אור ברסלב

חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר

מנחות

זבחים

דף ב.

תוד"ה כל וכו' דעיקר קרא לכדר' יהודה כו'. ק"ל הא למה דקיי"ל דזרק בשמאל פסול בכל הקדשים ל"ש למדרש כלל הך דרשא דר"י בריה דר"ח אם בא לעובדה בכלי בשמאל דהא גם באשם פסול בשמאל ובזבחים מסקינן ה"נ לר"ש אבל לדידן ע"כ הקרא לענין שלא לשמה דמנחת חוטא כחטאת ומנחת נדבה כאשם וצ"ע:

דף ב:

רש"י ד"ה מכדי מחשבה, כדכתיב המקריב אותו לא יחשב. ק"ל הא זהו בפיגול אבל פסול דלא לשמו יש דרשות אחרות ריש זבחים בשאר קרבנות לענין שלא לרצות ובחטאת ופסח לעכב:

תוד"ה זריקה א' וכו' ועוד קשה מקבלה דאשם וכו' ואף לר"ש וכו'. עיין בצ"ק דמגי' דאף לר"ש [מ"מ] מעשיו מוכיחות עלה בזורק אשם בשמאל לשם חטאת דזריקת חטאת לר"ש בימין ושאר קדשים בשמאל, ועדיין לא ידעתי מה כתבו תוס' תחלה מקבלה דאשם דמבואר דקושייתם לרבנן יש הכירא בקבלה, ותמהני הא לרבנן בכל קדשים בעינן קבלה בימין כדאיתא להדיא במתני' ערוכה רפ"ב דזבחים ולר"ש אף בחטאת לא בעי' קבלה בימין וא"כ לענין קבלה אין חילוק בין חטאת לאשם וצע"ג. (הג"ה ועי' חי' זבחים כ"ד ב'):

דף ג.

דאיכא בן שנה כו'. (עי' חי' זבחים דף ע"ה):

דף ג:

במנא קמחשב. ע"ל דף ס"ג ע"א תוס' ד"ה או:

דף ה.

תיובתא דרב. עיין לקמן דף מ"ח ע"ב תוס' ד"ה כבשי:

שם ימלאנו שמן. עיין לקמן דף ט' ע"א תוס' ד"ה עד שלא:

דף ה:

גמרא והא דר"ל לאו בפירוש אתמר כו' (הג"ה עי' מש"כ רבינו לק' דף פ"ד):

שם אלא מכללא אתמר, ק"ל הא אם נימא דאין מחוסר זמן לבו ביום גם משם ליכא ראי' ואם מקרי מחוסר זמן ממילא [מוכרח] כן מכללא [דאר"ל לעיל] דמנחה"ע שקמצה שלא לשמה ומאי אולמה דהאי מהאי וצ"ע:

שם והלא דין הוא ומה בע"מ כו' בספר יד אליהו למהר"א זאליפאפע (מיוסד על כל תיקון עולם שנזכר ברמב"ם ובסופו כל חדושים) ראיתי שהביא קושיא בשם חכם אחד אהא דפרכינן דלמ"ל קרא לפסול טריפה לגבוה נילף בק"ו דמה בע"מ שמותר להדיוט פסול לגבוה טריפה שאסורה להדיוט לכ"ש, והא הוי תחילתו להחמיר וסופו להקל, דבאם לא ימצא בהמה אחרת יהיה יושב ובטל, כההיא דפסחים גבי ביעור חמץ, ובסוכה גבי לסכך בד' מינים, והאריך בזה למאד בישוב קושיא זו, ולענ"ד במחילה מכבודם אין התחלה לזה, דפסחים דקולא וחומרא בגברא בחיובו אמרינן כך דדלמא בחמץ כיון דאיכא בל יראה הקפידה התורה שלא יהא יושב ובטל, ורק בנותר דאינו חמיר כ"כ הוא דבשריפה ולא חיישינן דלפעמים יהי' יושב ובטל, וכן בסוכה אמרינן דאדרבא מצד חומרתו דנוהג גם בלילה הקפידה התורה דלא יהא יושב ובטל ממצוה זו, אבל הכא גבי קרבן דבקולא וחומרא בעצמות הבהמה להקרבה ל"ס כן, ושפיר דנין בק"ו מה בע"מ דמותר להדיוט אפ"ה פסולו לגבוה ואם לא משכחת אחרת יבטל מקרבן ולא יקריב את זאת מחמת הפסול שבו, מכ"ש טריפה דפסולו ביותר דאסור אפילו להדיוט, מכ"ש דלא יקריבנו אף אם יצטרך להיות יושב ובטל מהקרבה א"ש לומר דהיא הנותנת דמחמת דחמיר יותר לא יהא יושב ובטל, דהא החומרא הוא בפסולו דהקרבן, וכיון דפסול זוטרא מעכב הקרבה ול"ח ליושב ובטל, מכ"ש פסולו ביותר דלעכב הקרבה אף במקום חשש יושב ובטל, והוא נכון מאד בעזה"י:

רש"י ד"ה ובדבר הראוי לעבודה וכו'. במנחת קנאות משום דרחמנא קרי' חטאת. תמוה לי הא מנחת קנאות לא איקרי כלל חטאת (ובתוספות העתיקו דשאני מנחת חוטא וט"ס הוא וצ"ל קנאות דהא חוטא הוי מן חטין) ורק מנחת חוטא איקרי חטאת וגם בזה אין פסולו משום כך אלא משום דבחוטא ובקנאות כתיב היא כמבואר לעיל דף ד' ע"א ועכ"פ לומר במנחת קנאות דאיקרי חטאת תמוה:

דף ו.

מה להצד השוה שכן מומן ניכר, וברש"י שאין מומן פוסל אלא בגלוי כדאיתא בבכורות. ותמוה לי הא בבכורות שם (דף ל"ט) מסקינן דחסרון מבפנים שמי' חסרון וניטל כוליא א' או ניטל הטחול פסול למזבח וא"כ איכא למילף טרפה ממחוסר אבר ויוצא דופן. ובתוס' (ד"ה בעל מום) וז"ל ולבסוף כשאומר שכן מומן ניכר אתי הכל שפיר עכ"ל. ולא ידעתי לגבי הלימוד ממחוסר אבר ויוצא דופן ליכא לפירכא זו דהא מחוסר פסול גם שאינו גלוי, ואף דאפשר כיון דמחוסר ילפינן מן תמים יהיה לרצון הוי רק כמו לאו הבא מכלל עשה ואין לוקין, הא גם בטרפה הוי רק עשה מן הבקר להוציא טרפה וא"כ עדיין נילף מבינייהו, וגם הא ללקות בלא"ה ליכא קושיא דלילף בק"ו מבע"מ דהא אין מזהירין מן הדין:

ותמיה לי הא בבכורות (ל"ט ע"א) מסקינן דמ"מ חסרון בפנים הוי חסרון, וניטל כוליא א' וניטל הטחול פסול למזבח, וא"כ עדיין קשה דנלמוד טריפה בק"ו ממחוסר ויוצא דופן. ובתוס' ד"ה בע"מ ולבסוף כשאמר שכן מומן ניכר אתי הכל שפיר (ודברי תוס' שבתחלה ונ"ל דהשתא וכו', תמוהים כמובן וראיתי אח"כ שהאריכו בזה בבה"ז ובצאן קדשים), אבל בזה לא הערו דאיך לבסוף אתי הכל שפיר הא בלימוד ממחוסר אבר ליתא לפירכא שמומו ניכר דהא חסרון אף מבפנים שאינו ניכר פסול, ואף דאפשר דמחוסר דילפינן מן תמים יהי' ליכא מלקות רק איסור עשה, הא גם טריפה דילפינן מן הבקר להוציא טריפה ג"כ ליכא לאו מפורש, וגם הא לענין מלקות בלא"ה ליכא קושי' דלילף מק"ו דהא אין מזהירין מן הדין:

תוד"ה דומיא וכו' וא"ת הא אמרינן פכ"ש. והרמב"ן בחי' לב"ב דף ע"ז ד"ה ה"ג אין אותיות נקנות במסירה כתב דהכא אשגירות לישנא הוא וכלאי כרם לאו דוקא:

תוד"ה כתב וכו' מסקינן דאין לחלק. עיין חולין דף ק"מ ע"א תוס' ד"ה למעוטי וצ"ע:

דף ז.

דנעשה כמי שהחזירו הקוף. לקמן דף ק' ע"ב:

דף ז:

תוד"ה הדר וכו' דר"נ רבי'. עיין חולין דף ע"ז ע"א תוס' ד"ה בלשון:

דף ח.

תוד"ה מנחה כו' לפי שתלה הכתוב באהל מועד. עיין זבחים דף י' ע"ב תוס' ד"ה כל:

דף י.

יד יד לקמיצה. עיין לקמן דף ל"ו ע"ב תוספות ד"ה ידך:

דף י:

תוד"ה בשמאל, ושמא לא מסתבר לי' למדרש דעדיף מקבלת דם כו'. ק"ל דמ"מ בהיפוך ק' דמאי פרכינן אי לקמיצה מדר"י ברי' דר"ח נפקא הא מהתם ידעי' דהקטרה הוא בימין כמו בזריקה דחטאת, אבל מ"מ דיקמוץ ביד שמאל ויתן לימין להקטיר בימין לזה צריך קרא דיד יד לקמיצה שיהי' בימין וצע"ג:

דף יא.

זו היא אחת מעבודות קשות. עיין לקמן דף נ"ד ע"א תוספות ד"ה אין לך:

מתני' ריבה שמנה. בתוי"ט נראה דס"ל בדעת הרמב"ם דאף בנתן לתוכה שמן דחולין ודחברתה לא מפסיל אלא בב' לוגין, ואולם להדיא כתב הרמב"ם שם בהל' ח' מנחה שנפל לתוכה שמן מנחה אחרת או שמן חולין כ"ש נפסלה, ובהלכה ט' ריבה שמנה ולבונתה עד ב' לוגין כו' נראה דדעת הרמב"ם לחלק דבהפריש לה שמן לא מפסלי אלא בב' לוגין אבל בשמן דחולין ודחברתה פסול בכ"ש. אח"כ מצאתי דכ"כ בס' מנחת כהן:

שם חסר לבונתה פסולה. כתב הרע"ב שלא נתן בה אלא קורט אחד של לבונה כו'. תמיהני דמסוגיין דקאמר ר"י סבר קומץ בתחילה ב' קרטין בסוף. ור"ש סבר קומץ בתחילה וקורט אחד בסוף. משמע להדיא דלכ"ע בעי שיהיה בתחילה קומץ לבונה אלא דבנחסר אח"כ קודם הקטרה מכשרי. וכ"נ להדיא בפירש"י וצ"ע. אח"כ מצאתי שהוקשה כן להרב מנחת כהן זצ"ל. גם קשה לי על הרע"ב שכ"כ דרך פירוש למתניתין דחסר לבונתה היינו דליכא אלא קורט א' ובאמת פליגי עלה וס"ל לר"ש דקורט אחד סגי ור"י ס"ל דב' קורטים אבל ר"מ דהיינו סתם (ע' רש"י) ס"ל דחסר כ"ש פסול. ואולם מתניתין דבסמוך או להקטיר לבונתה למחר ולא קתני להקטיר כזית לבונתה למחר כדקתני גבי קומץ כתב רש"י שם דהך סתמא כרבנן דאמרינן לעיל דלבונה כשר בקורט אחד (והיינו ר"ש, ולשון רש"י רבנן אינו מדוקדק). ומה דלא נקט רש"י כר"י דסגי בב' קורטין דא"כ הו"ל למתני להקטיר ב' קורטין אמנם עדיין אף לר"ש לתני להקטיר קורט אחד דהא בחסר כ"ש מקורט אחד פסול כמבואר בסוגיין:

דף יא:

מתני' פסול ואין בו כרת. ברש"י ד"ה פסול (עי' חי' זבחים כט ב):

דף יב.

אבל חסרון דאיתא בפנים. עיין לקמן דף מ"ו ע"א תוספות ד"ה נפרס:

דף יג:

תוד"ה לאכול. ושמא גם לענין טומאה, תמוה לי דא"כ איך אמרינן לעיל דף י"ב ע"ב דלמא הא נטמאת הנך כשירות, הא נטמאת א' מהחלות לאו כל אינך כשירות דאחרות [שמסדר] הלזה הוי כנטמאו וצע"ג:

דף יד.

דם מי מיפגל. ק"ל לפי"מ דצידדו תוס' זבחים דף מ"ג דדם שנזרק במזרק לאחר המתנות לאו מתיר הוא וחייבים עלה משום פיגול אם כן היכי אמרינן דם מי מפגל הא מ"מ מפגל לענין דם שבמזרק וצע"ג:

דף יד:

הא רבי. ק"ל מאי ראי' מרבי הא י"ל דס' כר' יוסי דבחישב לאכול כזית מחלה זו דזו מפגלת ולא החלה השני' דעשאו הכתוב כשני' גופי' וכיון דחלה אין גורם לפיגול לחלה השני' מש"ה בחצי [זית] מזו וחצי כזית מזו לא הוי פיגול ול"ש לצרף דהא כל חלה לגבי עצמה הוי רק חצי זית, וחצי הזית מהשניי' אין גורם לפיסולו דחלה וצע"ג:

תוד"ה הכתוב וכו' מלתא ממלתא. לעיל דף ח' ע"א:

דף טו.

רבנן סברי הציץ מרצה כו', מה דבדק לן מר בסוגיא דפסחים ע"ח דפריך הש"ס א"ה למאי הלכתא אין הציץ מרצה על האכילות הא יש נ"מ באם נשאר מקצת מן הבשר או מן שיורי מנחה בטהור דאז אם אמרינן הציץ מרצה מותר לאכול הטהור וכו' וכן מבואר בסוגיא דמנחות ט"ו גבי נטמא אחד מן החלות וכו' וכ"פ הרמב"ם פ"ה הט"ז מהלכות תמידין ומוספין עכ"ד:

לענ"ד זהו וודאי אי אפשר לאמרו לדינא דבנשתייר בשר הזבח בטהרה דיהא אסור באכילה דא"כ איך ס' ר"י דאם נשתייר קצת מן הבשר דיזרוק הדם הא כיון דא"א לאכלו הוי כנאבד כולו, וקושי' זו הקשה תוספות מנחות דף ט' ע"ב ד"ה אותן שיריים וכו', ומתירוצם שם נלמד דבאמת אין הדין כן בזבחים רק במנחות דילפינן מקרא והנותרת מן המנחה ולא הנותרת מן הנותרת, וכן בלחם הפנים מהאי טעמא בנפרמה מקצתה כולם אסורים כמש"כ רש"י דף ח' ע"א, ומשום הכי גם בנטמא מקצתם אם אין הציץ מרצה על האכילות גם השיריים אסורים, ואף דבמתני' קתני גם כן אחד מן הסדרים, צ"ל דגם שתי לחם דינם כמנחה, אבל עכ"פ לענ"ד בזבחים בוודאי אין השיריים נאסרים, גם בהרמב"ם לא נזכר זה בזבחים וכיון שכן ממילא אין קושית מעכ"ת נ"י חזקה כ"כ דהרי הש"ס בעי לאשכוחי הנפקותא גם בזבחים מדלא קאמר נ"מ לענין לחם כמ"ש תוס' שם וזבחים ליתא להנ"מ של מעכ"ת נ"י:

דף טו:

דתנן היתה שדהו, עיין תוי"ט פ"ה מ"ח דכלאים:

תוד"ה אפשר בסה"ד ומיהו ק' לפי' זה דא"כ משכחת לרבנן כו'. ק"ל על קושייתם הא י"ל דב' דברים המתירים אין מעלין זה בלא זה, וגם לא ס"ל כר"ש דעומד לזרוק וא"כ שפיר מצו סברי דמשחיטה קבעה והיינו שחיטה וזריקה בהכשר, והכא בפיגול באיזה עבודה שיהי' הא (לא) ליכא ב' מתירין בהכשר ולא קבעה וכמ"ש תוס' בדיבור שאח"ז דר"ש ע"כ ס"ל דב' דברים המתירים מעלין זה בלא זה כרבי וא"כ דלמא רבנן לא ס"ל הכי וצע"ג:

דף טז.

איתיבי' ר"א בר ר"ה לרבא בד"א בקמיצה וכו' ת"ש בד"א וכו' אלא למ"ד ולא בדמו של פר וכו' קשיא. קשה הא רבא מוקי בסמוך בד' פרים וא"כ שפיר שייך בכהן אחר ואף לאידך תירוצא אפילו תימא פר א' הא מ"מ הא אפשר דמיירי בד' פרים וא"כ יש לומר דרב אוקי בד' פרים וצ"ע:

תוד"ה בין וכו' ובחצי הזאת דפנים מודי ר"מ וכו'. תמוה לי הא סוגיא ערוכה זבחים דף מ"א ע"ב לעולם רבנן ומאי כתקנתן כתקנת פיגול, הרי מפורש דלר"מ במתן א' מד' המתנות כתקנת פיגול הוי פיגול וצע"ג:

דף יז.

אבל הכא דקומץ לאו מתיר כו'. (עי' חי' זבחים מ"ג):

דף יז:

תוד"ה לכתוב וכו' ורפא ירפא. וכן בפסחים דף ח' ע"א עיין בב"ק דף ס"ה ע"א תענית דף ג' ע"א:

דף יח.

מתני' לא מלח [פי' הרע"ב לא מלח כל המנחה כולה אלא הקומץ, ובתוס' יו"ט כתב דאילו מליחת הקומץ מעכבת היא כדתניא בדף כ' יכול תהא מנחה כולה טעונה מלח כו'], ותמוה לי הא אדרבה כיון דאמרינן דאין מנחה טעונה מלח איך אפשר לפרש מתני' דלא מלח היינו המנחה כולה הא אף לכתחילה לא בעי מליחה כלל, אלא ודאי דמתניתין דלא מלח קאי אקומץ ומאי דקתני בברייתא דמדכתיב ברית מעכבא מתניתין פליג בזה וכדאמרינן בסוגיא דרב סבר כמתניתין ולאידך שינויא גם רב סבר כהברייתא. אבל מכל מקום מתניתין לא סבר לה כהברייתא. והרמב"ם השמיט באמת לא מלח דלהלכה קיימא לן כהברייתא וכמ"ש בכ"מ בפ"ח מהלכות איסורי מזבח ונתן טעם על זה דפסק הרמב"ם כהברייתא ולא כמתניתין. עכ"פ זהו ברור דלא מלח היינו הקומץ. ודברי הרע"ב והתי"ט שגבו ממני וצ"ע:

דף יט.

אף שחיטה בבעלים. עיין לקמן דף צ"ג ע"א תוד"ה לפי:

דף כ:

תוד"ה נפסל וכו' דאם אינו ענין לסוף שקיעה. ק"ל דיקשה בהיפוך דלמ"ד דאין לינה מועלת מנ"ל דנפסל בתחילת שקיעה הא הקרא לא מייתר דאיצטריך לענין שלא מועיל [הלנה] וצ"ע:

בא"ד דבהא פלוגתא היא דר"ג ור"י, ומבואר בדבריהם בזבחים דהקושיא [דבממנ"פ] דלר"ג הא באמת לא ירד, וק"ל דמה דאמר ר"ג לא ירד היינו על פסולו בעצמותו, אבל הכא אין פסולו [מחמת] הלנת הדם אלא דמצות זריקה מהני רק ביום זבחו ולא אח"כ והוי כלא זרק וצע"ג:

דף כא.

דם שבישלו (עי' חי' חולין קט"ז ע"ב):

שם הקפה דם ואכלו חייב כו' (א"ה עי' חי' שבועות כ"ג א'):

רש"י ד"ה דם חמור וכו' דאין קרבן בטמאין. נראה להדיא דלאו דוקא נקרש דהא בלא נקרש הוי נמי הך חידוש דאף דאין קרבן בטמאים ובודאי הכי הוא דאם בלא נקרש פשוט דחייב משום דם והוי כדם בהמה דעלמא מה"ת לא לחייב בקרוש דמ"ש מבהמת חולין דחייב בקרוש. אמנם תמוה לי דא"כ מאי חידש ר"פ הא מתניתין ערוכה היא ריש פרק דם שחיטה דבין טמאים בין טהורים חייבים על דמו:

דף כא:

מה עצים משל צבור. עיין זבחים דף נ' ע"א תוס' ד"ה לא:

דף כב.

רש"י ד"ה והן בולעות זו מזו, לענ"ד בפשוטו דכוונת רש"י ותוס' דסולת של קומץ רבה על שמן שבלע ממנחת נסכים. [ולרבנן] דס"ל דעולין אין מבטלין זא"ז אף מבשא"מ לא בטל השמן בסולת וכיון דלא בטל היכא דאיתא אמנחת נסכים שדינן ליה ולא הוי הקומץ ריבה שמנה ולא המנחת נסכים חסר שמנה. אבל לר"י דמבשא"מ בטל אמרינן סלק כו' ובטל השמן שבלע בסולת ומש"ה לא שדינן ליה אמנחת נסכים כיון דבטל בסולת ומקרי זה רבה שמנה וזה חסר שמנה. וכן משמע להדיא בפירש"י עיי"ש וברור:

דף כב:

תוד"ה ור"י וכו' דמשקין לכי מסרחי אין שם משקין עליהם. וק"ל דא"כ יין ביין במשהו הא הבטל א"א להיות כמבטל להיות מותר דלכי מסרחי לאו שם משקה עליהם וצ"ע:

דף כג.

מתני' בשיריה של חבירתה כו'. עיין לקמן מ"ח ע"א תוס' ד"ה חטא בחטאת:

דף כד.

שלא יביא עשרון בשני כלים. עיין לקמן דף ק' ע"ב תוס' ד"ה אפשר:

שם מי אמרי' שבע ליה טומאה. עיין שבת דף צ"א ע"ב תוס' ד"ה פחות:

תוד"ה שאין כו' דלא היה מעולם צריך לכלי. עי' בהר"ש פ"א דטהרות משנה ט':

דף כד:

אר"י וכי באיזה מדרס נגע זה כו'. פלוגתייהו דר"מ ור"י אם טומאת בית הסתרים מטמא במגע דר"מ סבר דמטמא ומש"ה סבר דטמא מגע מדרס דמיד כשנעשה מדרס נגעו זה בזה בעודם מחוברים וכל מקצת נעשה ג"כ מגע מדרס. ור"י סבר דעודם מחוברים לא מטמאי זה מזה דבמקום חבורן הוי בית הסתרים ואינו טמא אא"כ נגע בו הזב דהיינו שדרס עליה הזב כשהוא יחף דנגע בו כשדרס ברגל וחל בבת א' טומאת מדרס וטומאת מגע מדרס. או שדרס עליה במנעל דבשעת מדרס נעשה ג"כ טומאת מגע מדרס שנגע זה בסנדל. ואינו טהור אא"כ כשדרס הי' פשוטי כלי עץ מפסיק בין רגליו לבגד. וגם בעי' שלא היה הסדין מכופל בשעה שדרס דב' ראשים אינם נוגעים זה בזה בגלוי ולא חל עליה טומאת מגע מדרס. ואם אח"כ נתכפל הבגד או אח"כ נגע בו הזב אינו טמא טומאת מגע דלא אתי טומאת מגע דקיל וחייל על טומאת מדרס החמור אלא א"כ באו בב"א. זהו העולה מדברי תוספות חולין ובמנחות:

שם אמר רבא עשרון שחלקו ואבד א' מהן. עי' לקמן דף פ' ע"ב תוס' ד"ה כולהו:

דף כה.

תוד"ה אימא עון יוצא, ולשנויי כגון יוצא, וק"ל דהא ליתא להך שינויא לגבי זרות דהא הוי העון לפני ד', ואף דההיתר מכללו אינו לפני ד' דהא תוס' כתבו לעיל דפיגול דחוץ למקומו מקרי הותר מכללו ע"י במה וצ"ע:

דף כה:

לטהורין חייבין. עיין זבחים דף מ"ו ע"ב תוס' ד"ה אחת לכלל:

שם מזבח השלמים מיעט. עי' לקמן דף מ"ו ע"א תוס' ד"ה מששחטה:

דף כו.

מתני' וכמדת ר"י פסולה. היינו רק לכתחילה אבל בדיעבד הורצה והיינו בנטמא דציץ מרצה על אכילות ורק מדרבנן לא יזרוק לכתחילה. אבל באבוד ושרוף אפי' דיעבד פסול. כן מבואר בפסחים. ואפשר לומר דפסולה כמשמעו אפילו דיעבד אלא דה"ק כמדת ר"י ביסוד זה דאם אין דם אין בשר ולא כר"י דמתני' דהכא דאין ציץ מרצה על האוכלין והוי כנאבד ואפילו דיעבד פסול. ועיין בפסחים. והא דפרכי' שם חדא פסולה דיעבד משמע היינו למה דרצה לומר דר"י סבירא ליה אפילו בכל מילי דזרק הורצה אפילו בשרוף דדינא דאין בשר אין דם כיון דלא שינה לעכב כך הדין מדאורייתא דלכתחילה לא יזרוק ובדיעבד הורצה (וכדסבירא ליה לר' יוסי באמת) מש"ה פריך דהא פסולה קתני. אבל למה דמשני כאן ביחיד כאן בציבור היינו מדין ריצוי ציץ דבדאורייתא אין חילוק בין יחיד לציבור, וע"כ מדין ריצוי ציץ דאף ביחיד מדאוריי' יזרוק דציץ מרצה על האוכלין ורק מדרבנן לא יזרוק ובצבור שרי לכתחילה. בזה שפיר י"ל דהא דקתני הכא פסולה היינו דמתני' סבר דאין ציץ מרצה על האוכלין וקאמר כמדת ר"י לענין זה דאין דם אין בשר אף בדיעבד פסול כמו בנשרף ודו"ק:

שם רנב"י אמר הכל מודים בקומץ שטעון קידוש. עיין לעיל דף ב' ע"ב תוספות ד"ה שחיטה:

דף כז.

מתני' הסולת והשמן מעכבין. עיין לקמן דף מ"ד ע"ב תוספות ד"ה הסולת:

דף כז:

ושבפנים ושבמצורע. עיין לקמן דף ע"ד ע"ב תוספות ד"ה איכא:

דף כט:

אמר רבא שבעה אותיות כו'. (הגה עי' מש"ה לק' ל' ע"ב ד"ה אולם). ע"ד ספיקתו דמר באות ח' שצורתו ב' זיינין וחטוטרת ע"ג, אם הזיינין צריכין זיון:

לענ"ד פשוט שא"צ זיון דהא רבא אמר דשעטנ"ז ג"ץ צריכין זיון ולא חשיב גם לאות ח', אף אם נדחוק כיון דצורת הח' הוא ב' זיינין נכלל בכלל הז' דשעטנ"ז, הא מ"מ רבא אמר שבעה אותיות צריכין זיון הרי דרק שבעה ולא שמנה:

ואולי יש ליישב בזה מימרא דרבא דאמר שבעה אותיות צריכים זיון מנינא למה לי' והיינו דלא נטעה דגם ח' צריך זיון לזה אתיא מנינא לומר שבעה ולא שמנה:

גם הא לשיטת רש"י בההיא דחטריה לגגו דח' שמגביהין רגל השמאלי למעלה א"כ אין האות ח' בצורת זיין כלל וא"א לכללו בכלל שעטנ"ז ג"ץ, וא"כ אם נידון כהוכחת מעכ"ת נ"י מסוגיא דשבת דנטלו לגגו דח' ועשאו ב' זיינין דמוכח מזה דח' צריך זיון יהיה זה תיובתא לפירוש רש"י הנ"ל דהוכחנו דלשיטתו בודאי א"צ זיון:

וביותר דאם נידוק מהראיה הנ"ל דבעי זיון, יהא מוכח דצריך ששה זיונים וזה ודאי אינו לפירש"י בתמונת הח', והרי תוס' במנחות לא סתרו פירש"י מכח קושיא זו, ובאו רק בטענה קלושה מלשון דנטלו לגגו דח' היינו מדלא נקיט דחלקיה לגגיה דח' ולא הקשו בדעדיפא מיניה מכח קושיא זו כיון דמוכח משם דח' צריך זיון דזהו ליתא לפירש"י וכנ"ל, אע"כ דליכא הוכחה מסוגיא זו לענין זיון, א"כ מה"ת לן להמציא פלוגתא חדשה בין רש"י ותוספות לענין זיון, לזה נלענ"ד ברור לדינא דא"צ זיון:

ובעיקר ראית מעכ"ת נ"י מההיא דנטלה לגגו דח' להוכיח מזה דח' צריכה זיון, לענ"ד י"ל דבאמת מזה מוכח שיטת הרמב"ם וסייעתו דזיון אינו מעכב, ומה שתמה מעכ"ת נ"י על שיטה זו מהא דאמרינן בסוגיא דשבת פ' הבונה האי דבעי זיוני, ואם איתא דבדיעבד כשר אמאי אינו חייב משום שבת, לענ"ד אדרבא משם קצת סיוע, מדלא קאמר הא באותיות הצריכים זיון וכו', דהוי משמע דהך ברייתא מיירי באותיות דשעטנ"ז ג"ץ ואידך ברייתא מיירי משארי אותיות, וקאמר האי דבעי זיוני, משמע יותר דבא לומר דתרווייהו באותיות שעטנ"ז ג"ץ, אלא דהא היכא דבעי לזיוני דרוצה לכתוב בדיוק ובהכשר לזיין אותיות הצריכין זיון מש"ה בעוד שלא עשה הזיון לא נגמרה מלאכתו, והא דלא בעי זיון, היינו אינו רוצה לזיינם, ומ"ש בתוס' שם דגם אם רוצה לכתוב ב' זיינין אינו חייב בעוד שלא זיינם, י"ל היינו ג"כ בכה"ג דרוצה לזיינם, וכיון שכן ניחא ההיא דנטלו לגגו דח' דמיירי באינו רוצה לזיינם:

ומ"מ נראה לענ"ד ליישב גם לשיטת הטור דהזיון מעכב דהר"ן שם בשבת הקשה אההיא דנטלו לגגו דח', וכן בנטלו לגגו דד', הא הוי חק תוכות ותירץ דמ"מ גבי שבת ליכא קפידא דכל דהוי מלאכת מחשבת חייב עיי"ש, א"כ י"ל כיון דחזינן דאפי' בחק תוכות דממעטינן מוכתב ולא וחקק דהוי פסול בגוף הכתיבה דהאות, מ"מ חייב בשבת, מכ"ש לענין זיון דנראה דאפילו להסוברים דהזיון מעכב לא משום דבלא זיון אין האות שלם והזיון מגופו של אות, אלא דכך הדין והכשרו של ס"ת דאותיות אלו צריכים זיון לאיזה טעם ודרש, ואם אינם מזוינים דמעכב היינו לענין הכשירו דהס"ת, אבל מ"מ האותיות שלימות בלא זיון וכשרים בגט אשה, א"כ מכ"ש דחייב לענין שבת, ולפ"ז גם להטור צריכים לפרש בההיא דאמרינן הא דבעי זיוני, היינו דהוא רוצה לכתוב בזיון וכנ"ל, א"כ ניחא גם להטור הא דנטלו לגגו דח' די"ל דמיירי באינו רוצה לזיינם:

עוד נ"ל ליישב דלכאורה יש לתמוה על הר"ן הנ"ל דמ"מ יקשה בשינויא דרבא דנטלו לגגו דד' ועשהו ר' דהחיוב משום דהשלימה לספר דתיקן להספר משום אל תשכן באהליך עולה כדפירש"י, והרי עדיין הספר פסול משום חק תוכות, ועודהו בכלל אל תשכן, ואפילו ללמד מתוכו אסור שמא יקרא בו בצבור כמ"ש האחרונים, וא"כ לא תיקן כלום, ולזה צ"ל דמיירי בשאר ספרים דניתנו ללמוד מתוכם ולית בהם שייכות חובת קריאה בצבור, אלא דקושיית הר"ן היה כיון דממעטינן מוכתב ולא וחקק א"כ אין שם כתיבה עלה ולא מקרי כותב בשבת, וע"ז תירץ שפיר דמ"מ הוי מלאכת מחשבת, ומיירי באמת בשאר ספרים דהוי תיקון מעליא:

ובזה מדוקדק לישנא דרבא דנטלו לגגו דד', דלכאורה תמוה, הא עיקר התירוץ דמיירי בהשלימה לספר, א"כ למאי צריך רבא לפרש באיזה אופן הגיה דזה אינו צורך ועיקר להתירוץ, יהיה ההגה"ה באיזה אופן שיהיה ג"כ עולה התירוץ שפיר דהשלימה לספר, ולפי הנ"ל ניחא, דאי יהיה הפירוש בענין שנפל טפת דיו על האות ונשתנה צורת האות לגמרי ונטל להדיו ונעשה אות, בזה יקשה ממנ"פ, אי בס"ת עדיין לא תיקן דהא הס"ת פסולה משום ח"ת ואי בשארי ספרים ל"ש בזה אל תשכן כו' דאין עליו שם עולה כיון דאינו יכול ללמדו עי"ז בשבוש, דהא צורת האות נשתנה לגמרי ומותר לקיימו בביתו וללמוד בו, לזה נקט דמיירי בנטלו לגגו דד', והיינו דהיה דומה הר' לד', דעי"ז יקרא התיבה בטעות וילמוד בשיבוש, זהו בכלל אל תשכן באהליך עולה:

ובזה מיושב הא דנקט רש"י דהתיקון משום אל תשכן, ולכאורה תמוה דהתיקון בפשוטו דיכול לצאת בזה ידי חובת הקריאה, ואף דבזה י"ל דרש"י ס"ל דס"ת שחסר אות כשר לקרות בו, כדדייק הר"ן פ"ב דמגילה (דף רס"א) מ"מ עדיין יש לדקדק, אמאי לא פירש"י על גוף הברייתא לעיל בדין דכתב אות אחת והשלימה לספר, הו"ל לפרש הטעם דתיקן משום אל תשכן, ואמאי נטר רש"י לפרש כן עד שנויא דרבא, ולפי הנ"ל ניחא, דבברייתא י"ל בפשוטו דמיירי בס"ת והוי בפשוטו התיקון דיכול לצאת בו ידי חובת הקריאה אבל באוקימתא דרבא דע"כ לא מיירי בס"ת דהא עדיין לא תיקן, דהס"ת פסול משום ח"ת, וע"כ מיירי בשאר ספרים, והוצרך רש"י לפרש דהתיקון משום אל תשכן וכיון שכן ממילא מיושב, דלהטור דס"ל זיון מעכב י"ל דגם הך שנוי' דנטלו לגגו דח' מיירי בשאר ספרים דל"ש בהו זיון, דהאותיות נגמרו בשלימותם בלא זיון כנלע"ד:

אח"ז מצאתי את שאהבה נפשי בספר התרומה (סימן קי"ד) ואולי אין הספר היקר הזה מצוי תחת ידו אעתיק לכבודו לשונו הזהב, וז"ל אין מנהג לזיין אותיות שעטנ"ז ג"ץ בגט כמו שעושים בס"ת, דבלא תגין נקראת שפיר אות, והתגין לשום דרש בא, אמנם הרב ר' יצחק בר אברהם היה מדקדק כיון שלא יתחייב עליהם אם יכתבו בשבת אם לא יעשה זיון כמשפטם כדאיתא בפרק הבונה, א"כ מסתמא אין נקראים אות בלא תגין, והכי משמע הפשט הא דבעי הכותב לזיוני, אבל אידי ואידי איירי דעלו בידו ב' אותיות הצריכים זיון, דהא לא קאמר הא באותיות שאין דינם לזיין, ותדע דהרי קאמר התם נטלו לגגו דח' ועשאו ב' זיינין חייב, משמע בנטילת הגג לחוד בלא זיון חייב, אלמא כיון שאין בדעתו לזיינם מקרי אות בהכי, עכ"ל:

הרי דמפשט פשיטא ליה דח' אין צריך זיון, גם מבואר דפירש במה דאמרינן הא דבעי זיון היינו שהכותב רוצה לזיין, שמחתי שכוונתו לדעת הגדול:

שם חזינן להו לספרי דווקני כו', במקל באמצע הגג נראה דאין זה לא כרש"י ולא כר"ת, דלר"ת בעינן שיהיה גג עצמו מוגבה כזה [ציור] ואף דאפשר לומר דזה עצמו הוי כחטוטרתא דגמלי דבאמצע מוגבה והיינו כפי הנ"ל דבאמצע האות היינו במקום האויר שבין ב' זיינין הוא דבר גבוה, מ"מ הדבר בפשיטות מורה דגג עצמו מוגבה, והכי משמע בב"י סי' ל"ו שהביא דברי ר"ת ורש"י וכ' אח"כ והא דאמרי' באלפא ביתא דרבי עקיבא מפני מה אין קושר כתר מפני שבעלי חטאים יש להם בושת משמע שאין לה מקל תירץ בהג"מ מקל שבצד שמאל שרגילין הסופרים לעשות אף בלא חיובא א"י שהוא כתר מחויב עכ"ל, מדנקט בתירוצו מקל שבצד שמאל משמע דקושייתם הי' רק על רש"י, וגם במקל באמצע משמע דלא מהני תירוצא דאין [רגילים] הסופרים לעשות כן בלי חיובא, א"כ מוכח דלר"ת לא הוי מקל באמצע ולא הוי כתר דניכר דהגבהות מצד עצמו, ורק במקל דניכר שהאות עצמו כבר נגמר אלא דעושה לו כתר, וגם כרש"י לא הוי דמשמע דמקל בצד שמאל דוקא, ומוכח ג"כ הכי מדברי הב"י הנ"ל דבאמצע אפשר דנשאר קושיות הב"י הנ"ל:

אך מ"מ בדיעבד בלא חטירה כלל הוי חי"ת דזה רק מסופרי דווקנא והרי אנו כותבין גיטין בלי חטוטרת כלל וא"כ מוכח דהוי ח', וכן מפורש בתשובת ריב"ש סי' ק"כ וז"ל ושמעתי שיש מי שהורה דאפי' אות ה' אם נוגעת בגג למעלה לא פסלינן בדיעבד והביא ראי' מדאמרינן בפ' הקומץ רבה אר"א חזינן לסופרי דווקנא נראה דאין זה לעיכוב אלא למצוה מן המובחר (וזה דעת תשב"ץ סי' נ' נ"א, ומפסק שו"ע יו"ד סי' רע"ו סי"א מבואר דלא קיימא לן הכי דלהתשב"ץ לא נפסלה קדושת השם ומדינא אסור לגרור) ואין זה נכון בעיני דהרי נזכר זה בברייתא שלא יעשה הה' חתין והכרחתי לעיל דלעיכובא קאמר (והתשב"ץ שם תירץ ע"ז דאם ראשה אצל הגג ע"כ הדביקה בגג עבה כבאמצע הרגל דפסול בדיעבד אבל אם עשה ראשה משופע אעפ"י שהדביקה אינו דומה לחי"ת) והראי' ההיא יש לדחות בב' פנים הא' לומר שהיו מדקדקין דחטרי לגגו דחי"ת וזהו למצוה ואעפ"כ היו נזהרין לתלות כרעא דהה' ולא הי' מקילין בזה לומר דאפי' תגע לא תדמה לחי"ת שהרי אין חוטרין אותה כמו שחוטרין לחי"ת, והביא ראי' שכך ראוי לעשות לפי שהתליי' הוא לעיכובא ואינו כדי שלא תדמה לח' לחוד אלא שהוא פתח לתשובה כדבעי מיני' ר"י נשיאה, הב' שהתליי' הסופרים דווקני שלא היה די להם בהפרד הכרעא אלא היה תלוי הרבה כדרך הסופרים בגט בה' דלמהך עכ"ל. הרי עכ"פ נקט כפי השיטות דחטרי לגגו דחי"ת דהוי רק למצוה, וראיתי אח"כ באשל אברהם להפמ"ג סי' ל"ב בצורות אותיות כ' באות חי"ת וז"ל וי"ש יוצא ידי שניהם ב' זיינין וחטוטרת בראשו ומקל כעין תג בשמאלו ובב"י משמע דכשר בח' כרש"י דאמרי' ספרי דווקנא משמע לכתחלה ובה' דתלי' אי דבוק פסול אין לן לומר כן בח' עכ"ל, והמה דברים תמוהים במ"ש בשם הב"י הלא הב"י הביא רק לשון הגמ' וכ' עלה פר"ת ורש"י, וגם מה דכשר בח' כרש"י אם נידוק לישנא דספרי דווקנא בלא חטירה כלל כשר, גם מה דתלוי בתליי' הה' דנראה דעתו דלהסוברים דתליי' דה' מעכב מוכח דלא חיישינן לדקדוק לישנא ספרי דווקנא, ובמחכ"ת הא מבואר בריב"ש הנ"ל דתליי' דה' מעכב ומ"מ דייק לישנא דספרי דווקנא ומתרץ לה בב' פנים, אבל לענין חטוטרתא דח' קיימא הדקדוק להוכיח דמדינא כשר, וגם אין לומר כיון דאפשר לתקוני הוי כלכתחילה כמ"ש המג"א סי' ל"ב ס"ק מ"ג, אינו ראי' דמה שהורה הגאון מפוזנן למחוק השורות כיון דמ"מ דעת הגדולים לפסול בדיעבד מש"ה אין לסמוך על הפוסקים המקילין כ"א רק דיעבד ממש היכי דא"א לתקוני, משא"כ בנ"ד דלא מצינו מפורש מי שפוסל בדיעבד בלא חטירה, גם התם עכ"פ לכתחלה חיוב איכא אבל הכא אפילו חיוב לכתחילה ליכא רק למצוה מן המובחר כמו שמדוקדק בלשון הריב"ש הנ"ל, יש לומר דבדיעבד לא בעי תיקון, ולזה יש לומר דדי בעשיית מקל בשמאל דזהו אם אפשר בקל הוי לכתחלה ממש, כנלע"ד בעזה"י:

דף ל.

תוד"ה מכאן וכו' על שנפטר משה רבינו באותה שעה. עיין סוטה י"ג ב' רש"י ד"ה דיו זוגי:

תוד"ה ומשה כותב כו' חידוש אצלי שלא הוכיחו דין זה דצריך לקרותה קודם שיכתבנה מסוגיא דמגילה והיינו מהא דלבתר דמוקי הש"ס דמנח מגילה קמיה וכו' אמרינן מסייע לרבב"ח אמר ר"י אסור לקרות כו' וע"כ הפירוש דמדקתני סתמא היה כותבה ולא פירשה המתניתין להדיא דמנחה מגילה קמיה, ע"כ משום דממילא משום דאסור לקרות וכו' בעי דמנחה מגילה קמיה וא"כ מהאי טעמא גופא יש להוכיח ג"כ דין הנ"ל דצריך לקרות כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה מדלא קתני במתניתין דקרא מניה וכתבה, ע"כ משום דממילא לכל כתיבה צריך לקרות מקודם. ואף דאפשר דמקרא לו אחר מ"מ תני סתם כיון דעפ"י הרוב קורא בעצמו. כמו דסמך המתניתין דממילא מנחה מגילה קמיה. אף דאפשר דמונח לפניו מגילה כתובה שלא מן הכתב (ועיין באלי' רבה) אע"כ דמ"מ מסתמא מונח מגילה כשירה לפניו ה"נ מסתמא קורא בעצמו. עכ"פ ראיה ברורה מסוגיין דצריך לקרות כל תיבה קודם שיכתבנה וצ"ע. (וע"ע בתשו' סי' ל' ל"א ל"ב):

דף ל:

תוד"ה שלשה. במקצת אותיות השם יוצאים חוץ לשיטה. דעתי לפסול אף דיעבד. כי מי ירום ראש להקל בדבר המפורש בתשב"ץ בשם ספר התרומה. וכ"כ בפסקי מהרא"י (סס"י צ"ג) וכ"כ מוהריק"ש ולא מצינו דעת מקילים במפורש, ומה דהקשה מעכ"ת על ראיית מהרא"י מלישנא דר"ת, דצריך שיהיו האותיות השם כתובים בתוך השיטה. הא בסוגיא דמגילה מבואר דצריך אפשר לפרשו לכתחלה דוקא. זהו נכלל בקושיית המג"א (סי' ל"ב סמ"ח) על התה"ד הנ"ל, דלמא צריך אינו מוכרח לדיעבד. ורמז לעיין בב"ח (סי' רי"ט) ושם הביא הב"ח ראיה זו של מעכ"ת נ"י לסיוע לדעת הטור, דכתב שם דצריך לאודויי באפי עשרה הוא רק לכתחלה. והמג"א רמז עוד לרפ"ב דגיטין. ומשם ראיה ג"כ דצריך היינו לכתחלה, ועיין בבאר שבע (סי' כ"ט) הביא ראיה זו להטור הנ"ל:

אולם לענ"ד נראה דדברי התה"ד נכונים. דהרי הטור יו"ד (סי' רע"ד) כתב מדאמר רבא ז' אותיות צריכים זיון אף דיעבד משמע. הרי דהטור כתב להדיא דצריך אף דיעבד במשמע. והט"ז שם הקשה מסוגיא דרפ"ב דגיטין, ולפ"ז יסתרו דברי הטור א"ח (סי' רי"ט) לדברי הטור יו"ד (סי' רע"ד) ולזה נראה ברור דוקא היכא דנקט צריך שהעושה צריך שיעשה כן, כמו צריך שיאמר בפ"נ. וכן צריך שישמיע לאזניו. זהו הוי בדרך חיוב מצוה שיעשה כן. ואינו מוכרח דמעכב דיעבד. והיינו דכתב הטור דצריך לאודויי הוא רק לכתחלה משא"כ גבי זיון דלא נקט הכותב צריך שיזיין. אלא דהאותיות צריכים זיון. דמשמע בדרך הכשירן דהאותיות כך הם. וזהו גוף הכתיבה דאותיות. ובלא"ה לא מתכשרו. ולפ"ז יפה דקדק המהרא"י מלישנא דר"ת שכתב דהאותיות השם צריך שיהיו בתוך השיטה. דנקט כן על האותיות ולא על הכותב לכתוב כן, מש"ה משמע דהוא אפילו לעיכובא. וחילוק כזה מבואר להדיא בפסקי מהרא"י שם מקודם שכתב דמדקאמר לא יכתוב תיבה חוץ לדף ולא קאמר דצריכים להיות כתובים תוך הדף, דמשמע דהסופר מוזהר ולכתחלה משמע, עיי"ש. משמע דתליא הכל בזה אם נקט דרך אזהרה על הסופר או על האותיות, כן נראה לענ"ד ברור. ובאמת בר"ן במגילה דף י"ט ובדף הספר ר"ח כתב בשם הרשב"א דנהי דאמרינן צריכה שתהא כתובה כולה וכו' הרי דס"ל דגם בהך לישנא דצריכה שתהא כתובה י"ל דהוא רק לכתחלה, מ"מ בדעת הטור נלע"ד כמ"ש. ומרווח שמעתין דהר"ן כ' דמ"מ משמע דלעכב הוא מדפרכינן על מתני' דהי' כותבה דמיירי דיעבד, ועדיין קשה דמנ"ל באמת למיפרך דילמא צריכה שתהא כתובה היינו לכתחלה, ולפי הנ"ל ניחא דלישנא כזה דנקט על הכתיבה עצמה משמע דזהו הנצרך להכתיבה ואפי' דיעבד:

מה דהקשה עוד המג"א כיון דקצת פוסקים מכשירים במקצת השם תלויה. א"כ במכ"ש במקצתה חוץ לשיטה. ומעכ"ת כתב דהמעיין בתשב"ץ יראה דזה גרע דכחסר דמי, דמה שחוץ לשיטה אין לו חבור לתוכו, וכליתא דמי. זה אינו דהתשב"ץ כ"כ כשבא לדון דבכל מקום שכותב רוב התיבה או תיבה שלימה חוץ לשיטה דאפילו בדיעבד פסול, בזה נתן טעם דכחסר הוא, ומש"ה לא מנאו הרמב"ם תוך הפסולים דבכלל חסר הוא. משא"כ כפי האמת דהוא רק לכתחלה, הרי מוכח דגם מה שחוץ לשיטה נחשב בכלל גוף הספר, וכמאן דאיתא דמי. וא"כ אם באנו לפסול באותיות השם ע"כ משום דאותיות השם צריכים להיות כ"א מבלי מיחזי כפירוד ח"ו. ובזה דן המג"א כיון דמצטרפין תוך השיטה עם מה שלמעלה תלוי ולא חיישינן דהוי כמפורד. אף דפסולו נזכר בגמרא. ק"ו בחוץ לשיטה דלא מצינו רמז בזה דהוי כמפורד. וכחסר בודאי לא הוי, מדמכשירין בשארי תיבות:

אולם דברי המג"א מוקשים. דהרי נראה ברור לדעת המהרא"י דאפי' דיעבד פסול. ה"נ בכתב כל השם חוץ לשיטה דמדכתב ר"ת דצריכים שיהיו כל אותיות השם תוך השיטה וזה לעיכובא. והרי אפשר שיהיו כולו חוץ לשיטה. אע"כ דגם בכה"ג פסול וא"כ למה נקט המג"א הקושיא מכח מה דמקצת פוסקים מכשירים במקצת השם תלוי, הא לכ"ע יקשה דהא בכל השם תלוי לכ"ע כשר, ואמאי בחוץ לשיטה פסול ומוכח דאין לדמות זה לזה. דלגבי אותיות השם חמיר יותר לדון דמחוץ לשיטה הוי כחסר, או יהיה מאיזה טעם שיהיה עכ"פ הרי ברור דחמיר מן תלוי. א"כ נסתר ראייתו דהמג"א. ולא דחינן לדברי הראשונים ספר התרומה ופסקי מהרא"י בלי ראיה ברורה. גם מדברי תשובת מעיל צדקה (סי' כ"ט) נראה דפשיטא ליה דבמקצת חוץ לשיטה אפי' בדיעבד פסול:

מ"ש מעכ"ת להמציא טעם לדינו של ר"ת דכיון דמקצת אותיות דהשם שבתוך השיטה הם תיבה שלימה מיחזי מאי דחוץ לשיטה כחסר. ויצא לדון דכה"ג גם בשארי תיבות פסול. כבר נסתר זה מתוך שהוכחנו דלר"ת אף אם כל השם חוץ לשיטה פסול. ובזה ליכא לטעמא דמעכ"ת ני':

דף לא.

קח לך מן השוק. עיין בב"מ דף נ"ג ע"א תוס' ד"ה דלמא:

תוד"ה קסבר כו' דמ"מ דמי. עיין מגילה דף י"ט ע"ב בטורי אבן ד"ה ר"י:

דף לא:

הא דלא אפיצן. בהרי"ף הגי' הא דאפיצן הא דלא אפיצן:

דף לב.

לא אריוח. כעין זה פסחים דף י"ג ע"א תענית י"ח ע"א:

שם והאידנא נהוג עלמא בסתומות. עיין תשובות מהרי"ק שורש נ"ד:

תוד"ה תפילין על הקלף כו'. ויש לפרש דלא איירי כו'. תמה חתני נ"י דמה יענו לקושית הירוש' דלחשוב כתב בשני עורות. לענ"ד הא הירושלמי לא תירץ כלום ויסברו התוספות דבאמת זהו התירוץ דלא חשיב בדבר שכתובים בו, והירושלמי הו"מ להקשות דתפילין על הקלף, גם נ"ל דדוקא פסול דגויל דפסולו בגוף הדבר שכותבין עליו מזה לא מיירי אבל בכתב על ב' עורות דהעורות בעצמותן כשרים אלא דהכתב צריך שלא יהיה נחלק בשני מקומות, יש לומר דמקרי פסולו בכתב:

דף לב:

והא בעיא שרטוט כו'. עובדא הוי הסופר דפה הראה לי תכריך מזוזות וראיתי מקצתם השרטוט עקום מאד והשורות נכתבים מיושר בין שרטוט לשרטוט וראשי האותיות מרוחקות הרבה למטה מהשרטוט ופסלתי אותם דלא מקרי שרטוט כיון דאינם נכתבים כסדר השרטוט ולא סמוך לשרטוט ושאל הסופר אותי אם יש תקנה לשרטט עתה ולעשות השרטוטים בראשי השורות. לפום ריהטא נלענ"ד פשוט דלא מהני וראי' לזה מסוגיין טעמא דאין מורידין כו' והא קיימא לן דתפלין א"צ שרטוט ומזוזה צריכה שרטוט ואם איתא דמהני שרטוט אחר הכתיבה מאי קושיא הא יכול לשרטט עכשיו. ואחר העיון והחיפוש לא מצאתי דבר מזה:

אך בתוס' במס' סוטה (דף י"ז ע"ב) ד"ה כתבה אגרת נסתפקו במגילת סוטה דבעי שרטוט אם אחר הכתיבה מהני לשרטט עיי"ש, ותמוה לי דהא מסוגיין מוכח להדיא דלא מהני, והתוס' הביאו שם לסוגיין ולא פשטו ספיקתם מזה, ולומר דבמזוזה לא מהני שירטוט אח"כ כיון דבעי כתיבה כסדרן, וכיון דבשעת כתיבה לא הי' בהכשר לא מהני ההכשר שאח"כ הוא דוחק גדול דהא אין חסרון בגוף האותיות והוי רק תיקון אחר והוי כמו חקיקת נגיעה דמהני במזוזה:

ובגוף הקושיא שהקשו תוס' והרא"ש והר"ן, כיון דקיי"ל דאין כותבים בלא שרטוט למאי צריך הלכל"מ במזוזה דצריכה שרטוט וכן הלימוד בסוטה ומגילה, נראה לענ"ד דאפשר לומר למ"ש המרדכי בה"ק הובא בב"י הלכות ס"ת להסתפק אם מהני שרטוט בבדיל וכדומה שאינו מתקיים ולאחר הכתיבה יתפשט השרטוט או דבעי שרטוט מתקיים, וסיים וקצת משמע דבעי גומא וחריץ, וא"כ יש לומר דשלשה אין כותבים בלא שרטוט, היינו משום שיהיה הכתב מיושר ומהני לזה שרטוט בבדיל דמה בכך שיתפשט אח"כ הא מ"מ ע"י שרטוט דבעידן הכתיבה נכתב מיושר, משא"כ במזוזה ואינך דמדינא צריכים שרטוט בעצמותו בעי שיהי' השירטוט מתקיים, ואינו תלוי בשעת הכתיבה דוקא ובעי שירטוט בקנה דוקא, וק"ל:

והנה למה שהוכחנו דלא מהני שירטוט אחר הכתיבה מ"מ אני מסתפק אם שירטט בבדיל קודם הכתיבה ולאחר הכתיבה בעוד שהשרטוט דבדיל הי' קיים הי' משרטט בקנה כדין, דבזה י"ל כיון דלא הי' פעם בלא שרטוט והכתיבה הי' כדינו דמהני ואף לאחר שנתפשטו השרטוטי' דבדיל י"ל דמהני לשרטט בקנה, כיון דהכתיבה הי' בהכשר, וגם עתה נשרטט בקנה, ומה דבנתיים לא היה משורטט י"ל דאינו מגרע דלא הוי דיחוי, כיון דבידו לשרטט והוי כמו קבל הכשר ונתן לפסול בפ"ג דזבחים (דף ל"ד) וצ"ע לדינא:

עכ"פ בנ"ד לשרטט אחר הכתיבה נראה ברור דלא מהני מכח הראי' הנ"ל, גם מלשון הרמב"ם והש"ע בהלכות ס"ת שכתבו ואם לא שרטט פסולה, משמע דאין תקנה לזה לשרטט עתה להכשירו כנלענ"ד:

דף לג.

רש"י ד"ה איסתוירא היינו מקום חיבור השוק כו'. עי' יבמות דף ק"ג ע"א:

דף לג:

אבל חתך והניח וכו'. עי' ת' מהר"א ששון בסופו דאף אם קבעו המזוזה כתקנה והסירו הפתח כמו שהוא עם המזוזה וחזרו לבנות הכותל ונתנו הדלת עם המזוזה כמו שהיה קבוע הוי ג"כ תולמ"ה ע"ש, ולדעת המג"א א"ח (סי' ט"ו) נראה דדוקא בקבע לבית אחר דלזה הוי תחלת עשייה אבל בחזר וקבעו למקומו הראשון לא הוי תולמ"ה:

דף לד:

גמרא וצריך לדבק. על דבר אשר חדשים מקרוב באו להמציא לעשות שין של ראש מחותכים עור בתמונת שין ומדבקים על הבית:

אני בעניי איני נמנה בזה להתיר, וכל מה שראיתי כתוב בזה מכבוד הרב אבד"ק שעפסק אינו מספיק דבנה יסודו על ראי' אחת דדיבוק הוי חיבור מההיא דמנחות וצריך לדבק, וזה יסוד רעוע מאוד, דהא רש"י שם דייק בלשונו הזהב, אבל לך הממשמש בהם וניכר ממשן של ד' אגרות הוי ב' אותיות עכ"ל, משמע דרק מכח הכרה במשמוש מקרי ב' אותיות, וא"כ מהני הדיבוק דעי"ז אינו ניכר במשמושן ולא מקרי ב' אותיות, אבל מ"מ י"ל דלא הוי חיבור, ולא הוי עור אחד:

תו כתב הרב להעמיד כן בכוונת התוס' ר"ה (דף כ"ז) דמ"ש תחלה דדיבק שברי שופרות אינו מטעם דהוי ב' או ג' שופרות, היינו דהוכיחו להם כן מההיא דמנחות הנ"ל דדיבוק הוי חיבור, ובסוף שסיימו דאף אם נפרש מטעם ב' או ג' שופרות היינו דקרא והעברת שופר משמע שיהיה שופר אחד מתחלתו ועד סופו. ולא נראה לי כלל, דמהיכן משמע שיהי' שופר אחד מתחילה, הא והעברת שופר משמע יותר בשעת העברה יהי' שופר א', וגם זהו כמעיל פילא בקופא דמחטא שכוונת תוס' בדרך הוכחה מסוגי' אחרת ואח"כ דחו ולא ביארו מאיזה טעם. ומלבד כל אלה, היסוד תמוה דהא בר"ה (דף כ"ו) אמרינן כיון דקאי גלדי גלדי מחזי כב' וג' שופרות, והא גלדי הוי יותר חיבור מחיבור שע"י דבק ואפ"ה מקרי ב' וג' שופרות:

אבל כוונת תוס' כך, דלאחר שהקדימו בתירוצם הב' דלא הוי זו ואצ"ל זו דנסדק גרע מסופו להפרד, כתבו דדיבק שברי שופרות אין פסולם מטעם ב' וג' שופרות היינו דאם איתא דיש בו עוד פסול משום ב' וג' שופרות אם כן הוי זו ואצ"ל זו, דהא בנסדק הוי חדא פסול ובדיבק שברי שופרות יש בו עוד פסול משום ב' וג' שופרות ע"כ דאין בו משום [ב'] וג' שופרות, והא דגלדי גלדי מקרי ב' וג' שופרות, צריך לומר דגלדי כל גלד וגלד שם שופר קטן עליו, אבל שברים אין על שבר שם שופר, ואין בזה משום ב' וג' שופרות ופסולו רק דאין שם שופר עליו והיינו מטעם דדיבוק לא הוי חיבור, וע"ז סיימו דאף אם נימא דיש בו ג"כ משום ב' וג' שופרות לא קשה כלום, והיינו דנימא באמת דהוי זו ואצ"ל זו כדס"ל בתירוצם הא', או כיון דמ"מ לא ידעינן דינא דסיפא דדיבק שברי שופרות במכ"ש מדינא דרישא דנסדק כיון דנסדק גרע בחד צד דסופו להפרד לא מקרי זו ואצ"ל זו:

באופן דספיקתם רק כיון דאין על השבר שם שופר אבל לא מטעם דדיבוק הוי חיבור דהא אפילו בגלדי גלדי דהוי חיבור כדרך גדילתו בידי שמים לא הוי חבור גמור, ועד כאן ל"פ אינך אמוראי בטעמא דשופר של פרה, ומשמע דלא ס"ל כאביי לפסלו משום דמחזי כב' וג' שופרות היינו כיון דהוי חבור דרך גדילתו, ובידי שמים הוי חבור מעליא אבל דיבוק י"ל דמודו דלא הוי חבור:

ולמה העלים הרב עינו מדברי תוס' סוטה (דף י"ז ע"ב) ד"ה כתבה שני דפין, דכתבו להדיא הטעם דגלדי גלדי משום דהוי כבוג"ש, כיון דמתחילת ברייתן לא הוי בב"א וניכר התוספות לא מהני חבורו, ולמדו מזה לגט דכתב על ב' דפין ותפרן יחד דפסול עיי"ש, והדבר פשוט דמ"ש ותפרן, היינו אף אם תפרן כבר מקודם הכתיבה כמו ההיא דגלדי גלדי:

ואף לדברי תוס' דף ל"ב ע"א דלמא להשלים, בחד תירוצא סבירא להו דע"י תפירה הוי חיבור מ"מ י"ל דדבוק לא הוי חיבור עי' מ"ל פי"ב מהלכות טומאת צרעת ה"ו ד"ה תנן פי"ב דנגעים וכנ"ל, ולפ"ז אפשר דל"ש חיבור אלא בבגדים דתפרן יחד אבל גבי אבנים ל"ש חיבור עכ"ל, והיינו דאבנים הוי רק דיבוק בטיט לא אלים כ"כ כמו בתפירה, ומ"מ יקשה מההיא דגלדי גלדי דעדיף ודאי אפילו מתפירה, גם לאידך תירוצם במנחות שם משמע דתפירה לא הוי חיבור:

אח"כ נזכרתי שהרמ"א באה"ע (סי' ק"ל ס"ז בהג"ה) כתב דחיבור בדבק הוי ספק, והב"ש שם הוכיח מההיא דמנחות וצריך לדבק דהוי חיבור, ביאור הדברים אף דהב"ש מסיק שם דכתב ואח"כ תפרן פסול, וא"כ יקשה גם לשיטתו מההיא דמנחות דקתני כותבן בד' עורות וצריך לדבק, הרי דמהני דיבוק אח"כ, היינו דבמזוזה וגט צריך כתיבה בספר אחד, אבל בההיא דמנחות הנ"ל דמטעם והיו לך לאות אתינן עלה תליא הכל על שעת הנחתן שיהי' אחד, אלא דמ"מ מוכח דהוי חיבור, משום הכי בגט עכ"פ דיבק ואח"כ כתב מהני דהוי הכתיבה בספר אחד כך כוונת הב"ש. אבל כבר כתבנו דהראי' ממנחות אינה. גם מה שכתב הב"ש בכוונת תוס' סוטה דתפרן אח"כ פסול, תמוה כפי הנ"ל, עכ"פ הרי הרמ"א פסק דהוי ספק ואיך ניקו אנן להקל בזה, כנלענ"ד:

שם ולמ"ד הזמנה מילתא הא דאתנו עלי' מעיקרא, וק' לי בגוה, הא בגוף הקדושה לכ"ע הזמנה מילתא ואיך שייך לשון ולמ"ד הזמנה מלתא הא כ"ע מודו בזה, וצ"ל דמ"מ לדידן דקיי"ל בעלמא לאו מלתא, גם בגוף הקדושה דמלתא היא לא חמיר כ"כ לאסור להורידו לקדושה קלה, ופרט זה עדיין צ"ע. ולכן לכתוב תפילין על קלף המעובד לשם ס"ת אף דהוי הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה נראה לכאורה דשרי:

אחרי הימים מצאתי בתשובת עבודת הגרשוני (סימן ס"ה) ועיי"ש שכתב דאפילו משום כתיבת תפילין צריך להתנות, דבלא"ה אינו רשאי לכותבן על עור המעובד לס"ת דהוי הורדה, וכיון דקיי"ל (סוף פרק נגמר הדין) דבגוף הקדושה הזמנה מלתא היא ואסור להורידו לחול, ה"נ אסור להורידו לקדושה קלה והביא ראיה ממס' מנחות ולמ"ד הזמנה מילתא היא דאתני עליה מעיקרא, הרי דלמ"ד הזמנה מלתא גם להורידו לקדושה קלה אסור, וה"ה לדידן בגוף קדושה עיין שם:

ולדידי היה נראה ממקום זה עצמו ראיה להיפוך מדאמרינן ולמ"ד הזמנה מלתא היא והא בגוף הקדושה לכ"ע הזמנה מלתא היא, אלא ודאי דלדידן דקיי"ל הזמנה לאו מלתא, אף דבגוף הקדושה מלתא היא מכל מקום לא חמיר כל כך שיהא אסור אפילו להורידו לקדושה קלה, וכנ"ל:

אבל באמת זה דוחק גדול, דלמ"ד הזמנה מלתא היא אסור להורידו גם לקדושה קלה ולמ"ד לאו מלתא אף דבגוף הקדושה מלתא היא מכל מקום מותר להורידו לקדושה קלה, דמה הפרש בין זה לזה:

ונלע"ד דאף דאנן קיימא לן דבגוף הקדושה הזמנה מלתא היא היינו למה דקיי"ל בעגלה ערופה ירידתה לנחל איתן אוסרתה ילפינן מינה דבגוף הקדושה הזמנה מלתא היא, אבל למ"ד דעריפתה אוסרתה ממילא גם בגוף הקדושה הזמנה לאו מלתא היא, ומש"ה שפיר אמרינן ולמ"ד מלתא דהא גם בגוף הקדושה לאו לכ"ע מלתא היא:

וביותר דמרא דשמעתא במנחות מה דפרכינן מיניה הוא ר"י ועליה משני הא בעתיקתא הא בחדתא, ור"י סובר בחולין (דף פ"ב) דעריפתה אוסרתה, ולדידיה גם בגוף הקדושה הזמנה לאו מלתא ועלה אמרי' ולמ"ד הזמנה מלתא, היינו לאביי וכן למאן דס' ע"ע ירידתה אוסרתה וממילא בגוף הקדושה הזמנה מלתא, משכחת לה באתני מעיקרא:

ואולם הא באמת סוגיא דסנהדרין, דאמרינן רבא מ"ט לא גמר מע"ע, הוא תמוה דהא רבא סבירא ליה בכריתות דעריפתה אוסרתה ואם כן גם בע"ע הזמנה לאו מילתא, ובתוס' שם הקשו כזה, [אבל לא ידעתי למה צורך הקדימו דרבא ס"ל דהלכה כר"י בר מהני תלת, הא במפורש ס"ל לרבא בכריתות דעריפה אוסרת כעת מצאתי שכבר עמד לתמוה בזה מארי זקיני הגאון זצ"ל בספרו משנת דרע"ק במסכת כריתות] ותרצו דהכי פרכינן מאי טעמא לא גמר מעגלה ערופה דהזמנה לאו מלתא, ולכאורה תמוה דא"כ מה משני שם משמשים ממשמשי' גמר לאפוקי ע"ע דגופה קדושה הא מ"מ איכא למילף ובמכ"ש כיון דאפילו בגוף הקדושה הזמנה לאו מלתא כש"כ בתשמישים:

ולזה היה נראה דמה דמשנינן משמשים ממשמשים גמר היינו דבאמת ס"ל דרק במשמשים אלו מילתא לאפוקי ע"ע דגוף קדושה, וא"כ אי הוי אמר רבא דילפינן מע"ע היה במשמע דאפילו בגוף קדושה הזמנה לאו מלתא, ובאמת זה אינו, דלענין גוף קדושה ילפי' לחומרא מע"ז עצמה דבע"ז הזמנה מלתא, מש"ה אמר דגמר מע"ז דיהיה כי התם, דבמשמשים לאו מלתא ובגופא מלתא, והוא נכון לכאורה [ועדיין קשה על מ"ש התוס' שם כה"ג באידך פירכא אביי מאי טעמא לא גמר מעכו"ם היינו דנילף מעכו"ם עצמו דהזמנה מלתא ובזה יקשה מה משני, יליף מידי דאורחא ממידי דאורחא הא מ"מ נילף בקו"ח כיון דאפילו בלאו אורחא הזמנה מלתא מכש"כ באורחא, אך באמת בלא"ה קשה דאיך שייך לומר דגמר מע"ז לענין משמשים, הא שם גופא משמשים לאו מלתא ולזה יליף מע"ע דשם לא מצינו דמשמשים לאו מילתא. ולזה היה נראה, דזהו באמת פירכת הש"ס דאמאי לא גמר מע"ז דמשמשין לאו מלתא, אבל מ"מ בפרכא ראשונה, ורבא מ"ט לא גמר מע"ע היינו ע"כ כפירוש התוס' דאמאי לא גמר מע"ע דהזמנה לאו מלתא לשיטתיה דעריפתה אוסרתה]:

וא"כ לכ"ע אף למ"ד דעריפתה אוסרתה מ"מ בגוף הקדושה הזמנה מלתא, דגמרינן מע"ז ויקשה כנ"ל איך אמרינן ולמ"ד הזמנה כו' הא בגוף קדושה לכולי עלמא מלתא היא:

תוכן העניינים

חדושי רעא על תלמוד בבלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה