חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר
מכות
דף ב.
מתני' שהוא בן גרושה או בן חלוצה, כתב הריטב"א דבן חלוצה משיגרא דלישנא נקט, דהא מדאורייתא אינו פסול ולית ביה דין הזמה דאורייתא ואין לוקין, ולדעתי העניה [קשה לי] דמה בכך דפסול רק מדרבנן מ"מ הא עדותו מועיל שיפסלו אותו הב"ד מדרבנן ושייך ביה לא (תשא) [תענה] ברעך עד שוא:
תוד"ה מעידין כו' וי"ל כיון דלוקין. עי' שיטה מקובצת ב"ק דף ע"ה ע"א ד"ה עדות שאתה יכול להזימה:
בא"ד ועי"ל דגבי עדות דב"ג. קשה לי בזה מסוגיא דכתובות דף ל"ג ע"א רא"א עדים זוממין ממונא משלם מלקי לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו. משמע דאי בני התראה ראוי לומר יותר דמלקי לקי והא אם יהיה הדין דממונא לא משלם בטלה כל העדות דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה דבזה אין דומה לב"ג דהא קרא דהזמה קאי על הממון דהא משכחת בלא אתרו, וא"כ אדרבה אם ל"צ התראה אפשר לומר יותר דמלקי לקי ולא יהיה בממון כלל דין הזמה ולא קאי עלה ועשיתם כאשר זמם, עכ"פ אם צריכין התראה א"כ משכחת בממון כאשר זמם בלא אתרו, ובאתרו אם לא ישלמו ממון יהיה בכלל עדות שאי אתה יכול להזימה:
במקו"א נמצאו הדברים בלשון זה:
ק"ל מסוגיא דכתובות דף ל"ג ונימא כל הלוקה אינו משלם ומבואר שם דאם עדים זוממין צריכים התראה יותר קשה דללקי ול"מ, והא אדרבא דאם א"צ התראה שפיר יש קושי' דנימא מלקא לקי, ומ"מ יתקיים העדות אף דאינו מתקיים כאשר זמם מ"מ בעדות ממון לא קאי כאשר זמם דהא בכל פעם אין משלמי' ולא בעי יכול להזימה, אבל אי בעי התראה א"כ כאשר זמם קאי גם על עדות ממון דהא משכחת בלא התרו וא"כ בהתרו אם נימא דלא משלמי בטל העדות לגמרי ולתירוצם הא' ניחא, וצ"ע. [א"ה, ועי' לק' ע"ב עוד בזה]:
מתוך תשובה בענין עדות שאאי"ל בממון, ובדין לא תענה בעדות החדש, ובכאשר עשה אי לוקין, ועוד:
מ"ש מעכ"ת להוכיח כן [דשור הנסקל לאחר שנגמר דינו אינו הפקר, והא דאמרי' בכריתות דשור הנסקל שהוזמן עדיו הוי הפקר זהו רק ברובע ונרבע ולא בשאר נסקלים] דלהנ"י דגם בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה, א"כ אין העדים זוממים צריכים לשלם לבעלים הפסידם דשור, דהא מיד שנגמר הדין נעשה ההפקעה מבעלים ונעשה הפקר והוי כאשר עשה, וכיון שכן בשור שנגח והמית אדם איך ממיתי' השור, אף להסוברים דבממון ל"צ שיהי' עדים שיכולים להזימם, מ"מ הא דרשינן כמיתת בעלים כך מיתת השור, ויצטרך עדות שיכולים להזימם, אלא ע"כ דבאמת בזה לא נעשה שור הפקר ולא מקרי כאשר עשה ומקרי עדות שיכול להזימם, וההיא דכריתות רק ברובע ונרבע, ובזה באמת א"י להזימה אלא דברובע ונרבע ל"א כמיתת בעלים כך מיתת השור, והוי כממון בעלמא דל"צ שיהי' עדות שיכול להזימה, עד כאן תוכן דבריו:
הדברים רחוקים מדרכי האמת, וגם מה הועיל בזה, הא גם בממון מה"ת בעי' יכול להזימם, אלא דהסוברים בממון א"צ עדות שיכול להזימם היינו לבתר התקנה דדיני ממונות לא צריך דרישה וחקירה משום נעילת דלת, וכיון דא"צ דו"ח והוי א"י להזימם מש"ה בכלל זה דא"י להזימם כשר בד"מ. [ובזה פירשתי דברי רש"י ב"ק בדף פ"ח ע"א ד"ה פסולה לעדות וכו' ועוד דעדות שאי אתה יכול להזימה הוא, ולכאורה קשה מסוגיא דב"ב (דף קנ"ה ע"ב) א"ל התם בעי ועמדו שני האנשים וליכא, ואמאי שבק הסוגיא טעם השני דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה, והיינו דבסוגיא דבב"ק דקאי ואזיל לענין ללמוד דעבד פסול לעדות בק"ו ואמרינן עלה קטן יוכיח, ומיירי הכל בדאורייתא מש"ה נקט רש"י גם הטעם דאין אתה יכול להזימה, אבל בסוגיא דב"ב רצה ליתן טעם על מה דלדינא השתא קטן פסול לעדות דבזה ל"ש טעמא דא"א יכול להזימה דהא לבתר תקנת חז"ל ל"צ בממון שיהא יכול להזימה וכנ"ל, משום הכי נקט רק דבעי ב' אנשים וליכא, ובאמת דברי רש"י תמוהים לי דלטעם הב' איך שייך לומר קטן יוכיח הא באמת אין הפסול בגופו אלא כיון דא"י להזימה ממילא לא הוי עדות וזה הכלל גם גבי גדולים ולא נשתנה קטן בזה וצ"ע:
ולזה נראה עיקר דבאמת מה דאמרינן קטן יוכיח, היינו דפסול בעצמותו דממעטי' קרא אנשים ולא קטנים, ואין לומר דבאמת בלא"ה פסולים משום שא"א יכול להזימה, ואם כן למאי נ"מ מעטינהו קרא לפוסלו לעדות. הנה לפי תירוצם ב' ריש מכות דבעדות בן גרושה או גלות לא בעינן יכול להזימם, וא"כ גם קטן היה ראוי לזה העדות אלא דקרא מעטינהו דבעצמותן פסולים לעדות ואין נאמנים גם בעדות דבן גרושה וגלות, ולתירוצם א' דשם דמשום מלקות מקרי יכול להזימם א"כ בקטנים א"י להזימם כלל וממילא פסולים מ"מ י"ל דנ"מ דהא ע"כ לענין עדות להכחיש עדות ראשונים לא בעינן יכול להזימם, דאם עדים אמרו פלוני הרג ובאו ב' והכחישו דלא הרג מה יכול להזימם שייך בהא, דהא לא רצו לחייב לשום דבר ע"י עדותן אלא לפטור להאיש שהעידו עליו הכת הראשונה, וגם משום מלקות נראה דלא לקו דלא שייך בזה לא תענה ברעך דהא לא העידו כלל על רעהו להפסידו בשום דבר, אע"כ דלא בעי בזה יכול להזימם, דמ"מ הויין עדות להכחיש הראשונים, ומ"מ עדים קטנים א"י להכחיש הראשונים, דקטנים בעצמותן פסולים גם לעדות החדש, דלכאורה אם הוזמו אין שום עונש על העדים, דגם מלקות ליכא דהא לא העידו כלל על רעך, וע"כ מוכח דזהו גם לתירוצם א' דמכות דדוקא בכאשר זמם לאחיך בעי יכול להזימה, אבל היכי דלא העידו כלל על אחיך ל"צ שיהי' יכול להזימה, אלא דבבן גרושה דמעידים על אחיך ס"ל בתירוצם הא' דבעי יכול להזימם, וא"כ נ"מ דקטנים פסולין בעצמותם וא"נ בעדות החודש:
ובני הגאון מוהר"ש נ"י כתב לי עוד ב' נ"מ, הא' למה דקיימא לן בפ"ג דסנהדרין בההיא דנאמן עלי אבא דאינו יכול לחזור בו דוקא דקיבל עליה בחד אבל בקיבל עליה כבי תרי הוי ב' לריעותא, א' דאינו יכול להזימו, וא' פסול יכול לחזור, וא"כ נ"מ בקיבל עלי' קטן כבי תרי דמכח דבעצמותו פסול הוא ב' לריעותא א' דאי"ל וא' פסול דקטנות. (ולענ"ד אינו נראה כן דדוקא בב' ענינים הא' פסול דעדות והא' להאמין א' כבי תרי דהוא ב' ענינים, אבל במקבל עד שיש בו ב' פסולים, כגון אם אביו גזלן, כיון דמ"מ הכל רק דמקבל עלי' עד פסול לעדות לא מקרי ב' לריעותא, דמה לי שהעד פסול מטעם אחד או מטעם ב' פסולים). הב' שהעיד בגודלו מה שראה בקוטנו דמצד שאי אתה יכול להזימו י"ל דלא מקרי תחילה בפסול דאין הפסול בגופו אבל מחמת פסולו בגופו דקטנות מקרי תחילתו בפסול]. וא"כ עדיין יקשה בדאורייתא איך משכחת רובע ונרבע עפ"י עדים לסקלו, הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימם, ואף לבתר תקנת חכמים, י"ל מ"מ הא בקנס וכן גזילות וחבלות דלא שכיחי אוקמוה אדאו' דבעי דרישה וחקירה, ובעי ג"כ יכול להזימם, ובודאי גם מיתת השור דמי לזה:
ובעיקר הקושיא דהא בממה נפשך אי דבממון לא אמרינן ולא כאשר עשה כשיטת תוס' או דבממון אף דלאחר שעשה אין חייבי' לשלם מדין כאשר זמם, אבל מ"מ העדים במלקות מלאו דלא תענה, דלענין הלאו ליכא מיעוט ולא כאשר עשה והוי יכול להזימם מכח המלקות כמ"ש תוס' ריש מכות, וחד מזה מוכח, דאל"כ בעידי חזקה דמשמע אף דהמחזיק יושב בקרקע כדמשמע לישנא דהש"ס מאי בעית בהאי ארעא, ויקשה להסוברים דגם בממון אף לבתר תקנת חז"ל בעי יכול להזימם, והא כיון דיושב בקרקע מיד שנגמר הדין הוי כאשר עשה, אע"כ כנ"ל, א"כ ה"נ בשור הנסקל או דמשלמי ממון, דבממון לא אמרי' ולא כאשר עשה, או דלוקים, ואי דמ"מ לגבי מיתת השור דהוי כמיתת הבעלים דצריך על המיתה עצמו יכול להזימם דיהיו העדים במיתה אבל ענין אחר דמלקות לגבי מיתה לא מקרי יכול להזימם כמ"ש תוס' ריש מכות, א"כ בלא"ה קשה אף אם משלמים ממון להבעלים מ"מ לגבי מיתה לא מקרי זה יכול להזימם ונימא כך מיתת השור דבשביל ממון לא מקרי יכול להזימם, אע"כ דלענין מיתת השור ל"צ יכול להזימם, כיון דא"א בכך בשום פעם. וגם כאשר זמם לעשות לאחיו ולא כאשר זמם לעשות לשור, א"כ גם אם א"צ לשלם להבעלים דהוי כאשר עשה מ"מ אנו דנין רק על השור דמחייבים העדים מיתה, וממילא מופקע מהבעלים, כן נראה לענ"ד:
עוד בדברי התוס':
כתובות דף ל"ג ע"א ר"א אומר עדים זוממין ממונא משלמי ומילקא לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו. אמר רבא תדע ניתרי בהו אימת כו' ניתרי בהו לבסוף מה דהוה הוה, פירש"י דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד ואינם יכולים לחזור. קשה דהא כ"ז דלא אתרו לא נתקיים העדות דהוי א"י להזימה וא"כ עד התראה לא נתקיים העדות ושפיר מצו הדרי בהו, ומצאתי בעזה"י שהקשו כן הרז"ה והרא"ש על אביי דפריך ונתרו בהו תוך כדי דבור הא גם אח"כ מהני כיון דלא נתקיים העדות עד שהתרו, וזה ל"ק לתירוץ (א') [ב'] בתוס' ריש מכות ([ודלא] כמ"ש תוס' בכתובות) דבעדות בן גרושה ל"צ שיהיה עדות שאתה יכול להזימה וא"כ י"ל דאביי רצה להקשות על ב"ג דבזה דל"צ יכול להזימה נתקיים העדות בלא התראה וא"י לחזור, משו"ה פריך דמ"מ נתרי ביה תכ"ד, אבל על רבא דאמר כן על דברי רבי אליעזר יקשה כנ"ל, ונ"ל דלק"מ דבממון בודאי שייך מה דהוי הוי דהא העדות נתקיים מיד דהוי יכול להזימה לענין ממון דאם לא אתרו ביה בודאי ממונא משלם דקיימא לן ח"מ שוגגין חייבין לשלם וא"כ שוב ליכא מלקות בהתראה דאח"כ דכיון שהגיד כו' ונכון מאד בעזה"י:
וראיה יש מסוגיין לתירוץ תוספות (א') [ב'] דמכות הנ"ל דאלו לתירוצם (הב') [הא'] דגם בב"ג בעי' יכול להזימה אלא דמשום מלקות מקרי יכול להזימה וקשה כנ"ל על אביי הא גם לאחר כדי דבור מהני התראה דלא נתקיים עדותן עד ההתראה. והא ליכא למימר דבא לסתור דברי ר"א דבעדות ממון ליכא מציאות מלקות דכיון דבלא אתרו ג"כ העדות קיים דהוי יכול להזימה מכח ממון וממילא אמרי' מה דהוי הוי, ז"א דא"כ איך אמר אביי לאו מלתא היא דאמרי דמי איכא מידי דאינהו בעי למקטליה בלא התראה כו' הא בזה עדיין לא מתרצא דברי ר"א דהא רוב עדות הוי עדות ממון ונבעי התראה וכמש"ל אע"כ דאביי בעי לומר דאף על עדות דבן גרושה דל"צ יכול להזימה, ומה דאמר לאו מלתא דאלו אינהו בעי' למקטליה בלא התראה היינו כיון דרוב עדות [א"צ התראה] אף בב"ג הכי הוא דמשפט א' יהיה לכם, ודו"ק. ומ"מ י"ל דאביי בא לומר דאף בהעידו שפלוני הוציא ש"ר דבזה אם צריכים התראה אף בלא אתרו [העדות] קיים דמקיימי הזמה בממון ומחויבים העדים לשלם ממון ושייך ביה כיון שהגיד:
בא"ד הקשו דאמאי לא נקט מעידים אנו שהוא ממזר, עיי"ש. ויש ליישב קושיתם, דפסיקא לי' להתנא דבנדון שאומרים עליו שהוא ממזר אין אנו יכולים לקים בהם כאשר זמם. דהיכי נעביד, נחשיב אותם לממזר יהי' אסורים בכשרה ובממזרת, דהא באמת הם כשרים ואסור בממזרת ונתינה, והעדים לא רצו לפסול אותו אלא בכשרה ומותר בממזרת, א"כ מחייבי' אותן יותר ממה שהם רצו לחייבו:
ובזה מיושב ג"כ קושי' תוס' לקמן ד"ה בעינן כאשר זמם וכו', וקשה היכי שאומרים עליו שהוא מצרי שני וכו', ולפי הנ"ל ניחא, כיון דאנו רוצים לעשות אותן מצרי שני יהי' חומר של מצרי שני וכשר עליהם, ועל דבר זה לא רצו לחייבו:
תוד"ה בעינן וי"ל דמ"מ אשתו נפסלת כו', והריטב"א כתב שאין זה מחוור דלגבי זרעו שהם כרעו שלו שייך לומר בעינן כאשר זמם אבל לגבי אשתו כיון דבדידי' מתקיים שפיר קרינן בי' כאשר זמם לעשות לאחיו, אלא די"ל שדינם אמת שלא חלקה התורה בפסולי יוחסים עיי"ש. (ונראה ראי' לזה דבגמ' אצל ב"ג וב"ח לא אמרי' ולא לאשתו אשר זה יספיק גם למצרי ב'). ובדברי תוס' קשה לי כיון דפסיקא להו הדין דבמעידים על מצרי שני אין אומרים דיעשו העדים מצרי שני (כפי קושיתם) א"כ יקשה על תירוצם לרבי יוסי דס"ל ביבמות דף ס"ח דכל שאינו פוסל זרעו אינו פוסל לאשתו, א"כ מצרי שני אינו פוסל לאשתו וישאר קושייתם דאמאי לא אמרי' דיעשו מצרי שני, וצ"ע:
שם וי"ל דמכל מקום אשתו נפסלת. קשה לי דאם פסיקא להו דמעידי' שהוא מצרי שני אינם נעשין זוממי', עדיין יקשה לר' יוסי דס"ל יבמות דף ס"ח דאין מחלל אשתו דכל שאינו פוסל זרעו אינו פוסל אשתו וצ"ע:
ועי' במהרש"א. ולענ"ד יש ליישב קושיתו דלכאורה קשה לשנויא דבר פדא ק"ו ומה המחלל וכו' הא במעידים שהוא מצרי א' וב' יעשו אותם, דבזה לא שייך הק"ו דאיך משכחת דהעושה מצרי אינו נעשה מצרי, דאם הוא ישראל ובא על מצרית הולד מצידה דהולך אחר הפסול והא אינו עושה מצרי, ולומר באמת כן אינו משמע דמפלגו הנך תירוצים בדינא, ובהכרח לומר דאנו דנין הק"ו כך, מה הפוסל זרעו כגון בא על עריות דעושה ממזר הוא אינו ממזר וכיון דפוסל אינו (פוסל) [נפסל] מכ"ש דהבא לפסול, וממילא נכלל בזה במעיד שהוא מצרי, וא"כ ממילא גם במעידין עליו שהוא מצרי ב' אין עושי' אותם מצרי ב' מהך ק"ו, וממילא גם לשנויא דרשב"ל כך הוא דאין ביניהם חילוק דין ושפיר הקשו, ודוק:
דף ב:
גמרא כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו. פירוש שלא הרג שורם אדם, והריטב"א כתב כיון דכופרא כפרה אין ממשכנים אותו [דהוי איבעיא דלא אפשיטא בב"ק, וברמב"ם פסק דמספק ממשכנים] וכיון שיודע בעצמו שלא היה כמו שהעידו לא היה נותן וכיון שכן אין כאן דין הזמה (וק"ל דלפ"ז יהא הדין באומרים ששורך הרג שלא בפניך דלא ידע שמשקרים יהיו העדים חייבים לשלם כופר). ובשם הרמב"ן כתב דהטעם דעיקר עדותן לחייבו מיתה בידי שמים כדכתיב וגם בעליו יומת ולגבי מיתה בידי שמים דעדותן לשמים לא מעלה ולא מוריד שאין השמים צריכים לעדותן, וא"כ לגבי המיתה בידי שמים ל"ש כאשר זמם וממילא פטורים מכופר שהכופר במקום מיתה בידי שמים היא (ומ"מ לוקים משום דהרשיעו לפנינו את הצדיק) ושאין נמכרים בע"ע הטעם דכתיב ונמכר בגנבתו ולא בזממו:
ובכל הנך כיון דלוקים מקרי עדות שאתה יכול להזימה. או דבהני כיון דליכא צד לקיים בהו הזמה לא קאי עלייהו כאשר זמם ולא בעי' עדות שאתה יכול להזימה (תוס' ע"א). וקשה לי מסוגיא כתובות דף ל"ג ע"א ונימא כל הלוקה אינו משלם וכו' מתקיף לה אביי ונתרי תוך כדי דיבור. משמע דאם לאו בני התראה נינהו ניחא יותר דראוי יותר לעונש ממון מעונש מלקות כיון דליכא התראה, אבל אם בני התראה ראוי לומר דלוקה ואינו משלם, והא אדרבא בהיפוך י"ל דאם אינן בני התראה שייך להקשות דנימא בכל עדות ממון דלוקה ואינו משלם ומ"מ לא מקרי עדות שא"א יכול להזימה דעל עדות ממון דבשום פעם לאו בני תשלומים נינהו לא קאי עלייהו כאשר זמם כמו בב"ג. אבל אי בני התראה נינהו ליכא קושיא כיון דבלא אתרו דליכא מלקות משכחת הזמה בממון בלא אתרו וקאי כאשר זמם גם על עדות ממון. א"כ בהתרו בו א"א לומר דילקה ולא ישלם דא"כ בטלה העדות לגמרי דהוי עדות שאאי"ל. ולתירוצם קמא דמלקות מקרי יכול להזימה ניחא אבל לתירוצם הב' קשה וצ"ע:
שם מאי טעמא דר"ע קסבר קנסא הוא כו', ע"ד קושית אחי נ"י בטוחו"מ סימן ל"ח במ"ש דאין העדים זוממין משלמין עפ"י עצמן דהוי קנס דלמאי נ"מ כ"כ הא בלא"ה אין דנין בבבל מלתא דלא שכיח וגם לענין תפיסה ליכא נ"מ לדעת הרמ"א דהודאה בקנס בזה"ז הוי כהודה חוץ לב"ד ומתחייב ע"פ הודאתו לחוד בלא עדים עכ"ד, לא ידעתי אמאי פשיטא לך דזהו מקרי לא שכיחא הא באמת קיימ"ל בהוזמו וכבר נעשה מעשה עפ"י עדותן דחייבין מדינא דגרמי ודנין גם בזה"ז כדאיתא בהגהת ש"ע סימן א' וא"כ כמו כן ראוי לחייב אף בלא נעשה מעשה זולת מטעם דקנסא הוא:
אך מ"מ ראוי להקשות דתיפוק לי' דלית ביה חסרון כיס וכיון דלא נעשה מעשה על פיהם וא"כ אין דנין בזה"ז כדאיתא בש"ע דבעי' דוקא מלתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס, גם יש לעיין במ"ש הטור דאומרים הוזמנו ונתחייבנו בב"ד דחייבים והאיך משכחת דנתחייבו הא אין דנין בזה"ז כיון דקנסא הוא. אמנם באמת כפי הנראה עיקרא דברי הטור בסי' זה להודיע אימתי מקרי הזמה וחייבים עכ"פ מטעם קנס ומהני תפיסה ואימתי הוי הכחשה ופטורים ואגב זה ביאר הטור פרטי הדינים אף דאין נ"מ לדינא בכל פרט ופרט, הגע עצמך במ"ש הטור שם דאין לוקין אא"כ העידו שהוא בן גרושה וגם הא דעדים זוממין א"צ התראה הא אין נ"מ בזה בזה"ז לענין מלקות, ולומר דנ"מ לענין אם קרעו שיראים באותו שעה דאם חייבי' מלקות פטורים מממון דאינו לוקה ומשלם, זה אינו דהא קיימא לן כר"י דחייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין ובזה"ז כלא אתרו ביה, אלא ע"כ כמ"ש:
דף ג.
עד זומם משלם לפי חלקו. מ"ש לסתור דברי הפני יהושע במ"ש טעם להשמטת הטור הא דעד זומם משלם לפי חלקו דלמסקנא דמיירי בהוזמנו וחוייבנו וזהו ל"ש האידנא [ד] לא מגבי' קנס בבבל, יפה כתבת לדחותו דהא הטור מביא הדין דחוייבנו בב"ד:
שם כמאן דלא כר"ע כו', מ"ש כבודך להקשות דמאי פריך הש"ס כמאן [דלא] כרבי עקיבא הא משכחת דהוזמו שניהם אח"כ ודהך דמודה מפטר מטעם מודה בקנס, והב' משלם חלקו עכ"ד, נראה דליתא לקושייתך די"ל דהסוגיא קאי להלכתא דמסקינן בב"ק ע"ה דמודה ר"מ היכי דלא מחייב מידי בהודאתו דחייב בבאו עדים אח"כ, אולם לשיטת היש"ש סי' כ"ו דהוא רק גבי הודאה דטביחה אבל בשאר הודאות בכל ענין פטור ע"ש יפה קושייתך, ונראה דיש לומר דבזה אין שום חידוש כיון דעדות הא' לא נתבטל מכח הודאתו דכיון שהגיד אם כן ההזמה חל בכולו על שניהם אלא דזה נפטר לשלם מכח הודאתו ממילא הב' מחייב, דבשלמא לפי הס"ד דהש"ס דמיירי בעדות שקר העדתי דנתבטל עדותו לגבי עצמו, ול"ש עליו שם ההזמה כיון דמעצמו חזר קמ"ל דמ"מ חל ההזמה על הב', אבל למאי דפריך הש"ס כל כמיני' וכו' היינו כיון שהגיד ולא נתבטל עדותו ושייך ההזמה על שניהם, א"כ אף דהא' נפטר מכח הודאתו, מ"מ פשיטא דהב' חייב:
ובגוף הדין אנכי מסתפק בעדים שאומרים הוזמנו בב"ד ובאו אח"כ עדים והזימום אם נפטרים למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור, והיינו דבאמת באומר עדות שקר העדנו ועדיין לא נעשה מעשה לית בי' שום חיוב דהתורה לא חייב' אלא בהזמה א"כ מכח עדות שקר לחוד ליכא חיוב רק בגוונא דהזמה, אם כן י"ל אף שאומרים הוזמנו לא מהני למפטרי' מלשלם על ההזמה שאחר כך, דהך ההזמה שהוא לפנינו ע"ז לא הודו ואין אנו דנין על אותה הזמה שהוא רק על הזמה שעכשיו, דדוקא באומר גנבתי ובאו עדים, דמה שאומרים העדים שגנב זהו בעצמו כבר הודה, וה"נ אם עדים מעידים שהוזמו בב"ד פלוני דאנו באי' לחייב על ההזמה דכבר, וע"ז כבר הודה, אבל הכא שמעידים עתה העדים עמנו הייתם הך גופא אין בכלל הודאתו דאף דעדות דעמנו הייתם, היינו ששקר העידו וזהו כבר הודה מעצמו, הא משום עדות שקר לא חייבא התורה ממון רק בהודאת עדות דעמנו הייתם כמ"ש המהרש"א, ולגבי ההזמה הזה לא מקרי כבר הודה דאנו אין מחייבים אותו מכח קבלת עדות ההזמה מכבר, רק מכח ההזמה של עכשיו, וצ"ע לדינא:
מ"ש אחי הרב נ"י על דברי האו"ת סוף סימן כ"ט בישובו על הטור דקשה הא למסקנא מיירי באומרים הוזמנו וחייבנו דיודע שחבירו שקר העיד ואע"פ כן אינו חייב בכולו מדינא דגרמי, טעית בזה לענ"ד דהא למסקנא י"ל דמיירי בלא נעשה מעשה עפ"י דבריהם וליכא דינא דגרמי לחייב מדין מזיק רק מדין הזמה שהתורה חייבתו ובזה אין א' חייב בשביל חבירו ופשוט, וממילא מופרכי' כל דבריך בישוב דברי הטור דמוכח דמיירי בנתבע טוען שמא למסקנא מדלא חייב הא' על כולו דליתא כמ"ש:
ובעיקר דברי האו"ת לא היה נלע"ד דבריו במ"ש כיון דהעד הב' מסייע וא"צ לשלם, וידידי אחי נ"י הוסיף לומר אף באין מסייעו יהא פטורים דאולי מ"מ הדין עם התובע, ולדעתי כ"ז אינו, דכל שמדינא הב"ד פוטרין אותו הוא בחזקת פטור, וממילא דנים להעדים כדין מזיקים דדוקא בההיא דסימן ק"ח בהג"ה בהעידו לגוי דהתם טוען לא עשיתי דבר דאמת העדתי, אבל בהעידו שקר אלא דבאת לומר שמא מ"מ הדין עם המלוה זה לא מהני לפטרם כיון דבלא עדותם יצא הלוה זכאי בב"ד, הגע עצמך בתובע לחבירו חפץ זה שלי הוא וזה כופר ובא א' מהשוק ושברו והתובע אומר שהוא מוחל לו דמי החפץ היעלה על הדעת לפטור זה מדין מזיק שמא החפץ היה להתובע ואף אם התובע בעצמו שברו באמת חייב דמ"מ כיון דעפ"י הדין זכה זה והחפץ בחזקתו ממילא הוי זה מזיק ה"נ העדים הוי מזיקין ממש:
גם ביסוד הדין שכתב האו"ת דאם זה מודה דשניהם שקר העידו מחייב לשלם כולו ומדמה לההיא דסימן ת"י גם אנכי כוונתי לזה בתשובתי [א"ה, עי' לק' ד"ה שו"ע] אמנם שם כתבתי לדעת הטור סימן ת"י דדווקא אם הב' פטור מדינא בזה הא' חייב בכולו אבל אם גם הב' חייב אלא דאין לו לשלם פטור, וה"נ זה שמודה פטור כיון דבאמת גם הב' מעיד שקר ונתחייב ג"כ אלא דא"א להוציא ממנו כיון דעומד בעדותו הוי רק כמו אין לו לשלם, ומה"ט גם באומר הא' עדות שקר העדתי ואינו יודע אם חבירו העיד אמת אינו חייב רק בחלקו דעל חלק חבירו פטור ממ"נ או דאמת העיד וליכא חיובא כלל או דגם חבירו חייב מדינא וכנ"ל, א"כ בלא"ה מופרכים כל דברי האו"ת בפרט הזה, כנלע"ד:
שו"ע חוה"מ סי' כ"ט ס"ב העדים שאמרו עדות שקר העדנו נאמנים לגבי עצמן וכו', נלע"ד באם אין להא' לשלם תלי' בפלוגתת הפוסקים בסוגיא דבב"ק פ"ה דף נ"ג בשור הדיוט ושור פסולי המוקדשין שנגחו דקיימא לן דשור הדיוט משלם מכלל דהאי נקרא כולי' מזיק והאי נקרא כולי' מזיק וכל היכי דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי דקיימא לן כר' נתן עיי"ש, ודעת הרמ"ה הובא בטור סי' ת"י דהו"ה אם שניהם בני חיובא אלא שהא' ירד מנכסיו חייב האידך לשלם כולו, וה"נ כן הוא דכל א' נקרא מזיק, ואין לחלק דהתם כל אחד י"ל עליו שהוא הזיק דבנגיחתו מזיק בלא סיועת חבירו ועליו שם נוגח, אבל הכא שא"א שהאחד יזיק בעדותו, דבעדות ע"א אין בו ממש ונקרא כל אחד חצי מזיק, דהא בפ"ק דבב"ק דף י"ג מבואר דבשור שלמים לר' נתן גובה מבשר נגד אימורים, אף דפשיטא דלא שייך לומר דהשור בלא אימורים הוי נוגח, ואף דמבואר שם דאפשר דלר"נ פטור דדווקא בשור שדחף לבור מחייב דא"ל תורא אשכחית גבי', מ"מ למה דהעלו תוס' בפ"ה דהעיקר להלכה כלישנא קמא דהש"ס דטעמא דר' נתן דכל אחד נקרא מזיק כולו ממילא באמת מחייב באימורין עיי"ש, וה"נ כן בנ"ד:
אמנם בהרמב"ם פ"ח מהלכות נזקי ממון (ה"ב) פסק דאין משלם בבשר כנגד אימוריהם מבואר דס"ל להלכה כלישנא ב' דטעמיה דר"נ דתוראי אשכחית גבך וכן נקט הטעם בפי"ב מהלכות נזקי ממון גבי שור ובור, ואף דפסק (שם הכ"א) בשור הדיוט ושור פה"מ דנגחו דצריך כל אחד לשלם, צ"ל דס"ל להרמב"ם כמ"ש ביש"ש דדווקא בשנים שנגחו יש לקרוא לכל א' שם מזיק, אבל בשור ובור דכל אחד מזיק בענין אחר דזה דוחפו וזה מזיקו בהבל, ופשיטא דזה בלא זה לא הי' ניזק ונקרא כל אחד חצי מזיק ולא מחייב לר"נ אלא מטעם תורא אית לי גבך ומשום הכי באימורין פטור דהתם נמי שלא הי' אפשר ליגח בלא האימורין נקרא כל אחד חצי מזיק, כל זה העלה ביש"ש, וראיה לדבריו משיטת הרמב"ם שכתבנו שעולה פסקיו יפה לשיטת היש"ש (וחידוש שלא הרגישו בזה נושאי כליו), ואם כן אפשר לומר בנ"ד גם כן פטור דלא אפשר לקרוא על ע"א שם מזיק ונקרא היזק מכח שניהם והוי כל אחד חצי מזיק ופטור, גם לדעת הטור בסי' ת"י דחולק אהרמ"ה וס"ל דדווקא אם אחד פטור מדינא הוא דמשתלם מהב', אבל אם שניהם מחוייבים אלא דלא' לית לי' לשלם פטור הב' עיי"ש, ממילא בנ"ד פטור, ומספק לא מפקי' ממונא:
עוד נראה אף אם הודה על עצמו ששקר העיד ואינו יודע בעדות הב' אם אמת אתו או לא, והעד הב' עומד בדבריו שהאמת העיד, מ"מ פטור הא', אף אם נימא דנ"ד דומה לשניהם שנגחו לשטת תוס' שזכרנו, ואם כן (הי') [אי] אפשר לחייב הב' כיון דעומד בדבריו ונקרא מדינא פטור, וצריך הוא לשלם הכל, מ"מ יכול לטעון כיון דעד אחד הוא שמא גם הוא העיד שקר ובר חיובא הוא, ואין עליו לשלם רק פלגא, ואף דעכשיו אין הב' משלם, מכל מקום בר חיובא מקרי רק אין לו לשלם. וביותר נראה דממה נפשך אין צריך לשלם רק פלגא דיאמר להלוה ממה נפשך אם אמת כדברי הב' שההלואה אמת ממילא אין עלי שם מזיק דהא לא אפסדתיך מידי ואם שקר ענה גם הוא, ממילא מקרי גם הוא מזיק ובר חיובא הוא, ואף שכופר ואומר אמת העדתי בר חיובא מקרי רק אין לו לשלם, כנלע"ד:
והנה בנידון כזה בנכרי וישראל שאחזו בסכין ושחטו בהמת אחרים לדעת המחבר ביו"ד סימן ב' דשחיטתם פסולה, נראה דצריך כ"א לשלם מחצה, ואם אין להישראל לשלם אין צריך הגוי לשלם רק מחצה דשניהם בני חיובא, ולא שייך לומר כיון דשחיטת ישראל מותרת לא מקרי מזיק רק הנכרי דמ"מ כל שכח הנכרי מעורב בשחיטה אין עליו שם שחיטה והוי מעשה הישראל ג"כ נחירה בעלמא ועל שניהם שם מזיק, אמנם אם אחד ישראל ואחד מומר לאכול נבילות לתיאבון, והב' לא ידע מזה שהוא מומר אם מברר שלא ידע מזה דממילא הוא פטור מדינא צריך המומר לשלם הכל ודומה ממש לשניהם שנגחו וכנ"ל, אבל אם אינו מברר אפשר לומר אף שהוא פטור, מ"מ יכול המומר לומר שמא ידע מזה, וגם הוא בר חיובא, אף שאמר שלא ידע ופטור, מ"מ בר חיובי מקרי רק אין לו לשלם, ובזה צל"ע אם זה נקרא אין לו, וגם לדעת המהריב"ל דבס"ס מוציאין ממון חייב לשלם, ספק שמא לא ידע ופטור מדינא וממילא משתלם כולי מהאי, ספק שמא כשיטת הרמ"ה דאף דשניהם בר חיובא אם אינו יכול להשתלם מהאי משתלם מהאי, וצ"ע:
שם במשנה בין נותנן מכאן ועד י' שנים, מדלא כתב הרע"ב אוקימתא דהש"ס דמיירי במלוה על המשכון דוקא דאין שביעית משמטתו, צ"ל דהרע"ב ס"ל כהפוסקים דפסקו כל"ב דהמלוה על עשר שנים אין שביעית משמטתו, וקשה לי דלמאי צריכות לל"ק לאוקמי במלוה על המשכון, הא בלא"ה נימא דלא הפסידו לו הכל דהא מסתמא יעשה המלוה פרוזבול. ועיין בריטב"א דהקשה הא יהא נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד. ותירץ (דרבא) [דר"כ] לא ס"ל האי דינא. אבל מ"מ קשה כנ"ל דהא מסתמא יעשה המלוה פרוזבול ויגבה חובו וצ"ע. (אפשר דלדעת רש"י נכלל במוסר שטרותיו. ולתוס' קתני דבר דמדאורייתא אינו משמט עיין בדברי רבינו בשביעית פ"י מ"ד, ובכתובות פ"ט מ"ט. וד"ל):
תוד"ה מעידין ועי"ל שאומרת גירשתני כו', אבל היכא דאיכא עדים וכו', ואף דאם לא העידו היתה נאמנת, מ"מ הפסידו בעדותן דאם לא העידו באמת לא היתה יכולה להעיז. מהרש"א. ולענ"ד בפשוטו כיון דקודם עדותן לא היתה אומרת גרשתני ואנן דנין השתא דאינה מגורשת והבעל פטור ממילא בעידנא דאסהידו עדיין לא נתחייב הבעל ממון וכיון דאנו דנין השתא דאינה גרושה מה בכך דהיתה יכולה להפסיד הבעל בשקר וכי בשביל זה יפטרו העדים, ודוק. (עיין בתוס' יבמות דף קט"ז סע"א ודו"ק), ובעיקר דברי תוס' תמוהים לי דלמאי צריכים לבא מדין מחילה דלפי זה מיירי ע"כ באומרת מיד גרשתני דאי לאחר שהעידו העדים מה בכך דמחלה הלא העדים בעדותן הפסידו לה שאר כסות ועונה וכי בשביל שמחלה אחר כך יפטרו העדים מלשלם לה. וגם יצטרך לומר דמתני' דלא כר"מ דס"ל דדבר שבממון תנאו בטל ולא מהני מחילתה. ואמאי לא אמרו בפשיטות דהיא אומרת אחר כך שגירשה בפניהם ושפיר מסהדי והמזימים משקרים, או שאומרת שגירשה בפני עדים אחרים מקודם שהעידו אלו כיון דמודית שהעדים העידו אמת או שמקודם נפטר לה א"כ לא נפסדה בעדים אלו וא"צ לשלם לה מדין הזמה דהא מודית דכבר נפסדת בשכ"ו מקודם. וצ"ע. (ואף דבאמת אינה מגורשת ומוכרחים לסברא דמחלה. אך קושית רבינו כיון דמודית אין כאן חיוב על העדים וד"ל):
במקו"א כ' בזה"ל:
ק"ל לפ"ז לא אתי' מתני' כר"מ דס"ל בדבר שבממון תנאו בטל ולא מהני מחילתה, וכן זהו רק באומרת מיד גרשתני כשבאו העדים דאם אומרת אח"כ מה בכך דמחלה אחר שהעידו וכי בשביל כך אין צריך לשלם לה שהפסידו אותה בעדותן דבאותה שעה שהעידו הי' מגיע לה שאר כסות ועונה, ואמאי לא כתבו בפשוטו דהיא אומרת אח"כ גרשתני בפני העדים אלו שגירשה ביום ב' דהיא מודית שהם אמת והמזימים שקר והעיד' לה האמת או אף שלא בפניהם מ"מ היא מודית שבעידנא דמסהדי לא הי' מגיע לה שכ"ו שנתגרשה, ולפי דבריה א"צ לשלם לה ההזמה, וצע"ג:
ועי' במהרש"א. ולענ"ד בלא"ה לק"מ כיון דעכשיו אין אנו דנין אותה לגרושה ואמרי' דטענה בשקר א"כ היתה מוציאה הכתובה בגזילה ממנו ובטענה זו אין העדים נפטרין, ודו"ק:
דף ג:
הב"ע במלוה על המשכון וכו'. ק"ל למאי צריך לומר דמיירי בהכי הא בפשוטו י"ל דלא הפסידו לו הכל דהא מסתמא המלוה יכתוב לו פרוזבול ויגבה. והריטב"א הק' דהא יהא נאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד, ותירץ דר"כ לא ס"ל להא דינא. אבל מ"מ יקשה כנ"ל דהא יכול לעשות כן ולגבות חובו. וצע"ג:
שם האומר לחבירו ע"מ שלא תשמטני שביעית כו'. בפאה פ"ו מי"א אם אמר הריני קוצר ע"מ מה שאני שוכח אני נוטל יש לו שכחה כתב הרע"ב משום דמתנה עמש"כ בתורה ותנאו בטל. וקשה לי דמה צורך לזה, לו יהא דבעלמא תנאו קיים, הא תנאי שייך רק שעושה המעשה על תנאי שבאם לא יתקיים התנאי לא יתקיים המעשה, כמו מקדש ומגרש ומוכר ע"ת. אבל הכא עם מי מתנה. ומה שייך לתלות קצירה על תנאי, דאיך שייך לומר דאם לא יתקיים התנאי לא יהיה הקצירה קצירה וצ"ע. ובההיא דע"מ שלא תשמיטני שביעית י"ל דהתנאי אם תרצה להשמיטני יהיה המעות למפרע רק דרך פקדון, ובההיא דע"מ שאין לך עלי אונאה היינו ג"כ דאם ירצה הלוקח שיחזיר לו אונאתו ויהא המקח קיים התנה דלא יהא מקח למפרע ותבטל המקח. ובמציל מתוך הנהר (א"ה, עי' ב"מ ל' ע"ב) דאם יש ב"ד יתנה בפני ב"ד, היינו רק הודעה שאינו רוצה להציל בשכר כפועל בטל דניחא ליה טפי בעבידתא ולהרויח הרבה וממילא מגיע לו שכרו משלם:
ואני נבוך ביותר בע"מ שאין לך עלי אונאה לא היה כלל בדרך תנאי רק שאינו רוצה למכרו רק בזכות זה שלא יהיה עליו אונאה ומשקבל עליו הלוקח הוי כסילק עצמו הלוקח מדין חזרת אונאה, וכן בשמיטה אינו רוצה להלוות לו רק בזכיה זו שלא ישמטנו שביעית והלוה קבל עליו כן. ואף על פי כן לא מצי מסלק נפשו מזה נגד ד"ת, וכההיא דכתובות ר"פ הכותב דו"ד אין לי בנכסיך דג"כ מקרי מתנה על מה שכתוב בתורה אם חכמים עשו חיזוק כשל תורה, אף דאינו בדרך תנאי כדכתבו התוס' שם מדלא התנתה היא עמו, ואך העומד לנגדי דברי תוס' שם דף נ"ו בע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה דהקשו דהא לר"מ בעי' תנאי כפול ולפי הנ"ל אינו בדרך תנאי, רק שמקדשה בגרעון זכות זה שלא תהיה עליו חיוב שאר כסות ועונה. ודברי תוס' דלא נחתי לזה צע"ג. [א"ה. עי' בתפא"י פאה שם]:
שם דתנן שלשת לוגין מים כו' ונפלו למקוה לא פסלוהו. כתב הרע"ב (בפ"ז דמקואות) הואיל והן נראין כיין, וקשה לי הא מסקינן דרבא פשיטא ליה דגרסי' הכא חסר קורטוב דלת"ק לא אזלי כלל בתר חזותא אלא בשיעורא, [והא דקתני כלל הרישא כיון דאפילו בנפל חלב דמראהו כמים לא פסל מכ"ש בנשתנה מראה. צ"ל דנקט לרבותא דאפילו בנשתנה מראה מ"מ דוקא חסר קורטוב], וריב"ל ס"ל דתליא הכל בחזותא. אלא דר"פ מספקא לי' דשמא קורטוב גרסינן וריב"נ פליג רק אסיפא וא"כ אמאי כתב הר"ש והרע"ב בפשיטות דלת"ק תליא ג"כ בחזותא כיון דלר"פ מספקא ולרבא פשיטא הו"ל למנקט כרבא, ובפרט למ"ש הריטב"א דלר"פ ע"כ לא שמיע ליה ברייתא דר"ח אמר הורידו את המקוה אבל רבא שמיע לי' ומשו"ה פשיטא לי' דחסר קורטוב גרסינן דאל"כ ר"ח דלא כמאן. וא"כ בודאי הו"ל למנקט כרבא וצ"ע:
ומ"מ לדינא י"ל דקיימא לן דלא פסל בחדא לטיבותא או מחמת חזותא או מחמת דבצר שיעורא, היינו דרב פסק דבג' לוגין שלימים כשר בחזותא דפסק כריב"נ, י"ל במה דפסק להדיא כריב"נ אבל לענין בצר לי' שיעורא קי"ל כת"ק דכשר:
דף ד:
גמרא מה למוציא שם רע שכן לוקה ומשלם. קשה לי דהיא גופה נילף דלוקה ומשלם אלא דליכא למילף כן דמה למש"ר שכן קנס, וא"כ לפרוך בקיצור מה למש"ר שכן קנס, ואי דפירכת הש"ס דאם ילפינן ממש"ר נילף ג"כ דלוקה ומשלם א"כ הו"ל למנקט אי הכי יהא ג"כ לוקה ומשלם, אבל לא בהך פירכא מה למש"ר, ולפי תירוצם בתוס' כתובות דף ל"ב בשם הריצב"א דרבנן דר"מ ס"ל דאף אם עדים זוממין קנסא מ"מ אינו לוקה ומשלם דס"ל דכדי רשעתו משמע גם בממון ומלקות ניחא, דלענין אין בו מעשה פרכינן דמה למש"ר דלוקה ומשלם משא"כ בעלמא דאמעט מכדי רשעתו, אבל לתירוצם קמא דתוס' שם וזה שיטת תוס' הכא בסוגיין דאי אמרי' עדים זוממין קנס ילפינן ממוציא שם רע יקשה כנ"ל:
במקו"א כ' בזה"ל:
ק"ל דאיך שייך לעשות בזה פירכא נימא דהיא גופא נילף, ואם נימא דא"א למילף כן דמה למש"ר שכן קנס א"כ לפרוך בקיצור מה למש"ר שכן קנס, ואי דפירכת הש"ס כיון דלא מצינו דס"ל לר"י דלוקה ומשלם מוכח דלא ילפי' ממש"ר, זהו אינו במשמע דהו"ל למפרך א"כ נלמוד ג"כ דלוקה ומשלם אבל לא בדרך פירכא, ולשיטת תוס' כתובות ל"ב בשם ריצב"א דרבנן דר"מ ס"ל דאף אם עדים זוממין קנסא מ"מ אינו לוקה ומשלם דס"ל דכדי רשעתו משמע אף לממון ומלקות, ניחא, דלענין אין בו מעשה עושי' מזה פירכא דמה למש"ר דלוקה ומשלם ובעלמא אין לוקה ומשלם משום דכדי רשעתו, אבל לתירוצא קמא דתוס' דשם וזהו שיטת תוס' בסוגיין דאי אמרי' עדים זוממין קנס ילפי' ממש"ר ולא דרשי' כדי רשעתו לממון ומלקות יקשה כנ"ל, וצע"ג:
שם ורבנן האי לא תענה ברעך עד שקר מאי דרשי ביה. משמע דס"ד דהש"ס דלרבנן ליכא מלקות משום לא תענה, וקשה לי הא בבן גרושה מפורש דלוקין ואיצטריך בזה לא תענה, ואי דפירכת הש"ס דלילקי שמונים חד משום כאשר זמם וחד משום לא תענה, הו"ל למנקט כך הקושיא דכמו דבבן גרושה לוקין משום לא תענה לילקי הכא שמונים, אבל לשון האי לא תענה ברעך עד שקר מאי דרשי ביה הוא מוקשה:
בתוס' למשניות כ' בזה"ל:
לא זכיתי להבין דמשמע דס"ד דהש"ס דס"ל לרבנן דליכא מלקות משום לא תענה, הא בבן גרושה באמת לוקים, ואצטריך לאו דלא תענה לזה, ואם דפירכתא דבמעידים שחייב מלקות והוזמו דללקו שמונים ומתרץ דההיא לאזהרה לעדים זוממין היינו דלוקה משום כאשר זמם הוצרך הלאו לזה לאזהרה ללקות משום כאשר זמם ואינו לוקה על לא תענה בפ"ע, הו"ל למיפרך הכי כיון דבב"ג לוקה לילקי בזה שמונים, אבל לישנא דל"ת מאי דרשי בי' אינו מובן, וצע"ג:
גם קשה לי בדברי תוד"ה ורבנן וא"ת דלא לילקי משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכו' וי"ל דעדיפא מינה משני, משמע דהו"מ לתרץ כן אלא דעדיפא משני, ותמוה לי איך אפשר לתרץ כן, א"כ בבן גרושה אמאי לקי, וכן לתירוצם דעדיפא משני עדיין יקשה אמאי לקי בב"ג הא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, וכן במה דהקשו דלמ"ל כדי רשעתו למה לא הקשו על גוף הדין דאמאי לקי בב"ג, וצלע"ג:
תוד"ה הא, עי' מ"ש בזה בחי' מו"ק דף ב' ע"ב:
תוד"ה ורבנן כו' משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. משמע דקושייתם דהו"ל לשנויי כן אלא דעדיפא מיניה משני, ולא ידעתי איך יכול לתרץ א"כ תקשי בבן גרושה אמאי לוקה. וגם לתירוצם דעדיפא מיניה משני עדיין קשה בב"ג אמאי לוקה הא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, וכן במה דהקשו דל"ל לטעמא דכדי רשעתו למה לא הקשו ביותר דאמאי לקי בב"ג, וכ"ז צ"ע:
דף ה.
גמרא רבא אמר בעינן כאשר זמם. עיין כתובות לה ע"א תוס' ד"ה רבא:
שם מהו דתימא ליחוש לגמלא פרחא קמ"ל. ולדעת תוס' יבמות קט"ז א' בשם הר"ר מנחם אם העדים מתרצים עצמם שהלכו בגמלא פרחא נאמנים, אלא א"כ שתקו, מדלא אמרו הכי ש"מ דבשקר העידו:
תוד"ה וכן וכו' אבל בעדות נפשות. תמיהני למאי הוצרכו לזה ולא בפשוטו דבממון אף דליכא עדים כלל אלא הוא בעצמו אומר לא כי אלא לויתי בע"ש או בב' בשבת מ"מ ליכא דין הזמה דהעידו בבר חיובא, דאף דבלא עדים לא הי' הב"ד יכולים לחייבו מ"מ הוא בעצמו שיודע האמת בר חיובא הוא ומוטל עליו לשלם, משא"כ בקנס דלקושטא דמלתא אינו מוטל עליו לשלם דכ"ז שלא חייבוהו ב"ד אינו מחויב כלל. ועיין תוס' כתובות דף ל"ג ע"ב ד"ה לאו. וכן בד"נ דבמה שיודע האמת שהרג לאו בר קטלא ואין עליו חיוב כלל להמית את עצמו וליכא חיוב רק עפ"י פסק ב"ד, והחילוק נראה נכון וברור בעזה"י, [א"ה. עי' בתוס' שנץ כאן]:
במקו"א כ' בלשון זה:
ולענ"ד היה נראה בפשוטו דגבי ממון כל שיודע בעצמו האמת שמחוייב ממון עליו לשלם מש"ה אמרי' שכבר היה מחוייב הממון, משא"כ במיתה דבידיעתו ובהודאתו אינו חייב מיתה ורק ע"י גמ"ד של ב"ד מתחייב קטלא. וכן בקנס דבעי' דוקא ירשיעון אלקים ובעוד שלא נתחייב בב"ד לא מקרי מחוייב ודו"ק:
עוד בהנ"ל בלשון אחר:
ק"ל למאי הוצרכו לכל זה לחלק דבעד"נ לא יתקיים העדות דבעי' דרישה וחקירה ולדבריהם בחבלות ג"כ לאו בר חיובא הוא, ואמאי לא בפשוטו דבממון אף דליכא עדי' כלל אלא שהוא עצמו אמר לא כי אלא בע"ש לויתי או בב' בשבת מ"מ ליכא הזמה דהעידו בבר חיובא דאף דבלא עדים לא הי' ב"ד יכולי' לחייבו מ"מ הוא בעצמו שיודע האמת הי' בר חיובא ומוטל עליו לשלם, משא"כ בקנס דאינו מוטל עליו לשלם דכ"ז שלא חייבוהו ב"ד אינו מחוייב כלל ועי' תוס' כתובות ל"ג ע"ב ד"ה לאו וכו' וכן בד"נ דל"ש דמוטל עליו להמית וליכא חיובא רק עפ"י פסק ב"ד מש"ה מקמי דגמר דין לא מקרי [בר] חיובא והחילוק ברור ופשוט מאד, וצלע"ג:
דף ה:
מתני' והרי אחיו קיים. וכתב הריטב"א לא דנפקא לן מאחיו דהאי ודאי שפיר מקרי לאחיו אף אחר מיתה וכדכתיב להקים לאחיו שם, קרבו שאו את אחיכם, ובגמרא לא נפקא לן רק מדכתיב כאשר זמם, וללמוד בק"ו אשר עשה אין עונשין מהדין, אלא לרווחא דמלתא נקטי רבנן ועדיין אחיו קיים ואע"ג דלא נפקא מלאחיו, ודכוותה טובא דנקט חד קרא במקום קרא אחרינא:
שם נמצא אחד מהן קרוב או פסול כו'. נסתפקתי בעדות נשים ונמצא אחד מהם גזלן דאורייתא דפסול לעדות אשה, אם בטל כל העדות, או דנימא דהך דמגזה"כ פסולים הם רק כמו פסולי עדות דקורבא וכדומה, אבל מ"מ לא חשידו לשקר ולא הורע חזקתייהו למחשדינהו למשקרים, וכיון דבעדי נשים כל פסולי עדות שבעולם שאינן מחמת עבירה כשרים להעיד א"כ י"ל דאם אחד גזלן לא יתבטל כל העדות, דמ"מ אינך העדים לא חשידי לשקר, והויין כפסול קורבא דכשרים לעדות נשים, אחר זמן רב ראיתי בספר בית מאיר כ"כ בקוצר אמרים בשם הגאון נודע ביהודא והוא השיג עליו, אבל לפי הנ"ל יש להסביר היטב:
אולם ביסוד הדבר דנמצא אחד גזלן דכשר דבעדי נשים לא אמרינן נמצא אחד פסול דכולם בטלים, לענ"ד ראיה בהיפוך מדברי הר"ן גיטין פ"ק בסוגיא דעצמך ונכסיך קנויים לך, דכתב דאם קרוב הביא גט שחרור כזה י"ל כיון דא"נ לומר בפני נכתב לענין הנכסים, א"כ גם לענין שחרור אינו נאמן דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ולפי הנ"ל יש חילוק טובא די"ל דהך מלתא דבטלה כולה הוא ג"כ גזה"כ דמתפשט הפסול בכולה, וכמ"ש הרא"ש להדיא פ"ק דמכות, דהוי כנמצא אחד מהן קא"פ, וא"כ לענין עדות דבפני נכתב דכל הפסולים שאינם מחמת רשעות דחשוד לשקר נאמנים יהיה הדין דנמצא אחד מהם גזלן דיתקיים העדות בשאר וכנ"ל, הכי נמי מה"ט לא אמרינן דבטלה מקצתה בטלה כולה אלא על כרחך דסבירא ליה להר"ן דאין לחלק דגם בע"נ אם נמצא אחד מהם גזלן בטלה כל העדות:
עוד בענין הנ"ל:
גם אנכי עמדתי ביסוד הזה זה זמן רב, באם עדים מעידים שמת וגזלן בתוכם, אם נידון בי' דין נמצא אחד מהן גזלן דבטלה כולה, והי' דעתי נוטה כמעט בהחלט דלא בטלה כולה, די"ל דמה דגזלן (פסול) [פוסל] לכל העדות, אין הטעם דגם אינך חשודים לשקר דמהיכי תיתי וכי בשביל שהוא חשוד הם יחשדו, אלא דגזה"כ הוא דפסולו נתפשט על כל העדות א"כ העדים אחרים הם לעדות זה בכלל פסולי עדות שאין חשודים לשקר כמו קרובים ונשים, וא"כ בעדות אשה דכל הפסולים שאינם חשודים לשקר כשרים לעדות זה, ה"נ במה שנפסלו ע"י צירוף הגזלן כשרים לעדות אשה, ושמחתי שכוונתי לדעת מעכ"ת דנקט כן בתכלית הפשיטות:
אולם העומד לנגדי דברי הר"ן פ"ק דגיטין, בסוגיא עבד שהביא גטו וכתב בו עצמך ונכסייך קנויין לך, שכתב דגם בקרוב שהביא הגט נאמן על עצמו ולא על הנכסים, והא דל"א עדות שבטלה מקצתה, כמו בכתב נכסים לשני ב"א ונמצאו קרובים לא' אמרינן דבטלה כולה, כדאיתא בירושלמי, דאפשר דהכא דגלוי מלתא הקילו, עיי"ש, והרי כל עיקר דינא דנתן נכסיו לב' ב"א ונמצא קרובים לא' דימה הירושלמי לנמצא א' מהם קא"פ הובא בהרא"ש פ"ק דמכות, וא"כ בגט שחרור דכל הפסולים כשרין, לכאורה בנמצא א' מהם פסול דהיינו גזלן כשר, מש"ה לא אמרי' דבטלה כולה, ופלגינן דיבוריה דלענין עצמו נאמנים ולענין הנכסים לא מהימנא וצע"ג:
הערה בנמצא אחד מהן קרוב או פסול. דנהי דעדות בטילה להאמין במגו דהיה שותק והי' מתקיים העדות באינך עדות:
רש"י ד"ה על אחת וכו' שמצינו מדה הטובה. עיין לקמן דף כ"ג ע"א ברש"י ד"ה על אחת כמה וכמה:
דף ו.
מתני' אחד דיני ממונות. עיי' שבועות דף ל"ה ע"א תוד"ה או:
שם הורג ורובע יצילו כו' במקיימי דבר הכתוב מדבר, ופירשו הרבה ממפרשים רש"י ותוס' בחד תירוץ דהם הבעלי דבר ולאו שם עדים עלייהו. וקשה לי הא חזינן בסנהדרין (דף ס"ז) אמר לשנים והן עדיו מביאין לב"ד, מבואר דהניסת אינו בכלל בע"ד. ושם עדות עליו. א"כ איך משכחת ניסת ע"י קרוב כדכתיב כי יסיתך אחיך בן אמך כו', הא הניסת יפסול העדים מדין נמצא אחד מהן קרוב או פסול:
תשובות רבנו על הנ"ל:
תו כתב על קושייתי (בסי' רי"א) דהיאך משכחת כי יסיתך אחיך דלק"מ דהא תוס' והרא"ש כתבו דמה דמשנינן במקיימי דבר הכתוב מדבר היינו דוקא הבאים להעיד. פשוט ופשוט דקושייתי לאינך שיטות וכפי מה דהי' ס"ל גם להתוס' והרא"ש בקושייתם דמקיימי הדבר היינו שהם בע"ד בעצמם דלא (ד)בעינן שיבואו להעיד וכדהקשו מכל גטין דעלמא, איך פרנסו דין מסית ע"י אחי' בן אמו:
מ"ש חתני נ"י על קושיתי במסית דקרובו דניסת יציל, דיש לומר דהקרא מיירי בגווני שלא ראה העדים שרואים אותם, ולא יצטרף עמהם בראיה, לענ"ד שזה צריך ראיה גדולה כיון דלר"י לא צריך כוונה להעיד י"ל דמה בכך דלא ידע מצירוף הראי' מ"מ כיון דבאמת ראו כא' פסול העדות:
כתב ידידי נ"י דדמי להאי דנרבע קרוב דאינו מציל דבמקיימי דבר וכו'. לפענ"ד מקיימי דבר היינו ההורג והרובע שהם בעלי המעשה לענשם, אבל בנרבע והרוג מקיימי' תי' הראשון שרבעו והרגו מאחוריו:
[מתוך תשובה בכתי"ק]:
ואולם י"ל דבנמצא א' מהם נוגע י"ל דגם בעדות לא נפסל כל העדות, דנוגע הוא בע"ד ואין עליו שם עדות כלל כמ"ש הרמב"ן דמה"ט מהני שיסלק נגיעתו ויעיד ולא מקרי תחילתו בפסול, אמנם גם שם יש הרבה חולקים דמקרי תחלתו בפסול, וע' בש"ך סי' ל"ד סקל"ב, ולדידהו י"ל דיש בו דין נמצא א' קא"פ, וצ"ע לדינא:
תוד"ה א"ר יוסי. [בתשו' כתב רבנו] מ"ש חתני ידידי ני' ליישב קושיית הכ"מ [פ"ב מהל' עדות ה"ג] דהקשה מנ"ל להרמב"ם דאשה וקרוב אינם מחייבים שבועה..:
ולענ"ד י"ל עוד ראיה להרמב"ם, מדאמרינן נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה, דמשמע דבטל לגמרי ואפילו שבועה ליכא, ומוכח דלענין שבועה מקרי ג"כ נמצא קרוב או פסול, דקא"פ אינו עד לחייב שבועה, וגם אפשר דהי' ראוי שהעדות יתקיים לגמרי אף לממון, כיון דשם עדות על הקרוב או פסול לחייב שבועה, והועיל בעדותו למקצת עכ"פ אינו פוסל לאחרים עמו, וגם אם הי' מחייב שבועה י"ל דממילא חייב ממון דאין הב"ד מניחין לו לישבע כיון דיש ב' עדים בלאו הקרוב או פסול, ותיכף כשישבע יעידו עליו הב' עדים כשרים שנשבע לשקר, ובזה הפרט אני מסתפק, ויש לי בזה אריכות דברים דנ"מ לדינא במודה במקצת ובאו ג' עדים וא' מהן קרוב או פסול, אם חייב הכל ויש בזה דין מתוך שאיל"מ דהב"ד אין מניחין לו לישבע דמיד יבואו ב' עדים הכשרים ויעידו שנשבע לשקר ויפסלוהו:
תוד"ה אמר רבא וכו' אבל לענין נמצא כו'. עיין סנהדרין ל"א ע"א תוד"ה שב"ש:
תוד"ה נרבע יציל וכו' ויש ליישב דמנרבע לרצונו פריך וכו'. תמוה לי דהא פירכת הש"ס רק לר"י דס"ל דאף בלא נתכוין להעיד פוסל והרי לר"י לשיטתי' דס"ל שם דהוזם לד"מ כשר לד"נ. ומבואר שם דלדידי' בודאי מומר אוכל נבילות בודאי כשר להעיד. א"כ לדידי' לכאורה גם נרבע כשר לד"נ. וצע"ג:
תוד"ה שמואל אמר, קשה איך מצינו כו', כד נדייק דתוס' נקטו בקושייתם דאיך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנין גט ולא הזכירו בדבריהם קדושין ואלו הרא"ש כתב איך תמצא קדושין וגיטין:
ולזה נראה דהטעם הוא, דהא בתשו' הרא"ם (ח"א סי' כ"ו) הביא בשם תשו' רשב"א לענין דרישה וחקירה דאפילו לרבי עקיבא דמצריך בעדי נשים ג"כ דרישה וחקירה, היינו דוקא כשבאים להתירה כדאמרינן כיון דשרי א"א לעלמא כנפשות דמי, אבל בעידי קדושין אע"ג דע"י עדותן מביאין את כל הבא עליה תחת בעלה בחיוב מיתה השתא מיהו לאו בנפשות מסהדי, עכ"ל. וכיון שכן דתוס' דרצו להקשות דהוי כנפשות מתרי טעמא, הא', מסברא כיון דבא לידי נפשות. ב', דשייך ביה הדרשא דג' דומיא דשנים דמה שנים נמצא אחד מהם קא"פ וכו' דדוקא בממון דשנים גופא ג"כ אינו בטל לגמרי, דע"א קם לשבועה משא"כ בגיטין, מש"ה נקטו בדבריהם רק גיטין דאלו בקידושין ליכא למפרך מטעמא קמא, דקדושין לא דמי לנפשות בזה, דלא מקרי בא לידי נפשות וכדדייקו בלשונם, דשריא א"א דיש בה מיתת ב"ד והיינו ממש כסברת רשב"א הנ"ל. אבל הרא"ש דהזכיר הקושיא בקוצר איך מצינו ידינו ורגלינו בקידושין וגיטין, י"ל דהיינו מכח הסברא שניה של תוס' הנ"ל דשייך ביה מה שנים וכו' דזהו גם בקדושין (ח"א סי' צ"ד, ועי"ש עוד):
מתוך תשובה בענין אם העדים לא נתכוונו להעיד [בשעת:
מעשה הקידושין] ואם הי' שם ג"כ קרובים:
עוד יש לצדד להקל כיון דהעולם חשבו לצחוק, א"כ העדים לא נתכוונו להעיד, ואם הי' שם ג"כ קרובים, מקרי נמצא אחד מהם קא"פ כיון דגם כשרים לא נתכוונו להעיד, כמ"ש הש"ך, ואף בלא באו יחד להעיד בב"ד מ"מ בקדושין דעדות משוי' לקדושין תליא באותו מעשה, וזה כמו העידו בב"ד וע"כ נמצא אחד מהם קא"פ לא נתפסו הקדושין, וידעתי דהב"ש סי' מ"ב סק"ח כתב בהיפוך, ולענ"ד בהריטב"א קדושין דף מ"ג ע"א ד"ה אתמר רב אמר כתב להדיא כנ"ל, דאף בלא באו להעיד בב"ד, מ"מ הקדושין בטילין, ולהב"ש קשה לכאורה מסוגיא דקדושין (דף ס"ה ע"א) איתיבי רבא לרב כהנא האומר לאשה קדשתיך, הא י"ל דמיירי שבאו עדים כשרים ופסולים והעידו בב"ד, ולגבי דידיה דאומר קדשתיך אסור בקרובותיה, דהא הקדושין נתקיימו, אבל היא דאומרת לא קדשתני אין הב"ד יכולים לפסוק עפ"י עדים אלא ע"כ כהריטב"א דהקדושין בעצמן בטילין:
עוד בענין הנ"ל:
עוד יש לחוש בנ"ד למ"ש הב"ש שם, דלהרא"ש דבעי דוקא הגדה, א"כ זהו רק דאין הב"ד פוסקים על העדות, אבל לענין קדושין דתיכף חלו הקדושין בשעת ראיה וא"כ במודים להדדי הוי כמודים שנתקדשה בפני עדים כשרים:
והוא לכאורה סברה עצומה וכמעט אין מקום לצדד בהיפוך, אף דהריטב"א פ"ב דקדושין בסוגיא דהן הן שלוחיו כ' בהיפוך דבקדושין כיון דתליא הכל במעשה הקדושין אם יחול תליא בראייה לחוד, וגם בלא הגדה בטלה כל העדות, מ"מ כיון דתוס' והרא"ש ס"ל דגם בקדושין בעי הגדה, ממילא קודם ההגדה כבר נתפסו הקדושין ואיך יתבטלו אח"כ:
מתוך תשו' בשיטת הרי"ף דבעי' שיכיר הכשר בפסולו של הפסול:
אולם מה דיש לחוש בנ"ד מאידך טעמא דכ' הח"מ דאולי לא ידע הכשר בפסולו דאידך וכדעת הרי"ף, ומה שדן ידידי הרב הנ"ל דלא שייך בנ"ד כיון דהיו כולם בעיר אחת ורגילי יחד מסתמא ידע מקורבתן וגם פסלות זו של קורבא תרי גיסי ידוע ומפורסם לכל, וא"כ גם דלא ידע הדין דנמצא א' קא"פ דנתבטל כל העדות ולא ידע דתתבטל העדות, מ"מ לא תלי בזה, כיון דעכ"פ ידע דמצרף עצמו עם פסול (כמ"ש הש"כ ססי' ל"ו והשיג על מהר"ם אלשאקר):
לענ"ד יש לדון בזה טובא, נהי דהאמת כן אם היה העד קרוב להמקדש, אבל בנ"ד דהעדים קרובים זה לזה וכל הא' לעצמו כשר וגם בצירופן מהראוי הי' דהויין עכ"פ כע"א וכל א' כע"א, אלא דאין עולין לשנים ורק מחמת הדין דנמצא א' קרוב או פסול פוסל זה את זה, וא"כ לפי"מ דלא ידע הכשר הדין הזה דנמצא אחד קא"פ, לדעתו צירף עצמו לכשרים דהם כשרים אלא דאין נחשבין לשנים:
במקו"א כתב וז"ל:
דלשיטת הרי"ף דבעינן שיכיר בפסולו, י"ל דכיון דאין העד קרוב לבע"ד אלא שהעדים קרובים זל"ז, הגם דהכיר בקורבתם כיון דלא ידע הדין, דנמצא א' קא"פ עדותן בטלה, ממילא לדעתו העדים הקרובים זל"ז אינם פסולים בעדות זה, רק דאין מצטרפים להיות כשנים וכל אחד מהן כשר ומקרי לא הכיר בפסולו, הנה האמת כדברי הגאון אבד"ק גלוגא נ"י, ד' יאריך ימי' ושנותי' בטוב, דמשמעות ד' הש"ך אין נוטים כן, אך מ"מ ליכא ראי' ברורה בסתירת דבר זה, ובפרט מ"ש הגאון נ"י דבתשו' פרח מטה אהרן מבואר דאינו מחלק בזה, אחרי דהגאון פמ"א הוא מגדולי האחרונים שבאחרונים אין לבנות דיק על זה במה דלא נחית לחלק בכך, ואולי אם הי' מעלה בדעתו זה החילוק לא הי' דחהו בקש, אך לאשר אני רואה דגם מסברא לא ניחא לי' לידידי הגאון אבד"ק גלוגא נ"י חילוקי בזה. אלא דבדרך רווחא דמלתא כתב לסייע ממשמעות הש"ך ומדברי פמ"א, בזה בטלה דעתי הנמוכה והחלושה נגד דעתו הגדולה של הגאון נ"י:
דף ו:
מפי התורגמן. וכן לענין הבעלי דינין שלא ישמעו הב"ד טענותיהם מפי המתורגמן. (רמב"ם פכ"א מה"ס, והר"ן רפ"ד דשבועות):
שם ואמר רבא מתרה שאמרו. עיין סנהדרין ע"א ע"א ברש"י ד"ה מתרין בו וצ"ע:
שם תוד"ה הרי, [בסנהדרין דף ט' ע"ב כתב רבינו וז"ל. ומ"ש שבני חותנו הגאון מוהר"ש נ"י אמר דבהוזם אחד כל העדות בטל, דהוי כנמצא אחד מהם קרוב או פסול, לענ"ד אין זה ברור כיון דהוזם ולא נצטרפו בראיה, ובג' עדים והוזם אחד אפשר דתתקיים העדות בשאר, ואולם לענ"ד דבנפשות דבעינן שיראו כא' ועדות מיוחדת פסול, וא"כ מעידים שראו יחד העדות וכיון דאחד הוזם השני העיד בשקר שראה עמו לחייב מיתה. וזה מספיק גם כן על הקושיא דלפוסלם לעדות באנו, דבהוזם האחד מהם גם כן השני פסול]:
עוד בענין הנ"ל:
לכאורה באמת טעמא בעי בהכחשה בחקירות בד"מ אמאי לא הוי כע"א לחייב שבועה, הא עכ"פ חד מינייהו הוי עד כשר וכן יש לעיין במה דפסק הרמב"ם (פ"ב מהל' עדות) היו עדים מרובים ואחד מהם הוכחש בחקירות עדותן בטילה, אמאי לא אמרינן דאין דבריו של אחד במקום שנים, ויהיה זה שהוכחש בחקירות כאלו הכחיש האחרים ואמר לא הרג, דלא היה מועיל להכחיש האחרים, וצ"ל דכך היא המדה דכיון דאינו מכחיש גוף העדות מגרע גרע, דיש עליו ג"כ שם עד, והוא מכלל העדים על אותו מעשה, וכיון דהוכחש בחקירות הוי כנמצא אחד מהם קרוב או פסול דבטל כל העדות, וכ"כ בתשו' הר"מ פאדווע (סי' ל"ב) וז"ל, ועוד דודאי ע"א אינו מכחיש שנים כשהוא סותר אותם בעיקר הדבר דאין דבריו של אחד במקום שנים, דדוקא בדרישה וחקירה ששלשתן הן עדות אחת בעיקר הדבר רק בבדיקות וחקירות אין מכוונים, פוסל אחד את השנים, דעדות אחת היא, וצריך שיהיו מכוונים, כדמשמע בפרק היו בודקים, וכן יראה מהרמב"ם (פ"ב מה"ע) ואין הדבר צריך לפנים, עכ"ל, ומה"ט ניחא דאפילו שבועה ליכא דשניהם שם עדים עליהם, והוי כנמצא אחד מהם קא"פ דבטל כל העדות. [א"ה וע"ע בח"ד סי' ל"א בענין הכחשה בחקירות]:
תוד"ה בדיני, עי' בתשו' ח"א סי' ק"ד:
פרק ב - אלו הן הגולין:
דף ז.
מתני' אלו הן הגולין. נראה דמעיקר הדין החיוב גלות רק בזמן שיש ערי מקלט שיגלה וישב בערי המקלט וכמו שנראה כן מלשון הרמב"ם רפ"ה מהלכות רוצח, וכנראה דמשום זה לא נזכר בשו"ע דיני גלות בכלל ובפרט, [מתוך תשו']:
דף ז:
גמרא בבלי דעת פרט למתכוין. עיין לקמן דף ט' ע"ב ובתוס' שם ד"ה ור"י:
שם מה יער רשות. עיין לקמן דף ח' ע"א:
דף ח.
מתני' אם יש רשות לניזק. עיין ב"ק דף ל"ב ע"ב תוד"ה דלא סגי:
שם מה יער. לעיל ז' ע"ב:
שם הכא מענייניה. עיין סוטה דף מ"ה ע"א:
דף ח:
רע"א אינו צ"ל חריש של שביעית כו', כתב הרע"ב ואם אינו ענין לשבת בראשית שכבר נאמר ששת ימים וכו', משמע דמכח יתורא הוא דלא מוקמינן על שבת אבל קשה לי דמנ"ל למדרש דקאי על תוספת שביעית דלמא קאי על תוספת שבת בראשית:
וברש"י ר"ה דף ט' ע"א כתב דע"כ אע"ג דרישא דקרא בשבת קאי דכתיב ששת ימים תעבוד, סיפיה אשביעית קאי דאי אשבת חריש וקציר הוא דאסור שאר מלאכות מי שרי עכ"ל, ומ"מ עדיין קשה לי קצת דדלמא קאי על תוס' שבת ולא רצה התורה לאסור בתוס' שבת רק מלאכת חרישה וקצירה ולא בשארי מלאכות:
שם ממאי דחרישה דרשות וכו' איתיבי' רבינא לרבא יצא האב. תמוה לי דלמא מ"מ כיון דעתה לא גמיר בכלל מצוה הוא ועכ"פ מצוה קצת, אלא דבלימוד דבחריש וקציר אמרי' מה חריש דלא הוי מצוה החלטית דאם מצא חריש אינו חורש אף קצירה כה"ג, יצא קצירת העומר דהוי מצוה יותר ולגבי חרישה מקרי זה מצוה יותר, אבל בגלות אמרי' דמה חטיבת עצים רשות גמור אף כל רשות גמור, יצא מכה בנו דעתה דלא גמיר הוי עסק מצוה ולגבי רשות גמור הוי זה מצוה, ואם הקושי' דחטיבת עצים ג"כ משכחת דחוטב לצורך סוכה וכדאמרי' בל"ק, א"כ לקשי' לי' מיניה וביה בלאו ההיא דחרישה, איך דרשת מה חטיבת עצים רשות הא משכחת בחוטב למצוה, ואי דמצא חטוב אינו חוטב ה"נ באב לבנו דאם גמיר א"צ להכות וכדפריך באמת בל"ק, אבל למפרך מחריש על גלות אינו דמיון לכאורה, ואולי דזהו באמת מה דאמרי' הדר אמר רבא לאו מלתא הוא דאמרי דבפשוט אינו מובן מה חידש בזה יותר מדמעיקרא, ולזה נראה דמעיקרא הי' אומר בלשון כיון דאם מצא חרוש אינו חורש לאו מצוה דהי' במשמע דדנין בלשון מה חריש דאינו מצוה וכדקאמר במתני' מה חריש רשות, ולזה פרכי' ממכה בנו, ולזה הדר דבאמת דמ"מ מצוה הוא אלא דאמרי' מה חריש דאם מצא חרוש אינו חורש והיינו דאמרי' דקצירה דומי' דחריש שיהי' לפעמים אינו הכרח לכך אבל קצירת עומר דהוא תמיד הכרח לכך לא דמי לחרישה דתמיד הוא רשות ועדיין צ"ע. וה' יאיר עיני:
שם עבד בר עדות הוא. לכאורה קשה הא עבד כשר לעדות אשה שמת בעלה כדאיתא ספ"ק דר"ה, וא"כ משכחת דהעבד העיד מת בעלה ובא לחייב בעלה להגבות האשה כתובה ואח"כ באו עדים והכחישו אותו דאין על העדים חיוב ממון דמצד הזמה הוא רק בעמנו הייתם אבל לא בהכחשה, ומצד גרמי הא באמת לא נפסד הבעל כיון דהוכחש ובזה לוקין משום לא תענה דהא ל"ש מאי חזית דסמכת, דהא הוי תרי לגבי חד, וגם משכחת בבא הבעל והכל מכירין אותו כדאמרי' בב"ק (ע"ד ע"ב) דבא הרוג ברגליו, וצע"ג. ואולי י"ל דגבי ל"ת כתיב עד שקר זה דוקא אם הי' שם עד עליו, אבל עבד אין שם עד עליו, אלא דחכמים הימנוהו משום דייקא:
דף ט.
אומר מותר קרוב למזיד כו', [בענין אומר מותר כתב רבינו בתשו' ע"ד השואל] שתמך יסודו על המהרי"ק (כלל ס"ח) שכתב באשה שזינתה דסברה דאין איסור בדבר, דמ"מ אסורה לבעלה, דקרא דומעלה בו מעל היינו דמ"מ מעלה באישה, מבואר דבלא"ה היתה מותרת, וס"ל למעכ"ת דמוכח מזה באומרת מותר ל"ש לומר דהו"ל למידק ואמרים לגבה מאי הוי לה למיעבד, זה אינו, הא', הא קיימא לן כרבא במכות דאומר מותר קרוב למזיד, דהו"ל ללמוד, א"כ מנ"ל לומר דעדיף זה מנמצאת איילונית דאמרינן דהוי ליה להמתוני', ומעכ"ת כתב לדייק מדברי רש"י מכות דדוקא במצוות מפורשות אמרי' הכי לענ"ד אין זה כוונת רש"י אלא דר"ל דאומר מותר בדין שייך דהו"ל ללמוד, משא"כ באבימלך דאברהם אמר אחותי היא, מש"ה הסביר רש"י דהו"ל ללמוד דרך ארץ וכדמפרש ואזיל, אכסנאי שבא לעיר וכו'. ובתוס' (דף ז' ע"א ד"ה פרט לאומר מותר) מבואר דס"ל דחלב ושבת דמו לגלות אלא דחלקו דבגלות הוא דממעטין מדכתוב תרי זמני בשגגה:
שם איתיבי' רבא לר"ח הנך מת. לא זכיתי להבין דהא בכל שהב"נ מצווה חייב מיתה על שוגג וכן בגר תושב שהרג ישראל בשוגג דנהרג, וממילא גם אומר מותר שהוא שוגג אף לר"ח דאומר מותר אנוס היינו לענין גלות כיון דכתיב כמה פעמים בשגגה ממעטי' באומר מותר דהוא קרוב לאונס, אבל בעלמא בשבת וכדומה חייב חטאת באומר מותר וכמ"ש תוס' לעיל (דף ז' ע"ב) ד"ה אלא פרט לאומר, וא"כ ב"נ נהרג עליו, וגר תושב שהרג ישראל גם באומר מותר נהרג, אבל דבהרג גר תושב דמעטי' רחמנא דבשוגג אינו נהרג כיון דרבי קרא שהערי מקלט לבני ישראל ולגר תושב, א"כ אפקי' רחמנא בהך דינא דלא יהא נהרג, ומשו"ה באומר מותר דקרוב לאונס יותר פשיטא דפטור ממיתה וגלות נמי אינו חייב דאומר מותר פטור מגלות, כך נראה ביסוד הענין, ואם כן מאי פרכי' מהנך מת דהתם היא איסור אשת איש דבכל מה דב"נ מצווה, נהרג גם אומר מותר וכמו בגר תושב שהרג ישראל וכדמפורש בתוס' ד"ה כסבור בהמה וכו', וצ"ל דנמצא אדם גר תושב והיינו [דאם] נמצא ישראל הי' הגר תושב חייב מיתה עליו אף דמדמי' זה לאומר מותר, הרי באומר מותר רק בגר תושב שהרג תושב, וא"כ איסור א"א דמי להורג ישראל ובשאר דברי' שהב"נ מוזהר, וצלע"ג:
דף ט:
תוס' ד"ה נשמט וכו' דהוי רביה. כדאיתא שבת דף קמ"ז ע"ב:
דף י.
גמרא כי הא דרב חסדא. עי' שבת דף ל' ע"ב:
רש"י ד"ה רב אשי וכו' גרסי' ללמוד, רצה לתרץ דלמה הקדים ראשון דברי רב אשי לדרבינא הא רבינא קשיש מיניה לזה כתב רש"י דדברי רב אשי ללמוד ודרבינא ללמד מש"ה נקט כסדר ללמוד ואח"כ ללמד:
דף י:
גמרא זה שהרג במזיד נהרג. עי' סוטה דף ח' ע"ב תוס' ד"ה מי:
דף יא.
גמרא ר"י ור' נחמיה חד אמר. עי' ב"ב ט"ו ע"א:
שם ספר שתפרו בפשתן. עי' מגילה דף ח' ע"ב ודף י"ט ע"א:
דף יא:
נגמר דינו. עי' יומא דף ע"ג ע"א תוס' ד"ה וכולן:
שם מתני' וכל אדם חייבי' עליו, איכא דגרסי אין חייבי' עליו, ויש להביא ראיה לגרסתם מהא דלקמן י"ב ע"א והתני' במזיד נהרג בשוגג גולה, ואם לפי הגירסא במתני' חייבי' עליו דלמא הברייתא אתי' כרבי עקיבא, אע"כ דעיקר הגרסא במתני' אין חייבי' עליו:
ובההיא ענינא תמיה לי דברי הרמב"ם בפ"ה מהל' רוצח הל' י"א דהביא סיפא דברייתא וז"ל יצא חוץ לתחום עיר מקלטו בשגגה כל ההורגו בין גואל הדם בין שאר אדם גולה על ידו. ותמוה דלא חילק בין שוגג למזיד, וצ"ע:
תוד"ה אפי' וכו' לא חל הנידוי כלל מעיקרו. עי' כתובות דף ס"ט ע"א תוס' ד"ה ובשמתא:
דף יב.
רש"י ד"ה טעה יואב וכו' ולא מעל מזבחי. עי' יומא דף פ"ג ע"א ברש"י ד"ה ולא מעל מזבחי וצ"ע:
ד"ה ה"ג אלא וכו' ואינו מוזהר על כבודו. עיין בדרשות הראנ"ח פרשת תולדות:
דף יב:
רב אשי אמר מאי אחר הנוף כו' ברמב"ם פ"ח מהלכות רוצח הי"א אילן שעומד בתוך תחום ערי מקלט ונופו נוטה חוץ לתחום משיגיע תחת הנוף נקלט היה עומד חוץ לתחום ונופו נוטה לתוך התחום משיגיע לעיקרו נקלט כו' וכתב הכ"מ משנה שם כו' ואסיק רב אשי מאי אחר הנוף אף אחר הנוף ופרש"י כו', אבל ק"ל דהא לא איצטריך רב אשי לשנויי הכי אלא לר' יהודה אבל לרבנן שפיר מפרשא מתני' כפשטה שהכל הולך אחר הנוף כדמפרש טעמייהו בגמ' ערי מקלט בדירה תלה רחמנא כו' ולמה הניח רבנן ופסק כר' יהודה כו' עכ"ל, וכתב ע"ז רבנו וז"ל קשה לי הא רש"י כתב להדיא דר"א דמתני' דמכות וברייתא דערי מקלט ר"י הוא ולחומרא, הרי דאף לרבנן לא אזלינן בתר נוף דערי מקלט דשינויא קמא לחלק דבדירה תלוי ליתא, ועי' במהרש"א, וא"כ הוא בהיפוך לרבנן לא אזלינן אפילו לחומרא בתר נוף, ועי' פ"ד מעשר שני, וצ"ע:
שם רש"י ד"ה עיקרו בפנים כו' אא"כ פדאו וכו'. וקשה לי דמהיכן הכריח רש"י כן דלמא מה דאמרי' בלא פדייה היינו כפשוטו דלא מצי לאכול בפנים בעיקרו בלי שפודה תחלה שם בעיקרו. דנהי דלא מצי לפדות שם להוציאו אבל מ"מ י"ל דיכול לפדות לאכלו שם, דבממה נפשך אם תתפוס החומרא לדונו כבחוץ מהני הפדיה ואם תתפוס החומרא לדונו כבפנים ולא מהני הפדיה ממילא מותר לאכלו כיון דהוי כבפנים. ולא אזלינן בתר תרי חומרי דסתרי אהדדי לאסור לאכלו דהוי כמבחוץ והפדיה לא מהני דהוי כבפנים וצ"ע:
פרק ג - אלו הן הלוקין:
דף יג.
מתני' אף חטה אחת כברייתה, [הקשו התוס' בחולין דף צ"ו דא"כ תרומה היאך עולה בק"א הא אמרי' גבי גיד הנשה דבריה לא בטלה, וכ"ת דהתם היינו טעמא דכשנולד נולד האיסור עמו, כמו גיד שרצים ואבר מן החי ועופות טמאים, אבל תרומה מותר עד שימרח אכתי ערלה וכלאי הכרם לא ליבטלו], ותמוה לי דמה"ט גם טבל לא יהי' בריה דהא קודם מירוח לא חל איסור טבל וצלע"ג:
דף יד.
גמרא רבא אמר אתרו ביה לקטלא. עי' ברז"ה ורמב"ן סוף מסכתין:
שם ר"י סבר לאו שניתן. עי' סנהדרין דף ט' ע"א:
שם חייבי כריתות ל"צ התראה. עי' יבמות דף נ"ה ע"א ברש"י ד"ה לכרת נתנה. [א"ה וע"ע מש"כ בזה לק' ד"ה והנה עדיין]:
שם ודילמא אזהרה לקרבן כו'. מה דבדיק לן מר בדברי תוס' יבמות ד"ט א' ד"ה מה ע"ז וכו'. ולפי דבריהם דלרבי בעי זדונו כרת ולאו א"כ צריך אזהרה לקרבן, יהיה מוכח דסבר דבכרת ליכא מלקות, דהא הלאו צריך לאזהרת קרבן, או דיסבור דגם לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקה עי' היטב בסוגיא דמכות דף י"ג ב' וזה לא מצינו. וביותר הא הרמב"ם פ"ג מהלכות יבום נקט לדרשא דר' ולקחה ליבמה לפטור צרת ערוה, וא"כ ע"כ גז"ש דעלי' עלי' אתי' דלקרבן בעי' זדונו כרת כמבואר בסוגי' דיבמות דזה תלוי בזה, וא"כ ממילא בעי' ג"כ זדונו לאו ומ"מ פסק הרמב"ם דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דאין לוקין, ובכרת לוקין, וישאר קושית הש"ס במכות הא הלאו ניתן לאזהרת קרבן:
לענ"ד במה שראוי להעמיד על כוונת תוס' הנ"ל במ"ש תדע דבפרק בתרא דמכות וכו' ולא ממעט להו מדלית בהו לאו, משמע דהראיה מדלא קאמר התרצן דבעינן דומיא דע"ז דאית ביה לאו, וכן מפורש יותר בדבריהם יומא דף פ"ה ב' ד"ה חוץ מפורק עול, ולכאורה דבריהם תמוהים דאיך שייך דיתרץ כן הא כל זה עיקר המכוון לתרץ דהא בעי' אזהרה לקרבן, אלא דבפסח ומילה הא דבעי' דומיא דע"ז דבשב וא"ת, ואיך הו"ל לשנויי דבעי' דאית ביה לאו, א"כ בעי' אזהרה לקרבן וכדעת המקשן, והו"ל לתוס' למנקט ההוכחה בפשוטו דהא מסקינן דקרבן לא בעי' אזהרה, וגם מה זה ענין הוכחה ומשמעות בדבר המפורש בסוגיא שלא בעי' אזהרה לקרבן וזה תמוה מאד:
ולזה נלע"ד ברור דכך הוא היסוד דהא מה דאמרינן לאו שניתן לאזהרת מב"ד דאין לוקי', דאזהרה צריכי' לעונש מיתה, בודאי אינו בדרך הוכחה כיון דבכל חייבי מיתות אית בהו לאוין, דדלמא הלאוין שבהם הוא למלקות, אלא דכך קים להו לחז"ל מסברא או מגמרא דא"א לענוש למיתה בלא אזהרה תחלה, וא"כ י"ל דגם לר' אפשר לענוש קרבן בלי אזהרה תחלה, אלא כיון דגזרה חכמתו ית' לחייב קרבן בעבירות ידועות כמו חלב ושבת ועריות וכדומה ולפטור בעבירות ידועות בפסח ומילה ומפר בריתו ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה, וכיון דבאמת בהנך עבירות שרצתה התורה לחייב קרבן יש בהן לאו משום חיוב מלקות, לזה בכדי שלא להצריך לפרש ביחוד בכל עבירה חיוב קרבן שבה, לזה גלתה לנו התורה ע"י גזירה שוה דעלי' עליה דנדע המקומות שחייב עליה קרבן, דהיינו אותן שיש בזדונו כרת ולאו, כיון דבאמת כן שבאותן עבירות שרצתה התורה לחייב בהן קרבן יש בהם כרת ולאו, אבל לא דהלאו סיבת קרבן, דאף אם לא היה בחלב ועריות לאו היה אפשר לעונש קרבן ולפרש בהם בפירוש חיוב קרבן, אלא דהלאוין שבהם נאמרו למלקות, וכיון דבממילא אית בהון לאו לזה הודיע לנו התורה המקומות דחיוב דקרבן בגז"ש דעליה עליה דנדע דבחלב וכדו' חייב קרבן, ובפסח ומילה ומפר ברית אין חייבים עליהם קרבן, ולפי' פירכת הש"ס במכות והא בעי' אזהרה לקרבן דתנן פסח ומילה, באמת לר' ליכא פירכא די"ל דהא דבפסח ומילה פטור לא מסברא דבלא אזהרה א"א לענוש קרבן, אלא דנודע לנו הדין מגז"ש דעלי' עלי' דמקומות חיובי קרבן הן הנה שיש בהם כרת ולאו, אלא דפירכת הש"ס לרבנן דר' דלא ילפי מגז"ש דעליה א"כ אין לנו ליסוד דבעי זדונו לאו וא"כ מנ"ל דפסח ומילה פטור, ע"כ מוכח דהוא מסברא דא"א לענוש קרבן בלא אזהרה, ועלה משני דהטעם דפטורים דבעי דומי' דע"ז דהוא בשב ואל תעשה, ולזה דקדקו תוס' ביבמות ויומא דהו"מ לשנוי' דאתקש לע"ז דאית ביה לאו, והיינו ג"כ לא דא"א לענוש קרבן בלא אזהרה תחלה, אלא דכך גזרה חכמתו לחייב בחלב ולפטור בפסח ומילה, ואנן ידעינן זה דגלתה לנו התורה זה בהיקשא דע"ז דבעינן זדונו כרת ולאו ולא משום דקרבן בעי אזהרה, אלא כיון דממילא במקומות שרצתה התורה לחייב קרבן יש בהן לאו משום מלקות, גלתה לנו התורה כך להודיע מקומות חיובי קרבן בהיקשא דע"ז, וכמו דהוא לר' מגז"ש דעליה עליה כך הוא לרבנן מהיקשא דע"ז, ולזה הוכיחו תוס' מדלא משנינן [הכי] ע"כ באמת לרבנן לא בעינן זדונו לאו דלא אתקש רק במה דמיירי ביה הקרא דמה"ט לא בעי' זדונו סקילה דומיא דע"ז, והם דברים ברורים לענ"ד הקלושה, וא"כ מיושב פסקי דהרמב"ם דגם לר' אף דבעי' זדונו לאו מ"מ אין האזהרה סיבת קרבן, ואולם יש לעיין לפי מה דפסק הרמב"ם איך פסק הא דר"י בשבת דס"ט א' דשגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו חייב קרבן, הא זהו רק לרבנן דר', אבל לר' בעי' בודאי שישגוג גם בלאו כמ"ש תוס' שם בפשיטות גמור ועיין:
והנה בענין זה יש לעיין בדברי תוס' שבועות די"ח ד"ה ל"ת מנ"ל דלא מחייב חטאת אא"כ יש בה לאו מידי דהוי פסח ומילה עכ"ל, ולכאורה תמוה דהא מסקי' במכות דלא בעי אזהרה אלא בפסח ומילה הטעם דבעי' דוקא בשב וא"ת דומיא דע"ז, ולומר דכוונתם דפירכת הש"ס לר' דבעי' זדונו לאו, הא מ"מ אין הראיה מפסח ומילה והו"ל לומר דלר' בעי' לאו מגז"ש דעליה עליה, ואולי י"ל דס"ל לתוס' דבסוגיא דמכות במה דמשני רבינא אח"כ לעולם כדאמרינן מעיקרא ס"ל כדפרכי' דע"כ אין הטעם דמיתות ב"ד משום דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד, דכרת נמי הא בעי' אזהרה לקרבן מכח הראי' דפסח ומילה, וא"כ י"ל דהא דפרכי' בשבועות ל"ת מנ"ל, היינו לרבינא דס"ל דקרבן בעי אזהרה מכח הראיה דפסח ומילה, וכנראה להפי' מדברי תוס' זבחים ק"ו א' ד"ה אזהרה עיי"ש, ועי' בב"ק דק"ה ב' בתוד"ה מאי לאו, ועדיין צ"ע:
עוד בענין הנ"ל:
מה שתמה כבודו דלרבי דבעי אזהרה תקשי קושית הש"ס במכות מה בין לאו שניתן לאזהרת קרבן או לאזהרת מיתות ב"ד, נ"ל במה דנדייק בלישנא דתוס' יבמות שכ' דלרבנן לא בעי לאו מדאמרינן במכות הני קום ועשה נינהו ולא ממעט משום דלית בהו לאו עכ"ל, ולא נקטו בפשיטות דהא אמרינן במכות דלא בעי אזהרה לקרבן, וביותר ביומא דף פ"ה שכתב להדיא ואי בעי' לאו לענין חטאת נימא מה ע"ז וכו' משמע דהי' באפשר לומר הכי, והרי זה נגד המכוון דבא לומר שם דקרבן לא בעי אזהרה, ולזה נראה דהענין כך הוא, דהרי במה דאמרינן לאו שניתן לאזהרת מיתות ב"ד אין לוקין עליו פשיטא אינו מ' הוכחה כיון דלא מצינו עבירה שיש עליו עונש מיתה בלא לאו, דדלמא הלאוין משום מלקות אבל היה אפשר לענוש מיתה בלא אזהרה, אלא דכך מקובל להם לחז"ל דא"א לענוש אא"כ הזהיר, ובש"ס דפריך ודלמא אזהרה בעי קרבן דהא פסח ומילה, היינו דבא להוכיח דע"כ גם עונש קרבן בעי אזהרה דאל"כ מנא ידעינן דפסח ומילה פטורין מקרבן, וע"ז משני התם לאו ה"ט וכו' היינו לדחות הוכחה זו, אף דג"כ ליכא הוכחה בהיפוך דקרבן לא בעי אזהרה, מ"מ כך שפט' דעת רבותינו ז"ל העמוקים מני ים או שבא להם בקבלה דא"א לענוש מיתה בלא אזהרה, אבל אפשר לענוש קרבן בלא אזהרה, מעתה נ"ל אף לר' דיליף בגז"ש דעליה ובעי' לאו אעפ"כ קיימא הסברא דעונש קרבן אפשר לענוש בלא אזהרה אלא כיון דבאמת דמשפט הכתוב באחותו ושבת לחייב קרבן וכדומה, ובפורק עול וכדומה לפטרו מקרבן מאיזה טעם שיהי' ובכדי שנדע אנחנו באיזה עבירה חייב בקרבן ובאיזה פטור ולא יצטרך הכתוב לפרט בכל פרט ופרט נמסר לנו הגז"ש דעלי' עלי' ואתנח בן סימנא להודיע המקומות דבמקום שיש בו כרת ולאו בעי' קרבן ולא דהסיבה של קרבן הוא הלאו אלא כיון דבאמת בהנך שיש קרבן אית בהו לאו ובאינך דפטור מקרבן לית בהו לאו, ומשום הכי נודע לן המקומות חיוב ופטור ע"י גז"ש, וא"כ גם לרבי לא מקרי לאו שניתן לאזהרת קרבן דהא לא מוכרח להזהיר בלאו בשביל הקרבן דאף בלא אזהרת הלאו הי' באפשר להכתוב לפרש בו להדיא חיוב הקרבן. וכיון דהלאו אינו הכרח לגוף חיוב הקרבן רק שנדע הסימן לא מקרי אזהרת קרבן דהא הי' באפשר לפרש בו קרבן בלא הלאו, משא"כ גבי מיתות ב"ד דלא בא העונש אא"כ הזהיר זהו נקרא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד, וא"כ שפיר כתב תוס' דאם איתא דלרבנן בעינן לאו הו"ל דומי' דע"ז דבעי לאו, ואעפ"כ לא הוי מקרי אזהרת קרבן, אלא דההיקש הוא רק כמו סימן לידע מקומות החיוב, אבל אין קרבן בעי אזהרה לצורך עונשו, ופירכת הש"ס ודלמא אזהרה בעי קרבן דהא פסח ומילה אינו לרבי דלרבי הטעם בפסח ומילה מכח הילפותא דעלי' עלי' דהודיע לנו התורה דבהנך דלא נאמר בהו לאו אינם חייבים בקרבן אבל אין הטעם משום דבלא אזהרה א"א לענוש קרבן אלא דהתורה לא רצה לחייב קרבן בפסח ומילה והודיע לנו זה ע"י הסימן דאחות אשה, אלא דפירכת הש"ס הא לרבנן אין ראי' דבעי לאו דהא בהקישא דריב"ל לא נזכר לאו, וע"כ הא דפסח ומילה פטור הוא מסברא דא"א לענוש קרבן בלא אזהרה, ומשני דהטעם דלית בי' מעשה, ולרבינא דמשני במכות משום כדי רשעתו, י"ל דקיימי' כהוכחת המקשן דכיון דלרבנן ליכא לימוד דבעינן לאו ע"כ מוכח מפסח ומילה דעונש קרבן א"א בלא אזהרה, והן הן דברי תוס' בזבחים וביבמות ויומא דזה עצמו הוכיחו מדלא משני לרבנן דטעמא דפסח ומילה דלית בי' לאו היינו לא דבעי' אזהרה אלא דבהקישא גלי קרא דליכא כרת בלא לאו דומיא דע"ז והוי כמו לרבי אע"כ דמכח הקישא דריב"ל לא נלמד דבעי' לאו כיון דלא מפורש בקרא הלאו וליכא טעמא בפסח ומילה אלא אי דאין קרבן בלא אזהרה אי דאין בהם מעשה, [ומיושבים דברי הרמב"ם ובאמת כבוד אא"ז הגאון זצ"ל בספרו משנת דרבי עקיבא לא כ"כ, מ"מ לע"ד כמ"ש]: