חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר
חולין
דף ב.
תוד"ה הכל ולא קאמר משום דבעי למיתני וכו'. (עמש"כ בסמוך באות ו'. וע"ע בס' אותיות דרע"א עמ' קי"ד):
תוד"ה שמא יקלקלו כו' (עי' במה שהועתק לק' ג' ב' ד"ה עוד נ"ל, ובדף י"ב ע"ב בתוד"ה מאן. ועי' בס' הנ"ל עמ' קט"ו):
דף ב:
תוד"ה אבל וכו' שיהיו נודרים בעת צרה, עי' תשובת מהר"ם פאדווה סי' ע"ט בסופו:
שם תוד"ה ובמוקדשים כו' חיישינן שמא יגע אחר פרכוס וכו', תמהני דא"כ איך פרכינן האי טמא דאטמי [וכו'] ניזול סכין ונטמיי' לבשר, הא משכחת דשרי בידוע שלא נגע אחר פרכוס וצ"ע, עוד נראה הוכחה לתירוצם ב' בתוס' דגם בשעת פרכוס מקבל טומאה ממ"ש תוס' ד"ה דליתא קמן, ואף על גב דעזרה ר"ה משום דרוב פעמים לא יוכל להזהר, ואם איתא דאינו מקבל טומאה, אמאי קשה ליזהר ולילך משם באיזה רגעים אחר השחיטה קודם גמר הפרכוס, ואף לתירוצם השני דאיירי בבמה, נלע"ד דמ"מ צריכים אנו לתירוצם הראשון דרוב פעמים, והיינו ממשנתינו דקתני ואחרים רואים אותם אף דל"צ שנים דודאי א' רואה אותו ג"כ מהני, מ"מ משמע דגם בב' רואים מיירי, ובזה למאי צריך דרואים ומשגיחים דלא נגע, אף אם לא ישגיחו ע"ז אחרי שהם עומדים שם ועם השוחט הוי ג' והוי רה"ר כדאמרינן ר"פ ג' נזירים, ועי' רמב"ם דאף בחצר גדול הוי רה"ר, אע"כ כתירוצם [הא'] פעמים דגם ברה"ר אסור דרוב פעמים א"י לזהר:
ובזה מיושב היטב מלתא דתמיה טובא דהכא דמייתי מתני' דזבחי' בדרך גררא מקשי' עלה האי טמא דאטמי במאי, ובמקומו בזבחים לא הקשו כלל, ולפי הנ"ל י"ל דהתם לא הוה מצי למפרך, דדלמא בשעת פרכוס אינו מקבל טומאה, וליכא קושיא, ואף דמלישנא ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעין בבשר מוכח דבעי ידיעה שלא נגע בבשר דהא פשיטא דאם נגע טמא ולמאי קתני ובלבד שלא יגעו, ומוכח דהיינו ובלבד שידוע שלא נגע ומספיקא אסור, יש לומר דמיירי בבמה, אבל בסוגיא זו בחולין דמדקתני ואחרים רואין אותו דבעי ראיה היינו השגחה, והא הוי אחרים והוא תלתא והוי רה"ר, וע"כ דאסור משום דרוב פעמים א"א ליזהר, והיינו דמיד אחר שחיטה מטמא דבשעת פרכוס ג"כ מטמא משו"ה פרכינן האי טמא דאטמי במאי. (עי' במ"ש לק' ג' א' בזה):
א) הרמב"ם ריש הל' תמורה כל המימר לוקה שנא' לא יחליפנו, ואף על פי שלא עשה מעשה, מפי השמועה למדו שכל מצות לא תעשה שאין בה מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חברו בשם:
והקשה הכס"מ הא אמרינן בגמ' א"ל ר"י לתנא לא תתני מימר דבדיבורו עביד מעשה, א"כ למה כתב רבינו שאין בו מעשה ולא חש לדר"י, וכבר הרגיש בזה הה"מ פי"ג מהל' שכירות עכ"ל והה"מ שם בהל' שכירות כ' דהרמב"ם לישנא דמימרא תנא ובאמת נקט תמורה שלא לצורך ולענ"ד גם בדרך דחק הי' שייך כן אם היו דברי הרמב"ם אמורים בהל' שבועות או במק"א הי' אפשרות קצת לומר כן, אבל אחרי דדברי הרמב"ם הם בהל' תמורה משמע דעיקרו בא ליתן טעם על תמורה וקחשיב ואזיל גם לאחריני נשבע ומקלל:
גם תמוה לי דהא הרמב"ם [הלכה ב'] המימר בשל שותפין וצבור לוקה ואין תמורתן תמורה, והא בההיא דלא עבד מעשה בדיבורו לא לילקי לר"י, ובאמת לכאו' קשה כן על הא דאמרינן לתנא לא תיתני מימר הא י"ל דהתנא מיירי במימר בשותפין וצבור, וצ"ל דהא בסוגיא דשם מפרש טעמא מהיכי למדין דנשבע ומקלל לוקה, ואילו בתמורה לא יהיב טעמא. וצ"ל דנפקא לן מהא דדרישנן [דט"ז] יהי' לרבות שוגג כמזיד באומר מותר להמיר אעפ"כ דינו כמזיד ולוקה דבקדשים אינו לוקה ובתמורה לוקה, וכ"פ הרמב"ם. ועיין בתוס' שם דעכ"פ לשנוייא דר"י באמר תצא זו ותכנס זו דודאי מיירי לענין מלקות, א"כ מהך קרא מוכח דלוקין [והא לא קשיא מנ"ל דיהי' אתי לרבויי שוגג כמזיד, דילמא למזיד לחוד אתי דלוקין אף על פי שאין בו מעשה, ז"א, דבקרא יהי' אינו מפורש ענין מלקות אלא משמעות דהויות כולהו דתמורה שוין להדדי, והיינו שוגג כמזיד, עכ"פ ממילא נשמע דלוקין בתמורה] ולזה אר"י לא תתני מימר דמנ"ל דתמורה שאני משאר חייבי לאוין דעלמא, דדילמא בתמורה מהאי טעמא לוקין משום דבדיבורו עביד מעשה וקרא דיהי' דמיניה ממילא מוכח דלוקין באמת רק היכי דבדבורו עביד מעשה ובשותפין וצבור באמת לא לקי, יהי' איך שיהי' הדין ברור דלר"י בשותפין וציבור לא לקי, א"כ מוכח דהרמב"ם לא פסק כר"י והדרא קושית הכ"מ לדוכתא ודברי הה"מ תמוהים:
ב) הרמב"ם [ריש הל' פסהמ"ק] כל הפסולין לעבודה מותרים לשחיטת קדשים לכתחילה חוץ מן הטמא, ואף על פי שהוא חוץ לעזרה ופשט ידו לעזרה ושחט גזירה שמא יגע בבשר, ולכאורה תמוה אמאי השמיט רבינו הדין דבדיעבד בעינן שיאמר ברי לי דלא נגעתי ובליתא קמן דנשיילה אסור:
והנה בפשוטו י"ל דהרמב"ם ס"ל כאידך תירוץ דתוס' דמיירי בבמה, אבל בעזרה דהוא רשות הרבים שרי בדיעבד מטעם ספק טומאה ברה"ר, וכיון דהרמב"ם מיירי בעזרה כדנקט בדבריו שהי' חוץ לעזרה, ודיני במה השמיט רבינו לגמרי וכמו שהניח היסוד ריש הל' בית הבחירה דמשבאו לירושלים נאסרו הבמות לעולם, משו"ה סתם דבדיעבד מותר דהוי ספק טומאה ברה"ר:
ג) אמנם ע"ז יש להקשות, ע"פ דברי תוס' דהקשו הא בלא"ה אסור לכתחילה דילמא אתי לאמשוכי, ותירצו ג' תרוצים, א' דטמא עדיף דמיזהר זהיר, ב' דנקט שמא יגע, כיון דבעי לאסוקי אם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי, ג' דמיירי בבמה:
והנה להרמב"ם א"א לומר כב' תירוצים האחרונים, דהרי הרמב"ם מיירי בעזרה, וגם לא סיים ואם שכח ואמר ברי וכו' א"כ בלאו שמא יגע אסור מטעם אתי לאמשוכי, אלא ע"כ כתירוץ הא' דטמא מיזהר זהיר והיינו אם החילוק מוכרח בסוגי' מכח הקושיא דתוס' דהא בלא"ה אסור משום אתי לאמשוכי, אבל אי נימא כנ"ל דרבינא איירי בבמה ליכא הוכחה לחלוק זה, ומהיכי תיתי להמציא דטמא יהי' קיל בזה מטהור, א"כ הו"ל להרמב"ם למינקט דילמא אתי לאמשוכי דטעם זה עדיף לפי מה דפסק הרמב"ם [ספ"י מהל' ט"א] דהכשר דחיבת הקודש הוא דרבנן, ועיין בכ"מ שם דס"ל לרבינו בסוגיא דחולין [דף ל"ו] דרב יוסף פליג אר"ל וס"ל דהוא רק דרבנן ופסק כר"י דהוא דרבנן, וא"כ החשש שמא יגע הוא רק חשש דרבנן, ואילו טעמא דאתי לאמשוכי הוא חשש דאורייתא:
ואף דאין זה קושיא כ"כ כיון דבאמת גם מטעמא שמא יגע אסור כדאמר רבה ב"ע, וכיון דלדין אין חילוק בין טעמא דשמא יגע לטעמא דאתי לאמשוכי ניחא ליה להרמב"ם למינקט לישנא דגמרא, מ"מ עדיין קשה מנ"ל כלל זה, דילמא כיון דהוא רק חשש דרבנן לא חיישינן שמא יגע כמו דלא חיישינן בחולין שנעשו על טהרת הקודש ומה דאמר רב"ע שמא יגע דילמא באמת סבר כריש לקיש דחיבת הקדש דאורייתא, אבל לדידן דהוא דרבנן לא חיישינן, והא דקתני כל הפסולין ששחטו ובטמאים דדוקא דיעבד, י"ל דמיירי בעזרה ומטעם אתי לאמשוכי:
ובשלמא אם הי' מוכח מדר"ל הסברא דבטמא מיזהר זהיר ולא חיישינן לאתי לאמשוכי ובזה לא מצינו פלוגתא, א"כ מוכח ממתניתין דזבחים דגם לדידן דחיבת הקודש דרבנן חיישינן שמא יגע, דהא לית לן טעמא אחרינא, אבל למ"ש דרבה ב"ע דבמתניתין דחולין דבדיעבד בעינן ברי שלא נגעתי או אחרים רואים אותו מוכח דמיירי בבמה ממילא אין הכרח לסברא דטמא מיזהר זהיר, ושפיר י"ל דלא חיישינן לשמא יגע בדרבנן, ורב"ע ס"ל כר"ל דחיבת קדש דאורייתא, ולדידן דחיבת קדש דרבנן לא חיישינן לזה, ומתניתין דזבחים והטמאין מיירי בעזרה ומשום אתי לאמשוכי, ובדיעבד מותר, דהוי ספק טומאה ברה"ר, ומתניתין דחולין ס"ל כאינך אוקימתות דבסוגיין:
וליכא למימר דמוכח דגם למ"ד חיבת קדש דרבנן גזרינן שמא יגע, מדלא אמרינן כולהו כרבה ב"ע לא אמרי דס"ל חיבת הקדש דרבנן, ז"א, דהו"ל לאוקמי באמת דמתניתין מיירי בעזרה ולכתחילה לא שמא אתי לאמשוכי ובדיעבד שחיטתן כשרה, ובאמת בלא ברי לי, דבעזרה הוי ספק טומאה ברה"ר שרי דיעבד דהא לדידהו ממילא וכולן ששחטו קשיא, ואף דלרבינא הו"מ למימר האי טעמא, מ"מ ניחא ליה לומר טעם אחד על כולהו, ולהט"ז סי' ב' ס"ג דשחיטתו כשרה משמע ע"י איזה תיקון דוקא, ניחא, אבל התוס' והרא"ש לא ס"ל כן:
ד) והנה לפנינו ב' דרכים אחרים ליישב הרמב"ם הנ"ל, א', דס"ל דכל הסוגיא מיירי בעזרה, אלא דס"ל דהאי דאסר רבה ב"ע דיעבד מספק נגיעה, היינו דס"ל דחיבת קדש דאורייתא כר"ל, אבל לדידן דחיבת קדש דרבנן שרי דיעבד, דהוי ספק דרבנן, ומ"מ לכתחילה אסור שמא יגע, דזה שפיר מוכח דכיון דגם רבה ב"ע מיירי בעזרה א"כ מדלא אסור לכתחילה מחמת אתי לאמשוכי מוכח דטמא מיזהר זהיר, ובזו הסברא לא מצינו פלוגא, א"כ ליכא טעמא אחרינא במתני' דזבחים והטמאין רק משום שמא יגע, ושפיר מוכח דאף דחיבת קדש דרבנן גזרו לכתחילה שמא יגע, אבל לענין דיעבד שפיר י"ל דאין ראי' מרב"ע, די"ל דהוא סבר כר"ל דחיבת קדש דאורייתא וכנ"ל. [וק"ק לפי"ז הו"ל להש"ס לומר כולהו כרב"ע לא אמרי דס"ל דחיבת קדש דרבנן, ומוכח ממתני' דזבחים דאפילו בדרבנן חיישינן שמא יגע, משו"ה גם בחולין עט"ק ראוי לגזור שמא יגע, ורב"ע דס"ל ממילא דחיבת קדש דאוריתא מדאסר בדיעבד, משו"ה יכול לסבור דבדרבנן לא חיישינן שמא יגע וטמא בחולין עט"ק מותר]:
ה) דרך ב', דעיקר קושית תוס' עזרה רה"ר, אינה קושיא כ"כ, דהמעיין בסוגיא דפסחים שם אמר ר' אליעזר זאת אומרת עזרה רה"ר והיינו לאוקימתא דרב דהכירה למחט שנטמא בטמא מת, אבל לאוקימתא דר' יוסי בר אבין דסתם מחט והיתה פרה חסומה ובאה מחוץ לירושלים ליכא ראיה, א"כ י"ל דרב"ע ס"ל בעזרה רה"י, אבל לדידן דעזרה רה"ר שפיר פסק הרמב"ם דיעבד שרי לגמרי ומה דלא אמרינן כולהו כרב"ע לא אמרי דס"ל דעזרה רה"ר היינו דמ"מ לוקמי באמת ושחיטתן כשרה בדיעבד דהוי ספק טומאה ברה"ר דהא לדידהו בלא"ה וכולן ששחטו קשיא וכנ"ל:
ו) אמנם נראה לסתור ב' דרכים הנ"ל, דנלע"ד דגם ממתניתין דזבחים מוכח דדיעבד אסור דמה דקתני ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעים בבשר, ודאי אין פירושו אם נדע שנגעו דזהו פשיטא, אלא ודאי דבא לומר ובלבד שיהי' מבורר דלא נגעו, וכן מוכח בסוגין להדיא דפרכינן והא מהתם נפקא, והא מהתם לא מוכח דאסור דיעבד בליתא קמן, אבל מהכא מוכח כן דקתני וכולן, אלא ע"כ דזהו ג"כ מהתם נפקא מדקתני ובלבד וכו', והכי מוכח ג"כ מדברי תוס' והר"ן דסתרו לדינא דהלכות ארץ ישראל דנשים לא ישחטו, דא"כ אמאי תירצו בזבחים דנקט דיעבד איידי טמא במוקדשין ולא תירצו איידי דנשים דקתני ברישא, וזהו רק דקדוק, ואמאי לא הקשו ביותר, מאי פרכינן מהתם נפקא הא מהתם לא מוכח דלכתחילה אסור דהא דקתני ששחטו היינו איידי דנשים, ולפי הנ"ל ניחא כיון דקתני ובלבד וכו' דאפי' דיעבד אסור מספק ממילא מוכח דלכתחילה אסור דאילו לכתחילה שרי מכ"ש בדיעבד כדאמרינן בסוגין אילימא טמא בחולין הא אמרת לכתחילה נמי שרי וכיון שכן הא גם לדידן מוכח דבדיעבד אסור ממתניתין דזבחים, ונסתרו ב' דרכים הנ"ל:
ז) אולם אדאתינן לכך, דמהך ובלבד שלא יהא טמאים וכו' מוכח דיעבד אסור, יכילנא לקיים הדרך הא' באות ד', ומה דהקשינו מנ"ל להרמב"ם לטעם שמא יגע בדרבנן דילמא הטעם רק מחמת דאתי לאמשוכי, ז"א, כיון דמתניתין דזבחים אוסר דיעבד מוכח דמיירי בבמה, וע"כ לכתחילה אסור מחמת שמא יגע, א"כ מוכח זה דחיישינן לכך, אבל לענין דיעבד, זהו רק בבמה, אבל בעזרה מותר משום ספק טומאה ברה"ר, ונכון:
ח) הרמב"ם כתב בהל' שחיטה מומר שהוא מומחה בודק סכין, ודייק מזה הרשב"א דס"ל להרמב"ם דמומר בעינן יודעין בו שהוא מומחה ולא אמרינן ביה רוב מצויין וכו', וכ"כ הר"ן, ולכאורה תמוה דא"כ רב אשי דמוקי במומר לוקי במומר וכאוקימתא דרבינא, והיינו הכל שוחטין במומר בנותן לו סכין בדוק, בד"א שיודעין בו שהוא מומחה, אבל באין יודעין בו לא ישחוט, ואם שחט בודקין אם הוא מומחה, ומרויחין בזה דניחא לישנא וכולן ששחטו דקאי על מומחה וליתא קמן דליבדקיה:
ט) תמיהת תוס' העצומה ד"ה מ"ט ל"א כשמעתיה, ותירוצם תמוה, דמאי חילוק אי מוקי רישא בכותי וסיפא מומר או איפכא ועיין במאור דנדחק בזה:
י) במה דפרכינן האי טמא דאיטמי במאי. תמוה מאד איך תלי הקושיא על שינויא דרב"ע הא זה קשיא בלא"ה על מתני' דזבחים דקתני והטמאים, וביותר דבמקומו בזבחים לא הקשו כן דמזה נראה בעליל דהקושיא נמשך דוקא על תירוצא דרב"ע, וטעמא בעי ואיך תלי זה בזה, ולא ראיתי מי שעמד על זה:
י"א) קושית תוס' ד"ה שמא יקלקלו. דהא מסיפא שמעינן לה, ומ"ש די"ג רבה, אין זה מספיק לישב דברי רש"י דהא באוקימתא דאביי בכותי כתב רש"י לקמן מפרש אמאי נקט יקלקלו, הרי דגם לאביי ס"ל וכולן קאי אחש"ו שייך תירוצא דלקמן על שמא קלקלו לא קתני:
י"ב) קושית תוס' על רש"י דליתני הכל ממירין והמימר סופג ארבעים:
י"ג) דברי רש"י בעצמם תמוהים, אמאי בתחילת סוגיא כשהקשה רש"י דליתני בקיצור הכל שהמירו תמורתן תמורה, הו"ל לרש"י לתרץ מיד משום דבעי למיתני סיפא וסופג ארבעים:
י"ד) הרא"ש כתב מדברי הרי"ף משמע מומחים ומוחזקים חד דינא אית להו דבדיעבד באיתא קמן צריכין לבדקו. והיינו דלא כהר"ן דס"ל דמלישנא דלעלפויי לא חיישינן, משמע דלא חיישינן כלל [ודברי הר"ן צריכים ביאור, דהיא גופא קשיא על סוגין מנ"ל דס"ל כך, דילמא נדו מאוקימתא דרבינא דס"ל רוב מוחזקין הן וכמו דאמרינן לענין מומחים, ולענ"ד נראה דס"ל להש"ס מסברא דמדינא ראוי להתיר ע"י שתיקתו מדהלך לו ולא אמר דנתעלף, וכמ"ש הש"ך סקי"ג. אלא דמה דבעינן לרבינא שיאמר ברי לי ולא סמכינן על שתיקתו, היינו דמ"מ ליכא ברור כל כך, וכיון דמדינא אסור, דהא לא ס"ל רוב מוחזקין הם בעינן בירור ועדות ממש שיאמר ברי לי ולא סמכינן על שתיקתו, אבל לאינך אמוראי כיון דעכ"פ סברי דהוי רוב מצויין מוחזקין הם ומדינא מותר, ממילא הסברא דסגי בהוכחה מדשתק, ולא בעינן בירור יותר], וצריכים להבין דמנ"ל להרא"ש כן בכונת הרי"ף, דילמא באמת לענין מוחזקין לא חיישינן כלל כדעת הר"ן:
ט"ו) ונלע"ד, ובתחילה נבא ליישב קושיא י"ב י"ג, די"ל אילו קתני הכל ממירים סופג מ', ס"ד דסופג מ' היכי דלא הוי תמורתו תמורה כגון בשותפין וצבור דבזה דליכא עשה לא הוי לאו הנל"ע, אבל היכי דתמורתו תמורה לא לילקי, דהוי לאו הניתק לעשה, לזה הוצרך למיתני לא שהאדם וכו' אלא שאם המירו תמורתן תמורה וסופג מ', היינו אף היכא דתמורתן תמורה סופג מ', משא"כ בתחילת סוגין דהקשה רש"י ליתני הכל שהמירו תמורתן תמורה לא הי' יכול לתרץ משום דבעי למיתני סופג מ' דהי' קשה ליתני גבי כולם שהמירו תמורתן תמורה וסופג מ', משו"ה הוצרך רש"י לתרץ דכך הוא לישנא דמשניות הכל ממירין, ואח"כ כשהקשה רש"י ליתני הכל ממירין לחוד כמו בערכין שפיר תירץ רש"י משום סיפא, דאילו הי' קתני רק סופג מ' הי' ס"ד דוקא היכי דליכא עשה כגון שותפין, משו"ה צריך למיתני לא שהאדם וכו' לאורויי אף במקום שתמורתו תמורה דהוי ניתק לעשה, מ"מ סופג מ', ואי דקשה כיון דממילא מוכרח דהוי חידוש אף דהוי להנל"ע אמאי הוצרך רש"י לסיים ואשמעינן דלוקין על לאו שאב"מ הא בלא"ה הוי חידוש דלקי אף דהוי הנל"ע, בזה י"ל דזהו לחוד אינו מספיק, דא"כ הדרא קושיא לדוכתא ליתני הכל ממירין וסופג מ' ואי דס"ד דמיירי בצבור ושותפין, ז"א, דליכא למיטעי, דא"כ הי' קשה מאי אשמועינן בהאי דסופג מ' כיון דליכא עשה פשיטא דלקי וביותר אף אפשר דזה ל"ק כ"כ, די"ל דתני דינא דתמורה אף דליכא חידוש כ"כ, מ"מ י"ל ע"פ קושית תוס' דלילקי פ' ובתמורה תירצו דלא נחית למספר מלקות רק לאשמועינן דלקי, והיינו אם גוף המלקות הוי חידוש, אבל אם רק דינא בעלמא קתני בודאי קשה ליתני הדין ממש דסופג פ', והנה המהרש"א תירץ לקושית תוס' דלא אתי חד עשה ועקר ב' לאוין, ולפי"ז שפיר הי' קשה איך אפשר למיטעי דמיירי דוקא בליכא עשה כגון בציבור ושותפין, הא יקשה ליתני וסופג פ' כיון דליכא עשה ונצטרך לומר כתירוץ תוס' בתמורה וזהו אם דינא דמלקות הוי חידוש, וכיון דליכא עשה מה חידוש דלקי לזה הוצרך רש"י למינקט חידוש דלקי על לאו שאב"מ, וזהו החידוש בין בתמורה בעלמא, בין בשותפין וצבור, אלא דעל הקושיא דליתני הכל ממירין וסופג מ' בזה י"ל כדברינו דרוצה לאורויי גם חידוש זה אף במקום עשה לוקה, ודו"ק:
ט"ז) אך מ"מ מוכח מרש"י, דתמורה מיקרי אין בו מעשה וכהרמב"ם שהתחלנו, ולומר דרש"י קאי לתרץ על הס"ד דאם הי' תני הכל ממירין וסופג מ' דהי' ס"ד דמיירי דוקא בשותפין וצבור, דזהו דוחק דקאי רק על הס"ד, ולפי האמת דמיירי היכי דתמורתו תמורה ליכא חידוש זה רק חידוש דלקי אף בניתק לעשה, דזהו אינו במשמע לשון רש"י, אלא ודאי דס"ל לרש"י אף היכי דתמורתו תמורה מקרי אין בו מעשה א"כ יסתער הקושיא דהכ"מ גם על רש"י אמאי שביק לדר"י:
י"ז) ונלע"ד דהנה בתמורה ב' ע"ב, בין לר"מ בין לר"י טמאה דרבי קרא לאשה וכו' ומבואר שם ברש"י ב' גירסות, א', סד"א הנ"מ עונש ששוה בכל וכו', ב', סד"א היכי דעביד מעשה, אבל לאו שאב"מ וכו', ולענ"ד יש לקיים ב' גירסאות ותרווייהו צריכי, דהנה אם נדון דמקרי עונש שאינו שוה בכל דשותפין וצבור שהמירו דלא לקו מב' טעמים, א', דבדבורו ל"ע מעשה הוי לשאב"מ, ב', לאביי דאמר כ"מ דא"ר ל"ת, אי עביד מהני, דאי ס"ד לא מהני אמאי לקי, א"כ בשותפין וצבור דלא מהני לא לקי, אבל לרבא דס"ל משום דעבר אמימרא דרחמנא ליתא לטעם הב', ולרבי יהודא דס"ל בכ"מ לאו שאב"מ לוקין ליתא לטעם הא', א"כ לרבא אליבא דר"י הדין דגם בצבור ושותפין לקי, א"כ הגירסא הנ"מ עונש ששוה בכל אינו מספיק לרבא, דהא הפירכא בין לר"מ בין לר"י, ולר"י הוי תמורה עונש שוה בכל, דגם בציבור ושותפין לוקה, וצריכים לאינך תירוצא דסד"א כיון דהוא לאו שאב"מ לא לילקי נשים, והך תירוצא לחוד אינו מספיק דא"כ יקשה לר"י הא הוי תמורה מעשה דבדיבורו עביד מעשה, ולדידיה צריכים לאידך תירוצא דהנ"מ עונש ששוה בכל ומוכח באמת דר"י סבר כאביי אי עביד מהני, ורבא מוכח דלא סבר לדר"י דבדיבורו עביד מעשה, וכיון שכן י"ל דמה"ט פסק הרמב"ם דלא כר"י, כיון דרבא פליג עלה דמוכח דלא ס"ל לדר"י, לא מיבעיא להסוברים בדעת הרמב"ם דפסק כרבא דאי עביד לא מהני, עיין בכ"מ פ"ג מהל' מלוה א"כ נשאר רק התירוץ דסד"א הנ"מ לאו שיש בו מעשה, ומוכח דתמורה הוי לאו שאב"מ דלא כר"י, אלא אפי' להסוברים דפסק כאביי עיין לח"מ פ"ט מהל' בכורות, מ"מ בהך מילתא דסבר רבא דתמורה מקרי לא עביד מעשה בזה פסקינן כרבא לגבי ר"י, ודו"ק:
י"ח) ומעתה ניישב הקושיא אות י' ע"פ דברי תוס' ד"ה ובמוקדשין וכו' שמא יגע אחר פירכוס, א"נ וכו', ולכאורה מוכח כתירוצם ב', דלתי' א' יקשה מאי פרכינן טמא דאיטמא וכו' דאזל סכין ומטמא לבשר, הא בשעת שחיטה דעדיין מפרכסת לא מטמא. וע"כ כתירוץ הב', עוד י"ל ראי' לתירוץ הב' מדאמר רב"ע דבחולין עט"ק בעינן דוקא סכין ארוכה, והיינו דבקצרה הוי קרוב לודאי, וזהו אם גם דמפרכסת מקבל טומאה, אבל אם החשש רק שמא יגע אחר פירכוס י"ל גם בסכין קצרה שרי, דאינו קרוב לודאי שיגע גם אחר פירכוס, וא"כ ניחא די"ל דעל מתניתין דזבחים לא הוי מצי למיפרך, די"ל דמפרכסת לא מקבל טומאה אלא דאסור משום שמא יגע אחר פירכוס, אבל על שינוייא דרב"ע מדלא התיר בסכין קצרה בחולין עט"ק מוכח דמפרכסת מקבל טומאה וכנ"ל, ושפיר פריך, וק"ל:
י"ט) אמנם אחר העיון נראה דליתא, דדברי תוס' אלו צריכים ביאור, וזה נראה ברור, דבטעות צינו בקושי' תוס' דמפרכסת כחי' כדאיתא בהעו"ר והרוט"ב. דהא אדרבא שם מפורש דמטמא טומאת אוכלין, וגם איך שייך לשונם בדוקא לענין העמדה והערכה, הא שם לא נזכר כלום מהעמדה והערכה, וגם לישנא דמפרכסת כחיה לא נזכר שם כלל, אלא ודאי ברור דכוונתם לסוגיא דפ"ב דף ל' דשם איתא וכ"ת בעינן העמדה והערכה והתני מפרכסת הרי היא כחיה, וברור, ואך עדיין תמוה מאד כיון דבאמת מפורש במתניתין דהעור והרוטב דמטמא טומאת אוכלין מה זה בקשו בתירוצם הא' ואיך שייך לצדד ב' תירוצים, במה דנזכר במתני', ולזה נראה דכך כוונתם, דבקושיתם הי' ס"ל כיון דהוי כחיה א"כ מה דקתני במתני' דמטמא טומאת אוכלין היינו מדרבנן וא"כ לא הו"ל לגזור שמא יגע כמו בטמא בחולין עט"ק דלא גזרינן ותירצו דשמא יגע אחר פירכוס, ובתירוצם ב' ס"ל דדוקא לענין העמדה והערכה אבל לענין טומאה מטמא מדאורייתא, וכסגנון זה צ"ל גם בדברי תוס' ד"ה שמא יגע, דקשה ג"כ הא סוגיא ערוכה לקמן ל"ג ודף ל"ו דחיבת קדש מכשרת ומה בקשו בתירוצם ב', אלא ודאי דכוונתם כך, דבתירוץ א' דחיבת קדש מוכח דמדאוריתא מכשיר דאילו מדרבנן לא גזרינן שמא יגע, וע"ז כתבו א"נ היינו אף אי נימא לדר' יוסי חיבת קדש דרבנן כמ"ש בכ"מ שהבאנו לעיל אות ג', י"ל דהעבירה בנהר, וברור:
ולפי"ז מיושב קושי' הנ"ל דלתירוצם הא' מאי פרכינן דאזל סכין ומטמא לבשר, הא בשעת פירכוס לא מטמא, דלפמ"ש גם בתירוצם א' ס"ל דמטמא מדרבנן, ושפיר פריך דעכ"פ בדרבנן טמא, ומיושב ג"כ אמאי לא צינו דבריהם במה דאמרינן מביא סכין ארוכה שלא יגע, מה בכך דיגע הא היא מפרכסת, דעל זה לא קשיא דמ"מ מטמא מדרבנן, והקשו רק אההיא דטמא במוקדשין לכתחילה לא שמא יגע, הא כיון דהוי רק דרבנן ליכא למיגזר, וכיון שכן נסתר תירוצנו הנ"ל, דעדיין הו"מ למיפרך על מתני' דזבחים, דהא עכ"פ מדרבנן מטמא כדאיתא להדיא במתני' דהעור והרוטב:
כ) ולענ"ד בדרך אחר, דהנה בתוס' ד"ה דליתא קמן ואף על גב דעזרה רשות הרבים רוב פעמים לא יכול להזהר, א"נ בבמה. ויש להקשות על תירוץ ב', דהא בר"פ ב' נזירים מבואר דבמעמד ג' הוי רשות הרבים, ועיין רמב"ם אף אם הם בחצר אחת מקרי רבים ובעינן שיעמוד מרחוק ממש, והנה ההיא דאמרינן רואים שלא נגע, בודאי בעי' סמוכין לו שיוכלו לראות אם נגע וא"כ האחרים עם השוחט דהוי ג' הוי רשות הרבים, א"כ למה צריך רואים אותו, הא בעומדים שם לחוד מהני דהוי ספק טומאה ברה"ר, ואף דאחרים רואים אותו לא דוקא ב' אלא גם אחד סגי, מ"מ באחרים דהיינו ב' לא בעינן רואים אותו, אלא ע"כ כתירוצם הא' דרוב פעמים אינו יכול להזהר, ובזה מיושב מה דתמיה לכאורה מה דפרכינן אי טמא בחולין הא אמרת לכתחילה נמי שחיט, הא י"ל דלכתחילה שרי, ומ"מ דיעבד אסור בלי ברי לי, והיינו לכתחילה סמכינן ואמרינן שלא יגע וידע שלא נגע ולא יהי' הפסד, דאף אי יגע הוי רק דרבנן והוי ספק בדרבנן אם יגע או לא, אבל לאחר ששחט דהוי הספק על הבשר אם נגע וטמא, הוי ספק טומאה ברשות היחיד, דהא בחולין משכחת בודאי בפשיטות ברשות היחיד, והא ספק טומאה ברשות היחיד עשאו הכתוב כודאי וא"כ החולין הם טמאים ודאי, וממילא אסור לאכלו, והוי ודאי טמא, ולא מיקרי ספק דרבנן. [והך דבמתניתין פ"ד דטהרות אם ספק אי נגע המשקים טמאים אוכלים אם טומאת משקים לטמא הוא דרבנן אמרינן ביה ספיקא דרבנן ולקולא אף בספק טומאה ברשות היחיד, היינו כיון דקבלת טומאה הוא דרבנן, בזה מקילין בדרבנן דלא נטמאו כלל, אבל הכא דהחולין מקבלי טומאה מדאורייתא אלא דמותר לאכלן מד"ת בזה דבתחילה כשאנו דנים אם נטמאו אמרינן ביה ספק טומאה ברה"י הוי ודאי וממילא אסור לאכלן] וזהו צע"ג לכאורה, ולפי הנ"ל ניחא דהכי פריך דבאחרים רואים אותם דעם השוחט הוי ג' והוי ספק טומאה ברה"ר למ"ל רואים, הא אפי' לכתחילה שרי ולא דנין דודאי יגע, ממילא בדיעבד באחרים עומדים לחוד אף בלא רואים סגי, דהא לא הוי ספק טומאה ברה"י, ודו"ק:
והנה בתירוצם הא' דאינו יכול להזהר, י"ל דזהו אם אסור משום מגע תיכף אחר השחיטה, אבל אם האיסור רק משום מגע אחר פירכוס מהיכי תיתי נימא דאינו יכול להזהר, הלא בקל יכול לילך משם קודם גמר הפירכוס, וכיון שכן י"ל דעל מתני' דזבחים לא הו"מ למיפרך, די"ל דמפרכסת דמטמא רק מדרבנן, בדיעבד בקדשים כיון דאיכא איסור דאורייתא להניחם לפסול אותם לא העמידו דבריהם בדאורייתא אף דמצינו כמה פעמים דהעמידו חכמים דבריהם בשוא"ת, מ"מ היכי דאיתמר איתמר, היכי דלא איתמר לא איתמר, דכמה פעמים לא רצו להעמיד דבריהם במקום דאורייתא עיין מג"א סי' רנ"ד סכ"ב, ומה דקתני ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעים היינו דאסור בספק שמא נגע אחר פירכוס, ואף דבזה ליכא רוב והוא רק ספק, י"ל דמיירי בבמה דהוי רה"י וספיקו טמא אבל לרב"ע דמוקי וכולן בליתא קמן דבעינן אחרים רואים אותו, אבל בלא רואים אף דעומדים שם לא מהני, והא בזה הוי ספק טומאה ברה"ר, וע"כ הטעם דרוב פעמים א"י להזהר מליגע, וזהו אם גם במגע פירכוס אסור וכנ"ל. א"כ מוכח דמגע פירכוס אוסר בדיעבד או דהעמידו דבריהם או דמפרכסת מטמא דאורייתא, לזה שפיר פריך דאזיל סכין ומטמא לבשר, ודו"ק:
כ"א) בע"א י"ל בפשוטו יותר בסגנון הנ"ל, והיינו די"ל לקושטא דמילתא דלא העמידו דבריהם בזה ומפרכסת בקדשים אם נגע בו אינו טמא והאיסור רק שמא נגע אחר פירכוס, וא"כ על קדשים ליכא קושיא כלל, ופרכת הש"ס רק לרב"ע דטמא בחולין, דבזה ליכא הפסד קדשים קיימא הדין דמפרכסת מטמא מדרבנן ואזיל סכין מטמא לבשר:
כ"ב) ומרווחנא בזה קושית תוס' ד"ה קרומית של קנה דהא בעינן כלי שרת, ולמ"ש לק"מ דעל קדשים ממילא ליתא קושיא רק על טמא בחולין, וע"ז שפיר משני בקרומית של קנה, וק"ל:
כ"ג) ומעתה נבא ליישב הקושיא על הרמב"ם אות ח' וקושית תוס' באות ט' ואות י"א. (א"ה נדפס לק' בדף ג' ע"ב):
כ"ה) ובאמת י"ל עוד ע"פ מה דהקשו תוס' לרב אשי ולרבא אמאי אינו שרי באינו יוצא ונכנס על סמך שיתנו לו כזית בשר, ותירצו דילמא אישתלי, וכבר הקשו, דהא תוס' ס"ל כהגאונים בההיא דרוב מצויין באיתא קמן צריך בדיקה, אלא דלכתחילה שרי על סמך דליבדקיה דכיון דאין הבדיקה מעכב לא חיישינן לאישתלי, א"כ ה"נ הא כתבו דלרבא הוי כזית בשר רק משום בירור ולא לעיכובא דהא ביין נסך ונמצא בצד הבור ואין לו מלוה עליה שרי, וא"כ לא ניחוש לאישתלי, ולזה אמרתי ליישב קושית תוס' בדרך זה דבאמת מוקי רבא כת"ק דאחזוק ולכן אין סומכין עליו, והא דמתני' דכזית בשר היינו דאם לא יאכל, יהי' בירור דלא שחט שפיר, ואם יאכל באמת לא יהי' הבירור להתיר, רק כיון דלא יהי' בירור לאיסור הוי כמו ליתא קמן דשרי, דהא בלא"ה הבירור רק לענין אם לא יאכל דאם נדון דיאכל ממילא גם עתה מותר, א"כ ממילא ליתא לקושית תוס' דלישתרי על סמך, דהא לכתחילה אין סומכין על מירתת באין יוצא ונכנס רק בדיעבד דליתא קמן שרי, וכיון דמוקמינן כת"ק ואם יאכל ג"כ לא יהי' בירור כיון דלא כתיבה אלא דיהי' מותר משום דליתא קמן וממילא לכתחילה אסור, ולאביי דהבירור הוא עכוב וראי' להתיר, באמת מוקי כרשב"ג דאחזוק ול"כ סומכין עליהן ולכתחילה אסור ליתן ע"ס דדילמא אישתלי, ולרבא מוקמינן כת"ק ולא יהי' בירור להתיר כלל, וכיון שכן י"ל דהכי אמרינן רבא מ"ט ל"א כשמעתיה, דלוקי מתניתין דהכא במומר ואידך בכותי, ומרווחנא בזה, דאם מתני' ב' בכותי התם לא קתני רק בכל שוחטין ולא קתני רק דלכתחילה ואפשר לאוקמי ביוצא ונכנס, ואתי מתניתין ככו"ע בין לת"ק, בין לרשב"ג, אבל אם מוקי מתניתין דהכא בכותי מדקתני לכתחילה אסור ואינו מותר על סמך מוכח דאתי רק כת"ק, וק"ל. אמנם נראה להרא"ש דס"ל דאינו חושש לזבוח מקרי לאו בר זביחה ועיין בב"י דאף שלא לתיאבון ושלא להכעיס הכי הוא, א"כ לת"ק דרשב"ג כיון דלא סמכינן עלייהו, א"כ דנין אותו אולי אינו מחזיק כראוי בדיני שחיטה הוי בכלל חושש לזבוח, ואף גדול עומד על גביו לא מהני א"כ גם אידך מתניתין אי מיירי בכותי ע"כ אתי' רק כרשב"ג, ודו"ק:
אבל אין זה מספיק לרש"י דהא גם לאביי כ' דלקמן מפרש אמאי נקט לשון דיעבד והא לדידי' וכולן ששחטו קשיא וקאי רק אחש"ו, ולזה נ"ל דרש"י נזהר ליישב קושית תוס' במה דכתב אין מוסרין להם חולין אפי' בעע"ג, ושינה מלשון מתניתין ולא כ' אפי' באחרים רואים אותו, וביותר דבאוקימתא דרבה ב"ע כ' רש"י לקמן מפרש וכו' אין מוסרין חולין אפי' באחרים רואין אותן, ולא כתב בעע"ג וטעמא בעי, ולזה נראה במה דצריכין להבין הא דדייק מאן תנא דלא בעי כוונה על סיפא דכולן ששחטו, ולא דייק מרישא דקתני שמא יקלקלו והא בלא"ה לא הוי כונה, אלא ע"כ דלא בעי כונה, וצ"ל למ"ש תוס' להקשות הא דבאחרים רואין אותו הוי בלי כונה כמו בגיטין, ותירצו דהתם בגיטין אמר ישראל עע"ג משמע שלומדו ומזהירו לכוון, אבל אחרים רואים אותו משמע ראי' בעלמא ולא מלמדין אותו, וממילא ניחא דמרישא ליכא למידק, די"ל דנקט יקלקלו דאפי' עע"ג דהוי כונה מ"מ פסול שמא יקלקלו, אבל מסיפא וכולן ששחטו דקתני ואחרים רואים אותו דמשמע ראי' בעלמא שפיר דייק, ומעתה י"ל באמת בחולין לכתחילה בעי כונה וא"כ בסיפא נקט דיעבד משום דליכא כונה, ואשמעינן ברישא בלישנא יקלקלו דאפילו הכי דהוי כונה בעע"ג, מ"מ אסור משום יקלקלו. ומדוקדק לישנא דרש"י דאפי' עע"ג וזהו רק שם דאמר רבא זאת אומרת, אבל באוקימתא דרב"ע דבלא"ה ליתא לקושית תוס', דהא מסיפא לא שמעינן, דהא י"ל דקתני ששחטו משום טמא במוקדשין, שפיר נקט רש"י בסתם ואפי' אחרים רואים אותו ול"צ למינקט עע"ג ודו"ק. [אך אחרי העיון אינו נוח לי כ"כ, כיון דאנן אומרים דמוכח מדרבא דלכתחילה בעי כוונה, ממילא מה"ת להמציא פלוגתא בזה, וא"כ ס' רש"י באוקימתא דרב"ע דאשמעינן שאין מוסרין לכתחילה אפי' אחרים רואים אותו נהי דלרב"ע ליתא לקושית תוס' דהא ששחטו נקט משום טמא במוקדשין, מ"מ באחרים רואים אותו ל"צ לטעמא דשמא יקלקלו הא בלא"ה לכתחילה בעינן כוונה, והו"ל לרש"י למינקט גם לרב"ע אפי' אחרים עומדים ע"ג, דמה"ת לעשות פלוגתא חדשה בדין אי בעינן כוונה לכתחילה בשחיטה]. ואף להפוסקים בגיטין כרב הונא דשייר מקום התורף בטופס דהוי דרבנן מהני עע"ג אבל לא בתורף ג"כ ניחא וכיון דבדיעבד לא בעינן כונה, א"כ הוי ענין כוונה בחולין רק דרבנן ולגבי דרבנן סמכינן דעע"ג הוי כוונה ואסור רק משום יקלקלו:
ומ"מ דחיקא לי להמציא דלכתחילה בעי כוונה לשחיטת חולין וגם הא אינו מספיק במה דנקט רש"י על רבה ב"ע אפי' אחר"א וכנ"ל, לזה נראה בפשוטו יותר דעע"ג משמע דסמוך לו ממש והשגיח היטב ואחר"א משמע אף דאינו עומד סמוך לו ממש אלא דרואים אותו, וא"כ י"ל דמסיפא לא שמעינן רק דאחר"א לכתחילה לא כיון דאינם סמוכים לו ממש אפשר דלא יראו כל צרכו הדק היטב, ולזה אשמעינן ברישא דאפי' עע"ג היינו שסמוכים לו ממש אפ"ה לכתחילה לא, ומשו"ה באוקימתא דרב"ע שוכולן קאי ארישא נקטו רש"י אחר"א דג"ז לא נשמע מסיפא, ואולם לפי"ז מאי פרכינן על אוקימתא דאביי הא אמרת בישראל עע"ג שחיט אפי' לכתחילה, דלמא רק בעע"ג ממש שרי לכתחילה וביוצא ונכנס אפי' דיעבד אסור בלא כזית בשר ובאחר"א לכתחילה לא ובדיעבד שרי והיינו סיפא דכולן ששחטו אע"כ מוכח דעע"ג ואחר"א הכל חד:
ובההיא ענינא קשה לי דמה פרכינן על אוקימתא דרבא הא אמרת אפי' יוצא ונכנס שרי לכתחילה, הא ביו"נ דמטעם מרתת הוא צריך שידע הוא שהישראל יוצא ונכנס (ול"צ שהישראל יו"נ יודע הל' שחיטה די"ל דמ"מ הכותי מירתת שמא יודע הל' שחיטה עי' ביו"ד סי' ס"ט) אבל באחר"א אף אם הוא אינו רואה אותם והם רואים אותו מהני. ובזה אפשר דלכתחילה ובדיעבד וא"כ י"ל דמזה מיירי הסיפא וכולן דאף דבמקום דליכא מרתת אסור מ"מ באחר"א שרי בדיעבד, וצ"ע:
כ"ו) ועתה נבאר דברי הרא"ש אות י"ד, דהרשב"א הוכיח דבלא גמיר ושחט לא מהני שמלמדים עמו אח"כ דיני שו"ב ואומר ששחט אז שפיר, דכיון דאז לא גמיר הוא מילתא דלא רמיא, ממה דלא אוקמי האמוראים הכל שוחטין אפי' סתם דלא ידעינן אי גמיר או לא דרוב מצויין, אבל אי ידעינן דלא גמיר, לא ישחוט, ובדיעבד אם שחט מלמדין אותו, אלא ע"כ דלא מהני, ולכאורה תמוה דהרי הרשב"א ס"ל כהגאונים דמה דאמרינן כולהו כרבינא ל"א רוב מצויין דבדיעבד ואיתא קמן צריכין לבודקו, אלא דניידו מאוקימתא דרישא משום דגם יכולים ליתן לו על סמך שיבדקו אותו אח"כ, א"כ מדלא אוקמי באמת הכל שוחטין על סמך ובדיעבד אם שחט ולא בדקו אותו כשר, עכצ"ל כמ"ש הרא"ש דהכל שוחטין אינו משמע על סמך דוקא א"כ ליתא להוכחת הרשב"א, דאיך נפרש הכל שוחטין אפי' סתם ולא ידעינן אי גמיר, הא זהו מותר דוקא על סמך, אבל באמת נ"ל דלק"מ. דנראה דטעמייהו דפוסקים דס"ל דבעינן דוקא על סמך, היינו כיון דרבינא לא ס"ל כלל לרוב מצויין, א"כ י"ל דעד כאן לא פליגי אינך אמוראי אלא להתיר על סמך, דאפושי פלוגתא לא מפשינן, ולפי"ז לל"ב דס"ל לרבינא דהכל שוחטין אפי' אין מומחין כיון דאפי' רבינא מיקל אפי' לא על סמך, בודאי גם אינך אמוראי ס"ל כן, דהא אינהו מקילין יותר ורק לל"ק דס"ל לרבינא דבעינן דוקא מומחין בזה אמרינן דאינך אמוראי לא מקילין רק על סמך, וזהו ברור, וא"כ קושית הרשב"א דלל"ב לוקמי אמוראי הכל שוחטין אפי' לא ידע דגמיר, אבל יודעין בו דלא גמיר וכו':
כ"ז) ולפי"ז שפיר מוכח כדעת הרא"ש, דהרי"ף ס"ל דמוחזקין ומומחין חד דינא דלל"ב לעילפויי ל"ח היינו ג"כ דהוי רוב ואיתא קמן שואלין אותו ולכתחילה נותנין לו על סמך, דאל"כ אלא כדעת הר"ן דלישנא דלעלפויי ל"ח היינו דלא חיישינן כלל, יקשה כיון דלל"ב גם לענין מומחין נותנים לכתחילה בלא סמך, דהא אפילו רבינא ס"ל כן וכנ"ל נהי דלל"ק ס"ל לאינך אמוראי דבעינן על סמך, מ"מ בדרבנן אזלינן בתר המיקל, והו"ל לפסוק כלישנא בתרא ולהקל דאפי' לענין מומחין לא חיישינן כלל, אע"כ דלל"ב לענין מוחזקין אמרינן כן כיון דלרבינא בעי דוקא מוחזקין ואינך אמוראי מותר רק על סמך, ובכה"ג לא שייך בתר המיקל כמ"ש תוס' ביצה י"ד א', ודו"ק:
כ"ח) ובההיא ענינא תמוה לי מאד למה דפסק הרמ"א דאפי' ביודעין בו שדרכו להתעלף מהני באומר ברי לי שלא נתעלפתי, א"כ הו"ל לאוקמי מתניתין בכה"ג, דהיינו הכל שוחטין אפי' סתם שא"י אם מוחזק אבל יודעים בו שאינו מוחזק אסור, ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלף כשר, וכולן ששחטו היינו בליתא קמן דנשיילה בעינן אחרים רואים, וכקושית הרשב"א הנ"ל לענין מומחין דישאר הקושיא על מוחזקין, וצלע"ג:
דף ג.
תוד"ה כגון דבדק קרומית של קנה וא"ת והאיך ישחוט בקרומית של קנה והא בעי' כלי [מדכתיב ויקח את המאכלת לשחוט את בנו דריש דעולה טעונה כלי וילפינן כולהו מעולה] עיין שם, ונ"ל לתרץ קושיתם ויתיישב גם כן מה דתמוה בסוגיין דפריך הכא האי טמא דאיטמי במאי, איך תלוי זה באוקימתא דרבה בר עולא הא זהו קשה על כל אוקימתות על המתני' דכל הפסולים, והתם בזבחים הו"ל להש"ס למקבעי' הקושיא על מתני' דשם, וכן הקשה בתורת חיים, וי"ל למ"ש תוס' ד"ה ובמוקדשים [לעיל ב'] אף על גב דמפרכסת הרי היא כחיה חיישינן שמא יגע בה אחר פירכוס, ולכאורה קשה מאי פריך הש"ס ולטמי' לסכין ואזיל סכין וטמיתי' לבשר, הא בשעת שחיטה לא נטמא הבשר דהוי מפרכסת ומהני ברי לי שלא נגעתי אחר הפירכוס, ולזה י"ל [דקו' הגמ' קאי אטמא בחולין] דהכי פריך כיון דרבה בר עולא קאמר ושוחט בסכין ארוכה וע"כ דבקצרה לא כיון דהוא סמוך לבשר גם בחולין חיישינן שמא יגע אחר פירכוס, וא"כ שפיר פריך הש"ס מה מהני סכין ארוכה הא הסכין גופה טמא ויכול לטמאות הבשר וממילא הוי כמו סכין קצרה וניחוש שמא יגע בסכין אחר פירכוס כמו בסכין קצרה, וא"כ עיקר הקושיא על אוקימתא דרבה בר עולא, אבל אמתניתין דזבחים ליכא להקשות די"ל דהא דקתני ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעים בבשר היינו שלא יהיו נוגעים אחר פירכוס הן ביד הן בסכין, ומיושב הבל"ז [היינו קושי' תו"ח דגם בל"ז דרב"ע תקשי אמתני' דזבחים] ולפ"ז מיושב קושי' התוס' הנ"ל והיינו דהא דמשני דבדק קרומית של קנה היינו באמת רק על חולין שנעשו עטה"ק דמשכחת ארוכה דשחט בקרומית, ובאמת מתני' הכי מיפרשא הכל שוחטין בחולין שנעשו עטה"ק דמשכחת להיתר ע"י ארוכה כגון בקרומית, אבל במוקדשין דלא משכחת אלא בסכין לא ישחוט דהסכין גופי' טמא והוי סכין קצרה, ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי אחר הפירכוס שחיטתו כשירה וק"ל. (ועמש"כ לעיל אות כ"ב):
אמנם באמת דברי תוס' הנ"ל תמוהים וחתומים ולא זכיתי להבינם הלא באמת סוגיא ערוכה בהעור והרוטב דשחט בה רוב שנים מטמאה טומאת אוכלים. ועי' בתוס' לקמן (ל' א' ד"ה והתנן) דהך דמפרכסת היא כחיה לכל דבריה אינה משנה בשום מקום אלא דיליף לה מההיא דהעור והרוטב מדאינה מטמאה טומאת נבילות, א"כ להדיא מבואר דמטמאה טומאת אוכלים וכמ"ש תוס' באמת בתירוצם השני ומה זה בקשו בתירוצם הא' לומר נגד האמת ולהעלים עין מסוגיא דהעור והרוטב, וה' יאיר עיני, [עי' מ"ש לק' ל' א']:
תוד"ה המניח קתני דיעבד, לאו לשנויי אליבא דאביי קאתי דהא אביי נמי לא שרי בדיעבד בלא חותך כזית בשר עיין שם, ולענ"ד קושית תוס' לק"מ, והיינו דבודאי חילוק גדול יש בין יין לשחיטה דביין ליכא אלא חשש מגע דבודאי נגע הוי ג"כ רק דרבנן, וגם הוי חזקת היתר ליין ובשחיטה הוי חזקת שאינו זבוח, והא דמדמי רבא ליין היינו כיון דביין סומכין לכתחילה ביוצא ונכנס אף דספק דרבנן אין לעשות לכתחילה ע"כ דמירתת הוי ודאי הה"ד בשחיטה כן, ולזה משני הש"ס מי קתני מניח המניח קתני וכיון דביין אינו מותר אלא בדיעבד שפיר יש לחלק בין שחיטה ליין דבשחיטה אף בדיעבד אסור והוא נכון לענ"ד:
דף ג:
בד"א ששחטו לפנינו ב' וג' פעמים כו', מ"ש ב"א נ"י די"ל דנקט רבינא ששחטו לפנינו ב' וג' פעמים בין למ"ד בתרי זימני הוי חזקה בין למ"ד בתלת הוי חזקה, זה נכון לאומרו, ואני כתבתי בגליון בגמ' אההיא דרבינא ששחט ב' וג' פעמים וזה לשוני ב' לרבי דבתרי זימני הוי חזקה וג' לרשב"א דתלת זימני הוי חזקה. הריטב"א, וע' בשבת דף ס' ע"ב תד"ה השתא דכתבו כזה על ההיא דלקמן דף קל"ב ע"ב, וק"ל דאמאי לא כ"כ במוקדם אההיא דהכא, ע"כ לשוני:
אשר כ' בארוכה להתפלא דמנ"ל דרבינא לא ס' רוב מצויין דלמא ס' רק לכתחלה, וס"ל באמת דוכולן ששחטו קשיא, אינו קושי' דכל מה דאמרינן בפי' הסוגיא בהא דנדו אידך אמוראים מאוקימתא דרבינא דס"ל רוב מצויין, הן דמכח זה גם לכתחלה מותר ע"ס לבודקו אח"כ, הן דמכח זה בדיעבד א"צ בדיקה, ולישנא דשחיטתן כשירה דמה שצריכים לידע לכתחלה מהני בבירור זה בדיעבד, כ"ז ס"ל לסוגיא לסברא פשוטה בהחלט דבודאי מטעם רוב מותר ע"ס שיבדקו אחריו או דבדיעבד מותר, וע"כ דס"ל לרבינא דלא אמרינן רוב מצויין:
הרשב"א הוכיח מדלא מוקי האמוראים מתני' בהכי הכל שוחטים סתם בנ"א אבל בידוע שאינו מומחה לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שחיטתו כשירה אע"כ דלא מהני ברי לי עי"ש, אף דהרשב"א ס"ל כהגאוני' והא דניידי מרבינא היינו משום דלכתחלה מותר ליתן ע"ס בדיקה שלאח"כ וזה אין במשמע בלישנא דהכל שוחטים וכמ"ש הרא"ש, וא"כ לא הו"מ לאוקמי הכל שוחטים סתם בנ"א דהא אין מותר אלא ע"ס, מכ"מ נלענ"ד הא ודאי דלל"ב דלרבינא דמוקי הכל שוחטין מוחזקים אף על פי שאין מומחים הרי דלענין מומחה נותנים לו בלא ע"ס, אי דאמרי' דכלהו מומחים אי דהוי מיעוטא דמיעוטא, יהי' מאיזה טעם שיהיה כיון דלרבינא מותר לכתחלה לגמרי ממילא גם לאינך אמוראי דמקילי יותר הכי הוא, ומה דאנן פסקי' דנותנים דוקא ע"ס היינו דלל"ק דרבינא כיון דרבינא סבר דבעי' שידוע שהוא מומחה י"ל דאף אינך אמוראי דמקילי ס"ל דבעי עכ"פ ע"ס, דלישווי' פלוגתא רחוקה לא משוינן, וא"כ שפיר הוכיח הרשב"א דלל"ב דנותנים לסתם בנ"א בלא ע"ס הו"מ לאוקמי מתני' בהכי הכל שוחטים סתם בנ"א אבל בידוע שאינו מומחה לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי שחיטתו כשירה:
והנה ביסוד האמיתי הנ"ל דלל"ב נותנים בלא ע"ס ולל"ק בעי' ע"ס קשה לי דא"כ הו"ל לפסוק להקל כפי הכלל דבשל סופרים הלך אחר המיקל, ולשיטת הרא"ש דגם לענין מוחזקים בעי' ע"ס והיינו ג"כ כפי הנ"ל דלל"ב כיון דלרבינא בעי' מוחזקים ממש ראוי לומר דאינך אמוראי מקילי רק ליתן ע"ס א"כ ל"ש לומר דהלך אחר המיקל דלכל לישנא הוי קולא בחד צד וחומרא בחד צד, דלל"ק קולא לענין מוחזקים דל"צ ע"ס וחומרא לענין מומחי' ולל"ב בהיפוך, וכיוצא בזה כתבו תוס' ביצה (י"ד ע"א) ד"ה איכא בינייהו, אבל לשיטת הרשב"א מדאמרי' לעלפויי לא חיישי' משמע דליכא חשש כלל א"כ דלל"ב נותנים לכתחלה בסתם בנ"א שא"י אם הוא מומחה ומוחזק ולל"ק לענין מומחים בעי' ע"ס קשה כנ"ל דלדינא יש לנו לפסוק כהמיקל כלישנא ב'. וצ"ע:
שם לעלופי לא חיישינן. עי' רמ"א ס"ג מי שדרכו להתעלף ואנו יודעים שאינו מוחזק ושחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי נאמן מאחר שיודע הלכות שחיטה, ובש"ך ס"ק י"ג כ' ולפ"ז ה"ה אפי' שותק כו', ולענ"ד אין לסמוך ע"ז לדינא דהרי לרבינא דס"ל אפי' בסתם בנ"א בעינן שיאמר ברי לי ול"מ שותק ה"נ לדידן ביודעים בו שאינו מוחזק דלענין זה לא מצינו דפליגי, אלא דהב"י כ"כ לפי פירושו בשיטת הרמב"ם דמה דאמרי' לעלפויי לא חיישי' היינו דבזה פליגי על רבינא וס"ל דל"ח לכך משום דאם איתא דהתעלף ושהה לא היה שותק, מזה למד הב"י דה"ה ביודעים בו שאינו מוחזק, אבל להרא"ש דס"ל דמוחזק ומומחה שוים דלכתחילה נותנים רק ע"ס ובדיעבד באיתא קמן צריכים לברורי אם כן לא מצינו דפליגי על רבינא בזה דשתיקתו בלית' קמן יוחשב לאמירת ברי לי, ואף דפסקי' בסעיף א' דלא כהרא"ש דא"צ לשאלו אם נתעלף יש לומר כיון דהוי רק מלתא דחומרא סמכי' על שיטת הרמב"ם בזה אבל לענין דאורייתא דהיינו ביודעים בו שאינו מוחזק יש לומר דאין סומכים על שתיקתו כיון דלהרא"ש אין הדין כן וכנ"ל. וביותר די"ל במה דפסקי' דא"צ לשאלו היינו מכח שיטת הרשב"א דלישנא דלעלפויי ל"ח היינו דליכא חשש כלל וא"צ לברורי אבל בידוע שאינו מוחזק יש לומר דלא מהני השתיקה כמו דס"ל לרבינא:
וביותר דגם דברי הב"י אינם מוכרחים דהא באמת יש לתמוה דמנ"ל להש"ס לעשות פלוגתא חדשה דאינך אמוראי ס"ל דל"ח לעלפויי דאלו שהה לא היה שותק הא יש לומר בפשוטו דלא ס"ל לרבינא משום דרוב מצויים אצל שחיטה מוחזקים כאשר האמת כן הוא דהא מתירים במצא גדייו שחוטים, אע"כ צ"ל דהא בהא תליא במה דס"ל לרבינא דאין סומכים על שתיקתו היינו כיון דהוא מעיקר הדין דחיישינן לעלפויי דל"א רוב מצויים א"ש מוחזקים, אבל לאינך אמוראי כיון דמעיקר הדין ל"ח לעלפויי דרוב מצויים א"ש מוחזקים אלא דהיה הדין נותן כיון דאיכא לברורי מבררי' ולשאלו, בזה הסברא נותן לדון ולסמוך דאלו שהה לא היה שותק, ואם כן לא הוי פלוגתא חדשה, וכיון שכן ממילא בידוע שאינו מוחזק דהחשש דעלפויי מדינא לא סמכי' על שתיקתו והוא ברור לענ"ד. אולם יש לדון להקל דהטעם דלרבינא לא סמכי' דאלו שהה לא היה שותק היינו כמ"ש הב"י דחיישי' לעלפויי והוא סובר דלא שהה שיעור שהייה וה"נ לדידן ביודעים שאינו מוחזק, וזהו הכל לדינא דהש"ס אבל לדידן דאמרי' כל שהייה אפי' כל שהוא אין לו לטעות בשום דבר קיימא הסברא דאלו התעלף לא היה שותק וצ"ע:
ובעיקר הדין ביודעים בו שאינו מוחזק מהני ברי לי קשה לי דלפ"ז אמאי לא אוקי האמוראי מתני' בכך הכל שוחטים בסתם בנ"א אבל יודעים בו שאינו מוחזק לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שחיטתו כשירה וכדרך שהקשה הרשב"א לענין מומחים והוכיח מזה דלא מהני ברי לי ואם כן לענין מוחזקים דמהני ברי לי יקשה כנ"ל, וצ"ע:
במומר לאחד משאר עבירות א"צ לבדוק לו סכין ולהרמב"ם צריך (שו"ע ס"ו), ותמוה לי דא"כ איך אמרי' אביי לא אמר כרב אשי לא ס"ל לדרבא הא אף אם לא ס"ל לדרבא מ"מ ע"כ ס"ל דמומר לדבר א' אם אינו לאותו דבר דמותר עכ"פ ע"י בדיקת סכין דהא להדיא קתני בברייתא ואפילו מומר וא"כ אם נימא כהרמב"ם דבמומר לדבר א' בעינן ג"כ בדיקת סכין עדיין לוקי למתני' בהכי הכל שוחטין ואפי' מומר לדבר א' בד"א בבודק סכין וכו' וצע"ג:
אשר שאל רו"מ על מה דמבואר ברמב"ם וש"ע דבמומר בעי דידעינן שהוא מומחה, דלכאורה זה דברי נביאות לומר דבמומר לא אמרינן ביה רוב מצויים מומחים הם, ואף אם מסתבר ליה להרמב"ם כן מסברא, מ"מ לא מצינו דהרמב"ם יכתוב דין חדש מה דאינו מבואר או מוכח מסוגיין:
ביותר קשה דא"כ איך אמרינן כולהו כרבינא לא אמרי רוב מצויים, מ"מ ר"א דמוקי במומר ולישנא דכולן ששחטו קשיא, אמאי לא מוקמי באוקימתא רוויחא, והיינו דהכל שוחטים אפילו מומר דבודקין סכין ונותנין, בד"א שיודעים בו שהוא מומחה, אבל א"י לא ישחוט, ואם שחט בודקין אותו אם הוא מומחה, ועלה קאי וכולן, דאם שחט וליתא קמן מהני אחרים רואין וכבר הקשו כן רבים מהאחרונים:
והנ"ל דקשיתיה ליה להרמב"ם קושיית תוס' (ד"ה מ"ט לא אמר כשמעתי'), שתירוצם תמוה ואינו מובן כלל, והנה הרא"ש הקשה על כללא דרוב מצוין מומחין, מכל מקום נימא סמוך מיעוטא דאין מומחין לחזקה דאינו זבוח, ותירץ דהוי מיעוטא דמיעוטא עיין שם, ולפ"ז י"ל דגם במומר הוי רוב, אלא דלא הוי מיעוטא דמיעוטא אלא כמו מיעט דעלמא ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, והנה יסוד הדין דאמרינן גם לרבנן דר"מ סמוך מיעוטא לחזקה לחומרא, יסודו מסוגיא דיבמות (דף קי"ט) רבא אמר רישא חזקה ליבום וכו', ופירושו דרבא אמר דרישא וסיפא אתיא בין לר"מ בין לרבנן, לא תנשא, דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה [וזהו דלא כתוס' שם] עיין שם היטב, ואם כן לתירוצא דסתמא דהש"ס שם אלא מחוורתא דמתני' ר"מ היא, סבירא ליה דלא אמרינן לרבנן סמוך מיעוטא לחזקה:
וכיון שכן מיושב קושיית האחרונים הנ"ל, דרב אשי שהוא סידר סתמא דגמרא וכמ"ש תוס' (דף ג' ע"ב) דס"ל ביבמות דל"א סמוך מיעוטא לחזקה גם במומר סמכינן על רוב מומחין, אלא לפי ההלכה דקיי"ל סמוך מיעוטא לחזקה, ס"ל להרמב"ם דבמומר לע"ז שיודעין בו שהוא מומחה דלא הוי מיעוטא דמיעוטא ואמרי' סמוך מיעוטא לחזקה, וק"ל:
ומיושב בזה היטיב להרמב"ם קושיית תוס', דהכי אמרינן רבא מ"ט לא אמר כשמעתיה, והיינו דלוקי מתני' דהכא במומר, ומרווחים ביה לישנא דוכולן ששחטו, והיינו לרבא לשיטתיה דס"ל דאמרינן לרבנן סמוך מיעוטא לחזקה, לוקי במומר, בד"א שיודעים בו שהוא מומר וכנזכר לעיל, ועלה משני לדבריו דאביי קאמר, והיינו דאיהו לנפשיה מוקי באמת במומר וכפי הנזכר לעיל, דבד"א שיודעים בו שהוא מומחה:
ולפ"ז מיושב ג"כ קושיית תוס' ריש מסכתין ד"ה שמא יקלקלו, דלדברינו לרבא קאי וכולן על מומר שלא בדקו אם הוא מומחה, וק"ל, וא"כ מפורש להדיא להלכה דינא דהרמב"ם דבמומר בעינן יודעים בו שהוא מומחה ודו"ק:
בש"ע יו"ד (סי' א' ס"ג בהגה"ה) כתב ומי שדרכו להתעלף ואנו יודעים בו שאינו מוחזק ושחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי נאמן מאחר שיודע הלכות שחיטה עכ"ל. נ"ל ביאור הדברים דתרתי בעינן שדרכו להתעלף וגם יודעים בו שאינו מוחזק היינו שלא הרגיל עצמו בשחיטתו. דבלא איתחזק לחוד והוא מסתם בני אדם אמרינן דסתם בני אדם אינם מעלפים כדאמרינן לעלפויי לא חיישינן. ודרכו להתעלף לחוד היינו שידעינן בו מכבר מימים ימימה שאין בטבעו לראות דם מ"מ אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מוחזקים ואינו מכניס עצמו לשחוט אם לא דאיתחזק בפני חכם פעמים רבות. ואינו אסור אא"כ ידעינן שהי' בטבעו להתעלף בראיית דם. וגם לא איתחזק, שבא לשחוט פעם הראשון בזה בעינן ברי לי כנלע"ד:
אמנם דברי הרמ"א צריכין ביאור דמנ"ל דבכה"ג מהני ברי לי דילמא אינו נאמן משום דאיתחזק איסורא דאינו נאמן באיסורין אא"כ דהוא בידו והכא אינו בידו. ומדברי רבינא אין ללמוד זה דאפשר דסובר ג"כ דהוי קצת רוב ב"א שאינם מתעלפים אלא דלא הוי רוב גמור או דסמוך מיעוטא לחזקת שאינו זבוח והוי פלגא ופלגא ובזה סובר דסמכינן על הברי. אבל היכא דליכא רוב י"ל דלא מהני ברי דילי'. וכבר התעורר בזה קצת בתב"ש (סקל"ט):
ונלע"ד דהרמ"א הוכיח שיטתו ויבואר ג"כ אופן מחלוקת הראשונים ז"ל דהרמב"ן והרשב"א והר"ן ס"ל דלענין עילוף אפי' באיתא קמן א"צ לשואלו. והרא"ש והטור ס"ל דגם בעילוף צריך לשואלו. ונ"ל דלטעמייהו אזלו. דלכאורה יש לעיין במה שדקדקו הרמב"ן והרשב"א שיטתם דלעילוף א"צ לשואלו מדנקט הש"ס לעלפויי לא חיישינן ולא נקט ג"כ רוב מצוין מוחזקים הם אע"כ דלעילוף ליכא חשש כלל. מ"מ קשה היא גופה מנ"ל להש"ס לעשות פלוגתא רחוקה בין רבינא לאינך אמוראי דלרבינא אפי' בדיעבד ואינך ס"ל דליכא חשש כלל. דילמא אינך אמוראי ס"ל רק דהוי רוב מצוין מוחזקים הם ומש"ה נאדו מאוקימתא דרבינא:
ונ"ל למ"ש הרשב"א בחידושיו ובתוה"א להוכיח דבאינו מומחה ששחט ואח"כ למד ואמר ברי לי שלא שהיתי דלא מהני דמילתא דלא רמיא עלי' לאו אדעתיה. והיינו מדלא מוקי למתני' הכל שוחטים בסתם ב"א אבל אם ידעינן דלא גמיר לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שלא שהיתי וכו' אע"כ דלא מהני ברי דידי' עיין שם. ולכאורה תמוה לי דמ"מ תיקשי קושי' הרשב"א לענין מוחזקים דלוקי הכל שוחטים בסתם ב"א אבל ידעינן שדרכו להתעלף לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשירה והוא לכאורה תמי' גדולה. ולזה צ"ל כיון דבאמת ס"ל דלעילוף ליכא חשש כלל ואף מיעוט לא הוי ס"ל דליכא חשש כלל ולא צריך לרבויי. ואין להתעקש ולומר דא"כ למ"ל להש"ס לומר דנאדו מלישנא קמא משום דרוב מצויין וכו'. הלא בהך לחוד דלעלפויי לא חיישינן סגי לדחות ב' לשונות דלא הוי מצי לפרש כלישנא קמא הכל שוחטין מומחין אף על פי שאין מוחזקים. דל"צ כלל לרבויי לאינן מוחזקין דהא לעלופי ליכא חשש כלל וכנ"ל. לענ"ד דזהו שיבוש דבודאי אין סברא לעשות מחלוקת חדשה בסברות דקות וקלושות בין רבינא לאינך אמוראי זולת אם אמרינן רוב מצויין וכו' או דחיישינן לעילוף וכו' דפליגי בפלוגתא דתנאי לקמן (דף י"ב). אבל אם תרווייהו ס"ל רוב מצויים וכן לענין מוחזקין אם ס"ל דלא חיישינן לעילוף שוב אין לעשות מחלוקת בענין הרוב גופי' אם הוי רוב מעליא או לא דבזה לא מצינו מחלוקת [וראי' ברורה לזה מדברי הרא"ש (סוס"י ה') שכ' הא דלא מוקמי הכל שוחטין על סמך שיבדקנו ושחיטתו כשירה בליתא קמן. היינו דהכל שוחטין משמע בלא שום סמך. ולכאורה תיקשי ג"כ כנ"ל ובהיפוך דבהך טעמא דרוב מצויים מומחים הם סגי לדחות ב' לשונות דלא הוי מצי לפרושי כל"ב מוחזקין אעפ"י שאינן מומחין, דהא באמת אינן מומחין אסור לשחוט אא"כ ע"י סמך ולא שייך לפרש כן בהכל שוחטים. אע"כ ברור כהנ"ל כיון דלל"ב גם רבינא ס"ל רוב מצויין וכו' ואף עפ"כ מפרש כן בהכל שוחטים. וע"כ דס"ל דמותר אפי' בלא סמך בדיקה דהוי רוב מעליא א"כ ממילא ל"ש לומר דאינך אמוראי סברי דלא הוי רוב מעליא ובעינן דוקא ע"י סמך דכיון דתרווייהו ס"ל להך רוב מצויים ל"ש לחלק לעשות פלוגתא בענין הרוב גופי'. והוא ברור בכוונת הרא"ש]. וא"כ גם בדברינו הנ"ל י"ל כן דלל"ק לא הוי מצי הש"ס לומר דנאדו מלפרש כן דס"ל דלעילוף ליכא חשש כלל וא"צ לרבויי. דהא בל"ק גם רבינא ס"ל דשוחטין אף על פי שאינו מוחזקין ואעפ"כ ס"ל דהוי חידוש דין במשנתינו [ובע"כ צ"ל] או דס"ל דבאמת הוי רוב אין מתעלפין או דס"ל דהיא גופה קמ"ל דלא חיישינן לעלפויי וא"כ מהכ"ת יחלקו בזה אינך אמוראי. ולזה הוכרח הש"ס לומר טעם אחר:
גם אין להקשות לפי דברינו דא"כ לפי האמת לל"ק דהוי חידוש לרבויי אינן מוחזקים תיקשי על האמוראים אמאי לא מפרשי במתני' הכל שוחטין בסתם בנ"א שאינן מוחזקים אבל דרכו להתעלף לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי וכנ"ל, אך ז"א די"ל דבל"ק לא מהני כלל ברי לי לגבי עילוף או דאינו מרגיש בעצמו או מטעם איתחזק איסו' אבל לל"ב דמהני ברי צ"ל כנ"ל דס"ל דלעילוף לא חיישינן כלל וא"צ לרבויי:
ולפ"ז מיושב קושיתינו הנ"ל [ד"ה ונ"ל] דלא הוי מצי הש"ס לומר לל"ב דס"ל [לאינך אמוראי] רוב מצויים מוחזקים הם [דאינם מכניסים עצמם לשחוט עד דאתחזקו בפני חכם כמה פעמים דאינם מתעלפים] או רוב בנ"א אינם מתעלפים [בטבע] ובאמת באיתא קמן צריך בדיקה, דהיה קשה כנ"ל לוקמי ושחיטתן כשירה בדרכו להתעלף, ולזה הוכרח לומר דלעלפויי לא חיישינן היינו דליכא חשש כלל ול"צ לרבויי וכנ"ל וק"ל:
ומעתה י"ל דהרשב"א והרא"ש לטעמייהו, והיינו דנלע"ד דלהרא"ש בלא"ה לא קשה מידי קושית הרשב"א הנ"ל דלוקי הכל שוחטין בסתם בנ"א ושחיטתן כשירה בידעי' דלא גמיר, דהרי הרא"ש כתב דהכל שוחטין משמע בלי שום סמך וא"כ איך נפרש הכל שוחטין בסתם בנ"א דהא באמת אינו מותר אלא ע"י סמך, וכיון שכן להרא"ש לשיטתי' ליכא לפרש דלעלופי לא חיישינן היינו דאין כאן חשש כלל דא"כ תקשי הא גופי' מנ"ל להש"ס לעשות פלוגתא רחוקה כ"כ דלמא לא הוי אלא רוב מצויים מוחזקין, וליכא לתרוצי כהנ"ל דא"כ לוקמי הכל שוחטין בסתם בנ"א, ז"א דהא אם הוי רק רוב באמת אינו מותר בסתם בנ"א אלא ע"י סמך ול"ש לפרש כן בהכל שוחטין, אע"כ דבאמת הא דקאמר לעלופי ל"ח היינו דהוי רוב מצויים, אבל להרשב"א לשיטתיה שפיר יש לומר כנ"ל וק"ל:
ומעתה מיושב דברי הרמ"א שהתחלנו דהכריח שיטתו דע"כ גם בדרכו להתעלף מהני ברי דידיה, והיינו דאלת"ה הדרא קושיתנו לדוכתיה דמנ"ל להש"ס דסברי דלעלופי לא חיישינן דלמא הוי רוב אע"כ כנ"ל דא"כ יקשה דלוקי למתני' ושחיטתן כשירה בדרכו להתעלף ואמר ברי לי וכהנ"ל, הרי מבואר דגם בדרכו להתעלף מהני ברי לי וק"ל:
בדרך אחר נ"ל [ליישב דעת הרא"ש בסוס"י ז'] דהרא"ש לשיטתיה הוכיח בד' הרי"ף דמומחין ומוחזקין שוין ובשניהם באיתא קמן צריך לשואלו [דלא כהר"ן שהשיא גם בכוונת הרי"ף דלעילוף א"צ לשואלו] והיינו למ"ש הרז"ה להוכיח ד... כהרי"ף [רק] דבאיתא קמן א"צ לבודקו מל"ב דרבינא דהכל שוחטין אעפ"י שאינם מומחים הרי דאפי' לכתחילה שחיט עיין שם, הנה בפשוטו נראה דהוכחתו כיון דחזינן בל"ב דרבינא דהיכא דסמכינן על רוב מומחים סמכי' אף לכתחילה ה"נ י"ל לאינך אמוראים דסברי רוב מצויים ר"ל ממש כמו רבינא בלישנא בתרא, ובאמת עדיין אין זה כדאי לדחות שיטת הגאונים דשפיר יש לומר לל"ב הוי רוב מעליא, אבל לל"ק כיון דחזינן דרבינא לא ס"ל כלל להך רוב מומחים, די לנו לומר דאינך אמוראים סברי דהוי רוב לענין ליתא קמן כדי שלא להרחיק פלוגתתן:
אמנם באמת אי קשיא הא קשיא דאם נימא בל"ב דסמכי' על רוב מומחים אפי' באיתא קמן אף דלל"ק לא סמכינן אלא בליתא קמן מ"מ הו"ל למיפסק בזה כל"ב דהא בליתא קמן בודאי מותר ולענין איתא קמן הוי רק דרבנן מחמת איכא לברורי וממילא הדרינן לכללא דבדרבנן אזלינן בתר המיקל, והא דרצה הרי"ף לומר דקיי"ל כרבינא וכל"ק היינו אם קיימא לן כרבינא הוי ספק דאורייתא אבל כיון דבודאי קיימא לן דבליתא קמן דמותר כמו שהוכיח הרי"ף מהך דמצא גדי שחוט ממילא לענין איתא קמן דהוי דרבנן אזלינן בתר המיקל [וזהו י"ל בכונ' הרז"ה] והוא לכאורה פליאה עצומה:
ולזה י"ל דהרי"ף ס"ל דגם לל"ב באיתא קמן צריך לבודקו והא דקאמר מוחזקין אף על פי שאינן מומחין היינו על סמך שיבדקנו לבסוף, אך להרא"ש לשיטתיה דס"ל [בסוף סי' ה'] דהכל שוחטין משמע בלא סמך א"כ ע"כ בלישנא בתרא מותר אפי' באיתא קמן תיקשי כנ"ל:
ולכן הרא"ש הוכיח שיטתיה דס"ל להרי"ף דלעלפויי לא חיישינן היינו ג"כ דהוי כמו רוב, והוא ג"כ מטעם הנ"ל כיון דרבינא לא סבר כלל לרוב מוחזקים יש לנו למעט במחלוקת דלאינך אמוראים לא שרי אלא בליתא קמן והיינו רק לל"ב, אבל לל"ק דמפרש רבינא אף על פי שאינן מוחזקים באמת לענין מוחזקים מותר לגמרי כדמשמע הכל שוחטין אפי' בלא סמך, נמצא לפ"ז לענין מומחין הוי ל"ק לחומרא דלא שרינן [לדידן] אלא בליתא קמן ולענין מוחזקין הוי ל"ב לחומרא וכל א' הוי קולא וחומרא ול"ש בדרבנן הלך אחר המיקל דהא א"א לתפוס קולות שתיהן, וכיוצא בזה כ' במל"מ (פ"א ממגילה), משו"ה פסקי' כחומרות שתיהן דבין במומחין בין במוחזקין באיתא קמן צריך לבודקו, משא"כ אם נימא דלעלופי לא חיישינן היינו אפי' באיתא קמן אם כן לענין עילוף לב' הלשונות מותר ולענין מומחין לל"ק לחומרא ולל"ב לקולא וה"ל להרי"ף למפסק אף במומחין להקל, אע"כ דלענין מוחזקין ג"כ הוי רק רוב ופסקי' כחומרות שתיהן וק"ל:
תוד"ה בודק דלא מצינו בשום מקום כו'. הר"ן בחידושיו כתב די"ל דבאמת דכותי בעי בדיקת סכין, ובזה מרווחנא ליישב קושי' הש"ך סקכ"ב דאמאי לא קאמר כולהו כאביי ורבא לא אמרו קסבר כת"ק דרשב"ג דעדיין קשה דלוקי בכותי ועומד ע"ג או יוצא ונכנס בד"א בבודק סכין ונותן לו ואם לא בדקו בודקים סכינו אח"כ:
בעיקר קושי' הש"ך נלע"ד דלרבא אפי' לת"ק דרשב"ג מותר, דהא תוס' כ' דבדיעבד אף בלא יוצא ונכנס מותר אלא דנותן כזית בשר הוא בדרך זה שיוכל לברר, וא"כ עיקר הבירור דילמא לא ירצה לאכול ונדע דאסור, אבל באם יאכל אף דאין ראיה כיון דלא כתיבא מ"מ מותר דיותר א"א לברורי, א"כ נהי דהו"מ לומר דר"א לא אמר כרבא דס"ל כאביי דהתם לא נגע והכא נגע, וכאביי נמי ל"א דס' כת"ק דלא כתיבא לא סמכי', מ"מ יותר אמרי' בקיצור טעם אחד לתרוייהו, דאף אם ס"ל בדינא כרבא מ"מ לא מצי לאוקמי די"ל דכותים גרי אריות:
בא"ד ואין להקשות דאמאי צריך לכתחלה וכו' ולהיות יוצא ונכנס וכו' מבואר דנקטו הקושי' גם לרבא דלמ"ל לכתחלה יוצא ונכנס, ובזה ק' לכאורה על תירוצם דחיישינן שמא משתלי הא היכא דאף אם משתלי יהי' מותר לא חיישינן לשמא משתלי, ואמאי לא תירצו דרבא מוקי באמת כת"ק דרשב"ג, וא"כ מה שיאכל כזית בשר לא יהי' בירור להתיר, אלא דהוי כמו בלא בירור דמותר בדיעבד, [והבירור רק דאם לא יאכל יהי' אסור], וא"כ לענין לכתחילה דאסור בלא יוצא ונכנס, ל"ש לומר להתיר לכתחילה על סמך דיתן כזית בשר, דהא לעולם לא יהי' זה בירור אלא בדיעבד יהי' מותר מצד מרתת לחוד דלא סמכינן עלה לכתחילה, ולאביי דס"ל דבנגע מדינא אסור וההיתר מכח כזית בשר מוכרח באמת, דמוקי כרשב"ג, בזה מספיק תירוצם דאין נותנין תחלה על סמך שיתן לו כזית בשר דדלמא משתלי ומדינא אסור, ומה דפרכינן בסוגי' ולטעמיך שהיה דרסה מי כתיבא, י"ל דאף לרבא פרכינן דמצא בידו דקוריא של צפרין דמשמע דהקוריא שחט לעצמו דבזה לא שייך מרתת ומדינא צריך הבירור דכזית בשר. (ועמש"כ לעיל אות כ"ה):
תוד"ה ואם שחט. בש"ך ס"א סק"ה כתב ראב"ן דנ"ל דאף רבינא לא קאמר דאם שחט בודקין [אותו] אלא כשישנו לפנינו ומצינן למיבדקי' כו'. נ"ל דיצא להראב"ן כן בכדי ליישב קושית תוס' על רבינא מהברייתא דמצא תרנגולת ולזה כתב דרבינא מודה דבליתי' קמן ולא מצינו למרדף בתריה דמותר, ואולם לפ"ז יקשה בהא דאמרי' כולהו כרבינא ל"א להך לישנא וכו' מנ"ל להגמרא דאינהו ס"ל לקולא ברוב מצויי' אצל שחיטה מומחי' ומוחזקים, דלמא בהיפוך דס"ל דל"א דרוב מצויים מומחים ולא מוחזקים ואם כן הכל מה אתי לרבויי, ולתוס' ניחא כיון דלת"ק דמיקל במצא גדייו ע"כ דס"ל לתרי רובא אלא דרבינא ס"ל כאידך תנא דאוסר וא"כ י"ל דהתנא דאוסר לא ס"ל לחד רוב, אבל מה"ת לומר במומחים ומוחזקים לאסור אף דהוי רוב ופליג את"ק בתרתי מש"ה אמרי' דאינך ס"ל להקל וכת"ק, אבל להראב"ן קשה דלמא דכולהו ס"ל דלכתחלה וכן דיעבד במצינן למרדף אבתריה צריך לידע שהוא מומחה ומוחזק, וי"ל:
ונראה עוד דבא לתרץ קושית תוס' הנ"ל ולזה מחלק דשם אינו לפנינו וא"א לברורי משא"כ הכא דמצינן למרדף אבתריה, ואף דגם לרבינא בדיעבד ולא מצינן למרדף אבתריה מותר א"כ אמאי אין נותנים לו לשחוט על סמך הבדיקה שלאח"כ ואי דרבינא פליג בזה עם אינך אמוראי דס"ל לרבינא דאף היכי דאי משתלי אח"כ דשרי, מ"מ אין נותנים ע"ס, ואינך אמוראי ס"ל דנותנים ע"ס, א"כ הו"ל להש"ס לומר כלהו כרבינא ל"א דס"ל דמותר ליתן ע"ס, וצריך לדחוק דתליא בזה דלרבינא דלא אלים הרוב כ"כ ולא שרי' רק בדיעבד ממש בלא מצינן למרדף אבתריה מש"ה הדין נותן דאין נותנים לו לכתחלה ע"ס הבדיק' שלאח"כ, אבל אינך אמוראי סברי' רוב מצויים ואלים הרוב דל"צ למטרח למרדף אבתריה, מש"ה ראוי ליתן לכתחלה ע"ס הבדיקה שלאח"כ:
אמנם לפ"ז קשה אהא דאמרי' כלהו כרבינא ל"א רוב מצויים, דמנ"ל להש"ס דלמא ס"ל דל"א רוב מומחים ולא רוב מוחזקים ואסור לשחוט רק בידוע שהוא מומחה ומוחזק, בשלמא בלא דברי הראב"ן י"ל דפליגי רק על חד ואמרי דס"ל דל"א רוב מומחים או דל"א רוב מוחזקים אבל לומר דפליגי בתרתי לענין רובא דמומחים ורובא דמוחזקים מה"ת, ומש"ה לא הומ"ל דס"ל להאמוראי דבעי' מומחה ומוחזק, גם י"ל כיון דבאמת דחי' לה בסוגיא דהתם דפליגי רק במצאן באשפה א"כ כלהו ס"ל דמצאן שחוטים מותרים דאמרי' רוב מומחי' ומוחזקים מש"ה מוקמי' טעמא דאמוראי בהכי דסלקא לפי ההלכה אבל במצינן למרדף י"ל דלא סמכי' לא על רוב מומחים ולא על רובא דמוחזקים, וא"כ מנ"ל להש"ס דאינך אמוראי פליגי לקולא עם רבינא דלמא בהיפוך דפליגי לחומרא דלא ישחוט אא"כ בידוע שהוא מומחה ומוחזק וצ"ע:
תוד"ה בליתא קמן וכו' ותימא דמשמע וכו'. לענ"ד יש ליישב תמיהתם דהנה בלא"ה צריך להבין ביסוד דבריהם דדייקי מסוגיין דבבדקו ולא גמיר לא מהני אחרים רואים אותו דמ"ש מחש"ו דמהני אחרים רואים אותו, וצ"ל דבחש"ו דידוע להאחרים דרוב מעשיהם מקולקלים משגיחים היטב ודייקי שפיר אבל באינש דעלמא אף לרבינא דלא ס"ל רוב מצוי' מ"מ עכ"פ מצויים מסתם דשוחט הוא מומחה וסומכים האחרים ע"ז ולא דייקי שפיר להשגיח בדקדוק כראוי, וסברא זו מוכרחים ג"כ לומר בתוס' בדף ב' ד"ה שמא יקלקלו וכו' וליכא למימר דדיעבד נקט משום אין מומחים אבל חש"ו אפי' לכתחילה שוחטים באחרים רואים אותו הרי מפורש די"ל דחש"ו קיל טפי מאין מומחים והיינו כנ"ל (והב"י כתב על דברי הטור אלו דמהני אחרים רואים אותו פשוט כדמוכח מדברי תוס' הנ"ל דיש לומר דחש"ו קילי בזה, אבל באמת א"צ לראיה דהרי מבואר בדף י"ב במה דאמרי' אי דידע דלא גמיר פשיטא הרי מפורש דמהני אחרים רואים אותו), ולפ"ז יש לומר דלא קשה קושית תוספות די"ל דדווקא בידוע דלא גמיר בזה האחרים הרואים אותו ידעו להשגיח היטב כיון דלא גמיר וכן בסתם בנ"א אף דיש חשש דלא השגיחו היטב וכנ"ל מ"מ יש סניף דאולי הוא באמת מומחה אבל בסתם בנ"א ושחט ואח"כ בדקו אותו ולא ידע יש לומר דלא מהני אחרים רואים אותו כיון דאז לא ידעו דלא גמיר לא דקדקו אחריו היטב, (ונולד לנו מזה דין חדש דבבדקו אותו אח"כ ולא ידע דלא מהני אחרים רואים אותו ובפרט לדידן דקיי"ל רוב מצויים והיה בחזקת מומחה לא הוצרכו האחרים להשגיח כ"כ בדיוק) ולפ"ז אזדא ראיית הש"ך [ס"ק ט"ו] די"ל דמה דמבואר באוקימתא דרבינא דלכתחילה לא מהני אחרים רואים אותו היינו הכל בסתם בנ"א דחיישי' דלא ישגיחו כ"כ אבל ביודעים בו דלא גמיר יש לומר דאפי' לכתחילה נותנים באחרים רואים אותו. ודו"ק:
לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים בזה דמנ"ל להוציא משמעות זה דבדאיתא קמן לא מהני אחרים רואין אותו, וע"כ צריך לדחוק ולחלק דידע דלא גמיר גרע מחש"ו דבחש"ו האחרים משגיחים שפיר משא"כ בבר דעת, דילמא בהיפוך דבודאי חש"ו גרע טפי או דשניהם שווים ומשו"ה לא הוי מצי לאוקמי בידע דלא גמיר דא"כ פשיטא דמהני אחרים רואין אותו ובלאו אחר"א דאסור וכדפריך באמת [לקמן י"ב א] לר"נ פשיטא, וגם לדיוקא ששחטו דיעבד אין לכתחילה לו [היינו דנימא דהא אתי לאשמועינן דאפי' באחר"א לכתחילה לא], י"ל או דבאמת ס"ל להש"ס דלכתחילה מותר בגדול בר דעת כדעת הרשב"א, וששחטו קתני משום חש"ו עי' רשב"א ד' ד"ה ונראה], או דגם זה פשיטא דיש לדמותו לחש"ו דגם באינו מומחה רוב מעשיו מקולקלין כדעת רבינו ברוך [בהג"א כאן סוס"י ו' ועי' תוס' ב' ע"ב ד"ה שמא וכו' או אין מומחין עכ"ל] ולזה מוקי הש"ס בליתא קמן וקמ"ל דבעינן דוקא אחר"א ובלא"ה אסור ואין כאן מקום שייכות להתחל' משמעות מהש"ס, אחר כך מצאתי בתבו"ש בחדושיו שתירץ כן לקושטא דמילתא:
עוד אני אומר דלק"מ קושית התוס' דהא ע"כ הא דגרע ידע דלא גמיר מחש"ו היינו דהאחרים משגיחים יותר על חש"ו וזהו דוקא בשמעתין דמיירי רישא ששחט סתם בנ"א ואחר השחיטה [בדקוהו וכשרואין שהוא מומחה שחיטתו כשירה וע"ז קאי הסיפא וכולן] ובזה אם נמצא דלא גמיר לא מהני אחר"א דסמכו האחרים דמסתמא כיון ששוחט ידע לשחוט אף דלא אמרינן רוב מצויים מומחים מ"מ האחרים סמכו על זה, אבל לקמן במילתיה דר"נ דראה אחד ששחט דמשמע שהשוחט אזל לעלמא והוא ראה מרחוק, שפיר קאמר הש"ס אי דידע דלא גמיר היינו דידע מתחילה דלא גמיר פשיטא דבזה באמת מהני אחר"א כמו בחש"ו, אח"כ מצאתי כן שכן תירץ הכנה"ג, ושמעתי שכ"כ הפני יהושע בחידושיו:
והנה כעין קושית התוס' יש להקשות אלישנא בתרא דמוקי בליתא קמן דנישייליה לוקמי באיתא קמן ואמר דלא ידע ולא השגיח ע"ז אם נתעלף בעינן אחר"א, ובזה אין מקום לתירוצם הנ"ל דהא קמ"ל דעילוף הוי חששא מעליא דאף בדיעבד אסור בלא אחר"א דלא נשמע כן מחש"ו, ונ"ל דלק"מ דזהו נשמע מרישא דקתני שחיטתן כשירה באמר ברי לי שלא נתעלפתי [צ"ע בט"ז סי' א' סק"ג דמשמע דבעינן איזהו תיקון] ואם איתא דאם הוא לא ידע מותר בדיעבד למ"ל כלל לשואלו דהא אף אם יאמר א"י יהיה מותר ולשואלו למיחוש שמא יאמר נתעלף בזה ודאי ליכא חשש דהא ודאי אם ידע דנתעלף לא היה שתיק, אע"כ נשמע דאם יאמר א"י אם נתעלפתי יהיה אסור, ולזה משני דקמשמע לן בליתא קמן דמרישא ס"ד דוקא באומר א"י אסור דאיתרע כיון שא"י אבל בליתא קמן מותר קמ"ל דאפ"ה אסור באין אחרים רואין אותו וק"ל:
ובדברינו מיושב ג"כ מה שתמהו האחרונים על הרמב"ם דס"ל דבאוכל נבילות לתיאבון לא אמרי' רוב מומחין ובעינן דידע דגמיר, א"כ הו"ל לרב אשי לאוקמי הכל שוחטין באוכל נבילות לתיאבון ויודעין בו שהוא מומחה אבל בסתם לא ישחוט ואם שחט בודקין וכולן ששחטו היינו בליתא קמן וע"י בדיקת סכין, ולפי הנ"ל לק"מ די"ל בהיפוך דבאוכל נבילות לתיאבון מילתא דפשיטא דלא שייך בזה רוב מצויים וא"כ וכולן למ"ל דפשיטא דמהני אחר"א דלא גרע מחש"ו, ובאין אחר"א פשיטא דאסור, ורבינא דמוקי מתני' בליתא קמן היינו בסתם בנ"א דקמ"ל דלא הוי רוב ומעכב בדיעבד, וק"ל:
עוד נ"ל ליישב קושית האחרונים על הרמב"ם הנ"ל, ויתיישב ג"כ קושית תוס' במתניתין (ד"ה שמא יקלקלו) שהקשו לרבא דאמר זאת אומרת אין מוסרין להם חולין כו', דהא לרבא מסקינן וכולן ששחטו קשי' א"כ מסיפא נשמע ששחטו דיעבד אין לכתחילה לא, גם סוגיין תמוה במאי דפריך רבא לא אמר כשמעתי' דהיינו אמאי לא אוקמי קמייתא באו"נ לתיאבון והשני בכותי וכמ"ש תוס', ולא ידענו מאי נ"מ בזה אם זה באו"נ לתיאבון וזה בכותי או בהיפוך, והנה בהך קושיא סבור הייתי לומר דמרויח טובא לאוקמי הראשונה באו"נ לתיאבון דהשתא דמוקמינן בכותי לא אתיא אליבא דכ"ע דלת"ק דרשב"ג דאחזוק ולא כתיבי לא סמכי' עלה לא מהני חותך כזית בשר דשהייה ודרסה וכו' מי כתיבי כמסקנת סוגי' דסמוך [ד' א], ולזה יותר הו"ל לאוקמי קמייתא באוכל נבילות לתיאבון ובתרייתא דלא נזכר מן דיעבד הו"ל לאוקמי בכותי וככו"ע, אמנם לשיטת תוס' ליתא לזה למה שהעלו [ג' ע"ב ד"ה אבל] דלרבא חותך כזית הוא לברורי ומדינא בלא"ה מותר כמו ביי"נ, א"כ אף משנתינו ככו"ע אתיא דלת"ק דרשב"ג באמת בלא"ה מותר כיון דא"א בכזית בשר הוי כמו יי"נ, ואף למ"ש הט"ז הנ"ל דושחיטתן כשירה משמע ע"י תקנה, הא מ"מ תוס' לא ס"ל כן דהא כתבו להוכיח דרוב מצויים היינו לכתחילה מדלא מוקי מתניתין בהכי, גם אפי' להט"ז י"ל דגם לת"ק דרשב"ג הא איכא לברורי דהא עיקר הבירור דשמא לא יאכל ונדע דלא שחט כהוגן, א"כ גם לת"ק אף דבאחזוק לחוד לא סמכינן עליו מ"מ אם לא יאכל הוי בירור להיפוך דלא שחט שפיר, ואם יאכל דליכא בירור בלא"ה מותר כמו יי"נ וא"כ ליתא להך פי':
ונלע"ד לתרץ הכל, והיינו דיש לומר דגם הרמב"ם ס"ל דבאו"נ לתיאבון אמרינן רוב מצויים מומחים הם והא דבעינן מומחה היינו למה שהקשה הרא"ש בשמעתין [סוס"י ט"ז] דמאי מהני רוב מצויים נימא סמוך מיעוטא לחזקה דאינו זבוח ומתרץ דהוי מיעוטא דמיעוטא ע"ש, א"כ י"ל דבאו"נ לתיאבון הוי עכ"פ מיעוטא דשכיח ואמרי' סמוך מיעוטא לחזקה, והנה עיקרא דהך מילתא דאמרי' גם לרבנן סמוך מיעוטא לחזקה הוא משינויא דרבא ביבמות (קי"ט ב) דמפרש טעמא דרישא סמוך מיעוטא דמפלת לחזקת יבום עיין שם, והיינו ע"כ לרבנן, דלר"מ בלא"ה חיישינן למיעוטא וכמ"ש כן להדיא הרמב"ן והנ"י שם בדעת הרי"ף, וא"כ מיושב קושית העולם די"ל הא דלא מוקי רב אשי באוכל נבילות לתיאבון ומומחה כאוקימתא דרבינא ויהיה ניחא וכולן ששחטו, די"ל דר"א ס' כתירוצא דר"נ ביבמות שם ול"א כלל לרבנן סמוך מיעוטא לחזקה [וביותר י"ל דר"א לשיטתי' בלא"ה מוכח דס"ל דלרבנן ל"א סמוך מיעוטא לחזקה עיין בהרשב"א ובתוה"א (דף ז' ע"ב בסופו) שהוכיח דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה מהא דאמר ר"א (י"א ב) אתיא משחיטה עצמה וכו' אף על גב דאיכא חזקה ומיעוט נגד רוב, ואף על גב דדחי רב כהנא ואמר היכא דאפשר וכו' מ"מ הא רב אשי לא נקט כן עי"ש, הנה עכ"פ גם להפוסקים דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה מ"מ ע"כ ר"א לא ס"ל כן דהא ראיית הרשב"א חזקה היא], או דמוקי למתני' שם כר"מ אבל לרבנן ל"א סמל"ח, וא"כ באמת גם באו"נ לתיאבון אמרינן רוב מומחים הם, ומה"ט נמי לא קאמר והוא דמומחה כמו שהק' הרשב"א דלר"א באמת באו"נ לתיאבון סמכינן על הרוב מצוין:
ומעתה מיושב הסוגיא דהכי פריך, רבא מ"ט לא אמר כשמעתיה היינו דרבא לשיטתיה דס"ל ביבמות דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה תיקשי אמאי ל"א כשמעתיה היינו באו"נ לתיאבון, וירויח בזה דיש לפרש משנתינו באו"נ לתיאבון לענין מומחה ויהיה ניחא לישנא וכולן ששחטו:
ומשני לדבריו דאביי קאמר ואיהו מפרש באמת באו"נ לתיאבון ומומחה, וכולן היינו בליתא קמן למבדקיה אם הוא מומחה ושפיר קאי וכולן ארישא, א"כ שפיר הוצרך רבא לומר הזאת אומרת מרישא דלרבא לא מוכח מלשון ששחטו דקאי ארישא ומיושב קושית התוס', וק"ל:
תוד"ה מ"ט (עמש"כ לעיל, ובחי' לק' י"א ע"ב אות ה'):
דף ד.
בגמ' דממסמס לי' מסמוסי, הנה עדיין יש להקשות דילמא ידע דשחט להרוב שפיר וממילא בטל המיעוט ברוב, ולדידן אסור דהוי חתיכה הראוי' להתכבד, ואין להתירו לדידן מחמת ספק דרבנן, דמחמת ביטול לא מקרי ספק דרבנן כמבואר ביו"ד סי' ק"י, ולדעת האומרים [ביו"ד סי' ק"א] דתרנגולת בנוצתה לא מקרי ראוי' להתכבד ניחא דא"כ גם לדידן בטל ומיירי בנוצתה, או אפשר בעופות קטנים דאין ראוים להתכבד בפני אורחי' כמ"ש התוס' ר"פ כל הזבחים, ולקושי' זו נתכוין גם חבירי הרב מו"ה יהודא נ"י בר"י [הוא הגאון מ' יהודא מראוויטש זצ"ל], ואפשר לומר דאם היינו יודעים ע"י איזה בירור דשלשה מהם נשחטים היטב היינו מתירים את כולם כיון דאיתחזק בשלשה מתוך הרבה, כעין שמצינו באו"ח [סי' ל"ט ס"ט] לענין תפילין, א"כ ה"נ כיון דחותך ראשו ונותן לו ממילא ע"כ הרוב נשחט שפיר וממילא גם לדידן מותר, דהרי איתברר לן דשלשה נשחטו שפיר, אמנם באמת קשה להמציא דבר כזה להתיר מכח שלשה וחילוק גדול יש בין זה לתפילין כמובן, גם מה שכתבתי דמיירי בעופות קטנים דחוק קצת דהא מדקתני ברישא דברייתא חותך כזית בשר וכו' דמשמע דבחצי שיעור לא אתחזקו, וא"כ הכא דקתני חותך ראשו של א' מהם מיירי ע"כ דיש כזית בראשו ופשיטא דבכה"ג שיש כזית בראשו הוי עוף גדול, והעיקר דמיירי בנוצתה וכנ"ל, וראי' ברורה לשיטת הפוסקים דבנוצתה לא הוי חתיכה הראויה להתכבד וק"ל:
שם שהיי' דרסה וכו', אשגירות דלישנא הוא דהא דרסה כתובה בקרא כדדרשינן לקמן דף ל' ע"ב אין ושחט אלא ומשך [וכ"כ רש"י לקמן דף כ"ז ע"א ד"ה דלא] אלא כיון שהוא שגור להזכיר אלו ה' ביחד נקט לה, רשב"א במשמרת הבית הלכות שחיטה דף ז' ע"ב, אבל בחידושו לקמן רפ"ב כתב דהך דרשה הנ"ל היא אסמכתא ודרסה ג"כ מהלכה למשה מסיני:
שם אמר רבא ישראל מומר כו' ומותר לאכול משחיטתו. עי' ברשב"א ור"ן שכתבו דמה דלא חיישינן שמא לא נשחטו רוב סימנים היינו דרוב הרוצים לשחוט שחיטה כשירה שוחטים רוב הסימנים ומיד אחר השחיטה בודקים ואם רואה שלא נשחטו רובם חוזר וגומר שחיטתו מיד דזהו לא מקרי טירחה עיין שם, ויש לדון לדידן דאוסרי' שהייה כ"ש א"כ ניחוש שמא לא נשחט תחלה הרוב והוצרך לבדוק בסימנים ומצא באמת שלא נשחט הרוב וממילא אף שאח"כ גמר לשחוט הרוב מ"מ הוי שהייה משהו, וצ"ל דוקא אם ידעי' דשהה משהו אוסרים דחיישי' לומר דא"א בקיאים בשיעור שהייה אבל כיון דבאמת עפ"י רוב נשחטו מיד רוב הסימנים אלא דבלא בדקו הסימנים אסור היינו מדרבנן כמ"ש תוס' (ד' ט' ע"א) מש"ה לא חיישי' כ"כ ולחוש לשהייה כ"ש:
ואולם עדיין קשה במוצא בשר במקום שרוב העיר ישראלים ליתסר דניחוש שמא השוחט בדק הסימנים ולא נשחטו רובן וכיון דאסרי' שהייה במשהו וידע השוחט דאין לו תקנה בגמר שחיטתו ומשך ידו ולא חזר ושחט לגמור הרוב כיון דאין בו תועלת בזה וא"כ הוי ספק שמא לא נשחטו רוב סימנים דאסור מדאורייתא, בשלמא במומר י"ל דאם רואה שלא נשחטו הרוב חוזר וגומר שחיטתו מיד כיון [דאף] דרוצה לאכול באיסור כל מה שיכול לעשות בהיתר עושה וגומר שחיטתו שלא לאכול איסור דאורייתא ושיהיה עכ"פ מותר לדינא, וליכא ספק אצלנו רק שמא היה שהייה כ"ש מש"ה לא חיישי' לכך וכנ"ל, אבל במוצא בשר שפיר החשש גדול דהשוחט עי"ז דשהייה כ"ש אסור ואינו רוצה לאכלו אינו גומר השחיטה, ואפשר לומר דלדידן באמת אינו מותר אלא במוצא שחוטה ובודק ורואה שהסימנים שחוטים רובם, א"כ יצא לנו לדינא דאף היכא דליכא חשש בשר שנתעלם מן העין כגון במוצא גדייו ויש לו בהם טב"ע וכן כיוצא בזה מ"מ בעי' שמוצא שחוטים ורואה שנשחטו רוב סימנים:
נשאלתי על השמטת הרי"ף מימרא דרבא דמומר אוכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו כיון דלא מצינו חולק ע"ז אלא במאי דאמרינן אביי לא אמר כרב אשי לא ס"ל ההיא דרבא וממילא קיימא הכלל דאביי ורבא הלכה כרבא, וביותר דהא כפי מה דמסקינן תיובתא דרב ענן ממילא נשאר הסייעתא לרבא מברייתא אפי' ישראל מומר דלית לן אוקימתא אחריתא רק לרבות מומר לאותו דבר, וראיה זו כתבו כל הראשונים, וא"כ תגדל התמיה על הרי"ף שלא הביא האי דרבא:
והשבתי על פי דברי הרשב"א והר"ן הנ"ל דאף דאם לא בדק הסימנים אסור מ"מ אמרינן מסתמא גם המומר בודק הסימנים ואם מוצא דלא נשחטו רובן חוזר וגומר השחיטה מיד, ויעויין בסוגיא דמכילתין [דף ט' ע"א] לא בדק מאי ר"א בן אנטיגנוס משום ר"א בר' ינאי טריפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבילה ומטמאה במשא וכו' ובתוס' שם משום דרוב פעמים שוחט שפיר ושרי מדאורייתא משו"ה לא החמירו לעשות נבילה עכ"ל, וכ"כ הרשב"א בחי' שם וז"ל דרוב פעמים רובן של סימנים נשחטו אבל באיסור דרובא דתליא במעשה ומיעוטא לא תליא במעשה בכי הא לא אזלינן בתר רובא כדאיתא בבכורות, משו"ה אוקמי רבנן בחזקת איסור ראשון אבל בחזקת טומאה דלא הוי מעיקרא לא מוקמי לה עכ"ל, הרי דתוס' והרשב"א ס"ל דמדאורייתא אף בלא בדיקה שריא, א"כ י"ל הא דסומכים על סברא הנ"ל דמומר בודק תיכף וגומר השחיטה קודם שיעור שהי', באמת אלו היה בדיקת סימנים מדאורייתא לא היינו סומכים על זה דאפשר דיש בזה קצת טורח לבדוק הסי' ולגמור השחיטה מיד אלא כיון דמדאורייתא ממילא שריא דרוב פעמים נשחטו רובן לגבי דרבנן סומכין על זה: