אור ברסלב

חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר

שבועות

מכות

דף ב.

מתני' ויום הכפורים מכפר. דלאו בר קרבן הוא לעולם דאם יודע לו לא יתחייב קרבן כיון דלא היה לו ידיעה בתחילה. ואף מחטאת קבועה פטור שלא יהא חמור אין בה ויש בה מיש בה ויש בה. תוס' לקמן דף י"ט ע"א ד"ה הרי העלם וכו':

דף ב:

מתניתין אמרו לו הואיל ואין כפרתן שוה פי' הרע"ב ר"מ הוא דקאמר לי' כו' לענ"ד לפי המסקנא דסוגיין יש לומר דר"י קאמר לה דאיהו לנפשי' ס"ל דלב ב"ד מתנה ומש"ה יקרבו זה בזה, אבל לר"ש הקשו דידעו דר"ש לא סבר לב ב"ד מתנה עי' בסוגיין, והא דשעיר שלא קרב ברגל זה דקרב ברגל אחר דאתי רק על טומאה שאירע אחר הרגל זה וא"כ לגבי הך טומאה הוי אחר הפרשה דלא מתכפר, כיון דאבד וקרב אחר תחתיו אגלאי מלתא שלא היתה הפרשתו הפרשה עד רגל אחר דשחטי לה תוספות זבחים דף ו' ב':

שם תוס' ד"ה חייב וכו' בהקפת הראש חייב אף במספרים. לפ"ז נראה דגם במלקט ורהיטני חייב כיון דלא מקשי' ראש לזקן לענין מספרים מנ"ל לפטור בראש במלקט ורהיטני אף דתוס' כתבו אחר כך וליכא למימר דשרי במספרים וכו' דהקפת הראש אסור במלקט הרי דר"ל דלענין מספרים אתקש ולמלקט לא אתקש. היינו דאתקש רק לענין המפורש בקרא זו דלא תשחית דבעי' השחתה ולמלקט לא אתקש. אבל בהיפך לומר דלמלקט אתקש ולמספרים לא אתקש מה"ת לחלק וא"כ למה דפסקי' בש"ע סי' קפ"א ס"ב דראוי לחוש להאוסרים בהקפת הראש במספרים ה"נ יש לאסור במלקט וא"כ יהיה אסור לסרוק פאות הראש, וצ"ע לדינא וכתבתי מזה בתשובה:

ראיתי להתעורר ולתמוה איך מצינו ידינו ורגלינו בסריקת פאות הראש, הלא לדעת יש אוסרים בש"ע יו"ד (סימן קפ"א ס"ג) דבמספרים כעין תער ג"כ אסור בגילוח הפיאות והמחבר סיים דיש לחוש לדבריהם, וזה דעת תוס' ריש שבועות דלא ילפינן פיאות מזקן ול"צ דוקא בהשחתה דתער, ה"נ נימא דלא דמי לענין דרך גילוח דבפיאות הראש אף שלא דרך גילוח חייב:

ועיין בתוס' שם שבקשו לומר בהיפוך דבמספרים אינו חייב ובמלקט ורהיטני חייב (והייינו דבזה י"ל אף דלא מדמינן פיאות לזקן לענין שלא בדרך גילוח, מ"מ השחתה בעי' מסברא דכמו דאמרינן לפי האמת דבמניח כדי לכוף ראשן לעיקרן לא מקרי הקפת הראש דאינו משוה צדעיו לאחוריו כיון דנשאר השער בגידול לכוף ראשן לעיקרן, ה"נ י"ל לס"ד דתוס' דכל שאינו משחית השער מעיקרא לאו שם הקפה עלי'), ובסוף העלו והוכיחו רק דבמספרים אסור אבל במה דהיו סבורים דבמלקט ורהיטני אסור זהו אפשר גם למסקנת דבריהם, וגם מסברא בממה נפשך כיון דבמספרים חייב אף דלא הוי השחתה דלא מדמינן פיאות הראש לזקן, א"כ מנ"ל לומר דבמלקט ורהיטני פטור הא פשיטא דגם בזה משוה צדעיו לאחוריו:

ואף דיש לדון קצת בס"ס, ספק דלא כתוס' אלא דתער דוקא כמו בזקן, וספק כשיטת הסוברים דבשיור ב' או ד' שערות מהני דלא מקרי הקפה, מ"מ הא לפ"ז נקל ג"כ במספרים מהך ס"ס עצמו, והרי מפורש להדיא בש"ע דלא יגע יד בכל הפיאה אף במספרים, הרי דגם במשייר מקצת שערות אסור במספרים, וא"כ ממילא ה"ה במלקט ורהיטני ומסרק דמ"ש זה מזה, ומטעם דבר שאינו מתכוין א"א להתיר דהא סריקה הוי פסיק רישא כדאמרינן בנזיר אבל לא סורק, וצ"ע לדינא:

דף ג.

תוד"ה ועל הזקן כתבו דהניקף מנכרי חייב כיון דר"ה לא מקיש אהדדי, דכמו דאיחייב במקיף קטן אף דאין הניקף בר חיובא ה"נ חייב הניקף אף דהמקיף אינו בר חיובא. [וקצת קשה לי דילמא טעמא דר"ה דניקף ג"כ בר חיובא הוא כיון דסופו להיות בר חיובא כמו דחלקו תוס' נזיר ב'. דמקיף לנכרי פטור כיון דלא הוי בר חיובא לעולם. ה"נ דילמא בהיפוך היכי דמקיף לאו בר חיובא לעולם אין הניקף חייב דבעי תרווייהו מקיף וניקף אתיין לכלל חיובא]:

והוסיפו דאפי' לרב אדא דמקיש, היינו דבעי ניקף בר חיובא דעיקר קרא דלא תקיפו קאי אניקף אבל במקיף לא תליא מילתא. והנה בריטב"א בחי' למכות כתב בהיפוך דעיקר קרא דלא תקיפו היינו להמקיף אלא דמרבינן דניקף חייב מדכתב לשון רבים לא תקיפו ורצה לזה לדון דבזקן דכתיב לשון יחיד רק המשחית עובר ולא הנשחת. [ובאמת לא הבנתי איך אפשר לומר כן דא"כ איך אמרינן קדושין ל"ה ב' אב"א ס' הא לית להו זקן, הא בלא"ה כ"ע אינו בלאו דנשחת ובראש חייב, א"כ איך שייך הקישא דהקפה להשחתה בזה]. אלא דאח"כ כתב דילפינן השחתה מהקפה לחייב ג"כ נשחת עיי"ש:

עכ"פ ס"ל להריטב"א וכתב שגם ר' אברהם אב"ד פירש כך דעיקר קרא במקיף, א"כ י"ל כי היכי דתוס' בשיטתייהו ס"ל דלרב אדא דתלי הכל בניקף דאינו עוקר הקרא, ה"נ י"ל להריטב"א ולהרב ר' אברהם הנ"ל דר"ה ס"ל דאין קטן חייב דתליא הכל במקיף, אבל בהיפוך במקיף לאו בר חיובא ס"ל לכ"ע דאין הניקף חייב. ואפשר דזהו טעמא דיש מתירים להקיף עצמן ע"י נכרי וקטן שהביא הנ"י סוף מכות עיי"ש:

ומרווחנא בזה דשמואל דמוקי ההיא ב' נזירים באשה וקטן א"צ שיסבור כר' אדא אלא סובר כהלכתא, כר"ה, ואשה וקטן היינו שמתגלח ע"י אשה וקטן וכדהקשה הגאון ר' שמואל איידלס בתוס', אלא דהוא הקשה לר"א, דדילמא לר' אדא מותר בניקף לאו בר חיובא. ובאמת מיירי שמואל בהכי, ולפי דברינו סובר ג"כ כר"ה. דר"ה מודה דבזה מקשינן כל היכי דאין המקיף בר חיובא גם הניקף אינו חייב כיון דעיקרא קרא במקיף כתיב:

בא"ד תמוה לי במ"ש דהומ"ל א"ב דאמר לנכרי וקטן אקפי לי גדול, הא בכה"ג אין שליחות לנכרי וקטן, וכן מ"ש במצורע אמאי דחי עשה דמצורע ללאו דהקפה, הא אפשר לקיים שניהם ע"י נכרי וקטן, והא כיון דאין שליחות לנכרי וקטן לא קיים העשה דוגלח, ובזה יש לעיין ג"כ בהא דאמרינן מילה בנכרי כשירה, ועיין. (עיין בחי' ע"ז כ"ז):

תוד"ה אי ר"ע, (עיין משה"ק רבינו לקמן דף י"ד ע"א בתוד"ה ידיעות):

דף ג:

תוד"ה וכדרבא כו' ומשני דקסבר ר"י וכו'. ק"ל דא"כ היכי אמרינן ר"י סתמא אחריני אשכח דתנן המותיר הא גם תנא דידן ס"ל דבעלמא לשאב"מ אין לוקין רק הכא דגלי קרא ובזה ליכא סתירה מההי' דהמותיר וצ"ע. אח"כ מצאתי שהקשה כן בשו"ת דברי ריבות סימן רנ"ה וכתב שם לתרץ דתוס' ד"ה אבל אוכל נזהרו בזה במ"ש בסה"ד וכן מייתי לעיל שפיר וכו' והיינו דבאו לומר בדרך ולטעמיך דגם לרש"י קשה דלמא טעמא דהתם משום התראת ספק אע"כ דמצינו עכ"פ דפליג על מתני' דהכא א"כ יש לומר לשיטת התוס' אע"ג דאיכא לאקשויי דלמא שאני הכא דכתיב לשוא לשוא ב"פ מ"מ מייתי ראי' דפליג אמתני' ומטעמא דאיכא למימר דפטר במותיר משום התראת ספק יש לפטור הך מתני' שאינו חושש אלא למצוא תנא דפליג אמתני' עכ"ל. ובמחכ"ת אין בזה ממש דלרש"י ניחא כיון דבין לטעמא דאב"מ ובין לטעמא דהתראת ספק פליג אמתני' ס"ל לר"י דפליג באין בו מעשה אבל לשיטת תוס' בין אם הטעם דאב"מ ובין משום התראת ספק אין ראי' דפליג אמתני' לענין זה היסוד דבשבועה מכח לשוא לשוא ב"פ אשב"מ לוקין, וצ"ע:

ז"ל רבינו בגליון ס' דברי ריבות, במחכ"ת אינו מהדומה דלרש"י ניחא כיון דבין אם טעמא דמותיר בטהור משום אין בו מעשה בין אם הטעם משום התראת ס' פליג אמתני' דהכא אם כן יכול ר"י לומר דפליגי באין בו מעשה אבל לשיטת תוספות תיקשה מנ"ל דטעמא דמותיר משום התראת ספק ופליג אמתני' דהכא דלמא טעמא משום אין בו מעשה ולא פליג דהכא גלי קרא דלשוא לשוא וביותר הא בין אם טעמא דמותיר משום אין בו מעשה בין אם הטעם משום התראת ס' לא מצינו פלוגתא על משנתינו לענין הך דבשבועה לאו שאין בו מעשה לוקין. והקושיא גם אני נתקשיתי והיא עצומה והגאון המחבר לא זז אותה אפי' זיז כ"ש:

תוס' ד"ה אי וכו' דהתם רוצה ליישב. כעין זה בתוס' חולין דף ע ע"ב ד"ה קלוט:

תד"ה התראת, ותימא בסוף פ"ד מיתות וכו'. תמוה לי הא י"ל דבעלמא ס' ר"ל לאו שאב"מ אין לוקין אלא דהכא בשבועה שאוכל ול"א ס"ל לר"ל כיון דמרבי' מן שוא לשוא ב' פעמים תנהו לשבועת שקר דלוקין אף שאין בו מעשה גם אוכל ול"א יהי' חייב ולא ס"ל לדרבא דריבתה רק דומיא לשוא דהיינו לשעבר דרבא הוא דקאמר לקמן הכא לתרץ על ר"י הא דס"ל דבאכלת ול"א דלקי, ובאוכל ול"א אינו לוקה דמרבי' רק דומיא דלשוא, אבל ר"ל ס"ל כיון דמרבי' שבועת שקר מה"ת לחלק בין אכלתי ול"א לבין אוכל ול"א, אלא דהטעם דא"ל משום התראת ספק, והיינו דמרבי' רק לענין לאו שאב"מ כמו דלקי בשוא כך בשקר אבל לענין התראת ספק ל"ש לרבויי דבשוא אינו התראת ס' מש"ה מרבי' רק אכלתי ולא אכלתי ונכון בעזה"י. וי"ל דקושית תוס' למה דאמרי' במכות דף ט"ז ותרווייהו לאיבא דר"י וכו', דייק הכי וכו' אלמא לאו שאב"מ לוקי' עליו, לפ"ז ר"ז ס"ל בכה"ת לאו שאב"מ לוקין, אבל היא גופא ק' על הגמרא מנ"ל כן, דלמא ר"ל בעלמא סבר לשאב"מ אין לוקין אלא בשבועה ס"ל דלוק' כדהוי ס"ל בסוגיא אליבא דר' ישמעאל למ"ש תוס' ד"ה וכדרבא וכן בתוס' ד"ה רבי עקיבא לחד תירוצא דרבי עקיבא ס' בכה"ת דלאו שאב"מ אין לוקין ובשבועות ס"ל דלוקין, א"כ דלמא ר"ל הכי ס"ל ולא נצטרך לדחוק דר"ל גבי חסמה בקול לאו טעמא דנפשי' קאמר, וצ"ע:

[א"ה קשיא דר"י אדר"י, לא זכיתי להבין לפמ"ש תוס' דדוקא הכא סבר ר' ישמעאל דלוקין משום דרשא דלשוא לשוא... סבר לאו שאב"מ אין לוקין א"כ ממילא גם לר' יוחנן ל"ק דטעמא דהכא משום לשוא לשוא. וביותר איני מבין דברי מהרש"א הקדושים דהקשה מאי פריך ממותיר בטהור ע"ש משמע דקושיא הקודמת דר"י אדר"י מקשה שפיר הא זה ודאי ל"ק, וד' יאיר עיני, ואחרי העיון ל"ק דמתחלה הק' הגמ' שפיר דק' דר"י אדר"י דהא ר"י מיירי התנא נמי שבועה שלא אוכל ואיכא ע"ז גופא הטעם משום ריבויא דלשוא... וקו' המהרש"א שהיא פליאה גדולה דמאי פריך ממותיר דהתם גם ר' ישמעאל מודה דליכא ריבוי ואין לוקין משום דליכא מעשה]:

דף ד.

תוד"ה אבל וכו'. דברי תוס' אלו לא זכיתי להבין, במ"ש ומיהו הא נמי חשיב התראת ספק למ"ד בטלו וכו', דלגבי בטלו שפיר הוו התראת ספק, דאלו לא אתרו ביה בעת שעבר הלאו שלקח האם, והתרו ביה רק בשעת ביטול העשה דשחט להאם א"א לחייבי מלקות דההתראה בעינן בשעת עבירת הלאו ולא בשעת עקירת העשה, מש"ה כיון דההתראה דשעת עבירת הלאו הוי התראת ספק ולא הוי התראה הוי כלא התרו בו כלל, וההתראה דאח"כ בשעת עקירת העשה לא מהני, אבל הכא דעתה עדיין הלאו ומתרין אותו שיקיים שבועתו שיאכל ולא ישליך לים, דבזה עובר הלאו, י"ל דהוי התראת ודאי דהא השתא הוא עיקר ההתראה וצע"ג:

לא זכיתי להבין דהתם שעת עבירה הלקיחה ובשעה ששיבר כנפים אינו העבירה אלא דמבטל בזה תיקון העשה ויתחייב המלקות למפרע בשעה שלקח, בזה לא שייך ההתראה על שעת שיבור כנפים דעתה אינו עושה העבירה. וכשלקח היה התראת ספק שמא לא ישבר כנפים. אבל הכא דהעבירה אינו על שעת שבועה אלא על שעה שעובר על השבועה דקם בלאו דלא יחל וכיון דאנו דנין לחייבו בהטלתו לים לדונו בלאו שיש בו מעשה דעתה הוא יעשה עבירה דבהטלתו לים עובר על שבועתו שאינו אוכלו, א"כ ההתראה הוא עתה כשמטילו לים ולא הוי התראת ספק וצע"ג:

דף ד:

תוס' ד"ה ר"ע וכו' ור"ע אית ליה נמי. עיין לקמן דף כה. תוס' ד"ה רב:

דף ה.

רש"י ד"ה ידיעת וכו' והוא ידע שהרגיש. עיין לקמן דף יד ע"ב תוס' ד"ה או:

דף ה:

גמרא תנן התם מראות נגעים. עיין בסוגיא זו בתשובת דברי ריבות סימן כ"ה:

דף ו:

תוס' ד"ה לא אשכחן וכו' וי"ל דה"ט עדיף טפי. וקשה ליד מ"מ אחרי דאמרי' מידי דהוי אשמיעת קול ולגבי תרומה ליכא כלל סברת לא מצינו דעון מיתה חייב קרבן דמידי דהוי שמיעת קול ונשאר ממילא הסברא לאוקמי בתרומ' ולא במקדש מכח הסברא דלא מצינו דעון כרת דלסגי בעולה ויורד א"כ מאי פרכי' ואימא בה למעוטי הקדש הא לזה ל"צ קרא דמסברא מוקמי' בתרומה ולא במקדש ומוכח דבה למעט תרומה וצ"ע:

דף ז.

רש"י ד"ה אחת לכלל וכו' הבערה בכלל היתה. שבת דף ע' ע"א:

דף ז:

תד"ה יש, ול"צ דהכי קאמר א' מג' טומאות. ק"ל איך אפשר לומר כן הא בסוגי' מפרשינן דשפיכות דמים היינו בהנך דלאו בני גלות דבזה הקשו תוס' בד"ה במזיד, דאף דלא אתי' לכלל חטאת מ"מ כיון דעכ"פ דבקדש ומקדש אתי' לכלל חטאת אין לחוש, אבל אם נפרש הברייתא מיירי דיכול דעל חד מג' טומאות ולא על מקדש וקדשיו, א"כ איך אפשר דמיירי רק בטומאה דשפיכת דמים הא לא אתי' לכלל חטאת, וצ"ע. גם קשה קצת דאיך לפרש כן א"כ יקשה ק' תוס' הראשונה דאמאי לא אמר באכל בטומאה תרומה או טמא ששימש, ומה שתריצו דנקט רבותא דאפילו באלו דחמירי, זהו שייך אם מפרשי' דיכול דעל כל טומאת, אבל אם נפרש שבא' מהן, יקשה אדרבא אמאי נפרש בא' מאלו דלמא רק אתרומה ושימש דקיל יותר דהוי רק מיתה, ואי דבהנך ל"ש אתי לכלל חטאת א"כ איך אפשר לפרש בשפיכת דמים לחוד וכנ"ל:

דף ח:

תוס' ד"ה לטומאה וכו' ואי ליכא אלא חד יעשו פנימי ולא חיצון. תמוה דא"א לעשות פנימי בלא הגרלה, אח"כ ראיתי בספר מעין החכמה לבעל עצי אלמוגים שעמד בזה:

[וקרבן לאישתרויי בקהל. הרב הגאון מ' ישעיה פיק רצה למחוק תיבת בקהל ומגיה בקדשים, ואפשר כיון דמצורע הוצרך לשבת מחוץ למחנה ואח"כ הוא יכול להיות עם שאר אנשים מיקרי לאישתרויי בקהל, ואולי לבא לתוך המחנה הי' מותר אף קודם קרבן דהיינו לאחר גילוח הראשון עי' ר"מ פי"א מה' ט"צ ממילא הי' הקרבן רק לאישתרויי בקדשים ושפיר הגיה קדשים, ושמחתי מאד כי בעזה"י מצאתי בב"ש כריתות דף ו' כ' מעין הנ"ל הקו' ותירוץ]:

דף ט.

תד"ה שכן מרובה וכו' וא"ת נילף במה הצד מתרווייהו. ק"ל הא בפשיטו ניחא דליכא למילף בכה"ג דהא לא ילפינן מיה"כ דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב ולא מהני רק לעשות זה יוכיח על הפירכא דהלימוד מר"ח. ובהכרח צ"ל דס"ל מדלא אמרינן ותפשוט דא"ח ומלמד משמע דפירכת הש"ס בכל ענין. ומתחלה הקשו רק דאמאי לא פריך הש"ס בקיצור ותפשוט דא"ח ומלמד וכמ"ש מהרש"א. אבל באמת משמע דפירכת הש"ס בכ"ע ולזה שפיר הקשו דאם חוזר ומלמד יש ללמוד במה הצד מתרווייהו. ומזה נסתר דברי המרש"א בתוד"ה הואיל וזה בא דס"ל דפירכת דכפרתו מרובה הוי פירכ' כ"ד ולא פרכא רק אי ילפינן חדא מתרתי דהא מוכח דפירכת הש"ס אף אם חוזר ומלמד דיש ללמוד חדא מחדא מיה"כ ואעפ"כ פרכא שכן מרובה כפרתו. גם דברי המרש"א בעצמם סותרים ממש בתד"ה אף זה וכו' דלא בעי לומר דא"ח ומלמד דא"כ תפשוט וכו' והרי זה עדיין אינו מיושב בתירוצם דפרכא כפרתו מרובה הא אם חוזר ומלמד יש ללמוד חדא מחדא מיה"כ דלא פרכינן הך פרכא דכפרתו מרובה דהוי פירכא כל דהו, וצ"ע:

דף ט:

תוס' ד"ה כדאמר וכו' דהוי כמו וכו'. כעין זה ברכות דף מה ע"א תוס' ד"ה שלשה. שבת דף קכג ע"א תוס' ד"ה אסובי. גיטין דף פ' ע"ב תוס' ד"ה זו. נזיר דף נ"ד ע"ב תוס' ד"ה ומשני. לקמן דף מא ע"א תוס' ד"ה ומאן. מעילה דף י"ב ע"ב תוס' ד"ה חלב:

דף יא.

גמרא לדמי נסכים. עיין נזיר דף כו ע"ב תוס' ד"ה אבל:

דף יא:

גמרא מצא אחרת נאה ממנה. עיין לקמן דף טו ע"א תוס' ד"ה ללמדך:

דף יב.

אלא רבנן דפרה. תמוה לי למה דמסקי' תוס' דפרה קדושת ב"ה וא"כ מדינא תפדה אלא דבמתה או נשחטה דמדינא לא מהני פדיי' דבעי העמדה והערכה ובזה צריכ' ללב ב"ד מתנה, והא בזה ג"כ י"ל הטעם כיון דלית לי' תקנת' ברעיי' וצע"ג:

שם בתד"ה וממאי דר"י במהרש"א, במה דסיים ודוחק נלע"ד דתוס' הוכיחו להם סברא זו מדאמרינן בהתודה [שאני התם] דאית לי' תקנתא ברעי' והיינו כדי לתרץ את דברי ר"ש דמתני' כמ"ש תוס' בדבור שלאח"ז, ומדלא קאמר ש"ה דאית לי' תקנה להקריב דר"ח בר"ח אחר ודרגל זה ברגל אחר ע"כ משום כיון דבשעיר דיוה"כ ל"ש כן ממילא [מתנו] על כל השעירים, וא"כ סברא זו מכרחת:

ואולם עדיין קשה לי לתירוצם ב' דתוד"ה ר"ש לית לי' דאף דאבודין ל"ש היינו רק בפר ושעיר שהוא פ"א בשנה ושעיר יה"כ מ"מ שעירי' חיצונ' שכיח, אם כן עדיין קשה בסוגיא דהתודה לימא פשוט דבדר"ש דמתני' אית לי' תקנה דר"ח ורגל להקריב רגל זו ברגל אחר ושעיר יה"כ הא בלא"ה אין לב ב"ד מתנה דהא כיון דהוי פ"א בשנה ל"ש אבודי' ומשום שעירי' אחרי' הא אית' ליה תקנה דר"ח בדר"ח ורגל בדרגל, וקוש' תוס' אפשר דאזלי לתירוצם א' דתוס' דדוקא בפנימי' דקדישי טובא משמרי' ול"ש אבודים, אבל מ"מ לתירוצם ב' יקשה ההיא סוגיא דהתודה וצ"ע:

דף יב:

תוס' ד"ה ואין וכו' דמה יעשו ממנו. עין נזיר דף כז ע"א תוס' ד"ה וכ"ת:

דף יג.

גמרא זה הפורק עול. עיין יבמות דף ט' ע"ב תוס' ד"ה מה:

דף יד.

גמרא ת"ל אשר לו. עיין מגילה דף ט' ע"ב תוס' ד"ה אין:

פרק ב - ידיעות הטומאה:

תוד"ה ידיעות כו' ואע"ג דמוקי מתני' כרבי. בלא"ה הא בממה נפשך כיון דקתני במתני' דחייב על העלם קדש ומקדש מדכתיב ונעלם ב' פעמים מוכח דס"ל דלא בעי ידיעה (גמורה) מתחלה דלא דרשי' ונעלם לאורויי דמכלל שהיה לו ידיעה בתחלה כמבואר בסוגיא לעיל ד"ד ב', דהא בהא תליא דאם דרשי' ונעלם מכלל שהיה לו ידיעה לא דרשי' לרבות העלם קודש ומקדש. וביותר תמוה לי על תוספות ד"ג ע"א ד"ה אי רבי ישמעאל וכו' וא"ת תקשי ליה נמי ידיעות דמתני' בעי ידיעה בתחלה ור"י לא בעי ידיעה בתחלה אפילו ידיעת בית רבו וכו' מיהו מתניתין דפ"ב וכו' משמע קצת דבעי ידיעה גמורה וכו' ונראה דמידיעות לא הו"מ למיפרך שהיה יכול לדחוק ולתרץ וכו'. מבואר דס"ל דמתני' דהכא ס"ל דבעי ידיעה גמורה. ויקשה דהא מתני' דחייב על העלם קדש ומקדש מוכח דלא דרשי ונעלם על ידיעה בתחלה וע"כ מתני' מיירי רק מידיעת בית רבו וכמ"ש תוספות הכא וצע"ג:

דף יד:

מתני' שיציאתו הנאה לו כביאתו. עיין בחי' ספר כתובה לכתובות דף נא ע"ב ד"ה ופליגי דרבא:

שם מתני' ואינו חייב על העלם מקדש (עי' מש"כ לק' י"ט א' בתוד"ה הרי):

דף טו.

גמרא אותם במשיחה ולא לדורות. עיין מנחות דף נז ע"ב תוס' ד"ה ר' יאשיה:

תוס' ד"ה אין וכו' היינו היכא דאפשר. עיין טורי אבן ר"ה ר"ה דף ז' ע"ב ד"ה מידי דתליא במעשה:

דף טז.

רש"י ד"ה מצאו אלו עיין מה שתמה בזה בטורי אבן מגילה דף י' ע"ב ד"ה כל המצות:

דף יז.

גמרא היכי משכחת לה. עיין סנהדרין דף פג ע"א תוס' ד"ה ולא:

תוד"ה או כיון דתחלת הלבישה וכו', (עי' מש"כ בחי' מכות כ' ב'):

מ"ש בני הרבני על התומים סימן כ"ח דטומאה מקרי קום עשה כדמוכח ברש"י שבועות י"ז, אינו מוכח די"ל דהאי בעי למ"ד לאו שאין בו מלקות לוקין עליו ואף דחזינן דתוס' (שבועות י"ז ע"א ד"ה או א"צ) לא ניחא להו בכך שם וכתבו שם בטעמא דר"א בכלאים כיון דתחלת הלבישה הי' במעשה מ"מ י"ל דהאי בעי' בנזיר (נזיר דף י"ז ע"א) היינו לענין איסור מלקות כמו דכתבו תוספות (שם ד"ה בעי) באיבעי דמרבא יש שיהוי למלקות דלרב ביבי ע"כ לענין איסור מלקות אלא דבההיא בכלאים אחרי הקדמתך דטעמא דרב ביבי משום דאין בו מעשה וממילא יש בו איסור מלקות ומוכח דר"א מחייב מלקות ממש מזה הוצרכו לטעמא דתחלת הלבישה הי' במעשה והיינו בכלאים דהי' התחלת הלבישה באיסור וכן באיבעי דרבא הוא אפשר דאיבעי לענין מלקות ממש כיון דמיירי בטימא עצמו בשוגג י"ל דהוי ג"כ התחלת מעשה באיסור אבל באיבעי דנזיר בתוך השידה ופרע חברו עליו המעזיבה י"ל דהאיבעי רק לענין איסור מלקות אבל מלקות ממש ליכא כיון דתחלת המעשה הי' בהיתר וכמ"ש הרמב"ם פ"ה ה"ח מהל' מלכים ודברי המ"ל בזה פ"ג (הלכה כ"א) מהל' ביאת מקדש שגבו ממני דבתחלת דף קס"ט ב' הוכיח מדברי תוס' נזיר י"ז ד"ה אי דא"ל לא תנזור דאוקי האבעי לענין חיוב מלקות ממש ואף למ"ד דלשב"מ אין לוקין מוכח דאף בתחילה המעשה הי' בהיתר מקרי מעשה ובסוף הדיבור דק"ע א' מסתפק אם בשוגג תחלה מקרי מעשה ובהיתר בודאי לא הוי מעשה ואף אם נניח דגם בהיתר מקרי מעשה עדיין לולי דעתך הרי הי' נ"ל לחלק דדוקא בנזיר בשידה דהכניסה הי' למקום הטומאה דהיינו בבה"ק אלא דהשידה הי' מפסיק שלא נטמא אבל מ"מ הי' תחלת המעשה למקום אך בנטמא בעזרה דחברו זרק עליו שרץ דאין האיסור הטומאה אלא השהיי' בעזרה וכיון דתחלת הכנסו במקום האיסור שהוא העזרה מקרי מעשה, אבל בכהן שהוא בבית ומת עליו מת דאין האיסור הבית רק הטומאה ובעידן הכניסה לא הי' שם מקום טומאה י"ל דלא מקרי מעשה ואם אין דעתך בכך בטלה דעתי, ובעיקר היסוד דתוס' דכלאים לא מקרי מעשה רק משום תחלת הלבישה וממילא אם חברו זרק עליו בגד כלאים לא מקרי מעשה דמה שאינו פושטו לולי שאיני כדאי הי' נראה דכל שמחזיקו על גופו הוי כנושא הבגד וזהו גופו למעשה וכמו בהטעינו חברו חפץ דעקירת גופו כעקירת חפץ הרי דמקרי מעשה וה"נ בהטעינו חברו כלאים והולך בו או עומד ויושב, ובנטמא בעזרה דאין בגופו כלום רק מניעת יציאתו לחוץ אבל אין ענין על גופו זה לא מקרי מעשה, ובסוגיא דנזיר איני מבין דנקט האיבעי בנזיר בבה"ק ואמאי דוקא בנזיר כשהוא בביה"ק ולא סתם בנזיר טהור שהלך לביה"ק בשידה ופרע עליו מעזיבה וגם הא בנזיר בשידה חל עליו נזירות טהרה שהי' אז טהור:

דף יז:

גמרא דרך ביאה אסרה תורה. עיין זבחים דף פ"ב ע"ב תוס' ד"ה לא:

תוס' ד"ה אפי' וכו' פריך לעולא. שם איתא רב הושעיא ועיין עירובין דף סח ע"א תוס' ד"ה אמר:

תוד"ה ואין אוכלין כו' פתח עזרה כו', יפה כתב בספר מראה כהן לזבחים דף נ"ז ע"א דדברי תוס' בזה תמוהים דממקום שבאו להביא ראיה מסוגיא דזבחים דף הנ"ל שם מבואר ההיפוך דמסקינן דלענין אכילה לא בעי' שפתח העזרה פתוח עיי"ש:

תוד"ה ואין שוחטין וכו' וה"ה דאין אוכלין. עיין תשו' הרשב"א סי' לד:

תוד"ה אבל חייבים על עשה כו' עשה דנדה לא תעביד הוא. הקשה ש"ב רומפכ"ת וז"ל משמע מדבריהם דחייבים קרבן על עשה כזו, והוא תמוה, וכי חייבים ב' קרבנות על עשה ועל ל"ת, כמה שדייק הר"ן והרשב"א, וביבמות (דף ט') ד"ה מה ע"א וכו', ומיהו לרבי דגמר גז"ש מעליה ודאי דאינו חייב על כל הל"ת שאין מפורש. וכ"כ תוס' יומא (דף פ"ה) על פורק עול ומיפר ברית, ובדף י"ח כתבו בד"ה לא תעשה דכל קושיית הש"ס מנ"ל דאין חטאת עד שיהי' בו לאו, ואפשר לדחוק, דתוס' דף י"ח אליבא דר' ובדף י"ז אליבא דחכמים, עכ"ז תמוה, שגם אליבא דחכמים לא מצינו, אמנם תוס' זבחים (דף ק"ו) ד"ה אזהרה וכו', וא"ל דסוגיא דידן כרבינא ומצי למימר אליבא דקרבן בעי אזהרה וכו' וקשה רבא אדרבא, וקשה לי מאד, לפ"ז רבי דס"ל קרבן בעי אזהרה וכי יסבור דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין, ויותר מזה יקשה על הרמב"ם, דבהל' יבום וחליצה מביא לימוד דר' ולקח ולקחה [ולא גז"ש דעלי'] וצ"ל כתירוץ הש"ס דעלי' מבעי ליה לגז"ש דחטאת ונכון הוא בשיטתי' דפסק מגדף היינו מברך השם, ופסק כחכמים דרבי עקיבא בריש כריתות דמגדף מברך השם פטור מקרבן שאין בו מעשה, וא"כ לא יוכל לפסוק כרבנן דעליה לאסור צרות, דא"כ צ"ל היקישא וזה ל"ש לפי ההלכה, דהא א"א לומר הוקשה כה"ת למגדף מה מגדף שיש בו מעשה וחייבים עליו קרבן דהא מגדף אין בו קרבן, לזה לקח לו הרמב"ם לפסוק כר' לאיסור ערוה מולקח וגז"ש לחטאת, א"כ צריך שיהיה לאו כמו באחות אשה כמ"ש תוס', א"כ צריך אזהרה לקרבן, וקושיית הש"ס במכות במק"ע דלמא בעי אזהרה לקרבן, ויהי' מוכרח מזה דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו, והוא לא פסק כן עכ"ד:

מ"ש רומעכ"ת ש"ב נ"י ואפשר לדחוק דכוונת תוס' אליבא דר' ובדף י"ז אליבא דחכמים ועכ"ז תמוה וכו' לא מצינו כן, בודאי גם אליבא דחכמים לא מצינו כן, אין כוונתו דאליבא דחכמים בעי דוקא לאו מפורש דהא לקושטא דמלתא כתבו תוס' דנחכמים לא בעי' לאו רק שיהא המצוה בענין שב וא"ת, כמו בע"ז, וה"נ בנדה כן הוא במצוה שלא יפרוש בהנאה מרובה כסברת תוס' אלא נראה דכוונתו דמר אליבא דחכמים לא מצינו כן לחייב ב' קרבנות על עשה ועל הל"ת, אמנם לענ"ד כוונת תוס' כמ"ש הר"ן לדייק מדקתני על עשה ועל ל"ת, ולא קתני עשה ול"ת, משמע כל חד מלתא באפא נפשיה על עשה היינו הפרישה, ועל ל"ת היינו בבא על הנדה אלא דהר"ן שם כתב דמ"מ גם בפרישה עיקר החיוב על ל"ת המעורב בו, זהו לא ניחא ליה לתוס' דעל עשה דמשמע עשה לחוד היה ג"כ גורם קרבן, וכדנתחבט הר"ן ג"כ בלישנא דמתני' עיי"ש, לזה פירשו דעל עשה לחוד אם הוא בעינן שוא"ת יש לחייבו קרבן לרבנן דר' דלא בעי' לאו ממש, והש"ס דפריך ל"ת מנ"ל, היינו כיון דמסתמא גם רבי לא פליג על דינא דמתני' דחייב קרבן תיקשי אליבי' מנ"ל הל"ת, אבל בודאי גם לרבנן אינו חייב ב' קרבנות, ועל ל"ת היינו בבא על הנדה. (ההמשך נדפס בחי' מכות י"ג):

ובההיא עניינא תמוה לי בסוגיא דשבת קנ"ד ע"א אר"י המחמר וכו' והרי דסוגיא דסנהדרין ס"ה מבואר דר"י ס"ל דאפילו לרבנן דרבי עקיבא מעשה זוטא מהני, ואף עקימת שפתיו היכי דבדיבורו עביד מעשה, והיינו הנהיגה בקול לענין כלאים כדמדמי הש"ס התם, וא"כ במחמר דגם כן הנהיגה בקול לכאורה הוי מעשה לענין חטאת, וצ"ע:

דף יח.

תוד"ה והא נמצא. תימא דעדיפא מינה וכו', [בתשו' ח"א סי' ס"ב כ' דגם בלא ארגשה חייב חטאת דאמרינן כסבורה דהרגשת שמש הוי], ובזה מיושב קושית תוס', והיינו דבאמת דינא דמתני' בין ארגשה דמ"מ הוי אח"ז רק ספק שמא טעתה וסברה דארגשה, בין בלא ארגשה דמ"מ הוי דאורייתא דאמרינן כסבורה דהרגשת שמש הוי, א"כ י"ל מה דמשני ואפרישה היינו דאמרה לו נטמאתי ע"י דארגשה, ומחוייב לחוש לפרוש באבר מת ולא הוי אונס, ומ"מ בנמצא אח"ז הוא רק ספק דשמא אח"כ ראתה ומחמת הרגשת שמש סברה דארגשה, ולזה פריך רק מלשון נמצא דלבתר הכי משמע היינו דמשמע דלא היה כלל ענין מציאות מקודם, ולא הי' לה ענין ספק מקודם עד שעת מציאה משום דמיירי בלא ארגשה:

דף יח:

תוס' ד"ה לא וכו' דלא מיחייב חטאת. עיין ב"ק דף ק"ה ע"ב תוס' ד"ה מאי וזבחים דף ק"ה ע"א תוס' ד"ה אזהרה. (עי' מש"כ לעיל י"ז ע"ב ובחי' ב"ק שם):

דף יט.

תוד"ה הרי העלם מקדש כו'. ואמרתי בישוב קושית התוס' דלכאורה קשה בהעלם מקדש דהיינו דסבר שהוא בית דעלמא אמאי חייב, הא הוי מתעסק כמו סבר שהבהמה חולין ושחטה בחוץ, וצ"ל דוקא לענין חטאת קבועה מיעטה הכתוב דאשר חטא בה פרט למתעסק, אבל לענין עולה ויורד ליכא קרא, ובפרט למ"ש [בחי' בבא קמא דף כ"ו] דמתעסק מקרי שגגת עבירה אלא דלא חייביה רחמנא חטאת וא"כ י"ל דעולה ויורד חייב, א"כ מיושב קושית התוס' דשפיר אמרי' העלם מקדש פטור לגמרי דהקרא דעולה ויורד מיירי בהעלם טומאה ומצד חיוב חטאת ממילא פטור משום מתעסק, ומדוקדק היטב לישנא דמתניתין דברישא דאכל קודש לא קתני עלה ר"א וכו' ואינו חייב על העלם קודש כדקתני בסיפא גבי מקדש והיינו דבעי לומר דאינו חייב כלל, ובאכל קודש אדרבא לר"א דס"ל דקרא רק בהעלם טומאה, ממילא בהעלם קודש חייב חטאת דלא פטור מדין מתעסק, דהא בחלבים ועריות חייב מטעם דנהנה, לזה קתני רק בהעלם מקדש, דליכא חטאת קבוע, משום דהוי מתעסק, ודוק:

ולעניות דעתי היה נראה דהא לכאורה בהעלם המקדש אמאי חייב לר' ישמעאל הא קי"ל המתעסק פטור חוץ מחלבים ועריות שכן נהנה וכיון דהוא לא ידע שזה מקדש וחשב שהוא בית דעלמא והוי מתעסק. וצ"ל דקרא דאשר חטא בה דילפינן מינה פרט למתעסק כתיב רק בחטאת קבוע. אבל עולה ויורד שייך גם במתעסק. ולפ"ז ניחא דלר"א ורבי עקיבא דאינו חייב בעולה ויורד על העלם מקדש, ממילא ליכא לאחיובי חטאת קבוע דהא הוי מתעסק. ומיושב ומדוקדק היטב לשון מתני' ואינו חייב על העלם מקדש ולא קתני ואינו חייב על העלם קדש. והיינו דמתני' בא לומר דאינו חייב כלל ואילו באכל בהעלם קדש נהי דאינו בעולה ויורד מ"מ חייב חטאת כמו כל ח"כ שוגגים ואין בזה מתעסק כיון דנהנה. ונכון מאד בעזה"י:

פרק ג - שבועות שתים:

דף יט:

מתני' ושלא אוכל. עיין לקמן דף כה ע"א תוס' ד"ה איני:

תוס' ד"ה שבועות וכו' ול"ג בסמוך בברייתא. עיין בשיטה מקובצת ב"ק דף עה ע"א ד"ה ברייתא שכ' לקיים הגירסא ברייתא:

דף כ:

גמרא זכור ושמור בדיבור אחד. בילקוט רמז רצה הביא מכילתא דכייל כל דברים שנאמרו בדיבור אחד:

תוס' ד"ה דכי וכו' ומיהו לר' יהודה בן בתירא. מבואר דס"ל דלר"י ב"ב בנשבע שלא לאכול נבילות חייב וכן משמע מלשון רש"י לעיל דף יד ע"א ד"ה אינו חייב וכו' ותנן לקמן נשבע וכו' משמע דמתני' זו דנשבע לקיים המצוה בכלל היה ג"כ לקיים מל"ת. אבל התוס' לקמן ד"ה לקיים הביאו דמפורש בירושלמי דר"י ב"ב מיירי רק בנשבע לקיים מ"ע ישיבת סוכה וכדומה אבל בנשבע לקיים ל"ת שלא לאכול נבילות מודה ר"י ב"ב דפטור וצ"ע. ונראה דהכי מוכח ג"כ מסוגיא דמכות דף כב דפרכי' ולחשיב נמי שבועה שלא אחרוש ומשני מושבע ועומד מהר סיני. ואם איתא דמתני' דנשבע לקיים מיירי גם בקיום ל"ת כיון דרבנן פליגי עלה רק מטעם דליתא בלאו והן והא זהו רק לענין קרבן אבל לענין מלקות ל"צ שיהיה איתא בלאו והן כדאיתא במסכתין דף כה ע"ב והא במכות מיירי לענין מלקות. אלא ע"כ דמתני' מיירי רק לקיים מ"ע ובזה באמת לרבנן בנשבע לישב בסוכה ועבר דחייב מלקות אבל בלקיים מל"ת אינו נוגע כלל לפלוגתא דר"י ב"ב ורבנן אלא דהוי כמו בכל התורה דאמרי' אין איסור חל על איסור:

תוד"ה נשים. לענ"ד מוכח דתוס' סבירא לי' דאין הבדלה דאורייתא ממה דשקלי וטרי ולחד תירוצא סבירא להו דמדאורייתא הוא שיהיה קידוש על כוס יין אלא דהטעימה הוא מדרבנן. ואם איתא דהבדלה דאורייתא דזכרהו על יין בכניסתו וביציאתו דרשא גמורה היא גם ליציאתה א"כ ממילא הוא דאורייתא על יין ואיך אמרו דמתחלה קבעו בתפלה אע"כ דהך ביציאתה הוא אסמכתא ודו"ק:

ד"ה כל וכו' לימא מתני' כמ"ד נשים פטורות. קשה לי דלמאי הוצרכו להוכחה זו דאפשר לדחות דרוצה לאסוקי דמתני' ככ"ע הא יש להוכיח זה מסוגיא דברכות דף י"ט ע"ב אר"י א"ר המוצא כלאים בבגדו וכו'. ועין בתוס' שם ד"ה שב וא"ת וכו' מה לכהן דאינו שוה בכל, א"כ מוכח דרב ס"ל דנשים אסורות בכלאים דאל"כ גם כלאים הוי אינו שוה בכל והרי רב ס"ל בברכות דף י"ד ע"ב לא יתחיל ואם התחיל גומר הרי דס"ל דציצית אינו נוהג בלילה וא"כ נשים פטורות מציצית ואסורות בכלאים:

כתב ידידי נ"י ליישב קושיתי די"ל דליכא ראיה כ"כ מרב דדילמא רב ס"ל דנשים חייבות בציצית דדרשינן מרישא לסיפא ולא ס"ל כר' אדא בר אהבה. באמת ניחא לי לשמוע ישוב אף על צד הדוחק, אבל בזה אין לו קיום לענ"ד, דאם איתא דרב ס"ל דאף דלילה לאו זמן ציצית מ"מ נשים חייבות דדרשינן לחומרא, לא מצינו חולק בזה על רב לא אמורא ולא תנא. דהא מרב אדא בר אהבה גבי קדוש היום אין ראיה, די"ל דבכ"מ לחומרא מקשינן, וגם מההיא דפסחים ע"כ ליכא ראיה, דא"כ יקשה על רב איך יפרנס לר"א דכרת נמי לחייב, דהא לא ס"ד למיפטריה מהיקש דחמץ דהא לחומרא מקשינן, ובהכרח דשאני התם דמסייע גז"ש דט"ו ט"ו מחה"ס, וזהו ג"כ כונת תוס' בסוגיין במה דצידדו ואם לחומרא מקשינן, היינו דבאת לומר על ההיא דפסחים כהך תירוצא דהוי גז"ש מסוכה. וכן איתא להדיא בתוס' פסחים דמ"ג ולפי' ר"י וכו', וא"כ אם מוכח דרב ס"ל דאף דלילה לאו זמן ציצית מ"מ נשים חייבות מהיקש, אמאי לא פסקינן הכי אנן להלכתא דהא לא מצינו חולק בזה במפורש זולת סוגיא דמנחות דמ"ג ע"א מדרמי ק"ס ציצית מעשהז"ג וכו', אבל היא גופא קשיא דמאי פריך הש"ס דדלמא ס"ל כרב דאף דהוי מעשהז"ג חייבות מהקישא דכלאים, וביותר דהא מרא דשמעתא במנחות הוא ר"י, מה"ת לומר דס"ל הכי לחלוק על רב רביה בסברא זו, ומהיכן מצא סתמא דגמ' חולק על רב בזה, אע"כ דגם רב אפשר דיסבור הכי והוא סברא חלוטה דאם הוא מעשהז"ג נשים פטורות, וא"כ אם איתא דאם נשים פטורות מציצית אין כלאים נוהג בהן יקשה הא כלאים הוי ג"כ אינו שוה בכל:

דעת רש"י דנדר חל על איסור כיון דמתסר חפצא אנפשיה לא שייך לומר אין איסור חל על איסור והביא ראיה ממתניתין, דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר רשות, ובתוס' צדדו דגם בנדר אמרינן אין איסור חל על איסור ועיין בהר"ן שם:

ולכאורה נראה ראיה ברורה לרש"י וסייעתו ממתני' דבכורות, כהן הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה, וקשה מה מהני הא אין איסור חל על איסור ולא חל הנדר על איסור פסולי כהונה, אע"כ דנדר חל:

אך יש לדחות די"ל הא דקתני עד שידור הנאה היינו מכל פירות שבעולם אם לא יגרשנה דשפיר חל האיסור על הפירות ורש"י דכתב עד שידור הנאה ממנה היינו דרש"י לשיטתו דנדר חל על דבר איסור:

ובזה מיושב מה שכתב הש"כ יו"ד (סי' רכ"ח ס"ק כ"ו) ליישב שיטת הפוסקים דאם החכם התיר נדר שהוא לדבר איסור דאינו מותר בדיעבד, דלפ"ז מאי פרכינן בסוגיא דגיטין אמתני' הנ"ל וניחוש דלמא אזיל לגבי חכם ושרי הא לא יועיל מידי בהתרתו כיון דידוע לה האמת שהוא לדבר איסור דאפילו דיעבד אינו מותר כתב לתרץ דנודר היינו שנודר ממיני פירות בתנאי אם ולא יגרשנה, ובזה שאין הנדר על האיסור ממש ומה שהתיר החכם לא התיר האיסור ממש רק הפירות, ובזה לכ"ע מותר בדיעבד עיי"ש, ולכאורה יפלא דמנ"ל להש"ס למפרך דלמא נודר הוי כפשוטו דאוסר עצמן עליו, וכאשר גם תשו' באר יעקב עמד בזה, ולפי הנ"ל ניחא דהנך פוסקים ס"ל כשיטת התוס' לעיל דנדר אינו חל על דבר איסור ומוכח דנודר היינו בתנאי לאסור הפירות אם לא יגרשנה:

ולפ"ז יצא לנו עוד דין חדש, דאם אסר עליו בנדר א' דברים האסורים ומותרים, והחכם התיר המותרים דאף דממילא בטל הנדר גם מהאסורים מדין נדר שבטל מקצתו, וכן אם נדר אינו חל על איסור וחלה רק מדין כולל המותרים עם האסורים כיון דהחכם מתיר המותרים ממילא פקע איסור הנדר מהאסורים כיון דעוקר הנדר מעיקרו לא היה כולל למפרע, דמ"מ בדיעבד מותר, כיון דלא התיר במפורש דברים האסורים אלא דממילא הותרו, דאל"כ עדיין יקשה מאי פריך וניחוש דלמא אזיל לגבי חכם, דלמא נודר שנדר ממנה כל הנאות דמגו דחל על שאר הנאות חל נמי על תשמיש, ע"כ דגם כה"ג מהני התרה דיעבד על שאר ההנאות וממילא פקע הנדר גם מתשמיש וכנ"ל:

ואף דעדיין י"ל דאסר עליו תשמיש דכל נשים פסולות לו ויש בכלל זה חלוצה דאסורה לו מדברי סופרים והוי כולל, דמגו דחל אחלוצה חל נמי על שארי פסולות ובזה בדיעבד לא חל ההתרה דהא אם התיר איסור דרבנן ג"כ אינו מותר כההיא דנודר שלא ישחוק, מ"מ י"ל דמדאורייתא חל ההיתר על החלוצה וממילא פקע האיסור גם מגרושה, אלא כיון דחז"ל אסרו חלוצה לא חל ההתרה מדבריהם ונמצא האיסור נדר פקע דאורייתא וקיימא עליו איסור נדר דרבנן, וחשדי' ליה שלא יחוש לכך דאיסור דרבנן קיל ליה:

וה"נ מוכח מאמרינן פ"ג במכות (דף כ"ב ע"א) גבי שבועה שלא אחרוש ביו"ט ובחול מידי דאיתא בשאלה לא קתני, והא דעת הפוסקים דבנשבע לדבר מצוה לא מהני ההתר' אע"כ כנ"ל דההתר' מהני על החריש' דחול וממילא פקע השבועה גם על החרישה דיו"ט, אי מדין הותר מקצתה הותר כולה אי דלא הוי כולל, דלמפרע נעקר השבועה על חרישה דחול והוי כאלו נשבע רק על חרישה דיו"ט, וה"נ בההיא דשבועות (דף כ"ד ע"ב) גבי שבועה שלא אוכל תמרים וחלב, שבועה דאיתא בשאלה לא קתני, והיינו ג"כ דאיתא בשאלה על התמרים וממילא פקע השבועה מהחלב וכנ"ל, ומצאתי שכתב כן אדוני דודי הגאון מה' וואלף איגר זצ"ל בספר משנת דר' עקיבא גיטין (דף ל"ה):

ובזה מרווחנא ליישב דברי תוס' כריתות (דף י"ג ע"ב) ד"ה ארבע חטאות וכו' מ"מ השתא דנשחטו ונזרקו וכו' ותמה הבה"ז הא בשבועות פרכינן והא מוקדשים כו' ומשני בבכור, וראיתי בכמה ספרים ישוב הגון ונכון דסוגיא דשבועות אזלא למ"ד אכלה כולה אין נשאלין עליה וא"כ גם בשבועה השתא ליתא בשאלה, וע"כ דלא חשב כיון דמעיקרא הי' איתא בשאלה, ולזה פרכינן שפיר והרי מוקדשים דג"כ מעיקרא הי' איתא בשאלה, ודברי תוס' הנ"ל לפי ההלכה דאכלה כולה נשאל עלי', שפיר י"ל דלא חשב מה דעתה איתא בשאלה דהיינו שבועה, אבל קדשים השתא אחר זריקה ליתא בשאלה:

ואך עדיין יש לפקפק דמ"מ גם למ"ד אכלה כולה אין נשאלי' עליה הו"מ לחלק דשבועה לא חשב דהא בשעה שאוכל ועבר האיסור איתא בשאלה ולא חשב אוכל איסור דאיתא בשאלה, אבל מוקדשים אוכל איסור דליתא בשאלה בשעת האכילה כיון דכבר נזרק דמו:

ולפי דברינו הנ"ל מרווח טפי די"ל דתוס' ס"ל כהפוסקים דנשבע לדבר מצוה אם התירו אינו מותר, וא"כ גם בשבועה משכחת דבשעת אכילה ליתא בשאלה, דהיינו שנשבע שלא אוכל תמרים אלו וחלב, ואכל או נצרפו התמרים ואח"כ אכל החלב, דבזה בשעת אכילת חלב ליתא בשאלה דעל מה יחול השאלה, על התמרים הא ליתנהו, ועל החלב הא לדבר איסור אם התירו אינו מותר, אע"כ דלא חשב מה שהי' פעם אחת איתא בשאלה, דהיינו בשעה שהיו התמרים בעין הי' מהני השאלה על התמרי' וממילא פקע השבועה מעל החלב וכנ"ל ושפיר פרכינן והא מוקדשים:

היוצא מדברינו דהוי ספיקא דרבוואתא אם נדר חל על דבר איסור וספיקו לחומרא:

ואף למ"ש הפר"ח א"ח (סי' תצ"ז) דבספיקא דדינא בדרבנן ספיקו להקל אף בדבר שיש לו מתירין אא"כ דהוי ספק במעשה, וכ"כ בשו"ת שאגת ארי' (סי' צ') ואנכי הבאתי ראיה לזה ממ"ש הר"ן בפרק השותפין (נדרים מ"ז ע"ב) באיבעי דלא אפשטא בנודר מפירות והחליפן אחר, כתב הר"ן דספיקא דרבנן לקולא, ולכאורה קשה הא נדרים הוי ישל"מ, אע"כ דבספיקא דדינא ספיקו לקולא, וכן מוכח מדברי הר"ן פ"ק דשבת (דף י"ח ד"ה לא שנו אלא בעודן בידו וכו') אע"ג דכל הני מילי דרבנן נינהו וכו' הרי אף דהוי דשיל"מ לאכול אחר השבת או בשבת מבלי שיחזיר על הכירה מ"מ ראוי להקל בספיקא דדינא, מ"מ זהו רק היכא דהספק באיסור דרבנן דמדינו ספיקו לקולא, בזה אע"ג דהוא ישל"ם מ"מ קם דינו דספיקא דרבנן לקולא, אבל בנ"ד דהספק אם הנדר חל על איסור הוי ספק דאורייתא ולחומרא:

דף כא:

תוד"ה ולא אמרו. ליישב קושית תוספות דנדחקו הרבה. לעניות דעתי י"ל דהכי אמרינן דרבי עקיבא סבר כר"ש דכ"ש למלקות דסתם אכילה היא בכ"ש, אלא דהל"מ דלקרבן בעי כזית. וממילא בנשבע שלא אוכל דעתיה אכ"ש, דהא סתם אכילה כ"ש. והוי כפירש שלא אוכל כ"ש דפשיטא בעבר ואכל דחייב קרבן, כיון דעבר על שבועתו. כמו בנשבע שלא יזרוק צרור ועבר וזרק. אבל אלו סבר כרבנן דר"ש דלמלקות בעי כזית, והיינו מטעם דסתם אכילה בכזית ה"נ בנשבע שלא אוכל דעתיה אכזית. ויש לכוון כן בל' רש"י, ויש לעיין בכלאי כרם דלא כתיב אכילה יתחייב בכ"ש. וכן בב"ח לחייב בכ"ש. וכמדומה שמעתי פעם שהתעורר כן הפרמ"ג על בב"ח:

תוד"ה ולא אמרו. ודוקא בשאר איסורי' וכו הוכרחו לכך דלא יקשה דאם טעמא דרבי עקיבא דס"ל כר"ש הא ר"ש מודה דלקרבן צריך כזית. ולענ"ד היה נראה כפשוטו דה"ק דלרבנן דטעמייהו דסתם אכילה בכזית היה מהראוי דשבועה שלא אוכל היינו כזית א"ו דרבי עקיבא סבר כר"ש ולר"ש סתם אכילה בכ"ש אלא דהל"מ דא"ח קרבן עד שיאכל כזית א"כ ממילא במה דנשבע שלא יאכל היינו שלא יאכל כ"ש כלישנא דקרא דאכילה בכ"ש. וממילא חייב קרבן כיון דעבר על שבועתו ולא גרע מנשבע שלא יזרוק צרור לים וזרק דחייב קרבן והיינו דלאותו צד קיימי' בלשו' בני אדם כלישנא דקרא דלרבנן בכזית ולר"ש בכ"ש. ונראה דזהו כוונת רש"י. וברור:

דף כב:

בעי ר"א נזיר וכו' אהיתרא קמשתבע. ופירש"י דבכזית אין שבועה חלה עליו והקשה מעכ"ת נ"י והא חלה בכולל דנאסר בחרצן לאחר ימי הנזירות, ואי נימא דסוגיא אזלא למאן דלית ליה איסור כולל, או באוסר לזמן ל' יום במשך ימי נזירותו, מ"מ קשה על הרמב"ם וכו':

לענ"ד לק"מ, דהא מבואר בהרמב"ם (פ"ד מהל' שבועות) דלא מקרי כולל משום חיילות דלאחר זמן, ופסקא דהרמ"א (בסימן רל"ח) הוא. ע"כ בשיטת הראב"ד בהשגתו להרמב"ם הנ"ל דג"ז מקרי ככולל, ולהראב"ד ליכא קושי' מסוגיא הנ"ל, מלבד די"ל עמ"ש מעכ"ת דהסוגיא מיירי בגוונא דליכא כולל. י"ל הא דרש"י דנקט האיבעיא משום דעל כזית לא חלה השבועה, היינו רש"י לשיטתו (דף כ"ד ע"א) דלמסקנא אמרינן דסיפא ג"כ בסתם ואעפ"כ נאסר גם בנבילות דלא מקרי בכלל דברים שאינם ראוים, כיון דמידי דאכילה נינהו אלא ארי' הוא דרביע עלה, מש"ה הוצרך להסביר בהאיבעי' דחרצן, דמה דאמרי' דאהיתירא אשתבע משום דעל איסור לא מצי לחול השבועה, אבל לשיטת תוס' שם דקיימא אוקימתא כאן בסתם כאן במפרש. אבל בסתם אין הנבילות בכלל השבועה אף דמצי חייל בכולל דשחוטות, מ"מ כיון דבלא"ה אסורות לא מקרי אין ראויה דלא נשבע עליהם. א"כ האיבעיא ג"כ הכי הוא דאף דגם על כזית חל שבועתו בכולל דלאחר זמן נזירותו, מ"מ כיון דבלא"ה אסורים לו עתה עד תשלום זמן נזירותו, ראוי לומר דדעתו על המותר לו עכשיו דהיינו חצי שיעור דאינו מושבע ועומד כ"כ וק"ל:

שם גמ' והא נבילה וכו' דכי חרצן וכו'. ק"ל לשיטת רש"י לקמן כ"ד ע"א דלמסקנא מיירי מתני' בסתם עיי"ש ובאמת גם על סתם ק' איך חל על נבילה הא מושבע וצ"ל לר"י מטעם כולל ולר"ל בפירוש חצי שיעור וא"כ מה צריך לפרש ח"ש דהא בלא אוכל סתם גם בשיעור אהיתירא משתבע דחל על שאר דברי' וצ"ע. (עי' להלן ד"ה אמנם ג"ז):

על חקירת ש"ב נ"י באומר שבועה שלא אשתה כמה שיעורו בזה, אם סתם שלא אשתה שיעורו ברביעית או בכ"ש, דבש"ע נקט הדין דבשלא אוכל אינו חייב אלא על כזית ומבואר שם (סימן רל"ח ס"ד) חלוקי דינים בזה. ודבר זה בשתיה לא נתבאר בש"ע ולא באחרונים ויש נ"מ טובא באם שתה פחות מרביעית דמצד דחצי שיעור אסור מה"ת, מ"מ אינו פסול לעדות, דלא עבר על לאו שיש בו מלקות, וגם אינו פסול לשבועה דלא עבר שבועה. ויש עוד נ"מ טובא:

הנה הרמב"ם כתב יראה לי ששיערו ברביעית, ובספר בית הלל הקשה על הרמב"ם אמאי לא אזלינן לחומרא בשיעור מלא לוגמיו דהוא מעט פחות מרביעית [אמת דכן הוא לשון הש"ע (סימן תרי"ב) אבל תמוה לי, דהא מבואר (בסימן רע"א סי"ג) שהוא רובו של רביעית, א"כ באם נותנים משקה לחולה פחות מכשיעור צריך לשתות פחות מעט מרוב רביעית]. כמו ביוה"כ עיי"ש. ולא ידעתי איך מדמה השיעורין להדדי, דביוה"כ תליא ביתובי דעתיה וכן בקידוש הוי מה"ט שיעור חשוב, אבל בשארי איסורים הרי פשוט בכ"מ דשיעורו ברביעית. (עיין ט"ז א"ח סימן ק"ץ):

אמנם מטעם אחר יש לעיין ולמצוא מבוא, מהיכן למד הרמב"ם כן דשלא אשתה שיעורו ברביעית דאף דשבועה שלא אוכל קיימא לן כרבנן דרבי עקיבא דשיעורו בכזית כמו בכל איסורים שבתורה (לבד מיה"כ) י"ל דשאני התם, דהא בכל התורה שיעורו בכזית הטעם דסתם אכילה בכזית, וכיון דל' אכילה הוא כזית ה"נ בל' בני אדם. ומה"ט השיג המ"ל על הרא"ם דס"ל אכילה בכ"מ בכ"ש, אלא דהל"מ אפקי' קרא לענין מלקות דבעינן כזית, דאם כן בשבועה שלא אוכל נימא אכילה בכל שהוא עיין שם. א"כ לענין רביעית דאינו מטעם דלשון שתייה ברביעית, דהא גם בטומאה שיעורו ברביעית, ולא מצינו שסתם שתייה ברביעית, אימא דלשון שתייה הוא בכ"ש. ובשבועה שלא אשתה י"ל דחייב בכל שהוא:

והנלע"ד דהרמב"ם לשיטתו הוכיח כן, למ"ש (פ"ה ה"ה מהל' שבועות) שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים שא"ר לאכילה פטור, אכל דברים האסורים מה"ת באכילה כגון כזית נבילות שקצים ורמשים פטור משום שבועת ביטוי. מזה דקדק הריב"ש בשו"ת (סימן צ"ח) דאכל דברים האסורין מדבריהם חייב על שבועת ביטוי דאינו בכלל אוכלין שאינן ראוין כיון דראוים הם מה"ת:

ולכאורה קשה, לר"ל דמוקי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן ובסתם אליבא דרבי עקיבא. למאי צריכים לתרץ רישא בסתם סיפא במפרש, הא י"ל דכולה בסתם, אלא דבסיפא דאמר שלא אוכל ח"ש ממילא גם נבילות בכלל אוכלין ראוין, דהא חצי שיעור אסור רק מדרבנן:

בשלמא בלא דברי הרמב"ם לא קשה כזה על סוגיא דיומא ר"פ יוה"כ, דאמרינן מודה ר"ל דאסור מדרבנן, א"ה לא נחייב עליו ק"ש אלמה תנן כו'. דרצה המקשן להוכיח דר"ל סבר ח"ש אף מדרבנן מותר, א"כ בודאי הוא בכלל אוכלים ראוים. ויקשה כזה דלוקי הכל בסתם וסיפא דאמר שלא אוכל ח"ש, דבזה י"ל דבאמת היינו אומרים דר"ל כי קמשני במפרש ח"ש, היינו באמת דכולה בסתם וסיפא במפרש חצי שיעור. דגם נבילות בכלל ראוים. או בסתם ואליבא דרבי עקיבא והוי נבילות בכלל ראויים, ורישא דאכל אוכלין שא"ר היינו מה שאינו ראוי באמת כגון עפר וכדומה. או תערובות עבודה זרה דאסור בכ"ש:

אבל להרמב"ם הנ"ל דאסורי דרבנן מקרי ראוים, אם כן גם לפי האמת דר"ל מודה דח"ש אסור מדרבנן, ע"כ מוקי ר"ל באמת גם הסיפא בסתם, א"כ יקשה סוגיא דשבועות (דף כ"ב ע"ב) בעי' ר"א נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה וכו' טעמא דפריש כו' הא ר"ל מוקי גם בסתם שלא אוכל ולא פירש נבילות, בזה לא אוכל היינו כזית, דהא אהיתירא משתבע ולא הי' נבילות בכלל דהוי אוכלים שא"ר משום הכי במפרש ח"ש דוקא הוא:

אמנם ג"ז לק"מ, דהא בלא"ה קשה כזה על שיטת רש"י (דף כ"ד ע"א) אלא כדרבא, היינו דמסיק דכולה מתני' בסתם, אלא דנבילות אע"ג דאסורין מקרי אוכלין ראוין ורישא דאין ראוין היינו רק בעפר וכדומה, אם כן יקשה בההיא סוגיא דחרצן הנ"ל איך דייקינן טעמא דמפרש הא כיון דמיירי בלא אוכל סתם מש"ה שיעורו בכזית, ובהכרח אמרינן דהיא גופא תקשה, אמאי מוקי ר"ל סיפא ג"כ בסתם ובמפרש ח"ש כרבנן או בסתם ואליבא דר"ע וא"כ לא הוי ככ"ע. ולוקי סיפא בפירש שלא אוכל נבילות. וממילא שרו בכ"ש כמו בחרצן. [ומרווח בזה ביותר במה דאמרינן טעמא דפריש הא לא פריש דעתיה אכזית. דנקט הראיה דוקא מר"ל, הא ר"א דמבעי ליה סבר בודאי כר"י דח"ש אסור מה"ת, ואפילו הכי מבעי בחרצן דמכל מקום מקרי אהתירא משתבע וכמ"ש תוספות שם, א"כ מדר"י הו"ל למפשט טעמא דכלל דברים המותרים דוקא, הא גם בלא כלל כיון דדעתו על ח"ש ממילא חל השבועה גם לר"י, לשיטת הרמב"ם דמקרי איתא בלאו והן. ולפי הנ"ל ניחא דמדר"י ליכא ראיה דניחא ליה יותר לאוקמי כולה מתני' בסתם וחל על נבילות דמקרי דברים ראוים וחל בכולל, דמה דאמר בכולל דברים המותרים היינו דממילא הוא כולל כיון דנשבע סתם דגם מותרים בכלל, דהא באמת הפירוש כן לשיטת רש"י הנ"ל, ובלאו כולל אינו חל דמושבע ועומד הוא, דבלא אוכל סתם הוא כזית ובאמת הו"מ לאוקמי בפירש נבילות ובלא כולל דנבילות הוי כחרצן, ודעתיה אכ"ש. אבל ניחא ליה יותר לאוקמי כולה בסתם, דאין בזה דוחק כלל דממילא הוא כולל, לזה דייק רק מר"ל דמאי דוחקיה לאוקמי בפירש חצי שיעור, דגם כן חסר מהמשנה וגם אינו ככ"ע, לוקמי בפירש נבילות, וממילא דעתיה אכ"ש, אם כן גם להרמב"ם יש לומר כן, דלפי האמת מוקי ר"ל כולה בסתם ובפירש חצי שיעור דנבילות הוי ראוים. כיון דח"ש אסור רק מדרבנן אלא דדיוקי דהש"ס לוקי בפירש שלא אוכל נבילות, וממילא דעתיה אכ"ש]:

ולפ"ז י"ל דס"ל להרמב"ם כיון דברישא נשבע סתם לרבנן דרבי עקיבא גם נבילות בכלל א"ר, ומסתמא גם שתה משקין שא"ר בכלל זה ג"כ משקין האסורות. ואם איתא דשלא אשתה שיעורו בכ"ש א"כ משקין האסורות מיקרי ראוים לר"ל כיון דאסור רק מדרבנן וזה דוחק לומר דאוכלים שא"ר היינו איסורי אכילות ומשקין שא"ר היינו דוקא משקין סרוחות או משקה דנסך דוקא, אע"כ מוכח דלא אשתה היינו רביעית, וא"כ משקים אסורים בכלל א"ר:

ואדאתן להכי א"צ כלל לבוא דההוכחה להרמב"ם לשיטתיה דס"ל דאסורי דרבנן מקרי ראוים, דבלא"ה יש להוכיח כן מדס"ד דר"פ יוה"כ דס"ל לר"ל דחצי שיעור מותר אף מדרבנן, בזה יקשה כנ"ל, דהא ברישא סתם לרבנן דרבי עקיבא אוכלים שא"ר היינו גם כן דברים האסורים אסורי מאכלות, ובמשקין שא"ר לא יהיה כן, דהא בלא אשתה היינו כ"ש וגם משקים אסורים הוי ראוים, דהא ח"ש דמותר לגמרי בודאי בכלל ראוים, אע"כ דשלא אשתה היינו רביעית, וכיון דעכ"פ מוכח כן לס"ד, ממילא קיימא לן להלכה כן, כיון דבמסקנא ליכא ראיה להיפך, ודו"ק:

ולכאורה יש לדון דדלמא דוקא היכא דשבועה דשתייה רק מדין שתייה בכלל אכילה, בזה שיעורו ברביעית, כיון דסתם אכילה בכזית מש"ה אין שתייה בכלל האכילה רק ברביעית דהוי כמו כזית באכילה, דרביעית משקין כשיוקרשו יעמדו על כזית כדאיתא בשבת (דף ע"ו) ומה"ט כתב הר"ן פרק ג"ה בשם הרא"ה דלענין שיעור ששים משערינן ברוטב ברביעית לכזית, אבל בנשבע שלא אשתה יש לומר בכ"ש:

אך לפ"ז יקשה היכי אמרי' (דף כ"ג) כיון דאמר שלא אוכל איתסר ליה בשתייה, כי אמר שלא אשתה אמאי חייב וכו' ומאי פריך הא מעיקרא לא נשבע רק על רביעית, וכי הדר אמר שלא אשתה איתוסף באיסור כ"ש:

ואף במה דמשמע מלשון הרמב"ם (פ"ה ה"ז) שבועה שלא אוכל כ"ש מנבילות וטריפות ואכל פחות מכזית חייב, מדדייק ואכל כ"ש משמע דבאכל כזית פטור כיון דמושבע מה"ס, ולא אמרינן כיון דאכל ח"ש נתחייב משום שבועה וכשגמר לאכול כזית לא פקע החיוב שבועה, או דבאמת הרמב"ם ממעט רק לאוכל כזית ובלע בבת אחת לא מחייב משום שבועה [אב"ה עיין לקמן כ"ג ב' בתשובה המתחלת על ספיקתו בנזיר] וא"כ י"ל דפירכת הש"ס דקתני סתם דאכל ושתה היינו אף דשתה הרביעית בב"א דבזה מושבע ועומד מכח שבועה הראשונה. א"כ יקשה על מה דמשני כיון דאמר שלא אכל והדר אמר שלא אשתה גלי דעתיה דהך אכילה דאמר אכילה גרידא הוא, ומה גילוי דעתא היא, הא אף אם לאו אכילה גרידא הוא מ"מ הא בכלל אכילה היה רק שתיית רביעית, והוצרך לישבע עוד שלא ישתה דהוא על ח"ש, ובשתה שיעור לא לחייב דמושבע ועומד מכח שבועה הראשונה, אלא על כרחך דאין חילוק דגם בלא אשתה שיעורו ברביעית:

ויעויין בחולין (דף ק"כ בתוס' ד"ה לרבות השותה וכו') וי"ל דוקא במלי דשתיי' וכו'. ולכאורה תמוה מסוגיא הנ"ל דפרכינן כיון דאמר שלא אוכל אתסר בשתיה, הא בזה לא אתסר באוכלים שנימוחו לשתותו, ומצד שלא אשתה חייב גם במשקים כאלו, ואף דמתני' מיירי ודאי דשתה משקים גמורים, מדקתני רישא שלא אוכל ואכל ושתה דא"ח אלא אחת, משמע דשתה בענין דעבר על השבועה, וא"כ ע"כ דלא מיירי בהמחה ושתאן, א"כ גם הסיפא אכל ושתה חייב ב' מיירי בכה"ג דשתה משקים גמורים, מכל מקום חייב מטעם כולל מגו דחל על שתיית מאכלים מחויים, חל גם כן על משקים גמורים:

והנה בפשוטו היה נראה ליישב דפרכת הש"ס בדרך ממה נפשך. דלר"י דאמרינן כולל באיסור הבא מעצמו מאי ארי' אכל ושתה גם שתה ושתה חייב, וכמו דהקשו תוס'. ואם כר"ל דלא אמרינן כולל כה"ג ממילא בשתה משקים גמורים לא יתחייב דמושבע ועומד מכח שבועה שלא אוכל, ומשני דאמר שלא אשתה ואח"כ שלא אוכל, ובשתה ושתה א"ח, אם באמת כר"ל דל"א כולל כה"ג, אם דבכהאי גוונא גם לס"ד כיון דכבר נשבע שלא אשתה, במה דאמר אח"כ שלא אוכל, אכילה גרידא קאמר:

ולשיטת תוס' והרמב"ם בלא"ה ניחא, כיון דאמר שלא אשתה כי אמר אח"כ שלא אוכל אין שתיי' בכלל. דהשתיה הוי דברים שא"ר [ומה דהקשו תוס' דשתה ושתה, בהכרח דקושייתם לשיטת רש"י דלמסקנא דברים האסורים בכלל ראויים]:

ואולם עדיין קשה לי, א"כ מאי משני דמסקנא כיון דאמר אח"כ שלא אשתה גלי דעתיה דשל"א דקאמר אכילה גרידא הוא, מאי גלי דעתא איכא, הא מעיקרא כשאמר לא אוכל לא הוי בכלל שתייה משקים מאוכלים ממוחיים, ומש"ה הוצרך לישבע עוד שלא אשתה לישבע גם על משקים כאלו, וצ"ע:

והנה במה דס"ל להרמב"ם דגם בשבועה שלא אוכל כזית, אסור לאכול חצי שיעור כמו בכל איסורים דח"ש אסור מה"ת, קשה לי מסוגיא דשבועות (דף כ"ח) אב"א שלא אוכל מגו דמהני שאלה לכזית בתרא וכו', הא עדיין יקשה מאי ארי' כזית, אפי' פחות מכזית מגו דמהני שאלה שיהיה מותר לאכלו, אע"כ מוכח דבשבועה ח"ש מותר:

ואפשר לדחוק דהא דפרכינן מאי ארי' כזית, היינו לפ"מ דאוקי בלא אוכלנה דלענין דמהני התרה ליכא חידוש, דהא עדיין לא עבר על שבועתו, ועיקר החידוש דבעי שיור למשאל עלה, בזה פרכינן מאי ארי' כזית כיון דעיקר חידושו על השיור. אבל למה דמוקמי' בלא אוכל ועיקר החידוש דמהני שאלה על למפרע במגו דמהני לבתרא לא דקדק התנא בלשונו, ובאמת כזית ל"ד ודוחק מאד:

ואולי י"ל דהא דח"ש אסור היינו בעוד שהאיסור בעין בכזית בזה שייך חזי לאצטרופי לשיעור שלם, אבל באכלו ושייר חצי שיעור דליכא שיעור בעולם, ול"ש חזי לאצטרופי, מותר לאכלו, ויהיה מזה דין חדש, דבסוף יום אחרון דפסח או סוף יוה"כ בענין דליכא שהות לאכול כזית, יהא מותר לאכול ח"ש, וצ"ע לדינא:

דף כג.

תוס' ד"ה גמר וכו' והתניא דם שקרש. עי' חולין דף קכ ע"א ומנחות דף כא ע"א דהקפה דם ואכלו חייב, וצע"ג. אח"כ ראיתי דבירושלמי פריך עלה כן והתניא הקפה את הדם ואכלו אם יש בו כזית חייב (מה עביד ליה ר' יונה היינו בההיא ברייתא שהביא דאינו לא אוכל ולא משקה) אינו אוכל לטמא טומאת אוכלין אינו משקה לטמא ט"מ (וא"כ אינו ראיה דשתיה בכלל אכילה) חזר ר' יונה ופתר מהכא ונתתה בכל אשר תאוה וכו'. הרי הירושלמי עצמו חזר מזה הראיה דבאמת יש לאוקמי בקדש וצע"ג:

ד"ה כגון וכו' אפי' שתה תרי זימני. לא ידעתי דלמ"ל דשתה ב' זימני אף בשתה חד זימנא לחייב ב' דהא עבר משום שני שבועות וצ"ע. גם לשיטתייהו דף כד ע"א ד"ה אלא דדוקא במפרש תאנים וענבים אבל בלא אוכל סתם אין תאנים בכלל כיון דאסורים לו מכבר מקרו אוכלין שאין ראוים וכמו דאין נבילות בכלל אלא במפרש. אם כן ליתא לקושייתם דהכא דנהי דשתיה בכלל אכילה מ"מ כיון דכבר נאסר בשתיה מכח שבועתו הראשונה מקרי אין ראוין. ובהכרח לדחוק דקושייתם לשיטת רש"י דלקמן:

צ"ע דהא התוספות מסקי בסוגיא (דף כ"ד ע"א) דבשלא אוכל סתם אין נבילות בכלל דהוי דברים שאינם ראויים, א"כ בשבועה שני' שלא אוכל אין שתי' בכלל, כיון דנאסר בשתי' מקודם בשבועה שלא אשתה הוי שתי' דברים שאינם ראויים וכדס"ל גבי שבועה שלא אוכל תאנים אם בתר הכי נשבע שלא אוכל סתם אין תאנים בכלל, דהוי אינו ראוי מכח שבועתו הראשונה, וה"נ לענין שתיי', ודוחק לומר דקושייתם לשיטת רש"י דלמסקנא אסורים דלא מקרי אינם ראויים, ולא הו"ל לתוס' למסתמי כולי האי, גם לרש"י ליכא קושיא כ"כ, די"ל דלא מינקט שתה תרי זימני דלר"ש דלית ליה כולל לא חל שבועה שניה על שתיה מש"ה נקט ואכל ושתה דהוי לכ"ע וצ"ע:

ועיין בחידושי רשב"א כתב באכל ושתה לחייב תלת, חדא אאכילה ושתים על השניה כדחזר ואמר שלא אוכל הרי אוסר בשתיה והוי כולל דחייל על אכילה, י"ל דדלמא חייב שתים דקתני לא שתיה בלבד קאמר וכו' וא"כ הך תנא דהאי מתני' לית ליה כולל, וחוזרני בי דאפילו אכל ושתה אינו חייב אלא אחת עכ"ל, ולא זכיתי להבין, דהא מה שחייב על השתיה משום שבועה השניה הוי חד שבועה עם האכילה וא"א לחייב שתים משום שבועה השניה כדקתני במתני' שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת, ממילא אינו חייב ג', ובתוס' נקטו הקושי' דאפילו שתה ושתה לחייב ב', ועדיפא מזה הו"ל לתוס' להקשות, דאפילו שתה חדא זמנא לחייב ב', דהא עבר עלה בב' שבועות, וזה לא מתרץ בתירוץ א' דהרשב"א, גם מ"ש הרשב"א וחוזרני בי, דאפילו אכל ושתה אינו חייב אלא אחת, הוא תמוה, דאף למאן דלית ליה כולל, מ"מ חל שבועה השניה על האכילה, ואולי י"ל דמ"ש הרשב"א וחוזרני בי, היינו שחוזר מכל הפלפול שבדיבור זה דמעיקרא ליתא לקושיא דלחייב ג' דאפילו אכל ושתה אינו חייב אלא אחת, היינו כיון דבשבועה שלא אוכל ואכל ושתה א"ח אלא אחת ממילא א"א לחייב ג' דהא מצד השבועה השניה אינו חייב על האכילה והשתיה אלא אחת, ולישנא דאפילו אכל ושתה לא משמע כן, גם מה הי' ס"ד דהרשב"א להקשות כן, וה' יאיר עיני:

תוד"ה דלמא וכו' וכן משמע קצת לקמן דף כו ע"ב ועיין בתוס' שם ד"ה גמר:

על ספיקתו בנזיר שנשבע על ח"ש חרצנים דהשבועה חלה על ח"ש, ואח"כ צירף לו עוד ח"ש חרצנים וצירף לכזית, אם נימא דלא חל איסור נזירות על איסור שבועה, או דע"י צירוף הח"ש שהיה אסור מקודם שבועה חל:

לדידי אין נדנוד ספק בזה. דאטו הצירוף גורם חיוב נזירות על החרצנים, הא מיד שנדר בנזיר נאסרו עליו כל החרצנים כשאוכל מהם כשיעור, ואדרבא נראה דאינו חייב משום שבועה אלא באוכל חצי שיעור אבל באוכל כשיעור לא, דלגבי שיעור ה"נ נזירות קדים, והכי דייקא לשון הרמב"ם (פ"ה ה"ג מהל' שבועה) נשבע לא אוכל מנבילה ח"ש, ואכל חצי זית, הרי מבואר דוקא באכל פחות מכזית אבל אכל כזית אינו חייב משום שבועה:

ואך יש לדקדק אמאי לא הוי איסור כולל מגו דחייל באוכל חצי שיעור חייל נמי באוכל כשיעור, וצ"ל דלא מקרי כולל אלא ע"י מין אחר, אבל ע"י אכילה דבר זה באופן אחר לא מקרי כולל:

ונלענ"ד דיצא להרמב"ם כן, דלכאורה קשה אמאי מוקי ר"ל במפרש חצי שיעור, הא י"ל בפשוטו דנשבע שלא אוכל דברים אסורים, דלענין שבועה באוכל כזית בצירוף מנבילות ושקצים חייב דהוי שם אחד, ולענין איסור הנבילה ושקצים הוי לגבי כל אחד חצי שיעור ואין מצטרפי', כדאיתא בהרמב"ם (פ"ד מהל' מא"ס):

וצ"ל דהמשמעות המשנה ואכל נבילות וטריפות, נבילות או טריפות, ולא אכל ע"י צירוף:

ואך עדיין קשה לר"י אמאי צריך לאוקמי בכולל נבילות ושחוטות, הא בסתם שלא אוכל דברים אסורים הוי כולל מגו דחייל אלו אכל כזית ע"י צירוף נבילה ושקצים, חייל ג"כ באוכל כזית מנבילה, אע"כ דכה"ג לא הוי כולל, עכ"פ הדבר ברור דחייב משום נזירות, ולית דין צריך בושש:

מ"ש כבוד ש"ב הגאון נ"י דרק שבועה חלה על ח"ש דלאו מושבע ועומד הוא, אבל שארי איסורים לא חל:

לענ"ד הא דאין שבועה חל אאיסורים לאו מדין מושבע ועומד לחוד אתינן עלה, אלא גם מדין איסור חל על איסור, והחילוק דבנשבע לקיים את המצוה בזה אתינן רק מדין מושבע ועומד, והיינו דליתא בלאו והן, ובאמת פטור רק מקרבן, אבל מ"מ קאי עלה בלא יחל, וכמ"ש להדיא הר"ן נדרים (דף ח') אבל בנשבעי על איסורי' דמוכח מסוגי' דמכות (דף כ"ב) בההיא דלא אחרוש ביו"ט דפטור גם ממלקות ע"כ דמדין אין איסור חע"א אתינן עלה, [לישנא דרש"י במכות שם דנקט לה מדין נשבע שלא לבטל את המצוה, קשה לכאורה, דזהו לא מספיק לפוטרו ממלקות], גם מדברי תוס' שבועות דהכריחו לחלק בין חצי שעור לעשה מההיא דכהן טמא שאכל תרומה, מבואר דס"ל דאין חילוק בין בזה בין שבועה לדעלמא, גם מדברי תוס' חולין (דף ק"ב) דנוטה דעת מעכ"ת נ"י דכוונתם רק לר"ל, לענ"ד, הא מדלא פסיקא להו להו להקשות מסברא דלר"ל דח"ש מותר מה"ת יחול איסור על ח"ש וע"כ משום דהי' אפשר לומר דכל דתיקון רבנן כדאורייתא דמי, וכדס"ד דהש"ס ר"פ יוה"כ, ולזה הוכרחו מסוגיא דשבועות, ואם נדון לחלק לר"י בין שבועה לדעלמא, עדיין גם לר"ל אינו ראיה דדלמא איסורא דרבנן כדאורייתא הוא, ומ"מ שבועה חלה עליו דגם בדאורייתא חלה כל שאינו מפורש בקרא, [ומזה איני מבין כראוי פרכת הש"ס ר"פ יוה"כ, וכ"ת כיון דאית ליה היתר וכו' והתנן, הא י"ל באמת כדאורייתא דמי, אבל מ"מ כיון דלא מפורש בקרא שבועה חלה עליו כמו לר"י] אע"כ דפסיקא להו דאין חילוק אולם מ"מ ביסוד ישוב מעכ"ת על דברי המהרש"א יש לו מקום, דלפי מה דמסקו תוס' דפרכת הש"ס בשבועות לענין שלכד"ה, ממילא אין הכרח לסברא זו דאין איסור חל על ח"ש, ומה"ת להמציא כן, והכי משמע מדבריהם בשבועות (דף כ"ד) דהקשו איך משכחת איסור אמ"ה הא קדמה איסור שאינו זבוח, ולא ניחא להו באבר שאין בו כזית בשר, דלענין א"י הוי רק ח"ש א"ו דלקושטא דמלתא לא קיימא הסברא דאיסור חל על ח"ש, ודברי תוס' חולין (דף ק"ב) היינו לר"ל, ונתקיימו דברי מעכ"ת נ"י, וכדברים אלו במעט הוספת דברים רשום אצלי כבר בגליון ספר שער המלך, פט"ז מהא"ב ה"ח, בישוב תמיהת הפר"ח על הרמב"ם דכתב תליש אבר וכו', הא אף נטרפה מקודם ליחול אמ"ה מטעם מוסיף, דהרמב"ם ס"ל בישוב קושית תוס' חולין (דף ק"ג) לר"ל, ובישוב קושיית מהרש"א לר"י, דמקרא דבשרו אסור ממעטינן רק דאין אמ"ה חל על איסור הקודם לו ואף דהוי איסור מוסיף, אבל מ"מ באיסור ב"א, ומש"ה הוצרך הרמב"ם לאיסור ב"א, וכתבתי בזה"ל, זה אינו מספיק, דהא משמע ודאי דבשום פנים אין אמ"ה נוהג בטמאים אף דאין בו כזית בשר, ובזה ליכא למיתי עלה מדין אין איסור חע"א, דהא על ח"ש חייל איסור אחר כמ"ש רבינו בהל' שבועות, ובזה מיושב קושי' מהרש"א מה דלא הקשו כן תוס' על ר"י, היינו די"ל דלר"י שפיר י"ל כמ"ש הגאון המחבר דאמרינן בטעמא דקרא דאין אמ"ה נוהג בטמאה דמדין אין איסור חע"א הוא, אף דגם תוס' כתבו בשבועות דשבועה חל על ח"ש, י"ל דמ"מ לא פסיקא להו להקשות בזה דהא לתירוצם ב' שם אין הכרח לזה, אבל לר"ל דח"ש מותר מה"ת, א"כ ע"כ הא דאין נוהג בטמאה בליכא כזית בשר, ע"כ דגזה"כ הוא, וממילא גם בב"א לא ליחול ושפיר הקשו ומה דהקשו תוס' מהא דס"ל לר"י בשבועות דאמרינן א"כ וממילא כ"ש מוסיף ולא ניחא להו, דמ"מ אין אמ"ה חייל על טריפה מדין מוסיף כמו דאינו חל על טמאה, י"ל דלקושטא דמלתא ס"ד דאיסור חל על ח"ש גם לר"י כדעת רבינו, וממילא גם לר"י מוכח דגזה"כ הוא בטמאה ומוכרח גם ברש"י כל מין שבשרו אסור, ושפיר הקשו, ומ"מ אפשר לקיים דברי המחבר, די"ל דג"ז גזה"כ דאמ"ה לא ליחול על איסור אחר, אף שהוא מוסיף, וגם איסור הקדש הוא רק איסור דחצי שיעור, אבל בב"א י"ל דחייל, וביותר יש להסביר, די"ל הא דאיסור חל על ח"ש, היינו דח"ש הוי איסור קל והוי כמו חמור על קל, וכמ"ש בחידושי הר"ן שבועות, וכיון דבאמ"ה גזה"כ דלא חייל אף שהוא מוסיף, ממילא מכ"ש דאינו חייל מדין חמור על קל, ואינו חל גם על ח"ש, ע"כ לשוני:

דף כג:

ודילמא ע"י תערובת. (עי' מ"ש בסנהדרין ס"ו ע"ב):

תוס' ד"ה רישא בסתם, קצת תימא. ק"ל הא בפשוטו דבסיפא ודאי הוצרך נבילה דהא פשיטא דמפרש על אינן ראויי' כגון שלא אוכל עפר דמהני, והחידוש רק על נבילות דחייב אף דמושבע ועומד, וברישא לא נקט נבילות דלא הי' ידוע מאיזה טעם פטור ונקט הטעם דאין ראויי' אין נכלל בשבועתו, וממילא ל"ק ג"כ קושית תוס' בדיבור שאח"ז דלוקי רישא במפרש, כיון דמפרש פטור מטעם מושבע ועומד הו"ל למנקט ברישא נבילה כמו בסיפא אע"כ דרישא אינו הפטור משום מושבע ועומד אלא דמיירי בסתם והוי כולל ופטור רק משום אין ראויי':

תוס' ד"ה דמוקי לה, דהא לקמן פריך וכו' מושבע ועומד וכו' מה שהקשה מעכ"ת הא י"ל דפרכת הש"ס דהוי מושבע ועומד וליתא בלאו והן, דאלו נשבע שלא יתן אינו חל, ומעכ"ת כתב להוכיח מזה דבשלא אתן הוי כולל, כיון דחל על פרוטה השניה שאין העני צריך לה חל ג"כ על פרוטה הראשונה:

במח"כ שגג בזה, דהדבר פשוט דאינו חל דלא מקרי כולל, כיון דא"א לעבור על השבועה בדבר רשות, דהיינו פרוטה השניה עד דעבר תחלה על שבועתו בדבר מצוה, ודמי ללא אוכל מצה דלא חייל, ולא אמרינן מגו דחייל על כזית שניה, וכן באומר לא אוכל תשע ועשר:

ובעיקר הקושיא, בפשוטו היה נראה דלק"מ, דמ"מ שפיר הוכיחו דעשה גרע מח"ש, דהא בח"ש קיימינן השתא דחייל שבועה לענין קרבן, ואף דבעינן דאיתא בלאו והן וכמ"ש תוס' באמת בסוף לדחות הך תירוצא, וע"כ דלהך תירוצא, אמרינן דגם בשבועה שאוכל ח"ש חייל דיכול לישבע לעבור על ח"ש וכדס"ל כן לקושטא דמלתא להרמב"ם, א"כ אלו דומה לח"ש היה ראוי לחול ג"כ בנשבע לעבור על העשה ועכ"פ הוכרחו לחלק בין ח"ש לעשה, כיון דעל ח"ש חייל השבועה גם לענין קרבן ועל עשה לא חייל לענין קרבן, יהיה מאיזה טעם שיהיה:

אמנם באמת אינו מספיק כ"כ דלענין זה דאין שבועה חל לעבור על עשה לא הוצרכו לראיה זו, דהיא משנה מפורשת נשבע לבטל את המצוה שלא אשב בסוכה, וע"כ דבאו להוסיף דאף לענין זה גרע דאפילו לקיים לא חל, ובזה שפיר קשה דלמא לענין לאו חייל לקיים ורק לענין קרבן לא חייל כיון דליתא בלאו והן:

ולזה נראה לענ"ד, דהרי בלא"ה תמוהים דברי תוס' דהא בצדקה איכא לאו דלא תאמץ, וכמ"ש תוס' פ"ק דב"ב (דף ח' ד"ה אכפיי') וצ"ל דמ"מ הוכחת תוס' מלישנא דהש"ס דפריך מושבע ועומד דכתיב נתון תתן, והו"ל למנקט דכתיב לא תקפוץ, אע"כ משום דהעשה מקרי ג"כ מושבע ועומד, ולפ"ז ניחא, דליכא למימר דפרכת הש"ס לענין קרבן ומטעם דליתא בלאו והן, א"כ היא גופא תיקשי, דאמאי נקט הפרכא רק לענין קרבן ומשום דליתא בלאו והן לנקוט הקושיא ביותר דלא חייל כלל משום דמושבע ועומד בלאו דלא תקפוץ, אע"כ דגם משום העשה לא חייל כלל:

ואבאר יותר, דבאמת לשיטת הר"ן נדרים (דף ח' ע"א) להמעיין שם נראה דבנשבע לקיים המצוה לא שייך לומר אין איסור חל על איסור, ובאמת חייל השבועה לענין הלאו ופטור רק מקרבן משום דליתא בלאו והן, ואך בנשבע שלא לעבור בזה שייך אין איסור חל על איסור ולא חייל כלל כמו בכל התורה דאין איסור חל על איסור, ובזה נראה לי במ"ש הש"ך יו"ד (סימן רלח סכ"ו) דבהפרת בעל על שבועה הראשונה אינו חל השניה, והביא כן בשם הר"ם מינץ, וראיתי במקור הדין דדקדק כן מלשון רש"י שכתב משום דחכם עוקר הנדר מעיקרו, משמע דבהפרת בעל לא חייל, אף דבכ"מ אמרינן דאיסורא מתלי תלי וקאי, ואי פקע הראשונה חל השניה, צ"ל דשבועה שאני, דאם לא חל בעידן דנשבע לא חייל כלל, עיי"ש. ולענ"ד ליכא ראיה, די"ל דבאמת דמי לכל התורה כולה וגם בהפרת בעל חייל השניה, אמנם זהו דוקא לענין הלאו דליכא מיעוטא רק מדין אין איסור חל על איסור אתינן עלה בזה כיון דפקע הראשונה על ידי הפרת בעל חייל השניה, אבל לענין קרבן דאפי' בנשבע לקיים לא חייל, אף דל"ש בזה איסור חל על איסור, מ"מ לא חייל משום דליתא בלאו והן, א"כ לא מהני הפרת בעל על הראשונה, דמ"מ בשעה שנשבע שבועה השניה אלו היה נשבע אז שאוכל לא חל כלל אף אחר הפרת הבעל לראשונה, דמ"מ בעידן השבועה הוי נשבע לבטל את המצוה, וממילא ליתא בלאו והן, ולא חל השבועה שנייה שלא אוכל לענין קרבן, מש"ה נקט רש"י הטעם דחכם עוקר הנדר מעיקרו, היינו דסתמא קאמר דעלתה לו שבועה שנייה דמשמע בכל תוקף אף לענין קרבן בזה בעינן דחכם עוקר הנדר מעיקרו ואיתא בלאו והן, דאף אלו נשבע אז שבועה שאוכל היה חייל אחר התרת חכם להראשונה, כיון דעוקר הנדר מעיקרו א"כ י"ל לדינא דהפרת בעל לראשונה חייל הב' לענין לאו ולא לענין קרבן, (הג"ה עי' מה שכתוב לקמן דף כ"ז ע"ב), על כל פנים לשיטת הר"ן הנ"ל ממילא מה דפרכינן שבועה שאתן מושבע מהר סיני, אף דבלקיים ל"ש אין איסור חל על איסור היינו ע"כ דמ"מ לא לחייב קרבן משום דליתא בלאו והן, וא"כ לכאורה ליתא לדברינו הנ"ל, דאף אי הוי נקט מכח הלאו דלא תקפוץ היה הקושיא רק מכח קרבן דליתא בלאו והן:

אמנם אף דהאמת דלהר"ן הכי הוא, אבל תוס' לשיטתייהו אזלי דחולקים על הר"ן, עיין תוס' נדרים שם דכתבו דפרכת הש"ס מושבע ועומר לאשמעינן דמותר לישבע לקיים המצוה ול"ח שיעבור על שבועתו, הא א"נ לא מקיים לא עבר על שבועתו, דמושבע ועומד, הרי דלא עבר כלל אפילו על הלאו, גם יש ללמוד כן מדברי תוספות (דף כז ע"א ד"ה לקיים את המצוה וכו') וטעמא כדאמר בנדרים, מנין שנשבעין לקיים את המצוה וכו', מבואר דמסברא לא היה חייל אף לריב"ב דלא דרש דאיתא בלאו והן, מ"מ היה ראוי לומר בו דאין איסור חע"א כמו בנשבע שלא לעבור אלא דילפינן לה מקרא דנשבעתי ואקיימה והיינו ע"כ דריב"ב ס"ל הכי, אבל לרבנן דריב"ב לא דרשינן הכי מקרא, דהרי בנדרים אמרינן דקרא אשמעינן רק דשרי לזרוזי נפשיה, מבואר דלא אתיא קרא דחייל עכ"פ לענין הלאו, (והא דבאמת פשיטא להו להש"ס כן, ומנ"ל למפרך, דלמא גם רבנן ס"ל זה הדרש, צ"ל דס"ל להש"ס דלישנא דנשבעתי משמע או דהוי שבועה גרועה או דלא מיירי כלל מדין שבועה אלא לזרוזי נפשיה, וכיון דלרבנן עכ"פ שבועה גמורה לא הוי לענין קרבן, ממילא דרשינן רק לזרוזי נפשי', וא"כ קיימא הדין דלרבנן לא חייל כלל אף לענין הלאו, דהוא בכלל אין איסור חל על איסור, וא"כ פרכת הש"ס גבי שאתן לענין דגם לענין הלאו לא חייל ונתקיימו דברינו לנכון בעז"ה:

תוכן העניינים

חדושי רעא על תלמוד בבלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה