אור ברסלב

חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר

זבחים

הוריות

דף ב.

מתני' חוץ מן הפסח. עי' מנחות דף מ"ח ע"ב תוס' ד"ה כבשי:

שם הבכור והמעשר. דל"ת דדוקא קדשי קדשים וקדשים קלים הוא דאיכא גבוה, אבל קלים וקלים לא קמ"ל. ואע"ג דתנינן לה לקמן פ"י שלמים קודמים לבכור כו' הכא עיקר התם אגב גררא נסבא. גמרא. ויש לעיין אמאי לא קתני נמי הכא דבכור לשם מעשר פסול ומעשר לשם בכור כשר כההיא דפ"י דבכור קודם למעשר. ואפשר כיון דנקט בכור ומעשר לשם שלמים דקמ"ל דגם בקלים וקלים שייך גבוה ונמוך ממילא ידעי' דה"נ לענין בכור לשם מעשר וסמך על מתני' דלקמן (סברת רבינו דמקושי' הגמרא משמע דגם זה בכלל גבוה ונמוך):

במל"מ פט"ו מפה"מ ה"א וז"ל ודע דאליבא דכ"ע בין שינוי קודש בין שינוי בעלים לא הוי שינוי אלא בד' עבודות אבל אם חשב בשעת שחיטה או קבלה או הולכה או זריקה להקטיר שלא לשמו בין ש"ק בין ש"ב לא הוי שינוי וכו', ולכאורה קשה לפי"מ דאמרו תחילה בדף יו"ד דילפי' בק"ו מה שוחט שלא לזמנו דכשר ושוחט ע"מ לזרוק פסול מכ"ש בשלא לשמו דשוחט שלא לשמו פסול מכ"ש דפסול בשוחט ע"מ לזרוק שלא לשמו, והא מהך ק"ו נלמד מכ"ש דשוחט ע"מ להקטיר שלא לשמו פסול כמו בחוץ לזמנו. ונראה דלק"מ דהא תוס' כתבו שם ד"ה מקום, וא"ת שוחט שלא לשם אוכלי' דפסח יוכיח דשוחט שלא לשם אוכלי' פסול ובשוחט ע"מ לזרוק שלא לשם אוכלי' כשר, וי"ל דלא דמי דהתם זורק עצמו שלא לשם אוכלי' כשר עכ"ל. וא"כ בשוחט על מנת להקטיר שלא לשמה ליכא למילף מק"ו דפסול דבזה נימא שוחט שלא לש"א יוכיח דהא ל"ש תירוץ דתוס' הנ"ל דגם בשלא לשמה בשוחט ע"מ להקטיר שלא לשמה שייך כן דהא הקטרה עצמו שלא לשמה כשר וק"ל:

תוד"ה כל הזבחים ובפ' המפקיד פירשתי. עי' לקמן דף ד' ע"ב תוס' ד"ה מחשבה ודף מ"א ע"ב רש"י ד"ה כגון שנתן ובמנחות דף ב' ע"ב רש"י ד"ה אבל מחשבה דמינכרא ובפסחים דף ס"ג ע"א תוס' ד"ה ר"מ סבר ובחולין דף ל"ט ע"א תוס' ד"ה אלא זביחה. (ועי' מ"ש רבינו במנחות נ"ה א' בתו'):

תוד"ה לשם וכו' ואע"ג דדרשינן בגמ' קדשים מחללין קדשים, תמוה לי הא אדרבה התם ודאי משמע חילול פסול וכחטאת, דאי לענין דלא עלו לשם חובה א"כ איך אמרי' עלה ולא חולין מחללין קדשים הא לשם חולין ג"כ לא עלה לבעלים לש"ח כדאיתא לקמן דף מ"ו ב' וצע"ג:

ותמוה לי הא קדשים מחללים קדשים בודאי היינו פסול ממש דהא לעניין שלא עלו לשם חובה גם בלשם חולין הכי הוא כדאמרי' להדיא דף מ"ו ע"ב וכ"כ הרע"ב כאן וצע"ג:

דף ב:

כל העושה ע"ד ראשונה, לק' מ"א ע"ב, שבת צ"א ע"א:

תוד"ה סתם וגם אם לא ירצה כו' העיקר כוונת דבריהם דמצד הב"ד אין כופין, וזהו שכתבו אם לא ירצה לא יגרשנה, אין כונתם דלא ירצה לעשות רצונה דעל זה ל"ש סיום דבריהם אלא שלא תשמשנו דזה אין תביעתה שלא תשמשנו אלא דכוונתם דודאי הב"ד אומרים לו שיגרשנה אבל אם לא ירצה הבעל סגי בהפרשה ולא יגרשנה ומש"ה לאו סתמא לגירושין קאי כיון דהב"ד אין כופין כ"ז שלא תבעתו בב"ד לפטרה בגט, ואף בתבעתה כיון דאפשר שתתפייס בלא גירושין והב"ד אין כופין אז לא מקרי סתמא לגירושין, והיה מיושב בזה דלכאורה קשה מה הרויחו תוס' בזה, הא מ"מ משכחת סתמא לגירושין באשת כהן שנאנסה, וכן בכל הנך דחשיב במתני' דס"פ המדיר דכופים להוציא, ולפי דברינו מיושב דגם בכל הני הכפייה רק מצדה שהיא תובעת הגט, ואם תתפייס אין לנו בכך, מש"ה לא מקרי סתמא לגירושין קאי (אך עדיין אינו מיושב כל צרכו, דהא משכחת במעוברת חבירו דכופים אותו לגרשה ולא מהני הפרשה וכן בשהה י' שנים ולא ילדה, וצ"ע):

הרשב"א בתשו' סי' תת"ס העתיק לדברי תוס' יכולה להיות תחתיו ותשמשנו כשפחה דעלמא, והוציא מזה דמותרת לו ביחוד כיון דמאיסה עליו, ובתוס' לפנינו ליתא כן, ולשונם שלא תשמשנו י"ל דאפי' כשפחה לא ובעי' הפרשה. (ועי' באורך בתשו' שבדו"ח דף צ"א):

בא"ד אלא שלא תשמשנו. עי' בתשו' הר"ם אלשקר סי' פ"ח:

דף ג.

תוס' ד"ה הכותב וכו' דהך יתר כמו כן. עי' בטורי אבן חגיגה דף כ"ג ע"ב ד"ה וקתני:

תוד"ה ואמר ואיכא דמוקי לה וכו' ולדידיה ליכא למידק מינה דסתמא פסול, לכאורה תמוה לי הא מ"מ אף אם רישא כר"מ מ"מ יש לדייק כן מסיפא דמתני' ר"א מכשיר בכולן חוץ מג"נ שנאמר וכתב לה לשמה (ואסור אף טופס) מוכח להדיא דסתמא לא מקרי לשמה, אח"ז זכני ה' בספר שער המלך מצאתי שעמד בזה, ולענ"ד נראה דהנה לכאורה יש לעיין למה דכתב תוס' דר"א מכשיר בכולן היינו אף בתורף מאי פרכי' בסוגיי' אההיא דר"א והא כי כתיב לה אתורף הוא דכתיב דלמא באמת ר"א פוסל הגט רק בתורף. וצ"ל כיון דת"ק ור"י ס"ל ג"כ דתורף פסול מדאורייתא בגט משום דבעי' לשמה אלא דת"ק ס"ל דבשאר שטרות גזרינן תורף אטו גיטין ור"י ס"ל דאפילו בטופס בשטרות גזרי' לא הו"ל לומר רק ר"א מכשיר בשטרות אף בתורף חוץ מגיטין אבל הטעם דכתיב לה לשמה הוא מיותר דהא בזה גם הת"ק ור"י מודים, אע"כ דבעי לאפלוגי גם בגט דאפילו טופס פסול. וכ"ז למסקנא דמוקמי' לת"ק כר"א אבל למ"ד דת"ק ר"מ היא שפיר י"ל בפשוטו דר"מ דקאמר דמדרבנן פסול תורף אף בשטרות ומדאורייתא כשר אפילו בגט לזה פליג ר"א בתרתי דבשטרות כשר לגמרי, ובגט פסול אפילו מדאורייתא משום דכתיב לה לשמה, ונ"מ טובא (במה שהביא הפסוק לה) לענין אם צריך לשייר הרי את מותרת לכל אדם:

לפ"ז י"ל בכוונת תוס' דבלאו מימרא דר"י אמר שמואל י"ל דת"ק הוא ר"מ ומפני התקנה היינו תקנת קטט וממילא י"ל דר"א דקאמר חוץ מג"נ היינו בתורף והי' מקום לומר דסתמא לשמה קאי אלא דחז"ל החמירו בגט לכתוב סתמא אטו שלא לשמה ממש. ובגט פליגי רק על הך דלת"ק הוא דרבנן משום קטט וא"צ לשייר הא"מ לכל אדם ור"א פוסל מדאורייתא שלא לשמה ומדרבנן בסתמא וממילא זהו ג"כ לענין הרי את מותרת לכ"א. לזה הביא מימרא דר"י א"ש דצריך לשייר הא"מ לכ"א דת"ק כר"א. ומוכח מזה דר"א דסיפא פליג ג"כ על טופס דגזרי' אטו תורף א"כ מוכח דתורף מדאורייתא פסול בסתמא דאל"כ לא הו"ל למגזר בטופס (שהוא) סתמא אטו תורף כיון דתורף גם כן מדרבנן פסול (ועוד למה צריך לראיה מלה כנ"ל):

ובזה מיושב לי מה דקשה לכאורה על מ"ש הרשב"א בחי' דמה דמשני שמואל דההיא דחש"ו מיירי בשייר מקום תורף היינו דמתניתין אתיא כת"ק דהכותב טופסי גיטין דל"ג טופס אטו תורף א"כ היכי אמרי' בסוגי' ואי אשמעי' בההיא נמי איכא לאוקמי כר"א אבל בהא מדסיפא ר"א רישא לאו ר"א היאך אפשר לומר כן דרישא לאו ר"א איך מוקי למתני' דלעיל כר"א ובשייר מקום תורף הא ר"א ס"ל במתני' דהכא דגזרי' טופס אטו תורף דהא ליכא תרי תנאי אליבא דר"א כיון דת"ק ר"מ היא, והערוני לזה הבחורים בלימוד הישיבה, ולפי הנ"ל ניחא דלאותו ס"ד דרישא לאו ר"א באמת מפרשי' מה דקתני במתני' בדר"א חוץ מג"נ דהיינו דתורף פסול אבל בטופס ל"ג, ואף דבמחובר גזרי' מ"מ י"ל דמשום תקנת עגונות הקילו שיכתוב הטופס סתמא, ואף אם מוקמי' רישא כר"מ לא מצינו הך תקנת עגונות מ"מ י"ל דמהך מתני' דהכל כשרים לכתוב אפילו חש"ו שמעינן דהקילו אי משום תק"ע אי משום תקנת סופר. גם לפי דרכנו י"ל דסתם באמת כשר מדאורייתא ומש"ה מותר סתם בטופס ול"ג אטו תורף כמו במחובר משום דתורף עצמו סתמא כשר מדאורייתא וכנ"ל ומש"ה גם בחש"ו בטופס דהוי כסתמא ודו"ק (וע"ע נ"א בשו"ת ח"ב סי' קי"ז):

דף ג:

חבירו דומיא דידיה. עי' חולין ל"ב ע"א תוד"ה אבל:

דף ד.

וישנו בצבור כביחיד. מכאן תמוה לי על הרע"ב והרמב"ם שכתבו דבק"צ אף בשינה עלו לצבור הא להדיא מבואר בסוגיין דשינוי קודש ישנו בציבור כביחיד, אלא דשינוי בעלים לא שייך בקרבן ציבור דכולם בעלים. ולשם נכרים לא מפסל דבעינן חבירו דומיא דידיה וכן פי' הרמב"ם פ' ט"ו מהל' פ"מ וצע"ג. ועיין במהרש"א ביצה ד"כ ב' ד"ה בפירש"י דנקט נמי בפשיטות דבק"צ אין בו דין שלא לשמו. ובמחכ"ת אינו כן:

תוד"ה מה לזביחה וכו' לכך י"ל דהכא לא יליף ([ונ"ל] דט"ס דהכא לא פריך) מזביחה אלא קבלה והולכה. ק"ל דנהי דליכא ק"ו בהולכה וקבלה מ"מ היאך אמרינן אי משחיטה איכא למיפרך הא כי היכי דרצינו למילף במה מצינו משחיטה לענין שלא לשמה נימא דהיא גופה נילף ג"כ במה מצינו דלפסול בקבלה והולכה בפסח שלא לשם אוכלים וצ"ע:

דף ד:

שתהא עשייתו לשם שלמים. עי' מנחות דף מ"ז ע"א תוס' ד"ה במה:

תוד"ה מחשבה וכו' ואפי' יהא צריך דבור. עי' לעיל דף ב' ע"א תוס' ד"ה כל בסה"ד:

תוד"ה שקולין הן ויבואו שניהם אע"ג דהכא תרתי והכא חדא וכו'. ק"ל הא בפשוטו י"ל דאם ניליף מהכלל ופרט קבלה ממילא יהי' הדין כך גם בהולכה כדאמרינן לעיל דהולכה לא נפקא מכלל קבלה, והרי בהולכה ליכא רק חד דישנו בחטאת הפנימיות, וא"כ הולכה וזריקה שקולין הן וצ"ע:

וקשה לי הא אם נימא דמרבה קבלה ממילא גם בהולכה כן כדאמרינן לעיל דלא תיפוק הולכה מכלל קבלה וממילא יהא רק המעליותא דישנו [בחטאת פנימיות] דהא בהולכה ל"ש מעלת צפון ושפיר הוי חדא לגבי חדא, אם אמרינן כעין פרט דישנו בחטאת פנימיות או דכעין פרט דחייב בחוץ, וצלע"ג. ונלענ"ד דמ"מ אם מרבי' זריקה וממעטינן קבלה והולכה א"כ הוי סבר' הפוכה דזריקה דדמי לפרט רק בחדא צריך לשמה וקבלה דדמי להפרט בב' דברים לא יצטרך לשמה, וטוב יותר לומר דהרבוי לקבלה והולכה:

תמוה לי הא אם ניקו הקרא לקבלה ממילא גם הולכה פסול דלא תפק' מכלל קבלה וזה דמי רק לחד צד דישנן בחטאת הפנימית, וא"כ הולכה וזריקה שקולי' הן וצל"ע. ומ"מ קושית תוס' לנכון ובהיפוך דליקו קרא דוקא לזריקה דיש בו תרתי [דמה] שחיט' שא"א לבטלה וחייב בחוץ ה"נ זריקה, אבל בקבלה אף דיש ג"כ תרתי צפון וחטאת פנימית, הא בכלל קבלה ג"כ הולכה והוי רק בחד חטאת הפנימית וזריקה הוי תרתי. אבל לשון תוס' לא משמע דקושייתם הי' בדרך זה וצ"ע:

ומה"ט ק' עוד על התוס' דמאי הקשו דקבלה הוי תרתי וזריקה חדא, הא זריקה הוי ג"כ דא"א לבטלה וחייבי' עליה בחוץ:

תוד"ה אימא וכו' ואי בהקישא דזאת התורה לכתוב חדא וכו'. וק"ל דאיך כ' עלה ואם נאמר דבכל דוכתא וכו' עדיין יקשה דאיך נאמר דשלא לשמה פסול דל"צ קרא לעכב א"כ למה נאמר בפסח וחטאת קרא לעיכוב. וביותר ק"ל איך דחו זה דא"א למילף פסול מקרא דזאת התורה לאיתקש לחטאת דא"כ פסח למ"ל, הא באמת אמרינן בסוף הסוגי' מאי חזית דאקשת לשלמים אקשי לחטאת ומשנינן דאותה בא למעט, הרי חזי' [דשפיר] לומר דאיתקש לחטאת אי לאו קרא דאותה ול"א דא"כ קרא דפסח למ"ל. ובאמת זהו בכלל קו' תו' ד"ה הא ולא תירצו כלום עכ"פ איך שייך לדחות פי' זה משום קושי' דלכתוב בפסח או בחטאת הא חזינן דמשוי' לזה לקושי' דלגמר בהקישא מחטאת וה' יאיר עיני:

דף ה.

א"ל ר"א מצינו. עי' (נדה) [יומא] דף ט' ע"ב תוס' ד"ה ור"א:

שם עולה תוכיח. תמוה לי הא גם עולה צריכה נסכים ואי דעולת עוף יוכיח א"כ איך פרכינן עלה מה לעולה שיש בציבור הא עולת עוף אינה בציבור ואי דשם עולה איתא בצבור הכי נמי נימא דשם עולה טעונה נסכים וצריך עיון:

דף ה:

תוס' ד"ה הג"ה וכו' ואין לחוש אי קאי קרא אהלכתא. עי' נזיר דף ס"א ע"ב תוס' ד"ה ואימא וצע"ק:

דף ו.

כאילו לא כיפר וכיפר, (בחידושי יומא דף ה' ע"א כתב רבינו בזה"ל), פירוש לא כיפר אעשה דסמיכה, דכל כמה דלא שחיט. בעמוד וסמוך קאי אימת קעבר אחר שחיטה ואעשה דלאחר שחיטה לא מכפר, וכיפר על כל עשין אחרים דקודם שחיטה, הכי מפרש לה רבא בפ' כל הזבחים ואף דמקשה עליו שם, אימא כיפר גברא על העשה שבידו ולא כיפר קמי שמיא דלא עביד מצוה מן המובחר הא דחי לה התם. ורש"י ז"ל פי' כאן כפי הס"ד דקושיא שם ולא ידעתי למה. ואולי כיון דלר"ז ולר' ירמיה שם מבעי' להו אי עולה מכפר אף על עשה דאחר שחיטה, ולאותו צד צריך לפרש לא כיפר דלא עביד מן המובחר, מש"ה תפיס רש"י כן ודוחק:

תוד"ה מקופיא, וכי הוי שנים יורשי' מיקרי שותפי' ולא ממירים והא ביומא, תמוה לי היכן מצאו דב' יורשי' מקרי שותפי' כיון דמתכפרי מקופיא הא י"ל דהטעם דב' יורשי' דאין ממירי' כדאמרי' תחילה דואם המר ימיר לרבות יורש א' ממיר ואין ב' ממירי' [והכי] קיימא למסקנא אלא דנתן טעם הא דא' ממיר דמקרי מתכפר כיון דמתכפר מקופיא אבל מ"מ לא מקרי שותפי' דהא מוכח דכן המסקנא מדהניח מנחה לשני בניו דקריבה ולא מיקרי דשותפי' וצע"ג:

תוד"ה אלא צ"ע דהיינו קשי', תמיהני על תמיהתם דהכא לא בא להקשות על גוף הדין או לסתור הדין אלא דבא לומר על הוכחת ר"ש דלא כיפרו דאי ס"ד [כיפרו] שני למה בא היינו דלא שייך לבא בלא כפרה ולזה אמר דהא כזה יקשה דאם לא כיפרו הראשון למה בא וע"כ דבא בלא כפרה ה"נ דילמא השני בא בלא כפרה:

תוד"ה או תימה דלפשוט ממתני', ק"ל איך שייך דלפשוט הא אמרי' מידי דהוי חטאת וכו' הרי דבחטאת פשיטא דלא מכפרי על אחר הפרשה ויקשה ממתני' דהתם [דהשעירים] הם חטאת ואיך מכפר על אחר הפרשה, והכי הו"ל לתוס' להקשות ולא בדרך תפשוט, וצ"ע:

דף ז.

תוד"ה קרויה שלמים. כעין זה מנחות דף ט"ו ע"א ועי' לקמן דף ס"ג ע"ב תוס' ד"ה מנחה ובמנחות דף י"ז ע"א תוס' ד"ה מדאפקינהו:

שם חטאת ששחטה לשם חטאת כשרה. עי' נזיר דף כ"ז ע"ב תוס' ד"ה שהרי:

תוד"ה דלמא את"ל קאמר וכו' ועוד דהיכא דלית לי' תקנתא ברעיי', לענ"ד דצ"ל דלית לי' תקנתא בקיץ, ורצו לחלק דבתמידי' לא ס"ל לב ב"ד מתנה דאיכא תקנה דקיץ משא"כ בשעירי', וע"ז דחו דמוכח דאם משום תקנת רעי' אית לי' לב ב"ד מתנה כן גם בשעירי' כנלענ"ד. מצאתי שכ"כ בצאן קדשים:

דף ח:

תוד"ה הנך. וא"ת והא בחטאת חלב למדה משלמים וכו' ולא פירכא היא דכולהו יליף משלמים [למצוה]. לא זכיתי להבין דלמאי צריכי' לזה, הא אנן ילפי' במה הצד העיכוב דהעיכוב כתיבא בגופ' בחטאת, וכיון דלמדנו העיכוב מכח במה הצד, לענין מאי [שייך] ללמוד למצוה כיון דאפילו מעכבין:

דף ט.

תוד"ה א"נ וכו' דלא בעי סמיכה. לא ידעתי אמאי השמיטו תנופת חזה ושוק דלא בעי' רק בשלמי יחיד:

תוד"ה דלמא. ואתא קרא למימר דבעי עקירה. תמוה לי הא לעיל ה' ב' תוד"ה ניתן כ' ר"ת קרא דהוא אתי' כהוייתו תהא שיהא מיד עולה, וא"כ הא באמת מההי' קרא ילפי' דלא בעי עקירה וצ"ע:

דף ט:

גמרא בעי רבא חטאת חלב ששחטה על מי שמחויב חטאת דטומאת מקו"ק, וברמב"ם פט"ו מפה"מ ה"ו שחטה לשם אדם אחר שהוא מחויב חטאת אפי' חטאת שאינה קבועה ה"ז פסולה, ויש לתמוה הא האיבעי בשחט למי שמחויב חטאת דטומאת מקדש וקדשיו מי אמרי' כרת כמותה א"ד אין קבוע כמותה משמע להדיא דמיבעי' רק בחטאת דטומאת מקדש וקדשיו, אבל בחטאת דשמיעת קול דליכא כרת כמותה וגם אין קבוע כמותה ליכא איבעי דבודאי כשר. א"כ האיך סתם הרמב"ם אפי' חטאת שאינה קבוע, דמשמע אפילו דשמיעת קול וצ"ע:

שם מחשבין מעבודה לעבודה, ואם שחט ע"מ לקבל במחשבת לזרוק או לאכול חוץ לזמנו בפשוטו נראה דכשרים, ועי' בלשון רש"י ד"ה אין מחשבין, ועי' בס' טהרת קודש:

תוד"ה איתיבי' רב משרשיא וכו' היינו במידי דכתיב בהדיא בחטאת גופי'. נלע"ד דלישנא קלילא וכוונתם למ"ש לעיל דף ח' ד"ה הלכך מצוה דקאי רק אמלתא דכתיב התם אשר יזה מדמה על הבגד:

דף י.

ומה במקום שאם אמר הריני שוחט חוץ לזמנו כו' (עמש"כ לעיל דף ב'):

תוד"ה מקום שאם אמר וכו' וא"ת שוחט שלא לשם אוכלין יוכיח. ק' לי הא י"ל דמה שוחט שלא לשם אוכלין דאינו מהני אלא בפסח אבל פסולי שינוי קודש דנוהג בכל הזבחים עכ"פ לענין שלא הורצה פוסל במעבודה לעבודה וצע"ג:

שם ואין דמו של אחר למעלה. עי' לקמן דף נ"ג ע"ב תוס' ד"ה מה להלן:

שם ההוא אותה לאו דווקא. עי' לקמן דף נ"ה ע"א תוס' ד"ה מה חטאת:

שם אמרת ק"ו. עי' ב"מ דף קט"ו ע"א תוס' ד"ה ואידך:

תוד"ה הרי הוא אומר. הו"מ למילף דאשם פסול שלא לשמו מגז"ש דעון עון כו' אלא היינו ממעטינן מקרא דאותה. וקשה לי כי היכי דאף דאין גז"ש למחצה מ"מ כיון דהגז"ש איצטריך למותרו נדבה ממעטינן לאשם מאותה, א"כ גם מהיקישא דכחטאת כאשם נימא כן דהא ההיקש צריך לסמיכה אלא אין היקש למחצה ונמעט לאשם מאותה:

תוד"ה מה וכו' שכן באין בצבור. כדלקמן דף י"ג ע"א:

דף יא.

עיקר קרא לכדר"י. ק"ל דלרבנן דאשם שלא בכלי פסול ע"כ קרא דכחטאת כאשם אתא לדרשה דמנחת חוטא פסול שלא לשמה, ומוכח דלא דרשי' מקרא דהיא, והא במנחות דף ד' א' אמר סתמא דתלמודא מנחת חוטא דפסול [שלא] לשמה מקרא דהיא, וכן בתוס' [וצ"ע]:

דף יב.

תוד"ה יום. (בחי' שבת קל"ו א' ד"ה הוה אכלינן מני' וכו' לילה לקדושה, כתב רבינו בזה"ל ועי' בתוס' זבחים י"ב ע"א ד"ה יום וצ"ע):

דף יג.

מתני' ר"א אומר המהלך כו'. כתב הרע"ב ואין הלכה כר"א, אבל מפרש"י בסוף פרקין מבואר דס"ל דר"א ות"ק לא פליגי ור"א פליג רק על ר"ש אבוה ועיין במ"ל פי"ג מהלכות פ"מ:

שם יצאו שפיכת שיריים. לקמן דף ל"ט ע"א:

דף יג:

הא דאמר. עי' לעיל דף ט' ע"ב תוס' ד"ה מחשבין:

שם הא רבנן הא ר"ש פירש"י דר"ש דאמר הולכה לא מפגלא. תמהני כי היכי דלרבנן טבילת אצבע בחטאת פנימית מפגלת אף דל"ש כן בשלמים מ"מ כיון דבחטאת פנימית עבוד' ה"נ לר"ש טבילת אצבע והולכה בחטאת פנימית תהא מפגלת דהא בחטאת פנימית הוי הולכה שא"א לבטלה וכמו דפסול שלא לשמו בהולכת חטאת פנימית כדלקמן, ה"נ יהא פיגול גמור [כיון] דא"א לבטלה ואף דילפינן פיגול משלמים ובשלמים הוא אפשר לבטל מ"מ בחטאת פנימית דעבודה היא הוי פיגול כמו לרבנן בטבילת אצבע, ולענין ח"פ לא ידעתי הפרש בין ר"ש לרבנן דהא עיקר טעמי' דר"ש דהא אפשר לבטלה ובחטאת פנימית ל"ש כן וצ"ע:

דף יד.

והא אמר ר"ש כל שאינו על מזבח. עי' פירש"י. אפשר להמתיק הא דעלה על דעת המקשה [לדמות] של"ש לפיגול היינו דס"ל להמקשן דפסול של"ש בחטאת פנימית נפקא [בבנין] אב מחטאת חלב, וא"כ לר"ש איכא פירכ' דמה לחטאת חלב דפוסל בו פיגול וכקושית תוס' לעיל דף ח' ע"ב ד"ה הנך כולהו בסופו. והתרצן משני כתירוצו של תוס' לעיל דנפקא מפר העלם של צבור, אולם לפ"ז הי' ק' לדעת המקשן הא גם לרבנן איכא פרכא דמה לחטאת חלב דשינוי בעלים פוסל בו וכקושי' הא' דתוס' הנ"ל:

רש"י ד"ה שא"א לבטלה דלאו אורח ארעא. עי' לקמן ס"ג ע"א תוס' ד"ה שכן:

תוד"ה ומה וכו' או בזריקה לחודיה. היינו דבש"ב פוסל בזורק לשם אחרים אבל בפיגול אינו פוסל אלא במחשב ע"מ לאכול או להקטיר למחר אבל לא בזורק בשביל מחר. אבל קשה דמה תירצו דשלא לשמן יוכיח הא בשלא לשמן ג"כ הכי הוא דפוסל בזורק לשם עולה וא"כ פרכינן מה להנך שפוסלים בזריקה לחודה. אח"ז מצאתי שעמד בזה בצ"ק ותירוצו אינו מובן ע"ש:

לא זכיתי להבין הא שלא לשמה פסול ג"כ בפסח בזביחה וא"כ עדיין איכא למפרך מה להנך דפסולים בזביחה בפסח משא"כ בפיגול וצלע"ג:

ד"ה הגה"ה וכו'. היכי משכחת לה בפסולים דאם ירדו לא יעלו. ע' לקמן פ"ז ע"א תוס' ד"ה כבש ומנחות נ"ז ע"ב תוס' ד"ה כבש:

דף טו.

ואיכפל תנא. שבת ה' ע"א:

דף טו:

אונן, פירש"י כ"ז שלא נקבר המת, תמהני הלא לכ"ע כל היום הוא דאורייתא לענין קדשים, וצע"ג:

שם וינזרו מקדשי בני ישראל כו'. יש לעי' דלרבא דאמר בתמורה כ"מ דאמר רחמנא ל"ת א"ע לא מהני למ"ל קראי למפסל העבודה בזר וטמא ששימש ובאונן וכדומה הא כיון דמוזהרים שלא לעבוד ממילא א"ע ל"מ והקרבתם פסולה. ואפשר לומר שנ"מ לענין הולכה בזר דמבואר בס"פ דלעיל דהולכה בזר פסול אף לר"ש ולא מהני התיקון לחזור ולהוליך עיי"ש. אבל שאם נתקבל הדם למזבח בלא הילוך כגון הילוך ברגל יש תקנה לחזור ולהוליך ואם מצד א"ע ל"מ הוי רק כאילו לא עשה יהיה תקנה שיחזור כהן ויוליך אבל באמור מצד שבעצמותו מחלל העבודה אין תקנה בהולכת כהן. ואף דבמתניתין דהכא שקבלו ועלה דייקי' מנ"ל. באמת שקבל היינו מקבלה ואילך והולכ' בכלל (וע' בתורע"ק אות י') גם י"ל כיון דמצינו בחלל אף דמוזהר אם עבד בשוגג עבודתו כשרה כדאיתא בקדושין דף ס"ו ע"ב וילפי' לה מקרא, הרי גילה קרא דבאזהרה דעבודה א"ע מהני:

ובאמת יש לעיין בסוגיא דתנא דבר"י דיליף זר בק"ו מבע"מ שאוכל כו' ואמאי לא נימא חלל יוכיח שאינו אוכל ומוזהר ואפ"ה אינו מחלל. ובתו' תענית דף י"ז ע"ב ד"ה דבר וכו' כתבו על ערל דליכא למילף בק"ו מבע"מ דחלל יוכיח עיי"ש ותמוה לי דא"כ גם על הלימוד זר בק"ו נימא חלל יוכיח וצע"ג:

תוד"ה אתי' בק"ו כו' כ"ש פרועי ראש דבמיתה כו'. מבואר דפשיטא להו דפרועי ראש חייב מיתה אף בעבודה שאינה תמה, ולא ידעתי היכי פשיטא להו זה הא החיוב מיתה בפרועי ראש ילפינן לה בהקש משתויי יין, וכיון דשתויי יין מוכח מסוגיא דלקמן י"ח ע"א דבעי עבודה תמה וגם בלא"ה כמו דבלא רחוץ ידים בעינן עבודה תמה מגז"ש דחקה חקה ה"נ בשתויי יין ממילא גם בפרועי ראש בעינן עבודה תמה וצלע"ג (עי' מ"ש לק' י"ח א'):

דף טז.

תוד"ה היכן מוזהר תימה נימא מוהקריבו. בפשוטו י"ל דחלל יוכיח דאסור לעבוד ואפ"ה עבודתו אינו מחולל וכמ"ש תוס' תענית י"ז ע"ב, לזה מייתי אזהרה דבזה י"ל מה לחלל שאינו באזהרה רק בעשה כדדרשי' בני אהרן ולא חללי', אבל באמת ק' איך אמרינן בסוגיין ע"ב גבי אונן דלתנא [דר"י] היכן הוזהר מהן הקריבו והא מזה לא נשמע אזהרה רק איסור וי"ל חלל יוכיח וצ"ע:

תוד"ה אף אני אביא וכו' לכך צריכים לטעמא דאזהרה. לא הבנתי למאי הוצרכו לזה הא פשיטא דכל חדא מתרתי צריכי' לאשכוחי צד השוה לכולהו, והכא הצד השוה דכולהו מוזהרי' וצ"ע:

תוד"ה מה ליושב וכו' כדפרישית לעיל. לפי"מ שפירשו לעיל דהיכי דאינו מוזהר א"א למילף מטעם די"ל כ"ג אונן יוכיח, לא ידעתי היאך שייך הכא זהו יוכיח כיון דהק"ו מפסול עדות וצ"ע:

דף טז:

תוד"ה והיכן מוזהר וכו' וי"ל דלא דמי. לענ"ד הך סברא מוכרחת מסוגיין דלכאורה יש לתמוה דלמאי הוצרך הש"ס לומר וקסבר מפני אנינות נשרפה הא גם למ"ד טומא' נשרף אפשר לפרש דהן הקריבו היינו דאמר משה שמא הקרבתם אוננים וכדאי' להדי' בזבחים דף ק"א, אע"כ דאז הי' מוכרח דמחלל כיון דבאמת מפני טומאה נשרף ומעולם לא אמר אהרן מפני אנינות ומה"ת עלה על דעת משה רבינו שהמה טועים דאנינות מחלל, ומשו"ה הוצרך לומר דמפני אנינות נשרפ' והי' אהרן אומר דמפני אנינות נשרפ' ומש"ה הי' סבור משה דשמא טעה, וברור:

דף יז.

תוד"ה רמז לטבו"י הו"מ למילף מיושב וכו' ק"ל הא י"ל דס"ל כתנא דבר"י דאונן ילפינן מקו"ח מבע"מ וזר וטמא והיינו טבו"י דבלא"ה יש למפרך מה להנך דאסורים בפרה וכמ"ש תוס' שם וא"כ כל כמה דלא ידעינן טבו"י לא ידעינן אונן ומאינך איכא למפרך שכן אסורים בפרה וצ"ע:

דף יז:

ומ"ס טומאה דהך פרשה. עי' יומא דף ז' ע"א תוס' ד"ה ריב"ב:

תוד"ה קסבר וכו' ומפרש הר"ר חיים. עי' יבמות דף ז' ע"ב תוד"ה רי"א:

דף יח.

אי מהתם הו"א הנ"מ עבודה דזר חייב עלי' מיתה כו' שתויי יין מנ"ל כו'. במל"מ פ"ט מביאת מקדש ה"י כתב דין שתויי יין לא ביאר רבינו אי בעינן עבודה תמה, וכן במשנה דסוף זבחים לא הוזכר. ומסוגיא דזבחים דף י"ח נראה דמחוסר בגדים ושתויי יין דינם שוה עכ"ל. הכי משמע להדיא ממה דאמרינן אי מהתם הו"א הנ"מ עבוד' דזר חייב עלי' מיתה, וכן מדפרכינן שתויי יין מנ"ל עיי"ש. אמנם מ"מ ק' לי הא הך מלתא דשלא רחוץ ידים ורגלים אינו חייב מית' אלא בעבודה תמה היינו ע"כ כדפרש"י סנהדרין דפ"ג דילפי' חק' חק' ממחוסר בגדים לענין שלא רחוץ ידים ורגלים, ה"נ בשתויי יין, א"כ היכי אמרינן אי מהתם הו"א הנ"מ היכי דזר חייב עליו מיתה הא אי לא היה כתיב הך דרשא דוחגרת לא הי' לימוד במחוסר בגדים דהחיוב מיתה הוא בעבודה תמה וממילא הי' הדין דשתויי יין חייב מיתה בכל עבודות, וגם בהא דפריך שתויי יין מנ"ל כיון דלא ידע מגז"ש דחק' חק' לענין חילול ממילא ליכא לימוד דלענין מיתה בעינן עבודה תמה וחייב בכל עבודות וממילא ידעינן דמחיל מקרא דלהבדיל בין החול:

דף יח:

דכו"ע יתר כמאן דאיתא כו', (עי' מ"ש בחי' מנחות דף מ' ע"ב):

רש"י ד"ה פרט לכסות וכו' טלית העשויה. וכ"כ רש"י שבת דף כ"ז ע"ב ד"ה לכסות ועי' מנחות דף מ' ע"ב ברש"י ד"ה ה"ג:

דף יט.

שלש על שלש חוצצות. בכ"מ פ"י מכה"מ ה"ט וז"ל נראה שהראב"ד מפרש דהא דא"ר שלא במקום בגדים גע"ג חוצצות כו' לענין חציצה בין יד לכלי איתמר כו' אבל לפי האמת דעת רבינו כפירוש רש"י דחוצצות ואינן חוצצות לא לענין חציצה איתמר אלא לענין ייתור בגדים וכו'. ועוד דאם איתא דלהדיא אמר רב חסדא פחות מג' אינן חוצצות היכי אקשי' לעיל להדיא ותיפוק לי' משום חציצה דמשמע דמילתא דפשיטא היא דאפי' גמי וצילצול קטן חוצצין, והא רבא ור"ח פליגי לפי שיטה זו וכו' עכ"ל. קושיא זו יש לדחות דאדרבא מדלא [פריך] בל"ז על מתני' דלהוי חציצה משמע דבפחות מג' לא הוי חציצה ופריך רק על ר"י דאמר סתם שלא במקום בגדים לא הוי יתור בגדים דמשמע דאפילו בג', אבל מה דיש לתמוה על הראב"ד דאם אית' דפריך רק על ג' דלהוי חציצה וע"ז משני דמיירי בשמאל אבל במקום עבודה באמת גע"ג אסור משום חציצה איך אמרי' עלה ופליג' דרבא הא רבא מיירי מדין חציצה ור"י מיירי שלא במקום עבודה דוקא, אע"ג דשיטת רש"י דלענין חציצה הכל חוצץ ומה דאמר רבא גע"ג חוצץ מיירי ע"כ שלא במקום עבודה וחוצץ דנקט הוא ל"ד אלא דהוי יתור בגדים ושפיר אמרי' ופליגא דרבא ודו"ק:

שם יצא שערו כו'. (עי' בגל' המג"א סי' כ"ז סק"ד):

תוד"ה תפילין ומשום חציצה ממש. יש לעי' לשיטת הסוברים דבתפילין אינו מזיק חציצה, ועי' במג"א סי' כ"ז סק"ו דהא דלא הניחו הכהנים תפילין על הכתונת היינו דלך לאות ולא לאחרים לאות ולא היו רשאין ללבוש בגד אחר ע"ג עכ"ל והיינו דהוי ייתור בגדים. וק"ל הא היו יכולים לכסות התפילין בבגד פחות מג' על ג' דלא הוי ייתור בגדים כדאיתא בסוגיין:

דף יט:

א"ה דצפרא נמי. תמוה לי הא דבצפרא בכל יום מחלל עבודה מקרא דכתיב שמות ל' גבי קידוש ידים ורגלים והיתה להם חק עולם ילפינן בגז"ש חוקה חוקה ממחוסר בגדים כדאיתא לעיל דף י"ח א' ורק באינך רחיצות דיה"כ אף דבהן כתיב ג"כ חוקה והיתה לכם לחקת עולם בעשור לחדש. ובזה הוא דדרשינן מדכתיב ולבשם דגלי הקרא דהך חוקה לא קאי על הרחיצה רק על הלבשה. אבל רחיצה דצפרא דכתב חק בקרא אחרינא ילפי' חקה ממחוסר בגדים דהוא מחלל וה' יאיר עיני:

שם הוה אמינא אפילו אביאה ריקנית. עי' סנהדרין דף פ"ג ע"א תוס' ד"ה ולא משום טומאה:

רש"י ד"ה צריך לקדש ביום ועמוד השחר הוא וכו'. אולם ברמב"ם פ"ה ה"ט מהלכות ביאת מקדש שכתב קודם שתעלה השמש, משמע דלענין קידוש בעי' זריחת שמש ולא ע"ה:

דף כ.

אי לרבי האמר פסלה לינה. עי' בבא מציעא דף ק"י ע"ב תוספות ד"ה יצא:

דף כ:

את"ל לינה לא פסלה. משמע דלרבי דלינה פסלה גם יציאה פסלה. והא טעמא דרבי דמדרבנן פסול אטו לינת מים, וביוצא דגם המים עצמם אינם פסול ביוצא כמ"ש תוס' גם יצא הוא אינו פסול, לפי הצד כיון דבידו לחזור לא מסח דעתו, גם ק"ל דאם לר' ודאי פסול יקשה בהא דאמרינן בסמוך ת"ש פרה רחבי"א מקדש בכ"ש בפנים, איך [ס' להוכיח] מזה דיוצא אינו פוסל יקשה לרחב"י אליבא דר' איך עשו בקידוש פרה. ויעויין ברמב"ם פ"ה מהלכות ביאת מקדש דפסק כר' ופסק דיצא ונטמא אם עבד לא חלל דכיון דהוי רק איבעי' והא בפשטא משמע דלר' לא מבעי לן דודאי פסול וצ"ע:

ובעיקר האיבעי' דאילפא לדברי האומר אין לינה מועלת בקידוש יו"ר מי כיור מהו שיפסלו הא לר' ג"כ מדאורייתא אין לינה מועלת בקיור"ג כדאמרינן בסוגיין לעולם לר' ולינה מדרבנן ופרש"י ולינה זו שאין המים בפנינו מדרבנן דגזור בה שלא תזלזל בלינה, הרי דלינה בקיו"ר ליכא פסול דאורייתא ומ"מ [בלינה] דמי כיור פסול בלינה מדאוריית', א"כ מה"ת להמציא דלראב"ש אין לינה במי כיור, ופליגי גם בדאורייתא ומהיכן נשמע כן דראב"ש ס"ל דלא גזור בלינה דקיו"ר ובזה פליגי ר' וראב"ש, אבל לענין לינה דמי כיור מה"ת להמציא פלוגת' בזה וצע"ג:

שם ת"ש פרה. עי' פ"ד דפרה משנה א' בהרע"ב ותוס' יו"ט:

דף כב.

אם קדח בו רביעית. בבעלי הנפש שער המים כ' דמקוה חסר המחוברת למקוה שלימה אינו כשר רק ביש בה רביעית וכתב עוד דבזה לא מהני נתן סאה ונטל סאה רק בקודח מתוכה דמהכשירא דמקוה קאתי והכי איתא בזבחים:

כתב ע"ז רבינו וז"ל כ"ב א' אבל רש"י ד"ה למעוטי נתן פי' קדח הפסיקו ממש מהמקוה ופי' דקאי לנט"י וכ"כ תוס' ד"ה לרביעית ומשמע דלטבילת כלים לא משכחת לה ומשום דסברי דחד מקוה הוא כמו דנקט בעוקה שבצדו (צ"ע) ועש"ך סי' ר"א ס"ק קכ"ז דכ"מ בש"ס ופוסקים, וצ"ע דמרש"י ותוס' מוכח להיפך וכמ"ש ועמ"ש לקמן (עה"ג), וצ"ל לדברי התוס' ר"פ קאמר דינו קודם דבטלו רביעית, שוב ראיתי מ"ש בצ"ק דא"כ מוכרח לומר בר"פ כמ"ש המחבר כאן ושוב הו"ל לפרש כל המאמר למחטין ודו"ק:

להלן בזה הענין כתב הראב"ד דנתן ולא נטל כשר ואפי' במקוה החסרה שבצד השלמה מ"ט מקוה שלם הוא ואינו נפסל בשאובין כדין מקוה הגדול שהוא מחובר לו ע"כ:

כתב ע"ז רבינו וז"ל ברש"י מבואר לנט"י גם אם אין מחובר למקוה הגדול אין נפסל ובתו' ד"ה לרביעית נרא' גם לכלים קודם שבטלו אין נפסל ולהמחבר דנראה לו דרק אם מחובר למקוה אינו נפסל זה הי' הכרח שלו לדינו לעיל ודלא כפירש"י ודו"ק:

שם תני רבי שמואל מים שאין להם שם לווי יצא מי כיור שיש להם שם לווי, צ"ע שהשמיטו הרמב"ם בפ"ו ממעה"ק ה"ו:

דף כג:

לעמוד לשרת מצוה. עיין לעיל דף ט"ז ע"א תוס' ד"ה מיושב:

תוד"ה הא, דאפי' פסולא נמי נראה דליכא מדאמר לעיל וכו'. לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דמה ענין שייכות פסול הא המנחה נתפגל אלא דבאוכל מהקומץ עצמו אינו חייב על אכילת פיגול כיון דהוא מתיר עצמו ופשיט דאסור לאכול הקומץ ומה ענין זה לשלמים דצריכי' ק"ו לפסול לר"ש דכיון דליכא בקרבן [זה דין] פיגול הי' ראוי להתיר לכתחי' לאכול דהקרבן לא נתפגל מש"ה צריך ק"ו לפסול, משא"כ באלו הקומץ ומנחת כהנים דנתפגלה רק דע"י מתירי' עצמן אינו חייב על פיגול. וה' יאיר עיני:

תוד"ה אימא וא"א לומר כן דבהדי' כתיב מיתה. תמוה לי הא זהו גם לדבריהם דפירשו דפירכת דיושב כיון דאקרי זר לחייב מיתה מדין זה, יקשה דמחוסר בגדים ורחוץ רגליים דכתב בהו מיתה והא שניהם אקרו זרים מח"ב דאין בגדיהם עליהם ושתויי יין מגז"ש דחקה, ואייתרו שניהם ומוכח דבעלמא אף דאקרי זר אינו במיתה ומאי פרכי' למ"ד שני כתובים הבאים כא' מלמדין הא הך מ"ד דס"ל דמדמייתר חד קרא ליכא ראי' ורק בג' כתובים דמייתרי תרי קראי וה"נ מייתרי תרי קראי מח"ב ושלא רחוץ וצע"ג:

דף כד:

במקרא נדרש לפניו ולאחריו קמיפלגי, והא דפסול בשאר קדשים צ"ל דאתיא מהקישא דזאת התורה. ולמסקנא דסוגיא דקיי"ל דכהונה לא בעיא אצבע ממילא ניחא דבכולה כתיבי כהונה וא"צ לומר מטעם דמקרא נדרש לפניו. עכ"פ הדין קבל בשמאל לרבנן פסול בכל הקדשים ולר"ש גם בחטאת כשר ומזה תמוהים לי דברי תוס' מנחות ד"ב ע"ב ד"ה זריקה וכו' ועוד קשה מקבלה דאשם קבלתו גם בשמאל כו' הא פשיטא דגם באשם ובכל הקדשים קבלתו דוקא בימין. ולר"ש גם בחטאת כשר בשמאל ולאו מעשיה מוכיחים עלה וצע"ג. וה' יאיר עיני:

שם יד יד לקמיצה. עי' לקמן ס"ג ע"ב תוס' ד"ה מה חטאת בסה"ד:

דף כה:

כל הזבחים כו' זורק את הדם כו', ברמב"ם פ"א ה"ל כ' אם חסרה אחר קבלה קודם זריקה כו' זורק את הדם, אפשר אחר ההולכה דוקא, אבל חסרה בין קבלה להולכה י"ל דפסולה דהולכה בכלל קבלה. עי' לעיל דף ד' ע"ב וברש"י שם ד"ה שקולים וצ"ע לדינא:

שם תרגומא אבן שנה. ע' יומא דף מ"ט ע"ב תוס' ד"ה שאני:

שם זאת אומרת שעות פוסלות. ע' טורי אבן ר"ה דף ט' ע"ב ד"ה פחות מל' יום (הג"ה ועי' חי' ערכין י"ח ב'):

רש"י ד"ה מים שבתוכה ושבחוצה לה וכו' ופסק לה חיותייהו. עיין בר"ש פ"ט מ"ג דפרה:

דף כו:

אבל בעלים נתכפרו. עיין לקמן דף נ"ב ע"ב ובתוס' שם ד"ה אותה:

שם לכפרה נתתיו. עיין לקמן דף ל"ח ע"א תוספות ד"ה וכיפר:

תוד"ה ואי, דייק מינה בגמ' וכו' (עי' תור"ע אות ס'):

דף כז.

גמרא כאן שנתן באמירה כו' פרש"י דמתני' בנתן במחשבת לאכול בשר חוץ לזמנו. ותמהני כיון דל"ה פגול דזריקה דלא שריא בשר לאכילה לא מביא לידי פגול, אפסולי ג"כ לא לפסול כדפרכינן לעיל, ושינוייא דמידי דהוי מחשבת הנוח לא שייך הכא, דהא המחשבה היה לאכול. אבל הנוח אין כאן דהא זרק מיד דמו למעלה ולמטה. דזהו אינו מזיק לכפרת בעלים. וכיון דמחשבת פגול ליכא אמאי לא מתכפרי בעלים וצע"ג:

כאן שנתן בשתיקה וכו' פירש"י דמחשבת זריקה זו מחשבה היא לפסול דכמקומו דמי. ולא הבנתי הא פרכינן לעיל א"ה אפסולי נמי לא לפסול, הרי אף דכמקומו דמי כיון דלית בי' פיגול מצד דהוי זריקה דלא משתריא בשר באכילה מהראוי דלא לפסול, ועלה משני דהוא מדין מחשבת הינוח וזהו שייך בלזרוק דמו למחר דישנו בכלל הנחת דמו למחר, אבל בנתן את שלמטה למעלה [ובאינך על מנת] לאכול בשר למחר דליכא למיתי עלה מדין הינוח דגם במחשב להניח בשר למחר לא מפסיל ה"נ בזה לא פסיל וצלע"ג:

תמוה לי כיון דהיכא דלא שרי בשר באכילה לא מפגלי אפסול נמי לא מפסל וכדפרכינן בסוגיא על הבריי' בחישב ליתן של מעלה למטה ולמחר כו'. ומה דמשנינן דמידי דהוי מחשבת הינוח ור"י זהו ל"ש הכא דנתן הדם מיד וחושב לאכול מבשרו למחר דליכא מחשבת הינוח וצע"ג:

רש"י ד"ה האי פסול וכו' ולא חשיבא אכילה, נ"ל הא דהוצרך רש"י לזה כיון דאין בזה פסול דמחשב' [חוץ למקומו] דהרי קתני רישא דלאלתר כשר א"כ ע"כ הא דלא הוי פיגול משום דשלא במקומו לא מקרי אכילה לענין פיגול, ואף דכל מחשבה לזרוק חוץ למקומו דפסול ולא אמרינן דחוץ למקומו לא מקרי אכילת מזבח, צ"ל דזהו לענין פסול דחוץ למקומו דזהו עיקר פסולו וא"א בענין אחר אבל לענין פיגול דמחשבת חוץ לזמנו בעי' אכילת מזבח דבמקומו, ולפ"ז הא דאיבעי לקמן דף ל' ע"ב לר' יהודא לאכול כזית למחר בחוץ, דוקא בלאכול, אבל לזרוק ולהקטיר למחר בחוץ לא מבעי לן דבכה"ג לא שמה אכילה ולא הוי פיגול כנלענ"ד נכון בעזה"י:

דף כז:

מתני' או מקצת אימוריו. לא ידעתי אמאי לא נקט בלשון או להקטיר כזית אמורים כדנקט כה"ג באכילה או כזית מבשרו:

שם לזרוק דמו למחר. משמע דוקא בלזרוק או להקטיר או לאכול. אבל במחשב ע"מ לקבל או להוליך למחר לא הוי פיגול ועמ"ש בחולין ל"ט וצ"ע:

דף כט.

רש"י ד"ה בזב וזבה, ומנו ד' או ה' ימים, אפשר דבכוון נקט כן דמקודם ד' ימים לא מיקרי עדיין אתחזק בהתירא ועי' תוס' שחלקו דגם אח"כ לא מיקרי חזקת טהרה:

תוד"ה נפקא לן מדאחרים כו' ואפ"ה צריך פסוק שאין כהן נפסל, לא זכיתי להבין קושייתם דהא דר"א הוא מן המקריב דבהקרבה הוא נפסל, וא"כ שפיר י"ל דאימא המקריב אתא דכהן נפסל, ובאמת ממילא נשמע דמיירי מפסול מחשבה ועכ"פ המקריב לא מייתר לאורויי דמיירי במחשבה, דהא צריך לאורויי דהכהן נפסל, אבל מדרשא דאחרי' דנפקא מלא יחשב שפיר אמרינן דאם איתא דהמקריב היינו כהן למ"ל קרא דלא יחשב הא פשיטא דמיירי במחשבה וצלע"ג:

דף כט:

והזורק, והוא הדין במחשבה לשפוך שירים למחר, אבל אם מחשב בשעת שפיכת שירים ע"מ להקטיר אמורים למחר לא הוי פיגול. גמרא דף י"ג ע"ב:

שם חוץ למקומו פסול ואין בו כרת. בתויו"ט כ' דכתיב בפ' קדושים ואם האכל וכו' אם אינו ענין לחוץ לזמנו וכו', ותמיהני דהא אין זה מסקנת הסוגיא, אלא דמסקינן דמהך קרא דפ' צו ואם האכל יאכל כו' דכתיב פיגול יהיה זהו חוץ למקומו וכתיב והנפש האוכלת ממנו א' ולא שנים ואיזה חוץ לזמנו, וגמרי' עון עון מנותר דחייב כרת ומוקמי' ליה בחוץ לזמנו ולא בחוץ למקומו משום דחוץ למקומו דמי לנותר בז"ב, דהיינו דשניהם פסולים בזמן, ופסולים בבמה. שוב ראיתי דבמנחות דף י"א ע"ב פירש"י ג"כ דחוץ למקומו ילפי' מקרא זוטא דפ' קדושים, וכן פירש"י פסחים דף ט"ז ע"ב וצ"ע:

שם לאכול כזית בחוץ. אבל חישב לאכול או להקטיר חצי זית חוץ למקומו, ולהקטיר או לאכול כזית חוץ לזמנו, או שחישב חצי זית במחשבת זמנו על חצי זית במחשבת מקום וחזר וחישב על חצי זית אחר במחשבת הזמן הרי זה פיגול. כן מתבאר מסוגיא, וכתבה הרמב"ם פט"ז מהלכות פסהמ"ק:

דף ל.

תוד"ה לחצות וכו' ור"ח מפרש וכו' ק"ל כיון דכל הקושיא דמכח דאין לשחיטה אלא בסוף דלא חייל עד סוף שחיטה מש"ה מקרי לחצות א"כ כי קמשני אביי דישנו לשחיטה מתוע"ס ממילא חיילא המחשבה מיד ולא מקרי לחצות ומה צריך להוסיף כגון דאמר סי' אחד ומפגלין בחצי מחיר וצע"ג:

דף לב:

אף ביאה במקצת. עי' לקמן דף צ"ה ע"א תוס' ד"ה מכניסו:

שם במקצת שמה ביאה. עי' שבועות דף י"ז ע"א תוספות ד"ה תלה:

שם א"ל רבא אדרבא איפכא מסתברא כו'. (בתו' יבמות דף ח' ע"א ד"ה רבא כתבו) וא"ת והא איצטריך להיכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דלא נימא הואיל ואשתרי אשתרי. וי"ל דרבא לית ליה דעולא וס' דביאה במקצת ל"ש ביאה. ובטורי אבן מגילה דף ג' ד"ה ולאחותו כ' לדחות דברי תוספות דמשמעות הסוגיא בזבחים דף ל"ב דרבא ס"ל דביאה במקצת ש"ב אלא דמעיקרא ליתא לקושית תוספות דהא להדיא מבואר בזבחים שם דרבא ס"ל דבהיתירא לא אמרינן הואיל והותרה הותרה. ולענ"ד במחכ"ת אין אלו אלא דברי תימה דאם יסבור רבא דביאה במקצת ש"ב יקשה קושית הש"ס אההיא דמצורע שראה קרי הא עשה שיש בו כרת הוא ושינוי' דעולא הואיל והותרה ליתא לרבא דבמצורע דהיתירא הא ל"א הואיל והותרה. ומוכח ודאי דרבא ס"ל ל"ש ביאה. וקושייתו על קושית תוס' דלהדיא ס"ל לרבא דבהיתירא ל"א הואיל והותרה. אינו מבואר שם להדיא כן אלא דעל מה דאמר אביי דדוקא בהיתירא אמרינן הואיל והותרה אבל בדיחוי ל"א הואיל ונדחה ועל זה אמר רבא דאיפכא מסתבר' היינו דאדרבה אם יש מקום לחלק היה הסברא בהיפוך ולומר כיון דאפילו בהיתירא אמרינן הואיל והותרה כ"ש בדיחוי דיותר מסתבר לומר הואיל ונדחה מלומר הואיל והותרה. ולתירוצם דרבא לית ליה דעולא י"ל באמת דמה"ט הוא דרבא ס"ל לקושטא דמלתא דבהיתירא ל"א הואיל והותרה ועל קושית הש"ס יסבור דבאמת ביאה במקצת לש"ב וא"כ אין בתוספות שפת יתר דעכ"פ צ"ל דלית ליה דעולא דהא גם לדעת הט"א צ"ל כן וגם צ"ל דרבא ס"ל דביאה במקצת ל"ש ביאה וכנ"ל:

ביומא ו' ע"ב תוד"ה אמר ר' תחליפא משמיה דרבא כו' נהי דפסח כיון דאתי בכנופיא הוי כקרבן צבור, מ"מ כיון דלאו כולם בשותפות מייתי מהדרינן אטהורים [והיינו רק דחויה דכל כמה דאפשר לאהדורי מהדרינן אטהורים]. תימא לי, דאכתי מה הועילו [ליישב הסתירה דהכא אית ליה לרבא טומאה הותרה, ובזבחים לגבי פסח אית ליה טומאה דחוי'] הא מ"מ ע"כ גם בפסח דחויה רק מדרבנן, דהא קרבן יחיד ממש נמי דחויה רק מדרבנן, וכמו שהעלו בתוס' לקמן בסמוך [ד"ה כיון דכולהו מקראי נפקי, ואי אפשר לומר מדאורייתא במקצתן הותרה ובמקצתן דחויה] וא"כ איך אמר רבא בזבחים (דף ל"ב ע"ב) אדרבה איפכא מסתברא [מצורע שחל שמיני שלו להיות בערב פסח וראה קרי בו ביום וטבל לא נימא כיון דהותר לצרעתו הותר לקריו להכניס בהונות, כיון דמצורע התיר' הוא להאי אשתרי ולהאי לא אשתרי אבל טמאי מתים ונעשו זבים טומאה דחויה היא, נימא הואיל והותר לטומאה הותר לזיבה, דמה לי חד דחייה מה לי שתי דחיות] הא אם נתפוס דהיכא דהותרה לא אמרינן הואיל והותרו ממילא בטמאי מתים שנעשו זבים אא"ל דיאכלו בפסח מכח כיון דאדחו אדחו, הא מדאורייתא הותרה ואסורים לאכול מדאורייתא מחמת זבים, ואיך שייך לומר כיון דמדרבנן דחויה נתיר אותו לאכול בפסח:

דף לג.

תוכן העניינים

חדושי רעא על תלמוד בבלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה