אור ברסלב

חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר

סנהדרין

בבא בתרא

דף ב.

מתני' והמאונין. פרש"י ובשלשה בעינן דכל דתיקן רבנן כו'. בפשוטו היינו דמיאון בקידושין דרבנן תיקנו כעין דאורייתא. דהיינו גט בקידושי דאורייתא וא"כ מוכח דגט צריך להיות בב"ד של ג' ובאמת תמוה לכאו' הא בפ"ט דגיטין מבואר דלר"א דע"מ כרתי נותן לה בפני עדים. ולר"מ משמע דכיון דע"ח כרתי א"צ ליתן בפ"ע (אלא דתוס' כ' בשם ר"ת דמ"מ צריך ליתן בעדים דאין דבר שבערוה פחות מב') אבל עכ"פ משמע דל"צ רק בפני ב' עדים. וכן בפ"ק דגיטין גבי בפ"נ איכא פלוגתא אם צריך ליתן בפני ג' להעיד בפנ"ח בפני ב"ד, או דמהני בפני ב', אבל בא"י לכ"ע נותן בפני ב'. אח"ז רב מצאתי שעמד בזה בתשובת נודע ביהודה מ"ת:

שם ולא את כה"ג. היינו דיני נפשות אבל ממונו של כ"ג דנין בג' כמ"ש לקמן רפ"ב. ובסוגיא דט"ז דייק כן אביי מדבעי ר"א שורו של כה"ג בכמה למיתת בעלים דידיה מדמינן ליה או למיתת בעלים דעלמא מכלל דממונו פשיטא ליה ואמרי' עלה פשיטא מהו דתימא הואיל וכתב כל הדבר הגדול כל דברים של גדול קמ"ל. וקשה לי למאי צריך אביי למידק כן מאיבעיא דר"א הא מוכח כן מברייתא דלקמן די"ח ע"א כ"ג שעבר על ל"ת הרי הוא כהדיוט לכל דבריו ואמרי' עלה פשיטא סד"א הואיל ותנן וכו' אימא כל דברים של גדול קמ"ל ואימא ה"נ מי כתיב דברי גדול הדבר הגדול כתיב דבר גדול ממש (היינו דעבר עבירה שיש בה מיתת ב"ד) וכיון דלענין מלקות דנין בג' דבעינן דוקא דבר גדול ממש מכ"ש ממונו וצ"ע:

שם ואין מוציאין כו'. בתוספתא פ"ג דסנהדרין איתא אין מעמידין לא מלך ולא כ"ג אלא עפ"י ב"ד של ע"א וכתבה הרמב"ם לדין מלך רפ"ה מהלכות סנהדרין ובפ"א ה"ג מהלכות מלכים. ודין כ"ג בפ"ד מהלכות כלי המקדש:

דף ג.

תוד"ה נזק. לאו בשור שהזיק שור קאמר כו'. נראה דהתוס' כ"כ רק בשיטתייהו דמבואר בדבריהם דמאי דאמרינן בפרק החובל דמידי דשכיח עבדינן שליחותייהו היינו דינא דמתני' דהכא דדיני ממונות בג' הדיוטות משום דלא תנעול היינו דמשום זה עבדינן שליחותייהו וא"כ בכל מה דאמרי' שם בפרק החובל דעבדינן שליחותייהו נכלל בדינא דמתני' דהכא דד"מ בג'. עיין תוספות ד"ה שלא. ומשום הכי הוצרכו לדחוק שם דמה דקתני במתני' בגזילות וחבלות בעי ג' מומחים היינו גזילה שע"י חבלות (דזה לא שכיח, אבל סתם גזילות) הא אשכחן בכמה דוכתי שהיו דנין בבבל דיני גזילות. אבל מדברי רש"י ד' י"ג ע"ב ד"ה למידן דיני קנסות מבואר דס"ל דהם ב' ענינים דמתני' דהכא מיירי בא"י דאפשר עפ"י מומחים בזה רק בהלואות חששו לנעילת דלת סגי בג' הדיוטות. אבל גזילות וחבלות בעינן מומחים אבל בבבל דליכא כלל מומחין בזה אמרי' בב"ק דבמידי דשכיח וליכא קנס עבדינן שליחותייהו עיי"ש וכ"נ מדברי הרא"ש בשמעתין ומה דאמרי' בפ' החובל שליחותייהו עבדי' מידי דהוי אהודאות והלואות צ"ל דה"ק דכמו דתקנו בהודאות והלואות דמשום תיקון עולם דלא בעיא מומחים (אף בא"י) ה"נ בניזקין היכא דליכא מומחים כגון בבבל תקנו למעבד שליחותייהו. א"כ הכא ממילא ניחא דגם נזק דשן ורגל אין דנין בא"י רק במומחים:

דף ג:

גמרא ואמרינן מ"ט דר"י. הלשון קשה קצת דהא לקמן דף י"ד ע"א איתא בברייתא דר"י עצמו אמר כן:

שם אלא ה"ט דרבי. ק"ל דלמאי צריכין לטעמא דרבי אף למעלה ב' הא מפשוטו דמקרא דאשר ירשיעון והיינו ב' נדע דבעינן ג' מכח דאין ב"ד שקול וע"כ אידך קרא דאלהים אתא לרבויי דהיינו ד' ואין שקול הרי כאן חמשה:

תוד"ה דיני אלא ברובא וכו', מדברי רשב"ם ב"ב (דף צ"ג ד"ה דהיא גופא וכו') מבואר דמפקינן ממונא ברובא דאיתא קמן, אולם מדברי תוס' כאן ובכתובות (דף ט"ו ד"ה להחזיר) מבואר דס"ל דבכל ענין אין הולכין בממון אחר הרוב, ונראה דקיימא לן הכי, כדמשמע מהרמ"א חוה"מ סי' רצ"ב:

דף ד:

תוס' ד"ה דרך וכו' ק"ל הא משכחת בלא בישול דשרי במבשל בשר בחלב טהור דהא כל שומן דבהמה מקרי חלב אלא דעל הקרב אסרה תורה ואם כן דלמא מיירי הקרא בחלב טהור:

דף ה:

תוס' ד"ה יפה כו' תימה. עיין טורי אבן מגילה דף ח' ע"ב ד"ה אין בין:

דף ו:

גמרא והא ר"ה תלמידיה דרב. עיין שבת דף קכ"ח ע"א וש"נ:

דף ז:

גמרא א"ר ירמיה ואיתימא ר' חייא בר אבא. עיין טוריא בן מגילה דף ב' ע"ב ד"ה מנצפך:

דף ט.

תוס' ד"ה לא וכו' דפליג על ר"ש. עיין לקמן דף מ"א ע"ב ברש"י ד"ה ר"ע ובתוס' שם:

תד"ה בזמן שהתרו וכו' ומיהו נראה להרשב"א דהני לאו פירכא נינהו וכו' והא דמשמע הכא וכו'. ק"ל דעדיין אינו מתיישב קושי' ב' דתוס' דנהי דלר"י בעי התרו ממש מ"מ יקשה לר"י דס"ל כר"י ואפילו בראיה בעלמא א"כ לדידיה לא יהיה משכחת לא תהא שמיעה גדולה מראי' וצ"ע:

דף ט:

תוד"ה ובפלוגתא. מדברי תוס' נראה דס"ל דע"א שמכחיש ב' בבדיקות אפי' בב"א לא בטל העדות, ואם ב' כיתי עדים מכחישים בבדיקות אפי' בזא"ז פסול העדות:

כתובות דף ל"א תוד"ה שלא השם דלא מסתבר שלא יהיו חייבים ממון ומלקות. וא"ת הא להדיא מפורש בפ"ק דסנהדרין (דף ט') דבהביא האב עדים והזימו לעידי הבעל דנהרגין ולא משלמין אף דרצו לחייב האשה מיתה וממון להפסיד כתובתה, (אב"ה וכ"כ בספר פ"י) וי"ל דהתם מה דמפסידים האשה הכתובה אינו בכלל עונש דא"כ האיך דנים אותה ב' רשעיות אלא הטעם דכיון שזינתה ממילא פקע כתובה דאדעתא דהכי לא נתחייב הבעל וא"כ העדים לא היו מחייבים אותו ב' רשעיות משא"כ במש"ר דבאו לחייב אותו ב' רשעיות בזה סברת התוס' דגם הם מחוייבים כך. ועדיין קשה לי בהא דאמרינן התם בסנהדרין דבהוזמו עידי האב נהרגים ומשלמין ממון דמיתה לזה וממון לזה דהיינו שהיו רוצים לחייב הבעל מאה כסף, ואמאי לא אמרינן דנהרגין ולוקין ומשלמין דעל שרצו לחייבו הבעל מלקות וממון יחייבו הם, ולזה נלע"ד דכוונת התוס' רק דלר"מ כיון דיליף דלוקין ומשלמין ממוש"ר אף אם מחד קרא היה ראוי דלוקין ומשלמין כמו מש"ר דהא ר"מ יליף משם לדעלמא, אבל לדידן באמת ס"ל לתוס' דגם בכה"ג אין לוקין ומשלמין:

והנה מסוגיא דסנהדרין מבואר דבמעידים שפלוני הוציא ש"ר דמשלמין ואין לוקין כדאמרינן נהרגין ומשלמין ממון אבל לא דנהרגין ולוקין, ולכאורה טעמא בעי דנהי דבעדים זוממים קיימא לן דממונא משלם מלקי לא לקי, היינו דלא לקי על לאו דלא תענה אבל בעדים שהוציא ש"ר דמדין כאשר זמם אתינן אמאי מקיימים כאשר זמם בממון ולא מקיימים כאשר זמם שרצו לחייב הבעל מלקות. ואפשר דקיימא לן כטעמא דר"א בכתובות דע"ז ממונא משלם היינו כיון דלאו בני התראה נינהו ועיין פירוש רש"י שם דהיכא דאפשר לקיים הזמה בממון לא לקי כיון דלא התרו וזה שייך בכה"ג דהעידו שהוציא ש"ר, אך הא משמע דאלו היה הדין דממון לזה ונפשות לזה ג"כ לא מחייבי תרתי היו עידי האב נהרגין ולא משלמין ואמאי לא נימא בהיפוך דמשלמין ולא נהרגים כיון דלא אתרו בהו בוחרים יותר בחיוב תשלומין, ואפשר כיון דהוי הזמה לגבי תרי גברי בוחרים יותר החמור ומקיים לההזמה במה דרצו לחייב לעידי הבעל מיתה דבהזמה זו ליכא צד ממון:

כתב חתני בשם הנב"י דעמד בקושי' תוס' סנהדרין דנקטו קושי' דיאמרו לחייבו להבעל מאה כסף באנו ולא נקטו דלפטרה ממיתה באנו, ומתרץ חתני דהו"ל להזים רק א' מהן. תיתי לי שכן אמרתי הקושי' והתי' זה מקרוב לחתני המופלגים נ"י [ומחמת רוב טרדות א"א לי לחפש בספרי האחרונים, ומזה הסבה נאבדו ממני רובא דרובא מהחדושים שהעליתי בעזה"י, כי היה עלי לטורח הכתיבה בחושבי שאין בזה דבר חדש וכבר קדמוני] והוספתי דלפ"ז אפשר גם קושי' תוס' ליתא, דכיון דחיובו דבעל על שרצה להרוג אותה עפ"י עדים שקרים, י"ל דגם בהוזם א' מהם הכי הוא, דחשב להרוג אותה בשקר ע"י העד שקר, דמבלעדו לא נתחייבה מיתה, ופרט זה לפי שעה אין בידי לברר:

ומ"ש שבני חותנו הגאון מוהר"ש נ"י אמר דבהוזם א' כל העדות בטל, דהוי כנמצא אחד מהם קרוב או פסול, לענ"ד אין זה ברור כיון דהוזם ולא נצטרפו בראיה, ובג' עדים והוזם א' אפשר דתתקיים העדות בשאר, ואולם לענ"ד דבנפשות דבעינן שיראו כ"א ועדות מיוחדת פסול, וא"כ מעידים שראו יחד העדות וכיון דאחד הוזם השני העיד בשקר שראה עמו לחייב מיתה. וזה מספיק גם כן על הקושיא דלפוסלם לעדות באנו, דבהוזם האחד מהם גם כן השני פסול:

ומה דדקדקו תו' גבי מאורסה הומ"ל דידעי שידעו שהיא חבירה, וידעו דחבר א"צ התראה, לא ידעתי למה צריך לאריכות בריבוי ידיעות, ולא נקטו בפשוטו דהעידו שזינתה ושהיא חבירה דמוכח דלחייב' מיתה העידו:

ומ"ש חתני דבניסת אין מספיק תירוצם די"ל דלא ידעו דניסת א"צ התראה, גם אנחנו עמדנו בזה, אבל אין בכחינו להקשות ולדמות מסברא מה דלא מצינו להדיא, דאולי זה לכל ידוע כיון דבאמת אין בזה פלוגתא, רק בחבר כיון דבאמת איכ' פלוגת' י"ל דלא ידעו, וכעין זה כתב ר"ן פ"ק דקידושין גבי קידש חצי שפחה דכיון דאנן מספ"ל ל"ש אדם יודע, וכל זה בנוי לס"ד דתוס' אבל באמת נתקשיתי, דלר"י ב"י דחבר א"צ התראה יאמרו לפוסלו לעדות באנו, ונצטרך לומר דמשכחת רק שהי' כבר פסול לעדות, א"כ מה בקשו תוס' בסנהדרין דס"ל בההיא דלאסרה על בעלה זו באנו דיאמרו דלפוסלו לעדות באנו ותירוצ' לא יספיק בשאר דברים בחילול שבת וכדומה ומה דנתרץ בעלמא נתרץ גם בזה במאורסה:

ומ"ש חתני נ"י להקשות דאם הניסותין הן העדים הא א"י להזימם דהוי ג"כ הכחשה, רגיל אני לומר במה שהקשו כזה על הרמב"ם מפלוני רבעני לאונסי וכן ממיפך והזמה, דסברת הרמב"ם כיון דלגבי הלוה הוי הכחשה שאומרים עמנו הי' הלוה, והוי כל כת בספק פסול, אין כת זו יכולים להזים כת אחרת וכאלו הוכחשו בפעם אחת בענין אחד וזה שייך רק אם הם ב' ענינים שאומרים אתה והלוה היה עמנו אבל אם הכחשה יוצא מתוך ההזמה ל"ש כן:

דף י.

גמרא ואין אדם קרוב אצל ממונו. עיין זבחים דף ע' ע"א תוס' ד"ה ע"פ:

תוס' ד"ה וכל וכו' ואי לאו והיה אם בן. קשה לי דמ"מ אף אם לא כתיב והצדיקו והרשיעו אם נכתב רק והיה אם בן הכות ילפינן בין מבין דמיירי במלקות ונדע דבמוציא שם רע ויסרו היינו מלקות ואח"כ נילף משום דלאו שאין בו מעשה לוקין וממילא חייבים העדים מלקות משום לא תענה וצ"ע:

במחנ"א הלכות עדות סי' ג' ד"ה גרסינן. ולכאורה היה נראה דהרמב"ם ז"ל והטור לא סבירא להו כפירוש הראב"ד ז"ל שכתב בפי' דאם אמר פ' רבע את שורי הוא ואחר נאמנים להרוג לשור משמע שמפרש כפירוש רש"י ז"ל שם בסנהדרין וכ"כ הכס"מ וכן מצאתי להרב מהורח"ש ז"ל בקונטריסו לעיגונא אבל עדיין יראה דליכא ראיה לזה דאפשר דס"ל כפירוש הראב"ד שם בבעל שאמר פ' בא על אשתי דנאמן משום דכגופו דמי הא לאו הכי לא הוה פלגינן דיבורא אלא אמרינן כיון שבטלה מקצתו משום קורבה דהא ודאי קרוב הוא לה בטלה כולה אבל גבי שורו כיון דמסקינן דאין אדם קרוב אצל ממונו תו לא שייך עדות קורבה:

נ"ב (על תיבות עדות קורבה). לענ"ד א"א לומר כן דא"כ למה לן דאמר פלוני רבע שורי לינקוט בקיצור נרבע שורי:

דף יא.

גמרא וכשמת אומרים עליו. כעין זה בברכות דף ו' ע"ב וברבינו יונה שם:

תוד"ה בת קול וכו' לכך קורין אותו ב"ק. עיין תוי"ט פרק ט"ז משנה ו' דיבמות:

ד"ה רשב"ג וכו' וי"ל דלשון תורה לחוד. עיין תענית דף כ"ט ע"א ברש"י ותוספות שם:

דף יא:

גמרא ועל אחד מהן אין מעברין. עיין ר"ה דף כ"א ע"א תוספות ד"ה כי:

דף יב.

גמרא. יצאו בשלום. בערוך שם הגירסא יצא בשלום:

רש"י ד"ה בא מרקת וכו' טבריא. מגילה דף ו' ע"א:

ד"ה ותפשו נשר וכו' חיל פרסיים. בערוך ערך זג כתב די"א עכבן המטר הנושר משמים:

דף יג.

גמרא מר סבר כולי חג בעי'. עיין טורי אבן חגיגה דף י"ז ע"ב ד"ה אר"י:

דף יג:

רש"י ד"ה למידן כו' (עיין מ"ש לעיל דף ג' א'):

דף יד.

גמרא ר' זירא היה מיטמר למיסמכיה. עיין ירושלמי פ"ג דבכורים:

דף יד:

רש"י ד"ה בית פאגי מקום לפנים. עיין מנחות דף ע"ח ע"ב ברש"י ד"ה חוץ לחומת ב"פ:

תוס' ד"ה מלמד וכו' אע"ג דדינו כירושלים. עיין פ"א משנה ח' דכלים בר"ש:

ד"ה נטע וכו' לא בעי שלשה. עיין ר"ה דף ל' ע"א תוס' ד"ה וביקש:

דף טו:

תוס' ד"ה ור"י וכו' היינו בקשורים בשלשלאות עיין ב"ק דף פ' ע"ב תוס' ד"ה מותר:

דף טז.

גמרא אי מה תחילתה קלפי. עיין שבועות דף ט"ו ע"א תוס' ד"ה שאין:

שם אמר אביי מדקאמר לי' שורו וכו'. ק"ל אמאי צריך לדייק כן מאיבעי דר"א הא בלא"ה מוכח כן מברייתא דלקמן י"ח ע"ב עבר על עשה ול"ת דמפרשינן לקמן דלענין מכות דינו בג' דבעי' דוקא דבר גדול ממש וא"כ מכ"ש ממונו. וצ"ע. (ועי' עוד לעיל דף ב' ע"א):

תוס' ד"ה איש וכו' שאני הכא. עיין תוס' חולין דף כ"ט ע"א ד"ה איש:

דף טז:

ואין עושין עיר הנדחת מנה"מ כו' בתויו"ט כתב דאפ"ה איצטריך למעוטי שבט כגון אם יש בעיר אחת משני שבטים ובלא"ה לק"מ דהרי שבט אינו בכלל עיר הנדחת ונידונין בסקילה כיחידים כמ"ש הרמב"ם פ"ד ה"ב מהלכות עכו"ם בתנאי עיר הנדחת שיהיו המודחים ממאה ועד רובו של שבט. אבל אם הודח רובו של שבט דנין אותן כיחידים שנא' יושבי העיר ולא כפר קטן ולא כרך גדול וכו', וא"כ אף דקתני ואין עושין עיר הנדחת אלא עפ"י ב"ד של ע"א מ"מ הי' ס"ד לומר דשבט כיון דנידונים כיחידים יהא נידון ג"כ בכ"ג כיחידים וכס"ד דהש"ס באמת משו"ה איצטריך למעט ג"כ שבט:

דף יז.

תוס' ד"ה שיודע וכו' וקשה לר"ת. עיין עירובין דף יג ע"ב תוס' ד"ה שיודע:

פרק ב - כהן גדול:

דף יח:

גמרא שתא בתר ירחא אזיל. עיין תשובת מעיל צדקה סי' ה' באורך:

דף יט.

גמרא דכתיב בית דוד. עיין בשער המלך פ"ה מהל' יס"ת ה"ה שהביא דברי השיטה מקובצת מה שכתב בזה בשם תוספת הרא"ש:

דף יט:

גמרא שאול סבר מלוה ופרוטה. עיין חגיגה דף ט"ז ע"א תוס' ד"ה יוסי:

שם שפלטו אל. כעין זה לקמן דף לז ע"ב גבי שאלתיאל וכן ב"ב דף קי ע"א גבי שמואל ובתמורה דף י"ז גבי עתניאל ובירושלמי ספ"ה דסוטה גבי אליהוא בן ברכאל:

דף כ:

תוס' ד"ה מלך וכו' תימה, קושיא זו היא בזוהר הקדוש פ' וישב:

דף כא.

גמרא משום דלא יסור. עיין מ"ש בגליון ביומא דף עב ע"א:

דף כא:

גמרא לעבור בלא תעשה על כל סוס וסוס. קשה לי דמנ"ל זה דלא ישיב היינו שמא ישיב דלמא הוא באמת ב' לאוין דלא ירבה לו סוסים דהיינו הרבה סוסים אפילו בלא שישיב העם למצרים ואח"כ הוא לאו בפני עצמו דלא ישיב העם מצרימה למען הרבות אפילו סוס אחד דבלא"ה מותר לירד למצרים שלא לקבוע שבתו שם כמ"ש הרמב"ם אבל בשביל להרבות סוס אחד לא ישיב מצרים או דתחלה אמר לא ירבה לו היינו אבל מרבה למרכבתו ופרשיו. אבל לא ישיב מצרימה למען הרבות סוס ולא נקט לו דלהשיב מצרימה אסור אפילו להרבות סוס למרכבתו:

פרק ג - זה בורר:

דף כג.

מתני' או פסולין. הא דנקט בלשון רבים אף דר"מ נקט בלשון יחיד זה פוסל דיינו של זה. ואף אם נימא דרבנן לא דייקי בלשונם וקרובים ופסולים קאי אכל דיינים הנבררים. דהא קתני אינו יכול לפוסלן והו"ל למתני אין יכולין לפוסלן אלא ע"כ דרבנן נמי נקטו לשון יחיד והא דקתני קרובים או פסולים, היינו דהדיינים יחד הם קרובים. או פסולים, כגון שהם שונאים זה לזה ובכה"ג כל א' יכול לפסול דיין של חבירו ויד הנתבע על העליונה וצריך התובע לברור לו דיין א' שאינו קרוב לדיין שלו. רמ"א בתשובה סימן ק"ד:

שם גמרא ל"צ דקבלי' עלי' כבי תרי. לפ"ז מדקתני זה פוסל וזה פוסל היינו בין שהתובע קיבל עליו חד כבי תרי בין שהנתבע קיבל עליו כן, א"כ מוכח דבין באתן ובין במחול פליגי לפ"ז מאי פרכינן מאי קמ"ל דמצי הדר ביה תנינא הא מהתם ה"א דפליגי רק במחול כדס"ל שמואל שם או רק באתן כדס"ל לרבא שם. לזה איצטריך מתני' דהכא דקתני זה פוסל וזה פוסל דמוכח דבתרווייהו פליגי. - (עי' חי' ב"ק פ"ח א'):

דף כג:

תד"ה ואמר, וי"ל דאי לאו דר"ד. ק"ל דלמא ר"ד אמר כן מכח מתני' דהכא דמוכח בחד לריעותא ס"ל דיכול לחזור וגם לרבנן מוכח דמודו בב' לריעותא מדקתני אימת בזמן שמביא עדים שהן קרוביו והרי מיירי בקבלו וחכמים ס"ל דבנאמן עלי אבא ע"י לחזור. וע"כ דקאי על ר"מ דמיירי בקבל חד כבי תרי, ע"ז אמרו דאם הוא קרוב הוי ב' לריעותא, אבל אי לאו מתני' דהכא הו"א באמת דמיירי דלקמן בב' לריעותא וצ"ע. ובאמת מה"ט ק' גם על תירוצם דתוס' דמ"מ ליקשי בלא דר"ד דהא ל"ל דמיירי בתרתי לריעותא דא"כ יקשה שוב גם אדרבנן דהכא ס"ל במברר שהוא קרוב דיכול לחזור:

תד"ה ורבנן ס"ל וכו' ונראה לר"ת וכו'. לא זכיתי להבין דכמו דאמרי' כיון דהב"ד אמרו לו לברר בודאי יטריח ויברר ומסתמא לא יהי' פסולי' ה"נ גם א"צ לברר מ"מ אם נאמין לו לפסלם ממילא יטריח עצמו ויברר להאחרים ולא יהי' נוגע וצע"ג:

דף כד:

ואלו הן הפסולין. כתב הרע"ב ואין עדותן בטילה עד שיכריזו עליהם. והא דפרכינן פ"ק דבב"מ ד"ה ע"ב ותיפוק ליה דהו"ל רועה. הא י"ל דמיירי דעדיין לא הכריזו עליו, צ"ל לכאורה דדוקא לפוסלו לעדות צריך הכרזה אבל לפוסלו משבועה א"צ הכרזה. ואולם הא תוס' בב"ק דס"ב ע"א ד"ה חמסן כתבו וא"ת כיון דחמסן דיהיב דמי פסול מדרבנן א"כ כי אמרי' בב"מ אלא הא דאר"ה משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו נימא מגו דחשיד ומשני מורה ואמר דמי יהיבנא. מ"מ מה תירץ בכך הא חמסן דיהיב דמי פסול מדרבנן וכו' ועוד דחמסן מדרבנן אינו פסול עד שיכריז. הרי דלגבי לפסול משבועה צריך ג"כ הכרזה. ולענ"ד דהכלל כך הוא כל שהוא לפסידא דאחריני תיקון רבנן דלא נפסל בלא הכרזה. אבל לגבי עצמו פסול בלא הכרזה, מש"ה בההיא דפ"ק דב"מ הנ"ל שפיר פרכי' ותיפוק ליה דה"ל רועה ודנין ביה דין משואי"ל משלם דלגבי חוב דנפשיה ל"צ הכרזה ודיינינן ליה לחשוד לומר לגביה דצריך לשלם. אבל בההיא דבב"ק הנ"ל דאם נידון אותו לחשוד וא"י לישבע דאינה ברשותו מאי עבדינן ליה ונפטר בלא שבועה והוי חובה להבעלים דמפסידים השבועה בזה אמרי' דצריך הכרזה. ולדינא החילוק דפסולי דרבנן בלא הכרזה אם חייבים לאחרים שבועה דאורייתא הדין דמשלמים (אם שכנגדו ישבע) ואם חייבי שבועה דרבנן דאם לא ישבע יפטרו לגמרי צריכים לישבע דלא מפסידים זכותא דאחרים כ"ז שלא הכריזו עליה. ואולם עדיין לא נתיישב לי כ"צ בההיא דבב"מ דמאי פרכי' ותיפוק ליה דהו"ל רועה הא י"ל דאביי דאמר והא גזלן הוא בא לומר דאפי' יטענו הבעלים אין אנו רוצים לישבע והחיוב מוטל עליך לישבע דבדאורייתא אין מהפכים. מ"מ הא גזלן הוא ואין נוטלים בלא שבועה, משא"כ מטעם רועה הברירה ביד הבעלים דאם ירצו לומר השבע ופטור דהא לגבי חוב דאחרים לא משוינן ליה לפסול בלא הכרזה ולא אבדו הבעלים זכותן לומר דאוקמי אדינא דצריך הוא דוקא לישבע וא"י להפך השבועה:

מה שהקשה בסוגיא דנאמן עלי אבא להגהת הרא"ש מאי מקשה הגמ' לא"ד ת"ש דאמר רבא קיבל עליו הדיין דילמא רבא מיירי שקיבל חוץ לב"ד, לא ידעתי הא רבא דאמר קודם גמ"ד יכול לחזור לאחר גמ"ד א"י לחזור ע"כ מיירי ג"כ באמר כן בב"ד דאל"כ אף אחר גמ"ד יכול לחזור בו, ואם כונתו לאיזו סוגיא אחרת שלא במקומו אשר נעלם ממני ימחול להודיעני:

דף כה.

מלוה הבאה בריבית עי' רא"ש ס"ז דלא תשימון לאינשי במלוה ולוה משמע להן כך, מלשון זה משמע דגם הלוה עובר על לאו דלא תשימון ודלא כמ"ש הרלנ"ח הובא במ"ל פ"ד ה"א ממלוה ד"ה כתב הרשב"א דלא תשימון אינו עובר הלוה כ"א המלוה עיי"ש. ואולם בתוס' בב"מ דע"ב וכן בהה"מ פ"ד מהל' מלוה כתבו בלשונם דעדים אין נפסלים דלא משמע להו לא תשימון רק במלוים. בזה אפשר דל"ת לא קאי כלל על הלוה, ואך מ"מ נ"ל ראי' דגם תוס' ס"ל דהלוה ג"כ עובר על לא תשימון ממה דהקשו בב"ק ד' ל' ע"ב ד"ה שטר דאמאי קנסו למלוה דאינו גובה הקרן א"כ מצינו דהלוה חוטא ונשכר, ואם איתא דס"ל כדעת הרלנ"ח ל"ק כלום דהמלוה דעבד איסור משעת כתיבה דעובר על לא תשימון מש"ה קנסוה אבל הלוה עדיין לא עבד איסור כיון דאין עליו לאו דל"ת אינו עובר רק בשעה שנותן הריבית וכל כמה דלא נתן לא עבר ודוחק לומר דכוונתם דמשום דעבר על לאו דלפני עור מקרי חוטא נשכר:

שם וצריכא וכו' התם הוא דלא גמר ומקני. לפי זה צריך לפרש דהך מ"ד סבירא ליה כרמב"ח דלעיל דאימתי דר"י לחלוק וס"ל לת"ק דפסולין משום דהוי אסמכתא ולא גמר ומקני. אבל קשה לי מנ"ל להגמרא לומר כך דס"ל דלא כריב"ל ור"י דס"ל אימתי לפרש הא י"ל הצריכותא בהיפוך על ההכשר דבמתני' קתני דעוסקים בישובו של עולם כשר דאסמכתא קני ולזה אי תני משחק בקוביא ס"ד דזהו לא הוי אסמכתא דאין בידו כלל וגמר ומקני אבל מפריחי יונים דאמר בנקשא תליא מלתא הוי אסמכתא ואי תני מפריחי יונים ה"א דמשחקי בקוביא דאמר קים ליה בנפשאי והוי אסמכתא. אחר זה ראיתי בחי' הר"ן דכתב דמש"ה אזלא סוגיא זו כרמי בר חמא משום דלהך מ"ד דמפריחי יונים ודאי קאי לרמב"ח דאי סבירא ליה כר"ש משום דאין עוסקין בישובו של עולם היינו משחק בקובי' ותרתי ל"ל אבל לענ"ד קשה כנ"ל דהא מ"מ הצריכותא בהך גופא דעוסקים בישובו של עולם דכשר ולא מפסיל משום אסמכתא:

דף כה:

גמרא ואחד רועה בהמה גסה. עיין רשב"ם ב"ב דף קכ"ח ע"א ד"ה שלשה וצע"ג. אח"כ הראו לי בס' שושנים לדוד הביא קושיא זו בשם הב"ד והוא כתב לתרץ דמתני' קודם שהוסיפו עליהם והרועים כשירים אבל רועי צאן היו פסולין דהתנא בא"י קאי. ולענ"ד אינו דהא בא"י פסולים דאסור לגדל משום ישובו של א"י והרשב"ם שם נקט דפסולים משום גזלנים ובזה גסה ודקה שוין:

תוס' ד"ה מעיקרא סבור וכו' וא"ת וליפסול מדאורייתא דעבר אלאו דלא תחמוד וכו' דמשמע להו דקאמר ר"ל דכן נמי הוא האמת עכ"ל. עיין במהרש"א שכ' דהתוס' בהמניח ובפרק איזהו נשך דלא ס"ל כן אלא דלא תחמוד היינו אף בדמי ע"כ ס"ל כתירוץ שני דהכא ע"ש, וקשה לי דסוף סוף כפי הצעת המהרש"א שפירש דכל עיקר קושי' התוס' דהכא כיון דעבר על ל"ת אמאי הי' מעיקרא כשר לעדות אף דמשמע לאינשי בלא דמי מ"מ לפסול מדרבנן כמו משחק בקוביא ע"ש, א"כ קושי' התוס' בפרק המניח במק"ע בשטר שיש לו רבית אמאי גובה קרן הא העדים פסולים, ומה שתירצו דלא תשימון משמע לאינשי דלא קאי אעדים, קשה סוף סוף לפסלו מדרבנן כמו משחק בקוביא, וצ"ל דבאמת הוא פסול דרבנן משעת הכרזה אבל קודם הכרזה כשר, ומעתה יהה נשמע מזה דס"ל לתוס' בב"ק דאף לאותו דבר שנפסל בעי' הכרזה ודלא כמ"ש הנ"י בשם הרא"ה בסוגיין ועיין:

אולם באמת דברי המהרש"א תמוהים שהחליט דתוספות בהמניח ע"כ סברי כתי' הב' דהכא, הלא מצינו בתוס' ב"ק ס"פ הכונס (דף ס"ב, ד"ה חמסן) אעפ"י שעובר על לאו דלא תחמוד וכו' [ע"ש בדבריהם], הרי דס"ל בהך דיבור דל"ת היינו אף בדמים, ואעפ"כ לא ס"ל כתי' ב' דהכא דהא התם כ' להדיא דברוצה אני אף מדרבנן לא פסול והחמסנים דקתני בברייתא היינו בלא דמי, אע"כ דשם לא חשו לקושייתם דהכא כלל וכלל וס"ל דהכא דקאמר מעיקרא סבר אנא דמי קיהיב היינו דכשר מחמת דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ואף דמשחק בקוביא פסלו חכמים אין לדמות גזירות חכמים ומשחק מצוי יותר, עכ"פ מצינו להו דס"ל במקום א' דלא תחמוד היינו בדמי ואעפ"כ לא ס"ל תירוץ הב' דהכא, א"כ י"ל גם תוס' בהמניח סבור כן, וזהו ג"כ דעת הרמב"ם דבפ"א מהל' גזילה פסק דלא תחמוד היינו אף בדמי ואף ברוצה אני, ובהל' עדות כתב דביהיב דמי בלא רוצה אני פסול מדרבנן, וע"כ משום לא תחמוד בלא דמי משמע להו ובריית' דשמעתין היינו באינו רוצה, וכ"כ מהרימ"ט בדעתו בחידושי פוסקים שלו בריש קידושין, וצ"ע על המהרש"א:

דף כו.

גמרא א"ל ואי קרי לכו רועה צאן. עיין ע"ז דף נט ע"א תוס' ד"ה דאר"י:

דף כו:

גמרא ואכשרינהו ר"ה בריה דר"י ברי"ף הגי' סבר ר"ה בריה דר"י לאכשרינהו ובספר הצבא להרז"ה מדה רביעי' בהשגו' הרמב"ן שם כ' דהך סברא אינו בטל וקיימא כן ובההוא דביצה דף כז ע"א סבר דלא למיחזי וכן חולין דף יח ע"א סבר ר"א לאקדומיי' ועיין בהרא"ש כאן דלא כתב כן:

דף כז.

תוס' ד"ה אין וכו' ובבישול חדא שעה אסור. עיין מו"ק דף ח' תוס' ד"ה נפקא ובנדרים דף ד' ע"א תוס' ד"ה חידוש. ולא זכיתי להבין דהתם שייך לומר כיון דדינא דבשר בחלב חידוש לקולא לא ילפי' מיניה שום דבר דדלמא גם החומרא דטעם כעיקר הוא חידוש רק בבשר בחלב אבל הכא הא פסולים דהראשונים לא צריך למילף כלל מהזמה אלא דמסברא היא כמו כל שני כתי עדים המכחישים. וה' יאיר עיני:

דף כז:

רש"י ד"ה לא נחשדו כו', אבל בדין כו'. אפי' אינו שושבינו אלא אוהב כדרך האוהבים ושונא כדרך השונאים עי' ברמב"ם פכ"ג מה"ס ה"ו:

מ"ש רומעכ"ת נ"י בפ"ע דדבריהם ע"י שהם חשודים לשקר, או גזלן דדבריהם שהם באמת אף מחמת פסולי תורה א"י במה יתכשרו להוציא אשה מחזקת היתר לבעלה, לא ידענא מהיכן פשיטא לרומעכ"ת דגזלן דדבריהם הוי פסול תורה, ולפי"ז גזלן דדבריהם פסול מדינא להעיד להוציא ממון, א"כ גם קודם הכרזה לפסול להוציא ממון דמדינא פסול, דהא משמע דדוקא במה דהחמירו רבנן לפסלו לא פסלו עד אחר הכרזה מפני שלא להפסיד הבריות מאחר שכבר העידו, ואין פיסולן אלא מדבריהן כמ"ש הרמב"ם, וגם בממה נפשך אם חשודים לשקר ממילא הוויין ודאי פסולים דלא מקרי עדות אלא היכי דחזקה שאינם משקרים, ודוחק לומר דחכמים מספקא להו אי מה"ת חשודים לשקר או לא, א"ו נראה בפשוטו דמה"ת הם בחזקת כשרות, וחכמים קראו עליהם שם פסול לחשוד אותם שמשקרים:

תו כתב רומ"פ לחזק דבריו ולהכריע ביותר דגזלן דרבנן וכדומה עשוהו רבנן כספק פסול דאורייתא אלא דמה"ת אוקמוהו אחזקתו והעמידו חז"ל על ד"ת קודם הכרזה שלא לאבד זכות העם, עדיין אינו מובן לי כיון דעכ"פ מה"ת אוקמוהו אחזקתו כמו ב' כיתי עדים המכחישים וכו' א"כ ממילא גם אחר הכרזה מד"ת כשרים דאוקמוהו אחזקתו, וא"כ ממילא י"ל דבמלתא דאיסורא אוקמי אדאורייתא, וכמו דבב' כיתי עדים המכחישים, זו באה בפ"ע לאסור אשה על בעלה, ה"נ עדים שגזלו גזל דרבנן אוקמוהו אחזקתייהו וכשרים מדינא ולא הקילו חכמים להקל בדאורייתא, ואם נימא לחלק דבב' כיתי עדים המכחישים דכ"א בפ"ע לא אתרע, וכאלו לא אתרע כלל גם כיון דכת אחת בודאי כשר והויין בחזקתייהו כמו כל עד דעלמא דיכולין להוציא אשה מחזקתה, אבל הנך עדים דעל מעשיהם נולד הספק לנו בהם אם חשודים ובמה דמעמידין על חזקתם הוי רק חזקה בעלמא כמו חזקת הגוף, משום הכי אין נאמנים על ידי חזקת כשרות שלהם להוציא אשה מחזקתה אם כן עדיין גם קודם הכרזה לא יהא אלים חזקתייהו להוציא מחזקת ממון:

כתב הנמו"י דף רס"ב ע"א ולאביי לא הוי טעמא וכו' אבל בעלמא בשאר עדיות דלא בעי' עדות גמור ואפילו עד אחד ואשה כשרים ליכא למפסליה עכ"ל. מזה משמע דלעדות נשים לא מפסיל רק רשע דחמס, וכן ראיתי בקצות החשן סימן מ"ו סק"מ, בדעת הנ"י, אמנם לפי זה יקשה מההיא דהרגתיו דפרכינן הא לאחר שתנשא והכתיב אל תשת, והא הרגתיו לא הוי רשע דחמס וכשר לעדות אשה:

וראיתי להנ"י ספ"ב דיבמות אההיא דהרגתיו כתב וז"ל, ואפילו לרבא דרשע דחמס בעינן, בהא מודה דהא קריי' רחמנא לרוצח רשע, דכתיב אשר הוא רשע למות, וא"כ הא קרינן ביה אל תשת ידך עם רשע עכ"ל, ולא זכיתי להבין, דאטו שאר עבירות דחייבי לאווין לאו רשע מקרי, הא מקרא מלא והיה אם בין הכות הרשע, אלא דטעמא דרבא מדכתיב להיות עד חמס ולא פסלה התורה רק רשע דחמס, א"כ גם רוצח לתכשר, וגם בעיקר קושיית הנ"י לא ידעתי, הא מבואר בסוגיא דסנהדרין דף כ"ז במה דאמרינן ע"כ לא קאמר ר"מ התם אלא עד זומם דממון, דרע לשמים ורע לבריות, א"כ ברוצח דרע לשמים ולבריות גם רבא מודה דפסול לכל עדות שבעולם, ואף לר' יוסי דס"ל דעד זומם דממון כשר לעדות נפשות דחמירא, מ"מ רוצח דחשוד לנפשות פסול לכל עדות שבעולם, ומה"ט ניחא דלק"מ על הנ"י סנהדרין הנ"ל, די"ל דמה דכשר רשע דאינו חמס לעדות נשים גם לאביי, היינו משום דכיון דאינו רע לבריות לא חשיד להעיד בשקר ולהיות רע לבריות להפקיע אשה מבעלה, ואם יבא הבעל אסורה לו אלא דהתורה פסליה לעדות דעלמא מגזה"כ כמו קרוב, מש"ה כשר לעדות נשים, אבל רוצח דג"כ רע לבריות פסול לעדות נשים דחשדינן ליה למשקר. ודברי הנ"י יבמות צלע"ג:

דף ל.

גמרא ואמרו דברי חלומות. עיין תשובת תשב"ץ ח"ב סי' קכ"ח:

שם כי אתי לשבועה אתי. עיין טורי אבן פ"ב דר"ה כ"ג ע"ב ד"ה ומכניסי':

דף ל:

אבל אחד אומר כו' אין מצטרפין כו' לכאורה באמת טעמא בעי בהכחשה בחקירות בד"מ אמאי לא הוי כע"א לחייב שבועה, הא עכ"פ חד מינייהו הוי עד כשר. וכן יש לעיין במה דפסק הרמב"ם (פ"ב מהל' עדות) הוי עדים מרובים ואחד מהם הוכחש בחקירות עדותן בטילה, אמאי לא אמרינן דאין דבריו של אחד במקום שנים, ויהיה זה שהוכחש בחקירות כאלו הכחיש האחרים ואמר לא הרג, דלא היה מועיל להכחיש האחרים, וצ"ל דכך היא המדה דכיון דאינו מכחיש גוף העדות מגרע גרע, דיש עליו ג"כ שם עד, והוא מכלל העדים על אותו מעשה, וכיון דהוכחש בחקירות הוי כנמצא אחד מהם קרוב או פסול דבטל כל העדות, וכ"כ בתשו' הר"מ פאדווע (סי' ל"ב) וז"ל, ועוד דודאי ע"א אינו מכחיש שנים כשהוא סותר אותם בעיקר הדבר דאין דבריו של אחד במקום שנים, דדוקא בדרישה וחקירה ששלשתן הן עדות אחת בעיקר הדבר רק בבדיקות וחקירות אין מכוונים, פוסל אחד את השנים, דעדות אחת היא, וצריך שיהיו מכוונים, כדמשמע בפרק היו בודקים, וכן יראה מהרמב"ם (פ"ב מה"ע) ואין הדבר צריך לפנים, עכ"ל. ומה"ט ניחא דאפילו שבועה ליכא דשניהם שם עדים עליהם, והוי כנמצא אחד מהם קא"פ דבטל כל העדות:

דף לא.

דאי בעיא קלתיה כו' (עי' מ"ש בזה בחי' ב"מ דף י"ז ע"ב ד"ה שו"ע):

תד"ה שבית שמאי אומרים נחלקו עדותן. ק"ל לקושית' הא מבואר בסוגיא דנחלקו עדותן, דהוי עדות המכחשת בבדיקות, וס"ל לב"ש דעל מנה עדות נכון אבל מ"מ פסול ליכא, ובני הגאון מוהר"ש נ"י השיב לי בארוכה:

תוס' ד"ה חייביה וכו' גבי קטן מקבלין. עיין ב"ק דף לט ע"א תוס' ד"ה ורבי:

פרק ד - אחד דיני ממונות:

דף לב.

מתני' אחד דיני ממונות. עיין זבחים דף צב ע"ב תוס' ד"ה אי:

דף לג.

גמרא מיכן שפותחין בדיני נפשות תחלה לזכות. עיין קדושין דף סב ע"א ובחידושי מהרי"ט שם:

דף לה:

תוד"ה רציחה, עי' שבת קל"ב ע"א ומה צרעת שדוחה עבודה שדוחה שבת מילה דוחה אותה, שבת שנדחית מפני עבודה, כש"כ שתהא מילה דוחה אותה, והקשה בתוס' מהו ק"ו נימא רציחה תוכיח שדוחה עבודה ואינו דוחה שבת. אף אני אביא מילה, וכ"ת מילה עדיפא שדוחה צרעת הדוחה עבודה, אכתי נימא קבורת מ"מ תוכיח דעדיפא ממילה שדוחה מילה מולאחותו שדוחה צרעת שדוחה עבודה שדוחה שבת, אפ"ה לא דחי' שבת. ותמיהני מאוד הא לאותו ס"ד מהראוי שקבורת מ"מ יהא דוחה את השבת, כיון שדוחה מילה ומילה דוחה שבת, דהרי פרכינן ויהא קבורת מת מצוה דוח' שבת מק"ו, כיון דדוחה עבודה, ועבודה דוחה את השבת, ומשני רציחה תוכיח שדוחה עבודה ואינו דוחה שבת, והקשו בתוספות, ונלמוד ק"ו קבורת מת מצוה דדוחה מילה ומילה דוחה שבת, ותי' דמ"מ שייך למפרך רציחה תוכיח דדוחה עבודה שדוחה שבת, והיא גופה אינו שבת, ה"נ קבורת מ"מ אף שדוחה מילה הדוחה את השבת מ"מ היא גופה לא תדחה שבת, וקשי' לי בגוה דמ"מ קבורת מ"מ עדיפא דדוחה מילה הדוחה צרעת דדוחה עבודה דדוחה שבת, ועדיף משבת בכמה מדרגות, וכמ"ש כאן, וכ"ת מילה עדיפא שדוחה צרעת שדוחה עבודה, וי"ל דלמסקנא ניחא דצרעת לאו משום דחמירא אלא משום דגברא לא חזי, ולרב ספרא בתירוצא א' דהתוס' לקמן ד"ה הדר אמר וכו' דלא ס"ל הך סברא דגברא לא חזי, באמת צ"ל דבלא"ה לית ליה ק"ו כזה, וכמ"ש מהר"ש איידלס שם, או דבאמת אין חילוק בין עדיף במדרגות או לא, ודלא כסברת וכ"ת שבתוס' כאן, וכיון דמצינו ברציחה שדוחה דבר שדוחה שבת, ומ"מ הוא אינו דוחה שבת נסתר הק"ו מכל וכל, עכ"פ לפי מה דקיימא התוס' השתא בסברת וכ"ת, קשי' איך כתבו על זה דאכתי נימא קבורת מ"מ יוכיח, נימא דהיא גופה אתי' בק"ו דדוחה שבת, כיון דדוחה מילה הדוחה וכו', ולאותו ס"ד ל"ש לומר רציחה תוכיח, כי היכי דל"ש רציחה תוכיח על מילה, ומה אולמא דק"ו לגבי מילה, מלגבי קבורת מ"מ, ותרווייהו נילף בק"ו דדחי שבת, וצריך התישבות גדול:

דף לז.

מתני' אם לא יגיד וגו'. אף על גב דהקרא במשביע להעיד מיירי כדכתיב ושמעה קול אלה. הכי קאמר הקרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד היה נושא עון אף בלא שבועה. אז בשבועה יביא קרבן שבועה תוס' בב"ק דף נ"ו ע"א ד"ה פשיטא וכו':

דף לח.

גמרא וכתיב כי ה' עיניו משוטטות. עיני ה' המה משוטטים כצ"ל:

פרק ה - היו בודקין:

דף מ.

רש"י ד"ה חקירות אמר כו' דאין העדים נעשים זוממים כו' [וכ"כ הרע"ב] וזהו לפי שיטתו בסוגיין דמ"א ע"ב במה דאמרינן דב' אומרים אנו יודעים וא' אומר א"י דעדותן בטילה תליא בדרבי עקיבא פ"א דמכות. דהיינו דרבי עקיבא ס"ל ג"כ כר"ש דאין נעשים זוממים עד שיזומו כולן. אבל כפי דברי תוס' שם [בד"ה כמאן] לאו מטעם זה אתינן כיון דלא כוונו עדותן הוא כמאן דליתא ולא בעינן שיזומו כולן. אלא כיון דעדותן בטילה הוי כנמצא קא"פ ותליא בדרבי עקיבא הנ"ל. וחידוש בעיני על תויו"ט שהעתיק דברי הרע"ב ודברי תוס' הנ"ל ואינם עולים בקנה א':

דף מ:

גמרא בהיטב היטב ילפי'. עיין לעיל דף ב' ע"ב תוספות ד"ה אין:

שם א"ל ר"י וכו' מי שבא ואמר אמש הרגו, הקשה מעכ"ת איך שואלין באיזו יום. ולענ"ד היה נראה דודאי זה ליכא קושיא דאמירת אמש הרגו היינו כאומר מעצמו איזו יום ומקרי שפיר חקירה, דהא פשיטא באומרים הכל בעצמם דלא צריך עוד, דזהו נכלל בכלל באיזה יום, היינו או ששואלים אותו או שאומר מעצמו איזה יום, אלא דקושי' ר"י לרבנן דאם ישיב על שאלה אחת ששאלו על הזמן שאמש הרגו והכל בכלל, לא יהיה צריך לשאול יותר, וע"ז אמרו לו הא ג"כ לדברי ר"י תיכף כששאלו אותו באיזו יום ישיב עכשיו הרגו תו לא שייך לשאול באיזו שעה ובאיזו מקום, והא דנקטו רבנן בלשונם באיזו יום, באמת עיקר הקושיא רק מאיזו שעה ואיזה מקום, וע"ז אמרינן דעכשיו הרגו לא שכיח ואמש הרגו שכיח, וזהו עצמו הוא איזה יום אם ששאלו אותו תחלה והשיב אמש או שמעצמו אמר אמש:

דף מא.

גמרא אר"ח עדי נה"מ שהוזמו א"נ דיכולים לומר לאסרה על בעלה באנו הקשה לי חתני נ"י הא ע"כ מיירי שהעידו שראו כאחד, דבלא"ה היא אינה נהרגת, דהא לנפשות לכ"ע בעי' שיראו כא', כמ"ש הכ"מ (פ"ד ה"א מהל' עדות). וממילא פשיטא דאין העדים המוזמין נהרגין, וכיון שכן איך יכולים לומר לאסרה על בעלה באנו הא לזה לא היו צריכים להעיד דראו כאחד, דהא הרמ"א חוה"מ (סימן ל' ס"ו) כתב דבעידי איסור לא בעי' שיראו כא', ובכלל זה עידי טומאה לאסרה על בעלה וכמ"ש הח"מ (סימן י"א סק"ט):

יפה הקשה, וגם אנכי כבר עמדתי בזה והוספתי להקשות ביותר כסגנון זה. דבאמת קושיא הנ"ל אינה חזקה כ"כ, די"ל דרב חנן ס"ל כת"ק דריב"ק דאפילו בממון צריך שיראו כא', ומכ"ש באיסורא. והרי הסמ"ג הובא בב"י (סימן ל') כתב דרב אשי ס"ל כת"ק מדאמרינן בפרק השולח ה"נ מסתברא וכו' ואי בעידי כתיבה הא אמר מר אין עדותן מצטרפות עד שיראו כא'. מדפריך מדברי ת"ק משמע דס"ל דההלכה כן, ואף דהב"י דחה זה די"ל דהנ"מ לאו מדברי ר"א הוא אלא דסתמא דתלמודא אמר לה. מ"מ י"ל דר"ח ס"ל כת"ק, ובפרט דהא בלא"ה אין דברי ר"ח להלכ', דהא קיימא לן דחבר צריך התראה, אלא צ"ל דאליבא דריב"י קאמר ה"נ י"ל דאליב' דת"ק דריב"ק קאמר ומה דאמרינן אלא דמקטלה היכי משכחת לה, היינו הכל דאם לתרווייהו כדברי ריב"י וכדברי ת"ק דריב"ק, היכי משכחת לה דמקטלה:

ואולם מה דקשה לי יותר הא מבואר ביבמות (דף כ"ד) גבי פלוגתא דרבי ורבנן בכיעור דס"ל לרבי תצא, ומסקינן שם דהלכה כן בצירוף קלא דלא פסיק, א"כ במה דאר"ח דיכולים לומר לאסרה על בעלה באו, אף דע"כ העידו שראו כדרך המנאפים כדאיתא סוף פ"ק דמכות דפירש"י ששכבו זה ע"ז בקירוב בשר ונהגו כדרך המנאפים. ואם איתא דלאסרה על בעלה באו, למאי הוצרכו להעיד על קירוב בשר והנהגתם כדרך המנאפים הא בלאו ק"ב אלא ששכבו בבגדיהם יחד, ג"כ עכ"פ מקרי כיעור [וכדאיתא בב"ש סי"א ס"ק י"א בשם רש"ל] וסגי לאסרה על בעלה. וצ"ל דמיירי דלא היה קדל"פ ולא מתסרא בכיעור לחוד, וא"כ לפ"ז מאי פרכינן דמקטלה המ"ל, הא משכחת לה ביש קדל"פ ובזה במה שהעידו דראו קירוב בשר והנהגה כנואפים מוכח דלהרגה באו, דלאסרה בהעידו על השכיבה יחד לחוד ג"כ מתסרה. ואף לפי ר"ת ביבמות דמיירי הכל דתצא מהרוכל ולא מבעלה, מכל מקום מאי פרכינן ודלמא לאסרה על הבועל השני, הא בועל סגי בכיעור לאסרה:

שם גמרא לאוסרה על בועלה שני באנו. בתשו' מהר"א ששון [סימן קנ"ז] חקר בהאי דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אם הוא דוקא הבועל שאסרה על הבעל, ותפס עליו בתשו' שבו"י [ח"א סימן צ"ד] מכאן דמבואר בהדיא דגם לבועלה שני נאסרה אף שהוא לא אסרה אהבעל שהרי כבר נאסרה אבעל מזנות ראשון, וי"ל דהא דמוקי הגמרא בשזינתה וחזרה וזינתה מיירי היכא דבועל שני הוא מוקדם בזמן לבועל ראשון כגון דאתו סהדי שזינתה בניסת ואח"ז באו עדים שזינתה מקודם בתשרי ושפיר קאי פירכת הש"ס כדברי מהר"א ששון, ואי תקשי סוף סוף מאי פריך הגמרא, הא משכחת דנהרגין, במאוחרין גם בזמן, על זה אומר לך הא כאן בנערה המאורסה קיימינן ועדיין תקשי נערה מאורסה בסקילה היכי משכחת לה למאן דסבר אף בשלא כדרכה הראשון בסקילה וכולן בחנק, ובע"כ צריכין אנו לומר דתירוצא דגמרא הוא היכא דבועל שני הוא ראשון בזמן ושפיר פריך הגמרא וכדברי מהר"א ששון, אולם לפי דברי התוס' דהקשו ולימרו לפוסלו לעדות באנו ע"ש, יקשה עלינו לפי דרך זה עדיין אמרי לפוסלה לעדות באנו מזמן ראשון עד זמן שני לעדות שהאשה כשירה, ותירוץ התוס' לא שייך כאן ודוק:

שם ריב"ז מי הוה בסנהדרין. עיין לעיל דף לז ע"ב תוס' ד"ה מיום:

דף מא:

רש"י ד"ה ור"ע ומוסיף איהו וכו'. עיין לעיל דף ט' ע"א תוס' ד"ה לא:

פרק ו - נגמר הדין:

דף מב:

כי היכי דלא מתחזי וכו', כתב התוי"ט וקרא צריך טעמא, ולפי תירוץ ב' דתוס' ד"ה כי היכי בפשוטו ניחא דאי לאו קרא היינו ילפינן מנערה המאורסה דאם אין לה פתח בית אב דסוקלים אותה על פתח ב"ד מדכתיב אל שעריך. אלא דלבתר דכתיב הוצא דעכ"פ לא הוי בפתח ב"ד ממש ואפקיה קרא מדין נערה מאורסה מש"ה אמרינן מסברא שיהא רחוק קצת מב"ד, ומתחלת דברי תוס' הנ"ל שכתבו אההיא דאמרינן כי היכי דלא לתחזי ב"ד רוצחים אמאי דמרחיקים רחוק מב"ד יהיב טעמא כדפ"ה אבל חוץ לב"ד קרא קדריש במתניתין הוצא את המקלל משמע להדיא דלא דריש לטעמא דקרא:

שם מכשיר ממכשיר עדיף ליה. ע"ל דף נ"ב ע"א תוס' ד"ה שכן:

תד"ה ונאמר, לא גמר אלא מהקישא דדשן. לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים, וכי בדרך היקש ילפי' פר משיח מדשן, אלא כיון דידענו דאל המחנה דכתיב גבי דשן היינו חוץ למחנה ג', ממילא כיון דשרפת פר משיח היה במקום ששפך הדשן מוכח דשרפו מחוץ למחנה ג', ואם כן זהו רק הוכחה דמחוץ למחנה דכהן משיח היינו חוץ למחנה ג', ולאו שם היקישא עלה, וכן פר העדה במה דכתיב כאשר שרף היינו דצריך להיות ג"כ במקום שפך הדשן, וממילא הוא חוץ לג' מחנות וה' יאיר עיני:

תוס' ד"ה משה היכי הוי יתיב. עיין במהרש"ל ות"ח דקושית תוס' דלמ"ל בפרים נלמד גז"ש ממקלל. וק"ל דלפי זה מאי תירצו דלא תימא דיליף משחוטי חוץ דמ"מ קשה דלמ"ל ג' מחוץ למחנה הא כיון בפר הע"ד מחנה לאורוי מחנה שני' ממילא א"א ללמוד משחוטי חוץ וממילא נלמד ממקלל דנשרף חוץ לג' מחנות וצ"ע:

דף מד:

גמרא לעולם יקדים אדם תפלה לצרה. וכ"ה בירושלמי פ"ג דתענית ואיתא שם עוד ארשב"ל אם סדרת תפלה לא תהא מיצר פיך אלא הרחב פיך ואמלאהו:

שם שכבר נגזרה גזירה, ופירש"י נגמר הדין. ק"ל אף בלא נגמר הדין אינו חוזרים ומגידים ואין ראוי למחשדינהו ואיך תלי' זה בנגמר הדין דוקא:

דף מה.

רש"י ד"ה הפכו וכו' כשהוא מושכב. עיין תשובת שבות יעקב ח"א סימן ד':

דף מה:

שאני התם דכולי' קרא יתירא. נעלם ממנו בעונותי הפשט הפשוט דהא הקרא איצטריך שיעשו כן למצוה שיתפסו ויאמרו בנינו זה וה' יאיר עיני:

תד"ה משום, וי"ל דדייק מדקתני כל חייבי מיתות אפי' הנך. תמוה לי למה לא בפשיטות יותר דדייק מדקתני שם הנסקלים בנשרפים ידונו בסקילה לר"ש, וכן הנהרגין בנחנקין ידונו בסייף, והא בשריפה וחנק לא כתיב דמותר להמיתו בכל שאתה יכול להמיתו, וצע"ג:

דף מו.

גמרא או בבת כהן וזוממי זוממיה. עיין מכות דף ב' ע"א תוס' ד"ה זוממי:

דף מז.

תוכן העניינים

חדושי רעא על תלמוד בבלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה