אור ברסלב

חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר

בבא קמא

קידושין

דף ב.

מתני' לא הרי השור כהרי המבעה, וק"ק לשמואל דאמר מבעה זה השן א"כ ק' מתני' למה לי דכתב שן הא מרגל נפקא הא לא אייתר קרא דמושלח תרווייהו משמע כדאיתא ג' א' וביער איצטריך לאזלא ממילא. וצע"ג. [ד"ז נכתב ע"י תלמיד]:

תוד"ה ולא כו' מדלא חשיב לה כו', לקמן י' ע"א:

בא"ד והא דאמרינן כו'. לקמן ג' ע"ב:

בא"ד דעונשין ממון מן הדין כו'. עיין לקמן דף ד' ע"ב תוד"ה ועדים. ועיין ברש"י חגיגה י"א ע"ב ד"ה לבתו:

בא"ד ובמכילתין תניא, וכן עוד במכילתא פרשת משפטים בפסוק וטבחו או מכרו אם על הטביחה חייב על המכירה לא כל שכן אלא שאין עונשין מן הדין:

דף ב:

גמ' דברי תורה מדברי קבלה. עי' חולין קל"ז א' תוד"ה אתי':

רש"י ד"ה אימא כולה מועדת ומשלם נ"ש, ויש להקשות אמאי לא נקט חייב כופר, ולמ"ד איכא כופר בתם מ"מ במועד חייב כופר שלם, וי"ל דמהיכי תיתי אי מתלושה דיו כתלושה ואי משן ורגל למ"ד לקמן מ"א דליכא כופר ברגל אין לחייב ומשום הכי פירש לענין נזק. וק"ל. [ד"ז נכתב ע"י תלמיד]:

שם רש"י ד"ה כתיב כי יגח כו' אית לי' מזלא. עי' שבת נ"ג ע"ב ברש"י ד"ה מזלא:

שם ד"ה ואגב אורחיה קמ"ל וכו' ומועד להרוג את האדם משכחת לה וכו'. יש לעיין מי הכריח לרש"י לזה לאוקמי דוקא במועד להרוג ולא בפשוטו במועד ליגח אדם להזיקו. וכן בהיפוך מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם ואם נגח אדם והזיקו משלם רק חצי נזק, ואפילו לר' עקיבא דתם באדם משלם נזק שלם נ"מ לענין דמשלם מגופו:

בא"ד כשלא עמד בדין, לקמן דף (ה) [מ"א] ע"א:

תוד"ה אבל במחוברת כו' אבל למ"ד קנסא כו', ואפשר דהך מ"ד דסבר בחזקת שימור קיימא היינו בתלושה וכיון דמצינו בתלושה דהוי קנס אף במחוברת הוי קנס, דח"נ לא חלוק כמ"ש תוס' לק' כ"ד א' ד"ה השתא, וכולם ממון לא מצי למימר דהא בתלושה באמת הו"ל לפטור הכל ואמאי ליהוי ממון, ועוד די"ל דבמחוברת מספקא לי' אי בחזקת שימור קיימא, ואי לא כתב רחמנא הו"מ למיטעי דלאו בחזקת שימור קיימי וכולה מועדת, והשתא דכתב רחמנא אמרינן דגלי לן דבחזקת שימור קיימי, וק"ל, א"נ י"ל דאי לא הוי כתיב מחוברת הוה אמינא דובער אתי לקרן מחוברת לנזק שלם וק"ל. [ד"ז נכתב ע"י תלמיד]:

תוד"ה ומלתא אגב אורחיה וכו' וה"ר מנחם פי' וכו', תמהני דמהיכא תיתי להמציא סברות הפוכות דהא לר"ז שם מסתמא מועד לאדם הוי מועד לבהמה ואפ"ה חזרה דבהמה הוי חזרה ונשאר רק מועד לאדם, ולר"פ דמסתמא לא הוי מועד לבהמה ורק מכח דאייעד גם לבהמה נעשה מועד לבהמה מכל שכן דתהני חזרה דבהמה להיות תם לבהמה, וכיון דבאמת די בתירוצם קמא מהיכא תיתי להמציא פלוגתא זו בין ר"ז לר"פ ובסברות הפוכות, ואי דדחיקא להו תירוצם א' דלישנא דתלמודא לא משמע כן, דמועד לאדם דחוק לפרש ע"י צירוף חמור גמל וס"ל דסוגיין אזיל גם לר"פ כיון דקיימינן השתא לפרש דברי ר"פ דתולדותיהם לאו כיוצא בהן, עדיין תקשי היא גופא על סתמא דגמרא מנ"ל להמציא פלוגתא זו הא הקרא אפשר לתרץ לענין צירוף אדם לב' מינים אחרים. וצע"ג. [ועי' מש"כ רבינו בדף ל"ז א]:

דף ג.

הא לאו הכי במאי מוקמית לה אי קרן כתיב אי שן כתיב איצטריך וכו'. וקשה לי דאמאי פרכינן אי קרן כתיב, הא באמת חזינן בפ"ב דמסכתין דר"ט מחייב קרן ברשות הניזק נזק שלם מק"ו ורבנן פליגי דאמרינן דיו, וכיון דליכא ק"ו ממילא אין לחייב קרן יותר מחצי נזק דכתיב בי' וזהו לפי האמת דושלח היינו רגל. אבל אי לאו הכי שפיר י"ל דושלח היינו קרן ובא הכתוב לומר דאם הוא בשדה אחר היינו ברשות הניזק לשלם נזק שלם, וההיא דוחצו את כספו היינו ברה"ר. וצ"ע. ואפשר לומר דא"כ אייתר וחצו את כספו ולא כסף אחר כדאמרינן לקמן דף כ"ו דלא ניליף שן ורגל בקל וחומר מקרן דלא לשלם רק חצי נזק ברה"י ואם קרן ברשות הניזק חייב נזק שלם ליכא קל וחומר:

נוסח אחר:

תמהני הא י"ל דקרא אתי דקרן בשדה אחר משלם נ"ש אלא דלפי האמת דמיירי בשן ורגל אין לנו ראי' לקרן דברשות ניזק דלחייב נ"ש רק מכח ק"ו ותליא בר"ט (ורע"ק) [וחכמים] ולכ"ע משלם רק מגופו, אבל אלו לא הי' לימוד דמיירי ברגל הייתי אומר בקרן ולחלק דברשות הניזק משלם נ"ש ומעליה, וצע"ג:

ובחור א' השיב לי דא"כ אייתר קרא דיחצון לאורויי דאף ברה"ר חצי נזק כדאיתא בב"ק כ"ו ע"א:

שם רש"י ד"ה אידי ואידי וכו' ואי קשיא. וכן הקשה תוס'. וק"ל הא בפשוטו ניחא דושלח לחודי' לא מצי למכתב דלא היינו יודעין אי איירי משן אי מרגל משו"ה כתיב [ובער] לאורויי דמיירי משן, וכן בהא דאמרינן ס"ד אידי ואידי ארגל לא מצי לכתוב ובער לחוד דלא היינו יודעין במאי מיירי, לזה כתיב ושלח לאורויי דמיירי מרגל. וצ"ע:

שם ד"ה נתחככה כו' שנתגלגלה עליהן. עיין לקמן י"ח ע"ב ברש"י ד"ה דדחיק:

תוד"ה הא דלא מכליא קרנא וכו' דקרא איירי באכילה דמכליא קרנא. עי' לקמן כ"ג ע"ב:

דף ג:

תוד"ה וממונך כו' דפשיטא דאם הדליק. עי' לקמן כ"ב ע"א תוד"ה אשו משום ממונו:

תוד"ה כדמתרגם ר' יוסף וכו' ואין לך עת לעשות גדול מזה. עי' שבת דף קט"ו ע"א תוד"ה לא נתנו ומהרש"א שם:

דף ד.

תוד"ה כשהזיק כו' אלא מאידך. דלקמן דף ט' ע"ב, ועי' לקמן דף י"ג ע"ב בתוד"ה כשהזיק:

תוד"ה כראי כו' דלא מפטר משום קלב"מ. עיין לקמן דף י' ע"א ברש"י ד"ה משא"כ באש:

בא"ד דאי לאו קרא דעליו. עי' בספר יראים להרא"ם סי' ר"ז:

כתבו תוס' להקשות ל"ל קרא לפטור אדם מכופר הא קלב"מ, וקשה הא קיימא לן כופרא כפרה ובכפרה לא שייך קם לי' בדרבה מיני' כמ"ש תוס' פ' אלו נערות ל' ב', [ד"ה זר]:

נוסח אחר:

דבריהם סתומים דהא כל עיקר קלב"מ הוא בענין זה היכי דבאו שני דברים על ענין אחד וכדאמרינן פ"ק דמכות דמוציא שם רע הוי שתי רשעיות במה דחייבה תורה מלקות וממון אלא דלא גמרינן מיניה בעלמא עיי"ש, וראיתי בפנ"י דנתעורר מזה. ובאמת תמוה לי דמי הכריחם לכל זה דלפי דבריהם יהיה הדין דאם בשעה שהמית הוא האדם נגח שורו לאדם והמיתו דפטור מכופר דבאותו רגע שיתחייב כופר נתחייב מיתה בשביל הריגתו דידיה, והרי בפשוטו י"ל למה דקיימא לן כופרא כפרה ויעויין בתוס' [לק' מ"ג א' ד"ה מאי לאו כופר] דאם רצה למחול אינו מוחל משום הכי י"ל דלא אמרינן ביה קלב"מ, כמ"ש תוס' פסחים (כ"ט א' ד"ה מאן) ובפ' ג' דכתובות (ל' ב' ד"ה זר) דמהאי טעמא באוכל תרומה בשוגג לא הוי קלב"מ כיון דתשלומיו כפרה ולא מהני מחילה:

דף ד:

רש"י ד"ה והמנסך וכו' ומנסך ליכא למימר דזרק בו יי"נ דלא חסריה מידי דהא מזבין חוץ מדמי יי"נ שבו, ועי' מהרש"א דכוונת רש"י אף דמפסיד דצריך למכור לנכרים בזול מ"מ זהו היינו מדמע, אמנם ע"ז קשה, דהא רש"י בגיטין [דף נ"ב ב] כתב בדשמואל מערב ואסרו בהנאה, והיינו ע"כ אף דשמואל סבר [ע"ז דף ע"ד א] הלכה כרשב"ג דיין ביין ימכור חוץ מדמי יי"נ שבו מ"מ מתני' מוקי כרבנן דרשב"ג דס"ל דכולו אסור, ובזה יקשה דלמה נדחק רש"י הא י"ל דמתניתין כהלכתא אלא דמפסידו דצריך למכור לנכרי בזול, ובזה ליכא למימר דא"כ היינו מדמע דהא שמואל ס"ל דקנסא מקנסא לא ילפינן לא חש לקושיא דמערב היינו מדמע, אלא ע"כ דלא כהמהרש"א אלא דס"ל לרש"י מדמע דצריך למכור לכהנים בזול, אבל מערב דיכול למכור לכל נכרים דעלמא א"צ להוזיל המקח ואינו מפסיד כלום וכדדייק לישנא דרש"י ולא חסריה כלום. (ועי' עוד חי' פסחים כ"ט א' אות י"ב):

עוד בדברי רש"י:

מה שכ' רש"י דמנסך ע"כ ממש דאי מערב הא יכול למוכרה לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו, ומהרש"א פי' דכיון דהוי הפסד מועט ק' מערב היינו מדמע. ובאמת לא משמע כן בכוונת רש"י ממה שכ' רש"י בסוגיא דגיטין ואסרו בהנאה. ורצונו בזה דאף דקאי לשמואל דסבר בע"ז (דף ע"ד א) אף יין ביין ימכר כולו לעכו"ם מ"מ משנתנו כת"ק דהתם דכולו אסור בהנאה. ואם כפי' מהרש"א מי דחקו לרש"י בזה לפרש כן לשמואל דלא חש לקושית מערב היינו מדמע. אע"כ ברור דכוונת רש"י דאי אמרי' דמכר הוי הפסד קטן מאד וגרע ממדמע דצריך למכרו רק לכהן בזול אבל בזה שיכול למכרו לעכו"ם אינו צריך לזלזל הרבה במכירה והוי הפסד מועט מאד ובכה"ג לא חשו לקנוס מטעם שלא יהא. אך הדבר צריך לימוד מהיכן יצא לרבינו רש"י נביאות כזה:

והנה נראה בפשטא להביא ראיה לרש"י והיינו דלכאורה הסוגיא [דגיטין] תמוה דמתחלה פריך מ"ד מערב מ"ט לא אמר מנסך דמשמע דמנסך עדיף לפרש וכיון דרב סבר מסברא כר' ירמי' וממילא עדיף לפרש מנסך ממש מאי פריך תו מ"ד מנסך מ"ט לא אמר מערב. ולזה נראה דודאי בפשטא עדיף לפרש מערב דאי מנסך צריך לדחוק בישראל מומר כמסקנא בחולין [מ"א א'] אך לשמואל לשיטתיה דסבר בע"ז כרשב"ג דיין ביין ימכר לעכו"ם חוץ מדמי איסור וע"כ משנתנו כת"ק דרשב"ג וכמ"ש לעיל ואתיא משנתנו דלא כהלכתא, ממילא יותר עדיף לפרש מנסך ממש ונסבול הדוחק לאוקמי בישראל מומר, ממה שנפרש מערב ותיקום סתם דלא כהלכתא, אבל לרב לשיטתי' דסבר בע"ז שם כת"ק דיין ביין אסור כולו ממילא עדיף לפרש מערב ממה שנפרש מנסך ונדחוק דמיירי במומר ושפיר פריך לרב לשיטתיה מ"ט לא אמר מערב, ומוכח כדברי רש"י. (ועי' עוד בחי' גיטין דף נ"ג):

תוד"ה ואימא כו' כגון פותקין ביבותיהן כו'. וקשה אמאי לא קאמרי בפשיטות לחייב בכלים כמו שמסקו, וק"ל [ד"ז נכתב ע"י תלמיד]:

דף ה.

גמ' ליתני תרי גווני שור. עי' לקמן דף ז' ע"א תוד"ה ור"ע:

דף ה:

לכתוב תרתי ותיתי אידך מיני'. ק"ל לרב דמבעה אדם, ושור היינו כל מילי דשור, למאי קתני מתני' לא זה וזה הא אש יכולים ללמוד משור לחוד כיון דשור היינו שן ורגל. וכמו דחזינן לשמואל דלא זה וזה היינו שן ורגל אתיא אש מינייהו בלאו פירכא דרוח חיים. א"כ לרב דשור היינו שן ורגל הו"מ למילף אש מזה בלא מבעה, ונלע"ד דלק"מ דהא יש לדקדק לשמואל הו"ל למתני' לומר דלא זה וזה דמשלמים כופר משא"כ באש דליכא כופר דממעטינן מעליו ולא על אש ואדם. וצ"ל דחדא מינייהו נקט, או דשמואל ס"ל כמ"ד דאין כופר בשן ורגל, וא"כ לרב דאמרינן לא הרי שור כהרי אדם דשור משלם כופר הרי דס"ל דיש כופר בשן ורגל א"כ י"ל דמש"ה נקט מתני' לא זה וזה דמשור לחודיה לא נילף אש די"ל דמה להנך דמשלמין כופר וצריכין לעשות יוכיח מאדם, ואי דמה לאדם שמשלם ה' דברים אמרי' שור יוכיח. ונכון בעזה"י:

ורש"י נקט דכי פרכת מה לשור שכן כוונתו להזיק, והוא תמוה דהא שור מיירי ג"כ בשן ורגל דאין כוונתו להזיק, ואולי יש לדחוק דרש"י לא דוקא נקט כוונתו להזיק אלא דכוונתו לעשות כן מה שההיזק בא על ידו, דשן כוונת הבהמה לאכול להנאתה וכן רגל כוונתה לילך במקום זה, ואף דלשמואל ע"כ דהיינו יכולים למילף אש מבינייהו ומשום דלא מקרי כוונתן להזיק, מ"מ לרב י"ל דמיקרי כוונתו להזיק גבי אש, והש"ס דנקט לעיל לרב דלא הרי שור דחייב בכופר הו"מ לומר דלא הרי שור דכוונתו לכך משא"כ מבעה דמיירי באדם ישן, ועדיין צ"ע:

שם ולר"י דמחייב על נזקי טמון באש כו', [בתוי"ט כתב דלר"י איצטריך אש כמש"כ תוס' דלא ליפטור בו כלים, וכתב ע"ז רבינו וז"ל] תמוהים דבריו דהא לר"י דמחייב כלים בבור ליכא למימר דאצטריך משום הכי, גם נפלאתי על כבודו הגדול הא בסוגיין פריך לה הש"ס ולר"י דמחייב טמון באש לאתויי מאי ומשני לאתויי לחכה נירו וסכסכה אבניו עיי"ש, ועל קושיא הא' י"ל דכוונת תוי"ט דכמו דכתבו תוס' דאצטריך לחייב כלים ה"נ י"ל לר"י דאצטריך לחייב אדם ששרף עבד הקנוי לישראל, דאילו יליף מבור היה פטור כה"ג, אבל מ"מ עדיין יקשה לפי איבעיא דרבא דף מ"ג ע"ב דאשו פטור מאדם יקשה אליבא דר"י אשו למ"ל, ואולי י"ל דהאיבעיא רק בשרף האש בן חורין אבל בשרף עבד הקנוי לישראל חייב ובבור פטור, ואולם יקשה ע"ז הא רבא דייק שם מדלא קתני חומר באש מבבור לענין אדם ע"כ דאשו פטור מאדם, ומהך ראי' מוכח דגם בשרף עבד הקנוי לישראל דפטור מדלא קתני כה"ג דחמור אש מבור, ועיין:

תוד"ה כי שדית. מ"מ יש כלים שאין מתקלקלין בהבלא, תמוה לי הא מ"מ כיון דגם כלים חדתא פטרינהו רחמנא א"כ אין הטעם מטעם דאין ראוי לה אלא גזה"כ ושוב הוי כמו טמון באש, וגם היאך אמרינן עלה ולר"י דמחייב על נזקי כלים הא מ"מ חייב רק בכלים חדתא דפקעי או לשמואל בלא מילא ספוגין דנשברו מקרקע דהוי ראוי לה, אבל במילא ספוגין וכלים ישנים לא מחייב כמו לרב אליבא דר"י, וא"כ עדיין לר"י שייך (דשייר) זה דאש חייב בין ראוי לה בין אין ראוי ובור פטור בכלים שאין ראוי לה, וצ"ע:

בא"ד או נופל מן הגג, וקשה הוא מנ"ל דחייב אם לא במה הצד או מאדם ישן דדרשינן פצע תחת פצע, וצע"ג. [ד"ז נכתב ע"י תלמיד]:

דף ו.

תד"ה מה לבור שכן שלא ברשות וכו' דאפילו עשאו ברשות וכו'. תמוה לי דהא תוס' לקמן כ"ח ב' ד"ה הני מילי כתבו בפשיטות דבחפר ברשותו ואח"כ הפקיר גם בורו דפטור כיון דהוי ברשותו וגם עתה לאו ממונו וא"כ שפיר [קאמר] הכא מה לבור שכן עשאו שלא ברשות דהא ברשותו והפקירו באמת פטור וצ"ע. גם יש מקום עיון על דברי תוס' הנ"ל דהא באמת בפותקין ביבותיהם דהוי ברשות וגם אינו ממונו ואפ"ה חייב, וצ"ל דמ"מ לא הי' ברשותו ממש אלא דעביד ברשות ברה"ר, ועכ"פ דברי תוס' דכאן צ"ע. ואפשר לומר דכוונת תוס' בהפקיר רשותו ולא בורו והיינו דלמאי צריך למילף משור ובור נילף מבור בחפר ברשותו והפקיר [רשותו ולא] בורו ומבור ברה"ר, דכי פרכת מה לבור ברה"ר דעביד שלא ברשות בור ברשותו יוכיח ואי דמה לבור ברשותו דהוא ממונו בור ברה"ר יוכיח והוא נכון לכאורה:

אולם בעיקר קושית תוס' קשה לי דאטו מפורש בקרא דבור ברשותו והפקיר רשותו דחייב הא יש להקשות ע"ז עצמו דמנ"ל דדלמא רק בור ברה"ר או בחפר סמוך לרה"ר דחפר שלא ברשות, ומה דאיתא בסוגיא דהפקיר רשותו חייב היינו ג"כ מכח דילפינן זה משור ובור. ואף דשור ברשותו לא חייב מ"מ י"ל יוכיח דעכ"פ דברשות חייב וכדאמרי' בסוגיין שור יוכיח אף דשור פטור ברה"ר וכמ"ש הרא"ש. ולהי"מ דבלא אפקרינהו למידין רק החומר בשתיהם היינו באבנו וסכינו דאינו ממש בור דדמיא ג"כ לשור עיי"ש. אבל בור ממש יהבינן ליה כל דין בור. ודוק:

ביש"ש פ"ק דבב"ק העלה דבאבנו סכינו ומשאו בהפקירם אחר שנחו דילפינן להו מבור ואש יש לו כל דין בור אף להחמיר לחייב בטמון, אף דצריך ללמוד גם מאש לא אמרינן דיו דהוי רק גילוי מלתא דבור האמור בתורה היינו גם באבנו סכינו ומשאו (אף) [אבל] בלא הפקירו דודאי אינו בכלל בור האמור בתורה אלא דילפינן לדינא מבור ואש בזה דינו כקל שבשניהם ופטור בטמון ובכלים עיי"ש. וקשה לי דמ"מ לבתר דלמדנו דאבנו וסכינו בהפקירן דהוא בכלל בור האמור בתורה, ממילא גם בלא הפקירן לא צריך ללמוד מבור ואש דהא יש ללמדו מבור לחודי' ואי דפרכת מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו הא י"ל דבור של אבנו וסכינו דהפקירם יוכיח, ועיין:

דף ו:

המוציא מחבירו עליו הראיה. לכאורה קשה דלמא מיירי בניזק ברי ומזיק שמא וחייב מטעם דהוי כחמשים ידענא וחמשים לא ידענא דהוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע, והיינו לשיטת הראב"ד [פ"ה מטו"נ ה"ב] דס"ל דחפר בה בורות שיחין ומערות ותובע לשלם לו לא מקרי כפירת קרקעות. אח"כ ראיתי שהפ"י הקשה כן. ותירץ כיון דפשטא דקרא דמיטב שדהו ישלם היינו ממיטב דהאיך דקא משלם, והיינו או דלהך ס"ד גם לר' ישמעאל בדמזיק או דס"ל דבדניזק הא מ"מ צריכים לקרא ג"כ פשטא דקרא וכדמסקינן, וכיון דמיירי דיש להמזיק קרקעות ממילא ליכא שבועה דאוריתא דהוי כפירת שעבוד קרקעות למ"ד שעבודא דאורייתא ע"ש. ועדיין יש לפקפק דלמא מיירי דהמזיק קנה קרקעות אחר שהזיק קודם העמדה בדין דכיון דהוי דאקני אין עליהם שום שעבוד, אלא דצריך לשלם מדין מיניה ולא מקרי שעבוד קרקעות כמו למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא. ואולי י"ל באמת לדינא דמה דשיימינן בדמזיק היינו לגבי אותן נכסים שהיה לו בשעה שהזיק דחלה החיוב לשלם ממיטב שלו, אבל מה שקונה אחר שהזיק אף דצריך לשלם מהם בתורת מיניה אבל ליכא עלייהו דין תשלומי מיטב, וכמו למ"ד בדניזק שיימינן דנלענ"ד פשוט דהיינו רק מנכסים שהיה לניזק בשעת ההיזק דאטו אם ילך הניזק אח"כ קודם העמדה בדין ויקנה מובחר נכסים שבעולם יצטרך המזיק לשלם כפי המיטב ההוא, א"כ ה"נ יש לומר למ"ד בדמזיק שיימינן תליא הכל בשעת הנזק. אף דגוף קושית פ"י אינו קושיא כ"כ דנלע"ד פשוט דלהראב"ד דלא הוי כפירת קרקעות י"ל דאם איתא דמיירי בניזק ברי ומזיק שמא לזה ל"צ קרא דכבר שמעינן מקרא דשבועת ה' תהיה בין שניהם דאמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, ואף דעדיין י"ל דלמא ר' ישמעאל ס"ל כר"ט [שבועות מ"ד ב' עיי"ש] דשבועת ה' אתיא לדרשה אחרת דכ"ז שעומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים ומ"מ ס"ל מתוך שאיל"מ ונפקא לי' זה מקרא דהכא דמיטב שדהו, מ"מ אינו קושי' כ"כ לומר דרש חדש דלא מצינו. ובלא"ה יש לדחות קושי' הפ"י בכמה אופנים ואך כתבתי זאת בשביל ההערה לדינא הנ"ל אם מה דאמרי' בדמזיק אזלינן בתר העמדה בדין, או בשעת הנזק. וצ"ע לדינא. (חי' גיטין מ"ח ב'):

שם גמ' אהני גז"ש, עיין ערכין ט"ו ע"א תוד"ה הו"ל ב' כתובים:

שם אהני קרא כו'. תמוה לי אמאי לא אמרינן בפשוטו דאהני קרא דאם אין לניזק נכסים כלל דמ"מ צריך לשלם מעידית דידיה דבכה"ג בדמזיק שיימינן, דבלא קרא מהיכן הוי ידעינן זה, דמסברא (ד)אם א"א לשיימיה בדניזק אין כאן דין מיטב כלל, ומה שכתבו תוס' [גיטין מ"ט א] ד"ה ועוד מאי ק"ו בשם הר"ר שלמה מרודוש דבהקדש כיון דליכא לשער בדניזק ע"כ בדמזיק שיימינן, היינו דעל כרחך ק"ו להקדש היינו לומר בדמזיק שיימינן דהא בדניזק ל"ש בהקדש. ובאמת מוכח דרבי עקיבא סבר בכל פעם בדמזיק שיימינן, או דמוכח דמצינו ג"כ מיטב דהאיך דקא משלם, ממילא מסתבר היכא דלא שייך בדניזק הדין בדמזיק שיימינן, ומה דאמרי' ותו מאי ק"ו להקדש כיון דעכ"פ בהקדש הוי בדמזיק משמעותו דדומיא דהכא בהדיוט, דלישנא דרבי עקיבא משמע דחד דינא אית ליה, אבל בודאי אי לא מצינו כלל מיטב דמזיק מהיכא תיתי לן לומר דהיכא דליכא נכסים לניזק דנשיימי' בעידית דמזיק. וצע"ג. (חי' גיטין מ"ט א'):

דף ז.

גמרא מאי ק"ו להקדש. עי' ברש"י ותוס' ובדרך פלפול היה נלענ"ד ע"פ מה דהקשה הרשב"א [גיטין מ"ט א] דלמאי צריך ק"ו בלא"ה נימא דקרא מיירי בסתמא בכל ענין בין בהדיוט בין בהקדש ע"ש, ולענ"ד י"ל דהוי מקום לומר דקרא מיירי רק בהדיוט והיינו דיש ללמוד שדה שדה מגז"ש היינו ובער בשדה אחר מקרא דמיטב שדהו דהיינו בדמזיק לרבי עקיבא דמיירי בודאי בשדה דהדיוט, דהא הקדש המזיק פטור מקרא דרעהו, ה"נ ובער בשדה אחר מיירי בהדיוט, וכ"ז אם אמרי' בדמזיק שיימינן אבל אם אמרינן בדניזק שיימינן וקרא דמיטב שדהו היינו דניזק ממילא אמרי' סתמא כתיב בין דהדיוט בין דהקדש (דאף דאמרי' נמי דהאיך דקא משלם, מ"מ עיקר מיטב שדהו היינו דניזק) וא"כ י"ל דהכי קאמר ותו מאי ק"ו להקדש דאם איתא דבדניזק שיימינן מאי ק"ו להקדש דיקשה כקושית הרשב"א הנ"ל. (חי' גיטין שם):

שם בסוף תוד"ה שור רעהו וכו' ולר"ט דאית לי' כופר שלם בתם ניחא. ק"ל הא מ"מ הוי פירכא דמה להנך שאין משלם בפעם ראשונה כופר מעלייה, דהא ודאי ר"ט מחייב בכופר רק מגופו מכח דיו, דהא ליכא למימר דר"ט כרבי עקיבא [ס"ל] דבמגופו לא שייך כופר דהביאהו לב"ד וישלם לך [לק' דף מ"א ב] וא"כ הוי מפריך ק"ו, דא"כ תיקשה בהיפוך כיון דודאי מעלייה נימא דהוי רק חצי כופר מכח דיו והק"ו אתי' לעליה ועי' בתוס' י"ח ע"ב ד"ה היכא דלא מפרך ותרוצם לא שייך אלא [התם] דניחא לי' יותר למילף נזק שלם ולומר דיו לענין מגופו ממה דנימא איפכא, אבל בכופר דאם באת לומר דכופר שלם מעלייה תיקשי דנימא דיו ורק חצי כופר מעלייה, אע"כ דר"ט ס"ל דשייך כופר בתם במגופו וכדס"ל לר"א וכדאיתא להדיא דף כ"ו. דר"ט ס"ל כריה"ג בתם, וא"כ תיקשה כנ"ל דלפרוך מה להנך שאין משלם בתחלתו מעליי' וצע"ג:

ולשיטת תוס' [גיטין מ"ט. ד"ה שור] דשן ורגל חייבין בהקדש, לכאורה ק"ל היאך יליף ר"ט בקו"ח משן ברשות ניזק נימא מה לשן ורגל דחייבים בהקדש משא"כ בקרן, ולומר דלר"ט גם קרן ברשות ניזק חייב בהקדש בק"ו משן ורגל, ויליף הכל בין נזקין דהדיוט ובין דהקדש דברשות ניזק חייב, הא מ"מ לענין הקדש נימא דיו אסוף דינא דכיון דאמרת קרן דחמור דחייב ברה"ר נימא דיו דכמו דחייב קרן דרה"ר במועד בנ"ש ותם חצי נזק ה"נ בהקדש ברשות ניזק יהא מועד נזק שלם ותם רק ח"נ, דהא בהקדש לא הוי מפריך ק"ו, דהא גם לענין ח"נ צריך הק"ו לחייב ברשות ניזק, וכיון שכן דהדין עכ"פ דאינו חייב ברשות ניזק רק ח"נ בהקדש, שוב ליכא ללמוד בהדיוט נ"ש, דנימא דמה לשן ורגל דחייב בהקדש נ"ש משא"כ [קרן] בהקדש. ולומר דלר"ט באמת בשן ורגל בהקדש חייב רק ח"נ, דיליף בק"ו דמה קרן דחייב ברה"ר בהדיוט חייב ברשות ניזק בהקדש רק ח"נ, מכ"ש שן ורגל דפטור ברה"ר בהדיוט מכ"ש חייב ברשות ניזק בהקדש רק ח"נ, דז"א דמ"מ הוי פרכי' דמה לקרן דחייב אפילו בהדיוט ברשות ניזק רק מגופו ולא מעלייה משא"כ שן ורגל. ואולי י"ל דכמו דצ"ל הא דלר"ט קרן ברשות ניזק נ"ש בק"ו ולא אמרי' דאיכא למפרך דמה לשן ורגל דחייב מעליי', וצ"ל כיון דרצינו למילף הכל בק"ו רשות ניזק ועלייה אלא דא"א למילף הכל מכח דיו לא משוינן מזה פרכא, ה"נ אנן אמרינן דרצונינו ללמוד מהדיוט להקדש ברשות ניזק נ"ש ועלייה והוי הכל ענין אחד, אלא דמכח דיו אנו מגרעין דבהדיוט מגופו ובהקדש מגרעין עוד דהוי רק ח"נ לא משוינן מזה פירכא. ועדיין צ"ע בכ"ז:

דף ז:

תוד"ה אליבא דר"י לא תיבעי לך. עי' במהרש"א. ולכאורה תמוה דהא חזינן דאי לאו קרא היינו אומרים דא"צ ליתן לו מעדית שלו שהם יותר מדניזק אף דאין לו ליתן רק גרוע מדניזק, דמסברא א"צ ליתן יותר מדינו אלא דאהני קרא דכיון דאין יכול ליתן כדניזק יתן ממיטב דידי', וא"כ בזה הוי הספק אם יש לו עדית דעלמא דגרוע מדניזק ולו עוד עדיות טובים מדעלמא ומדניזק, דדלמא התורה לא אמרה אלא דבאינו יכול ליתן דניזק צריך ליתן לו משלו היינו מעדיות דעלמא אף אם הם יותר מדניזק, אבל אין צריך ליתן יותר מעדיות דעלמא ומדניזק, דהתורה אמרה או מדניזק או מעדיות דעלמא. וצ"ל דאנן אמרי' דזהו אין סברא שהתורה הקפיד על ב' מיני מיטב או דניזק או דמזיק אלא דאהני קרא ואשמעינן דצריך שלא יפחות לו מדניזק, אף אם עי"ז יתן יותר מדניזק מ"מ צריך ליתן לו דאין בידו לפחות מדניזק, דמה דאמרי' ממיטב דידי' היינו מטעם זה כיון דאינך הם גרועים מדניזק ובזה הקפידא דאין לגרע כחו דניזק, וכיון שכן אף [אם] הגרועים מדניזק הם מיטב דעלמא מ"מ צריך ליתן לו היותר טובים, דהכלל דאין ליתן לו בפחות מדניזק וק"ל:

ובזה מיושב מה דקשה לכאורה דמה מבעי, דאם איתא דאפשר [לפרש] קרא דבדמזיק היינו בדעלמא, מנ"ל לר"י דאהני גז"ש לעדיות דניזק ואהני קרא היכי דזבוריות שלו גרוע מדניזק, דלמא בהיפוך דעיקר משמעות דקרא היינו עדיות דעלמא אלא דאם זיבורית שלו גרוע מעדיות דעלמא ועדיות שלו טובים מדעלמא דס"ד דיתן לו זבוריות כיון דאין מגיע לו העדיות שהם יותר מדעלמא, לזה אהני קרא דאם העדיות שלו הם כדניזק צריך ליתן לו מיטב כיון דאינו נותן כעדיות דעלמא וצריך ליתן לו בדניזק, אע"כ דלא מסתבר לומר דהאיך דקא משלם לומר דהיינו כדעלמא וא"כ מדר"י נשמע לדרבי עקיבא, ולפי הנ"ל ניחא דאין סברא כלל דהחיוב בשני עניני מיטב וכנ"ל:

אולם דברי המהרש"א המה נגד דברי הרא"ש דכתב להדיא דאם הזיבורית גרועים מדניזק והבינונית טובים דצריך ליתן לו עדיות, דכל שאין נותן לו כדניזק ממש אף שרוצה ליתן לו טובים ממנו מ"מ צריך ליתן לו כעדיות דידיה ממש, דהכלל או בדניזק או בדמזיק, וא"כ ישאר קושית מהרש"א דגם לר"י הוה בעי דדלמא אהני קרא היינו לענין דבשל עולם. וצע"ג:

אח"כ ראיתי בשיטה מקובצת מביא בשם גליון תירוץ נכון על קושית מהרש"א דמה דאמרי' אליבא דרבי ישמעאל לא תבעי לך היינו בעיקר הדין דנחלקו ר"י ורבי עקיבא, ומה דיש למבעי לר"י בהא דאהני קרא זהו נכלל במה דקאמר כי תבעי אליבא דרבי עקיבא דלענין הקרא דהיאך [דקא] משלם לא נחלקו ר"י ורבי עקיבא, והוא נכון ודברי המהרש"א צ"ע:

דף ח.

ת"ר מכר לאחד או לשלשה בני אדם כו'. בשו"ע חו"מ סימן קי"ט ס"ג ואם טען כל לוקח לזה שבא לטרוף ממנו אני לקחתי תחילה והנחתי לך מקום לגבות ממנו יש מי שאומר כו' ויש מי שאומר שכיון שאין ניכר מתוך השטר כו' קנין שלשתם לא חל עד סוף היום ואז חלו כולם כא' ע"כ. נ"ב, אפשר דוקא דקנו ג' מיני קרקעות עדיות ובינוניות וזיבורית דמיני' מיירי הסוגיא, אבל אם כולם שוין במין אחד אינו יכול לגבות אלא מן האחרון, והיינו דאף דלענין אין נפרעין וכו' דנין כיון דהכל ביום אחד לא שייך בי' הנחתי מ"מ הלוקח ראשון זכה בטענת מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו דהא הי' בידו לסלקו באינך דבינונית, וגבי אחרון לא שייך מה מכר דהא אז לא הי' בידו לסלקו מהני עדיות, ואך לו יהיה דקנין הג' שלשתן חל בסוף היום מ"מ הא לקוחות יש להם זכות דמה מכר, ודינא דהש"ס רק בעדיות בינונית וזיבורית דדין מה מכר לא שייך בי', דממה נפשך בזיבורית באחרונה לא הי' הבע"ח עצמו [יכול] לסלקו בזיבורית, ובעדיות באחרונה אף להרא"ש דהברירה ביד הלוה לסלקו בעדיות מ"מ ל"ש דמה מכר דמהיכא תיתי יתן לו עדיות וכמ"ש תוס' כתובות דף צ"ב, וצרכינן למיתי עלי' מדין אין נפרעין וכו', בזה אמרינן דהקנין חל בסוף היום ודו"ק:

עוד בסוגיא זו:

בתומים סי' ק"ח ס"ק י"ב כתב בבע"ח מוקדם ומאוחר והמוקדם מת לוה בחיי מלוה דמוקדם קודם מה"ט דהמאוחר לא עדיף מלוקח, אלא שהוא חזר וטען די"ל דטענינן לבע"ח מאוחר אי שתקת, ובזה עדיף כחו מלוקח דעלמא דאין בידו לבטל מקחו רק לחזור ולמכור ליורשים, ואם יעשה כן יגבה גם כן הבע"ח המוקדם מהם כיון דלא באו בתורת ירושה דינם כלוקח בעלמא, משא"כ בבע"ח יכול לומר אי לא שתקת מסליקנא שעבודי וישארו הנכסים להיתומים ולא תוכל לגבות מהם עיי"ש. והנה לכאורה היה מקום לומר דאף להרמב"ם והרי"ף דס"ל בלקח עדיות באחרונה דכולם גובים כדינם ולא אמרינן אי שתקת, י"ל דוקא בבא לגרוע כחם מכח מקחו בטענת אי שתקת, והא דהוצרך הרי"ף לטעמא דאין כולם גובין מהעדיות משום לא ניחא ליה בתקנת חכמים ולא בפשוטו כיון דרוצה ליתן לכל אחד כדינו קיימא סברת אי שתקת, י"ל דבא ליתן טעם אף ביתמי דליתא לטענת אי שתקת, וביותר י"ל דלולי טעמא דלא ניחא א"כ ברגע אחד קודם שלקח העדיות באחרונה כבר חל שעבודי' על העדיות, א"כ במה שבא ליתן עכשיו לכל אחד כדינו בטענת אי שתקת הוי ג"כ גרעון כחם, כיון דכבר חלו שעבודם על העדיות, וזה מרווח יותר דניחא פרכת הש"ס א"ה ניזקין, וא"כ באופן דהמוקדם אין לו זכות לגבות מיתמי ובא רק לגבות מהמאוחר בזה שפיר י"ל דזכות שבא על ידו יכול להפקיעו בטענת אי שתקת ולהעמידו על זכות שהי' לו מקודם לכן, ודמי ממש לאבדה דרך שדהו:

אמנם באמת המעיין בדברי הרמב"ן במלחמות פ"ק דבב"ק יראה דס"ל דעיקר החילוק דבאבדה דרך שדהו מדין מה מכר ראשון לשני אתינן עלה, וכיון (דלהסוברים) [דלהמוכרים] הי' (לו) זכות שלא ליתן לו הדרך (קנו הם ג"כ זכותו) [קנה הוא ג"כ זכותם] וכדברים אלו ממש מפורש בדברי הרמב"ם סוף פרק ט"ו מהל' טוען, וז"ל שהרי אומר לו עתה אם אחזיר לכל אחד שטרו אין אתה יכול לעבור על אחד מהם ואני קניתי מכל אחד מהן כל זכות שיש לו עכ"ל. הרי דהרכיב אי שתקת עם מה מכר, א"כ בנ"ד אין הבע"ח מאוחר קנה זכות היתומים דלא בא מכחם רק מכח שעבודו על אביהם, ואם תדינהו ללוקח הוי כלוקח מאביהם דלא הי' לו זכות זה:

ואף להרא"ש דס"ל פרק קמא דבב"ק בלקח עדיות באחרונה, דאמרינן אי שתקת, י"ל דדוקא התם ג"כ אלו הי' שדה זבורית עכשיו ביד הבעלים הי' יכול להגבותו ולסלק מעליו שעבודו של העדיות שביד הלוקחים, מש"ה עכשיו כשהלוקח רוצה ליתן לו הזבוריות ולדחותו מעדיות כיון דבא מכח בעלים יש לו ג"כ זכותם בזה ליתן לו זבורית במקום עדיות משעבדי בצירוף טענת אי שתקת, וכעין זה ממש כתב התומים בעצמו סי' קי"ח [סק"ג] לחלק בהא דלא אמרינן ג"כ בכתב ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך, דיכול הבע"ח לגבות מהלוקח (הב') [הראשון] ולא אמרינן אי שתקת משום דהלוקח הא' לא בא בזכות הלוקח הב' רק בשעבודו על המוכר יעיי"ש. ונראה דנתכוון לדבריהם הנ"ל, גם כפי חלוקו הב' דשם דהיכי דלא מרויח מידי לא אמרינן אי שתקת, ה"נ כן גבי בע"ח מאוחר, א"כ נראה לכאורה דהבע"ח מוקדם טורף מהבע"ח מאוחר דדמי ממש לההיא דכתב ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך. (ועי' עוד שו"ת ח"ב סי' ס"ב):

דף ח:

אין נפרעין מנכסים משועבדים כו'. [בדין אם הבנ"ח הם מטלטלין. עי' מש"כ בחי' לק' דף ק"ח. ובדין הניח יתומים קטנים אם יכול לומר הנחתי לך מקום, עי' מש"כ בתשו' ח"א סי' קל"ט]:

דף ט.

ויצאו עליה עסיקין, בר"ן הביא בשם הרמב"ן דאם נמצאת שאינה שלו אינו יכול לחזור רק כל זמן שלא נטלו ויכול זה להחזיר השדה, אבל אם כבר טרפו ממנו אין יכול לחזור אם הי' (שלו) [שלא] באחריות. (חי' שו"ע סי' רכ"ו):

בב"י [סי' רכ"ו] כתב בשם רי"ו בשם רשב"א דעסיקין היינו דוקא עוררים בגוף אבל יצא עליו חובות אפי' לא החזיק בה אינו יכול לחזור, עוד כתב בשם הר"א אדם שקנה בית בקנין סודר ולא החזיק בו עדיין חזקה גמורה ולא נתן מעות ונפל הבית, י"א דיכול לחזור וי"א דאין יכול לחזור, ועי' תוס' ד"ה ויצאו עליה עסיקין (וכן) משמע לכאורה דדינא דשלא החזיק בה יכול לחזור זה אפשר אף באנסים, א"כ ה"ה בנפל, ויש לדחות דתוס' באו להוכיח דע"כ עסיקים היינו עוררים, א"כ ממילא קיימא דבאנסים אפי' קודם שהחזיק אינו יכול לחזור כיון דבלא"ה מוכח דעסיקים היינו עוררים, ודו"ק ועי' תשו' רמ"א סי' י"ט:

שם מספקא לי' אי כיורשים, עי' ב"ב ס"ב ע"ב תוס' ד"ה אתמר:

דף י.

גמרא לאתויי כלים. עי' לעיל ה' ע"ב תוד"ה כי שדית:

תוד"ה שהשור כו' וא"ת ל"ל, עי' תשו' ח"צ סי' קל"ו:

בא"ד ואי משום, עי' זבחים דף ע"א ע"ב תוד"ה ובטרפה:

דף י:

קמ"ל דכוחו כגופו. לקמן י"ז ע"ב:

שם א"ל ר"כ לרב אלא טעמא דכתב רחמנא והמת וכו', עי' בתורת חיים ובמהר"ם מלובלין ובמהר"ם שיף דכתבו דתרי רב כהנא הוו א' בימי רב וא' בימי רבא, דאל"כ קשה רב כהנא אנפשי' דמפיק לי' התם מאם טרף יטרף יביאהו עד, אלא ודאי דאין זה רב כהנא הנזכר מקודם ודו"ק. [ד"ז כ' רבינו בגל' הש"ך סי' תי"ט סק"ג במשה"ק על הרא"ש עיי"ש]:

שם השתא אי אית לי' לדידי' כו', הקשה מעכ"ת הא בכה"ג אסור מדין סחורה בדברים אסורים ליקח מזה ולמכור במתא אחריתי. ולענ"ד דהא על המזיק בודאי ליכא איסורא במה דפורע חובו בזה ואין בזה שם סחורה, וגם על הניזק ליכא איסורא [דאין] לדמותו לקונה ע"מ למכור, כיון דהמזיק א"צ לשלם לו מדבר אחר ובידו ליתן לו אפי' סובין, ממילא במה דמקבל חובו הוי כנזדמנו בידו ואינו דומה ללוקח כנלענ"ד:

דף יא.

דאין מקצת שליא בלא ולד. עיין נדה דף י"ח ע"א תוד"ה שליא בבית:

שם תנינא שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה סימן ולד באשה סימן ולד בבהמה. וקשה לי להפוסקים דבאתחזיק איסורא לא מהני ספק ספיקא, למה לן סימן ולד כו' הא היא בחזקת איסור שאינו זבוח. וצ"ל דלא הוי בחזקת איסור כיון דהיא בחזקה דאם נשחוט את אמו אף הולד יהי' מותר. וסברא זו נראה מתוס' חולין ר"פ אלו טריפות ד"ה מ"ש ספק דרוסה ע"ש:

ומ"ש בני הגאון נ"י על קושייתי דנגד חזקת אינו זבוח הוי חזקת מעוברת, גם אנכי הרהרתי בזה, אבל הא תוס' [בב"מ (ק' ע"א) ד"ה הא כתבו דחזקת מעוברת לא הוי] כ"כ חזקה, וגם הוי כמו מקוה שנמדד דהרי ילדה לפנינו והוי תרתי לריעותא לאוקמי בחזקת אינו זבוח, [וזו כונת תוס'] הנ"ל דחזקת מרא קמא עדיפא כיון דחזקת מעוברת אתרע דהרי ילדה לפנינו, ואף לפי סברתם דלא אמרינן כן רק במקוה [עי' תוס' חולין י' ע"א ד"ה סכין, ותוס' נדה ב' ע"ב ד"ה התם] מ"מ י"ל דהכי נמי בחזקת מעוברת במעט מעט קרוב לתשלום ההולדה:

רש"י ד"ה מאי לאו, ות"ק דלא מפיק לי' להך דרשא סבר פחת נבילה דמזיק הוי. קשה הא מצינן למילף במה הצד ממכה נפש והמת יהיה לו, ובלאו דברי רש"י ז"ל היה נראה להיפוך דת"ק סובר דניזק:

תשובה בענין שליא:

מ"ש מעכ"ת להכריח השאלתות, דבעוד שלא נגמר צורת הולד לא אמרינן א"א לפה"ק בלא דם, מהא דאמר רבא [נדה דף ס"ו א] לחוש חוששת מראשון, והרי רבא ס"ל א"א לפתיחת הקבר בלא דם, א"כ בלא"ה בראשון טמאה:

נ"ל דאין ראיה די"ל בפשוטו, דנ"מ אם ראתה דם ו' ימים מקודם וביום הז' יצאה מקצת שליא, דאם לא היתה חוששת ללידה היתה טובלת בערב וטהורה, אבל משום לידה אסורה, אף דבימי רבא כבר נתפשט חומרא דר"ז, דבנות ישראל החמירו על עצמם דאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליו ז' נקיים, מ"מ הא חזינן בנדה (דף ס"ו ע"א) אדבריה רבא וכו', א"ל אמינא לך איסורא ואת אמרת מנהגא, הרי דרבא נקט ג"כ מה שהי' לדינא בלא מנהגא, אם כן יש לומר כנ"ל, דלחוש חוששת מהראשון מדינא:

ובתוס' ישנים בכריתות (דף ח' ע"ב) ד"ה א"א לפה"ק, הקשו למ"ל קרא ביולדת זכר דתשב ז' ימים, הא בלא"ה טמאה נדה, ולדברינו ניחא, די"ל דנ"מ בגוונא הנ"ל, או בימי זיבה, דמצד ראיית הדם לא היתה צריכה רק שימור יום אחד:

גם למ"ש הראב"ד בספר בעל הנפש (שער הווסתות דף ז' ע"א ד"ה עתה וכו'), ועוד דרוב דמים באשה טמאים, ואשכחן דסמיך רבנן עליה לקולא, דתניא קשתה ב' ולג' הפילה וכו' דמביאה קרבן ונאכל משום דא"א לפה"ק בלא דם, ואמאי נאכל הא לא חזינן לדמא ודלמא דם טהור הוא, אע"כ דרוב דמים טמאים, והרז"ה בהשגות השיג די"ל דכך הקבל' דא"א לפה"ק בלא דם טמא ונראה לענ"ד דנ"מ גדול לדינא, בנפתח הקבר וראתה דם טהור דלראב"ד טהורה, כיון דהדם טהור לפנינו, מה"ת ניחוש דראתה עוד גם דם טמא ונאבד, אבל להרז"ה כיון דכך הקבלה דא"א לפה"ק בלא דם טמא, גם בכה"ג טמאה, דע"כ הי' ג"כ גם טמא ונאבד, וא"כ לדעת הראב"ד בפשוטו ניחא, די"ל הא דאמר רבא חוששת מראשון, דנ"מ אם ראתה עם השליא דם טהור, דמצד א"א לפה"ק בלא דם היתה טהורה:

גם יש לומר דמה דאמר רבא לחוש חוששת מראשון, היינו דאם תראה דם ביום מ"א חיישינן דהלידה מהראשון וכלו ימי טוהר, אבל באמת עדיין יש לפקפק בזה, וכמו שנכתוב לפנינו בס"ד:

ומה דהקשה מעכ"ת נ"י בסוגיא דבב"ק הנ"ל, דאף אם יש מקצת שליא בלא ולד ניחוש מראשון, דאם נדון לספק ספיקא, גם ביום ט"ו נבא לטהר מחמת ספק ספיקא, דשמא היה מקצת שליא דיום ב' בלא ולד, ושמא היה בו רק מיעוט ולד, דרובו יצא בראשון לא קשה מידי, דעכשיו אנו דנין ביום הא' דמסתמא עתה לא יצא הרוב, ולמחר כשיצא שאר השליא הא נראה לנו להדיא דיצא הרוב, ולא היה מקום לדונו בס"ס להיפוך:

גם מה דנראה מדעת מעכ"ת דלפי האמת דאין מקצת שליא בלא ולד ל"ש ס"ס ביום ט"ו. דבודאי היה ולד במקצת השליא דיום ב'. לענ"ד ל"ש לומר כן, דהרי אם באנו לומר דהיא בלא ולד, אף דעתה בצירוף דשליא יום הראשון יצא כל השליא, ע"כ אמרינן דיצא כולו ביום הראשון, א"כ אין שייך לדון בו דאין מקצת שליא בלא ולד, דהרי אפילו כל השליא אפשר להתעכב אפילו אחר נפל, דהרי לשיטת רש"י [נדה דף כ"ו] תולים השליא בולד תוך ג"י, מכ"ש הך מקצת דמתעכב אחר יציאת הולד בראשון אף דרוב הפוסקים חולקים על רש"י דאין תולין שליא בנפל כלל, מכל מקום היינו משום דאין דרך בנפל לבקוע השליא ולצאת כיון דאין בו חיותא, אבל בכהאי גונא דחזינן דהשליא נחלק יציאתה בב' ימים שפיר י"ל דיצא הולד כולו במקצת דביום ראשון והשאר התעכב עד יום ב', ודוקא בהיפוך ביום א' אמרינן דבעוד שלא יצא הולד אינו יוצא שום שליא, ועי' תוס' (דף כ"ו ע"ב ד"ה המפלת) א"כ לכאורה ישאר קושיית מעכ"ת נ"י לפי האמת תהי' טהורה ביום ט"ו מס"ס, דהא לא סתרה עוד הס"ס ביום הראשון, כיון דבאמת אין מקצת שליא בלא ולד ליכא ס"ס בראשון:

אבל נראה לי דהא בלא"ה יקשה על יסוד הס"ס ספק לא יצא ולד כלל ספק דיצא מיעוטו, הא הוי הכל משם א', דמ"ש בלא ולד או מקצת ולד, ולזה צ"ל בפשיטות, כיון דיש ספק שמא אין כאן לידה כלל, ואם יש כאן דלמא אינו כשיעור לידה, הוי ס"ס מעליא, דדוקא בההיא דפתח פתוח [כתובות דף ט. תוד"ה ואבע"א] דשור שחוט לפנינו, ובאנו לדון בצדדי ההיתר שמא באונס ושמא קטנה, זה מקרי שם אונס חד, וכן בההיא (דסימן קפ"ז) בקושיית הש"כ [ס"ק כ"ב] כיון דהדם לפנינו ואנו דנין שמא מצדדים או ממכה הוי הכל חד, אבל הכא דתחילה צריכים לדון אם יש כאן מציאות הולד, אם כן נראה דכ"ז בראשון דאנו דנין שמא אין כאן לידה כלל, אבל לענין יום ט"ו כיון דכבר הלידה בפנינו, ע"י יציאת כל השליא, ואנן מסופקים אם הוי לידה בראשון או בשני, א"כ הס"ס שאנו דנין על יום השני אם לא הי' בו ולד, היינו דדילמא כל הולד יצא בראשון, וספק שיצא הרוב ולד בראשון, זהו הכל שם אונס חד, דשמא הי' הלידה בראשון ע"י כולו או רובו, ודוק:

ולזה כוונתי לעיל במ"ש אבל באמת עדיין יש לפקפק, היינו דאם הנ"מ רק לענין יום מ"א שוב לא היינו יכולים להכריח דאין מקצת שליא בלא ולד, דלענין יום מ"א דכבר הי' הלידה, ואנו דנין רק אם הי' כל הלידה ביום א' או ביום ב', א"כ כשאנו דנין שמא לא הי' הלידה ביום הראשון על ידי שהי' כל הלידה ביום השני, או רוב הלידה ביום השני, זהו שם אונס חד הוא, וכנזכר לעיל:

ודרך גררא אעתיק לרו"מ מה דכתבתי בגליון שו"ת פנים מאירות (ח"א סי' ז') במה דתמה על תוס' חולין [ס"ח. תוד"ה שליא] מסוגיא דבב"ק, דפרכינן מאי קמ"ל דאין מקצת שליא בלא ולד, הא יש לומר דהתם בבהמה הראש פוטר, אבל באשה דראש אינו פוטר ס"ד דל"ח דיצא רובו מחוי:

וכתבתי וז"ל לענ"ד לא קשה מידי. דשפיר פרכינן כיון דמוכח עכ"פ מההיא דשליא שיצאתה מקצתה דאין שליא בלא ולד, ממילא ידעינן מסברא כי היכי דהתם חיישינן דיצא ראשו(ן) ה"נ ניחוש דיצא רובו אלא דבאמת הקושיא בנויה כפי הדרך הנכון שכתב הפמ"א שם בתחילה ליישב קושיית המהר"ם מלובלין על רש"י, דלפמ"ש בב"ק דחיישינן דיצא רובו מחוי, א"כ היכי פרכינן מאי קמ"ל דראשו כילוד, תנינא, הא [יש לפרש משום] דחשש דיצא רובו, והיינו דרש"י בב"ק דקאי לר"א דס"ל [נדה כ"ט א] דאין הראש פוטר בנפלים מוכרח לפרש דיצא רובו, אבל בחולין קיימא במסקנא ומפרשין כפשוטו דבמקצת שליא א"א להיות רוב, א"כ מדחזינן לפי האמת דהוא רחוק לחוש לרוב, ממילא ל"ש לומר, דהוי מלתא דפשיטות מסברא, עד דנימא דלא הוצרך ר"א לאשמועינן, דנדע מסברא לדמות חששא דרובו לחששא דראשו, וא"כ יפה תמה, דלמא זהו באמת קמ"ל ר"א דחיישינן לרובו:

גם יש לדון דאין לדמות חשש רוב לחשש ראשו, דשמא היה ס"ד דרוב מקצת שליא ישנם עם ולד, ומעוטם בלא ולד, ומש"ה בבהמה אין להתיר מכח סמוך מיעוטא דליכא ולד לפלגא דיצא מקצתו, די"ל דלפי הצד דיש ולד איכא רוב צדדים לאיסור שמא ראשו ושמא רובו, אבל באשה דליכא לידה ע"י ראשו, היה ס"ד לומר דסמך מיעוטא דליכא ולד לפלגא דלא יצא רובו, ולזה קמ"ל ר"א דחיישינן מראשון, משום דאין מקצת שליא בלא ולד:

אמנם ישובו של הגאון על קושיית מהר"ם לובלין אף דהיסוד טוב מאד דרש"י הוצרך לפרש למנקט רוב משום ר"א לשיטתיה, אבל מ"מ תירוצו דחוק במה דקאמר דלפי האמת מוקמינן כפשטיה, מ"מ יקשה מנ"ל להש"ס חולין למיפרך מזה בפשיטות, דלמא כי היכי דלמ"ד אין הראש פוטר בנפלים מוכח דחיישינן לרוב ה"נ לדידן ולזה נ"ל יותר למ"ש שיטה מקובצת בב"ק ליישב קושיית מהר"ם דשליא שיצאתה מקצתה כל שהוא משמע אף בענין דאי אפשר דיצא רוב בהך מקצת, אבל ר"א דאמר בב"ק מקצתה בראשון ומקצתה בשני, משמע חציו בזה וחציו בזה, מש"ה חיישינן דיצא רובו ע"ש, וזה לבד ג"כ אינו מספיק, דמ"מ מאי בעי רש"י בזה למנקט רוב וגם היא גופא תיקשי על ר"א דנקט מקצתה ולא נקט דאפילו כ"ש חיישינן, אבל בהצטרפות דברי הגאון הנ"ל עולה יפה, דר"א לשיטתיה דאין הראש פוטר באשה במחוי מש"ה ביצא כ"ש בראשון ליכא חשש רק ביצא חציו ומחשש רובו, א"כ שפיר יש לקיים דברינו ליישב דברי תוס' חולין וכנ"ל, די"ל דפסיקא להש"ס מסברא היכי דיש חשש ליציאת רובו ראוי לחוש כמו היכי דחיישינן ליציאת ראשו, ולזה שפיר פרכינן מאי קמ"ל דאין מקצת שליא בלא ולד תנינא, דכמו דבבהמה שיצאה כ"ש דליכא חשש רובו וליכא ב' צדדים לאיסור חיישינן לראשו, וע"כ משום דליכא אפילו מקצת שליא בלא ולד, והוי רק חד ספק שמא יצא ראשו, ה"נ נדע מסברא דביצא חציו בבהמה חיישינן לרובו, ע"כ כתבתי בגליון:

ובההיא ענינא קשה לי קצת לשיטת הפוסקים דס"ס בחזקת איסור אסור, איך יפרשו סוגיא זו דאיך מוכח דאין מקצת שליא בלא ולד, הא אף דהוי ס"ס אסור כיון דיש בו חזקת איסור דאינו זבוח וצ"ע:

בענין הנ"ל:

על מבוקש מעכ"ת נ"י היות שעוסק כעת במסכת חולין ר"פ בהמה המקשה, ובזכרונו בעת לימודו אצלי שמע ממני בלימוד השיעור יישוב נכון על תמיהת המהר"ם מלובלין העצומה על רש"י בב"ק י"א דכ' עלה דמתניתין דשליא שיצתה מקצתה דחיישי' שמא נפק רובא, והרי מסוגין דאמרינן הא נמי תנינא שליא שיצתה מקצתה וכו' מוכח דהטעם דחיישינן שמא נפק ביה ראשו והיינו שיצתה מקצתה משמע קצת ממש דבר מועט בענין דליכא לספוקי דנפק ביה רובא אלא דחיישינן דנפק ביה ראשו, והניח בתמיהה מתקיימת על רש"י ואין בזכרונו סדר הדברים ששמע ממני ביישוב דברי רש"י, אם כי טרידנא טובא, לא אמנע למלאות מבוקשו בזה, דלכאורה גם בלאו דברי רש"י הנ"ל, יש להקשות כזה, דהא בסוגי' דבב"ק שם דאיתא אר"א שליא שיצתה מקצתה וכו' מונים לו מראשון, והרי ר"א ס"ל בנדה [כ"ט א] כשמואל דאין הראש פוטר בנפלים, א"כ ע"כ מה דאר"א שליא שיצתה מקצתה היינו חלק גדול שיש לספוקי דנפיק רובא, הרי מצינו בלשון מקצתה אפשר לפרש חלק גדול כזה, וא"כ מאי פרכינן בסוגין הא נמי תנינא שליא שיצתה מקצתה, הא מהתם אינו מוכח, דהיינו מפרשים מקצתה היינו כשיעור שיש לספק דנפק רובא כלישנא דמקצתו דנקט ר"א, גם קשה קושית תוס' בשמעתין [חולין ס"ח. ד"ה שליא] דלשמואל דס"ל בנפלים אין הראש כילוד יקשה ממתני' דשיליא שיצתה מקצתה ותירוצם לחלק דבבהמה גם בנפל הוי הראש כילוד דחוק מאד כיון דבשתיהם באדם ובהמה הוי הראש כילוד מה חילוק יהי' בנפל בין אדם לבהמה, גם הוצרכו לדחוק דמה דקתני כסימן ולד באשה וכו' דמ"מ אין שוין להדיא:

ולזה נראה דדברי רש"י בב"ק נכונים, דס"ל לרש"י דלשמואל דאין הראש פוטר בנפלים אין חילוק בין אדם לבהמה, ומשו"ה בסוגיא בב"ק דשקיל וטרי אליבא דר"א דס"ל כשמואל דאין הראש פוטר בנפלים הוצרך רש"י לפרש הטעם דחיישי' דנפק רובא, וכן ס"ל לשמואל דשפיר אפשר לפרש בלישנא דמקצתה שהוא חלק חשוב דיש לספק דנפיק ביה רובא והא דפרכינן בסוגיא הא נמי תנינא שליא וכו' היינו מדקתני כסימן ולד באשה דמקצתו היינו אפילו מעט דהא באדם ראשו כילוד, ה"נ סימן ולד היינו אף קצתו ממש חלק מעט ואף דשליא הוי נפל, מ"מ הא קיימא לן דגם בנפל הראש (כנפל) [כילוד] וא"כ מקצתו באשה דהוי סימן ולד היינו אף קצתו ממש חלק מעט ועלה קתני כך סימן ולד בבהמה ושפיר מוכח דגם בבהמה ראש כילוד, ונכון:

דף יא:

תוד"ה ל"מ ש"ח כו', [בחי' ב"מ ל"ג ע"ב דן רבינו בקנין הש"ח לענין חיוב הש"ש לשלם לו, לרבנן דפליגי אדר"י. ובתוך הדברים כ' וז"ל]. ולזה נראה דאף דמבואר בתוס' ב"ק דבש"ח שמסר לש"ש ונגנבה דהש"ש משלם לש"ח לרבנן דר"י דאף דבהמה עדיין בעולם מ"מ קנה הש"ח בגניבה, היינו לגבי תשלומים דהשוכר שהוא בא על אבידת החפץ מהבעלים בזה אנו דנין דכ"ז דהחפץ נאבד קנהו הש"ח בגניבה והש"ש נתחייב להש"ח, אבל לגבי חיוב דגנב הן בחיוב דגניבה [הן בחיוב] דטביחה ומכירה כיון דעליו להחזיר הבעין לבעלים הוי כטובח ומוכר בהמה דהבעלים כיון דאם החזירו היה בטל למפרע קנין דשומר נמצא שפיר מקרי חיוב דגנב לגבי בעלים:

דף יב.

אר"נ אשתמטין עולא כו', וקשה לי לר"נ דס"ל דאין גובים עבדים מיתומים ומלקוחות דעבדא כמטלטלי דמי א"כ מקרי נכסים שאין להם אחריות. וא"כ איך נתנה מתני' דקדושין כ"ח א' כלל דנכסים שאין להם אחריות אין נקנים אלא במשיכה הא עבדים נכסים שאין להם אחריות ונקנים בכסף ושטר וחזקה:

תוד"ה אנא וכו' וקנין אגב דהוי נמי מדרבנן וכו' וכ"כ הרא"ש. ולכאורה יקשה על מה שכתב הרא"ש בב"מ [דף כ' א] ש"מ איתי' לדשמואל דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול, ודחי אביי דמיירי שהכתובה בידה והקשה הרא"ש דלמא מכרה הכתובה (במעמד שלשתן) [אגב קרקע], והא י"ל בפשוטו, דהא טעמא דיכול למחול, אי דמכירת שטרות דרבנן, אי משום דאינו יכול למכור שעבוד הגוף, וכיון דמוחל שיעבוד הגוף ממילא פקע לשיעבוד נכסים, וכיון שכן י"ל להסוברים משום מכירת שטרות דרבנן ס"ל דזה גופא בא רבא להוכיח (ש"ל) [דאיתא לדשמואל] דחזר ומחלו [מחול] היינו דמוכח מזה דמכירת שטרות דרבנן, ומדחה אביי דדלמא דאורייתא ואינה יכולה למחול אלא דמיירי דכתובה בידה וליכא חשש רק דמכרה אג"ק דזהו ודאי דרבנן, דכל קנין אג"ק דרבנן, בזה יכולה למחול. וכן לאידך טעמא דהוי דאורייתא אלא דהטעם דמחיל לשיעבוד הגוף י"ל ג"כ דאילו הי' מכירת שטרות דרבנן, בלא"ה היה יכול למחול, ודחי אביי דדלמא במכירת שטרות דהוא דאורייתא אינה יכולה למחול אלא דמיירי בכתובה בידה, והחשש רק שמכרה באג"ק דזה דרבנן ומצי מחלה, וא"כ ליתא לקושית הרא"ש:

אמנם י"ל דדוקא אם מכירת שטרות דרבנן משום דמילי לא מזדבני, בזה כיון דאין נתפס שום קנין במילי, אלא דחז"ל תיקנו דמ"מ יקנה, זה הוי קנין גרוע ויכול למחול אבל אם שורש קנין שטרות דאורייתא ושייך בו תפיסת קנין (ו)בזה בהקנה לו אגב קרקע אף דקנין אגב דרבנן, מ"מ לא מיקרי קנין גרוע דהוי כמקנה לו חפץ אחר בקנין אגב קרקע דזכה בו לגמרי ופקע זכותא דמוכר לגמרי כמו בקנין דאורייתא וא"י למחול, כיון דבר קנין הוא בקנין אחר עשו חז"ל הקנין שלהם כדאורייתא ממש. ומ"מ אין הסברא ברורה כ"כ, דהר"ן פ"ו דגיטין (ס"ה א') כתב דקטן הזוכה לאחרים מדרבנן הוי ממונא דגדול כאילו זכה מדאורייתא, וכתב עלה אף דמוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול כיון דמכירת שטרות דרבנן היינו דהם אמרו והם אמרו (מיד) דיכול למחול, אבל לא מפני שזכייתן גרוע עיי"ש. ולא רצה הר"ן לחלק דבשטרות דאין שייכות כלל להיות קנין נתפס בהם במילי זהו גרוע, ומ"מ י"ל כן בכוונת הרא"ש בקושיתו הנ"ל. גם אפשר דהרא"ש ס"ל כהר"ן משום דהם אמרו והם אמרו דיכול למחול, אלא דזה שייך אם יסוד מכירת שטרות דרבנן בזה י"ל כשעמדו ותיקנו דיכולים למכור שטרות, אמרו דמ"מ יכול המוכר למחול, אבל אם מכירת שטרות דאורייתא אלא דקנין אגב דרבנן ל"ש דהם אמרו והם אמרו, דהא לא עמדו למנין לתקן דיכולים למכור שטרות באגב קרקע, אלא דקנין אגב הי' בדרך כלל לכל מטלטלין דמקנין אגב קרקע וממילא גם שטרות נקנים, וכיון דהתקנה לא הי' ביחוד על שטרות ל"ש לומר דהם אמרו:

וביסוד דברי תוס' והרא"ש דקנין אגב קרקע דרבנן לכאורה מצינו בהיפוך דעת תוס' קידושין (דף ה' ע"א) ד"ה שכן פודים:

עוד בענין הנ"ל:

מ"ש ידידי מחו' נ"י לסתור דבריי שהוצאתי מדברי תוס' בב"ק דבקנין דרבנן הוי מעותיו דאורייתא לחלל מעשר [כנראה כונת רבינו דבב"מ מ"ו א' פרכינן ולקני לי' אג"ק וכיון דקנין אגב דרבנן וכמ"ש תוס' א"כ מוכח דהוי מעותיו לענין חילול] דבדברי תוספות בב"ק דף ק"ד מפורש ההיפוך, גם אנכי עמדתי בזה, אבל אני הייתי נבוך מאד בכוונת תוס' דלשונן מקשה זהב הוא, דלא רישא סיפא ולא סיפא רישא, דבתחלה כתבו התם מדאורייתא וכו' לא הי' קרויין מעותיו דאורייתא משמע דהחילוק דבאגב הוי קנין דאורייתא והודאה הוי קנין דרבנן, ובסוף דבריהם אבל לענין לגבות וכו' למה לא יגבה, ואם הטעם דהוי קנין דרבנן ל"ש הלשון למה לא יגבה, וכי קניני דרבנן הם מסברא, והו"ל לומר אבל הב"ד גובין דהוי קנין דרבנן, אשר מזה משמע דאודיתא לא הוי קנין אלא דמהיכא תיתי לא יגבו ב"ד בדבר שהוא לחובתו דמהימן אנפשי', גם דבריהם סתורים דבב"מ פ' הזהב [מ"ו. ד"ה ולקנינהו] הניחו בקושיא דלקני באודיתא:

ולזה תמיד אני מסופק אם שרש יסודם כדס"ל בב"ק י"ב דאגב הוי דרבנן וממילא הוי מעותיו דאורייתא, ועיקר חילוקם דבאודיתא לא הוי קנין אלא דהב"ד גובין דצריכין להאמינו לחובתו, דבתוס' בב"ק שם לא דקדקו מההיא דאיסר גיורא דהוי קנין, וכל דבריהם שם סובבים רק לדייק דאף דבידוע לנו שאין לו קרקע והוא הודה דהקנה אג"ק מ"מ הודאת בע"ד וכו', והכל לענין לגבות אבל לא דהוי קנין ממש דמ"מ קמי שמיא גליא דלא הוי מעותיו, ובזה פליגי תוס' בב"מ דהודאה הוי קנין, או בהיפך דבענין הודאה אין סותרין דבריהם וס"ל דהודאה הוי קנין דרבנן, אלא דסותרין דבריהם בענין קנין אגב, דבב"ק י"ב ס"ל דאגב הוי דרבנן וממילא מוכח דקנין דרבנן הוי מעותיו דאורייתא, ובשטה זו אזלו בב"מ ומש"ה הניחו בקושי' דלקני באודיתא, אבל בב"ק ק"ד ס"ל דאגב הוי דאורייתא, ממילא י"ל דבעי' קנין דאורייתא משא"כ בהודאה, באופן דבחד דבר סותרין דבריהם אם בקנין אודיתא אם באגב, וע' בט"ז יו"ד סי' קס"ט סק"י דכתב בפשיטות דאודיתא לא הוי קנין רק דהב"ד פוסקין עליו עיי"ש, וא"כ לא רחוק דכוונת תוס' בב"ק הכי הוא, ואפשר דנכון יותר לומר דסותרין בקנין אגב כיון דבלא"ה מצאתי בדבריהם סתירה בזה דלענ"ד מדברי תוס' קידושין דף ה' ע"א ד"ה שכן פודין מוכח דס"ל דהוי דאורייתא דאלו דרבנן ל"ש לעשות מזה פירכא לסתור הק"ו:

ונלענ"ד ראיה מכרעת דקנין אגב ואודיתא שניהם מדאורייתא, בסוגי' דב"ב קכ"ז ע"ב ולר"מ דאמר מקנה אדם דבר שלא בא לעולם, ולכאורה תמוה דבאיזה קנין אפשר להקנות מעות בעין שיפלו לו אח"כ, דמשיכה לא שייך כיון דאינן בידו וחליפין הא מטבע אין נקנית בחליפין, וצ"ל אי בקנין אגב אי באודיתא, אמנם נ"ל דתרווייהו צריכי, דקנין אגב אינו מספיק דלמא איירי בלית לי' קרקע, וקנין אודיתא דא"כ יקשה גם לרבנן דר"מ מי ניחא הא יכול להקנות באודיתא ואין לומר דאודיתא הוי כמו קנין דעלמא ובאודיתא בדבר שלא בא לעולם תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן, לענ"ד זה נסתר מדברי תוס' ב"ב קמ"ח ע"א [ד"ה שכ"מ] דהקשו דלימא דאיתא בברי באודיתא כמו באיסור גיורא, ומאי הקשו דלמא כי היכי דבחוב לא נתפס בו קנין דאינו בעין ה"נ לא נתפס בו קנין אודיתא, ושאני באיסור גיורא דהוי פקדון ושייך בו קנין משיכה והגבהה, ואף בחוב לפי האמת דמהני מעמד שלשתן בחוב שייך בו קנין ומהני אודיתא, וא"כ משני בקיצור איתא בברי ע"י מעמד שלשתן אבל בלא"ה לא הי' מהני קנין אודיתא בחוב, אף דס"ל שם בתוס' דבחוב מהני אגב, כיון דבעצמותו אין קנין נתפס רק בדרך אגב אחר י"ל דקנין אודיתא לא מהני אלא ע"כ דס"ל דקנין אודיתא לא דמי לשאר קנינין, א"כ איך תליא זה בפלוגתא דר"מ ורבנן:

לזה אמרתי סברא ישרה ונכונה בעזה"י, דקנין אודיתא שייך רק בדבר שישנו במציאות דהודאה אמת, אף דאנן ידענו דבשקר מודה מ"מ כיון דישנו במציאות מהימן לגבי נפשי' יותר מעדים וממילא הוי קנין, אבל בדבר שאינו במציאות לא שייך בי' ענין הודאה, וא"כ באומר אני מודה דהנכסים שיפלו לי הם של פלוני וזה שפיר תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן, דלר"מ שייך הודאה דישנו במציאות שהקנה אותם לפלוני לכשאירש, אבל לרבנן דר"מ ליתא במציאות, וא"כ ממילא גם לר"מ יקשה כנ"ל הא במעות שיפלו אח"כ אינם במציאות שהקנה לפלוני דאיזה קנין נתפס בו ושוב לא הוי הודאה, ולזה צריכין אנו ג"כ לקנין אגב דאף בלית לי' קרקע מ"מ שייך הודאה דמודה שהקנה לו אג"ק, דישנו במציאות אם יש לו קרקע וממילא נאמן לחובתו ושוב הוי קנין, וא"כ שפיר מוכח דקנין אגב דאורייתא דהא התם בב"ב בקרא קאימנא, וגם מוכח דאודיתא דאורייתא דאם איתא דלא הוי קנין רק דהב"ד פוסקין, א"כ איצטריך יכיר דאלו מטעם מגו דהודה הוי כמו אודיתא, ולא הוי מעותיו לחלל מעשר וכדומה, וזה אפשר לתלות במחלוקת הפוסקים ב"ב קל"ד ע"ב דנאמן לומר זה (אחי) [בני] לפוטרה מיבום דבידו לגרשה, וס"ל לכמה פוסקים דנאמן להתירה אף לכהן אף דזה אין בידו מ"מ כיון דזה אין נפ"מ (לא) [לו] הוי מגו ומאמינין לו דיש לו (אחים) [בנים] וממילא מותרת לכהן, א"כ ה"נ י"ל דנאמן [לומר] זה בני בכורי במגו דהודה דהב"ד נותנים לו, ואף דלא הוי מעותיו ממש לחלל מעשר מ"מ אין נ"מ לו בזה כ"כ, ושוב הוי מגו ומאמינים לו שהוא בכורו והוי מעותיו ממש, אבל לאינך פוסקים שם דאינו נאמן להתירה לכהן ה"נ לא נאמן לשוייה מעותיו ממש, וגם לאינך פוסקים יש לחלק בין בידו למגו, כיון דבידו להתירה באמת אינו חושש לעשות איסור בשביל כהן, א"כ מוכח דאגב וקנין אודיתא דאורייתא ודו"ק:

ובעיקר קושייתם בב"מ דלקני באודיתא אמרתי די"ל סברא ישרה דאודיתא הוי קנין היכי דיכול להוציא ולברר ההודאה ולמחר יתבעו בב"ד ויצטרך ליתן, בזה הוי אפילו קנין, והיינו בהודה בעדים, אבל בהודה בינו לבינו אף דאח"כ מודה בב"ד שהודה לו בינו לבין עצמו ועתה חוזר, י"ל דלא הוי קנין דהודאה ראשונה כיון דאינו יכול לתובעו בזה דיכול לכפור אין שם הודאה עליו לעשות קנין, ודוקא קנין משיכה והגבהה וכדומה בעצמותו הוי קנין גם בלא עדים, אבל הודאה אין שם הודאה גמורה עליו רק ביכול לכוף אותו לשלם בכך והיינו בעדים, למדתי זה מדברי המהרש"א גיטין דף י"ג ע"ב בתוס' ד"ה גופא עיי"ש, והוא תמוה, דכמו דיכול לעשות מעמד שלשתן בלא עדים ה"נ יכול לעשות הודאה בלא עדים, אלא ע"כ דבלא עדים בעצמותו לא מהני וא"כ י"ל דלא הי' עדים, ועי' תוס' ב"ב דף מ' ע"א ד"ה קנין, ונכון בעזה"י. [א"ה, עי' קצה"ח ונתיבות סי' מ' סק"א]:

בא"ד הוה מצי למיפרך. קשה לי על קושייתם הא כתבו בסמוך בד"ה למה לי כו' פי' על כרחך כו', ביאור דבריהם בהא דאמרינן מכלל דאי אין עומדין בתוכה לא קנה דמשמע בזה מדקתני עומדין בתוכה דקנה הוא דקשיא דגם באין עומדין בתוכה ליקני, והיינו דבלא"ה לא קשה די"ל דעבד לא הוי כמחובר לקרקע ולא מהני בו חזקה דקרקע, אלא מדקני בעומדין בתוכו ע"כ דהוי כמחובר ממילא גם באין עומדין לקני מדין י' שדות, וא"כ ממילא ניחא דאי עבדא כמטלטלין ניחא די"ל דלא הוי כמחובר ועומדין דקנה מדין אגב, ובאין עומדין לא קני מדין חזקה אף דבדאורייתא הוה כקרקע מ"מ לא הוי כמחובר, אבל למ"ד דכמקרקע א"כ מדקני בעומדים בתוכה ע"כ מדין חזקה ומוכח דהוי כמחובר, בזה קשה דגם באין עומדין לקני מדין י' שדות וצלע"ג:

נוסח אחר:

תמוה לי הא תוס' שם ד"ה למה לי וכו' פירוש ע"כ לאו משום חצר וכו'. ביאור דבריהם דמנ"ל למפרך דלמא אף דעבדא כמקרקעי מ"מ לא מקרי מחובר לדון בו דין עשר שדות בי' מדינות, לזה כתבו דקושית המקשן דהא גם בעומדים בתוכו ליכא משום קנין חצר כיון דאינו משתמר, ולא משום קנין אגב דהא כמקרקעי דמי, וע"כ דהויין עבדים כמחובר ויקנו בחזקה דקרקע אם כן למ"ל עומדים בתוכה, זה כונתם בבירור. וא"כ מה הקשו דגם למ"ד כמטלטלי הו"מ למפרך, הא למ"ד כמטלטלי י"ל דבעומדין בתוכו קנה מדין אגב, וממילא י"ל דגם אי כמקרקעי בדאורייתא מ"מ לא הוי כמחובר ולא מקני בחזקה דקרקע, ודחי הש"ס דאף אי כמטלטלין למ"ל עומדין בתוכה הא קיי"ל דלא בעינן צבורים ונכון מאד בעזה"י:

נוסח אחר:

תמיה לי על תמיהתם הא מדבריהם בד"ה למה לי עומדי' עיי"ש מבואר מדבריהם דהא דלא פריך סתם אם כמקרקעי לקני מדין י' שדות, היינו דהי' אפשר לומר דחזקה דקרקע לא מהני להעבד דלא מקרי כמחובר לקרקע, מש"ה פריך רק כיון דאמרת בברייתא דבעומדים בתוכה קני דמדין חצר ליכא למימר דסתם עבד אינו משתמר ומדין אגב ליכא למימר דהא עבדא כמקרקעי עיי"ש וא"כ ממילא אין התחלה לקושייתם דשטת הסוגי' כך הוא דבשלמא ללישנא כמטלטלי אינו מוכח מברייתא דהחזיק בקרקע קני עבדים די"ל מדין אגב, וא"כ לא הי' קשה על הברייתא לא נקנו עבדים דלקני מדין י' שדות די"ל דעבד לא נחשב כמחובר, אבל למ"ד דעבד כמקרקעי דמוכח מהברייתא דקנו עבדים דעכ"פ בעומדים בתוכו מדין חזקה דכמחובר דמי א"כ ליקני גם באין עומדים בתוכה כמו י' שדות, ועלה אמר ולטעמיך דהא ללישנא דמטלטלי יקשה ג"כ דנהי דליכא קושיא מחזקה אף דבמילי דאורייתא עבד כמקרקעי, די"ל דעבד לא הוי כמחובר, מ"מ יקנה מדין אגב דהא לא בעינן צבורים, ומוכרח לומר דהך ברייתא ס"ל דשאני מטלטלי ה"נ י"ל למ"ד דכקרקע דמי לענין חזקה באין עומדים בתוכה לא דמי לי' שדות דשאני קרקע דניידי, והסוגיא מרווחת כפשטה בלי גמגום:

דף יב:

גמרא אלא מאי אית לך למימר. בבא בתרא דף ק"נ ע"א:

דף יג.

אי אליבא דרבנן פשיטא. ק"ל למ"ש תוס' לקמן נ"ג ע"ב ד"ה הא כרבנן, לא הוי פשיטא דס"ד דטעמא דרבנן דהבור עושה עיקר ההיזק וצ"ע:

שם אבע"א רבנן וכו'. [עי' מש"כ רבינו בחי' לק' נ"ג ע"ב לענין הלכה בזה]:

תוד"ה אי אליבא דרבנן דע"כ דס"ל השתא וכו' כדמוכח בהפרה. ולא ידעתי למאי הוצרכו לכל האריכות הא הקושיא בפשוטו כיון דרבנן ס"ל התם דבעל הבור אינו מקרי מזיק כלל א"כ פלוגתייהו דרבנן ור' נתן פליגי ביסוד זה אם בעל הבור מקרי מזיק, א"כ בעלמא היכי דיש ב' מזיקין יכולים רבנן לסבור כר"נ היכי דליכא לאשתלומי, וא"כ הכא דשניהם מזיקים הבשר ואימורין לא הוי פשיטא לרבנן. וביותר קשה אף לפי האמת דמשני אב"א רבנן, וקשה מנ"ל לר' אבא דפליגי רבנן על ר' נתן ביסוד זה היכי דיש ב' מזיקים דאמרי' היכי דליכא לאשתלומי וכו' דהא מההיא דשור שדחף לבור כיון דרבנן ס"ל דבעל הבור אינו מקרי מזיק כלל דמש"ה אף בעד עצמו אינו משלם, והו"ל לתוס' להקשות בחזקה יותר אף לפי שינויא דהש"ס וצע"ג:

דף יג:

אי למעוטי נכרי כו'. וקשה הא לקמן איצטריך למיתני נכרי לאשמעינן דבר והפוכו דנכרי בישראל נזק שלם, ולכאו' איכא למימר דהקושיא היא אמתני' דהכא למה לי, ומיהו קשה הא במתני' דלקמן לא קתני אלא בקרן ואשמעינן מתני' דהכא דבכל נזיקין פטור ישראל בדנכרי כמ"ש תוס' ו' ב' ד"ה שור רעהו דאכולהו קאי עיי"ש. ואפשר דאף בקרן ליכא למימר הטעם משום רעהו דאי דריש רעהו אף נכרי בישראל פטור, עי' לקמן במהרש"ל ומהרש"א שם ודו"ק:

שם אפי' נגח ואח"כ הקדיש וכו'. עי' ברא"ש סי' ט"ז דרבנן לא פליגי רק לענין מיתת השור אבל לענין תשלומין ס"ל כר"י דנגח ואח"כ הפקיר פטור. וקשה לי ממה דאמרינן במסכתין דף ל"ג ע"ב דבתם אם מכרו מכור אלא לרדיא והדר אתי ניזק ומפקא מלוקח, והא כיון דמכרו פקע החיוב כלל דבעינן הנגיחה והעמדה בדין באחד. וצ"ל דאף דרש"י ד"ה למעוטי נגח ואח"כ הקדיש כתב דהכי משמע שיהיה מיוחד לאדם אחד משעת נגיחה עד שעת העמדה וכן מבואר להדיא ברש"י דף מ"ד ע"ב ד"ה אם עד שלא נגמר דינו עיי"ש, מ"מ י"ל דהרא"ש לא ס"ל כן אלא דממעטינן רק הקדיש והפקר דאין לו בעלים כלל אבל לא דצריך דוקא בעלים אחד. ולרש"י צ"ל דרבנן פליגי על ר"י אפילו לענין נזיקין, וא"כ סוגיא דדף ל"ג הנ"ל אתיא כרבנן. (ועיין בטור ושו"ע סי' ת"ו ובסמ"ע שם). ועדיין קשה הא דאמרינן שם הקדישו מוקדש משום דר' אבהו, הא בהקדישו פקע החוב כיון דליכא בעלים בשעת העמדה בדין. גם קשה מסוגיא דלק' צ' ע"ב דפרכי' וכי קדמו ודנוהו ד"נ מאי הוי ליהדר ולידייני' דיני ממונות, להרא"ש הנ"ל דלענין נזיקין אפילו רבנן מודו דבעינן שיהיה לו בעלים משעת נגיחה עד שעת העמדה, וכיון דקדמו ודנו לד"נ ממילא משעה שנגמר דינו דאסור בהנאה נעשה הפקר וכדאמרינן בכריתות דף כ"ד ע"א דכל הקודם וזכה הוא שלו עיי"ש, וממילא א"א למיהדר ולדייני' לממון דהא בשעת העמדה בדין אין לו בעלים והוי כנגח ואח"כ הפקיר דפטור לכ"ע וצ"ע. [עי' מש"כ לקמן דף צ' ע"ב ובחי' סנהדרין דף ע"ט ע"ב]:

שם אילו איתזק מעלמא וכו'. וק"ק אמאי לא מוקמי' בשמירה בבעלים וק"ל:

דף יד.

גמ' ובפירוקא דאביי פליגי, עי' לקמן דף ט"ז ע"א תוד"ה כולה ר"ט:

שם אין דהא א"ל שמואל כו'. לקמן דף ט"ו ע"ב ודף ל"ו ע"ב:

דף יד:

מתני' שום כסף. כתב הרע"ב ואם הזיקה פרתו של ראובן טליתו של שמעון שדרסה עליו ברשות הניזק וכו', דאילו ברה"ר ובכוונתו להזיק פטור דכל המשנה ובא אחר ושינה פטור. וכ"כ תוס' בסוגיין. אמנם דברי הרע"ב לענ"ד תמוהים דהרי קיי"ל כשמואל ור"י דס"ל בפ"ב דף כ'. דבכסות וכלים גם ברה"ר חייב דעבידי אינשי דמנחי גלימא ומתפחי, והתו' שכתבו כן היינו כדי ליישב דלא תיקשי לרב מהכא אבל לדינא הו"ל להרע"ב לפרש כפשוטו דהכל ברה"ר. ועי' ביש"ש:

שם וע"פ עדים כו'. בטור סי' ת"ח כתב בשם ר"י דאשמעינן דאפי' בשור עכו"ם שנגח לשל ישראל אין דנין אלא בעדות כשרים, היינו אף דבדיניהם דנין ע"פ עדות עכו"ם מ"מ כשבאין לפנינו לדון אין דנין אלא בעדות כשרים, ואע"ג דאמרינן בסוגיא דף קי"ג ישראל ועכו"ם שבאו לפנינו בדין אם יכול לזכות לישראל בדינינו כו' ואם לאו אומרים כך דינכם, היינו בהפקעת הלואה אבל לא להוציא מהעכו"ם דהוי גזל עכו"ם דאסור. יש"ש:

שם והני כולהו כסף נינהו וכו', וק' לי הא בסוגיא דף י"ב פליגי אמוראי בזה אם גובין מעבדים דיתמי, דרבא ועולא ור"א וכו' ס"ל דגובים מעבדים איך מפרש מתני', דאם כפי המסקנא דשוה כסף ולא כסף ממש א"כ גם עבדים מתמעטי, ואם כפי ס"ד דש"כ היינו אונאה או נקנה בכסף יקשה משטרות דג"כ בכלל זה, ולפי מ"ש תוס' דגבי נקנה בכסף ל"ג בפרכת הש"ס שטרות, דשטרות אינם נקנה בכסף וגרסי' רק עבדים נמי נקנה בכסף, א"כ י"ל דהנך אמוראי ס"ל כהך אוקימתא דשוה כסף היינו נקנה בכסף ועבדים בכלל, אבל לאידך גירסא קשה כנ"ל. וצ"ע:

רש"י ד"ה שטרות כו' לא איתפרש. עי' ברכות כ"ה ע"ב ברש"י ד"ה מאן שמעת לי' ושם נסמן:

תוד"ה עבדים ושטרות ול"ג שטרות, ק"ל דלרש"י דגרס שטרות א"כ יקשה לפי המסקנא להאמוראים לעיל י"ב א' הסוברי' דעבדים כמקרקעי וגובים מיתמי עבדים. איך יפרשו מתני' זו דשוה כסף, דהא ליכא למדרש כר"א דשוה כסף ולא כסף הא עבדים דמזבני [במתא] אחריתא ואפ"ה גובים ממנו, ובהכרח דאינהו ס"ל כרבה בר עולא דשוה כסף דבר הנקנה בכסף, ועבדים דנקנים בכסף באמת גובים מיתמי, וזהו ניחא אם לא גרסינן שטרות דפרכת הש"ס רק מעבדים והיינו לר"נ דעבדי' אין גובין מיתמי, אבל לאינך דסברי גובין מיתמי ליכא קושיא, וא"כ שפיר מצינו לומר דהנך אמוראי מפרשים באמת דבר הנקנה אבל להגירסא עבדים ושטרות א"כ לכלהו אין קיום לפירוש זה דיקשה משטרות דנקנה בכסף, ולא נשאר רק אוקימתא דר' אשי דשוה כסף ולא כסף ובזה יקשה הא עבדים דהוי כסף וגובים מיתמי, וצ"ע:

תוד"ה ש"מ לוה ומכר ומפרש ר"ת. ק"ל הא בתוס' בקידושין י"ג ע"ב מבואר דמה דאר"פ שם הלכתא מע"פ וכו' דשעבודא דאורייתא, היינו בנזקין, דס"ל דמלוה כתובה בתורה ככתובה בשטר ואפ"ה אמר דאין גובין מלקוחות משום פסידא דלקוחות, הרי דגם בנזקין אף אם שעבודא דאורייתא בהם, מ"מ עשו תקנה לפטור בע"פ וצ"ע:

עוד ק"ל הא בלא"ה מוכח ממתני' דשעבודא לאו דאורייתא, כיון דאוקימנא דשוה כסף ולא כסף א"כ ממילא עבדים דהוי כסף ממש אין גובים מיתמי, ואלו אמרי' שעבודא דאורייתא וממילא מדאורייתא גובים מקרקע דיתמי גובין גם מעבדים דהא בדאורייתא עבדים כמקרקעי כמ"ש תוס' לעיל י"ב ע"א [ד"ה אנא]:

דף טו.

גמרא וצריכי. עי' תשובת מהריב"ל ח"א סימן כ"ג די"ד:

שם סתם שוורים לאו בחזקת שימור. עי' לקמן דף מ"ה ע"ב תוד"ה בחזקת שימור:

שם קנסא קסבר סתם. עי' לקמן דף כ"ד ע"א תוד"ה השתא:

שם ה"מ ריה"ג היא, [עי' מש"כ רבינו בזה לקמן מ"א ע"ב בתוד"ה נקי ובדברי התוס' בסוגיין ובמהרש"א]:

תוד"ה אי וכו' ובפרק החליל וע"ש ובתוד"ה אי משום וצ"ע:

דף טו:

המית שורי וכו' ה"ז משלם ע"פ עצמו. [כתב הרע"ב בכתובות] דקסבר כופרא ממונא, משמע דאילו כופרא כפרה הוי קנס, וזה תמוה דהא לקמן מ"א ע"ב דמשנינן דר"א סבר כופרא כפרה משו"ה אפי' בתם לא הוי קנס עיי"ש, וגם הא לקמן מ' ע"א אמרי' דכ"ע כופרא כפרה וא"כ יקשה ממתני' דמשלם ע"פ עצמו, וכן הרמב"ם [פ"י מנ"מ ה"ד] פסק כופרא כפרה ואפ"ה פסק [פ"ה מסנהדרין הי"ד] דמשלם ע"פ עצמו וצע"ג. ועי' בפני משה על הירושלמי פ"ד ה"ד. [עי' מש"כ לק' דף מ' א]:

בדין שלשים של עבד אם הכל הוי קנס או רק המותר על דמיו:

מ"ש מעכ"ת לתרץ דבריו דדמי עבד כפי שהוא שוה הוי קרן ולא הוי קנס רק המותר מדמיו שכן הוא מפורש בירושלמי ספ"ה דשבועות. אני אומר דממקום שהביא שם מבואר ההיפוך, דז"ל הירושלמי שם וספ"ג דכתובות בעי מהו לשלם דמי עבד מפ"ע כל שלשים הוי קנס או יתר מדמיו קנס, תמן תנינן המית שורך עבדי משביעך אני ואמר אמן פטור, אמר ר' חגי קומי ר"י תפתר במוכה שחין, א"ל ומה דבתרי' (היינו אימא סיפא) המית שורך בני וכו' חייב ואי במוכה שחין ליפטר א"ר חגי קומי דר"י תפתר כמאן דאמר ונתן פדיון נפשו דמי מזיק ואין דמי מזיק כולו קנס עכ"ל, הרי דמסיק הירושלמי דע"כ סבר דמי (נזק) [מזיק] ולא מיירי במוכה שחין ונפשט האיבעי דכולי ל' קנס, ואף די"ל דרך אחר על פשיטות הירושלמי להסוברים דבתובעו דמי קרקע הוי קרקע, וא"כ י"ל הא דבעבד פטור משום דדמי עבד הוי דמי קרקע והמותר מדמי עבד הוי קנס, מ"מ כיון דהירושלמי ס"ל כן לראיה ולדינא דכוליה קנס אין בידנו לחלוק, וגם הא לרב פפי משמיה דרבא דאמר ספ"ה דשבועות דף ל"ד אימא סיפא וכו' לאו לאתויי גנבת עבד, הרי דס"ל להוכיח דס"ל למתני' דמשביע ע"ק חייב, ולדידיה קם ראית הירושלמי דכוליה ל' קנס, וגם מסקינן שם בשבועות מהא ליכא למשמע מיניה הרי דאינו הכרח דאפשר דמתני' סבירא ליה דמשביע ע"ק חייב וממילא מוכח דכולי ל' קנס. גם נ"ל למה דאמרינן גיטין מ"ב ע"ב מכר עבדו לקנס מהו וכו' מי איכא עבד דליכא ש"פ ומשני בטריפה, הרי דלבד זה גם עבד דמוכה שחין אם אינו טריפה שוה עכ"פ פרוטה דיכול למכרו לקנס, וא"כ ליתא לדחיית רב חגי בירושלמי ומוכח דכולי ל' קנס:

גם נראה לענ"ד ראיה ברורה מסוגיא דבב"ק דמ"ג סוף ע"א אידי ואידי דמים מיהו ב"ח דמשלם על פי עצמו וכו' הרי מדבאנו ליתן טעם דפטור בהמית שור עבדו מדמי עבד ע"כ דאינו במוכה שחין ודפטור אפילו מדמי עבד, הרי מבואר להדיא דכולי' קנס, וזהו ראיה שאין עליה תשובה:

שם מתני' השן מועדת לאכול. עיין לעיל דף ד' ע"א תוס' ד"ה למחשבי':

שם גמ' אין דהא אמר לי' שמואל, לעיל י"ד ע"א לקמן ל"ו ע"ב:

תוד"ה ואי כו' תפס המזיק עצמו. עי' לקמן דף ל"ו ע"ב ברש"י ד"ה ההוא דתקע:

תוכן העניינים

חדושי רעא על תלמוד בבלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה