל דצירוף עששיות הוי פס"ר כמ"ש הלח"מ בהל' עבודת יום הכפורים, וא"כ אביי דמשני אפי' בהגיע לצירוף והוי דבר שא"מ ע"כ דזהו קודם שחזר אביי והוי סובר דגם פס"ר הוי בכלל אינו מתכוין ולזה שפיר פריך דהא קודם דהדר מוכח דהי' ס"ל דדשא"מ הוא דאורייתא:
ומה דהוכיחו התוס' ביומא בעששיות לא הוי פס"ר, דהא פס"ר אף בלא ניחא ליה הוא לר"י דאורייתא כדמוכח מההיא דכריתות נתכוין לכבות להעליונות וכו' והובערו התחתונות, דבריהם תמוהים לי הא מ"מ זה ברור דלאביי מקודם דהדר והי' ס"ל דגם פס"ר הוי בכלל אינו מתכוין, א"כ ממילא בשבת פס"ר דלא ניחא לי' הוי רק דרבנן ויקשה מההיא דכריתות, וצ"ל בהכרח דאביי מוקי לההיא דכריתות כאידך שנויא דשם דמיירי במתכוין להבעיר, ופליגי אי הבערה ללאו יצאתה או לחלק, אם כן י"ל שפיר דעששיות הוי פס"ר וכדס"ל לאביי קודם חזרה דפס"ר הוי אינו מתכוין ואסור לר"י בשבת רק מדרבנן:
אך מ"מ לא נ"ל לומר כן דלאביי דלאחר חזרה גם בשאר איסורין דשא"מ לר"י הוי רק דרבנן, דא"כ יקשה מסוגיא דפסחים (דף כ"ה) כי פליגי אליבא דר"י וכו' והיינו כיון דלר"י היכא דלא אפשר ולא מכוין מותר ה"נ בלא אפשר ומכוין עיי"ש בתוס', ואם איתא דאינו מכוין הוי רק דרבנן לר"י מה ראי' הא י"ל דבלא אפשר לא העמידו חכמים דבריהם לאסור אינו מתכוין, אבל במתכוין דאסור מדאורייתא י"ל דגם בלא אפשר אסור, אע"כ דס"ל דאינו מתכוין הוא דאורייתא, ואף דבשבת הוי א"מ רק בדרבנן, מ"מ הראיה משאר איסורין דא"מ הוא דאו', ואעפ"כ שרי בלא אפשר ה"נ במכוין, עכ"פ מוכח דלקושטא דמלתא ס"ל לאביי אליבא דר"י דדשא"מ בשאר איסורין אסור מדאורייתא, אבל מ"מ אין הכרח דיסבור רב הכי, ומיושב ההיא דבכורות דהא דמקילין בבכור דבאמת גם בשאר איסורין הוי דבר שא"מ דרבנן, והקילו בצירוף דתולש לאו היינו גוזז. (וע"ע בחי' יומא ל"ד):
דף כה.
והתניא שתי שערות. עיין פ"ב מ"ה דפרה:
תוס' ד"ה דהוה וכו' אין ללמוד מלאכה שאין צריכה לגופה. עיין שבת דף מ"ו ע"ב תוספות ד"ה דכל:
ד"ה גוזז וכו' ובקונטרס פירש וכו'. עיין לקמן דף ל"ד ע"א תוספות ד"ה אילימא:
דף כז:
דבי רב תנא. ע' שבת מ"ג ע"ב תוס' ד"ה דכ"ע:
דף כח.
תוס' ד"ה שלא וכו' כדמשני אמותר פסח. צ"ל כדמצינו במותר פסח. צ"ק:
דף כח:
מתני' מה שעשה עשוי וישלם מביתו. בטיהר את הטמא מיירי ע"כ בעירבם עם פירותיו ובטלי ברוב ובכה"ג ל"ש ישלם מביתו אלא דלצדדין קתני אם ערבן ברוב היתר מה שעשה עשוי. ואם עירבן בתוך מיעוט פירות ישלם מביתו. ולר"מ דדאין דד"ג מיירי כשעירבן הבעלים ולרבנן מיירי שערבן החכם. תוס' סנהדרין דל"ג ע"א ובב"ק ד"ק ע"א:
כתב התוי"ט וז"ל מה שעשה עשוי וישלם מביתו. כתב הר"ב למאן דדאין דינא דגרמי. היינו ר"מ ואשכחן דקניס שוגג אטו מזיד בגיטין פ"ה דף נ"ג ע"ב. כ"כ התוס' שם ע"א. ולפיכך חייב אע"פ שלא נשא ונתן ביד. עכ"ל. ולמאי דמוקמינן מתני' כרבנן ובנשא ונתן ביד צ"ל דהכא הוי כמו מזיד דלמה היה לו לטמא אותה כדי להחזיק דבריו. תוס' בגיטין שם. ובב"ק דף ק' כתבו דכמו דמחייבינן התם בגיטין במזיד כדי שלא יהא כל או"א הולך ומטמא טהרות חבירו ה"נ הכא חייבוהו חכמים כדי שידקדק בדין יפה. ולפ"ז מ"ש התוי"ט דהכא סתם כר"מ דקנסינן שוגג אטו מזיד ובגיטין סתם כר"י אינו הכרח דהא הכא בכלל מזיד. ואף אי מוקים הכא כר"מ דדיין דד"ג מ"מ יש לקיים הסברא דהוי בכלל מזיד, אלא דתוס' בגיטין בקושי' נקטו דאי מוקמי' כר"מ ניחא דקנסו שוגג אטו מזיד אבל לפי תירוצם דהוי בכלל מזיד בכל ענין י"ל כן וסתמא דהכא כסתמא דגיטין. שוב ראיתי דלפי תירוצא דתוס' דגיטין הנ"ל נכונים דברי התוי"ט דתירוצא דלמה היה לו לטמאותם כדי להחזיק דבריו, זהו שייך בטימא בידים ונגע בו שרץ, אבל למה דמוקמינן כר"מ דד"ג חייב ולא מוקמי לה בטימא ביד שפיר מוכח דקנסו שוגג אטו מזיד. אך לדברי התוס' בב"ק הנ"ל שפיר י"ל דאף אי מוקמינן כר"מ ומיירי בלא טימא ביד מ"מ הו"ל בכלל מזיד כדי שידקדק בדין יפה:
רש"י ד"ה ותיפוק איהו הוא דאפסיד אנפשי'. ודעת תוס' והרא"ש דזהו רק לרבנן דר"מ דלא דנין דד"ג בזה פטור היכי דאי הוי קמן מצי למיהדר ולא האכיל הדיין לכלבים והיכא דלא מצי למיהדר גם לרבנן חייב דבדיבורא הוי מזיק ממש. והא דמוקמינן לרבנן מתני' דהכא בנשא ונתן ביד אף בדעת (צ"ל בשקול הדעת) לא מצי למיהדר, היינו משום טיהר את הטמא דזהו בודאי אם איתא קמן היה אוסרו. אבל ר"מ אף היכא דאי איתא קמן מצי למיהדר ולא האכיל הדיין לכלבים מ"מ חייב מטעם גרמי. וראיה לזה דהרי לר"מ לא מוקמינן מתני' בנשא ונתן ביד והא בטיהר את הטמא מקרי מצי למיהדר:
תוס' ד"ה רביע וכו' אלא תקנת חכמים בעלמא הוא. עיין ב"ב ס"ג ע"ב תוד"ה אתמר:
דף ל.
רש"י ד"ה אינו חשוד על המעשרות, וא"צ לעשר ודאי כו' ולא ידעתי אף בחשוד על המעשר אין מעשר מהן ודאי דהא מ"מ הוא ספק אם עישר זו. (ואפשר דבחשוד הוי כמו ודאי דבזה לא אמרינן רוב ע"ה מעשרים הן ובעי ברכה. עי' שבת דף כ"ג ע"א. ובדברי רבינו בדמאי (אות ל"ג) ובשביעית (אות כ"ו)):
דף לא.
תוס' ד"ה דהא וכו' וכי לא יהיה נאמן. עי' בר"ש סוף פ"ב דנגעים:
דף לא:
ורבנן ההוא דגזרו. עי' זבחים ט' ע"א תד"ה למאי:
דף לב.
תוד"ה הוא. רבא נמי דמשני. קשה לי דהא לכאורה צריכים להבין דמה פרכינן דנילף בכור ממעשר בגז"ש דהעברה דא"כ לא תפדה בבכור למ"ל דנילף פדיי' ומכירה הכל ממעשר. אך באמת לק"מ דאלו לא כתיב רק במעשר גם מעשר לא היינו למדין מחרמים לאיסור מכירה דלא הי' מופנה ולזה צריך תרי קראי בבכור ומעשר דליהוי מעשר מופנה ללמוד מחרמים והדר נילף בכור ממעשר, וכ"ז ניחא להך אוקימתא, אבל לרבא דלמד דקרא דלא ימכר בחרמים מייתר ואם אינו ענין לחרמים תנהו למעשר, א"כ אם איתא דרצתה התורה ללמוד בכור ממעשר לא לכתוב כלל בבכור לא תפדה ונילף הכל בגז"ש ממעשר, ומעשר ידעי' מכח אם אינו ענין וצע"ג:
דף לב:
מה התם כהנים אין ישראל לא וכו'. קשה לי דנימא גם כן דבע"מ נאכל רק לב' ימים ולילה א' מהיקשא דחזה ושוק כמו דילפי' בתם לענין זה. עיין בהרע"ב ספ"ה דזבחים. גם לב"ה קשה דמה דלא יליף לאסור לזרים ולנכרים היינו מחמת היקישא דצבי ואיל אבל לענין זה נלמד דיהיה נאכל רק לב' ימים ולילה דלענין זמן האכילה לא שייך הלימוד כצבי ואיל דא"כ נימא גם כן דל"צ שיהיה תוך שנתו ונימא דתאכלנו שנה בשנה קאי רק אתם וצ"ע:
תוד"ה פסק וכו' דפירשו שהחלב מותר לעובד כוכבים. עי' לעיל לא ע"ב תד"ה מבליעו:
דף לג.
ומה טמא וכו'. בסוגי' לא מצרכי' לכך רק לת"ק דברייתא דמתיר רק לזרים ולא לנכרים דלא דרשינן צבי ואיל להכי, מש"ה הא דמותר לזר היינו מק"ו, אבל למתני' דמתיר אפי' לנכרי ומטעם דכצבי וכאיל ממילא מכ"ש לזרים ול"צ לק"ו, ואולי י"ל דאי לאו קל וחומר היינו מוקמינן לדרשא דצבי ואיל רק על זרים ולא להתיר אפי' לנכרי דמה שאפשר לקיים הקישא דכחזה ושוק מקיימים, לזה דרשינן הק"ו ול"צ קרא לזר ומוכח דאתי להתיר לנכרי:
שם תלתא צבי ואיל. עי' לעיל י"ב ע"א תד"ה מה:
תד"ה וב"ה כו' אתי ק"ו ומפקא מג"ש. עי' בב"מ קי"ד ע"א תד"ה ואידך:
דף לד.
עד השתא לא אשמעינן שמואל. עיין שבת דף קי"ד ע"ב תוס' ד"ה ת"ל:
דף לה.
מתני' וקשרו זנבות בכורות. עיין ברא"ש פ"ז דב"מ סימן ז':
שם וצריכא. קשה לי דלימא בפשוטו דאי אשמעי' נכרי הוא דמקילינן בפעם אחד כיון דאף במדעת ישראל ואף באומרו בפירוש לנכרי לעשות כן הוא רק מדרבנן מדין אמירה לנכרי שבות דקיל מגרמא וכמוכח מהרא"ש פ"ז דב"מ סימן ו', אבל בקטן דאסור מדאורייתא לומר לו לעשות דהא אין מאכילין לקטן איסור בידים אימא לא. ואי אשמעינן בקטן הוא דאסרי' בכורות האחרי' דנתכוונו להתירו כיון דלדעת הגדול הוי דאורייתא משא"כ בנכרי כיון דבאומר לו בפירוש הוא מדרבנן לא נאסרו האחרות. וצ"ע:
ובדברי הרא"ש בב"מ שם הוקשה לי דעל האיבעיא דשם בחסימה אם בכל לאוין הוי שבות באמירה לנכרי הביא דברי הראב"ד דכיון דלא אפשיטא אזלינן לקולא. וכתב הרא"ש עלה ואע"ג דמסקינן במטיל מום בקדשים ע"י נכרי אסור כדאיתא בבכורות פרק פסולי המוקדשים התם משום חומרא דקדשים הוא, ואיך תלה קושיא זו על פסקא דהראב"ד הא בלא"ה יקשה אמאי לא פשטינן שם האיבעי ממתניתין דהכא דמטיל מום ע"י נכרי אסור, וצריך עיון:
מ"ש מעכ"ת נ"י ראיה מהרא"ש פ"ז דבב"מ דהטלת מום ע"י נכרי הוי דרבנן, זהו ראיה ברורה ואין עליה תשובה, אף דחזינן דבדליקה בשבת לא התירו רק לומר כל המכבה אינו מפסיד, אבל לא אמירה לנכרי בהדיא ומ"מ גרם כבוי שרי הרי הגרם קיל יותר מאמירה לנכרי וכן בבכורות (דף ל"ד) דאמרינן זה הכלל לאתויי גרמא, הרי דקתני במתני' דע"י נכרי אסור, ואח"כ מייתי בזה הכלל גרמא משמע דגרמא הוא פחות מאמירה לנכרי, וכיון דגרמא במום דאורייתא לכאורה ג"כ ע"י נכרי דאורייתא. מ"מ ראייתו דמר מהרא"ש ברורה ומוכרחת כנלענ"ד:
שם וה"ה כהן לכהן דחיישינן לגומלין כתב רש"י כלומר ומסברא נפקא לן דרועה כהן אינו נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר. וקשה לי דאיך שייך לומר ומסברא נפקא לן דחיישינן לגומלים, ואלולי פירש"י היה נ"ל דהכי אמרינן דכיון דקתני רועה כהנים א"נ דרועים ישראל נאמן על רבם מי שיהיה כהן או ישראל ורועה כהנים א"נ היינו על רבם מי שיהיה, והא ברבו כהן יהיה נאמן דל"ש דאמר לא שביק ליה רביה דהא רבו כהן יחזיקנו לעצמו וללגימה הא לא חיישינן, אע"כ דהטעם דחיישינן לגומלין וממילא ה"ה הכהן אחר, או דבאמת רק לרבו כיון דרועה קאי גביה וכמ"ש רש"י בסוף הסוגיא במה דאמרינן מאי דאיכא בין לר' מאיר ולרבנן וכמ"ש בתוי"ט כאן ד"ה לא דנו ונכון בעזה"י:
גם קשה לי אמאי נקט רש"י הכהן אחר ולא נקט דרועה כהן א"נ לרועה כהן אחר דגומלין זה לזה שרבו יתן לו הבכור:
דף לה:
בעלים מעידין עליו. לשון השו"ע סי' שי"ד ס"י נאמן לומר שנפל בו מום מעצמו, מבואר מזה דאם הטיל בו מום היה אסור באכילה אף דהאיסור אכילה בדיעבד הוא רק דרבנן וכיון דהוי ספק בכור הו"ל ספק דרבנן מ"מ אסור. וע' במ"ל (פ"ד דבכורות) שכתב כן והביא ראי' מת' מהריב"ל ולענ"ד הדין מפורש כאן. והא דפסקינן (סי' שי"ג ס"ד) דרדפו ובעט בו מותר לשחטו ועי' בהרא"ש דבדרבנן קיימא לן כלישנא ב' ולהקל, נלע"ד דהתם אין הספק כלל בדאוריתא דהא הספק רק לענין האכילה, אבל הכא הוי הספק ג"כ לענין דאורייתא לענין גיזה ועבודה דספיקו לחומרא, ממילא גם שהוא מדרבנן מחמירי' בו, וכיון שקודם שהטיל בו מום היינו דנין על הספק הזה שהוא בכור דאסור בגיזה ועבודה מש"ה גם עתה שהטיל בו מום דמצד עצמו אסור באכילה אלא דבאת לומר שמא אינו בכור וזה הספק הוא ספק דאורייתא וע"י גלגול הוא דרבנן דל"א בזה ספק דרבנן לקולא כנלענ"ד בעזה"י:
דף לו.
עד מפי עד כשר. עיין סנהדרין דף ל' ע"ב ברש"י ד"ה בעדות בכור ובתוס' שם:
דף לו:
דאית לי' לאשתמוטי. משא"כ הכא דלא שייך אשתמוטי. תוי"ט. ומ"מ קשה אם דברי ר"י אמר רב בלא אמר פלוני איך אמרינן בתר הכי סיפא מסייע לי' מאיש פלוני נאמן, מאי ראי' סתמא מדין איש פלוני דהא פשיטא דיש חילוק גדול בין פלוני דבקל עבידא לגלויי מבסתם. וצ"ע:
דף לז.
מתני' השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טריפה מה שאכלו אכלו כו' והכי קיימא לן (בחוה"מ סימן רל"ד) ויעויין בפוסקים דנקטו ב' טעמים, אי משום קנס, אי דאכילת איסור מקרי לא נהנה דהיה ניחא ליה יותר אם לא היה אוכלו, ולכאורה קשה דאיך משכחת דאוכל תרומה שוגג חייב קרן וחומש הא לא מקרי נהנה כלל כיון דאיסורא אכל, ומצד אוכל קניא, וכן מצד מזיק אינו חייב חומש, ויהי' כמו שותה שמן תרומה דפטור מחומש, וכן בכל מאכלות אסורות, חלב וכדומה, דמחייב בשוגג חטאת הא לא מקרי נהנה כיון דניחא ליה יותר אם לא היה אוכלו, וצ"ל דמ"מ שם אכילה עלה, כיון דאין המאכל בעצמו מזיקו (ואולם קשה לי, במתעסק בחלבים דמחייב משום נהנה הא באמת לא מקרי נהנה, וצ"ע):
תוד"ה רי"א ע"ש ספרים דגרסי כגון מאן וכו'. וקשה היכי פריך כו', ולא הבנתי הלא כפי הגירסא אינו מציין על דברי ר"י א' מהן חכם לפרש כגון מאן אלא מציין במקום שאין חכם כגון מאן וקאי על מימרא דר"ח ב"ע ג' מתירין את הנדר במקום שאין חכם והיינו דחכם מתיר לבדו וכן הדיוק דבמקום חכם משום כבודו דחכם אין אחרים נזקקים להתיר ועלה אמר כגון מאן וא"ת כגון אנא דמקום שאין חכם היינו שאינו מומחה דאז א"י להתיר לבדו לכן יכולים אחרים להתיר אבל מה דאמר ר"י א' מהן חכם באמת לאו חכם מומחה וכדמסקי תוס' לאידך גירסא:
דף לז:
אמר לו זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי, אפשר דבמה דאמר כיוצא בה שמעתי היינו כי היכי דאמרינן התם גבי מלא מקדח דהוא וחיסורו שנינו שיהיה נכנס ויוצא ה"נ כרשינה הנכנסת ויוצאת והיינו דהתם גופיה דייקינן לה מלישנא דמלא מקדח וה"נ דייקינן מלישנא דמלא כרשינה ואולם ברמב"ם פ"י מה' ביאת מקדש ניקב ככרשינה כו'. וצ"ע:
דף לח.
רש"י ד"ה אין מדרס בכלי חרס שישבר. וכ"כ רש"י עירובין ק"ד ע"ב ועי' שבת פ"ד ע"א וצ"ע:
דף לח:
והא אין מומין בלבן. עי' לקמן מ' ע"ב תד"ה והא:
דף לט.
רש"י ד"ה לממעל בפדיונו כו' וקודם שתכלה זמן בדיקתו כו', לא הבנתי לאיזו צורך דקדק כן רש"י הלא אף בנהנה אחר כלות הבדיקה הוי הכי דאי מכאן ולהבא הוי מום לא נתפס המעות בקדושה בפדיון דמעיקרא, ואינו מועיל, וברמב"ם נקט דנהנה אחר שנתיאש מרפואתו, וגם בזה לא ידעתי למאי הלכתא נקט כן והא בפשוטו אין הפרש בין נהנה מקודם או אח"כ דאם הוי מום למפרע בין כך ובין כך לא מעל, ואם מכאן ולהבא בין כך ובין כך מעל, גם קשה לי למאי נקט הש"ס הנ"מ לענין מעילה ולא בפשוטו אם למפרע הוי מום וחלה הפדיון למפרע או דמכאן ולהבא הוי מום ולא חל הפדיון שמאז ומחויב לפדות עתה מחדש:
דף לט:
תוד"ה כמה וקשה לפירושו וכו', ותמוה לי דזהו באמת קושי' על רש"י שלפנינו במ"ש אלא מגביהו ג"א בתוך הבגד, אבל לפי מה שהביא תוס' פירוש הקונטרס הא פשיטא דאין הדמיון אלא מגביהין, אותן ג"א לב"ה דג"א קאי על ההגבהה דבזה לא פליגי ב"ש וב"ה כלל אלא ודאי דהפירוש הכא דבא לפרש לשון משלשלת דלא נקט כמה ארכן אלא דמשלשלת פירושו תלוייה למטה משפת הבגד אלא מגביהין אותן ולא נחית לשיעור הגבהה [דזה א"צ לפירוש הסוגיא דכאן] ובהגבהה שעל הכנף אינו מהחשבון ואח"כ מתחיל כמו דיבור אחר ג"א לב"ה היינו דמזה שמשפת בגד ולמטה פליגי בשיעורא לב"ה ג"א ולב"ש ד"א ואין כאן קושיא כלל:
דף מ:
מתני' בזמן שהוא עצם אחד כו' ואם אינה עצם אחד כו' כתב רש"י שהתנוכים וכו' דהאי אוזן בתוך אוזן אינו נראה כ"כ וקשה לי הא מבואר דף ל"ט דלכ"ע ג' כליות הוי פסול דיתר כנטול דמי והוי כחסר כוליא דחסרון בפנים שמיה חסרון, הרי דיתר בפנים ממש דאינו נראה כלל פסול לאקרוביה דממעטינן מן תמים יהיה עיין שם, ואולי באמת דקתני דכפול ואינה עצם אחד אינו מום היינו דלא הוי מאבראי לשחוט בחוץ אבל באמת פסול לאקרוביה, וצ"ע:
שם עינו אחת גדולה כו' בפשוטו נראה דעינו אחת גדולה והשנייה כדרכו, או אחת קטנה והשנייה כדרכו הוי מום דמחמת ברייתה או כחישתה היה ראוי שיהיה שניהם שווים. וכן נראה מלשון רש"י בריש מסכתין דף ג' ע"ב דכתב או אחת גדולה כשל עגל או אחת קטנה כשל אווז. ואולם מלשון הרמב"ם בפירושו, ובחבורו, ובטור שתהא עינו א' גדולה כשל עגל והשנייה קטנה כשל אווז, מבואר דס"ל דמתני' לאו או או קתני אלא דדוקא בשינוי בשתיהן שהאחת גדולה והאחת קטנה:
דף מה:
מתני' והחרש. עיין לעיל דף ל"ז ע"א תוס' ד"ה מה:
בשו"ת נוב"י ח' אה"ע סימן נ"ג מסתפק אם חרש היינו דוקא אינו שומע ואינו מדבר או דאף באינו שומע לחוד הוי מום:
שם והשוטה, נתקשיתי הא גם לשחוט דלאו עבודה וכל הפסולים ובע"מ כשרים בזה, מ"מ שוטה לפסול דהא מתעסק בקדשים פסול וצריך כוונה, ושוטה לאו בר כוונה, והרי בחולין (דף י"ג) איבעי' דלא איפשטא, קטן יש לו מחשבה ניכרת מתוך מעשיו בשחיטת קדשים, ומכ"ש שוטה דגרע מקטן, וכמ"ש תוס' חולין (דף י"ב ד"ה מאן תנא), דבשוטה אף גדול עומד על גביו לא מהני וצ"ע:
שם דתניא אכל דבילה (עי' חי' כריתות י"ג):
שם והנושא נשים בעבירה, לכאורה נראה ראיה ברורה לרש"י וסייעתו [רפ"ג דשבועות] דנדר חל על איסור ממתני' כהן הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה, וקשה מאי מהני הא אין אחע"א, ולא חל הנדר על איסור פסולי כהונה אע"כ דנדר חל:
אך יש לדחות די"ל הא דקתני עד שידור הנאה היינו מכל פירות שבעולם אם לא יגרשנה דשפיר חל האיסור על הפירות ורש"י דכתב עד שידור הנאה ממנה היינו דרש"י לשיטתו דנדר חל על דבר איסור:
דף מו:
אין נותנים לה ימי טומאה וימי טהרה. עי' נדה ל"ו ע"א תוס' ד"ה הלכתא:
שם שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן. משמע דלהך תירוצא תו לא דחקינן במתני' להגי' עד החוטם, אלא דעכ"פ מדרבנן בעינן עם החוטם, ואפ"ה קתני במתני' אע"פ שיש בו סי' בגופו ובכליו, הרי דאף בטב"ע דפרצוף פנים בלא חוטם דיצאנו מידי דאורייתא לא מהני סי' בבגדים, אף די"ל באמת דלהך שינויא אמרינן כאידך שינויא בסוגיא דבב"מ דכליו בחוורי וסומקי, ואדרבה אנו מרוויחים לישב קושית הב"ח בתשובה דלאחר שינויא בחוורי וסומקי פרכינן חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן הא להך שינויא ל"ח לשאלה, והו"ל להקדים הפירכא על שינויא קמא, ולפי הנ"ל ניחא די"ל דגם הך תירוצא ס"ל דחיישינן לשאלה אלא דהך תירוצא אזיל בשינויא דבכורות דפדחת לחוד מהני מדאורייתא, ולגבי דרבנן לא הי' ראוי לחוש לשאלה, לזה מוקי בחוורי וסומקי, ושינויא קמא אזיל בשינויא בתרא דבכורות, דפדחת לחוד לא הוי הכרה, מש"ה פרכינן לכל השינויים חמור בסימנים דבדאורייתא עכ"פ חיישינן לשאלה. (א"ה ועי' עוד בשו"ת ח"ד סי' ל"ב, וח"א סי' ק"ז ד"ה ומ"מ יסוד הזה):
דף מז.
הניחא למר ברי' דר"י וכו' אלא לר"פ במאי מוקי לה. (עי' חי' חולין קל"ב):
דף מח.
רמ"א אם נתנו כו' (עי' שו"ת ח"א סי' קע"ה):
שם א"ר ירמי' ז"א ב' יב"ש שהי' בעיר אחת ולקח א' מהם שדה מחבירו בע"ח גובה ממנו כו'. ותמיהני הא אף אם הם כלקוחות היינו דהוי ס' שמא לא נפל לזה חלקו כמ"ש תוס' ספ"ד דגיטין וא"כ הכא איך יוציא מידם, כל א' יאמר שמא נפל לחלקי חלק ירושתי ואני איני בכור, ואם נאמר דמוציאי' ממון בס"ס ניחא, ס' שמא אתה בכור וס' שמא אתה לקחת מאחיך חלקו וצ"ע:
תוד"ה דאמר וכו' ולפי' זה אתיא נמי שפיר ההוא דמרחץ וכו' ולא צריך לאוקמה כסומכוס. תמוה לי הא רב ושמואל אוקמי מתני' דוקא בבא באמצע חדש ומטעם תפיסה. ור"נ דפסק אף בסוף חדש כולו למשכיר דקרקע בחזקת בעליה קיימא הרי דג"כ דאזיל בתר מוחזק וממילא מוכח דר"נ ג"כ ס"ל דטעמא דמתני' דיחלוקו לא משום דחולק עמו והאי ספק כוודאי פלגא ופלגא דא"כ איך פליג ר"נ על מתני' בזה אלא ע"כ דס"ל דטעמא דמתני' כסומכוס ואיהו ס"ל כרבנן דאזלינן בתר מוחזק וצע"ג:
דף מט.
מת האב בתוך שלשים כו'. ובמת ביום שלשים יש לעי' אם לדמות לחוב דפסקי' בחוה"מ (סי' ע"ד) דעביד אינש דפרע ביומא דמשלם זמניה או דהכא גרע דהחיוב אינו ודאי דדלמא ימות הולד בו ביומו ויפטר, ועי' תוס' (פ"ק דבתרא דף ה'). אח"כ ראיתי בשיטה מקובצת בב"מ (פרק השואל) כתב בשם הרמ"ך דביום ל' בחזקת שנפדה וצ"ע לדינא:
דף מט:
וכשמואל בדיני. עי' גיטין ס' ע"ב תד"ה והשתא:
דף נב:
לאיתויי נכסי דאבי אבא, נ"ל אף אם אמרינן לכל מילי מכח אבוה דאבא קאתינא (עי' שו"ת סי' קל"ב) היינו דיכולים היורשים לטעון לזכות גם בזכות אבוה דאבא, ולבא בטענה זו נגד הלוקח ובע"ח, אבל מ"מ יש להם הזכות לירש אביהם בקבר, וראיה לזה מסוגי' דב"ב (דף קנ"ט) אלא אי קשי' הא קשיא בן בכור שמכר וכו', ולכאורה יקשה דלימא הש"ס בפשוטו, דהא קשיא איך אפשר לומר דמכח אבוה דאבא, א"כ בן בכור לא יטול פי שנים, היכי דגם הפשוטים מתו בחיי אביהם, דבני הפשוטים יאמרו לבן הבכור מכח אבוה דאבא אתינא, אע"כ דבזה א"י לגרע כח היורש הזה במה שבא לזכות לירש אביו בקבר, ובזה מיושב קושיית הרמ"א בשו"ת הנ"ל על סוגיא דבכורות דאמרינן ולא בראוי לאתויי נכסי דאבוה דאבא, הא בלא"ה יוכלו לומר מכח אבוה דאבא אתינא, ולפי הנ"ל ניחא, דבזה אין יכולים לגרוע כחו, דיאמר הוא מכח אבא בקבר אתינא:
דף נד:
תוד"ה אמר אביי וכי היכי דלא מהני בתירוש ויצהר לא מהני נמי בדגן ודגן, אפשר לומר בפשוטו דממילא דנין ק"ו דגן ודגן מתירוש ויצהר דלא מהני דל"ש למידרש כל דגן א' הוא דהא אדרבה ראשיתם הוי כאלו כתיב ראשית כל דגן ודגן אלא דליכא אלא חד מיעוט ממילא ילפי' בקו"ח דלא מהני וק"ל:
דף נו:
תוד"ה זונה ישראלית. עי' בצ"ק דמוחק קושי' א' מן תוס'. לפ"ז מה דנדחקו בתירוצם דהו"מ לאשכוחי באיסור ערו', לכאורה א"צ לזה די"ל דבאמת מגז"ש דתועבה משמע בכל מילי דלא תפסי קדושין הוי ערו' וכותית וערו' בכלל, אלא דמ"מ לרנב"ה דחייב כירתות ג"כ קלב"מ ממילא לא הוי אתנן כיון דא"צ לשלם לה שכר על הביאה (וכדמשמע להדיא בב"מ דצ"א דאביי לא ס"ל הך דרבא דאתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו), וא"כ י"ל דהך ברייתא דהכא ס"ל כרנב"ה וממילא לא משכחת אתנן אלא בכותית, וברייתא דתמורה דאין אתנן אלא הבא בעבירה ס"ל דבכריתות ל"א קלב"מ וק"ל:
דף נז.
פרט לטרפה [וקשה] איך משכחת עשירי ודאי דלמא טריפה היא, דהא מחמת הרוב עדיין לא מקרי ודאי להך פוסקים, אע"כ כיון דדנין לכל מילי דאינו טריפה מקרי עשירי ודאי. (ועי' חי' ב"מ ד"ו באורך):
דף נח:
גזירה משום לקוח. לעיל נ"ג ע"א: