חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר
בבא מציעא
דף ב.
מתני' או שיש להם עדים. להפוסקים הסוברים דעד מסייע פוטר משבועה. צ"ל דעדים לאו דוקא דהא בע"א ג"כ חולקים בלא שבועה, אלא עדים היינו עדות המועלת ועי' ברא"ש במכילתין סי' ג' דכתב כזה לתרץ מתני' דרפ"ז דשבועות (דף מ"ה) דקתני ואם יש עדים שאמר להם אביהם וכו' ולא ידעתי אמאי לא נקט כזה על משנתינו זו ועי' בתוי"ט כתובות פ"ב מ"י ד"ה שיצתה בהינומא:
רש"י ד"ה במקח וממכר קניתי' מיד כו' אבל זה אומר אני ארגתי' כו', נראה דיצא לרש"י כן מדלא קתני במתני' חד בבא דהיינו אני ארגתי' לחוד דל"ש מורי היתרא ואפ"ה בעי שבועה ומכ"ש במציאה ומו"מ, אבל תוס' נזהרו בזה ופירשו בצריכותא דהיכא דל"ש מורי היתרא היה ס"ד דלא בעי שבועה היינו דיש לנו לתלות דאמר בדדמי שסובר שהוא הגביה רגע מקודם או שלא נתרצה המוכר ולא יפרוש גם משבועה. א"כ ממילא באני ארגתיה דל"ש לומר דאמר בדדמי בודאי צריך שבועה ומש"ה אי תני אני ארגתיה עדיין לא ידענו מציאה ומו"מ:
בא"ד ותהא מונחת עד שיבא אליהו, אף דהחלוקה יכולה להיות אמת צ"ל דלמסקנא (לק' ג' ע"א) כד מחלקינן לר' יוסי בין ודאי רמאי ממילא גם לרבנן מתרצא בהכי דתליא הכל בודאי רמאי דאף היכא דאיכא למימר דתרוייהו הוא מ"מ בודאי רמאי יהא מונח:
תוד"ה ויחלוקו וכו', עיין בתוספות בכורות (דף יח ע"ב) ד"ה שמניח וכו' שנראה ששקלי וטריא וכמסתפק אם הפשט יחלוקו או כל דאלים גבר ע"ש. נ"ל דאופן זה יהיה תלוי בפלוגתא דהר"ת והריב"א ב"ב (דף ל"ד ע"ב) דדעת הר"ת דלרבנן דר"י לא תלוי כלל ברמאי ואף דליכא רמאי כד"ג, רק באוחזין והחלוקה יכולה להיות אמת, ודעת ריב"א דהיכא דליכא רמאי לא בעי אוחזין ע"ש, וזה תלוי בפלוגתא ג"כ ברועה דמיירי בשמא וליכא רמאי ולא מקרי אוחזין כיון שהפקידו לו שלא מדעתו, ומש"ה לשיטת ר"ת כד"ג, ולריב"א יחלוקו, וע' ברמב"ם (פ"ד מהל' גזילה) שכ' בטענת שמא יחלוקו, ועיין בטור (סי' ש') כתב במנה ומאתים וטענ' שמא יניח, ואמרתי דזה תלוי בב' שיטות הנ"ל והרמב"ם סובר בשיטת הריב"א שזכרנו ובשמא דליכא רמאי יחלוקו, והטור אזיל בשיטת הר"ת דבעי דוקא אוחזין וא"ל דתרווייהו הוא, אבל במנה ג' דידוע לנפקד שהיא של א', וכמ"ש הרא"ש, ולא תלי כלל ברמאי, ובאמת גם הגזילה יניח, ומ"ש הרמב"ם (פ"ט מהל' טוען) או שיהי' א' יושב בצד ערמת חטים וכו' וכתב הטור שם (סי' קל"ט) לפרש דבעי יושבים בצדו דלהוי שניהם מוחזקים, י"ל דסתם תחלה זה אומר כולה שלי ומיירי אף באני ארגתי דאיכא בודאי רמאי בעי אוחזין, כך היה נראה לכאורה, אח"ז ראיתי בש"כ (סי' שס"ה סק"ג) משוה דעת הטור להרמב"ם וכ' דבנידון הטור איכא רמאות, וסיים וע' ברא"ש פ"ק דמציעא ע"ש, ולכאורה הוא תימה כנ"ל:
ונראה דכוונת הש"כ שמ"ש הרא"ש דסברת כד"ג משום דכל א' ימסור נפשו יותר, וממילא משמע בשמא ל"ש זה, וכן דקדק הש"כ (ססי' קל"ט) וא"כ ע"כ דכאן באין אוחזין כד"ג אף דליכא ודאי רמאי וכל א' סובר שהוא הגבי' תחלה, מ"מ מי שמחזיק בלבו שהוא הגביה תחלה ימסור נפשו יותר. ולזה דימה הש"כ ג"כ בשמא ושמא היכא דליכא רמאות כמו גזילה הדין דיחלוקו דבשמא ל"ש כל דאלים גבר, אבל במנה ומאתים היכא דאיכא רמאות שייך כד"ג שהרמאי ירפה ידו ולא יחזיק, ודברי הרמב"ם והטור עולים בקנה א', ובזה מבואר בכוונת הש"כ (ססי' קל"ט) בשמא ל"ש כד"ג, וקשה מדברי תוס' בכורות שכ' לפרש כד"ג אף בשמא, ולפי הנ"ל ניחא דהתם איכא רמאות דמסתמא כל א' מכיר בשלו ושייך אפי' בשמא כד"ג, אולם במה שדעת הש"כ שם באומר א' מכם הפקיד אצלי מנה כיון דאין תובעי' במקצת לא הוי רמאות ויחלוקו, אינו מובן לחלק, גם לא ידעתי מאין יצא חלוק זה, ואימא בכה"ג יניח, ועיין:
תוס' ד"ה וזה נוטל רביע וא"ת יהא נאמן כו' ומפרש ריב"ם דמגו להוציא לא אמרי'. וקשה לי דלמה משנינן דסיפא קמ"ל, דלא יטול רביע בלא שבועה במגו דזהו לא הוי חידוש כ"כ דהסברא פשוטה כך היא דאם יטול בלא שבועה ליכא מגו כיון דאם יטעון כ"ש יצטרך לישבע, ועכשיו יטול בלא שבועה. טפי הו"ל לומר דאשמעי' דלא נימא דיטול חציה בשבועה במגו דכ"ש. לזה אשמעי' דמגו להוציא ל"א. וצע"ג:
בא"ד התם ה"ט. עי' לקמן דף קט"ז א' תוד"ה והא:
מה דהערה מעלתו על תוס' דתירצו דהוי מיגו להוציא, דמ"מ במקח וממכר דנותן לו מעותיו, לא מקרי מיגו להוציא כמ"ש תוס' ב"ב, כבר עמד בזה בקצות החשן סימן פ"ב, ומ"ש מעכ"ת על קושית תוס' דהוי מיגו בדדמי, כ"כ בשיטה מקובצת בשם רבינו פרץ ומדמי לה לההיא דמת בעלי על מטתו, וזכורני שאמרתי בישוב ב' קושיות אלו מתורצים חדא בחברתה. די"ל דקושית תוס' לס"ד דפריך ונחזי ממאן נקט דהיה סבר דמייתי בנקט זוזי מחד, וכל אחד אומר שהוא נתן המעות (לתירוצם א' בד"ה וליחזי זוזי, ותירוצם זה קשה לי כיון דהוי מצי לשנויי דליתא קמן דנישייליה א"כ איך מכריעים בסוגיא דלקמן תינח מציאה, מקח וממכר מאי איכא למימר אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא, ומאי פסקא דלמא מיירי בנקט זוזי מחד וליתא קמן דנישייליה ושייך בזה לומר דמאי פסידא אית ליה לרמאי, ועיין), בזה תיקשי כיון דבזה ל"ש בדדמי, ועל זה תירצו שפיר דהוי מיגו להוציא, ולפי מה דמשנינן דנקט זוזי מתרווייהו ולא הוי מיגו להוציא, ממילא ליכא קושיא משום דהוי מיגו בדדמי. וק"ל:
ובעיקר קושיא הנ"ל דהוי בדדמי, קיצר מעכ"ת, דהא תוס' הביאו להם ראיה דהוי מיגו אילולי דערומי מערים, אבל אני כך אמרתי, דמה דאמרינן דליכא ודאי רמאי היינו די"ל דדילמא אמר בדדמי, ומשו"ה ל"א דיהא מונח, אבל השבועה י"ל דעל בדדמי לא תיקנו שבועה, דישבע ג"כ, וכדמשמע להדיא מדברי תוס' ד"ה אי תני מציאה, אלא דחששו שמא משקר במזיד, וכדמשמע לקמן ה' ע"ב שבועה זו למה שלא יהא הולך ותוקף, דמשו"ה תיקנו שבועה ולא משום דחשדינן ליה שיאמר בדדמי וע"י השבועה רמי אנפשיה, ולזה אי לאו דאערומי מערים היה מיגו לפטור משבועה, כיון דהשבועה רק מחששא דמשקר במזיד, ממילא יש לו מיגו, אבל מ"מ אינו נוטל חצי בשבועה במיגו, דאימא בהיפוך דאמר כן בדדמי, ודו"ק:
דף ב:
ולחזי זוזי ממאן נקט כו' קצת משמע מרש"י דלא נחית לפרש דפרכת הש"ס היינו דלפטור אותו שמסייע משבועה. דלא ס"ל דעד מסייע פוטר משבועה, ויש לדחות:
שם ל"צ דנקט זוזי מתרווייהו ע' בהרי"ף, תוכן דבריו מבואר דס"ל כרש"י דנקט זוזי מחד נאמן אף באין מקחו בידו והא דמשני ולא ידע אף דבנקט זוזי מתרווייהו א"נ, מ"מ רוצה הש"ס לאסוקי דאוחזין ל"ד, ומתני' מיירי אף במקחו בידו ונאמן אף בנקט זוזי מתרוייהו, מש"ה קאמר ולא ידע ע"ש [והא דלא משני בקיצור ולא ידע ומיירי אף בנקט זוזי מחד, משום דאורחא דמלתא דבנקט זוזי מתרווייהו רגיל לשכוח וכצ"ל בתוס'], ונ"ל להמתיק דברי הרי"ף למה שהתרצן רוצה לאסוקי דאוחזין ל"ד לבתר דמוקי לה בנקט זוזי מתרווייהו, ובס"ד דש"ס משמע דבאמת ס"ל דאוחזין דוקא, ופריך רק מטעם דנאמן בנקט זוזי מחד, עפ"י מה שהקשה באו"ת (סי' קל"ח) למ"ש הרא"ש לחלק בין ב' אדוקי' בשטר למנה ג' כיון דקודם שנודע מחלוקתן ידוע לנפקד שהוא של א' לבד, משא"כ בב' אדוקי' בשטר דאפשר קודם מחלוקתן שהוא של שניהם למ"ש הטור (סי' רכ"ב) במקח ביד המוכר ונקט זוזי מתרווייהו וא"י למי נתרצה דיחלוקו, וה"ז דומה ממש למנה ג' דידוע להמוכר קודם מחלוקתן שהוא רק של א' מהם והניח בצ"ע, ולענ"ד לק"מ והיינו די"ל דע"כ לא פסקינן מונח רק במנה ג' דלפי דברי כל א' מהם אין מגיע הפסד להשני בזה דיהא מונח משא"כ בנקט זוזי מתרווייהו אם נפסוק דהטלית והמעות יהא מונח בזה ודאי חשוב הפסד שלא כדין דהא מודה לחבירו שעכ"פ המעות שלו, וכן אם נפסוק דהמעות יחלוקו והטלית יהא מונח ג"כ ההפסד בודאי שלא כדין דהא זה מודה לחבירו שאם אין הטלית שלו עכ"פ המעות שלו, מש"ה א"א לומר יהא מונח והוא פשוט לענ"ד:
ובאמת בנקט זוזי מחד וכ"א טוען שהוא נתן והמוכר א"י דיהא מונח, וא"כ י"ל דגם דעת הרי"ף כרא"ש, ולפ"ז בס"ד דמתני' בנקט זוזי מחד א"א לומר כלל דאוחזין ל"ד. דמלבד דנאמנות המוכר תקשי דיהא עכ"פ מונח כמו במנה ג' רק לבתר דמוקי מתני' בנקט זוזי מתרווייהו ל"ק דיהא מונח וכנ"ל שפיר רוצה לאסוקי דמקח ביד המוכר, וק"ל:
ובל"ז נ"ל דקושי' האו"ת לק"מ דע"כ לא מפליג בחלוקא הנ"ל רק בודאי רמאי כההיא בד' אדוקים בשטר, אבל במו"מ דליכא רמאי דכ"א סובר דלו נתרצה דלכ"ע יחלוקו כמו דמחלק הש"ס וק"ל:
רש"י ד"ה אימור וכל א' ס' שהוא הגביה תחלה, ולכאורה תמוה דמאי צריך לזה הא בפשוטו כיון דאפשר שהיא כך דתרוייהו בהדדי אגבהו נהי דכל א' בא לגזול חצי מ"מ שבועת שוא ליכא. ונ"ל דהוקשה לרש"י דא"כ לבן ננס אמאי מפסידים להבעה"ב זכותו מכל וכל ואלו ואלו נפרעים שלא בשבועה, מ"מ יטעון בעה"ב ישבע לי חנוני שלא פרע פחות מחצי' עכ"פ. וכן הפועל ישבע לי שלא קבל מהחנוני עכ"פ לא יותר מחציו. ולא ליהוי ודאי שבועת שוא. אע"כ דלפי טענתם חד משקר, הוי כמו ודאי שבועת שוא, ולא דנינן לענין אחר מה דלא טענו. וזה הוצרך רש"י לומר להסביר דהכא כל אחד סובר שהוא הגביה תחלה ולא שמשקר במזיד. מש"ה אף לפי טענתם אפשר דתרוייהו בהדדי אגבוה:
תד"ה ולחזי זוזי, היינו דפירכת הש"ס דיהא עד המסייע וליפטר זה משבועה, עיין בהרא"ש שהוכיח דעד המסייע פוטר מדאמרי' לקמן אלא יליף מפיו וע"א, ואמאי לא פריך מה לפיו וע"א שכן אינו בהכחשה בכיוצא בזה שאין הוא יכול להכחישו, אע"כ דעד המסייע פוטר וע"א יכול להכחישו ע"ש, ביאור דברי הרא"ש דאם נימא דאין עד המסייע פוטר, א"כ לא היה יכול ע"א להכחישו אע"ג דחברו הוי עד המחייב וע"א בהכחשה אינו כלום, מ"מ משכחת לה אם כבר פסקו הב"ד שבועה דאין דבריו של א' במקום שנים ולא מהני כמו בהתירוה להינשא (יבמות דף קי"ז ע"ב), אע"כ דעד המסייע פוטר והוי ג"כ כשנים ויכול להכחיש דלענין שבועה הוי ג"כ כשנים, וע' בנ"י דחולק ע"ז:
וק"ל לשיטת הרא"ש דליפרך מה לפיו וע"א שכן אינו בהזמה בכיוצא בזה, דהא אם בא ע"א להזים ואמר עמי היית דא"נ להזימו, דמדין עד המסייע א"נ דהא לא מסייע לזה לפטרו, דהא מ"מ אפשר דהמעשה אמת, ומדין ע"א בהכחשה אין דבריו של א' במקום ב', ועיין בדברי הרא"ש (עי' לק' דף ל"ה ודף ל"ו באורך):
בא"ד ואידך ישבע שבועה דאורייתא, משמע דגם מזה יש קושי' דמשמעות מתניתין דשבועות שניהם שוים ושניהם דרבנן. וקשה לי דא"כ יקשה בסיפא בזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי הא זה שאומר חציה שלי יתחייב שבועה דאורייתא דהוא מודה במקצת ויהי' מוכח ממתניתין דהילך פטור ואלו לקמן רוצה לדייק ממתניתין בהיפוך דהילך חייב וצ"ע:
ונראה דליכא שבועה דאורייתא דנאמן בלא שבועה במגו דכולה שלו ואי דאין אדם מעיז הא עתה ע"כ מעיז דל"ש אשתמוטי, ודו"ק:
בא"ד דהו"מ לאוקמי דליתי קמן דנשיילי', למ"ש תוס' לקמן (דף ח') במה דקאמר הש"ס סד"א האי דקאמר חצי' שלי להוי כמ"א, היינו כיון דמסייע ליה המוכר שאמר שמכר לו כולה ע"ש, א"כ המוכר בפנינו. (עי' מש"כ לק' דף ג' ע"א בגמ' אלא מחוורתא):
בלימוד השיעור כעת מס' ב"ב הרהרתי על קושי' אחי הגנ"י על מהר"מ ר"ב הנדפס משמו בחדושי הר"ן. במ"ש להוכיח דעד מסייע פוטר משבועה דאל"כ ניפרך מה לפיו ועד א' שאינם בהכחשה בכיוצא בהם תאמר בע"א שאם נתחייב הנתבע שבועה על פיו ובא אחר והכחישו אינו פוטרו משום דכבר נעשה הראשון כשנים אלא ש"מ דעד המסייע פוטר משבועה. ועל זה הק' אחי הגאון נ"י דאכתי ניפרך מה לע"א שאינו בהזמה בכיוצא בו שאם בא ע"א אחר שנפסק שבועה ע"פ הראשון והזימו ואמר עמי היית ביום פלוני אינו פוטר דמצד הכחשה כבר נעשה הראשון כשנים ומטעם עד מסייע גם כן א"י לפטור כיון דאינו יודע אם לוה עכת"ק:
ולע"ד היה נראה דהא דאמרי' שהראשון נעשה כשנים לאו דהוי כשנים ממש. דא"כ גם בבאו שנים והכחישוהו נימא דהוי תרי ותרי. אלא ע"כ דאלים נאמנותו טפי מהשני ואי אית ליה להשני מגו השני נאמן דהרי בב' עדים המכחישים זה את זה הקשו תוס' בסוגיא דעד זומם דלהימני בתראי במגו דהוו פסלי לקמאי בגזלנותא או בהזמה. ותי' דהוי מגו בשנים או דמגו לא עדיף מעדים ותרי כמאה. וכ"ז ל"ש בדאית ליה מגו להשני. ולפ"ז א"ש דכיון שהדין דעד מסייע יכול לפטור ואם היה השני מכחיש לראשון היה פטור הנתבע מלישבע גם השתא שמזים לראשון נאמן שלא היה באותו היום אצל המלוה והלוה במגו דהיה יכול להכחישו וממילא כיון דלפי עדותו דשני לא היה הראשון ביום פלוני אצל המלוה והלוה אין כאן שבועה. כנלע"ד נכון אם יסכים עמי אחי הגנ"י:
ובדברי הר"ן שחלק על מהר"ם דאינו פוטר משבועת מב"מ או שומרי' ולא חש להוכחת מהר"ם שאם בכחו לחייב שבועה א"ד שיפטור דמה שמחייב שבועה היינו מספק שמא קושטא קאמר משא"כ לפטור מחיוב שבועה שנתחייב ממק"א שמא לאו קושטא קאמר חיוב שבועה לא פקע. מ"מ ק' הא לפמ"ש בסוגיא דקציצה דלא מהני מגו להכחיש את העד נילף בק"ו ממגו דלא אלים כעדותו של עד ואפ"ה פטור משבועה ע"י מגו כמו שהעלה הר"ן שם שאמרי' מגו לפטור משבועה עד א' דאלים כחו טפי ממגו א"ד שיפטור משבועה. ודוחק לומר דהא דמהני מגו לפטור משבועה היינו משום דאית לי' מגו לא חל עליו חיוב שבועה משא"כ בע"א שבא לפטור משבועה שנתחייב בה מכבר דהא במקום שאפשר לו לומר נשבעתי נאמן על טענתו שטען מקודם בב"ד במגו דנשבעתי לך הרי דמהני מגו גם בנתחייב שבועה מכבר וצל"ע:
מ"ש אחי הגנ"י על קושייתי די"ל דנאמן בעדותו דהזמה במגו דהי' מכחישו. לענ"ד אינו מובן כל צרכו כיון דענין הזמה בעצמותו לסייע ללוה לפטרו ואינו נעשה כב' וממילא להאמין לו במגו הוי מגו להכחיש ע"א דנעשה כב'. וההי' דתוס' בעדי הכחשה התם יש מקום לומר דלסלק ב' כתי עדים וישאר המגו וכיון דמגו יש לה ג"כ כח בעדי' ממילא הם עדיפא במגו דלא מקרי מגו במק"ע כיון דגם להמגו יש עדים אבל הכא דאין הב' כמו הראשון דהא' כב' לשויי' אותו כתרי לומר לגבי מגו במק"ע כמ"ש הר"ן שבועות והשני לא נחשב כתרי לא מהני המגו:
תד"ה ומה התם דאיכא דררא דממונא כו' אבל לענין שבועה כו'. לפ"ז צ"ל בהא דמשני כדר"י שלא יהא כו' והא דל"א גם בדסומכוס יחלוקו בשבועה מה"ט היינו דוקא אוחזין תקנו שלא יהא זה תוקף ויהיו שניהם אוחזים, אבל בלא אוחזין א"צ שבועה, אך בתוס' ב"ב בסוגיא דההיא ארבא מבואר דאף באין אוחזים יחלוקו בשבועה, ולזה נראה דלבתר דמשני דהשבועה כדר"י שפיר מהני סברא דדררא דממונא לפטרו משבועה, דדוקא כשהספק רק מטענתם שייך לחוש שילך כל א' ויתקוף בטלית של חבירו ויהי' ספק, ואיש את רעהו חיים בלעו, אבל כשהספק בעצמותו והספק לב"ד בלא טענתם ל"ש הך גזירה וא"צ לישבע:
בהרא"ש ס"ס ג' כתב וז"ל ואיכא למימר שלא דקדק התנא בלשונו לשנות עדים ולאשמועינן דע"א לא מהני ואלא אגב רהיטיה נקט דאורחיה בכל דוכתא למתני עדים ופירוש עדות המועלת לו עכ"ל, וצ"ע מפירכת הש"ס שבת ק"ל א' דליתני ואם יש ע"א. ואח"כ מצאתי בעזה"י שעמד בזה הראנ"ח בתשובה ח"א סי' פ"ט:
דף ג.
תינח מציאה מקח וממכר מא"ל אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא. קשה לי דלמא מיירי באני ארגתיה ולא במו"מ דכמו דבתירוץ הא' מיירי רק במו"מ ולא באני ארגתיה ומ"מ צריך למתני גם אני מצאתיה דאי תני אני ארגתיה הו"א דשם שייך שבועה דלפרוש אבל במציאה נימא בדדמי וכמ"ש התוס' (לעיל בדף ב' ע"ב) ואני ארגתיה פשוט יותר דצריך שבועה ואי תני אני מצאתיה הו"א באני ארגתיה דאיכא ודאי רמאי יהא מונח כסברת תירץ א' ה"א קמ"ל דמ"מ יחלוקו כתירוץ השני וא"כ ליכא הכרעה לסתור תירץ השני, וצלע"ג:
וזה יש לדחות די"ל דל"ש דכולה שלי קתני דלא יטעה דבאני ארגתיה דיש רמאי יהא מונח דעדיין לא נשמע זה דהא יש לומר דכולה שלי מיירי במו"מ, בשלמא לעיל שפיר אמרינן דכולה אשמעינן דבמו"מ אף דשייך בדדמי ישבע בזה ל"ק דלא נשמע דדלמא מיירי באני ארגתיה די"ל דהעיקר מסברא כתירוץ הא' דלר"י תלי בודאי רמאי תדע דלא מיירי באני ארגתיה, ואף דעדיין קשה דדלמא אין החידוש דבאני ארגתיה אינו מוכח אלא דהחידוש אף דליכא מורי היתרא ישבע דאף דל"ש בדדמי מ"מ ס"ד דליכא שבועה רק משום מורי התיר' כמו בשותפים ואריסין מ"מ צ"ל דזהו פשיטא דאם משביעין במורי היתרא ה"נ בלא"ה היכי דל"ש בדדמי דהא פרכינן לימא דלא כסומכוס ומאי פריך לימא דהכא השבועה משום מורי היתרא דוקא ומתני' אשמעינן דבין במציאה ובין במו"מ אמרינן מורי היתרא אבל באני ארגתיה באמת א"צ דהא מתניתין ממילא לא מיירי בכל גווני דהא לר"י באני ארגתיה מוכח אע"כ דפשיטא להש"ס דהיכי דל"ש בדדמי בודאי לא גרע ממציאה ומו"מ דצריך לישבע ועדיין צ"ע:
שם אלא מחוורתא. קשיא הא תוס' ד"ה ולחזי וכו' כתבו ומיהו הו"מ לשנויי דליתא קמן דנשייליה אם כן איך ההכרעה כדשנינן מעיקרא דלמא מו"מ מיירי בנקט זוזי מחד וליתא קמן דנשייליה ושייך ביה טעמא כי היכי דלודי:
שם ותנא תונא ב' אוחזים. ק"ל לפי מה דקיימי השתא דהוי הודאה מקצת גמורה, וכן לפי המסקנא דקאי על אידך דר"ח דהילך חייב, ועיין בתוס' לקמן דהוי כהודאה ממש, א"כ משמע דבהודאה ממש ודאי חייב שבועה דאורייתא, וא"כ יקשה בסיפא בזה אומר כולה שלי וז"א חצי' שלי נשבע זה שאין לו בה פחות מרביע, הא כיון דמודה לו החצי ממילא הוי מודה במקצת וצריך לישבע על כל כפירתו, והיינו דהחצי השני אינו שלו וכל כמה דלא נשבע מגיע להתובע כדין כל מודה במקצת דאמרינן או השבע או שלם, וא"כ כיון דנשבע רק דרביע שלו ממילא על אידך רביע לא נשבע ומגיע רביע לאידך מדין מודה במקצת שלא נשבע, ושוב יהיה הדין דעל רביע שנשבע עליו יהיה הדין דיחלוקו, דהא השאר מגיע כולו לאידך מדינא בלא ספק, והיה מהראוי שישבע על החצי שלו ויחלוקו זה החצי, ולשיטת הרמב"ם והיא בש"ע (סי' רס"ז ס"י) דבסימן וסימן וע"א כו' יניח, וא"צ לישבע כיון דלא יתנו לו על מה שישבע לא חלה עליו שבועה, ה"נ ניחא, אבל לפמ"ש הרא"ש דצריך לישבע אם כן יקשה כנ"ל, וצע"ג:
תוס' ד"ה מפני, כתב מעכ"ת להקשות על תוס' דרצו לומר דידעינן דכ"ה פטור משבועה מדאיצטריך קרא דע"א מחייב שבועה, הא י"ל דאיצטריך קרא לדינא דנסכא דיהיה העד כב' ולדון בו מחוייב שבועה וא"י לישבע משלם. ואין בזה סרך קושיא, כיון דתוס' ס"ל בהחלט לדינא דתובע עפ"י עד חייב שבועה ממילא דחו יותר בפשוטו בדרך סלולה דאיצטריך לתובעו עפ"י העד, מה דהוי אליבא דכ"ע ופשוט:
אעפ"כ אשיב לרו"מ דרך פלפול, דהא בלא"ה קשה אמאי לא דחו בפשיטות דאיצטריך קרא לתובע בפחות מב' כסף, וע"כ צ"ל דאזיל לשיטתי' בכתובות פ"ז דשמואל אמר כן רק לשיטתו אבל לרב בעי' בע"א ב"כ, ורצו לדחות גם לרב, ולרב דלא ס"ל לדנסכא, דנסכא הוצרכו לדחות בע"א. ובזה מיושב מה דשמעתי להקשות דהיאך דחו תוס' דמיירי קרא בתבעו ע"פ עד, הא אם נימא דכופר הכל חייב שבועה ממילא בתבעו עפ"י עד יכול להתחכם ולשלם לו באמת, ואח"כ יחזור ויתבע אותו שנתן לו מכבר, והמעות אלו בהלואה עליו, וכיון דהוא א"י הו"ל מחוייב שבועה ואי"ל, ובאמת ליתא לקושי' זו, דכיון דתבעו עפ"י העד כבר נעשה העד כשנים בעוד שלא נשבע כנגדו, ואם יפרע לו א"י לחזור ולתבעו דכבר העידו ב' עדים שהיה חייב לו כפי תביעתו, ועוד ישנו תירוצים הרבה ע"ז, ולפי הנ"ל בלא"ה ניחא דלמאן דס"ל מחוייב שבועה ואי"ל, בלא"ה צריך קרא לדינא דנסכא, אלא דרצו לדחות אף למאן דלא ס"ל מחוייב שבועה ואי"ל, ובזה שפיר דחו דמיירי בתבעו עפ"י עד וק"ל:
דף ג:
תד"ה ובכולי בעי דלודי לי' וכו', וכן בנסכא דר' אבא, לכאורה דלמא הך דינא דנסכא הוא לפי ההלכה דקיימא לן כאביי מלוה ישינה, מש"ה גם מדאורייתא צריך לישבע דלא חטפתי, אבל רבה י"ל דס"ל דלא כאביי אלא דכל הנוטל הוא משום דחשוד אממונא לא חשיד אשבועה, וזה רק מדרבנן, ובאמת לדידי' לית' לדינא דנסכא, ונראה דתוס' ס"ל דאין הלכה כאביי, דלכאורה קשה לטעמא דאביי א"כ בב' אוחזים בכלי שעושים בו אוכל נפש בזה שפיר נימא מגו דחשוד, דאם אתה חושדו שתקף בשל חבירו על מלוה עבר על לאו דלא יחבול רחיים, דאף אם חבלו בשוק עובר, לאידך תירוצא דהתוס' לקמן (דף קט"ו ע"א) ד"ה אלמנה כו', א"ו דאביי אומר כן לשיטתי' דס"ל דע"א מהני, ולדידי' בחבל כלי אוכל נפש אף שעבר על לאו מ"מ מה דעביד עביד, ומה שמחזיקו עתה בידו אינו עובר בלא כלום, ואף דבשעה שחבל עבר, מ"מ י"ל דעיקר מגו דחשיד היינו על שעת כפירה גופ' דאם אתה חושדו ע"י כפירה זו לגזלן מה הרווחנו בשבועה, אבל מה שאנו חושדים אותו על העבר ל"ש מגו דחשיד דשמא אז הי' רשע ועכשיו חזר למוטב, וא"כ אביי לשיטתי', אבל לדידן דקיימא לן דא"ע לא מהני, ולדידן בחבל כלי א"נ לא מקני וצריך להחזירו כמ"ש המהרש"א לקמן (דף קי"ג ע"א) בתוס' ד"ה ואת המחרישה א"כ בכל רגע שמחזיקו בידו עובר על הלאו, ושפיר שייך מגו דחשיד, אע"כ דלא קיימא לן כאביי, והראשונים שפסקו כאביי. י"ל לשיטתייהו דס"ל דגם לרבא בחבל כלי א"נ א"ע מהני דכמו דעבר על לא תבוא אל ביתו א"ע מהני הקרא דהשב תשיבם הנ"ל בחבל, א"כ דהשב תשיבם קאי על לאו דמשכון וא"כ גם לדידן ניחא:
אולם באמת במה שכתבנו דלתוס' צ"ל דאביי לשיטתי' וע"פ היסוד דל"א מגו דחשיד אלא על החשד דשעת כפירה, זה היסוד אינו מספיק רק לשיטת רש"י (בדף ו') דפירכת הש"ס גבי ג' שבועות היינו על שבועה דאינו ברשותו, אבל מה שכ' תוס' בדיבור זה דהא לקמן מייתי מדר"נ כו' וא' מהם שלא שלחתי בו יד כו' הרי דס"ל דפירכת הש"ס על שבועה שלא שלחתי בו יד, הרי אף די"ל דשמא אז שלח ידו ועתה חוזר למוטב, אעפ"כ אמרי' מגו דחשיד, א"כ גם לאביי יקשה בב' אוחזים בכלי שעושין בו א"נ נימא מגו דחשיד, ובהכרח לומר דלא מקרי חבלה אלא בתפסי לגמרי. אבל באוחזים במקצתו וגם הבעלי' אוחזים בו לא מקרי חבלה וא"כ אין ראי' לפסוק דלא כאביי, גם י"ל להפוסקים דבערב וכדומה כי היכי דלית בהו לאו דלא תבוא ה"נ לית בהו לאו דלא יחבול רחיים ורכב, א"כ י"ל דשמא תפסו בספק מלוה ישינה מצד ערבות:
בא"ד וכן בנסכא דר"א משמע כו'. לכאורה נראה דאין זה ראי' כ"כ די"ל כיון דבאמת במלוה וכדומה לא שייך שבועה וא"כ גלי התורה לנו דהיכא דאיכא עד צריך זה לשלם או לישבע שיהא לפנינו חזקה דלא ישבע לשקר ובנסכא וכדומה איכא ג"כ חיוב שבועה לשווי' להעד כמאן דלית', רק כיון דחשיד אממונא כו' וחמיר' ממון כמו שבועה, א"כ בכפירה לחוד איכא ג"כ חזקה שלא יגזול זה ונאמן בזה נגד העד, עכ"פ בעי' שיהי' נגד העד לשווי' כמאן דלית' חזקה טובה שלא ישבע לשקר, או שלא יגזול דהוא כמו שבועה, וכאן שהוא מודה להעד בחוטף ולא הכחישו וליכא כלום נגד העד, נעשה העד כשנים, ושפיר שייך מחו"ש ואי"ל משלם, גם לפמ"ש הרא"ש פ' הכותב בסוגיא דאי פיקח (סי' כ"ה) בשם תשו' הרי"ף דשבועת המשנה הוי כמו דאורייתא ולא הוי תקנת', ואמרינן בי' משואי"ל משלם ע"ש, א"כ ליתא לראיית תוס' דהא ע"א מחייב שבועה דאורייתא ופטור רק בנסכא מטעם חשוד אממונא וכנ"ל, וכיון דבזמן המשנה ראו חכמים דחשוד אממונא ל"ח אשבועה דהא מה"ט תקנו כל הנשבעי' ונוטלי' ממילא הוי שבועת המשנה להכחיש העד ובשבועת המשנה אמרינן משואי"ל משלם, וק"ל:
יעויין בתוס' שהקשו על פירש"י דרבה בא לתרץ דלא נימא מגו דחשיד אממונא הא באמת קיימא לן דל"א מגו דחשיד וכו', וא"ל דזהו רק דרבנן לפי שראו שהיתה שבועה חמורה עליהם אבל מדאורייתא מגו דחשיד אמרינן, דא"כ קשה מנסכ' דר"א דמשמע דאם אמר לא חטפי הי' חייב שבועה דאורייתא מדאמרי' משואיל"מ עיי"ש, ולכאורה תמוה דהא י"ל דבאומר לא חטפי כיון דמדאורייתא יש שבועה להכחיש העד אלא דלא הי' אפשר לישבע משום מגו דחשיד ממילא בדור הזה דראו חכמים דשבועה חמיר להו לאינשי חוזר וניער עליו השבועה מדאורייתא ויש לו כל חומר שבועה דאורייתא, ומה"ט קשה ג"כ על דברי תוס' בסוגיא דפוגמת [כתובות דף פ"ז] דהקשו דאכתי איכא תשובה שלישית מדאמר רבה וכו', והכא ל"ש אשתמוטי, ע' במהרש"ל דכוונותם לפירוש רש"י דצריכין לאשתמוטי לאפוקי דלא נימא מגו דחשיד, אם כן הכא בנוטל נימא מגו דחשיד, וע' בפ"י דכתב דכוונת מהרש"ל דתוס' לשיטתייהו דמפרשי בדרבה דצריך לאשתמוטי דלא נימא כיון דגם השתא מעיז אמרי' שפיר מגו דכופר הכל, ליכא קושיא מפוגמת, די"ל דכבר ידע רמב"ח מסברא דפרע דייקא וכו' ליכא מגו, די"ל דאומר בדדמי עיי"ש, ודבריו מרפסין איגרין דאם כן גם לשיטת רש"י ליכא קושי' דהא לא שייך מגו דחשיד כיון דאמרי' מפרע לא דייק וכו' דמסופק בפרעון ולא פריש מספק ממון כיון דאפשר בחזרה נפריש מספק שבועה דליכא בחזרה, וההכרח לומר דכוונת מהרש"ל דודאי ס"ל לתוס' דלס"ד דרמב"ח לא נחתי' לסברת דמפרע לא דייק, אבל מ"מ היינו רק לענין דאנן לא חיישי' דלא דייק, אבל מ"מ יש סברא דהנתבע יכול לתלות בדעת התובע דכיון דמפרע לא דייק, ומשו"ה תוס' לשיטתייהו ל"ק קושית רשב"א דנימא מגו די"ל דהוי מגו דהעזה דלא רצתה לכפור הכל דלא נפרע כלום דהוי העזה דליכא מידי לבעל לתלות ולזכות אותה, ולזה פוגמת כתובתה דסוברת דהבעל יתלה בה טעות דלא דייקא וכעין סברת תוס' והר"ן גבי שכיר עיי"ש, משא"כ לשי' רש"י שפיר קשה קושי' רשב"א דמ"מ נימא מגו דחשיד כיון דבאמת אנן לא תלינן דלא דייקא לס"ד דהמקשן, אמנם לפי הנ"ל יקשה דגם לרש"י ל"ק, דהא י"ל דמה דקאמר רמב"ח שבועה דאורייתא היינו כיון דפוגמת הוא בכלל מודה במקצת ויש מקום חלות שבועה דאורייתא, אלא דא"א להשביע מכח מגו דחשיד ממילא לבתר דראו חז"ל דבדור הזה חמיר להו שבועה הדרא הדבר לדינא וחזרה השבועה למקומה להיות שבועה דאורייתא, דכל דנסתלק סברת מגו דחשיד, יהי' מאיזה טעם שיהי', ממילא איכא שבועה דאורייתא, והוא לכאורה סברא נכונה, ולכאורה תמוה על התוס' שמיאנו בזה, ונראה דתוספות הוכיחו דלשי' רש"י ליכא למימר הכי, והיינו דא"כ מאי פריך רבא ממתני' דכל הנשבעין שבתורה הא י"ל דמתני' קאמר רק דשבועה דקרא מיירי רק מלענין דלא משלמי, משום דליטול לא משכחת שום שבועה והיינו לא משום דליכא דררא דשבועה בנוטל, אלא משום דאמרי' מגו דחשיד, ומש"ה שבועה דקרא לא איירי בנוטל, וא"כ ממילא לבתר דראו חז"ל דעכשיו שבועה חמיר להו ול"א מיגו דחשיד שפיר איכא שבועה דאורייתא בנוטל, אע"כ דאין זה סברא לומר דלבתר תקחז"ל יתעורר מזה שבועה דאורייתא, וא"כ שפיר הקשו תוס' בדרך ממה נפשך, או דיש ג' תשובות דהא בנוטל ל"ש אשתמוטי ונימא מגו דחשיד, או דאם נימא דאין זה קושי' דאמרי' אף דהתורה לא הטילה עליו שבועה משום מגו דחשיד, מ"מ בדור הזה דשבועה חמירא ממילא הדרא לשבועה דאורייתא. א"כ ממילא גם ב' קושיות ליכא דאין כאן קושי' ממתני' דכל הנשבעים כו', דהא זהו באמת דשבועה הנזכרת בתורה אינו בנוטל, והיינו משום מגו דחשיד ועתה דשבועה חמירא ממילא איכא שבועה דאורייתא, וכנ"ל וק"ל:
ונ"ל ליישב, די"ל דגם בדרבנן אמרינן משואי"ל, והא דאמרי' בחשוד בדרבנן דפטור דהוי תקנתא לתקנתא, היינו למ"ש תוס' בסוגיא דההוא רעיא לחד תירוצא הא דאמרינן דבחשוד שכנגדו נשבע ונוטל, ולא אמרינן משואי"ל משלם בלא שבועה שכנגדו היינו דבחשוד מדין פטור לגמרי, דהא הוא טוען אני אשבע ותיקנו ששכנגדו נשבע ונוטל עיי"ש, א"כ מה"ט מקרי תקנתא לתקנתא, דיסוד התשלומין אף בשבועה דאורייתא הוא רק תקנה כיון דאומר אני אשבע, אבל בעלמא דכל משואי"ל משלם יש לומר דגם בדרבנן הכי הוא, וההיא דמנה לי בידך והלה אומר א"י דפטור, ולא אמרינן א"י לישבע משלם, י"ל למ"ש הרא"ש פ' השואל הובא בש"ך סי' צ"ד סק"ה, דאין שבועת התורה באינו יודע, א"כ י"ל דמש"ה בנ' ידענא ונ' לא ידענא הוי משואי"ל, היינו דעל הך דטוען א"י אין שייכות לישבע דשבועה א"י ליכא כלל מה"ת, משא"כ במנה לי בידך והוא טוען א"י דהוי רק שבועה דרבנן יכול לישבע שא"י ולא מקרי כלל א"י לישבע, דבדרבנן גם א"י שבועה הוא, דהא באמת נשבע שא"י ונכון:
תד"ה מה לפיו כו' וזאת הסוגיא סוברת כו'. וטעמא דמלת' דהסוגיא דחק עצמו בל"ק ומוקי לה כר"מ ולא מוקי לה ברווחא כרבנן, ובאמת טעמייהו דרבנן מטעם אדם מתרץ דיבורו, היינו דא"כ הי' קשה מה לפיו שכן מחייב אשם ולא היה אפשר לומר דגם באשם אמרינן דעדי' מחייבי' אותו דהיה קשה ממתני' דשבועות כמו שהקשה תוס' ד"ה אשם היינו קרבן כו' והיה מתני' דלא כמאן דהא עכשיו קיימי' דגם לרבנן עדי' מחייבי' קרבן היכא דל"ש מתרץ דיבורו, אע"כ דאשם לא מחייבי' מקרא דהתודה כמ"ש תוס', וא"כ נשאר הפירכא מה לפיו שכן מחייב אשם, לזה מוקי לדר"ח דסבר כר"מ, ורבנן פליגי וסוברים דאדם נאמן על עצמו, ושפיר י"ל דאשם וקרבן כהדדי נינהו, ומתני' דשבועות כרבנן דר"מ:
דף ד.
תוד"ה הצד וכו' כופר הכל יוכיח, עי' תשובות מהריב"ל ח"א כלל ג' דף ט"ו ע"א ובתשובות פנים מאירות ח"ב סי' קס"ט:
תוס' ד"ה ותנא תונא אאידך דר"ח, וקשה וכו'. ולענ"ד יש ליישב קושי' תוס', והיינו למה דאמרי' לקמן (דף ז') דזה נוטל עד שידו מגעת כו' מתני' דקתני דפלגי כו' דתפסו בכרכשת' ע"ש, והנה זה מובן בפשיטות דהש"ס רוצה למצוא לומר דפליגי ממש כהדדי והיינו דתפסי בכרכשת', אבל פשיטא דאינו מוכרח לומר במתני' דמיירי בכה"ג דאפשר דבאמת הא דקתני יחלוקו היינו אשאר', ובפרט למ"ש הרמב"ם דתפיסי בכרכשת' היינו דבידם פחות מג' אצבעות ע"ג אצבעות, וכן הוא בש"ע (סי' קל"ח) ועי' בש"כ שם דכיון דאינו דבר חשוב אין ראוי לומר זה נוטל וקתני סתם יחלוקו, אבל באמת אף בכה"ג יחלוקו, וכיון שכן י"ל דמתני' מיירי בכה"ג דתפיסי בפחות מג"א על ג"א, וא"כ קשה מה פריך הש"ס כי היכי דאנן סהדי להאי כו' דלמא ר"ח דסבר דמתני' שבועה דאורייתא קתני מוקי לה בטלית דתפיסי בקצת טלית ומה דתפיס האי דידי' היינו בדקדוק מדתפיס ממש, וזה משוי ליה להעדאת עדי' דהוי מודה במקצת, ומ"מ צריך לישבע על מה שאינו תפוס בידו דליכא אנן סהדי, וצ"ל כמו שהשיב אחי הב' המופלג השנון כ"ה בונם שיחי' דפשט לי' להש"ס דבמה דתפיס עדיף מאנן סהדי והוי כמו הודאה ממש כמ"ש תוס', וע"כ הוכחת ר"ח דמתני' מיירי אף בשלא אוחזים בשפת הבגד והוי אנן סהדי אף שאינו תפוס בידו ושפיר פריך כי היכי דאנן סהדי וכנ"ל:
ומעתה י"ל דשפיר קאמר ותנא תונא אאידך דר"ח והיינו די"ל דס"ל דמתני' איכא שבועה דאורייתא או כעין דאורייתא ומיירי בתפיסי בקצת הבגד והוי מודה במקצת דהוי הודאה ממש במה דתפיס באמת בידו, וממילא ל"ש לומר כי היכי דזה מודה לזה כו' דהא צריך לישבע אשאר דאינו תפוס, משא"כ בדר"ח קמיית' א"א לומר כן דא"כ לא מנכר העדאת עדי' וכנ"ל, וק"ל:
דף ד:
גמרא הא שתים פטור וכו', וש"מ הילך פטור, ע' בנ"י שהקשה להרמב"ם דאם מודה בדבר שא"י לכפור דלא הוי הודאה, ולפי דבריו כו', וק"ל למ"ש תוס' לעיל ד"ה ובכולי בעי דלודי כו' דבלאו אשתמוטי הי' נאמן מטעם מגו דכ"ה כיון דעדיין מעיז הוא, וע' במהרש"א שם דבלא מגו אין לפטור מחמת החזקה דא"א מעיז, דלשיטת התוס' דכ"ה פטור אף במקום שיכול להעיז ומגזה"כ ולא מצינו דפטור מ' החזקה, אבל ז"א מוחלט דמלשון תוס' בגיטין (נ"א ד"ה ובכולי) משמע דמפרשי' באמת בלא אשתמוטי היה מודה במקצת פטור מחזקה דא"א מעיז, וביותר מבואר כן בנ"י והמפרשי' בהא דאמרי' לעיל אבל העדאת עדי' דל"ל הכי, היינו דסד"א לפטרו משום חזקה דא"א מעיז, בזה קמ"ל דבחזקת מעיז היה ע"ש, מבואר דאם לא היה בחזקת מעיז הי' פטור מטם חזקה דאא"מ אף שחולקים על רש"י וס"ל דכ"ה פטור מגזה"כ, מ"מ ס"ל דמודה במקצת פטור היכא דשייך אא"מ:
וע' בתוס' (ב"ק ד' ק"ז) שהקשו לרש"י דכ"ה פטור מ' אא"מ מסוגיא דהכא דאמרינן הא שתים פטור משום הילך, וע' במהרש"א שם שכ' לא ידענו מה קושי' דהא סוגי' במלוה ושייך ג"כ אא"מ, ע"ש. ונוראות נפלאתי על מאור עינינו מהרש"א ז"ל הלא קושית תוספות מבואר היטב בגיטין (שם ד"ה מפני) דלר' יעקב נאמן בג' במגו דאמר שתים ולא הוי מגו דהעזה כמו בכל מודה במקצת, וע"כ משום דמסייע לי' שטרא יכול להעיז, וא"כ שפיר קשה לרש"י כיון דיכול להעיז, גם בב' לחייב אף דהוי הילך והוי כ"ה, הא יכול להעיז:
ומעתה נ"ל דבודאי גם הרמב"ם מודה אף היכא דא"י לכפור הוי הודאה במקצת, רק דפטור מ' אא"מ דהוי העזה כמו בכ"ה כיון שלא הודה לו רק מה שצריך להודות וכשיטת רש"י, וא"כ שפיר קאמר הש"ס דמוכח דהילך פטור דל"ל הטעם מטעם דא"י לכפור דהא מודה במקצת הוי הודאה וחזקה דאא"מ ג"כ ל"ש הכא דהא מסייע לי' שטרא וכקושי' תוס' על רש"י, אע"כ דמטעם הילך הוא והוי כ"ה ופטור הוא מגזה"כ, וק"ל:
שם וש"מ הילך פטור, ע' בשיטה מקובצת הא פשיטא דידע גם המקשן די"ל דא"נ על כפירת ש"ק, רק דקשה ליה לרבי עקיבא דדריש ריבוי ומיעוט ולא נתמעט קרקעות משבועה וכקושי' תוס', ולזה משני דמסייע ליה שטרא, ושנוי' בתרא מטעם א"נ על כש"ק הוא לרשב"א ולא לרבי עקיבא, ועדיין צריך ביאור כיון דלרבי עקיבא צריך לשינוי' קמא דמסייע ליה שטרא והוא מספיק גם לרשב"א, מה בעי הש"ס באידך טעמא דאינו מספיק רק לרשב"א, וזה נראה דשינוי קמא ל"ש רק לרבי עקיבא אבל לרשב"א ל"ש, רק דהוי קשה קושי' תוס' דא"כ לפטורי בג' במגו דאמר שתים, ומה שמתרצים דיהי' נראה בעיני העולם שאינו מודה רק מה שצריך להודות, עדיין קשה הא בידו לומר מה שאתה תובע סלעים היינו חמשה שהי' כן ליתא רק דסלעים הוי ב' ודינר א' לויתי ממך בע"פ והי' מודה מה שא"צ להודות ואעפ"כ הי' פטור דהא זה אינו תובעו רק מ' השטר ובזה מסייע לי' השטר דהוא רק ב', אע"כ דרשב"א לא ס"ל מסייע לי' שטרא והוצרך הש"ס לומר טעם אחר מטעם כש"ק, ובזה שפיר שייך תירוץ תוס' דאף אם היה טוען שמגיע לו דינר בע"פ הי' חייב שבועה דהא באותו דינר ליכא ש"ק והוצרך הש"ס לב' טעמים, וק"ל:
תוס' ד"ה אין וכו' והוזכר קודם. עיי' תוי"ט פ"ג משנה י' דבכורים:
דף ה.
גמ' דא"ל ג' פרות כו' (עי' מ"ש לק' מ"א ב'):
תוס' ד"ה למאן דאמר הילך פטור, תימה גם למ"ד הילך חייב כו', וע' בשיטה מקובצת שהקשה דלמא אצטריך קרא להודאת קרקע וכפירת ממון, ותי' דא"כ גם למ"ד הילך פטור ל"ק דהא אצטריך לכפירת קרקע, א"כ עדיין קשה דלמא זהו גופא פירכת הש"ס דלכ"ק לא אצטריך דשייך מגו דכ"ה ולהודאת קרקע הוי הילך, ואי דא"כ היאך משני שטענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות, דא"כ בקיצור הו"ל לתוס' להקשות אשינוי' דש"ס:
ונ"ל דס"ל לתוס' דלמ"ד הילך פטור אצטריך שפיר קרא לכ"ק, דאך מטעם מגו י"ל אא"מ והיינו דאשתמוטי קמשתמיט דזה רוצה להודות במקצת ולכפור במקצת באופן דלא יהי' העזה, אם יודה הקרקע ויכפור הכלים הוי הילך והוי העזה, ולהודות הכל אין בידו לשלם כ"כ, מש"ה הודה הממון דלא הוי הילך וכופר הקרקע וישלם הממון בקרקע, ולכי הוי ליה זוזי ישלם ג"כ הקרקע, אבל למ"ד הילך חייב שפיר הקשו, ובזה ניחא ג"כ דברי תוס' בב"ק (דף ק"ז) במה שכתבו בההיא דכפירה קמן, ולכאורה תימה דהא ל"ש אשתמוטי והוי העזה ולפטור במגו, אע"כ כנ"ל:
ובאמת רחוק בעיני הדבר לומר כן ותמי' גדולה בעיני על דברי תוס' בב"ק, זולת שנאמר דתוס' קאי לאביי דסבר מלוה ישינה, והא דלא ניחא להתוס' דהכא ג"כ בזה, דלמ"ד הילך חייב אמרי' מלוה ישינה, משום דמשמע דעדיין לא ס"ד דהש"ס מאביי ודוחק, אח"כ ראיתי באו"ת (סי' צ"ה) שהקשה אקושי' תוס' בשמעתין דלמא מלוה ישינה יש לו, ונדחק בזה ע"ש, וצ"ע רב:
תוד"ה רבי חייא וכו' אר"ח א"ש. עיין נדה דף כ"ו ע"א ברש"י ד"ה אמר אביי:
תוד"ה אי וכו' דהלכה כר"ח. עיין שבועות דף מ"ו ע"א תוס' ד"ה בטוענו:
תוד"ה שכנגדו קאמינא, לכאורה יפלא אמאי העמידו קושיתם על סוגיא דלשם הלא זהו קשה על מתני' ערוכה (רפ"ז דשבועות) ושכנגדו חשוד על השבועה וכו', וביותר דאההיא סוגיא הנ"ל ליכא קושיא כ"כ דלפמ"ש תוס' (ה' ע"ב) ד"ה דחשוד וכו' בתירוצם הא' דגזלן פסול לשבועה רק מדרבנן, א"כ י"ל דמה"ט הצריכו להתובע לישבע כיון דמן התורה יכול הנתבע לישבע [וביותר מזה כתב הש"ך (סימן שפ"ח) לענין מסור כיון דגרמי הוי דרבנן לא אמרינן בי' מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, והסברא מוקשה מאד דלא מצינו רק בשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אבל לא בממון דרבנן ושבועה דאורייתא, ואטו בהקנה לו מטלטלין במשיכה ויש טענה וכפירה ביניהם דנדון בזה דהוי רק דרבנן], מכ"ש הכא דמן התורה יכול להשבע באמת די"ל דמשו"ה צריך שכנגדו שבועה ובההיא מתני' דרפ"ז דשבועות הי' הקושיא יותר חזקה דשם דקתני חשוד על שבועת הפקדון וכו' דבזה מדאורייתא פסול לשבועה:
ולפי דרכינו הנ"ל (הג"ה עי' בחי' חו"מ סי' צ"ב) ניחא דעל מתני' י"ל דמיירי בשבועת עד אחד דכדי שלא יהא קם לממון צריך הנוטל לישבע, אבל בההוא רעיא דהוי שבועת מודה במקצת שפיר הקשו. (הג"ה בגלהש"ס כתוב בזה"ל) יש לעי' איך תלי הקושיא כאן הא דין זה ערוך במתני' רפ"ז דשבועות דשכנגדו חשוד נשבע ונוטל והו"מ להקשות שם במקומו:
דף ה:
ותיפוק לי' דהו"ל רועה כו', כתב הרע"ב סנהדרין פ"ג מ"ג וז"ל כגון מפריחי יונים כו' אלו וכיו"ב פסולין לעדות מדרבנן ואין עדותן בטילה עד שיכריזו עליהם ויפרסמו אותם כו' עכ"ל, והא דפרכינן ותיפוק לי' דהו"ל רועה, הא י"ל דמיירי דעדיין לא הכריזו עליו, צ"ל לכאורה דדוקא לפוסלו לעדות צריך הכרזה אבל לפוסלו משבועה א"צ הכרזה, ואולם הא תוס' בב"ק דס"ב ע"א ד"ה חמסן כתבו וא"ת כיון דחמסן דיהיב דמי פסול מדרבנן א"כ כי אמרי' בב"מ אלא הא דאר"ה משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו נימא מגו דחשיד ומשני מורה ואמר דמי יהיבנא. מ"מ מה תירץ בכך הא חמסן דיהיב דמי פסול מדרבנן וכו' ועוד דחמסן מדרבנן אינו פסול עד שיכריז, הרי דלגבי לפסול משבועה ג"כ צריך הכרזה, ונלע"ד דהכלל כך הוא כל שהוא לפסידא דאחריני תיקון רבנן דלא נפסל בלא הכרזה, אבל לגבי עצמו פסול בלא הכרזה, משו"ה שפיר פרכינן ותיפוק לי' דהו"ל רועה ודנין בי' דין משואי"ל משלם דלגבי חוב דנפשי' ל"צ הכרזה ודיינינן ליה לחשוד לומר לגביה דצריך לשלם, אבל בההיא דב"ק הנ"ל דאם נידון אותו לחשוד וא"י לישבע דאינה ברשותו מאי עבדינן ליה ונפטר בלא שבועה והוי חובה להבעלים דמפסידים השבועה בזה אמרינן דצריך הכרזה, ולדינא החילוק דפסולי דרבנן בלא הכרזה אם חייבים לאחרים שבועה דאורייתא הדין דמשלמים (אם שכנגדו ישבע) ואם חייבי שבועה דרבנן דאם לא ישבע יפטרו לגמרי צריכים לישבע דלא מפסידים זכותא דאחרים כ"ז שלא הכריזו עליה. (עי' הגהות שו"ע חו"מ סי' צ"ב):
ואולם עדיין לא נתיישב לי כ"צ דמאי פרכינן ותיפוק לי' דהו"ל רועה הא י"ל דאביי דאמר והא גזלן הוא בא לומר דאפילו יטענו הבעלים אין אנו רוצים לישבע והחיוב מוטל עליך לישבע דבדאורייתא אין מהפכים, מ"מ הא גזלן הוא ואין נוטלים בלא שבועה, משא"כ מטעם רועה הברירה ביד הבעלים דאם ירצו לומר השבע ופטור דהא לגבי חוב דאחרים לא משוינן ליה לפסול בלא הכרזה ולא אבדו הבעלים זכותן לומר דאוקמי אדינא דצריך הוא דוקא לישבע וא"י להפך השבועה:
שם בפקדון פסול לעדות כו' (עי' הגהות רבינו בשו"ע חו"מ סי' רצ"ד):
תוד"ה ותקנתא לתקנתא, ומחו"ש ואיל"מ ל"ש הכא כדפרישית, היינו דבאו לתרץ דהא מה שכנגדו נשבע התקנה היא בהיפוך דל"צ לשלם רק ע"י שבועה שכנגדו, אבל מדינא הי' צריך לשלם בלאו שבועה שכנגדו א"כ היכא דתקנתא לתקנתא ל"ע הא התשלומים הן מדינא בלא תקנה, ולזה כתבו דמחו"ש ואי"ל ל"ש הכא, היינו דזהו בלא"ה דשבועה דרבנן לא חמיר לחייב לשלם אם אינו נשבע, אלא דלבתר דתקנו דשכנגדו נשבע זה היה באפשר לומר גם בשבועה דרבנן ושוב אמרינן בזה תקנתא לתקנתא ל"ע. (עי' חי' ב"ק דף ס"ב ע"א, ודף קי"ח ע"א):
תוד"ה ונימא שבועה כו' לרבנן דבן ננס פריך דלא חיישי לשבועת שוא, ועכ"ז קשה לי דנהי דרבנן לא חיישינן דבאין לידי שבועת שוא היינו דמ"מ אין מפסידים זכותו של בעה"ב שישבעו לו הפועלים והחנוני. אבל הכא הא כיון דאפשר לתקוני שלא יהיו ודאי שבועת שוא דישבעו שאין לו פחות מחציה בודאי עדיף. ומה"ת ישבעו שכולה שלו להיות ודאי שוא. וצ"ע:
תד"ה בלא דמי וכו' ואע"ג דהוסיפו עליהם וכו' היינו חמסן שחצוף לחטוף. לא הבנתי דלמאי הוצרכו לזה אחר שתרצו דבאמת פסול רק מדרבנן כיון דבלא דמי משמע להו א"כ ממילא ליכא קושי' דרבנן פסלו רק היכי דרואין שהוא חמסן אבל הכא דהוא בחזקת כשרות אלא דבאנו לומר דמה מרויחין בשבועה דמגו דחשוד אממונא בזה שפיר אמרינן דכיון דיהיב דמי חמור אצלו שבועה וכמו דאמרינן לס"ד לא חשוב אשבועה משום דשבועה חמיר ליה מממון ה"נ לאידך מ"ד לענין לא תחמוד:
גם במ"ש תוס' וחמסן דקרא וכו', הא יש לומר בפשוטו דודאי בדאורייתא חמור לאו דלא תחמוד כמו עדות שקר דבדאורייתא ל"ש דל"ת דבלא דמי משמע אלא דעכשיו בדורות הללו ראו חז"ל דבלא דמי משמע להו וכשר מדינא אלא דהוסיפו עליהם חמסים לפסול וכמו דיש לחלק לעיל לענין חשוד אממונא לא חשוד אשבועתא (כמש"כ התוס' לעיל בד"ה בכוליה בעי דלודי ליה) ה"נ יש לומר לקושטא דמלתא לענין לאו דלא תחמוד, וצ"ע:
הקשה מעכ"ת נ"י על הגהת אשר"י פ"ק דמציעא דהיסת לא משבעינן על קרקעות, הא בסוגיא דפוגמת מבואר דשבועה דרבנן איכא גם בקרקעות, ורצה מעלתו לחלק בין שע"ק לקרקע ממש:
דחוק מאד, כיון דקיימא לן שע"ק כקרקע אין הבדל ביניהם. אבל כבר הראיתי לדעת דשיטה זו מבואר במרדכי בשם הריב"א וכתב לחלק דדוקא בפוגמת משום דמפרע לא דייק ולא בעלמא. ומה דרצה מעכ"ת להסתייע בחילוקו הנ"ל בין שע"ק לקרקע ממש וליישב בזה דברי הסמ"ע (סי' ע"ב סכ"א) להצילו מהשגת הש"כ שם. ז"א, דלהדיא כתב הסמ"ע (סימן צ"ה ס"ק ל') דלאו דוקא היסת, אלא שגם שבועות המשנה משביעין בקרקעות, ודי בזה כיום:
אשר כתב להקשות על מ"ש הנ"י פ"ק דמציעא דאם הוא חב לחבירו מלוה ומסר פקדון למלוה וטען להד"ם דיכול להחזיקו לעצמו המלוה דכל האומר להד"ם כאומר לא נאנסה דמי, א"כ היכי פרכינן [בשבועות דף מ"ה ע"ב], שבועת השומרים דחייב רחמנא היכי משכחת, מגו דאי בעי אמר להד"ם, דלמא יש לו מלוה אצלו, ואם יטעון להד"ם יחזיק בממונו ולא יפרע לו:
זהו בלא"ה קשה בלא דברי הנ"י, דאף אם נימא דא"י להחזיק לו המלוה וצריך לבא להב"ד לטעון כצורתו, מ"מ פשיטא דאם בא לב"ד ואמר אני חייב לפלוני אבל מסרתי לו פקדון וטען להד"ם דמהימנינן לי' במגו דלא הודה ההלואה, וא"כ יקשה דמאי מגו איכא דלהד"ם, דלמא יש לו מלוה אצל הבעלים ויטענו בב"ד ויהמנו במגו:
ולזה נ"ל דודאי אינו קושיא, דבכל פעם ניחוש דיש לו מלוה וליכא מגו, דמ"מ יקשה אם השומר יודע בעצמו שאין לו מלוה ביד הבעלים לא יצטרכו לישבע, ובידם להפקיע עצמם משבועה לומר תחילה אני מוחל לך כל מה שאתה חייב ונצטרך להאמין לו נאנסה במגו דלהד"ם, ואם ניקוט הקושיא דלמא הקרא מיירי באמת ביש לו מלוה ואינו רוצה למחול חובו, א"כ שוב אין הקושיא חמורה כ"כ, כיון דצריכים לאוקמי קרא בגווני מוקי קרא בשטר, דהא ג"כ אוקימתא רוויחא, וק"ל:
רמב"ם פכ"ד הי"ד מהלכות אישות מי שראה אשתו שזינתה וכו' לפיכך משביעה בנק"ח שלא זינתה תחתיו, וכ"ה בשו"ע סי' קט"ו ס"ז, וקשה לכאורה על הרמב"ם דנימא מגו דחשודה דאם אתה חושדה שזינתה תישבע ג"כ כדאמרינן מגו דחשיד אמונא אלולי סברת ספק מלוה ישינה, ונלענ"ד כיון דלא נתברר להב"ד שזינתה אלא דבאנו לדון מדין מגו דחשוד, והיינו דלא תרויח מידי בשבועה זו, זה שייך אם נידון לחושדה גם עתה בשעת השבועה דהיינו כדרך מגו דחשיד אממונא דנימא אם חשדינן ליה דמשקר עתה בממון ישבע ג"כ לשקר מש"ה צריכים לטעמא דמלוה ישינה אבל היכא דחשדינן דכבר עברה עבירה מ"מ אפשר דעתה חזרה למוטב ולא תרצה לישבע בשקר והרי מפורש בקרא בסוטה שתשבע שלא נטמאת. (הג"ה עי' בספר ב"מ באבהע"ז שם):
דף ו.
רש"י ד"ה נימא. [אאב"ה זכורני שאמר אאמ"ו נ"י דמה"ט פירש"י דפרכת הש"ס משבועה שאינה ברשותו ולא נקט פרכת הש"ס משבועה שלא שלח בה יד, וכמו דנקטו תוס' לעיל (דף ג') ד"ה ובכולי בעי דלודי ליה, והיינו דבמה דחשדינן ליה שמכבר שלח יד ל"ש ביה מגו דחשיד, דאולי עתה חזר למוטב ומה דאינו משלם עתה משום אשתמוטי, לזה נקט הפרכא על שבועה שאינה ברשותו דחשדינן ליה עתה דבשעת השבועה הוא ברשותו, בזה הוא דאמרינן מגו דחשיד, וניחא בזה מה דכתב הרי"ף רפ"ו דשבועות דאם נשבע היסת בלא נק"ח ואח"כ בא הע"א צריך לחזור ולישבע בנק"ח. ולכאורה קשה נימא דמגו אשבועה זו חשיד חשיד ג"כ אשבועה זו, אבל לפי הנ"ל ניחא, דמ"מ אנן מרוויחין בשבועה זו, דדלמא עתה הוא טוב ולא ירצה לישבע בשקר]:
דף ו:
גמ' המוציא מחברו. עיין נדה כ"ה ע"א תוס' ד"ה גבי:
תוס' ד"ה והא כו' א"נ א"י לתובעו. נראה שכן דעת רש"י בב"ק ס"ו ע"א ד"ה עד שצבעו:
תוד"ה פוטר, (עי' שו"ת ח"ב סי' נ"ה):
[אאב"ה הקשה אאמ"ו הגאון נ"י במה דפרכינן קדושין ו' ב' אפילו תרומה נמי לא, הא לפימ"ש תוס' דבכל מתנות כהונה אם תפס הכהן אף שהבעלים אומרים רצונו ליתן לכהן אחר א"צ להחזיר להבעלים רק טובת הנאה, וכן נראה מרש"י בב"ק (דף ס"ו ע"א ד"ה עד שצבעו) ומשמע דלמ"ד טובת הנאה אינו ממון א"צ להחזיר כלום, וא"כ לרבא דהוא מרא דשמעתא ואיהו סבר בפ"ק דבב"מ (דף י"א ע"ב) דט"ה אינו ממון, איך שייך בתרומה ע"מ להחזיר, הא אף אם לא יקיים התנאי ולא יחזיר יכול להחזיק בתרומה שבידו כיון דתפס בה, והניח בצ"ע]:
קצת נראה דדברי הר"ן סתורים דבנדרים [דף כ"ט] נקט בפשיטות דבצדקה אמרינן אמל"ג, והנ"י פ"ק דמציעא בסוגיא דתקפו כהן כתב בשם הר"ן דמקדיש מלוה בשטר אינו כלום דאינו יכול להקדיש מה דאינו ברשותו, והרי אם הוי בכלל אמל"ג יהי' נקנה השטר, דאמל"ג הוי כמו כתיבה ומסירה כמו שכתב הריטב"א פ"ק דקדושין, וכדס"ל להרשב"א בתשובה בהקדש בד"ה:
אולם דברי הנ"י בשם הר"ן לכאורה בעצמם תמוהים דממה נפשך אי בהקדש עניים לא אמרינן אמל"ג, למה צריך לטעמא דמלוה אינו ברשותו הא בלא"ה במאי נקנה, ואי דהוי צריך התרה מדין נדר, א"כ עדיין יקשה כיון דמקדיש השטר לעניים, אף דמחוסר קנין מ"מ להוי כמו נדר ולבעי התרה, אע"כ צ"ל דמ"ש הר"ן מלוה בשטר לא שהקדיש השטר אלא שהקדיש המלוה, וקמ"ל רבותא אף דהמלוה הוא בשטר לא מקרי מוחזק כיון דמחוסר גוביינא א"כ אין כאן סתירה בדברי הר"ן:
עוד יש לדון, דלכאורה מקום עיון הא דמחמירין במקדש בע"א, הא כיון דאנן מסופקים לדינא אי חוששין לקדושין או לא ממילא אם יתבע אותה להחזיר לו כסף קדושין, יהיה הדין דקיימא בחזקת מרא קמא, ותפיסתה מספק לא מהני, כדס"ל לרוב הפוסקים דתקפו כהן מוציאין, א"כ ממילא אין כאן כסף קדושין כיון דלא זכתה וצריכה להחזירם, א"כ לא הוי קדושין, וכמו כן יש לעיין בכל ספיקות בקדושין כההיא דנתן הוא ואמרה היא דקיימא לן ספיקא הוי וצריכה גט, הא כיון דספיקא הוי צריכה להחזירה הכ"ק ובמה נתקדשה, ולזה צ"ל או דבאמת מוכח כשיטת הפוסקים דבספיקא דדינא מהני תפיסה לומר קים לי כהך צד, או דהוי ברשות, וכמ"ש הרא"ש ספ"ק דבכורות, א"כ י"ל דתפיסה ברשות היינו אם ההתפסה הי' על ענין זה דהוי ספק כההיא דכור בל', דכשמתפיס ברשות סאה סאה הוי ההתפסה על הך ספק זה אם סאה סאה הוי קנין או לא, וכן בההיא דמת ביום ל' דאם נתן לא יחזיר, דבעידן ההתפסה לא הי' עדיין ברור דהוא בן קיימא, וה"נ במקדש בע"א דהי' ההתפסה על הך ענין דהיינו על קדושי ע"א, אבל כמו בנ"ד דההתפסה הי' על קדושין בעדים גמורים, דחשב דמסתמא רואים הנתינה, וכיון דבאמת לא ראו ונשאר רק ע"א, י"ל דלא מקרי תפיסה ברשות כיון דלא הי' ההתפסה על קדושין דע"א, ואף די"ל התינח דקידש בטבעת עצמו דהוי הטבעת בחזקת מר"ק, אבל בנ"ד דקדשה בהנאת קישוט, בזה אם יתבע ממנה שתשלם לו דמי קישוט על זה היא מוחזקת בממון שלה, וא"צ לשלם מספק:
אבל העומד לנגדי קושיית תוס' והרא"ש בסוגיא דתקפו כהן דהקשו מההיא דהמשכיר בי"ב דינרים לשנה דינר לחודש, דבבא באמצע חודש יחלוקו הא הוי תפיסת שמא, ולפי סבר' הנ"ל מאי הקשו, הא התם הספק על התשלומי' כמה ישלם, ולגבי התשלומין הוי מוחזק גמור, וליכא נגדו חזקת מרא קמא:
הקשה רומעכ"ת על שיטת הפוסקים שהובא בשיטה מקובצת, דדרשא דעשירי ודאי ולא עשירי ספק אף כל דפריש מרובא פריש, מ"מ לא מקרי ודאי, וכתבו ליישב בזה קושיית תוס' גבי קפץ אחד מהמנויים דנכבשינהו ונימא מרובא פריש עיי"ש, א"כ ספק טומאה ברה"ר דטהור נימא ג"כ הכי, והא מפורש בתוספתא פ"ה דטהרות ט' שרצים ואחד צפרדע ופירש ונגע דגם ברה"ר טמאות:
לענ"ד אדרבא שיטה זו מרווחת ביותר דעל קושיית מעכ"ת י"ל בפשוטו, דהרי תוס' חולין (דף פ"ג ע"ב) ד"ה סמוך מיעוטא וכו', כתבו דאף לר"מ דחייש למיעוטא, מ"מ לא אמרינן דרוב לטמא יהיה טהור ברה"ר לדונו לספק טומאה ברה"ר, דאע"ג דהוי ספק, מ"מ לא גמרינן מסוטה לטהר רק בפלגא ופלגא, דומיא דסוטה עיין שם, א"כ מכ"ש די"ל כן לרבנן דלא חיישי למיעוטא, דאף דלאו בכלל ודאי הוא, מ"מ לא גמרינן מסוטה לטהר בכה"ג, רק דומיא דסוטה דהוי פלגא ופלגא, ובאמת לענין דבר שאין בו דעת לשאול דכתבו תוס' שם דלר"מ דחייש אף במקום רוב טהור, דנהי דמסוטה ליכא למילף רק בפלגא ופלגא, מ"מ ילפינן מדרב גידל דדרש אשר יגע בכל טמא, טמא ודאי ולא טמא ספק עיי"ש, י"ל באמת לשיטת הפוסקים הנ"ל, דאף דלרבנן דל"ח למיעוטא מקרי ודאי, י"ל דבאין בו דעת לשאול אף במקום רוב טהור, דמ"מ לא מקרי ודאי, וההיא דתוספתא דט' שרצים הנ"ל דמיירי הכל ברה"ר, דמה"ט בקבוע טהור וביש בו דעת לשאול, דהא מיירי באדם שנגע בזה בט' צפרדעים טהור דהא אפילו בספק טהור, ובט' שרצים ופירש א' מהם ונגע טמא, כיון דמדין ספק טומאה ברה"ר אתינן עלה לא ילפינן רק דומיא דסוטה בפלגא ופלגא, ובאמת אם נגע דבר שאין בו דעת לשאול, י"ל דאף בט' שרצים ופירש דטהור, וכן ביש בו דעת לשאל ברה"י, י"ל דאפילו רובא להתיר כגון ט' צפרדעים ופירש דטמא, כיון דדרשינן והבשר כל טהור, ולא טהור ספק, י"ל דמשום רוב לא מקרי טהור ודאי, והא דלא אמרינן בסוטה זה לצריכותא דאי מסוטה לא ידענו דיש בו דעת לשאול ברה"י יהי' טמא ברוב להתיר, י"ל דבאמת הו"מ לומר כן, והרי בתוס' חולין (דף ט' ע"ב) כתבו ג"כ דהומ"ל צריכותא אחרת עיי"ש:
ומרווח בזה דבפשוטו קשה הא משמע בסוטה ובתוס' חולין (דף ט') דגם דבר שאין בו דעת לשאול ילפינן מסוטה לטהר ברה"י, והיינו דמדר"ג לא נשמע רק במקום חזקת טהרה, ומסוטה ילפינן אף בלא חזקה (ותוס' בחולין שם כתבו דאי מקרא דר"ג דיש בו דעת לשאל טמא נשמע רק בליכא חזקת טהרה, ולא ידעתי, הא לגברא היה חזקת טהרה וצ"ע), אבל בהיפוך קשה דלמ"ל קרא דבשר אשר יגע לאורויי דאין בו דעת לשאול ספיקו טהור, הא כבר ילפינן לה מסוטה אפילו בלא חזקה, ומכ"ש ביש לו חזקה, ולפי הנ"ל ניחא דאיצטריך קרא לטהר אפילו בט' שרצים ופירש דהוי רוב לטומאה, מ"מ טמא ודאי הוא דלא יאכל וזהו מקרי ודאי וכנ"ל:
ומרווח בזה סוגיא דקדושין (דף ע"ט ע"א) מ"ט דר"מ קסבר רוב תינוקות וכו' ועיין תוס' שם דנדחקו טובא, ויסודתם דע"כ טעמא דר"מ דהרוב כמאן דליתא, דאם לא כן דמכח מיעוט וחזקה הוי פלגא אמאי מטהר, הא עשו תינוק כמו יש בו דעת לשאול, ולזה הקשו, דהא אמרינן דלר"מ סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא. והוצרכו לדחוק דלא הוי רוב גמור, ומש"ה המיעוט וחזקה הוי רוב, וכן נדחקו לרבנן דלמ"ל לטעמא דעשו תינוק כמו יש בו דעת לשאול והא בלא"ה טמא מטעם רוב, והיינו ג"כ דלא הוי רוב גמור, ולפי הנ"ל מרווח, דהוצרך לומר לרבנן דעשאו כמו יש בו דעת לשאול, דבלא"ה אף דהוי רוב מ"מ לאו ודאי הוא וטהור באין בו דעת לשאול, וכנ"ל, לזה הוצרך לטעמא דעשאו כמו יש בו דעת לשאול, והיינו כיון דבאמת הוי רוב ובכל התורה הוי רוב כמו ודאי איסור, אלא דבטומאה גזה"כ לטהר באין בו דעת לשאול, דדוקא טמא ודאי בעי', ובזה כיון דמכח הרוב נדמה לודאי טמא החמירו חז"ל ועשו כמו יש בו דעת לשאול אבל לר"מ דסמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא קיימא אדינא דקטן דאין בו דעת לשאול דטהור, ולא עשו חז"ל לדונו כמו יש בו דעת לשאול, כיון דאינו נדמה כלל לודאי:
ומיושב בזה עוד דבההיא דתינוק שנמצא בצד עיסה לא נזכר דמיירי דוקא ברה"י, והא ברה"ר מה בכך דעשאו כמו יש בו דעת לשאול, הא מ"מ ברה"ר טהור, ולפי הנ"ל ניחא דמצד רה"ר מדינא טמא כיון דהוי רוב לטומאה ולא דמי לסוטה, אלא דמצד אין בו דעת לשאול הי' ראוי לטהר כיון דאינו ודאי, בזה כיון דעשאו כמו יש בו דעת לשאול טמא ונכון:
ואפשר עוד ברווחא יותר דמיירי באמת רק ברה"ר ולר"מ טהור, דאף דעשאו כמו יש בו דעת לשאול מ"מ טהור מטעם ספק טומאה ברה"ר, דלר"מ מכח סמוך מיעוטא לחזקה הוי פלגא, אבל לרבנן דהוי רוב טמא מצד רה"ר, ומצד אין בו דעת לשאול, הא עשאו חז"ל כמו יש בו דעת לשאול, ואין בזה דוחק, דהא בפשוטו מיירי דוקא ברה"י, א"כ שפיר יש לנו לומר בהיפוך דמיירי דוקא ברה"ר:
עוד יש לחלק, דבט' שרצים כפירש קודם שנגע צריכים ג"כ לדון לכמה דברים אם הוא שרץ או צפרדע ללקות עליו כעדשה, והיינו דנין מכח מרובא פריש דהוא שרץ, ממילא בנגע בו אח"כ הוי כמו נגע בודאי שרץ, ודוקא בההיא דקפץ אחד מהמנויים דכל מה שדנין עליו הוי רק לענין חיוב מעשר בזה כתבו הפוסקים דלא מקרי עשירי ודאי, אבל היכא דדנו כבר לדברים אחרים לשרץ ודאי ממילא כשנגע אח"כ מקרי נגע בשרץ ודאי, וראיה לזה דהא טריפה ממעטינן מקרא דיעבור תחת השבט, וא"כ איך משכחת עשירי ודאי דלמא טריפה היא, דהא מחמת הרוב עדיין לא מקרי ודאי להנך פוסקים, אע"כ כיון דדנין לכל מילי דאינו טריפה מקרי עשירי ודאי:
ובזה מיושב מה דקשה לי לכאורה לשיטה זו דרוב לא מקרי ודאי, איך מצינו קהל ודאי דלא יבא הא לא הוי ודאי דשמא זינתה אמו ולא הוי רק רוב בעילות אחר הבעל, דמ"מ לא הוי ודאי, ועיין בפ"י קדושין (דף ע"ג) בההיא דד"ת דשתוקי כשר דכתב מסברא דיליה כן דאף דהוי רוב כשירים לא מקרי ודאי ולא הביא סייעתא מדברי השיטה מקובצת הנ"ל, עכ"פ קשה כנ"ל, דאיך משכחת קהל ודאי ולפי דברינו ניחא דמיד כשנולד דנין לכמה דברים אם הוא בנו של זה בעל אמו, וכיון דהחזקנו אותו מכח הרוב לבנו ממילא מקרי קהל ודאי, ודברי הפ"י נכונים גבי שתוקי דכשנולד ואנו דנין אם מרוב כשרים או מפסולים, דהנ"מ רק לענין לבא לקהל, זהו לא מקרי קהל ודאי:
עוד בה השלישיה, דבההיא דקפץ אחד מהמנויים דקודם דנכבשינהו היו כולם בספק, בזה אמרינן דעל ידי דנכבשינהו ויהי' פרוש לא הוי כבירור גמור לעשות מספק ודאי, משא"כ בההיא דתוספתא דט' שרצים דמיירי דבעודם בקביעתם ניכרו איזה שרץ ואיזה צפרדע וכדמשמע לישנא דנגע באחד ולא ידע באיזה נגע משמע שהספק דא"י אם נגע בזה או בזה, אבל לא דנגע בזה וא"י אם זהו שרץ, וא"כ הספק מתחיל רק בשעה שפירש בזה כיון דרובא פירש לא חלה על חתיכה זו מעולם שם ספק ומקרי ודאי:
ובזה מיושב מה דתמוה לי מאד על הר"ן פג"ה דגם פירש בפנינו מקרי פירש מה"ת אלא דחכמים גזרו בזה שמא יקח מן הקבוע, ולא מקרי קבוע דאורייתא רק בלקח בידים ממקום הקביעות, מה יענה להתוספתא הובא בהר"ש פ"ה מ"ב דטהרות פירש וכו' ובנמצא וכו', וביאר הר"ש שם ההפרש שבין פירש לנמצא, דפירש היינו בפנינו, ולהר"ן הנ"ל הא גם בפירש לפנינו הוי מדאורייתא פירש וטמא מדינא, והוא צע"ג לכאורה, ולדברינו הנ"ל ניחא, די"ל החילוק בין פירש לנמצא היינו בפירש לפנינו, דכיון דרואה דפירש ולא ידע מה הוא מסתמא הספק במקומו שלא ניכר בין שרץ לצפרדע ונכנס הכל בספק, מש"ה אף דפירש אח"כ לא נתברר מכח זה להוציאו משם ספק לשם ודאי ולא מקרי טמא ודאי, אבל בנמצא דהיינו דבמקומו הי' ניכר, אלא כשנמצא נולד הספק בזה, כיון דבשעה שנולד הספק כבר פירש בזה מכח הרוב לא נקראת עליו שם ספק ומקרי ודאי, ועכ"ז קשה עלי להוציא חילוק זה, ודברי הר"ן צ"ע, וגם הא באמת הסברא הראשונה נכונה כיון דספק טומאה ברה"ר ילפינן מסוטה ולא נזכר בה ענין ודאי לא ילפינן רק ספק ולא רוב, וא"כ התוספתא דמיירי דהספק על האדם שנגע דיש בו דעת לשאול ורק מטעם ספק טומאה ברה"ר טהור הקושיא חזקה על הר"ן, בפירש לפנינו אמאי טהור, הא מדאורייתא מקרי פירש, וצע"ג:
ובההיא עניינא במה דנדחקו התוס' ריש נדה כיון דספק טומאה ברה"ר אף בלא חזקה, וע"כ משום דסוטה לא מקרי חזקת טהרה כיון דאיכא רגלים לדבר, א"כ מנ"ל דספק טומאה ברה"י טמא אף במקום חזקה, היה נראה לענ"ד דהא מדרשא דרב גידל, והבשר כל טהור טהור ודאי יאכל אבל ספק לא יאכל, מוכח דאפילו במקום חזקת טהרה אסור דהא לגברא יש לו חזקת טהרה, אלא דמהתם לא ידעינן דספיקו כודאי, דדלמא הקרא קאמר הא ספק יאכל מספק, לזה ילפינן מסוטה דספיקו כודאי וכיון דכבר ידענו מדר"ג דלא אוקמינן אחזקה לטהר ממילא אסור כודאי מכח הראיה דסוטה דזהו ודאי אין סברא דבלא חזקה הספק כודאי ובמקום חזקה הספק אסור מספק ולא כודאי, דממה נפשך כיון דלא אזלת בתר חזקה, ממילא הוי כמו בלא חזקה ונכון:
ועיין בתוס' נדה (דף ג' ע"א) ד"ה גמר סוף טומאה וכו'. וי"ל דגמר מתחילת טומאה היכי דליכא חזקת טהרה כההיא דתינוק דפ' בתרא וכו', לא זכיתי להבין, וכי התם יש קרא לטהר, אלא דגמרינן מסוטה, כמ"ש תוס' בלשונם דגמרינן מסוטה, וע"ז עצמו תקשי היכי גמרינן מסוטה, דש"ה דאיכא חזקת טהרה, וצריכים לומר כיון דקינא ואיסתרה אזדא חזקת טהרה, וא"כ ממילא הכא ניחא עכ"פ איך שייך דילפינן מההיא דתינוק, והתם בעצמו מנא ידעינן, ולא מצאתי במפרשים מי שעמד בזה, וה' יאיר עיני:
דף ז.
גמ' במסותא מקרקעי. קשה לי עיקר החילוק בין מטלטלי למקרקעי דמטלטלין נגזלין וקם ליה ברשותיה דגזלן מקרי אינו ברשותו דהנגזל אבל קרקע אינה נגזלת ולא קם ברשותיה דגזלן. א"כ במטלטלין וגזל בלא קנין דלא קם ברשותיה דהנגזל ואינו חייב באחריותו וכדאיתא בב"ק ע"ט ע"א במתני' הוי כקרקע דמנחי ברשותיה דהנגזל. וא"כ הכא במסותא דהגזילה במה דאמר דידי הוא וליכא קנין יכול להקדישו וצ"ע:
שם התם כריתות בעינן עיין כתובות נ' ע"ב תוס' ד"ה ואי וצ"ע:
רש"י ד"ה דכמאן וכו' דכלי בעינן. עיין לקמן מ"ז ע"א ובתוס' ד"ה לאפוקי:
דף ז:
גמרא אי הכי קשי' דרבנן אדרבנן, עיין במהרש"א שהקשה דדלמא מיירי בלא כתב בו הנפק ומטעם כתב ללות ולא לוה, ולכאורה קשה אמאי לא העמיד קושיתו מקודם על תמי' הש"ס דר"י אדר"י, דדלמא טעם דר"י מטעם לא לוה, ואי דבענין חשש זה ל"ש לחלק בין ת"ב לנתגרשה, ע"כ עדיין לא הקשה מידי דאיך אפשר דמיירי בלא הנפק, א"כ תקשי אמאי סבר ר"י תחת בעלה יחזיר ניחוש דלמא לא לוה, וע"כ כוונת מהרש"א דאין הבעל מודה לא דטוען לא לויתי, אלא דטוען פרעתי, ולת"ק נאמן מטעם מגו, ור"י ס"ל דעודה ת"ב הוי מגו במקום חזקה טובה דלא נתנה לגבות מחיים, א"כ עדיין הו"ל למנקט קושייתו מיד על ר"י, ונראה ליישב דהנה נחלקו הש"כ והתומים (בסי' נ"ו) גבי סרסור, דבדברים העשויים להשאיל ולהשכיר וליכא עדי ראיה והסרסור מודה דהיה של ראובן, דעת הש"כ כיון דהסרסור נאמן שלי במגו דהחזרתי א"נ לחוב הודאתו ללוה, ודעת התומים כיון דבעצמותו א"י לטעון לקוח רק מכח מגו נאמן בהודאתו, ונלענ"ד ראיה להתומים מסוגי' דשטרי הקנאה דפרכינן לשמואל אי סבר כאביי מתני' במה מוקים לה, ומה פריך הגמרא דלמא שמואל ג"כ ס"ל דחוששי' לקנוניא אלא דס"ל דל"ח לפרעון דאם איתא דפרעה מקרע קרע לה, והכא בשט"ח זה אילו טען הלוה פרעתי הי' נאמן במגו דלא לויתי, א"כ אף דעתה מודה וליכא חשש שלא לוה, כיון דעכשיו מודה והוי מטי לידי' ועבחז"ל משעת כתיבה, מ"מ טענינן עבורו פרוע במגו דלא לויתי וא"נ בהודאתו לחוב ללקוחות, אע"כ כיון דלפרוע בעצמותו ליכא חשש ונאמן רק מטעם מגו לכך נאמן בהודאתו:
ולפ"ז מתיישב דברי מהרש"א דהיינו לפמ"ש תוס' דת"ק ס"ל דל"ח לקנוניא, בהכרח הא דמבואר בכולה סוגי' דהקנאה דחיישינן לקנוניא, היינו משום דקיימא לן כר"י, ודר"י פליג בתרתי וקאמר דאינו תולה כלל בהודאתו, אלא דבעודה ת"ב אף באינו מודה יחזור, ובנתגרשה ג"כ במודה לא יחזיר דחיישינן לקנוניא, וא"כ פריך הש"ס ר"י אדר"י דכיון דס"ל דבעצמותו ל"ח לפרעון ממילא אמאי בנתגרשה במודה לה ר"י, דאף דנאמן פרוע במגו דלא לויתי כיון דא"נ רק מכח מגו נאמן בהודאתו אבל בפירכת הש"ס דרבנן אדרבנן כיון דאינהו ס"ל באמת דרק באין הבעל מודה לה, א"כ קשה דלמא הטעם במגו דלא לויתי:
תוד"ה בזמן וכו' דמנה ומאתים משתעבדי, עי' לקמן י"ז א' תוד"ה הטוען:
דף ח.
אמר רבא לעולם. עיין לקמן דף י' ע"א תוס' ד"ה איתיביה ובנדרים דף ל"ד ע"ב בר"ן ד"ה אמר רבא:
שם תדע שאילו אמר כו' (עי' מש"כ לק' דף י' ע"ב):
שם אלא מסיפא בזמן שהן מודים כו' אלא לאו במציאה, ק"ל דלמא קאי על א' רוכב וא' מנהיג (לא מהני, ע' לעיל) דמודים דעשו כן בב"א זה רכוב וזה מנהיג קנה, משום דמנהיג קנה במקום רכוב. ועיין תוס' לקמן ד"ה א"ד מנהיג עדיף, כתבו דליכא למיפשט מזה דמנהיג במקום רכוב קנה די"ל דאין שניהם מודים כו' אלא שניהם בהנהגה או בקנין אחר, ולדבריהם הא דפשטה דמגבי' מציאה לחבירו קנה, ול"א דמודים דעשו קנין אחר, היינו מכח יתורא דא"כ מה למימרא:
ולפ"ז עדיין קשה מנ"ל דהיתורא בא לומר דמגבי' מציאה לחבירו, דלמא היתורא בא ללמוד דמודו שקנו יחד זה ברכוב וזה בהנהגה. ומוכח באמת דמנהיג במקום רכוב קנה, ומגביה מציאה לחבירו י"ל דלא קנה, וצ"ע:
קשה לי במה דאמרי' אלא מסיפא בזמן שהן מודים כו' וש"מ המגביה מציאה לחבירו מנ"ל דהן מודים קאי אהגביהו מציאה ומודים שהגביהו יחד ונוכיח מזה דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, דלמא קאי על אחד רוכב ואחד מנהיג דמודים שקנו יחד בזה ונוכיח מזה דרכוב במקום מנהיג קנה:
דף ח:
גמ' רכוב. עי' תוי"ט פ"י משנה ג' דנדרים ד"ה אביה ובעלה:
תוס' ד"ה מנהיג וכו' מ"מ פריך מכח סתם מתני'. כעין זה בכתובות דף ל"ה ע"א ומי איכא למ"ד חייבי מיתות שוגגים חייבי' ובתוס' שם:
תוס' ד"ה רכוב וכו' אין לפרש. עיין תשובת מהר"ם די בוטון סי' ס"ג:
דף ט.
בסוגי' דרכוב ומנהיג, הרי"ף לא הביא כל הסוגי' רק המתני' כהווייתה, וכתב הה"מ והנ"י די"ל דרכוב קני ודלא כשמואל, וכן דעת הרמב"ם שפסק כחכמים דכלאי', גם לא הביא סוגי' דחמור במשיכה וגמל בהנהגה והוא תרתי דסתרי אהדדי כיון דפסק דרכוב קני א"כ בהכרח צריכים לשנוי' דהש"ס דאיכא חד צד דלא קני, והרמ"ה שהביא הטור סימן (קצ"ז) שכ' דבין בחמור ובין בגמל בין משיכה והנהגה קונה, היינו דפסק דרכוב לא קני וא"צ לשנוי' דהש"ס כלל, אבל על הרי"ף קשה, וכן הקשה בב"י בסי' הנ"ל:
ולענ"ד נראה דכל עיקר כוונת הש"ס להוכיח מתחלתו דאין חילוק בין יושב לרוכב וכדעת ר"י, והוכיח כן מדאמר במדה זאת קנה למעוטי מאי לאו למעוטי רוכב, ולר"מ דרוכב קני בודאי לא אתי', אע"כ דאתי כרבנן וס"ל דגם רוכב לא קני, וע"ז משני הש"ס דלא מוכח מידי די"ל דרכוב קני לכ"ע אף למאן דפוטר ביושב ואיכא חד צד דלא קני, ועל דרך זה סובב ג"כ הקושי' ראשונה דהש"ס ממתני' דהיו שנים רוכבים, היינו להוכיח לחלק בין יושב ובין רוכב לרבנן, והת"ש הוא לסיוע דאין לחלק בין רוכב ליושב, וכיון שכן לק"מ דגם הרי"ף סובר דאין לחלק בין רוכב ליושב רק שפסק דרכוב קני ודלא כשמואל דמפיך וס"ל דגם בכלאים חייב כמ"ש הרמב"ם פ"ט מכלאים, וע' בטוי"ד (סי' קצ"ז) אבל לר"מ דפוטר ביושב באמת ברוכב לא קני, וא"כ י"ל דהברייתא אתיא כר"מ וכוונת הש"ס לא היה להוכיח כשמואל להפך דחכמים פוטרים רק להוכיח דמאן דסבר דיושב ל"ק גם רוכב ל"ק, כנלענ"ד נכון בעזה"י:
בש"ע (סי' קצ"ז ס"ג) כיצד קונין את הבהמה במשיכה וכו' או שרכב עליה והלכה בו וכו' מבואר דדין רכיבה מדין משיכה הוא דאזלי מחמתי', וכן משמע בש"ס דמדמי לכלאים, וכן משמע לשיטת הרא"ש דרכוב לא קני רק במנהיג ברגליו ומשמע דרק מטעם משיכה אתינן עלה, וכן משמע להדיא בש"ס, א"כ ממילא בר"ה לא קנה, וכן משמע בש"ע דמתחלה כתב דמשיכה אינה קונה בסמטא, ואח"כ כ' כיצד קונין במשיכה וכו' או שרכב עליה משמע דלא מהני רכיבה בסמטא, ותמהני מדברי הש"ע שם סעי' ה' המוכר בהמה לחבירו וכו' אי בעיר בר"ה וכו' והוא מדברי הש"ס ואי בר"ה קנה וכו' משמע דרכיבה קנה בסמטא, ולהרא"ש כל הסוגיא במנהיג ברגליו ואמאי קנה הא מטעם משיכה אתינן עלה, וצ"ע, וחידוש שלא התעורר אחד מזה:
שם אלא מעתה הגבי' ארנקי כו' (עי' בשו"ת ח"א סי' קע"ד):
דף ט:
גמרא בעי ר' אליעזר משוך בהמה לקנות כלי' שעלי'. הנ"י כתב דזכה הלוקח דהוי תפיסה ברשות ומדמי לכור בשלשי'. לכאורה לא דמי דהתם הוי מוחזק ממש אבל הכא כיון דלא הקנה לו הבהמה א"כ הכלי' הם בחצר המוכר ולא מקרי מוחזק:
וצ"ל דהנ"י מיירי בנטל הלוקח בעצמו הכלים מהבהמה כיון דנעשה ע"י קניתו מהמוכר אליו מקרי תפוס ברשות, וצ"ע:
ומ"מ אם חזר המוכר מהקנין, קודם שלוקחם הלוקח מהבהמה מודה הנ"י כיון דחזר מקודם בשעה שהיו הכלים מונחים ברשות המוכר, א"כ מה שינטלם אח"כ הוי תפיס שלא ברשות, וע' בהרא"ש מבואר דבמכר אף בקנין בהמה וכלי באין כפות מחזיקי' למוכר דהוי מרא קמא, ובזה ודאי יש לע' מה שהביא מכור, וע' בהרא"ש שכתב ג"כ כתוס' דאיבעי' כגון דאין המשיכות שוות, וכתב דאף דהמסקנא מיירי בכפות, מ"מ אינם קנויות בהמה ע"י הילוך:
וקשה מנ"ל לומר במסקנא דקני בהמה וקני כלים באין כפות הוי ספק דלמא באמת זהו סברא מוחלטת, כיון דאין המשיכות שוות לא קני, אלא דבכפות דוקא מיבעיא אם קנה כיון דעתה המשיכות שוות אז אזלינן בתר סתם קניית הבהמה, ואדרבא מרווח יותר דבפשוטו קשה דאיך משנינן והלכתא בכפות דהי' גופא תקשי דמאי מיבעיא בגוונא דחיקא במשוך לקנות תיבעי' בפשוטו בקני ובאינו כפות והי' מסתבר יותר מהאיבעי' רק בכפות. וע':
שם והלכתא בכפותה. כעין זה ערכין ז' ע"א והלכתא דיתבי:
תוס' ד"ה ספינה וכו' דומיא דיד דמינח. תמוה לי דא"כ הגוף עצמה מקרי מהלך ואמאי מהני נותן גט על ראשה. גם אמאי בנתן גט ביד מקרי חצר מהלכת. הא היד מינח. אלא ע"כ דיד והגוף חד הוא אלא דאמרי' מה ידה שאינו מהלך היינו דאינו מהלך מהקונה דבכ"מ שהוא מהלך שם הוא הקונה משא"כ חצר דמהלכת מהקונה וצע"ג:
מה דהקשה רומעכ"ת על הש"ך סי' ר"ב במ"ש דלא קני ליה חצר אלא א"כ היא מכבר חצירו משא"כ היכי דמתנתו וחצירו באין כאחד, דהא פ"ק דמציעא משמע דאמר קני בהמה וקני כלים שעליה דקני הכלים מדין חצר. גם אנחנו עמדנו בזה ומצאנו דגם הפ"י בקידושין בסוגיא דצבורין דהביא לדברי הש"ך אלו וכתב עלה אלא דבפ"ק דב"ק י"ב ופ"ק דמציעא לא משמע כן. וראיתי להפ"י גיטין ר"פ הזורק דכ' דכוונת רש"י בההיא דתיזיל ותפתח דנקט משום אגב ולא מדין חצר דלס"ד דלא ידע ההיא דגיטה וחצרה באין כאחד ע"כ לא מהני חצרה רק היכי שהיא חצרה מקודם ולא באין כאחד עיי"ש. כוונתו דלס"ד דהש"ס בודאי דינו דהש"ך הנ"ל אמת, אבל לענ"ד אינו מהדומה, דאם נדחים דברי הש"ך מהלכה, גם לס"ד הכי הוא דאף דלא ידע ההיא דגיטה וחצרה באין כאחד היינו כיון דלא הוי חצרה רק ע"י הגט משו"ה לא קני חצרה להיות מתגרשת בזה, דכל כמה דלא מתגרשת אין זה חצרה, וא"כ במה מתגרשת, משא"כ היכי דקנין חצרה לא תליא בגט כמו בארוסה וכן לענין מתנה כיון דקונית הקרקע בודאי ונעשה חצרה בודאי, ממילא י"ל דהחצר קונה לה הגט, ומה בכך דבאין כאחד:
ובעיקר הקושיא נ"ל דהא ודאי דברי הש"ך צריכים טעם דמה בכך דבאין כאחד מ"מ נימא דמתחילה זוכה בקרקע ואחר שקנה הקרקע ונעשה חצרו זוכה לו המתנה, ומה חסרון יש במה שמונח החפץ מקודם במקום ההוא ולזה צ"ל דס"ל להש"ך דמה שאמר המזכה שיקנה המטלטלין והקרקע משמע דדעתו עכ"פ שלא יאוחר קנית המטלטלין מן הקרקע מדלא אמר איפכא, שיקנה הקרקע והמטלטלין, וכמ"ש הפ"י בקידושין ד"ה ובזה ס"ל להש"ך דאמרינן דאי אפשר להיות כי אם חצרו ומתנתו, ולזכות אח"כ בזה לא הי' דעת המזכה רק שיזכה בעידן שזוכה בקרקע, א"כ ממילא לק"מ דהכא דקאמר קני בהמה וקני כלים שפיר י"ל דהיינו דתחילה יקנה הבהמה ואח"כ יקנה הכלים מדין חצר:
מ"ש רומעכ"ת נ"י ליישב די"ל דבההיא דמשוך בהמה העומד בצדו מדין ידו הוא ומהני באים כאחד, ורק באינו עומד בצדו דמדין שליחות הוא בזה לא מהני באין כאחד, ומעכ"ת דחה זה דהש"ך בעצמו כתב בסי' רמ"ג דאף באינו עומד בצדו במידי דזכות משום ידו הוא עיי"ש, באמת אי משום הא לא איריא, דהש"ך בסי' רמ"ג כתב זה רק בקטנה דמשום יד איתרבאי אבל בגברא דקיימא לן דלא ילפינן קטן מקטנה ורק משום שליחות איתרבאי, [ובנ"י פ"ק דמציעא שכ' דבנפל מציאה לחצרו דל"ש מיגו דזכי לנפשיה ולא הוי תופס לבע"ח היינו מדין ידו ולכאורה תמוה דהא בגמ' מסקינן דלאו משום ידו הוא, וכבר כתבתי מזה במק"א (הג"ה עי' לק' דף י"א ע"א)], ואולם לפי"ז ממילא נדחה תירוצו דהא פשיטא דקני בהמה וקני כלים מיירי גם בגברא דלאו משום ידו, והעיקר כמ"ש:
דף י.
גמ' כיון דנפל עלי' גלי דעתי' כו'. לכאו' יש להק' אמאי קתני במתני' בא אחר והחזיק ואמאי לא קתני ובא אחר לתוך ד"א, וכיון דראשון לא ניחא ליה דלקני ליה ד"א ואין לו זכות בהם ממילא הם קנויים לשני שבא לשם:
ולפמ"ש תוס' בקידושין לחד שינוי' דהוה מהפך בחררה והוי רשע אלא דבדיעבד זכה, י"ל דכיון דעביד איסורא לא תקינו רבנן ומ"מ עביד איסור, ע' בש"ע חו"מ (סי' רל"ה) בהגה, אבל לפמ"ש תוס' כאן דבמצא ליכא דין מהפך בחררה קשה, ואולי אף דגלי דעתי' דלא ניחא ליה בקנין ד"א, מ"מ דלענין זה ניחא ליה דלא למקני אחר:
שם. עיין נדרים ל"ד ע"ב בר"ן ד"ה אמר רבא:
תוס' ד"ה איתבי' רבא, אף על גב דלעיל דחי וכו'. לענ"ד נראה עפ"י מה שכתב הרא"ש עיי"ש, די"ל דרבא דדחי לעיל הראיה וס"ל דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, היינו בלא עשאו שליח דוקא, אבל בעשאו שליח מהני וקשה מפועל, ולזה פריך רק לר"נ מדקאמר הא מציאה דהכל עניים אצלה, ומביא ראיה ממתני' דמיירי באומר תנה לי מכח דס"ל דאף בעשאו שליח לא מהני וק"ל:
תד"ה יכול לחזור בו, ומאי קמ"ל וכו'. קשה לי טובא לפי קושייתם האיך מצאו ידיהם ורגליהם באותו סוגיא גופא דהאומני' דפרכי' ומי אמר רב הכי, והאמר רב פועל יכול לחזור, ומאי פריך אדרבא הא רבי דוסא סבר דיכול לחזור רק דידו על התחתונה:
ובעיקר קושית תוס' נלענ"ד דרב קמ"ל דאפי' בקנין יכול לחזור, וכמו שמסיק הש"כ לדינא (בסי' של"ג ס"ק י"ד) דלא כהריטב"א עיי"ש, ומש"ה בלא רב לא הוי קשה אברייתא דמציאת פועל, די"ל דמיירי בקנין, ובסוגיא דפ' האומני' מקשה הש"ס כיון דאפי' קנין לא מהני, והתורה הקפידה שא"י לשעבד עצמו ממילא אם חוזר אין ראוי לקונסו לומר דידו על התחתונה, וק"ל (עי' ביאור דברי תוס' לק' דף ע' ע"א ד"ה לכאורה):
הרמ"א פסק סי' רס"ח דבנפל קונה לו ד' אמות, ולא אמרינן גלי דעתי' דבנפילה ניחא ליה דליקני ולא בד"א, והנ"י כתב דאף למ"ד דאמרינן כן, היינו לגבי ד"א דהוא תקנת חז"ל הוי כמו אי אפשי בתקנת חכמים אבל בחצר דאורי' לא דבנפל קונה לו חצירו, ולכאורה קשה מההיא דסי' רע"ה סק"א בהגהה, דגם אבנים לא קנה בהגבהה דלא כוון לזכות בהם רק בבנין, הרי דבלא כוון לא קנה, וצ"ל לחלק דבבונה בנכסי הגר דלא כוון לזכות רק אחר הבנין א"כ מקודם לזה לא כוון לקנות כלל, בזה באמת לא קנה אף בקנין דאורייתא, כיון דבאותו שעה לא נתכוון לקנותו, אבל בנפל כיון דעתה רוצה לקנות אלא דהוא רוצה לקנות בנפילה בזה כיון דסוף סוף רוצה לקנות עתה קנה בד"א או בחצירו, ובאמת כשהוא רץ ליפול על החפץ וקודם שנפל על החפץ מהני קדם אחר וזכה דרגע קודם הנפילה הוי כמו לא נתכוון לקנות כלל:
והנה יש לפקפק בתפיסה בנ"ד ע"י חצירו, די"ל כיון דחצירו קונה מדין שליחות הוי כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קנסינן, ואף דבמציאה חצירו קונה לו ולא אמרינן דהוי כתופס לבע"ח, דהא בחצירו ל"ש מגו דאי בעי זכי לנפשיה, וזהו קושי' הנ"י פ"ק דמציעא, ותירץ בשם הר"ן דמידי דזכות משום ידו איתרבאי אף דאינו עומד בצדו, א"כ ה"ה הכא, אמנם כבר כתבתי במקום אחר דדברי הנ"י תמוהים, (הג"ה עיין לקמן דף י"א ע"א), דהא מסקינן קטן מקטנה לא ילפינן, וא"כ בגברא לא הוי חצר כידו, ובהכרח לומר דחצר עדיפא דהוי כמו פועל דאמרינן פ"ק דמציעא דמהני תפיסתו, כיון דהחצר שלוחו לכל מילי הוי כפועל, אם כן על כל פנים בפשוטו כמו דזוכה במציאה על ידי חצירו ולא מקרי תופס לבע"ח הכא נמי בנידון דידן מהני זכיית חצירו להיות קדם וגבה:
אמנם זהו לשיטת תוס' דמחלקי רק הא דתופס לבע"ח לא מהני, והמגביה מציאה לחברו קנה, דהיינו משום דאי בעי זכי לנפשיה, א"כ מוכח דחצר עדיפא, אבל לשיטת הרמב"ן הובא בשיטה מקובצת דמתרץ דמציאה לא מקרי חב לאחרים, דהוי רק מניעת רווח, [ועי' תשו' אלשיך (סי' ל"ז) דכ"כ מסברא דנפשי' בנידון שאלתו, דלא אמרו התופס לבע"ח אלא היכי דחב לאחרים, אבל לא במונע רווח לאחרים עיי"ש, ולכאורה זה רק להרמב"ן אבל תוס' הא ס"ל דגם מציאה מקרי חב לאחרים, ואפשר דכוונתו רק דלגבי בע"ח דלגבי דידיה הוי פסידא בזה לא מקרי חב לאחרים היכא דמונע מאחרים רק הרווח, משא"כ במציאה דכולם שוים בה, גם בנידן דהתם בגוף הנכסים אינו חב לאחרים רק שהיה יכול להשתכר בנכסים להרוויח בהם דהוא מלתא דאתא מעלמא משא"כ במציאה דבגוף הנכסים חב לאחרים] א"כ אין ראיה מזכיית חצר במציאה לזכיית חצר לענין קדם וגבה, דשפיר יש לומר דחצר לא עדיף משליח דא"י לתפוס לשווי' קדם וגבה:
ואף דיש ראיה לכאורה מדר"נ ור"ח דמדמין מגביה מציאה לתופס לבע"ח, וס"ל דמגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו, ויקשה לדידהו מקנין חצר במציאה דקתני מתני' יאמר זכתה לי שדי דמהני, ויהיה מוכח דחצר עדיפא, וממילא ה"נ לדידן דלענין זה לא מצינו פלוגתא, ג"ז אין ראיה, די"ל דאינהו ס"ל כר"י לפי הס"ד דפליג עם ר"ל דילפינן קטן מקטנה, ובאמת גם במשתמר בעי עומד בצד שדהו, או כסברת הנ"י דבמידי דזכות גם באין עומד בצידו מקרי ידו, וא"כ שפיר יש לדון להרמב"ן לדידן דלא ילפינן קטן מקטנה, ובגברא חצר רק משום שליחות אתרבאי וי"ל דלא מהני זכיית חצר להיות קדם וגבה [ומה דרצה חביבי הגאון מהר"מ הנ"ל לדון דטעמא דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא מהני, כיון דחב לאחרים הוי קצת כעין עבירה ואין שליח לדבר עבירה, וזהו לא שייך בחצר, זה אינו, דהא לתוס' דס"ל דבשוגג יש שליח לד"ע, לדידהו ע"כ זהו בכלל שינוי דהש"ס פ"ק דב"מ דחצר לאו בר חיובא, דמה"ט בשוגג יש שליח לדב"ע, ואין עדיפות בחצר לענין דבר עבירה מן שליח שוגג, וא"כ יקשה, כיון דתופס לבע"ח לא מהני בודאי אף בשליח שוגג גם חצר לא להני, וגם לשיטת תוס' נ"ל דאין ראיה מזכיית חצר במציאה, דהרי בלא"ה קשה הא דבגט מדעתה מהני חצר מדין שליחות, ולא בעי עומדת בצידה, הא מ"מ חצר לאו בר גיטין וקדושין, ולא מהני שליחות בכה"ג, כמו בעבד דאינו נעשה שליח לגיטין וקדושין מה"ט, ומצאתי אח"כ דעמד בזה הפ"י גיטין (דף כ"א עיי"ש) ולזה ההכרח לומר דכללא הוא בשליחות דחצר דכל מה דיוכל לעשות ע"י שליח יכול לעשות ע"י חצר, ולא בעי שיהיה בחצר כל פרטי דברים דצריכים להיות בשליח, א"כ י"ל דבמציאה אף דחצר ל"ש ביה מגו דאי בעי זכי לנפשיה, מ"מ קיימא הכלל כיון דיכול לעשות שליח להגבהת מציאה, יכול לעשות כן ע"י חצירו, אבל לענין תפיסה לגבי בע"ח אחרים לשווי' קדם וגבה דא"י לעשות כן ע"י שליח א"י לעשות כן ע"י חצירו, לכן צ"ע לדינא, וכה"ג בב' בע"ח וחצר של אחד היה מושכר ללוה ומת הלוה אם נידון לזה המשכיר לקדם וגבה צ"ע]: