חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר
בבא בתרא
דף ב.
מתני' מקום שנהגו כו' עי' נ"י שכ' דטעמא דבעינן שיעורים גדולים כ"כ אע"פ שאינו אלא היזק ראי' משום דחיישינן שמא יפול ויצטרך להתעצם עמו בב"ד ובין כך וב"כ יהא מזיקו בה"ר ולפ"ז אפי' רצה אחד לכנוס בתוך שלו ולבנות משלו בהוצא חבירו כופהו לבנות בין שניהם בגויל וגזית כפי המנהג דשמא יפול ויצטרך להתעצם עמו בב"ד. נ"י, אבל הרא"ש כתב דטענתו טענה דהנך שיעורי דמתניתין דוקא כשמעמידים הכותל על קרקע שניהם דמצי כל א' לומר לא אוותר קרקע שלי לבנות בנין אלא בנין של קיימא אבל אם רצה אחד לבנות משלו ובקרקע שלו אף בהוצא ודפנא סגי כיון דמסלק מחבירו ההיזק ראיה ואם אח"ז יפול הכותל יש שופטים בארץ עיי"ש:
שם גמרא טעמא דרצו הא לא רצו אין מחייבין אותו, אלמא היזק ראי' לא שמי' היזק. הקשה לי אחי הגנ"י הא למ"ש הרא"ש דבחצר השותפים דמחוייבים לבנות בגויל וגזית כמנהג המדינה היינו רק היכא דכל אחד רוצה שיסייע לו חבירו בהוצאתו, אבל אם טוען אבנה משלי בהוצא ודפנא אין חבירו יכול למחות, כיון דלפי שעה מסלק לו ההיזק, וא"כ דלמא מש"ה קתני רצו דהיינו דבזה ע"י הקנין א"י לומר אבנה משלי בהוצא ודפנא, ומחוייבי' לבנות מחיצה של אבנים כמנהג המדינה אבל בלא רצו יכול לומר אבנה משלי בהוצא ודפנא, וליכא כפיה לבנות בגויל וגזית:
לכאורה רציתי לומר דבאמת גם בקנין לעשות מחיצה כל שאחד אומר אבנה משלי בהוצא ודפנא סגי בכך, דהקנין היה ג"כ שרוצים לסלק ההיזק ראיה מהם, ואף אם היזק ראיה לא שמיה היזק מ"מ רצו הם למנוע מזה, וכיון דמסלק לו ההיזק לגמרי לפי שעה די בכך, אך קשה עלי להוציא מזה דין חדש. דכפי הנראה מפשטא דהסוגיא דסתם קנין לעשות מחיצה היינו כמנהג המדינה, ונתחייב זה לזה לעשות כותל כמנהג, וא"י לומר אבנה משלי בהוצא ודפנא, וסתמא כמפורש כאלו הקנו במפורש לעשות כותל אבנים כמנהג המדינה:
ולזה נראה ליישב בדרך אחר, והיינו מדקתני בסיפא וכן בגינה מקום שנהגו לגדור, והיינו דצריכים ג"כ לבנות בגויל וגזית, ואף למ"ד דהיזק ראיה שמיה היזק, מ"מ קתני וכן, לענין לבנות בגויל וגזית, וכמ"ש תוס' ד"ה גינה מאי, והיינו בלא קנו לגדור, כדקתני מקום שנהגו לגדור, ואם איתא דמה דקתני רישא רצו אעיקרא דמלתא לענין אם אומר אבנה משלי בהוצא ודפנא, היכי קתני עלה וכן בגינה, דבגינה מקום שנהגו לגדור הדין כן, והא אינו כן דבגינה דהוא משום היזק ראיה בלא קנין יכול לטעון אבנה משלי בהוצא ודפנא דבזה מסלק לו לפי שעה ההיזק, אע"כ דהיזק ראיה ל"ש היזק ורצו קתני לגופא שצריכים לעשות מחיצה כמנהג המדינה, ושייך שפיר וכן בגינה, דצריכים ג"כ לבנות כמנהג המדינה:
אף דמ"מ יש חילוק, דברישא דקנו א"י לטעון אבנה משלי בהוצא ודפנא, ובסיפא בגינה יכול לטעון כן, מ"מ שייך שפיר וכן בגינה, דלא מיירי מתני' מדבר זה דטוען אבנה משלי, ומיירי בסתמא דאין א' רוצה משלו, אבל אם איתא דכל עיקר דקתני רצו היינו לענין זה דא"י לומר אבנה משלי בהוצא ודפנא, בזה יקשה איך קתני וכן בגינה:
ואף דלשיטת הרא"ש בלא"ה ליתא לקושיית תוספות הנ"ל ד"ה גינה שאני, דהרא"ש ס"ל דשאני היזק ראיה דחצר מהיזק ראיה דגינה לענין מקום שלא נהגו לגדור, מ"מ פשטא דמתני' וכן גינה קאי ג"כ על כל מילי דדמי לחצר דבונין כמנהג המדינה, ובפרט דלפ"מ דקיימינן השתא דהיזק ראיה שמיה היזק, וכל עיקרו דרצו קתני היינו לענין דצריכים לבנות כמנהג, שא"י לומר אבנה משלי בהוצא ודפנא ואיך קתני עלה וכן בגינה, והוא נכון בעזה"י:
ובזה מיושב ג"כ במ"ש הרא"ש דחזקה לא מהני לענין היזק ראיה, ונקט כן מסברא, ולא הביא לזה ראיית הרי"ף בתשובה מסוגיין, דללישנא דגודא מוכח דהיזק ראיה לא שמיה היזק, ומאי ראיה דלמא מיירי דאחזקו אהדדי, ובזה צריך אחר כך דוקא רצו בונין:
ולפי הנ"ל ניחא דאין זה די הוכחה, די"ל דלא בעי לאוקמי בהכי, דעיקר דרצו היינו באחזקו ואיך קתני עלה וכן בגינה הא בגינה מהני אחזקו, וק"ל:
תוס' ד"ה לפיכך כו' מגו דאי בעי אמר ממך לקחתיה. קשה לי למ"ל מדין מגו ולא בפשוטו כי היכי דנאמן לקחתיה מכח דשהו הרבה מוכח שהוא שלו ה"נ יהא נאמן מדשהו הרבה מוכח שהוא בנה משלו ומאי אולמיה טענת לקוח מטענת אני בניתי. (עי' להלן דף ד' ע"ב):
דף ב:
גמ' ודקארי לה מאי קארי לה. עי' בחי' הרמב"ן לקמן י"ז ע"ב ד"ה גירסת רש"י:
שם ודקארי לה. כתובות ט"ז ע"א וש"נ:
תוס' ד"ה וחייב באחריותו. נראה לר"י דהאי חשיב היזק ניכר וכו' אבל אין לומר דהוי אינו ניכר וקנסוהו כמו במטמא וכו' ועוד אי קנס הוא במזיד דוקא היה לו להתחייב עכ"ל. תמוה לי דהא בסוגיא דבב"ק דף ק' מביא ראיה מהך ברייתא דר"מ דאין דינא דגרמי הרי דמוקי להברייתא כר"מ ור"מ הא סבר במטמא וכו' דגם בשוגג חייב דקנסו שוגג אטו מזיד. ואע"ג דאיתא בגיטין דף נ"ג דרק בדרבנן קניס ר"מ שוגג אטו מזיד אבל לא במבשל בשבת כיון דהוא דאורייתא הא י"ל דר"מ ס"ל דמקיים כלאים לא הוי דאורייתא דלא כרבי עקיבא עיין בב"ק דף פ"א בתוס' שם או דמיירי בכלאים בח"ל דרבנן ובדרבנן קניס ר"מ שוגג אטו מזיד. ואדרבא בזה היה מיושב קושית התוס' בב"ק דף ק' דמנ"ל להגמרא דהך ברייתא כר"מ והיינו ממה דחייב אף בשוגג ע"כ דהוא ר"מ דקניס שוגג אטו מזיד בדרבנן. אולם עדיין אינו מספיק כל הצורך, דלמא הברייתא כר"י ס"ל דבדאורייתא קנסו שוגג אטו מזיד וס"ל דמקיים הוי דאורייתא ומיירי בכלאים בא"י. ועכ"פ קושית התוס' לק"מ כיון דמוקמינן לה כר"מ ממילא ניחא דס"ל דבדרבנן קנסו שוגג אטו מזיד. (ועי' מש"כ בחי' ב"ק דף ק' ע"ב וחי' גיטין דף נ"ג):
דף ג.
גמ' כגון שהלך זה. עיין בתשו' רשב"א סימן אלף רכ"ו וצ"ע:
דף ד:
גמ' קילופא מידע ידיע. בתשב"ץ ח"א סי' נ"ג הי' לו הגירסא כאן קיפולא. וכתב שהוא הפוך הלשון מל' קילוף וכעין מ"ש רש"י חולין דף מ"ד ע"א ד"ה דאקפל:
שם ולא יעשו לא זה ולא זה. פירש"י ויהיה סימן שלא עשאה אחד בשלו שאילו עשאה היה עושה חזית מבחוץ. והיינו דלא תקשי הא יש לחוש שיפול לרשות א' מהם ויהיה הכל שלו מדין מוחזק כדמוכח מרישא דקתני לפיכך אם נפל כו' הרי דהיכא דאין כופין היה של זה דנפל לרשותו. לזה צ"ל דזהו עצמו יהיה סי' וראיה שלא עשאה לבדו מדלא עשה חזית ולא מהני במה דמוחזק באבנים. אבל תוס' במתני' ב' א' הוכיחו מכח זה דבאמת אף בלאו הוכחה לא מהני חזקתו כיון דהספק נולד כשהיה עומד ואם היו באים לחלוק היו חולקים בשוה מספק הלכך נפל לרשות דחד מינייהו לא מהני חזקתו. והא דקתני ברישא לפיכך היינו בנפל לרשות אחד ושהה שם הרבה דהי' נאמן לומר שהוא עשה הכל במגו דלקוח דהיה נאמן כיון דשהו הרבה לזה אשמועינן כיון דכופין לשניהם לבנות הוי מגו במק"ע עי"ש. וקשה לי דלמ"ל לתוס' לומר דנאמן במגו ולא בפשוטו כמו דנאמן לקוח מכח דשהה הרבה מוכח שמכרו לו ה"נ מדשהה הרבה מוכח שהם שלו דהוא עשה הכל (ומאי ס"ל עדיפות להאמין טענת לקוח יותר מטענת שהוא עשה הכל וצ"ע (א"ה התיבות ומאי ס"ל כו' לפי ענ"ד ט"ס הוא. כי לפי סברת התוס' טענת שהוא עשה נגד חזקה דעלמא. משא"כ טענת לקוח. ומ"מ קושית רבינו עולה נכון וד"ל). גם במ"ש תוס' שם עלה ואע"ג דאמר בריש הבית והעלייה דשותפים לא קפדי אהדדי (היינו כיון דכופין אותן לבנות הוי הכותל בחזקת שותפות ושותפים לא קפדי אהדדי וא"כ פשיטא דא"נ לומר לקוח) הכא מיירי דשהו יותר מכדי רגילות. וקשה לי דמי הכריחם לכך דנאמן לומר לקוח ורק מגו לא מהני דהוי מגו במק"ע דלמא באמת ה"ק מתני' כיון דהדין דכופין הוי בחזקת שותפים מש"ה בנפל לרשותא דחד מינייהו הוי של שניהם אף בשהו משום דא"נ לומר לקוח דשותפים לא קפדי אהדדי וזהו עצמו השמיענו מתני' דשותפים לא קפדי וליכא ראיה ממה דשהו. ואי דהך נשמע ממתני' דר"פ הבית והעליה הא שם י"ל דמיירי בנפל לרשות שניהם או לרה"ר כדאמרי' התם בשינויא קמא. אלא דשינויא בתרא שם ס"ל כיון דבאמת מוכח מתני' דהכא דבשהו א"נ לומר לקוח משום דשותפים לא קפדי ממילא י"ל דמיירי גם בנפל לרשות דחד מינייהו. וצ"ע:
שם א"ל רישא לאו תקנתא לרמאי הוא (דלא נימא חבריה של שנינו הוא רש"י) ותמוה הא בלאו חשש רמאות הוא תקנתא ליתמי דא"י להם דבר וידונו הב"ד דיחלוקו ויפסיד זה שעשאה לבדו. וצע"ג:
דף ה.
מתני' סמך לו כותל אחר כו' מגלגלי' עליו את הכל כתב בנ"י וא"ת אמאי מגלגלין עליו שמא כשיקרה כו' וי"ל דמ"מ כיון שנעשה כותל זה מחיצה לביתו חייב. והכי תניא בתוספתא. ובזה הבנתי דברי התוס' ד"ה אע"פ שלא נתן התקרה כו' אע"ג דזה נהנה וזה לא חסר פטור וכו' דלכאורה תמוה הא עתה אפילו נהנה לא הוי אלא דחייב על שם סופו שדעתו ליתן עליו התקרה ואז יהיה זה חסר ג"כ דיכביד עליו בקורה על כותלו. אלא דכוונתם כקושית הנ"י דאולי כשיקרה את ביתו לא יסמוך קורתו. וע"כ משום דמ"מ נהנה כיון דנעשה כותל זה מחיצה לביתו. ובזה שפיר קשה דהא זה נהנה וזה לא חסר:
תוס' ד"ה ובא ואור"י וכו', הקשה מעכ"ת דעדיין קשה לפי גירסתם דובא בזמנו, א"כ יקשה בהיפוך דנפשוט האיבעי' מדנקט דוקא ובא בזמנו ולא נקט דבא לאחר זמנו מוכח דאמרינן מגו במק"ח. ולק"מ די"ל דר"ל בא להשמיענו תרתי דתוך זמנו א"נ לומר פרעתי, וגם דביומא דמשלם זמני עבד איניש דפרע ונאמן לומר פרעתי, מש"ה נקט ובא בזמנו דמיניה נשמע הך דינא מדקאמר ואמר פרעתיך ת"ז, משמע דאלו אמר פרעתיך סתם היה נאמן, אף דבא בזמנו, ומוכח דעביד דפרע ביומא דמשלם זמניה, ואי דגם אלו נקט בא לאח"ז ואמר פרעתיך ת"ז היה נשמע כן מדלא נקט ואמר פרעתיך בזמנו, ז"א, די"ל דאין זה דיוק כ"כ, כיון דעכ"פ לא הו"מ למנקט ואמר פרעתיך סתם אין חילוק בין זה לזה, די"ל דמשם זמניה ות"ז שוים, גם אף אם נידון מזה דבאמר פרעתיך בזמנו נאמן, י"ל עדיין דהא דנאמן היינו משום מגו דפרעתיך אחר זמנו, דדוקא באמר פרעתיך ת"ז דהוי חזקה אלימתא לא מהני המגו, אבל באמר פרעתיך בזמנו ליכא כ"כ חזקה ונאמן במגו, אבל בלא מגו י"ל דא"נ, מש"ה נקט ר"ל דבא בזמנו ואפ"ה אמר פרעתיך סתם נאמן דמוכח דעביד דפרע ביומא דמשלם זמניה ונאמן בלא מגו, וק"ל:
דף ה:
שאני הכא דאמר מי יימיר דמחייבי ליה רבנן. ואף דלמה דקי"ל כר"ל דאאפת"ז י"ל דמתני' בתוך זמנו ואין הכרח להך סברא דמי יימר דמחייבי ליה רבנן צ"ל כיון דהסברא מוכח כן לאביי ורבא קיימא לן כן כיון דבזה לא מצינו פלוגתא דאפשר דגם ר"ל סובר כן (עיין תוס' ריש דף ו' ע"א):
שם חזקה לא עביד אינש דפרע בגו זימני'. מסופק אני היכא דאיכא תרי ותרי, די"ל דבזה לא אזלינן בתר חזקה, דהך חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו הוי בגדר אנן סהדי והוי כמו עדות ושוב אמרינן תרי כמאה, וצ"ע לדינא (עי' לק' דף ל"א ע"ב, ובחי' שבועות דף מ"א עיי"ש):
שם במקום חזקה אמרינן מה לי לשקר, עיין בר"ן קידושין דף רל"ה ע"א:
תוס' ד"ה כי היכי דלא לטרדן כו' דהו"מ לומר לטעמיך, הקשה המהרש"א דמאי פרכינן מסיפא בחזקת שלא נתן, הא התם דמי לשכירות בית דאפילו אביי ורבא מודו, ומה דתירץ המהרש"א כיון דבידו לבנות דמי לחוב דעלמא, לא נ"ל, דהא תוס' כתבו דבשכירות בית חושש שמא יפול הבית של משכיר, הרי דחושש לאונסים, א"כ ה"נ שמא יארע לו אונס שא"י לבנות:
ונ"ל דבלא"ה צריכים להבין, דאיך מדמינן סיפא דמתני' לחוב ת"ז הא אלו ידעינן שדעתו לבנות בגובהו כמו כותל חבירו חייב לשלם מיד ולסייע בכולו כמו שהדין באפריזא ובקבעתא דכשורי רק מחמת שאינו ניכר וידוע לנו דעתו כמה רוצה להגביה, אין הב"ד יכולים לחייבו יותר ממה שסמך וכיון שכן זה הסומך שיודע בעצמו שרוצה להגביה כותלו כמו כותל חבירו הוא יודע בעצמו שמחוייב בכולו, ואלו הודה בפנינו על רצונו זה היה מחויב מן הדין בכולו, אם כן הוי ממש אח"ז, וצ"ל כיון דמ"מ כיון דאין חבירו יכול לתבעו בב"ד לסייע בכולו, כיון שאינו ניכר גילוי דעתו, וא"י לתובעו רק על מה דסמך, ממילא מתרצה בטוב להמתין לו עד שיגמור כותלו וידע כמה יתבע ממנו, ושפיר דמי לת"ז, אף שידע בעצמו שמחוייב, מ"מ באמת חבירו רצונו להמתין לו עד יגמור כותלו ויהיה מבורר החיוב, ומעתה ממילא לא קשה מידי קושיית המהרש"א, דשפיר פריך הש"ס לאביי ורבא דס"ל אדם פורע תוך זמנו, ה"נ יהא נאמן לומר פרעתי, דל"ש שמא יארע אונס ולא יבנה, דהא הוא יודע בעצמו אף אם יאנס ולא יבנה, מ"מ הוא מחוייב לשלם, כיון דדעתו באמת היה להגביה כותלו וניחא ליה בבנין חבירו, ודמי שפיר לחוב ברור:
ומיושב בזה מה דתמוה לי במ"ש הרמב"ן בההיא דאחזיק לאורדי, דבסמך לו תקרה דנאמן לומר שנתן, דבזה ידוע לכל דמחייבים ליה רבנן, כיון דמשתמש בכותלי הבית עיי"ש, ותמיהני, א"כ מאי משני הש"ס מי יימר דמחייבו ליה רבנן הא בדעתו לסמוך התקרה ויודע דאז יחייבו לו רבנן ומקדים לפרוע מקודם, ולפי הנ"ל ניחא דבזה שפיר אמרינן כקושיית המהרש"א דחושש אולי יארע אונס ולא יבנה ולא יסמוך התקרה ועל רצונו לחודיה בזה חושב דלא מחייבים ליה רבנן כיון דבאמת לא נשתמש, ולדעתו דבלא מעשה השימוש באמת אינו חייב, הוי ספק אצלו שמא יאנס ולא יבא לידי חיוב ונכון:
בעיקר פירכת הש"ס הקשה המהרש"א דהא תוס' כתבו לאביי ורבא הא דקתני במתני' פ"ח מ"ו דבכורות מת האב בתוך ל' יום בחזקת שלא נפדה, היינו דדוקא היכא דחיובא ברור בזה ס"ל לאביי ורבא דלפעמים מקדים עצמו לפרוע אבל בההיא דבכורות אין החוב ברור דשמא ימות הבן. ועלה הקשה תוס' מהא דאמרי' בסוגיא דפרכינן לר"ל מרישא דמתני' דעד ד"א בחזקת שנתן אי לאח"ז פשיטא אלא לאו ת"ז, הא לאביי ורבא נמי יקשה דהא אין החוב ברור דשמא לא יבנה זה את הכותל. ותירצו דהומ"ל ולטעמיך. ולזה הקשה המהרש"א דמאי פרכינן מסיפא דבחזקת של"נ לאביי ורבא הא החיוב ספק דשמא לא יבנה. ולענ"ד לק"מ דהא היסוד דסמך לו כותל דמגלגלים עליו לשלם היינו דגלי' דעתיה דניחא ליה בכותלו של חצירו וזכה לו חצירו בחצי הכותל כמ"ש הנ"י. וממילא אף קודם שסומך אם יודע בעצמו דניחא ליה מחויב ג"כ לשלם, אלא דאנן דלא ידעי' דעתיה אין מגלגלין עליו אלא בסמך דידוע לנו דניחא ליה בכך. וא"כ אמאי מקרי תוך זמנו הא למה דיודע בעצמו דרוצה לסמוך כותלו וניחא ליה בכותלו של זה הגיע זמן חיובו לשלם. ונ"ל דמ"מ כיון דא"א לחייבו בב"ד בודאי ניחא ליה לבעל הכותל להמתין לו עד אחר שיסמוך כותלו והוי כמו ת"ז. וכיון שכן מיושב קושית מהרש"א דלאביי ורבא ניחא דהא חיובו ברור דכיון דיודע בעצמו דניחא ליה בכך אף אם יהיה סיבה שלא יגמור הכותל מ"מ הוא חייב לשלם אם מודה על האמת בב"ד דניחא ליה בכך. ובזה מיושב לי מה דתמוה לכאורה במה דמשנינן דאמר מי יימר כו' הא הרמב"ן במלחמות כתב דבסמוך עלה תקרה גלוי לכל דחייב נאמן לומר פרעתי. א"כ מה משני מי יימר דמחייבי הא יודע דלאחר שיסמוך תקרה יצטרך לשלם והקדים לשלם כמו כל ת"ז. ולפי הנ"ל ניחא דהכא אמרי' דזה אין גלוי לכל דמתחייב בלא סמך תקרה אף לפי דעתו דיסמוך תקרה מ"מ אם יהיה סיבה שלא יהיה אפשר לסמוך עליה התקרה אינו מחוייב בדין. וכיון שכן מקרי אין חיובו ברור דשלא לא יסמוך קורתו ולא יתחייב כלל דמאן יימר דמחייבי ליה רבנן בכה"ג. והוא נכון מאד בעזה"י:
תו כתב מעכ"ת נ"י ליישב דעת ספר ברית שלום, דכתב דאם טען פרעתיך ת"ז זוזא זוזא דנאמן, דבכה"ג דרך לפרוע ת"ז, והשיג בספר באר יעקב, דא"כ מאי פרכינן ממתני' דבחזקת שנתן, דלמא מיירי דטען דפרע זוזא זוזא, וכתב מעכ"ת לתרץ, דהתם לשכירת בית דכתבו תוס' דבכל ענין אינו פורע כיון דהוי ספק דשמא לא יבא לידי חיוב, לא הועיל רו"מ בזה כלום, דהרי מדפרכי' תשובתא לר"ל ולא הקשה גם לאביי ורבא, הרי דלא נחית להקשות מכח הסברא דהוי ספק בחיובו, ואף דתוס' כתבו דהו"מ לומר ולטעמך דגם לאביי ורבא לא ניחא, מ"מ עכ"פ המקשן דנקט הקושיא דוקא לר"ל שפיר קשה קושיית הבאר יעקב, דהא פרעון זוזא גם ר"ל מודה, וא"כ ליכא קושיא על ר"ל יותר מעל אביי ורבא, ובלא"ה לא מסתברים דברי הברית שלום הנ"ל דמלבד דמסתימת הפוסקים לא משמע כן, גם אמאי גובים מיתמי ת"ז בלא שבועה, נטעון שמא הי' אביהם טוען דפרע זוזא זוזא, וביותר לשיטת הרמב"ן דטענינן ליתמי מלתא דלא שכיחא:
תוד"ה ואפי' מיתמי כו' דתנן אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים כו' ולא ידעתי אמאי נקטו ההוכחה בדרך דמיון משבועה לגביי' מית"ק דיש לדחות ולחלק דדלמא חששו כן רק לשבועה דאין מפסידין אותה בכך אבל לא להפסידה לגמרי, אמאי לא נקטו ההוכחה בפשוטו מדמצרכינן בערכין הטעם דאלמנה גובה כתובתה מית"ק משום מזוני:
בא"ד והאי שינויא ליתא אליבא דטעמא דר"פ. לא זכיתי להבין דהא על המקשן ליכא קושי' דכי היכי דלא אסיק אדעתא לאוקימתא הפשוטה בשחייב מודה אי משום דהי' סובר דהטעם משום לאו בני מצוה אי מטעם אחר ה"נ לא אסיק לאוקמא בת"ז ומהתרצן דמשני כשחייב מודה והיינו אליבא דר"ה בר"י פשיטא דליכא אפילו דקדוק גדול דמאי אולמי אוקימתא דת"ז מאוקימתא דחייב מודה. וביותר דהא משני התם כן על כתובה אלא דקאמר השתא דאחת להכי כולהו נמי בשחייב מודה, והרי בכתובה דתמיד הוי ת"ז אלא דמ"מ אין גוב' דבתנאי ב"ד מתפיס צררי ת"ז כמ"ש תוס' מקודם וא"כ הוצרך לשנוי בחייב מודה וקאמר השתא דאתת להכי מוקמי' כולהו בהכי ומה"ת לומר על כתובה חייב מודה ועל בע"ח אוקימתא אחריתא ת"ז כיון דחדא בחייב מודה מספיק לכלהו וצלע"ג:
תוד"ה מי אמרי' וכו' בסה"ד אע"ג דאית לה מיגו דאמרה א"י לבא עלי' דנאמנת. תמוה לי הא דבנדרי' מבואר דטעם דנאמנת משום דאין אשה מעיזה בפני בעלה וביבמות דהגט בידו וכפי דברי היבם דבא עלי' אינו בעלה עוד וא"כ ליכא חזקה דאינו מעיזה בפני בעלה דהא ממה נפשך אינו בעלה ואדרבה כפי דברי' עדיין זקוקה לו וצע"ג:
לא זכיתי להבין הא שם בנדרים מבואר הטעם דנאמנת בהכי משום דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והכא ל"ש כן דהגט בידה וכפי דבריו דבא עליה אינו בעלה עוד וא"כ ליכא חזקה זו דהא ממ"נ אינו בעלה ואדרבא כפי דבריה עדיין זקוקה לו וצע"ג (עי' מש"כ לק' דף ל"ג ע"ב):
בהרא"ש וכ"ת אי גובי' מיתמי קטנים הו"ל למימר אע"ג דאמר מר אין נזקקין וכו'. תמוה לי הא לפי"מ דהקדים הרא"ש דחשש פרעון אינו מספיק לדחות הפרעון עד שיגדלו אלא מחשש צררי וגם הקדים דאפי' לאביי ורבא דוקא פורע אדם ת"ז אבל צררי ודאי אינו מתפיס ת"ז ומשום פרעון לא דחי' מלגבות, א"כ ממילא יהא הדין דאפי' לאביי ורבא גובה מיתמי ת"ז דהא לצררי ל"ח ת"ז פרעון לא דחיא מלגבות א"כ ממילא אין התחלה לקושי' דהו"ל לומר אע"ג דאמר מר אין נזקקין דהא בעי לומר דהלכתא כר"ל ואפי' מיתמי וכו' בזה דנזקקין ליתמי קטנים לא הי' תולה משום דהלכתא כר"ל דהא אפי' לאביי ורבא נזקקין וכנ"ל וצלע"ג:
עוד שם ברא"ש ולהאי שינוי' ניחא כיון דנפל הבית. וק"ל דהא מ"מ לפי"מ דכתב הי"א אח"כ בשם הרמב"ן דמלקוחות צריך שבועה ת"ז וכתב הרא"ש הא דמיתומי' א"צ שבועה משום דאם איתא שפרע מפקד הוי פקיד, א"כ ממילא בנפל הבית גם מיתומים צריך שבועה ת"ז דל"ש מפקד הוי פקיד, וא"כ עדיין קשה בנפל הבית מה בכך דהוי ת"ז הא מ"מ צריך שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים, ואולי י"ל דכתובה גרע יותר כיון דאין החוב ברור דשמא תמות היא מקודם בזה באמת גם מלקוחות א"צ שבועה וק"ל:
וקצת קשה לי לישנא דהרא"ש במ"ש דלפ"ז ניחא הא הך דחזקת יורשי אשה דמיירי בנדוניא, לתירץ קמא ניחא ביותר דטעם השבועה כיון דתנאי ב"ד מתפיס צררי ממילא בנדוניא לא צריך שבועה, (ועי' בדו"ח ח"א דף צ"א):
דף ו.
גמ' דעבד ליה הימלטי מלשון הכתוב וטמנתם במלט (ירמיה מ"ג ט'):
שם רש"י ד"ה אחזיק להורדי כגון שטוען וכו'. עיין לקמן כ"ג ע"א תד"ה והא אחזיקו:
דף ז.
גמ' היינו הך עיין ריטב"א שבועות דף ל"ו ע"א ד"ה תרתי למ"ל:
דף ז:
רש"י ד"ה ולא חלונות לערער על סתימת אורו, (עי' מש"כ בזה לק' בקונטרס מילי דניזקין):
דף ח.
המודר הנאה. עיין בר"ן נדרים דף פ"ג ע"ב ד"ה ר"נ אמר:
שם דרבנן לא צריכי נטירותא. עיין רבינו יונה פ"א דברכות דף ד' ע"ב ד"ה שנאמר:
דף ח:
תוס' ד"ה כי כו' מפני כבודו של רבא. וכעין דאיתא ר"ה כ"ב ע"ב גיטין ג' ע"ב סנהדרין י"א:
בהרא"ש במ"ש ויש להביא ראי' מערכין. וקשה הא שם לא נזכר לחלק בין נשתקע ללא נשתקע אלא לדבר מצוה יש לחלוק בדברי המתנדב דנכרי בעי, אבל לדברי הרשות יש לאסור אפי' נשתקע ומישראל וצע"ג:
דף ט:
בפירש"י ד"ה ביום ספירה וכו' אתקש למת לטמא אף באוהל. תמוה לי הא נגעים אין מדין טומאת אוהל דאם הכניס ידו לבית המנוגע אינו טמא וכן טמא עובר וטהור עומד ומתני' ערוכה פ"א דכלים חמור מכולם מת שמטמא באוהל אלא דהבא לבית שמצורע שם טמא מקרא והבא אל הבית יטמא אבל לא מהקישא דמת וצע"ג:
תוס' ד"ה חמה כו' דחמה משה הרגו. עיין שבת נ"ה. תוס' ד"ה קצף:
דף י.
גמ' כי הא דבני אחתיה. וכעין זה איתא במדרש רבה ויקרא פרשה ל"ד בבני אחתיה דרשב"י:
שם אר"נ ד' אמות. מיי' פ"ב מהלכות שאה"ט הל' ב':
שם וחכם עדיף מנביא. עי' בירוש' פ"א דברכות עלה דמתני' בש"א בערב כל אדם יטו ויקראו:
שם שנאמר ונביא לבב חכמה. עיין שבת דף קי"ט ע"ב רש"י ד"ה ובנביאי:
תוס' ד"ה פרץ. בקבר זה קבר סתום. עיין לקמן דף ק' ע"ב תד"ה ורומן:
דף י:
גמ' מעלינן ליה עילויא. עיין פ"ו מ"ח דדמאי בפי' הרמב"ם:
תוס' ד"ה כגון זה כו' אבל הא פשיטא שיכול למחות בו. עיין לקמן צ"ט ע"ב ברשב"ם ד"ה אמאי שלו לא הגיעו:
דף יב.
גמרא פרץ את פצימיו. נ"ב ואם לא הי' לו כלל פצימין וסתם הפתח כתב מהרח"ש סי' י"ד דמלשנא דרש"י שכתב דלא פרץ פצימיו שלא סילק מזוזתו וכו' דגלי דעתי' שלא סילק. משמע דבעי' גילוי דעת שסופו לפותחו. הא בסתם אמרינן איבד זכותו, אבל מלישנא דהה"מ שכתב שכל שפרץ פצימיו מחשבתו ניכרת שהוא מסלק עצמו וכו' משמע דבעי' גילוי דעת שמסלק זכותו עיי"ש. ובשו"ת מהרי"ק סי' קצ"א כתב ג"כ להוכיח דהעיקר דבעינן גילוי דעת שסופו לפתחו עיי"ש:
דף יג.
גמ' דינא דגוד כו'. לשון משיכה כמו משכו וקחו (שמות יב) דמתרגמינן נגודו עי' תוס' נדה דף ל"ו ע"ב ד"ה גדייה:
דף יג:
ועושה בראשו כו', חידוש שלא נזכר מזה ברמב"ם ספ"ז מהל' ס"ת:
דף יד:
גמ' מלמד שהלוחות. עיין עירובין דף ס"ג ע"ב ד"ה כל זמן:
דף טו.
גמ' מכאן ואילך כתב יהושע. עיין [מכות] (מגילה) דף י"א ע"א:
תוס' ד"ה פ"ה וקשה דהא ירמיה. עיין בתשובות נודע ביהודה מ"ת חא"ח סי' ק"ו:
דף טז:
גמ' ר"ש ברבי איתילידא. עיין מדרש רבה בראשית פרשה כ"ו:
שם אידלי יומא. עיין נדרים דף ח' ע"ב בהרא"ש ד"ה חירגא דיומא:
שם ישמעאל עשה תשובה. עיין סנהדרין דף ק"ד ע"א ובתורת חיים שם ובתוס' ישנים יומא דף ל"ד ע"ב ד"ה מעשה:
פרק ב - לא יחפור:
דף יז.
מתני' מכותל חבירו עי' תוי"ט ומ"ש בזה בפשיטות דבכל הניזקין דמתניתין בגפת וכדומה מותר לסמוך כשאין שם כותל לחבירו כן הוא דעת ר"ח ור"ת שהובאו בתוס' (דף י"ח ע"ב ד"ה וסבר) דכל שאינו מזיק מיד בעשייתו מותר לסמוך דלא מיקרי מזיק ודעת הר"י מיג"ש והרמב"ן ג"כ דמותר לסמוך ומטעם דיכול לומר כשתבנה הכותל ארחיק המזיק אותך ושאני בור דכל מרא ומרא כו' ומ"מ אם אח"כ בזה זה כותלו צריך המזיק להרחיק דמיקרי גירי דיליה כיון שההיזק מוכן מיד ומזיק במקום שהניחו ולדעת רש"י והרי"ף לפי גירסתם בסוגיא כל היכא שצריך לסלק ההיזק יכול למחות בו מיד דיאמר לא אתעכב עמך בדין ויהיה טורח לך לסלק ובנתיים תזיק אותי והא דקתני בכל הני סמוך לכותל לאו דוקא דאפילו ליכא כותל אסור לסמוך אלא דקמ"ל דהנך קשים לכותל ומה דהוכיח התוי"ט מההיא דלקמן משנה ד' עי' מה שאכתוב שם (לק' כ"ב ע"א):
דף יז:
תוד"ה למאי נפקא מינה כו' כתבו דזהו צריך רק לאביי דס"ל דהראשון שבא לסמוך יכול לסמוך ומתני' מיירי שבאו שניהם לחפור בב"א ויקשה דלתני אא"כ הרחיק מבורו ששה טפחים. והיינו דאם חבירו קדם ועשה בור סמוך למיצר שלו ירחיק זה ששה טפחים. וממילא ידעינן דבבאו לחפור כא' יתן כל א' חצי ההרחקה ג"ט (ולהסוברים דלאביי השני לא הפסיד ואם הראשון סמך למיצר שלו אעפ"כ א"צ השני להרחיק רק השיעור המוטל עליו חצי ההרחקה ג"ט. מ"מ לתני אא"כ הרחיק מבורו ג"ט דהיה במשמע שיש לחבירו בור בצד המיצר וידעינן דשיעור הרחקה הוא ג"ט) ולזה צריכים לשנויי דקמ"ל דכותל בור ג"ט ונ"מ למו"מ אבל לפי"מ דקי"ל כרבא דהראשון אסור לסמוך וצריך להרחיק ממיצר שלו ג"ט. א"כ מש"ה נקט כותל לאורויי הך גופא דהראשון הוצרך להניח כותל ג"ט מן המיצר שלו:
דף יח.
תוס' ד"ה דיקא נמי כו' דאע"ג דהוי גירי דיליה. עיין לקמן דף כ"ה ע"ב תוס' ד"ה עני:
תוד"ה והיו כו' (עי' מש"כ לק' דף כ"ו ע"א):
דף יח:
תמוה לי לשיטת רש"י למסקנא דרבנן ס' דדבורי' לא מזקי' לחרדל ור"י ס' דמזקי א"כ למאי צריך לאוקמי בלוקח ולהמציא החילוק בין אילן דההפסד גדול ולומר ר"י לדבריהם דרבנן אמאי לא מוקי בפשיטות דבעל הדבורי' סמך תחלה כמו לאביי דהא עיקר הקושי' ע"כ דלרבא איך אפשר דבעל דבורי' סמך תחלה לרבנן, אבל כיון דאמרי' דדבורי' לא מזקי הא שפיר עבד דסמך ולר"י גם סמך בהיתר דלר"י בלא מרא ומרא רשאי לסמוך והכל ניחא כמו לאביי וצ"ע:
ובתוס' במה שנדחקו דפירכת הש"ס מכלל דר"י היינו מדקאמר רבינא דרק רבנן ס' דעל המזיק מדשמעי' לרבינא דהדבורי' אין מזיקי' ה"נ ס"ל לר"י והוצרכו לדחוק דהו"ל למפרך בפשוטו הא קתני ואוכלת לגלוגי חרדל והא י"ל בפשיטות דפריך מדקאמר רבינא דרק רבנן ס' דעל המזיק משמע דר"י ע"כ ל"ס כן דאל"כ לא היה מתיר בחרדל כי לא ניחא לי' לרבינא לומר כיון דגם הדבורי' מזיקי' אותו צריך בעל הדבורי' ליתן כל הרחקה דהא מ"מ גם בעל החרדל מקרי מזיק אע"כ כיון דהי' מקודם לא מקרי מזיק א"כ משרה וירקא נמי ומשני אלא דבאמת גם ר"י ס' על המזיק אלא דר"ל כיון דבעל דבורי' מזיקי' ג"כ צריך הוא להרחיק הכל, והכל כפשוטו וצ"ע:
ולאידך פירושא דתוס' לכאורה ק' דלמאי הוצרך רבינא לחזור ולומר דאף לרבנן בלא מרא ומרא סמוך הא כיון דמסיק דלרבנן דבורי' לא מזקי' א"כ מש"ה דדבורי' סמך תחלה, י"ל דמ"מ כיון דע"כ ר"י לדבריהם קאמר ואיך הי' ס' דרבנן ס' דדבורי' מזקי' לחרדל הא לא הי' בעל החרדל לסמוך וע"כ דהיכי דליכא משום כל מרא ומרא מותר לסמוך ועיין (עי' לק' בקונטרס מילי דניזקין):
תוס' דיבור המתחיל וסבר קשה לי לשיטת ר"ח ור"ת דלמסקנא ס"ל לרבא ג"כ דאפי' לר"י היכא דל"ש כל מרא ומרא מותר לסמוך כ"ז שאין הניזוק כאן והשני צריך ליתן כל הרחקה. א"כ מאי פרכינן [לק' י"ט ע"א] תיפוק ליה משום מחרישה הא נ"מ בפשוטו דכשחרש לא היה עדיין כותל של זה דעשה בהיתר (דהא בחרישה ל"ש כל מרא ומרא וכדמוכח במ"ש תוס' דהא דאמרי' אלא אמר רבינא על המזיק היינו דכל הנך שינויי ליתא דבאמת מותר לסמוך כשאין שם כותל (מלבד בור) הרי דשינויא דמשנינן על מתני' הו"ה דליכא כותל אדחי דבאמת מותר כ"ז דליכא כותל) ואח"כ עשה זה הכותל אסור הוא לזרוע דהזריעה ג"כ מקלקל הכותל וצ"ע. (עיין להלן י"ט א'):
דף יט.
גמ' ואיכא דרמי להו מירמי. כעין זה סוכה [ט"ז ע"א] ל"ב ע"א וש"נ:
שם ותיפוק ליה משום מחרישה. קשה לי הא נ"מ באם חרש תחילה קודם שהיה כותל לחבירו דמותר לו לחרוש לפ"מ דס"ל לר"ת ור"ח דלמסקנא גם לרבא בכל הני דמתני' מותר לסמוך כיון דל"ש כל מרא ומרא. ולאחר שחרש זה בנה זה כותלו, בזה הדין דאסור לזרוע משום דזרעים מפסידים להכותל, וכן לשיטת הרמב"ן דאמרינן לעיל אר"פ בלוקח, היינו כשמכר לשנים לזה ירק ולזה משרה דכשזוכה במשרה הוא מזיק לירק, אבל אם בעל משרה מכר שדהו ובא לזרוע ירק, א"צ בעל המשרה להרחיק כמו באילן, ג"כ קשה דלמא מיירי דלאחר שחרש מכר שדהו. ואח"כ בנה לוקח הכותל דאסור המוכר לזרוע דהזרעים בעצמם מפסידים לכותל וצע"ג:
שם ותיפוק ליה משום מיא. ק' לי הא בהך בבא דמרחיקים הזרעים לא קתני או סד בסיד וכתב הפרישה דלא מהני סד בסיד כיון דמרפי ומקלקלת הקרקע תחת הכותל וא"כ מאי פרכי הא משום מיא מהני סד בסיד דהא ברישא דבור ונברכת הכובסים דמשום מתונא הוא הרי דלגבי מתונא שייך תקנת סיד ומספקי' בסוגיא דדלמא או סד בסיד מהני. להכי אשמעי' קלקול זרעים ומחרישה דבעינן דוקא הרחקת ג"ט ולא מהני תקנתא דסד בסיד. ועיין (ומזה ראיה כהפוסקים דנפשוט האיבעי דוסד בסיד תנן. ופריך ותיפוק משום מיא. וא"כ צריך ג"כ לסוד בסיד):
דף יט:
אמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון כו' מיתיבי כו' עי' תוי"ט פי"ג דאהלות משנה י"ח מה שכתב שם. וק' לי דלפ"ז יהא מוכרח ממתני' דהכא דדבר שאינו מבטל אינו ממעט והרי בסוגיא פריך עלה דשמואל כמה פירכות ורצה להוכיח דאף שאינו מבטל ממעט והיאך היה מפרש למשנתינו דהכא דלמה נקט דוקא פחות מכביצה. וצל"ע גדול:
דף כ.
גמ' חזי ליה לקריעה דלבושא. בערוך ערך רקע הגירסא למרקע לבושא ועי' מ"ק דף כ"ח ע"א תד"ה מאן רקיע:
תוס' ד"ה היא גופה תיחוץ. גם החבית נתקלקל. כדאיתא בב"מ דף ל"ח ע"ב וברש"י שם ד"ה לקנקנים:
תוס' ד"ה ועכו"ם יצא נכרי שאין לו קהל. בגמרא שם דחה זה דדלמא מכרת אמעטא ולא מטומאה ומסקינן דילפינן מקרא איש אשר יטמא ולא יתחטא כל שיש לו טהרה יש לו טומאה ע"ש וצע"ג:
דף כ:
רש"י ד"ה מלח סדומית. עבה וקשה כאבן. עיין פירש"י ביצה ל"ט ע"א ד"ה סדומית ולזה הכא ע"כ ט"ס והציון ברש"י הוא על מלח איסתרוקנית. וכן בסוגיין אפילו מלח איסתרוקנית ולא פליגי צ"ל אפילו מלח סדומית:
תוד"ה מאי שנא, כתבו דפטיש ורחיים אין שם נכנסים ויוצאים דמי שיש לו חטים לטחון נותן לבעל הרחיים וכן פטיש ע"כ. אזלי בזה לפי תירוצם הב' בד"ה וגרדי. אבל תמוה לי דמי הכריחם לזה ולחלק בין גרדי לטוחן הא פשטא דמתני' אבל עושה כלים יוצא ומוכר בשוק משמע דאינו עושה כלל לאחרים אלא דעושה בשלו ויוצא ומוכר בשוק וליכא נכנסים ויוצאים כלל. אבל בעושה לאחרים י"ל דמקרי נכנסים ויוצאים כמו בגרדי. ואי מכח קושייתם שם מההיא דבר מבואה דאוקי ריחייא דע"כ מיירי בעושה לאחרים מדדנין ביה פסקא לחיותא. הא אין מרויחים בזה דעדיין קשה מההיא דעושה חנות אצל חנות דאיכא קלא דנכנסים ויוצאים ומוכרחים לתירוצם הראשון דבחצר אחרת מותר. וממילא ניחא ג"כ ההיא דאוקי ריחייא. א"כ מנ"ל ליכנס בסברא דחוקה לחלק בין נכנסים לנכנסים אם אין שום דבר הכרח לכך והוא נגד פשטות לישנא דמתני' וצ"ע:
קונטרס במילי דנזיקין:
בענין הרחקת גפת וזבל ויתר נזקים השנויים שם, דקיימא לן דצריך להרחיק כשיטת ר"ח והרמב"ן, דכולי הוי גירי דיליה כמו שמבואר לכל אחד טעמו בנ"י בסוגיא דמרחיקים סולם מן השובך, ומקורו בהרמב"ן בחדושיו בדיני דגרמי. וכל זה בבא לסמוך סמוך לכותל חבירו, דבשעה שמניח הגפת מתחיל ההיזק ונעשה מכחו הוי גירי דיליה, אבל בבא לסמוך למיצר חבירו, דעת התוס' דאין יכול למחות בידו אף אם יבנה זה כותלו א"צ להרחיק הגפת, ולא מבעיא לשיטת הר"ח והר"ת שהביאו בתוספות דגרסינן אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק א"ע. ופירושו דהש"ס חזר בו מכל הני שינוייא דלעיל, דאף לרבנן היכא דליכא משום כל מרא ומרא מותר לסמוך, ומודה רבא לאביי היכא דליכא משום כל מרא ומרא. והנראה מדבריהם, דאף לאחר שבנה זה כותלו אין צריך להרחיק הגפת שסמך מקודם:
וראיה לזה דהא לפי פירושם מבואר דר"י מתיר בחרדל, היינו דגם בעל הדבורים אין צריך להרחיק כיון שסמך מקודם. אף דאחר כך סמך זה חרדלו אין צריך להרחיק הדבורים שסמך מקודם, וגם רבנן דר"י ס"ל הכי, והא דאצטריך הש"ס לומר דרבנן ס"ל דבעל הדבורים אינו מזיק לחרדלו, היינו דבלא"ה היה מותר לסמוך את חרדלו כיון דגם הדבורים מזיקו וכמ"ש תוס', אבל לענין הרחק בעל הדבורים אף אם היה מזיקו, א"צ להרחיק כיון שסמך מקודם, אף דזה יש לדחות, לומר דבעלמא היכא דאין השני מזיק להראשון, ורשאי לבא לגבול הראשון צריך הראשון להרחיק עצמו אף שסמך מקודם ושאני בחרדל ודבורים, דמהראוי כיון שהשני בעל החרדל מזיק להראשון, בעל הדבורים, א"י לבא כלל לסמוך להדבורים, ויהי' מוטל עליו כל חיוב ההרחקה. וכמ"ש תוס' לענין לוקח, דאף בס"ד דהמוכר צריך להרחיק מ"מ אם גם השני מזיק להראשון על השני להרחיק, וה"נ כן, אלא כיון דמ"מ גם הראשון עשה קצת שלא כהוגן, דהיה לו לחוש שמא ירצה זה לסמוך חרדלו מש"ה רשאי השני לסמוך. א"כ י"ל דדי בזה להתיר להשני לסמוך אבל לא שנכריחהו מכח זה לחייב להראשון להרחיק, כיון דמ"מ השני מזיק להראשון. מ"מ נ"ל דוחק לחלק כיון דסוף הדין דהשני מותר לסמוך, ממילא יהיה הדין דיכריח להראשון להרחיק חצי ההרחקה, ולא דמי ללוקח, דהתם באמת אין השני רשאי לסמוך וממילא אין על הראשון שם מזיק, מה שאין כן הכא. אלא על כרחך דגם בעלמא כל שסמך מקודם אין עליו כלל חיוב הרחקה לעולם:
הראיה ב' ממ"ש תוס' דרבא מודה לאביי היכא דליכא משום כל מרא ומרא, משמע דמודה ממש לאביי באילן קדם דלא יקוץ מה"ט. אף שאח"כ יעשה זה בורו ה"נ לרבא:
הראי' הג' ממ"ש תוס' (דף כ"ה ע"ב ד"ה עני והעשיר וכו') דלר"ת אידחי לה למסקנא טעמא דדירה שאני, אלא הטעם דסמך מקודם. אף שאח"כ בנה זה אוצרו מ"מ א"צ להרחיק, וגם בההיא דיונה פפאה נדחק לפרש כיון דלא קביעי תשמישתיה צריך להרחיק, אבל בלא"ה לא היה צריך להרחיק כיון דסמך מקודם. וכ"כ במאור דלשיטת ר"ח ור"ת אדחי למסקנא לההיא דדירה שאני. עיי"ש:
כל הנך ראיות יתנו עדיהן ויצדיקו דלשיטת ר"ת ור"ח כל שסמך הגפת וכדומה קודם שהיה הכותל במיצר חבירו א"צ להרחיק לעולם. אלא אפילו לשיטת רש"י ור"י דלא גרסי אלא, ונדחו כל שינויי דהש"ס. מ"מ י"ל דמודו לדינא דכל הסוגיא קאי לרבנן דלא בעי גירי דיליה. אבל למאי דקיימא לן כר"י דבעי גירי דיליה. אף בגפת וכדומה דמקרי גירי דיליה. היינו אם כבר ישנו שם הכותל דבשעה שמניח הגפת מת"י מתחיל ההיזק ובא ההיזק מכחו ממש, אבל אם סמך מקדם, דבשעה שמניח ליכא התחלת נזק, ואח"כ כשבנה זה כותלו ההיזק נעשה ממילא, לא מקרי גירי דיליה. וכן מבואר בתוס' (ד"ה מרחיקים את הגפת וכו') וכ"כ ג"כ בנ"י. דהא דפרכינן הא ליכא כותל סומך, היינו לרבנן, אבל לר"י ודאי מותר. דכל שסמך מקודם לא הוי גירי דיליה עיי"ש. כל זה נראה ברור לפי ענ"ד:
ומ"ש הטור (ססי' קנ"ה) אחר שכתב כל הרחקות שבפרקין. דלשיטת הרי"ף ורש"י אסור לסמוך בצד מיצר חבירו אף אם אין שם כותל עיי"ש, אינו מוכרח דאפשר דסברי בזה כתוס' והנ"י, דלר' יוסי כל שסמך מקודם לא הוי גירי דיליה [ובדעת הטור צ"ל דס"ל בפשיטות דלעולם מקרי גירי דיליה, וכדעת הרמב"ן שנכתוב בפנינו וכמו שאבאר דגם דעת הרא"ש כן], ואדרבא לכאורה קצת ראיה לזה כדי שלא יקשה עלינו הסתירה בדברי רש"י. הכא בסוגי' ס"ל דאף ברשות דלקיחה צריך להרחיק, ולעיל (דף ז') בהא דאמרינן האחים שחלקו אין להם חלונות זה על זה, כתב רש"י שאין עליו לערער על סתימת אורו, ומלשון זה דקדק הרמב"ן שם דס"ל לרש"י דדוקא להאפיל עליו רשאי. אבל אינו יכול לסתום חלונו. ועי' תשו' הריב"ש (סי' שכ"ה) כתב הטעם דההיזק נעשה כבר ברשות עיי"ש. וקשה מאי אולמא אחים שחלק דהוו כלקוחות מלוקח דעלמא. אבל אם נפרש דס"ל לרש"י כהתוס' והנ"י הנ"ל ניחא. דכל הסוגיא לרבנן. אבל לדינא למה דקיי"ל כר"י דבעי' גירא. כל שנעשה ברשות הוי אח"כ היזק דממילא ולא הוי גירא דיליה. אף דבנ"י כתב לחלק דדוקא בגפת דלא הוי גירא דיליה אם סמך מקודם כיון דאינו עושה מעשה אח"כ, אבל בחלון שהוא בעצמו בראיתו מזיקו בכל שעה. בזה אף שעשה החלון מקודם מקרי גירי דיליה. מכל מקום י"ל דרש"י ס"ל כדעת הי"א [שהובא בהגהת ש"ע סי' קנ"ד סט"ז] דגם בחלון מיקרי גירי דיליה [עיי"ש]. ומיושבים דברי רש"י הנ"ל היטיב, ולפנינו יבואר עוד:
אמנם דעת הרמב"ן בחי' דהא דפרכינן לרבא כי ליכא כותל אמאי סמיך. היינו אף לר"י דאף שסמך מקודם הוי גירי דיליה כיון דבידו הניח שם דבר המזיק אם יבנה זה כותלו ודבר המזיק נעשה בשעה שהניח אותו שם, וכיון דאילו איתא לכותל הוי גירי דיליה, השתא נמי הוי גירי דיליה עיי"ש, וכ"כ הריב"ש בתשובה (סי' תע"א) ודעתו שם בפירוש הסוגיא דזה ברור דאף אם סמך מקודם. מ"מ כשיבנה זה כותלו צריך להרחיק, אלא דלענין אם יכול לסמוך מקודם על סמך שיסלקנו משם לעת שיהיה שם דבר הניזוק, זה תליא בחילופי גרסאות. לגירסת רש"י ודעמיה דלא גרסי אלא. יכול למחות בטענה שאינו רוצה אחר כך להתעצם עמו בדין, אבל לפי הגרסא אלא, הסכים לפי' הר"י מיג"ש דעיקר שינוייא דהש"ס מהדר ביה מסברת המקשה. ולא חיישינן לסברא שיצטרך להתעצם עמו בדין, ומותר לסמוך מקודם, ואח"כ כשיבנה זה כותלו צריך להרחיק דבר המזיק:
וכל זה בסומך למיצר חבירו. אבל אם היה כל החצר שלו והניח שם הגפת. ואח"כ מכר המיצר שבצד הגפת. לגירסת רש"י צריך להרחיק אח"כ כשיבנה זה כותלו, ולגירסת הר"י מיג"ש בהיתר דלקיחה שעשה ברשות גמור א"צ להרחיק, כ"ז מבואר בחי' הרמב"ן, עיין עוד בהרמב"ן במלחמות דעה שלישית בזה לפי פירושו בדעת הרי"ף דל"ג אלא, ואף ברשות דלקיחה צריך להרחיק, היינו דוקא אם בשעה שמכר לחבירו היה שם דבר הניזוק, כגון שמכר החצר שבו הכותל. אבל אם הלוקח בונה שם דבר הניזוק, הוא עצמו מביא ההיזק עליו, א"צ זה להרחיק עיי"ש:
אמנם בטור שהביא דבריו לשיטת רש"י והרי"ף משמע דס"ל גם בדעת הרי"ף כשיטת רש"י. ולעולם צריך להרחיק אף ברשות דלקיחה, וכפי הנראה דעת הרמב"ן נוטה יותר להלכה כהר"י מיג"ש. וקיימינן דברשות לקיחה אין צריך להרחיק. אבל בסומך למיצר חבירו צריך להרחיק אף שסמך מקודם. ודוקא אחר שבנה זה כותלו. אבל מקודם א"י להכריחו לסלק ודו"ק:
והנה בדעת הרא"ש יש לעיין טובא. שהרא"ש הביא ג"כ פי' ר"ח ור"ת והסכים עמהם דגרסינן אלא וכו'. א"כ היה נראה דדעתו בכל זה כמו שכתבנו בשיטת תוס'. א"כ תיקשי ממ"ש הרא"ש בפותח חלון לחורבת חבירו דא"י למחות בו דל"ש לומר שמא תחזיק עליו. דכיון דא"י למחות ממילא אין לו חזקה. וכשיבנה זה חורבתו ויזיק אותו יכופו לסתמו עיי"ש. וקשה אמאי צריך לסתום אח"כ הלא ביררנו לדעת תוס' דכל שסמך מקודם אין עליו חיוב הרחקה לעולם. ואף די"ל דבזה שאני בחלון שפותח על רשות חבירו ומשתמש באויר חבירו. ומדינא אף בפותח לחורבתו יכול למחות בידו ולומר אין רצוני שתשמש באויר שלי. אלא דא"י למחות מטעם דכופין למדת סדום כמבואר לקמן פ' חזקת הבתים (דף נ"ט) א"כ י"ל דמש"ה צריך זה אח"כ להרחיק ולסתום כיון דמזיקו ושוב לא הוי מדת סדום. ובא בטענה שאינו רוצה שישתמש באויר שלו ולא משום הרחקת נזקים אתי עלה:
אך עדיין תמוה. דבההיא דיונה פפאה כ' הרא"ש דלא מהני להו חזקה להך עצורי דדייקי שומשמי דהוי כמו קוטרא ובה"כ דאין לו חזקה, ואף אם החזיקו מקודם דכיון שא"י למחות לא הוי חזקה עיי"ש. ובזה תיקשי כיון דסמך מקודם. בלאו החזקה לא יצטרך להרחיק לעולם. גם הרא"ש פ"ב דב"ב (סי' ו') כתב וז"ל דאם היתה רפת בקר קודם לאוצר מותר אף דהוי גירי דיליה משום דדירה שאני עד כאן לשונו. ממשע דגם למסקנא צריך לטעמא דדירה שאני. וזהו דלא כמ"ש התוס' והטור בשיטת ר"ח ור"ת:
אח"כ מצאתי בתשובת פני יהושע (חח"מ סי' ח') דהקשה כן על הרא"ש. והוסיף עוד קושיא אחת ממ"ש הטור (סי' קנ"ד ס"ח) דבפותח חלון בעלייתו לר"ה. אינו יכול חבירו לומר היום או למחר אפתח וכו' דר"ה הוי הפקר וזכה מהפקר עיי"ש. ולמאי צריך לטעם זה. הא אפילו בלא זכיה כלל מותר. כיון דסמך מקודם. ומתוך כך העלה שם הפ"י דדעת הרא"ש דמותר לסמוך קודם שיש שם דבר הניזוק. אבל אח"כ שכשיהיה שם דבר הניזוק צריך להרחיק, והא דכתב הטור בשם הר"ת דמותר לסמוך כשאין שם דבר הניזוק. היינו ג"כ שא"י למחות בו מלסמוך לפי שעה. אבל מ"מ כשיזיק צריך להרחיק, ומש"ה הביא הרא"ש למסקנא ההיא דדירה שאני. ומחולקים תוס' והרא"ש בכוונת הר"ח ור"ת עיי"ש:
ועדיין דבריו צריכים ביאור, דלפ"ז קשה מה דהקשינו לעיל. אמאי א"צ הבעל דבורים להרחיק לר"י. ואף אם תדחוק כנ"ל, כיון דגם השני מזיק להראשון א"י להכריח להראשון להרחיק. מ"מ קשה דהא גם הרא"ש כתב היכא דליכא משום מרא ומרא מודה רבא לאביי והא לאביי סמך בהיתר מועיל דאין צריך להרחיק לעולם כמו באילן קדם:
ע"כ נראה לענ"ד בכוונת הרא"ש דגם לאביי דס"ל בסמך בהיתר מהני, היינו דוקא בדבר דלאו גירי דיליה דאף דלרבנן לא בעי גירי דיליה. מ"מ כל שסמך בהיתר אין שם מזיק עליו ומש"ה בבור מותר לסמוך לאביי דסבירא ליה דלא הוי גירי דיליה. כיון דלא סבירא ליה לסברת מרא ומרא [וכמו שכתב מהרש"א בתוספות דיבור המתחיל דיקא] ולפי הס"ד דהש"ס דרבא לא אמר הך דכל מרא ומרא רק לר"י. אבל לרבנן בלא"ה אסור לסמוך תרתי שמעת מיניה. חדא דפליג בזה על אביי וס"ל אף היכא דלא הוי גירי דיליה אסור לרבנן אף בסמך מקודם, הב' מוכח מהא דאסור לסמוך ולא שרינן ליה ע"ד שיסלק להבור כשיחפור זה את בורו ירחיק ג"ט [דהא השתא קיימינן דלרבנן לא בעי מרא ומרא ועי' בהרא"ש] ע"כ משום דמצי טעין איני רוצה להתעצם עמו בדין. ומש"ה פריך הש"ס מגפת וכדומה, דכי ליכא כותל אמאי סומך, לטעון דאינו רוצה להתעצם לטעון עמו בדין, ופריך גם מאילן קדם לבור, דהא לרבנן דלא בעי גירי דיליה אסור לרבא אף בסמך מקודם, ולזה משני הש"ס אלא א"ר קס' רבנן על המזיק וכו'. והדר ביה מכל הני שינויי. ומחדש לו ב' דברים דגם לרבא הטעם משום מרא ומרא, אבל היכא דל"ש מרא ומרא. מודה לאביי דבדבר דלאו גירי דיליה, אף לרבנן כל שסמך מקודם מהני שאין צריך להרחיק לעולם מש"ה באילן קדם לא יקצץ, אך בגפת וכדומה דההיזק מגיריה ומכחו, לעולם שם מזיק עליו אף בסמך מקודם לענין דצריך להרחיק לכשיבנה כותלו, אבל מקודם א"צ להרחיק ולא חיישינן לטענת התעצמות בדין ושאני בבור דאסור לחפור על סמך שיסלקנו אח"כ. דהא השתא לרבנן ג"כ משום כל מרא ומרא, ול"ש לומר דיסתמנו אח"כ דא"י לסלק ההיזק שנעשה מה שהיה מרפה לארעא. וממילא נדחה הך סברא דהתעצמות עמו בדין דגם המקשן לא הקשה כן מסברא רק מכח הוכחה מדלא שרי לחפור על סמך שיסתמנו אח"כ. משא"כ למסקנא דקיימינן לרבנן משום כל מרא ומרא. ממילא אין הכרח להך סברא. ומש"ה בגפת כי ליכא כותל סומך והיינו על סמך שיסלקנו אח"כ. ושפיר כתב הרא"ש דרבא מודה לאביי. היינו דבדבר דלא הוי גירי דיליה גם לרבא אליבא דרבנן מהני סמך בהיתר:
ומה דדחקני לומר כן בדעת הרא"ש דאף בגפת הוי גירי וצריך להרחיק אח"כ. ולא ניחא לי דדוקא בזיזין ומרזב או בקוטרא ובה"כ. דההיזק מתחדש בכל יום שהוא משמש יום יום ומזיק בתשמישו והוי גירי, אבל בגפת י"ל דלא הוי גירי דיליה כל שסמך מקודם. וכדעת התוס' והנ"י, והיה עולה כהוגן הא דהדר מכל הנך שינויי דבכולהו לא הוי גירי דיליה בסמך מקודם, ומהני דא"צ להרחיק לעולם, ואעפ"כ הדין דבחלון וקוטרא ובה"כ והנך עצורי דדייקי שומשמי דלא מהני סמך מקודם, דבהנך אף בסמך מקודם מתחדש ההיזק בכל יום בגירי דיליה, היינו ממ"ש הטור אחר שכלל כל אחד על דגלו כתב (סי' קנ"ה) בד"א כשיש שם דבר הניזוק, אבל אין שם וכו' מותר לסמוך חוץ מחפירת בורו וכו'. הרי דכלל כולהו בחדא מחתא, וכי היכי דבדברים המתחדשים בכל יום בגירי דיליה. ע"כ דסמיכה רק לפי שעה, וצריך לסלק אח"כ כשיהיה שם דבר הניזוק, הוא הדין באינך כולהו הוי גירי דיליה. אף שסמך בהיתר כדעת הרמב"ן להריב"ש הנ"ל:
ונ"ל דיצא להטור כן. דאם איתא דבגפת וכדומה לא הוי גירי דיליה מקודם. וממילא אף לרבנן מהני בסמך מקודם לרבא, בזה סבר כאביי, א"כ בגפת וכדומה בסמך וליכא כותל אין צריך להרחיק לעולם, א"כ תיקשי מה דפסק הרא"ש בפותח חלון לחורבת חבירו דא"י למחות דל"ש שמא תחזיק, קשה דמ"מ ימחה בטענת דאינו רוצה להתעצם עמו בדין כסברת המקשן. ומה"ת לומר דהדר ביה התרצן מהך סברא, דהא מגפת וכדומה אין ראיה דהתם א"צ להרחיק לעולם, אבל בחלון וקוטרא דיצטרך אח"כ להרחיק י"ל דגם מקודם יכול למחות כסברת המקשן, אע"כ דס"ל להרא"ש כהרמב"ן דבגפת וכדומה הוי גירי אף בסמך מקודם. ולמסקנא בליכא כותל דסומך, היינו על סמך שיסלקנו אח"כ. ומוכח דהדרינן מסברת עצמות עמו בדין, כן נראה לענ"ד ברור בכוונת הרא"ש והטור:
ולפ"ז נ"ל דלשון הטור אינו מדוקדק כ"כ. שכתב (בסימן קנ"ה סי"ז) וז"ל, בד"א כשישנו שם דבר הניזוק, ואפי' עשאו בהיתר כגון עשאו בשלו ואח"כ מכר וכו', ור"ח ור"ת כתבו כסברא הראשונה עכ"ל ר"ל למ"ש הר"ח והר"ת כסברא הראשונה דמותר לסמוך למיצר חבירו באין שם דבר הניזוק, לכ"ש דמותר בעשאו בהיתר גמור דעשאו בשלו, ואלו לפמ"ש דבסומך למיצר חבירו לדעת הרא"ש והטור באמ' צריך להרחיק אח"כ איך עשה ק"ו בהיתר דלקיחה מהיתר דסמך מקודם, הא מהק"ו אינו מוכח רק דא"י למחות בו רק קודם שמזיק אותו, והא באמת לגרסת ר"ח ור"ת בהיתר דלקיחה א"צ להרחיק לעולם. כדפריך המקשן בפשיטות. אי בלוקח מ"ט דרבנן. וע"ז אמר אלא אמר רבא והניחו בסברא דבהיתר דלקיחה א"צ להרחיק לעולם, ובטור משמע דשוים להדדי היתר דלקיחה והיתר דסמך מקודם, גם בהגהת ש"ע סי' הנ"ל כ' וז"ל וכן מותר לעשות בכל נזיקים אלו בשלו כשאין שם דבר הניזוק חוץ מחפירת בור (טור ס"ו בשם הר"ח ור"ת והרא"ש) עכ"ל. מדכתב וכן מותר, משמע דדמי לגמרי לדינא דהמחבר סעי' הנ"ל, שכתב גבי בור דבהיתר דלקיחה א"צ להרחיק לעולם, וע"ז כתב הרמ"א דבשאר נזיקים סמך מקודם הוי כמו היתר דלקיחה בבור, משמע דס"ל בכוונת הרא"ש והטור דסמך מקודם אין צריך להרחיק לעולם:
אמנם אף דהמשמעות כן, כבר ביררנו והוכחנו בראיות נכוחות דאינו כן. דכוונת הרא"ש והטור דבסמך מקודם צריך להרחיק כשיש שם דבר הניזוק:
באופן שבררנו דלדעת הרמב"ן והרא"ש והטור בגפת וכדומה, אף שסמך מקודם הוי גירי דיליה, ועיין תשובת הריב"ש (סי' תע"א) דנראה ג"כ דעת הראב"ד כהרמב"ן, ומ"ש הנ"י דבגפת מותר לסמוך מקודם דלא הוי גירי דיליה כיון דסמך מקודם, זולת בחלון, דא"י לפתוח לחורבת חבירו. דכשיבנה חורבתו יהא מזיקו בראיה דהוי גירי דיליה, וכ' ע"ז וכ"כ הראב"ד ז"ל בתשובה וכן הסכים הרשב"א ז"ל עכ"ל, נ"ל דלא קאי אגפת דלא הוי גירי אלא קאי אהך סברא דמקודם יכול למחות בטענת התעצמות עמו בדין, וכן הובא בתשובת הריב"ש הנ"ל, אבל לענין גפת באמת ס"ל דהוי גירי דיליה. וכן הוא להדיא בתשובת רשב"א (סי' אלף קמ"ד) וז"ל שם ואם כל הנך דמתני' גירי נינהו, כל הנך תיובתא דפ' לא יחפור אפילו לר"י נינהו עד כאן לשונו. הרי להדיא כהרמב"ן, וע"כ מ"ש הנ"י וכ"כ הרשב"א היינו רק לענין סברת טורח בסילוקו, מבואר דכולם ס"ל דאף בגפת הוי גירי אפילו בסמך מקודם, זולת התוס' והנ"י דס"ל דלא הוי גירי, כיון דאין ההיזק מתחיל מכחו בשעה שהניחו, ועי' בתשובת פני יהושע הנ"ל שכתב וז"ל כללא דנקטינן מהנך שמעתתא דלהר"י והרי"ף וכו' פשיטא דצריך להרחיק אפילו בלוקח, מיהו נ"ל דהיינו דוקא בהיזיקות המתחדשות בכל יום, כגון צינור וזיזים שמשתמש בכל יום ומזיק בתשמישתן אבל הרחקה דגפת וזבל כשעשה בהיתר לא הי' נזק ואח"כ כשנעשה הכותל ההיזק ממילא ולא הוי גירי, דבשעה שהניחם לא הי' מזיק, וכ"כ הנ"י בסוגיא דפ' לא יחפור עכ"ל, ולמה דביארנו במחכ"ת דבריו שלא בדקדוק בזה, דהנ"י קאי בשיטת תוס', אבל הרמב"ן והראב"ד והרא"ש והטור והרשב"א כולם חולקים בזה וכנ"ל:
ועדיין חל עלינו חובת ביאור בענין פתיחת חלון לחורבת חבירו דאף למה שבררנו דהרא"ש ור"י מיג"ש קיימי בחד שיטה דבגפת וכדומה, אף דמותר לסמוך מקודם שמזיקו ולא חיישינן לטענת מתעצם עמו בדין, מ"מ אח"כ כשיבנה זה כותלו צריך להרחיק הגפת מכל מקום נ"ל דבחלון לחורבה מחולקים הם הרא"ש והריב"ש וכמו שאבאר:
הנה בהרא"ש מבואר דעתו דמותר לפתוח חלון לחורבת חבירו ול"ש שמא תחזיק, דכיון שא"י למחות לא יהי' לו חזקה. וכשיבנה אח"כ חורבתו ויזיק אותו יכוף אותו לסתום חלונו, מבואר דדין חלון וגפת שוים הם, אולם בדעת הר"י מיג"ש ורמב"ן לא נראה כן, דהמעיין בחידושי הרמב"ן בסוגיא דחרדל שכתב בסוף דבריו וז"ל, נקטינן לפי שיטת רש"י דכל הנך הרחקות דמתני' כגון הבא לסמוך גפת וזבל למיצר חבירו, ואין שם כותל, א"נ הבא לפתוח חלונות לחורבת חבירו שאינו מזיקו עכשיו לענין היזק ראיה, אעפ"כ יכול לעכב ולומר למחר אני בונה כותלי או אני בונה חורבתי, ונמצאת מזיק אותי, וההיא שעתא הוי גירי דיליה ויכול לעכב עליו, ולא מצי למימר השתא אסמוך וכי אתית למבני בצד המיצר מסלקנא להו דקשה לסלקו מאחר שסמך, ועוד דלמא מחזיק עליו וכו'. ולפי גירסא האחרת ופירושה הנכון שכתבנו, אין אדם יכול למחות ביד חבירו שלא לסמוך, וכשיבא הלה לסמוך הוא מוחה בידו, ומשום דלמא תחזיק ליכא למיחש, דכיון דא"י למחות אין לו חזקה עכ"ל, משמע לכאורה למה דמסכים בשיטת הר"י מיג"ש גם בחלון מותר לפתוח וא"י למחות בידו כמו בגפת, ואמנם אם הפי' כן יקשה לנו בתמיה גדולה דברי הרמב"ן פרק חזקת הבתים בסוגיא דחלון המצרי, די"ל כדעת הרי"ף דהיזק ראיה בחלון אין לו חזקה, וכל הסוגיא דחלון צורי דיש לו חזקה, היינו בפתוח לחורבה דאינו מזיקו, [דיש] לו חזק' היינו לענין דאינו יכול בעל החורבה לבנות ולהאפיל עליו נגדו וע"ז אמרינן שם למטה מד"א יש לו חזקה ויכול למחות, היינו כיון דיש לו חזקה יכול למחות בטענה שמא תחזיק עלי הרי אף דפתוח לחורבה יש לו חזקה, ומכח החזקה יכול למחות:
וביותר דשם בדברי הרמב"ן עצמו מבואר דאזיל בשיטת הר"י מיג"ש ממ"ש שם דהא דאר"ז למעלה מד"א אין לו חזקה וא"י למחות, הך דא"י למחות אפילו בפתוח לחצר, דאלו בחורבה כיון שאינו מזיקו, וגם לא יהי' לו חזקה פשיטא דא"י למחות, וגם ר' עלאי דפליג דאפילו למעלה מד"א יכולים למחות, היינו רק בחצר אבל בפתוח לחורבה מודה דא"י למחות, כיון דלא יהי' לו חזקה עיי"ש. וקשה מאי דוחקיה בזה, ולא מפרש דטעמא דר' עלאי אף בפתוח לחורבה יכול למחות בטענה דלא אתעצם עמך בדין, ותזיקני בראי' דמייתית שרשיפא, אע"כ דקאי בשיטת הר"י מיג"ש דלמסקנא אזדא לה טענת מתעצם עמו בדין, א"כ מ"ש מגפת דמותר לסמוך סמוך למיצר חבירו כשאין שם כותל, ולא חיישינן שמא תחזיק עלי דכיון דא"י למחות לא יהי' לו חזקה, מה"ט גופא יהיה מותר לפתוח חלון לחורבת חבירו וממילא לא יהי' לו חזקה. ומ"ש דבגפת תלינן החזקה במחאה ובחלון תלינן המחאה בחזקה, ומצאתי אח"ז בתשו' מהר"א ששון (סי' פ"ז) שתמה על הריב"ש (סי' תע"א) שכתב דהסכמת הרמב"ן בפותח חלון לחורבת חבירו יש לו חזקה, וא"י להאפיל עליו, והקשה עליו מדברי הרמב"ן פ' לא יחפור דמשמע להדיא דאין לו חזקה עיי"ש, ומאד נפלאתי על גאונו, הלא כדברי הריב"ש מבואר להדיא בהרמב"ן בסוגיא דחלון המצרי וכנ"ל, ודברי הריב"ש נכונים, והתמיה קיימת על הרמב"ן דלכאורה דבריו סותרים אהדדי:
ולזה נ"ל דכשנדקדק בדברי הרמב"ן בסוגיא דחרדל בלשונו הזהב שהעתקנו דפתח בתרתי, דלגרסת רש"י הבא לסמוך גפת א"נ הבא לפתוח וכו', וסיים בחדא דלשיטת הר"י מיג"ש מותר לסמוך ולא כתב דמותר לפתוח, מזה נראה דבכוונה ובדקדוק כ"כ, והיינו דיש לחלק דבגפת וכדומה שעושה הכל בשלו ואינו משתמש בשל חבירו ל"ש חזקה, דלמה ליה למחויי כיון דאינו מחזיק דבר בשלו, וליכא חזקה אא"כ היכא דיכול למחות בשום טענה. ותליא החזקה במחאה, מש"ה הדין דמותר לסמוך מקודם וא"י למחות, וממילא לא יהי' לו חזקה [ועיין לקמן עוד טעם דליכא חזקה בגפת] משא"כ בפותח חלון לחורבת חבירו דמשתמש באויר חבירו, בזה אף אם הדין דאינו יכול למחות לפתחו, מ"מ הוי חזקה, כיון דמשתמש ברשות חבירו הו"ל להודיע שאינו מוחל לו האויר, וכמ"ש הרמב"ן כיוצא בזה בחי' פ"ק דב"ב באחין שחלקו דא"י לכופו ולסתום ואעפ"כ הוי חזקה, וכ"כ הריב"ש בתשו' (סי' תע"א) להשיג מזה על הרא"ש דס"ל כיון דא"י למחות לא הוי חזקה וכ' וז"ל ולדבריו אף אם א"י לעכב עליו מלפתחו, למה אין לו חזקה של ג"ש דהרי הי' יכול למחות בסוף כל ג' וג', ולא יחזיק עליו לענין שאם יבא לבנות כנגדו לא יצטרך להרחיק, וכיון דלא מיחה י"ל דהוי חזקה עכ"ל, א"כ י"ל דבחלון מודה הר"י מיג"ש דיש לו חזקה כיון דמשתמש באויר חבירו, וממילא יכול למחות דשמא יחזיק עליו משא"כ בגפת דאינו נהנה בשל חבירו אין לו חזקה אא"כ דיכול למחות בו, וא"כ לק"מ על דברי הרמב"ן ובלא"ה צ"ל כן לשיטת הר"י מיג"ש עצמו, למה שכ' הריב"ש בתשו' שם להוכיח דלהמפרשים דר"ז מיירי בחלון הצורי, וע"כ דבחלון הצורי אף למעלה מד"א ליכא היזק ראיה, ע"כ מוכח דגם בחורבה יש לו חזקה א"כ תיקשי קושייתנו על הר"י מיג"ש דמפרש לה בחלון המצרי, וע"כ דפתוח לחורבה יש לו חזקה, אע"כ כמ"ש וברור:
ונ"ל להביא ראיה לזה מהרשב"א (סי' אלף קמ"ד) שכתב דיכול למחות לחבירו לפתוח חלון לחורבתו דשמא יבנה חורבתו ויהי' טורח בסילוקו, כדמוכח פ' לא יחפור מפרכת הש"ס מכל הני דמתני' ומכ"ש עכשיו דרבתה המחלוקת בחכמי ישראל אם היזק ראי' יש לו חזקה, ושמא יעמוד ב"ד וידונו דיש לו חזקה, ואע"פ שאינו מזיקו עדיין ונמצא זה זקוק למחות תמיד עיי"ש, וקשה מנ"ל להוכיח מפרכת הש"ס לסברת טורח בסילוקו דלמא התם הטעם שמא יחזיק עליו, משא"כ בחלון דל"ש שמא יחזיק כיון דהיזק ראיה אין לו חזקה, ואי דס"ל כיון דא"י למחות לא יהי' לו חזקה, היכי מסיים כ"ש שרבתה עתה מחלוקת ושמא ידונו שיש לו חזקה, הא אם א"י למחות אין לו חזקה, ואיך תלה טעמא דמחאה בחזקה ומוכח דתולה מחאה בחזקה, א"כ י"ל דמה"ט בגפת אסור, ומנ"ל הך סברא דטורח בסילוקו, אע"כ כנ"ל דבגפת וכדומה בזה תולה חזקה במחאה, ומוכח סברא דטורח בסילוקו, רק בחלון דמשתמש באויר חבירו תליא המחאה בחזקה, ושפיר כתב שמא יבא ב"ד וכו' וזה סייעתא גדלה למה שכתבנו:
אח"כ מצאתי שהעתיק בתשו' מהריב"ל (בספר ג' סי' ל"ו ובסי' נ"ז) לשון הר"ן שהועתק לו בזה הענין, וז"ל ובשאר נזקים שאינם מזיקים עכשיו כמו גפת וכו' לפי שיטת רש"י לאו כל כמיניה לסמוך דאפילו יאמר אסמוך עכשיו ולכשיבנה חברי אסלק נזקי אין שומעין לו, כדי שלא יצטרך חבירו להתעצם עמו בדין, ומכאן נמי שמעינן מי שבא לפתוח חלון לחורבת חבירו אע"פ שעכשיו אינו מזיקו כלל יכול למחות בו, כיון דאלו בא לבנות מזיקו וסתם חורבות עשויים לבנות, אבל לשיטת הר"ם כל נזקים דלא מזקי מעכשיו סומך עד שיבא חבירו לסמוך, אבל מ"מ נ"ל דאפילו לפ"ז אם בא לפתוח חלון על חורבת חבירו, אע"פ שאין עכשיו מזיקו מ"מ הרי הוא מחזיק עליו, וכשיבא לבנות יצטרך להרחיק כנגד חלונותיו שלא יאפיל עכ"ל, הרי בההיא דמחלק דבגפת א"י למחות ובחלון יכול למחות מחששא דשמא יחזיק עליו, והיינו ג"כ כסברא הנ"ל, והרשב"א דנקט שמא יבא ב"ד וכו', ה"ה דהוי מצי למימר בפשיטות שמא יחזיק ויצטרך חבירו להרחיק שלא יאפיל, עכ"פ מה שכתבתי נראה ברור בדעת הר"י מיג"ש והרמב"ן לחלק בין גפת לחלון, דבגפת מותר לסמוך ואין לו חזקה, ובחלון יכול למחות ויש לו חזקה, ודעת הרא"ש דחלון שוה לגפת וא"י למחות ואין לו חזקה, וההיא דחלון צורי מפרש לה בפתוח לחצר, וסבירא ליה דהיזק ראיה יש לו חזקה, וברור:
ועדיין צריך ביאור במ"ש הרמב"ן בסוגיא דחרדל הנ"ל, דלרש"י אסור לסמוך גפת וכיוצא בזה, וא"י לפתוח חלון לחורבת חבירו מטעם דיכול לומר שמא אבנה חורבתי ונמצאת מזיק אותי דקשה לסלוקי ועוד שמא תחזיק עלי, וכתב הרמב"ן וז"ל, ואע"פ שנראה לנו שא"י להחזיק עליו הואיל דאינו מזיקו עדיין בכך א"נ לדברי האומרים דהיזק ראיה אין לו חזקה מצי לדחויי מה"ט דכתיבנא עכ"ל, ר"ל מטעם הא' דטורח בסילוקו, והרי דס"ל דאפי' בחלון שנשתמש באויר חבירו אין לו חזקה, דהא מיירי בחלון כדתלי לה בחזקה דהיזק ראיה וא"י למחות רק מטעם דטורח בסילוקו, וממילא למה שהעלה להלכה כר"י מיג"ש דדחיא למסקנא לסברת טורח בסילוקו, ממילא גם בחלון רשאין לפתוח, והדרא קושייתנו לדוכתא הסתירה בדברי הרמב"ן:
ונ"ל דהפירוש בדברי הרמב"ן כך הוא, דאע"פ שנראה לנו דאין לו חזקה, היינו אף אם יכול למחות, מ"מ לא הוי חזקה לענין זה דאם יבנה חורבתו ויזיק אותו שלא יצטרך לסתום החלון, דמה שלא מיחה כיון דעדיין אינו מזיקו מחל לו החלון כ"ז שלא יזיקנו אבל לאותה שעה שיזיקנו לא מחל לו ולא הוי חזקה ויצטרך לסתום מ"מ יכול למחות בטענת טורח בסילוקו, והיינו רק לענין שיהי' לו חזקה לשעה שיזיקנו בזה לא הוי חזקה, אבל כ"ז שאין מזיקו יש לו חזקה שא"י להאפיל עליו, ופירוש זה למדתי מדברי הריב"ש בשו"ת (סי' שכ"ב) ותשובת מהר"א ששון (סי' פ"ז) דפירשו לה להרמב"ן דאין לו חזקה, היינו אם נניח שיכול למחות ולא מסברא כיון דא"י למחות אין לו חזקה, א"כ י"ל כמ"ש דיש לו חזקה עכ"פ לשעה שאינו מזיקו שא"י להאפיל עליו, אלא שמתוך דברי מהר"א ששון נראה דפי' בדברי הרמב"ן דאין לו חזקה כלל וכלל כיון דאינו מזיקו לא חש למחות בו, אבל מדברי הריב"ש הנ"ל מבואר היטב דאין לו חזקה לענין זה דאם יזיקנו דצריך לסלקו, ומ"מ הוי חזקה, דכ"ז שאינו מזיקו א"י להאפיל עליו, ונראה הטעם שזה מחל לו האויר אבל מ"מ נזקו לא מחל לו וקצת דייקא כן בלשון הרמב"ן שכתב א"נ לדברי האומרים דהיזק ראיה אין לו חזקה וכו', וזהו מספיק רק להזיקו ולא להאפיל עליו, משמע דגם לטעם הראשון כן, ובאמת דמכל מקום יכול למחות מחששא דיחזיק שלא יכול להאפיל עליו, אלא דנקט טעם הא דטורח בסילוקו דזהו טעם מספיק על כל הני דמתני':
ומעתה אף למה שהסכים הרמב"ן לשיטת הר"י מיג"ש דבגפת אינו יכול למחות בידו לסמוך מקודם, דלא חיישינן לסברת טורח בסילוקו, וגם ל"ח שמא יחזיק, דכל שא"י למחות אין לו חזקה, היינו דוקא בדבר שעושה ברשות עצמו ואינו משתמש בשל חבירו, גם בלאו הכי השתיקה והסבלנות בשעה שאינו מזיקו לא הוי חזקה על אותו שעה שיזיקנו ויצטרך לסלקו, מש"ה א"י למחות, אבל בחלון הוי חזקה, כיון דמחזיק בשל חבירו אף שא"י למחות הוי חזקה, ואף אם יבנה חצירו ויזיקנו יצטרך לסלקו דלשעה שיזיקנו לא החזיק, מ"מ הוי חזקה לענין שא"י להאפיל עליו, מש"ה יכול למחות ואם לא מיחה הוי חזקה שא"י להאפיל עליו, אבל אם בנה חורבתו ומזיק אותו צריך לסתום החלון, ואין סתירה בדברי הרמב"ן:
ומאד מדוקדקים דברי הריב"ש (ססי' תע"א) דסיים בשיטת הרמב"ן וסייעתו דבפותח חלון לחורבת חבירו יש לו חזקה לענין שאינו יכול להאפיל עליו, דייק בלישנא לענין שאינו יכול להאפיל עליו, דהיינו דוקא לענין זה הוי חזקה, אבל לא לשעה שיזיקנו:
ובעיקר סברת הרמב"ן דבהחזיק בשעה שאינו מזיקו דאינו מועיל לשעה שיזיקנו, נראה לי דהרבה חולקים עליו, ה"ה רבינו יונה שהביא הרא"ש דבגפת יכול למחות שלא יסמוך עד שיסלקנו אח"כ דשמא יחזיק עליו, הרי החזקה מהני אף לשעה שיזיקנו, גם בתוס' (ד"ה ה"נ בלוקח) מ"ש בשם רבינו תם דמיירי בהחזיק בה וטוענים ללוקח, הרי דס"ל ג"כ דמהני חזקה שהחזיק קודם עשיית הבור שא"צ לקוץ אף אחר שיהיה הבור ויזיקנו, גם מדברי הרשב"א (סי' אלף קמ"ד) הנ"ל מבואר כן, דהא כתב שמא יבא ב"ד וידונו בהיזק ראיה דיש לו חזקה, הרי דלפי הצד דהיזק ראיה יש לו חזקה אין צריך לסתום החלון ומהני החזקה שהחזיק בעוד שלא היה מזיקו, וראיתי בתשו' מהר"א ששון הנ"ל שהוכיח בהיפוך מדברי הרשב"א הנ"ל, מדכתב תחילה דיכול למחות משום טורח בסילוקו ולא כתב שיחזיק עליו, אע"כ דלא מהני החזקה כיון דאינו מזיקו עדיין כדעת הרמב"ן:
ולענ"ד ליתא, דהא דלא חש לשמא יחזיק, היינו כיון דבאמת היזק ראיה אין לו חזקה, ואדרבא מסוף דבריו מבואר דלא כהרמב"ן וכמ"ש לעיל ונראה דכוונת מהר"א ששון ממה שלא חש לשמא יחזיק לענין שא"י להאפיל עליו, אע"כ דלא מהני חזקה ולטעמיה אזיל דס"ל בכוונת הרמב"ן דגם לענין זה לא הוי חזקה, אבל באמת העיקר כמ"ש, גם ממ"ש הרא"ש בההיא דיונה פפאה וכ"כ הטור (סי' קנ"ה) דבקוטרי ובה"כ אף בהחזיק מקודם לא מהני דמקודם א"י למחות, וכיון דא"י למחות אין לו חזקה. משמע דאם היה יכול למחות, היה חזקה אף דאינו מזיקו עדיין. הרי ביררנו דעת תוס' והר"י והרא"ש והרשב"א והטור דלא כהרמב"ם בזה גם בדברי הרמב"ן בסוגיא דיונה פפאה לא ס"ל כן, וכמ"ש הב"י גם בתשו' הריב"ש (סימן שכ"ב), מזה נראה דהרמב"ן בעצמו ספוקי מספקא ליה, ולא אתי ספיקא דהרמב"ן ומוציא מידי ודאי חבל הנביאים הנזכרים לעיל:
אמנם באידך סברת הרמב"ן הנ"ל שכתב א"נ לדברי האומרים היזק ראיה אין לו חזקה, דמבואר דס"ל אף בהחזיק בעוד שלא היה מזיקו לא מהני כיון דלאותו נזק שמזיקו עכשיו אין לו דין חזקה, בזה מסייעים לו דברי הרשב"א בתשו' הנ"ל במ"ש דשמא יבא ב"ד וידונו דהיזק ראיה יש לו חזקה, משמע דלפי האמת דהיזק ראיה אין לו חזקה, לא מהני גם החזקה שהחזיק מקודם, אמנם מתוך דברי הרא"ש והטור הנ"ל בקוטרא ובה"כ מבואר דחולקים גם בזה דהא כתבו בקוטרא ובה"כ לא מהני חזקה אף דהחזיק מקודם, דהא מקודם א"י למחות. משמע דאם היה יכול למחות היה מהני החזקה כיון דהחזיק מקודם ונ"ל טעמם בזה דעיקר הסברא דלא מהני חזקה לקוטרא ובה"כ משום דמסתמא אינו מוחל לו, וידוע לכל שאין דרך ב"א למחול זה וא"צ למחות, וכל זה אם כבר הנזק מוכן, אבל אם החזיק מקודם י"ל מדלא מיחה מחל לו. דהו"ל למחות כיון דא"י לכל שאינו מוחל לו, דהא אינו מזיקו עכשיו, הרי מבואר דהרא"ש והטור חולקים גם בזה על הרמב"ן:
ונבאר ג"כ בענין היתר דלקיחה מחלוקת הפוסקים בזה דלפי גירסת הר"ח ורא"ש והר"י מיג"ש דגרס אלא אמר רבא, לכולהו בהיתר דלקיחה א"צ להרחיק לעולם, אמנם יש לעיין במ"ש הרא"ש בפ"ק בההיא דב' אחין שחלקו דאין להם חלונות זה על זה דצריך לסתום החלון, והא נעשה ברשות גמור בהיתר, ואף אם נימא דהתם הטעם משום דמוכר בעין יפה מוכר, וכשמכר לזה החצר מכר בעין יפה שלא להזיק אותו, וכמ"ש הרשב"א בתשו' הובא בב"י (ססי' קנ"ד) במוכר חצר ושייר הבית לעצמו דצריך לסתום החלון דמוכר בעין יפה מוכר מ"מ קשה ממ"ש הטור (סי' קנ"ד סל"ט) בראובן שמכר או נתן הבית לשמעון והחצר ללוי דצריך שמעון לסתום החלון, והתם דמכר לשניהם כאחד דלכל אחד מכר בעין יפה, תיקשי אמאי צריך לסתום, הא נעשה בהיתר גמור, גם אם נימא דבאחים שחלקו הטעם דמוכר בעין יפה שלא להזיק אותו, א"כ ע"כ הא דאמרינן אלא אמר רבינא וקיימא לן דבלוקח א"צ להרחיק, היינו בלקחו שניהם כאחד, זה משרה וזה ירק, אבל במוכר שמכר חצי שדה לחבירו, וזרע ירק צריך המוכר להרחיק המשרה. ובאמת בהרא"ש העתיק פירש"י בלוקח היינו שמכר חצי שדה לחבירו וזרע ירק, וכן בטור (סי' קנ"ה ס"מ) כתב כן, ואף דאפשר לחלק בין משרה לחלון, דבחלון שניזק גוף החצר בזה שייך בעין יפה מוכר שלא להזיק החצר שמכר לו, אבל במשרה וירק אינו בגוף המכירה שמכר השדה שמניח בה הירק דאפשר לעשות בה דבר אחר, ודוחק. גם בטור משמע דבכל הניזקים כמו בגפת וכותל א"צ להרחיק להרא"ש אף דמזיק גוף הכותל שמכר לו:
ולזה נראה לענ"ד דהרא"ש והטור לשיטתייהו דכתב הרא"ש בתשובה הובא בטור (סי' קנ"ד סכ"ב) בכותל שהיה מפסיק בין חלון ראובן לגינת שמעון ואח"כ נפל הכותל ומזיק ראובן לגינת שמעון דכתב שם אף לפי שיטת האומרים דא"צ המזיק להרחיק כשסמך בהיתר [היינו כיון דהוה דבר המפסיק הוי כמו היתר דלקיחה וא"צ להרחיק לעולם, כ"כ הפ"י שם בתשובה] צריך לסתום. דלא אמרו אלא היכא דהמחזיק סמך בהיתר ואח"כ נתן שם הניזק דבר הניזק, אבל בנידון זה דלא חידש בעל גינה כלום, והחלונות מזיקים להגינות שהיו כבר, והגינות נפסדות ליכא מאן דפליג דצריך בעל החלון לסתום עיי"ש, א"כ י"ל דה"ט באחין שחלקו וב' שקנו יחד דצריך לסתום, כיון דמעצמו ניזק ולא חידש בה כלום:
וה"נ נראה לדינא לשיטת הרא"ש בעושה הכל ברשות. הגפת והכותל. ומכר לשנים כאחד לזה החצי שבו הגפת ולזה החצי שבו הכותל, שצריך להרחיק הגפת כיון שבעל הכותל ניזק מעצמו מבלי שחידש בה דבר, אבל אם לא היה שם כותל ובא לבנות כותל א"צ להרחיק, כיון דנעשה הגפת ברשות גמור ואין בכחו של זה לחדש דבר ולחייב לזה להרחיק הגפת, ומזה הא דא"ר בלוקח וכמו שפירש"י שבא זה לזרוע ירק, וכן י"ל באחים שחלקו אם בא אחד לעשות דבר בחלקו שיהיה ניזוק בו א"י להכריח להמזיק להרחיק. א"כ דעת הרא"ש והטור ממש למ"ש הרמב"ן במלחמות בדעת הרי"ף שהבאתי לעיל דלגרסתינו דל"ג אלא, וקיימינן דלוקח צריך להרחיק, היינו דוקא אם בשעה שלקחו כבר היה מוכן דבר הניזוק אבל בלא"ה לא:
זולת במה דנראה בדעת הרמב"ן במלחמות לשיטת הרי"ף דבמוכר חצר ושייר בית לעצמו דצריך לסתום החלון כיון דבשעה שלקח מתחיל ההיזק, וכ"כ להדיא הנ"ל בדעת הרי"ף לחלק בין מכר חצר לחבירו ושייר בית לעצמו דצריך לסתום, ובין מכר חורבה לחבירו ואחר כך בנה חורבתו דאין צריך לסתום עיי"ש, בזה משמע קצת בטור דא"צ לסתום, ממ"ש הטור (סי' קנ"ד) ואם מכר החצר ושייר הבית לעצמו, בזה כתב הר"י אברצלוני כיון שמוכר בעין יפה מוכר, כדמכר לו החצר מכרו לעשות בו מה שירצה, וא"י למנעו לומר שלא יאפיל עליו עכ"ל, משמע דוקא שיכול להאפיל עליו, אבל לא לכופו לסתום החלון, וע' דרישה שנדחק לחלק דעדיף בזה מאחים שחלקו דצריך לסתום דהתם מעולם לא היה לזה זכות לשמש בחלון זה משא"כ בשייר בית לעצמו דכבר היה תשמישו בחלון זה לא היה דעתו במכירה שיכוף אותו לסתום:
אמנם לדעת הר"י מיג"ש והרמב"ן נראה דדעתם למסקנא למאי דגרסינן אלא, דבהיתר דלקיחה לעולם א"צ להרחיק אף במכר לשניהם כאחד לזה משרה ולזה ירק ולא מחדש בה דבר, וכן באחים שחלקו באמת א"צ לסתום כמ"ש להדיא הרמב"ן פ"ק והריב"ש (סי' שכ"ב) ואף דהרמב"ן פ"ק כתב לדקדק כן מלשון רש"י. דא"י לכופו לסתום, והבאתיו לעיל. והרי לרש"י דלא גרס אלא, במקח צריך להרחיק, צ"ל באחד מג' אופנים, או כמ"ש לעיל דס"ל לרש"י דחלון לא מקרי גירי דיליה אם סמך מקודם, וסוגיין דחרדל לרבנן דר"י דלא בעי גרי דיליה. או דס"ל דוקא מוכר צריך להרחיק, אבל אחים שחלקו בעל החלון נקרא לוקח מבעל החצר ומוכר בעין יפה מוכר שלא לסתום חלונו [ולא ס"ל כסברת הנ"י דנזקא לא מכר ליה, ועיין תשובת הרשב"א הובא בב"י (סי' קכ"ד מחודש כ') הביא מחלוקת גם בזה מוכר בעין יפה מוכר אף שמזיק לו], ומה דסתר זה הפ"י בשו"ת הנ"ל מההיא דתשו' הרא"ש הובא בטור (סי' קנ"ד סכ"ב הנ"ל) לא נסתר רק מה שעלה על דעת הפ"י, בטעמא צריך להרחיק דבעין יפה מכר שלא להזיק לחבירו. זהו נסתר מתשו' הרא"ש הנ"ל. אבל מ"מ י"ל בהיפוך בלוקח המזיק א"צ להרחיק משום דמוכר בע"י מוכר, או דס"ל לרש"י כסברת המאור דעדיף אם ישנו בשעת המכירה דבר הניזוק, והניזק שלקחו ע"מ שיהיה בקיומו כמו שהיה עד עכשיו, מש"ה באחים שחלקו א"צ לסתום, משא"כ במוכר מיצר לחבירו ואח"כ עשה שם דבר הניזוק צריך להרחיק, [והוא ממש בהיפוך ממ"ש בשם הרמב"ן בשיטת הרי"ף] כך י"ל בישוב דברי רש"י:
אבל כ"ז אינו מספיק לשיטת הרמב"ן דס"ל במלחמות דאין חילוק בין מוכר המזיק ללוקח המזיק, וגם ס"ל בהיפוך מסברת המאור, וגם ס"ל כל היכא דהוי גירי אף בעשה מקודם מקרי גירי דיליה, וכמ"ש לעיל בשמו ואפילו בגפת ומכ"ש בחלון, ואין לי מקום ליישב אלא דהרמב"ן כ"כ לשיטתו להסכמתו לגירסת הר"י מיג"ש דהיתר דלקיחה א"צ להרחיק:
ובדעת הרשב"א יש לעיין ביה טובא דהה"מ (פ"ב מהל' נזקי שכנים) כתב רש"י פירש ולא חלונות זע"ז שאינו יכול לערער על סתימת אורו וכ"כ הרשב"א ז"ל כלומר ולא דין חלונות זע"ז שאם בא לבנות כנגדן בונה אעפ"י שמאפיל עליו אבל אינו חייב לסלקו וכ"כ הרמב"ן שאינו מחייב לסותמו אע"פ שמזיקו בהיזק ראיה עכ"ל, עוד כתב מהא שמעינן שמי שיש לו בתים וחצר וחלונותיו פתוחים לחצר ומכר החצר שאין בעל החצר נמנע מלבנות בחצירו אע"פ שמאפיל עליו [וזהו כדעת האברצלוני הנ"ל]. עכ"ל הה"מ. משמע להדיא בדעת הרשב"א דהמוכר א"צ לסתום. ואלו בתשו' הרשב"א שבב"י (סי' קנ"ד הנ"ל) מבואר להדיא דהמוכר חצר ושייר בית לפניו צריך לסתום וכתב שם שהדין פשוט בעיניו. גם בתשו' הרשב"א (ח"ג סי' קנ"ג) הובא בב"י (סי' הנ"ל מחודש ו') משמע להדיא דעתו דבאחים שחלקו אם מזיקו צריך לסתום ואם פתוח לחורבה א"צ לסתום וא"י לבא בטענת דטורח בסילוקו לפי שלא פשע לפתוח כלל עכ"ל ועי' תשו' שהביא בב"י (סימן קע"ג מחודש א') שכתב שם באחים שחלקו דא"י לכוף לחבירו לסתום חלונותיו עיי"ש וצ"ל דמיירי באופן שאינו מזיקו ואין בזה דוחק, דהא כל עיקרו של התשובה ההיא בנויה דאם לא מיחה אם יש לו חזקה ובחלון שמזיקו בלא"ה אין לו חזקה להזיק ראיה כמ"ש הרשב"א בכמה דוכתין דעת הרי"ף וממילא מיירי ע"כ בחלון שאינו מזיקו. וא"כ עכ"פ תמוה על הרב המגיד דהשוה יחד דעת הרשב"א והרמב"ן אף היכא דמזיקו באחים שחלקו דא"י לכופו לסתום וצ"ע:
גם נראה מדברי הרשב"א גם בב' שקנו כאחד צריך לסתום, דלמ"ש בתשו' (סי' אלף קמ"ד) הנ"ל דהביא ראיה לסברת טורח בסילוקו מפרכת הש"ס ממתני' דספ"ב אלמא דס"ל דל"ג אלא, ולא הדר ביה הש"ס, וממילא משמע דבכל לוקח צריך להרחיק ואף דנקט בתשובה הנ"ל מטעם מוכר בעין יפה מוכר מ"מ צ"ל דלאו בדוקא נקט זה ומה דנקט אח"כ במוכר בית ושייר חצר לעצמו דמוכר בעין יפה מוכר וא"צ לסתום חלונו משמע דבלא"ה היה צריך הלוקח לסתום חלונו וא"כ נראה דה"ה בכל היתר דלקיחה:
באופן שבררנו דבגפת וכדומה בסומך למיצר חבירו בעוד שלא היה שם דבר הניזוק לרוב הפוסקים, ה"ה הרא"ש והטור והרמב"ן והר"י מיג"ש והרשב"א והראב"ד, צריך להרחיק עכ"פ כשיבנה זה כותלו זולת לדעת תוס' בשיטת הר"ח ור"ת. ובשיטתם קאי ג"כ הה"מ, ולדעת הנ"י בחלון צריך לסתום דבודאי הוי גירי דיליה ולענין למחות מקודם בטענת טורח בסילוקו בזה לכולם א"י למחות זולת לדעת הרשב"א והראב"ד דס"ל למסקנא לא אדחי סברת טורח בסילוקו, ולפתוח חלון לחורבת חבירו לדעת הרמב"ן ודעימיה דיכול למחות יש לו חזקה לענין זה שיכול להאפיל עליו ולדברי האומרים דהיזק ראיה יש לו חזקה אף לכשיבנה זה חורבתו א"צ לסתום מכח החזקה שהחזיק מקודם, זולת לדעת הרמב"ן פ' לא יחפור בסוגיא דחרדל נראה דלענין זה לא הוי חזקה וממה שכתבנו יתבאר לך במה דאיתא בש"ע (סי' קנ"ד סט"ז), ומיהו כתב הרמב"ן דא"י להחזיק עליו הואיל דאינו מזיקו עדיין. עד כאן לשונו. וזהו דוקא לענין זה דלשעה שיזיקנו יצטרך לסתום. אבל לענין זה הוי חזקה דא"י להאפיל עליו והאחרונים סתמו במקום שהיה להם לבאר:
גם כבר ביררנו דלרוב הפוסקים הוי חזקה גמורה גם על שעה שיזיקנו והרמב"ן בעצמו ספוקי מספקא ליה בזה ובענין היתר דלקיחה לדעת רש"י ודעימיה הרי"ף והרשב"א צריך להרחיק ולדעת הרא"ש וכן לדעת הרמב"ן בשיטת הרי"ף היכא דניזק ואינו מחדש בו דבר צריך להרחיק ולדעת הרמב"ן והר"י מיג"ש לעולם אין צריך להרחיק ואף במוכר המזיק מכל שכן בלוקח המזיק:
עוד אבאר לך דמבואר בתוס' דאף להסוברים דבהיתר לקיחה צריך להרחיק, מ"מ אם גם השני מזיק להראשון כל חיוב ההרחקה על השני ולזה הסכים הרשב"א (סי' שכ"ב) ומעתה מ"ש בש"ע (סי' קנ"ה סי"ט) החופר בור תוך שדהו ומכר חצי השדה ובא לוקח לחפור גם הוא בור צריך להרחיק כל שיעור ההרחקה וכו'. אין מזה ראיה דפסק דבהיתר דלקיחה א"צ להרחיק די"ל דשאני הכא דגם השני מזיק להראשון וגם ממ"ש שם (ס' י"ד) בבא לפתוח ברה"ר דזוכה מהפקר אין ראיה להיתר דלקיחה די"ל דזוכה מהפקר עדיף כמ"ש הריב"ש בתשובה (סי' שכ"ב) באופן דלא נזכר דבר בש"ע מכל הנך דינים דסמך בהיתר ומהיתר דלקיחה זולת בהגהת ש"ע (סי' קנ"ה סי"ט) שכתב ב' דיעות בסומך גפת למיצר חבירו כשאין שם כותל וכבר כתבנו דמה דמשמע דס"ל להרמ"א בדעת הרא"ש דלעולם א"צ להרחיק דאינו כן אלא דאם יבנה זה כותלו צריך להרחיק כנלענ"ד, וד' ינחני בדרך אמת:
ובההיא ענינא תמוהים לי דברי תוס' פ"ב דבבא בתרא (דף כ' ד"ה וקמא היכי סמיך וכו') ואפילו לפי ר"ת דלמסקנא שריא לרבא לכולהו לסמוך וכו' וקשה לי דהא מ"מ כיון דהראשון מזיק להשני הותרה הרצועה להשני לסמוך אף דמזיק להראשון. דהא מה"ט מותר לסמוך חרדל לר"י כמ"ש תוס' וביותר דעל זה אין תירוצם מספיק "דאינו מזיק ממש רק מניעת דישא" דמ"מ גם השני יהא מותר לסמוך דיאמר מה שאני מזיקך במניעת דישא כמוך גם אתה מזיקני בזה ואם נימא דכוונתם דלר"ת דגרסי' אלא למסקנא בהיתר דלקיחה א"צ להרחיק וי"ל דמיירי הכא בבנה בשלו ומכר המיצר לחבירו ובזה כל ההרחקה על השני כיון דהא' עשה בהיתר גמור מלבד דדחוק לכוון כן בלשון התוס' קשה דאם ניחא להו לאוקמי בלוקח גם בלאו פי' ר"ת יש לפרש כן, דאף לגירסת רש"י דל"ג אלא ובהיתר דלקיחה צריך להרחיק מ"מ היכא דגם השני מזיק להראשון כל ההרחקה על השני כמ"ש לעיל וצע"ג:
תו קשה לי בסוגיא דחרדל (דף י"ח ע"ב) לשיטת רש"י דלמסקנא דרבנן סברי דדבורים לא מזקי לחרדל. ור"י סבר דמזקי, א"כ למאי צריך לאוקמי בלוקח ולהמציא חילוק בין אילן דההפסד גדול ולומר דר"י לדבריהם דרבנן קאמר, אמאי לא מוקי דבעל דבורים סמך תחילה כמו לאביי, דהא עיקר הקושיא ע"כ דלרבא איך אפשר דבעל דבורים סמך תחילה לרבנן, אבל כי אמרינן דלרבנן דבורים לא מזקי לחרדל, הא שפיר עביד דסמך ולר"י ג"כ סמך בהיתר דלר"י היכא דלא שייך כל מרא ומרא רשאי לסמוך וא"כ הכל ניחא כמו לאביי וצ"ע:
ובתוס' במה דנדחקו דפרכת הש"ס מכלל דר"י וכו' מדשמעינן ליה לרבינא דדבורים אין מזיקים ה"נ לר"י והוצרכו לדחוק, דהו"מ למפרך בפשוטו הא קתני ואוכלים לגלוגי חרדלאי הא י"ל בפשוטו דפריך מדאמר רבינא רק רבנן ס"ל דעל המזיק להרחיק משמע דר"י ע"כ לא סבר כן, דאל"כ לא הי' מתיר בחרדל, ולא ניחא ליה לרבינא לומר כיון דגם הדבורים מזיקים אותו מש"ה מותר לבעל החרדל לסמוך חרדלו, דמ"מ הוא לבד מקרי מזיק. אע"כ דגם הראשון סמך באיסור. ומקרי שניהם מזיקים זה לזה, ולזה פרכינן משרה וירקא נמי ומשני אלא וכו' דבאמת גם ר"י ס"ל על המזיק להרחיק. אלא דמ"מ כיון דדבורים מזיקים לחרדל מותר לבעל חרדל לסמוך והכל בפשוטו וצ"ע:
ולאידך פירושא דתוס' לכאורה קשה, דלמאי הוצרך רבינא לחזור ולומר דאף לרבנן בלא טעמא דמרא ומרא סמיך, הא כיון דמסיק דלרבנן דבורים לא מזקי לחרדל, א"כ מש"ה סמך בעל דבורים תחילה, ובזה י"ל דמ"מ כיון דע"כ ר"י לדבריהם קאמר, ואיך הי' סובר דרבנן סברי דדבורים מזקי לחרדל, איך סמך בעל דבורים. אע"כ היכא דליכא מרא ומרא סמיך, אבל הראשונות קשה וצ"ע:
גם קשה לי בסוגיא דב"ב (דף י"ט), "ותיפוק ליה משום מחרישה", הא נ"מ באם חרש תחילה קודם שהיה כותל לחבירו דמותר לו לחרוש לפ"מ דס"ל לר"ת ור"ח דלמסקנא גם לרבא בכל הני דמתני' מותר לסמוך כיון דל"ש כל מרא ומרא, ולאחר שחרש זה בנה זה כותלו, בזה הדין דאסור לזרוע משום דזרעים מפסידים להכותל, וכן לשיטת הרמב"ן דאמרינן לעיל אר"פ בלוקח, היינו כשמכר לשנים לזה ירק ולזה משרה דכשזוכה במשרה הוא מזיק לירק, אבל אם בעל משרה מכר שדהו ובא לזרוע ירק, א"צ בעל המשרה להרחיק כמו באילן גם כן קשה דלמא מיירי דלאחר שחרש מכר שדהו. ואחר כך בנה לוקח הכותל דאסור המוכר לזרוע דהזרעים בעצמם מפסידים לכותל וצע"ג: