חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר
קידושין
דף ב.
רש"י ד"ה בכסף ביאה בא עליה ואמר התקדשי לי בביאה זו, קשה לי למאי צריך שיאמר לי, דבקידושי כסף שייך שמא מקדשה בשליחות לאחר. אבל בביאה לא שייך כן.
תוד"ה ב"ש אומרים כו' וי"ל דלא להכי כו' קשה לי דלמאי הוצרכו לזה דלו יהא דאיתשיל סתם מ"מ חשיב מה שיש בו הקולא לב"ש בלא קדשה אחר אם צריכה גט. ובכ"מ דפרכינן וליתני' בהדי מקולי ב"ש וכו' היינו דליתני הצד קולא של ב"ש אף דמשכחת בו צד חומרא. ומשנינן דכי איתשיל לענין הצד דבית שמאי להחמיר. (עיין בתוי"ט פ"ח דברכות מ"ד), והרי פרכינן דליתני לענין צד הקולא לב"ש א"כ ממילא הכא ניחא דחשיב לענין הצד קולא לב"ש וצ"ע.
תד"ה בפרוטה וכו'. לכאורה י"ל דילפי' שוה כסף בק"ו מביאה מה ביאה דאינה קונה באמה העבריה קונה באשה שוה כסף דקונה באה"ע כ"ש דקונה באשה ואי דמה לביאה שקונה ביבמה שטר יוכיח ואי מה לשטר שמוציא באשה כסף יוכיח ואי דמה לכסף וביאה שהנאתן מרובה יותר מש"כ שטר יוכיח עי' בסוגיא דלקמן דף ה' ונכון בעזה"י.
ובזה מיושב קושית תוס' לקמן ה' ע"א ד"ה שכן פודין דנילף מקרקע בתורת כסף דכל כמה דלא ידעי' שטר אין ש"כ קונה כלל באשה דא"א ללמוד מכסף וביאה כנ"ל וק"ל.
[במהרש"א ריש קדושין, דנילף שטר בגז"ש קיחה קיחה מואקח ספר המקנה.
במחכ"ת הא אמרי' ריש ב"ק [דף ב' ע"ב] וחגיגה [דף י' ע"א] דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן.]
דף ג.
גמרא ואימא ה"נ חליפי' אתנהו בפחות מש"פ. ע' בתוס' ולדבריהם דחליפי' לאו מדין כסף הוא. לכאורה קשה למ"ל מיעוטא דמכסף מקנתו דלא מקני בחליפין מה"ת נימא דנקנה בחליפין. וצ"ל כמ"ש הפ"י דאיכא ק"ו ממטלטלים דאין נקנין בשטר נקנה בחליפין ק"ו לע"ע שנמכר לעכו"ם (ואף בחזקה י"ל מטלטלים יוכיח) ועדיין קשה לשיטת ר"ת דס"ל דאין לעכו"ם קנין שטר א"כ ליכא ק"ו ממטלטלים. וצ"ל דהוי ילפי' נמכר לישראל מק"ו ממטלטלים.
תוס' ד"ה ואשה וכו' אלא הוא קנין אחר וכו'. ק"ל הא עתה קיימינן לרב הונא דאמר חופה קונה, ולדידיה חליפין וחזקה ליקנו ג"כ באשה, דנילף בק"ו מביאה, מה במקום שאין ביאה קונה דהיינו בשפחה כנענית חליפין וחזקה קונה, במקום שביאה קונה באשה לא כ"ש דחליפין וחזקה קונים, ואי דמה לביאה שקונה ביבמה, כסף יוכיח שאינו קונה ביבמה וקונה באשה, ואי דמה לכסף שקונה בעבדים ופודין בו הקדש ומע"ש, (ולומר ביאה יוכיח ולמילף מבינייהו פרכינן דמה להנך כסף וביאה שהנאתן מרובה) שטר יוכיח ואי דמה לשטר שכן מוציא בבת ישראל כסף וביאה יוכיח ונילף מבינייא מכסף ושטר וביאה. ולדידן ניחא דאמרינן מה להנך שקונים בעלמא בע"כ, אבל חליפין וחזקה אין קונים בעלמא בע"כ, אבל לרב הונא דאמרינן ורב הונא כסף באישות מיהא לא אשכחן, ולא מחשיב זה לפירכא במה דקונה בעלמא בע"כ, א"כ שפיר ילפינן חליפין וחזקה וכנ"ל. [ולומר מדאיצטריך ויצאה והיתה לקנין שטר מוכח דלא רצתה התורה בלימוד הק"ו מביאה, מלבד דויצאה והיתה לא מייתר דאתיא לכמה דברים, גם שטר ליכא ללמוד מק"ו דכסף וביאה דמה להנך דהנאתן מרובה, אבל לבתר דידעינן קנין שטר יש ללמוד חליפין וחזקה מתלתא ועיין תוס' דף ב' ע"ב ד"ה מה לאשה ובמהרש"א שם].
וביותר קשיא בדרך קצרה, דלרב הונא דחופה קונה נלמוד חליפין וחזקה בק"ו מחופה, מה במקום שאין חופה קונה בשפחה כנענית, חליפין וחזקה קונה, מקום דחופה קונה באשה לא כ"ש דחליפין וחזקה קונה וליכא פרכא, ואי דפרכת מה לחופה שכן גומר היא גופא נילף בק"ו דחליפין וכסף גומרין בק"ו הנ"ל דלא שייך בזה דיו הא בשני המלמדים שפחה כנענית וחופה הם גומרים דחו"ח בשפחה כנענית גומר מיד כל הקנין.
ומהאי טעמא קשה ג"כ דלרב הונא כסף ושטר יהא גומר עיין תוס' דף ה' ד"ה חופה שגומרת וכו' דמאי אולמא מהאי כסף, והיינו על קושיתם שם דלא נוכל למילף דכסף גומר רק בתר כסף מכח דיו דחופה, אבל לרב הונא דחופה קונה ועיין מהרש"א דקונה וגומר מיד נלמד דגם כסף ושטר קונה וגומר מיד בק"ו מחופה, מה במקום שאין חופה קונה וגומר בשפחה כנענית כסף ושטר קונה וגומר כל הקנין מקום שחופה קונה וגומר באשה מכ"ש דכסף ושטר קונה וגומר, וזה יש ליישב בכמה אנפין, ואין כאן (סוף הדברים נאבד).
בא"ד. וא"ת כיון דפשיטא לן דאין אשה נקנית בחליפין אמאי אצטריך קרא לקמן דף ח' בכסף נקנה ואינה נקנה בתורת תבואה וכלים דהיינו חליפין תיפוק ליה דאתקש עברי לעבריה וכו' וי"ל דריבוי קנינים ילפינן מהיקישא ולא מיעוט קנינים עכ"ל. ותמוה לי מאד דמאי הוצרכו להקשות דנילף עברי מעברי' הא בקדושין נמי ליכא מיעוט על חליפין אלא דכיון דחליפי' אינו מדין כסף ממילא לית לן לימוד דתקנה בחליפין וא"כ מה"ט עצמו יקשה דלמ"ל בעבד קרא למעט חליפי' הא בקרא כתיב רק כסף ומה"ת לן לומר דיקנה בחליפי' כיון דאינו בכלל כסף וזה לא יתורץ בתירוצם הנ"ל. תו קשה לי אמאי לא נקטו הקושיא בהיפוך דמאי פרכי' בסוגיא ואימא ה"נ הא י"ל דמקשינן אחרת לעברי' דאיכא מיעוט מקרא דמכסף מקנתו למעט חליפין. וזה יש ליישב דהא באמת מסקינן דקרא לא אתי למעט חליפי' רק למעט בלית בו ש"פ דאף דמקרבה הנייתו לא מהני. וקושייתם רק לס"ד דשם דבא למעט חליפים. וא"כ לא הו"מ להקשות בהיפוך כנ"ל, די"ל דפירכת הש"ס ואימא ה"נ היינו למסקנא דלית לן מיעוט בעבד למעט חליפי'. אמנם באמת כיון דאתינן להכא גם קושייתם ליכא די"ל לאותו ס"ד דלקמן היינו אומרים דמסברא חליפים בכלל כסף והא דאשה לא נקנית בחליפין היינו דילפינן בהיקשא דאם אחרת למעט חליפין אלא דלבתר דמסקינן דקרא לא אתי למעט חליפין פרכינן הכא ואימא ה"נ דנימא קידושי ועבד לקני בחליפי' דהוי כסף ומצרכי' לשנויא דכיון דאיתא בפחות משוה פרוטה אינו בכלל כסף. ויעוין בתוס' גיטין דל"ט ב' ד"ה משום דהוי כליו ש"מ וכו' היתה זוכה עצמה בחליפין משום דחליפין דמי לכסף וכו' וכל היכא דכסף קונה חליפין נמי קני לבר מאשה משום דבפמש"פ לא מקני' נפשה וזה שלא כדברי תוס' דהכא דהטעם דאין חליפי' בכלל כסף. ובאמת תמהני (הא שם בעבד כנעני) למאי צריכים לזה הא בפשוטו כמו דילפינן כסף שטר וחזקה מהיקשא דלרשת אחוזה ה"נ חליפין דהוי כאחוזה דנקנה בחליפין וצע"ג.
[תוד"ה לא מקניא נפשה. לא גרסי' נפשה, אלא הכי פירושו אשה בפחות מש"פ לא מקניא, כיון דגמרי' קיחה קיחה משדה עפרון וגבי שדה עפרון כתוב כסף ופחות מש"פ לא מקרי כסף וכו' וא"ת ל"ל קרא גבי ע"ע מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינה נקנית בתורת תבואה וכלים וכו', ע"ש.
והקשה מו"ח הגאון, מנא ידעי' דאשה בפחות מש"פ לא מקניא משום דגמרי קיחה קיחה וגבי שדה עפרון כתוב כסף, תיפוק לי' גבי ע"ע כתוב בפירוש כסף, וממילא ידעי' דאינו נקנה בחליפי' דאיתנהו אפילו בפחות מש"פ, להיפוך הו"ל לתוס' להקשות, מאי מקשה הגמ' ואימא אין ה"נ דאשה מתקדשת בחליפי', הא אמה אתקש לאחרת, א"כ דין הוא דלהיפוך נמי להוי, דאין היקש למחצה, ואתקש נמי אשה לאמה וגבי אמה איכא קרא בהדי' דאינה נקנית בחליפין. [ועי' בפנים].]
דף ג:
מנינא דסיפא למעוטי חליצה. ה"נ הומ"ל למעוטי כסף לרבא דס"ל לקמן (ד"ה א') הא דאין אשה יוצאת בכסף בגז"ש דויצאה והיתה דמה הויה בכסף אף יציאה בכסף היינו דדרשינן וכתב בכתיבה מתגרשת ולא בד"א, אלא משום דאביי דאמר שם דאינה יוצאה בכסף משום שיאמרו כסף מכניס כסף מוציא אין סניגור נעשה קטיגור מש"ה נקט למעט חליצה דהוי לכ"ע, והנה לכאורה באמת קשה לאביי כיון דע"כ וכתב הוי מיעוטא מדא"י בחליצה א"כ ממילא גם כסף ממועט ולמאי צריך לסברא הנ"ל דאין סניגור נעשה קטיגור. ונראה דהי' קשה לאביי כפירכת הש"ס לרבא שם דדלמא וכתב היינו דבכתיבה מתגרשת ולא מתקדשת בכתיבה דמסתבר יותר לומר כן דאם נמעט ולא מתגרשת בד"א סותרים בזה שני דברים לגבי כסף ההיקש דויצאה והיתה ולגבי חליצה הק"ו יותר היה לדרוש ואינה מתקדשת בכתיבה דסותרים רק ההיקש דויצא' והיתה. לזה אמר אביי דכסף ודאי אינו מוציא דאין סניגור נעשה קטיגור ולגבי חליצה מסתבר יותר לדרוש ולא בחליצה לסתור הק"ו מלדרוש דאינה מתקדשת בכתיבה לסתור ההיקש. או די"ל כיון דעכ"פ חדא מלתא סתרי' ס"ל לאביי ג"כ כסברת רבא דמסתבר לומר קאי בגירושין ממעט גירושין. אבל אלולי סברא דאין סניגור נעשה קטיגור אעפ"כ הי' מסתבר יותר לדרוש ולא מתקדשת בכתיבה כי היכי דלא לסתור תרווייהו היקשא וק"ו. ובזה מיושב מה דקשה לי לכאורה לר"ה דס"ל חופה קונה מק"ו ואמרי' בסוגיי' הא דלא חשיב במתני' חופה דמלתא דלא כתיבה באורייתא לא קתני. א"כ יקשה מניינא דקונה עצמה בב' דרכים למעוטי מאי דליכא למימר למעוטי חליצה הא כיון דאף אם היה חליצה קונה לא היה ראוי למחשביה כיון דלא כתיבא ואתיא רק בק"ו ומה דאינו ראוי למחשבי' לא שייך למימר ביה דאתי למעוטי כמ"ש תוס' גיטין ד"ה א' ד"ה כשנישאת (ועל יסוד זה דתוס' קשה לי מסוגיא דיבמות ד"ג ב' ואי לא ס"ל דהדדי חדא למעוטי דחבריה וכו'. והא מדלא חשיב דדידיה ע"כ כדאמרינן שם לפי שאינו בצרת צרתה. א"כ איך אמרי' למעוטי דחברי' הא ממילא לא היה ראוי למחשביה כיון דאינו בצרת צרתה וצלע"ג) ולפי הנ"ל ניחא די"ל דס"ל כרבא ומניינא למעוטי כסף דלא ילפינן מויצאה והיתה. ומ"מ עדיין קצת ק' דהא אביי הוא דמשני מלתא דלא כתיבא באורייתא ולאביי לשיטתו דסבר אין סניגור נ"ק וע"כ דמניינא אתיא למעוטי חליצה ויקשה כנ"ל. ואם דנימא דשייך ג"כ למעוטי כסף ואשמעי' זהו עצמו דאמרי' אין סניגור נעשה קטיגור. א"כ אמאי נקט סתמא דהש"ס למעוטי חליצה דאינו לכ"ע דלר"ה א"א לומר כן לימא למעוטי כסף דהוי לכ"ע. (ועי' מ"ש לק' ה' א').
שם בכסף מנלן כו' (בכל הסוגיא עי' מש"כ בחי' כתובות דף מ"ו ע"ב).
רש"י ד"ה מה יבמה דילפינן לקמן בהאי פירקין דכתיב לה ולא ליבמה. אין זה מסקנא דשם אלא דממעטינן מהנעל דנעל אין מידי אחרינא לא וצ"ע.
תוד"ה ואין דבר אחר כורתה כו'. וקשה לי דמ"מ נילף חליצה משטר מה שטר שאינו מוציא היבמה מוציא השפחה כנענית, חליצה שמוציא היבמה מכ"ש שמוציא שפחה כנענית, ואי דמה לשטר שכן מוציא את האשה י"ל ראשי אברים יוכיח שאין מוציאים אשה ומוציאים ש"כ. ובמהרש"א הקשה דמ"מ נילף אמה העבריה ואי דאשה וש"כ תוכיח נימא מה להנך שא"י בסימני נערות ע"ש, ולענ"ד גם כן שפחה כנענית קשה דנילף בק"ו חליצה משטר וכנ"ל.
עיין במהרש"א דהניח בקושי' דאמה העברי' תהא יוצא' בחליצה, ולענ"ד יקשה גם כן דשפחה כנענית תצא בחליצה דנילף חליצה משטר מה שטר שאינו מוציא ביבמה מוציא (באשה) [בש"כ] חליצה שמוציא ביבמה א"ד שמוציא בש"כ, ואי דמה לשטר שמוציא בבת ישראל ראשי אברים שאינם מוציאים באשה ומוציאים בש"כ וצ"ע.
בר"ן ריש מכילתין מיהו איכא למ"ד אע"ג דשוה כסף ככסף לענין קדושין הנ"מ מטלטלי אבל מקרקעות וכו' אע"ג דאפשר לדחות ראיה זו וכו' וקשה לי למה כתב הר"ן בדרך אפשר לדחות הא סברא זו מוכרחת מהאיבעי' עצמו שטר ארוסין שכתב שלא לשמה הוי' ליציאה בעינן א"ד אתקש הויות להדדי דמה בכך דלא אתקש כל הויות ליציאה וליכא לימוד כסף מיציאה, מ"מ למה נסתור מכח היקישא דהויות היקישא דיצאה והית' נלמוד תחלה הויה דשטר מיציאה ואח"כ הויה דכסף דבעינן לשמה מכח דאתקש הויות להדדי ומתקיים שפיר ב' ההקשים, גם קשה כן למסקנא דפשיט הויה ליציאה מקשינן, מ"מ נילף דהויה דכסף בעינן לשמה מהיקשא דהויות להדדי, אלא ע"כ מוכח דל"ש כלל לדון בכסף דבעי' לשמה דאין הקדושין מכח הטבוע אלא מפני שויו, ואדרבה לכאורה ראיה לשיטה זו מהך סוגי' דהא חזינן דראוי להקיש הויות להדדי לענין לשמה אלא דאמרינן דהיקשא דהויה ליציאה עדיף, ולדון אח"כ כסף דבעינן לשמה א"א וכנ"ל, וא"כ לענין מחובר דשייך בכסף אף אם לא מקשינן הויה דכסף ליציאה מ"מ כיון דלמדנו הויה דשטר מיציאה דפסול במחובר יש ללמוד אח"כ כסף משטר בהיקישא דהויות להדדי גם ק' לי על הר"ן דמדמי מחובר לענין שלא לשמ' א"כ לפי הצד דלא בעינן כתיבה לשמ' משום דאיתקש הויות להדדי ה"נ כשר שטר במחובר כיון דהויה דכסף לא אתקש ליציאה וכשר במחובר שוב מקשינן שטר לכסף וא"כ הו"ל לפשוט האיבעי מברייתא דגיטין דג' דברים שוו גיטין לשחרורי עבדים, ופרכינן שם והאיכא מחובר וליכא תירוץ רק מה דמסקינן דאיתא בקדושין הרי דמקשינן הויה ליציאה ולא הויות להדדי אבל להנך שיטות ניחא דלענין מחובר ליכא איבעי דמקיימינן תרווייהו דבתחילה ילפינן שטר מיציאה וג"כ כסף משטר, והאיבעי רק לענין שלא לשמה דלא שייך בכסף ולא הו"מ למפשט מברייתא דגיטין הנ"ל מדלא חשיב שלא לשמה דדלמא כרבה והוי בכלל מוליך ומביא עיי"ש וא"כ יש ראיה גדולה להנך שיטות.
בר"ן ריש מכילתין כתב נתן לה הקרקע או כסף במחובר ודאי מהני דכסף לא דומיא דיציאה והכי מוכח וכו', חידוש בעיני הא יש לזה יסוד בירושלמי הובא בר"ן רפ"ג (דרל"ג סע"א) הדא דתימר בקדשה בכסף אבל אם קדשה בשטר הואיל ולא למדו אלא מגרושין וכו' הרי מפורש דרק הוי' דשטר בעינן דומיא דיציאה ולא הוי' דכסף, והר"ן דחה שם להירושלמי דסוגיא דידן ס"ל דגם בגט מהני דכיון דפסקה פסקה וממילא גם בשטר קדושין מהני, אבל מ"מ נלמוד מהירושלמי היסוד דהוי' דכסף לא בעי' דומיא דיציאה, ומה"ט חידוש בעיני העוורות דלא הערו הראשונים והאחרונים דאיבעי' דר' אבא בגיטין [פ"ב ב'] בקדשה חוץ מפלוני וכו' בתר דאיבעי הדר פשטה ויצאה והיתה, דמ"מ בקידושי כסף י"ל דמהני, ומה"ט יש לדון במה דכ' הר"ן קדושין (דרל"א ב') בההיא דר"י דאפי' ק' תופסין בה דרווחא שבק דהא הוי שיור עי"ש הא י"ל דמיירי בקדושי כסף דלא ילפינן מיציאה דלא מהני בדרך שיור.
ובעיקר דברי הר"ן בדין מחובר דהוכיח דהוי' דכסף לא אתקש ליציאה הא מ"מ חזינן דמיבעי' לן בלשמה אם אמרינן אתקיש הויות להדדי אלא בפשטא בהקישא דהויה ליציאה עדיף אבל מ"מ נילף מחובר מכח אתקיש הוויות להדדי מהו, ק' לכאורה על האיבעי' הא אין ההיקשות סתרי אהדדי דנימא דאיתקש הוי' דגט ליציאה ואח"כ נלמוד ג"כ הויות להדדי ובעי' גם בכסף לשמה. ומוכרח באמת לפענ"ד לומר כפי הדחיי' דהר"ן דל"ש כלל בכסף שיהא טבוע לשמה, ואם כן ממילא במחובר ליכא אפילו איבעי כלל דתרווייהו אינהו דילפי' הוי' דשטר מיציאה דפסול במחובר והדר ילפי' הויות מהדדי דגם כסף במחובר לא, ולפענ"ד עוד הכרח לזה דאם נימא במחובר ג"כ בכסף מהני וא"כ ממילא האיבעי' דשטר שלא לשמה ה"נ במחובר דדל"מ איתקש הויות עדיף וכשר שטר קדושי' במחובר, והא זהו נפשט מברייתא דגיטין מכח פירכת הש"ס (שם ט' ע"ב) והאיכא מחובר, ומוכרחים לומר דאיתא בקדושין אע"כ דמחובר לא תלי בהאיבעי דתרווייהו הקישא אתנייהו והאיבעי' רק בלשמה דל"ש כלל בכסף, וי"ל דס"ל לבעל האיבעי' כרבה דבפני נכתב משום לשמה וליכא בעי' והאיכא לשמה, ומה"ט יש לדון אם סוגיא דידן לא פליג על יסוד הירושלמי הנ"ל דאף אם הוי' דכסף לא איתקש ליציאה מ"מ איתקש הויות להדדי.
בהרי"ף ירושלמי הדא דתימא בשטר שאין בו ש"פ אבל אם יש בו ש"פ כסף הוא. וע' בר"ן כ' דליכא למימר דהרי"ף בא לומר הטעם דמנ"ל דל"צ שיהא בשטר ש"פ לזה קאמר דאם איתא דיש בה ש"פ תיפוק ליה מדין כסף. והר"ן סתר דלמאי צריכא לזה הא בלא"ה ידעינן כיון דמקשי' הוי' ליציאה נילף מה יציאה דאע"ג שאין בו ש"פ כדאמרינן בגיטין וכו'. ובאמת י"ל דגם בגט לא ידעי' מסברא דס"ד דכיון דכתיב ונתן בעי' מידי דנתינה שיהא ש"פ אלא כיון דילפינן בקדושין דל"צ שיהיה בו ש"פ דא"כ היינו כסף ואח"כ ילפי' יציאה מהוייה דל"צ שיהיה בו ש"פ. ואולם מטעם אחר ק' דדלמא באמת בגט וקדושי' בעי שיהיה בו ש"פ ובאמת אין נ"מ בקדושי שטר דממילא הוי כסף וההיקש דיצאה והיתה הא מצטריך לכמה דינים ול"ש בזה אין היקש למחצה דבאמת נקנית בשטר שיש בו ש"פ כמו דיוציא אלא דבלא"ה מקודשת מדין כסף. גם אם איתא דצריכים ראי' לזה יקשה לרב יוסף דס"ל לקמן ד"ז ע"ב דבכסף מידי דקייץ בעי' ולל"ב אף באמר כ"ד הכי הוא א"כ אצטריך שפיר לקנין שטר ביש בו ש"פ אלא דלא שמו אותו תחלה דאין שם כסף עלה בזה נקנית בשטר דיש בו שיעור נתינה כיון דבאמת היא ש"פ. גם יקשה לר"מ דס"ל ע"ח כרתי ומצד כסף היה צריך שיהיה בפני ב' עדים זולת לשיטת ר"ת דלר"מ צריך ג"כ למסרו בעדים. אבל הא הרי"ף לא ס"ל כן וס"ל דאף לר"א אף ע"מ כרתי.
בר"ן שם וכי לזה הוצרכנו והא איתקיש הוי' ליציאה וכו' דהא קיימא לן בפ' המביא תניין, ואיני מבין כראוי דמה בכך דהדין מפורש בגיטין הא גם בקדושין מפורש כן בברייתא אלא דבאנו לידי לימוד לדין זה דדילמא כל ספר מקנה בעי' ש"פ. וא"כ י"ל דגם בגיטין לא ידעינן אלא מכח ההוכחה דשטר קדושין ל"צ שיהא ש"פ וילפי' יציאה מהוי' גם היסוד הרי"ף ס"ל דבעי' הוכחות דשטר ל"צ שיהא ש"פ הא להרי"ף לשיטתו דס"ל סוף גיטין דאף ע"מ כרתי וא"צ שימסור לה השטר בעדים, א"כ איבעי ההוכחה דנ"מ בקנין שטר דמוסר לה שלא בעדים.
דף ד.
וצריכא דאי כתב רחמנא קדושיה לאביה כו', אבל מע"י, משום דמתזנא מיני', [ואע"ג דאין האב חייב לזונה, דרך האב לזונה תוס' גיטין דמ"ז ע"ב ד"ה ולביתך]. קשה לי איך יהא אפשר ללמוד מע"י מכסף קדושיה הא באמת אביה מקבל קדושיה וא"כ הכסף קדושיה מצד עצמותו הוא לו כדאמרינן השתא אביה מקבל קדושיה, אבל מע"י דיזכה אביה בשלה לא ידעינן, וצע"ג.
תוד"ה בא זה וכו' דאילו בבוגרת אין האב זכאי בקידושין. ק"ל הא אם מוקמי' ויצאה חינם לבוגרת א"כ מוכח דהאב יכול למכרה גם בבגרות דהא לנערות ל"צ קרא דהשתא זבוני מזבין לה וכ"כ להדי' בת"י בכתובות דף מ"ו וא"כ לאותו ס"ד נימא באמת מקרא דיש כסף לאדון אחר דיכול לקדשה בבוגרת דהא לא מצינו דא"י לקדשה אלא דמצינו בהפרת נדרים דויצאה מרשותו בבוגרת ועיין כתובות דף ל"ט ע"א בתוס' וא"כ להך ס"ד כיון דמצינו דהיא ברשות האב למע"י דילמא ג"כ לקידושין וצ"ע.
ואך זהו קשי' דאיך נדרוש יציאה דכוותה הא לא דמי' הך יציאה וכו' ושינויי הש"ס דלהפרת נדרים מיהא נפקא מרשותי' ואי מיירי בבוגרת בלאו הקדושי' יצאה מרשותו לענין הפרת נדרים.
תד"ה בגרות וכו' וא"ת מיתת האב תוכיח. ק"ל דהק"ו היא על שינוי הגוף שיפעל כסימנ' משא"כ מיתת אב דל"ש כל זה ואיך יפעול מיתת האב לאדון דהוא תרי גופי' וסימני' ובוגרת הוי באותו גוף וצ"ע.
תוד"ה דלא אתיא סימני נערות כו' וא"ת ובקטנות כו' תמוה לי דמאי הקשו הא י"ל בפשוטו דנולד מקצת סימן סריס בקטנותה דהי' מהדין דאינו יכול למוכרה כיון דיצאה מהרוב והיא בספק סריס (ועי' חי' יבמות דף פ'. ובתורעק"א נדה אות כ"ז).
דף ד:
גמ' א"ר אשי כו' מעיקרא דדינא פירכא, תמורה כ"ח ע"ב.
שם ובעלה מלמד שנקנית בביאה כו' ועי' תו' שהקשו וא"ת ליליף מגז"ש כו'. בשער המלך בפ"א מהלכות אישות הלכה ב' כתב וז"ל בד"ה ודע שהתוס' ז"ל ביבמות נ"ה ע"ב ד"ה קיחה כו' ועוי"ל דאי לאו ובעלה כו' אלא הוה מוקמינן וכו' וראיתי למו"ה ז"ל בספר לשון ערומים וכו' שהקשה על תירוצם דא"כ היכי קתני בברייתא דידן והלא דין הוא ומה יבמה שאינה נקנית בכסף נקנית בביאה זו שנקנית בכסף וכו' והלא אי לא כתיב ובעלה הוה מוקמינן כי יקח בקידושי ביאה ולא הוה ידעינן שאשה נקנית בכסף כי היכי דנעביד קו"ח מיבמה וכו' ואחר המחילה רבה וכו' ותיובתא רבה לא חזינא וכו', וכתב ע"ז רבינו וז"ל גם לקושיא זו ולתירוצו של המחבר ז"ל כיוונתי בעזה"י, אך עדיין יש לפקפק דמ"מ מאי פריך הש"ס והלא דין הוא, הא אי לא כתב ובעלה היינו יודעין קנין כסף מויצאה חינם וקנין ביאה מקל וחומר דיבמה, והקרא דכי יקח ולא כי תקח ממאי דילפינן משדה עפרון לענין זה דבכסף בעינן לא כי תקח, דילמא קאי אביאה ולאורויי דבביאה כי יקח, וממילא יותר הי' מסתבר לדרוש קיחה קיחה דעריות וכמ"ש תוס' ולא הי' נשמע דבכסף בעינן כי יקח ולא כי תקח, ולזה הערוני בחורי חמד נ"י ועיין.
עוד כתב בשעה"מ שם סד"ה אך אכתי מההיא וכו' ועוד יש לומר עפ"י מ"ש תוס' וכו' דכיון דעיקר ביאה אית לן למילף מקו"ח דיבמה תו ליכא למימר דיו דאינה נקנית אלא בביאה שיש בו קושי כיון דאיכא גז"ש דקיחה קיחה מעריות ודאי אית לן למימר אהני קו"ח ואהני גז"ש כנ"ל, וכתב ע"ז רבינו וז"ל ועדיין יש לעמוד דלאביי תקשה הברייתא דשמעתין דכי יקח אין קיחה אלא בכסף והלא דין הוא ומה אמה העברי' וכו' יבמה תוכיח, הא יש ללמוד הקו"ח מה אמה העברי' שאינה נקנית בביאה כלל נקנית בכסף, אשה שנקנית בביאה אפילו באבר מת לא כל שכן שנקנית בכסף, ובזה לא שייך יבמה תוכיח דהא יבמה אינה נקנית באבר מת.
תוד"ה מעיקרא דדינא. עיין מהרש"א. והא דלא ילפי' באמת דאשה נקנית בחזקה בק"ו משפ"כ די"ל מה לש"כ דנקנית בחליפין וחליפין גופי' ליכא למילף דיש לומר מה לש"כ דיוצאת בחליפין. ואולם ק' לי לקמן דט"ז לכי אהני אם אחרת הא אם נידון דניקנית בקנין עבדים בחזקה תהיה אשה ג"כ נקנית בחזקה בק"ו מאמה דאינה נקנית בביאה ושטר ק"ו לאשה ויהי' לענין זה דומה לאחרת. גם ק"ל לפי גירסת תוס' לעיל דלא מצינו באשה קנין חליפין א"כ אימא דקרא אתי לרבות קנין וחליפין.
תוד"ה אמה העברי' תוכיח (עי' מש"כ רבינו להלן דף ט' ע"ב).
תוד"ה מה ליבמה וכו'. עיין מהרש"א הא דלא ילפי' ביאה מכסף די"ל מה לכסף שקונה בו אמה עבריה, ויש לעיין דעדיין ק' למ"ל הגז"ש קיחה קיחה דהעראה קונה באשה נילף תחילת ביאה בק"ו מכסף ואי דמה לכסף שקונה בו אמה העבריה נימא סוף ביאה תוכיח דא"ק באמה וקונה באשה וצ"ע.
מ"ש מעכ"ת דיש לחוש להפוסקים דסברי חופה קונה, זה אינו רק באומר ה"א מקודשת לי בחופה זו, אבל בלא אמר לא, ובפרט עתה דכ"ע מקדשי תחת החופה בטבעת הרי דמסתמא אין מקדשין בחופה, ומעולם לא שמענו דאם אחר כיסוי הינומא או כשעומדים בחופה אם חוזרים דיצטרכו גט, והרי הנהוג לברך ברכת אירוסין קודם אירוסין משום עובר לעשייתן והו"ל לנהוג לקדש קודם ההכנסה לחופה, דאם חופה היא קנין, אין הברכה עובר לעשייתן א"ו דאין דעתם על קדושי חופה, א"כ במה שיש לדון בזה, דהא הרמ"א פסק סי' רס"ח דבנפל קונה לו ד' אמות, ולא אמרינן גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני ולא בד"א, והנ"י כתב דאף למ"ד דאמרינן כן, היינו לגבי ד"א דהוא תקנת חז"ל הוי כמו אי אפשי בתקנת חכמים, אבל בחצר דאורייתא לא דבנפל קונה לו חצירו, ולכאורה קשה מההיא דסי' רע"ה סק"א בהגהה, דגם אבנים לא קנה בהגבהה דלא כוון לזכות בהם רק בבנין, הרי דבלא כוון לא קנה, וצ"ל לחלק דבבונה בנכסי הגר דלא כוון לזכות רק אחר הבניין א"כ מקודם לזה לא כוון לקנות כלל, בזה באמת לא קנה אף בקנין דאורייתא, כיון דבאותו שעה לא נתכוון לקנותו, אבל בנפל כיון דעתה רוצה לקנות אלא דהוא רוצה לקנות בנפילה בזה כיון דסוף סוף רוצה לקנות עתה קנה בד"א או בחצירו, ובאמת כשהוא רץ ליפול על החפץ וקודם שנפל על החפץ מהני קדם אחר וזכה דרגע קודם הנפילה הוי כמו לא נתכוון לקנות כלל.
ולפ"ז י"ל דהתינח מה שיכולים לחזור אחר כיסוי הינומא, וכן תוך החופה קודם קדושין, כיון דכוונתם לקדש בכסף, וא"כ מקודם נתינת הכסף הוי כלא נתכוונו לקנות כלל, אבל מ"מ נימא דין חדש, דאם מקדש תחת החופה בכסף פחות מש"פ והיא מתרצית נהי דמ"מ לא הוי קדושי כסף, בזה נימא דבאותו רגע דמתכוונים לקנין קדושי כסף בפחות מש"פ הוי כנפילה דאין קנין, ומ"מ קונה בחופה כיון דמתכוונים לקדושין, ממילא הוי חופה קדושין.
ובאמת במה שדנתי דאם מקדשה בכסף תחת החופה דאף דלא היה ש"פ דמקודשת בחופה, דהכסף דפחות מש"פ הוי כמו נפילה, וחופה הוי קנין, ויש לעיין דא"כ במלוה ופרוטה דתליא אי דעתה בפרוטה, וכן בההיא דקדושין בשמין את הנייר (דף מ"ח) דנקטו כולם הטעם דדעתה אנייר, ולפי הסוברים דל"ג ורבנן מספקא להו, דהא פליגי ר"מ וחכמים, דר"מ ס"ל דאין דעתה אנייר [ועיין תוס' קדושין (דף ז' ע"ב ד"ה ורי"א ומהרש"א שם) ותמצית דבריו דמ"ש תוס' שמין את הנייר משמע אח"כ היינו דאלו שמו תחילה, הא חזינן דדעתה אנייר ומ"ט דר"מ, הרי דס"ל ג"כ דטעמא דר"מ דלא ס"ל דעתה אנייר] והא בלאו דעתה אנייר נימא בשעה שרוצים בקדושי שטר מתקדשה בפרוטה מעצמו בלא דעתה לכך, ומזה הי' נראה דלא אמרינן כן רק במציאה דל"צ דעת מקנה, בזה מעצמו קנה בחצר, אבל לא בקדושין, דבעינן דעת מקנה.
ואולי יש לחלק דקנין כסף לא הוי ממילא כמו בשטר אירוסין דהרי מצינו ריש קדושין דאשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה, ועיין בתוס' דגנאי לה בכך, ועיין במהרש"א שם דבשארי קנינים חזקה ושטר לא שייך כן, והיינו דאם מקדשה בכסף גנאי לה שהיא אינו ש"פ, וא"כ י"ל דכמה פעמים אין רצונה לקדש אף בפרוטה, וביותר מכן דלא יהא נראה דשומא דידה בכך וכך ומתזלא למכור עצמה במיעוט הזה, א"כ י"ל דמש"ה אם אין דעתה אנייר לא חייל ממילא קדושי הנייר, דאולי מקפדת בכך, ואינה רוצה למכור עצמה בכסף זה וניחא לה יותר בלא מחיר, וכן במלוה ופרוטה רצונה דוקא בסך הרבה, מ"מ דמי הקידושין הוי רק בפרוטה, ואידך דמלוה הוי כמו תנאי דג"כ לה גנאי להתקדש במעט זה, וכמו שמקדש בפחות משוה פרוטה ע"מ שיתן לה אלף כסף, אף דמקבלת הרבה מ"מ גנאי לה שתפיסת הקדושין דהיינו המכירה יהי' במעט, וא"כ זהו הכל בכסף, אבל בחופה שפיר י"ל דעצמו מתקדשה בשעה שמקבלת הכסף.
ועדיין יש לעיין במקדש במלוה ובעל למ"ד דא"צ גט דמטעי טעי ולא בעל לשם קדושין, הא מ"מ כיון דרצונם בקדושין לקני ביאה מעצמו, ומכ"ש בבעל מיד כמ"ש הרי"ף שם דלישנא ובעל משמע מיד הוי כמו עסוקים בענין קדושין ולהוי מעצמו הקדושין, ובזה הי' מקום לומר דבאותו רגע דבעל כיון דסברי דכבר מקודשת לי', ואינו חושבים לשום קנין באותו רגע לא מהני, דדוקא ברגע דרוצה לקנות בנפילה קונה חצר, אבל ברגע שאין דעתם על קנין דחושבים שהם קנין מכבר לא מיקני ממילא, ודומה להעודר בנכסי הגר וסבר שהוא שלו. (ועי' עוד בכל זה בתשו' ח"ב סי' נ"ה נ"ו).
[תד"ה מעיקרא דדינא. ע' מהרש"א, והוא דוחק, דנרא' ברור דהך כללא דהיכא דמפרך ק"ו ל"א דיו היינו דיו אסוף דינא, כמו בקרן ברשות הניזק דעכ"פ ילפי' דקרן ברשות הניזק דינו כמו שן ורגל, אבל הכא איך נלמוד בק"ו דבר שאינו במלמד עצמו, דנלמד אשה מאמה העברי' ויהי' אשה עדיפ' מינה דתתקדש בפרוטה. ובעיקר קושי' המהרש"א י"ל, דלאו דוקא נקטו הק"ו מאמה העברי' די"ל דהק"ו מש"כ.
ועל תירוץ התוס' יש לעיין, דתקשי לפי האמת, דנילף קדושי' בב' פרוטות מאמה העברי' בהיקש ואח"כ נילף פרוטה א' בק"ו מביאה מש"כ, ואי דמה לביאה שקונה ביבמה, נימא כסף ב' פרוטות [יוכיח], ואי דמה לכסף ב"פ דקונה באמה העברי', ביאה יוכיח, ואי דב"פ מקרי הנאה מרובה לגבי פרוטה א', נימא שטר יוכיח, ונילף מתלתא מכסף ב"פ וביאה ושטר, ובזה ל"ש מה להנך שישנן בע"כ לשיטת תוס' בסמוך [דף ה', ד"ה שכן] דע"כ היינו יעוד, וזהו שייך גם בפרוטה, דהא קדושי יעוד בפרוטה א'. ואף לרש"י דמכירת אמה העברי' מקרי בע"כ, מ"מ הא לרש"י בודאי לית' להך תירוצא, (דע"כ) [דא"כ] איך אמרי' כסף באישות מיהא לא אשכחן, ק' ממנ"פ הא גם באישות אשכחן עכ"פ בב"פ דיכול לקדש בתו קטנה בע"כ, ואי דעכ"פ בפרוטה א' ליכא בע"כ, א"כ בלא"ה לשני כסף פרוטה א' מיהא לא אשכחן דהא בקנית אמה העברי' בעי ב' פרוטות, והוא ברור דלשיטת רש"י אין התחלה לתירוץ זה דתוס', וגם לשיטת תוס' צ"ע.]
דף ה.
אמר אביי יאמרו כסף, קשה לי לאביי דלא דריש המיעוט א"כ יקשה לדידי' שתהי' יוצאת בחליצה, ואפשר דאביי לא רצה לומר מקרא דוכתב דדלמא דרשי' איפכא דאין מקדשת בכתיבה כיון דבאמת איכא ק"ו דאשה יוצאה בחליצה וגם גז"ש דויצאה והיתה לענין כסף מה"ת נימא דהמיעוט דאינה מתגרשת בדבר א' לסתור הק"ו דחליצה וההיקש בכסף נדרוש יותר המיעוט דאין מתקדשת בשטר למעט רק ההיתר דויצאה והיתה, וזה אמר אביי דמסבר' אינו יוצא' בכסף, וא"כ אם וכתב ממעט קדושי שטר סותר רק להיקש דויצאה ואם קאי למעט חליצה סותר הק"ו, עדיף יותר למעט חליצה לסתור הק"ו ממה דנוקי לסתור ההיקש או כיון דבין כך ובין כך רק סותרים רק חד מילתא ס"ל לאביי ג"כ הסברא קאי בגרושין וממעט גרושין, אבל לענין לסתור תרתי ק"ו והיקשא הי' עדיף למעט קדושין ולסתור רק חדא, ודו"ק. (ועי' לעיל ג' ע"ב).
תוד"ה ומנין שאף בשטר כיון דלר"ח אב כותב. ק"ל אדרבא נילף מיני' ג"כ דאב כותב כמו במכירה ואי דילפי' מויצאה והיתה הא עדיין לא ידעי' מהיקישא זו, ואי דילפי' הויות אהדדי דכמו שכסף הוא נותן נימא באמת דתרווייהו מהני אב כותב והוא כותב.
תוד"ה שכן פודין וכו' מה לקרקע שכן קונין מטלטלין אגבן. עי' ב"ק דף י"ב ע"א תוס' ד"ה אנא מתניתא. (ועי"ש מה שכ' רבינו בזה ועי' עוד לעיל ב' א' מ"ש שם).
ובדברי תוספות תמוה לי דעדיין יקשה דנלמוד בקו"ח מעבדי' בתורת כסף דבזה ליכא שום פירכא דהא אין קונין בהם מטלטלין באגב כיון דניידי כדאיתא בב"ק דף י"א, וגם אין פודין בהם הקדשות כדאמרינן יצאו עבדים דהוקשו לקרקעות וצע"ג.
תוד"ה שכן ישנה בע"כ וכו' שהאדון מייעד בע"כ. ק"ל לרבנן דריב"י דקי"ל כן דמעות ראשונות לקדושי' ניתנו ומבואר בסוגי' דלקמן די"ט ע"ב דהוי כאומר מעכשיו ולהוי היעוד אם ירצה האדון ואם מייעד' חלה קידושי' למפרע וא"כ לא מקרי בע"כ דהא האב קדשה לו מיד בשעת מכירה ומה שהאדון מייעדה הוי רק כמו קיום תנאי דבכ"מ הוי בע"כ. וצע"ג.
[תוד"ה שכן פודים, וא"ת ונימא ק"ו מקרקעות וכו'. ונל"ל עם מה שהקשה תוס' במתני' דמנ"ל בקדושין דשוה כסף ככסף, ואמרתי עפ"י דברי תוס' דף ד' ע"ב ד"ה מה לאמה ובמהרש"א שם, וא"כ י"ל דילפי שוה כסף בק"ו מביאה, מה ביאה דאינו קונה באמה עברי' ש"כ קונה אותה, ביאה שקונה באשה מכ"ש דש"כ קונה אותה. ואי דמה לביאה שקונה ביבמה, כסף עצמו יוכיח דא"ק ביבמה וקונה באשה. ואי דמה כסף עצמו שפודי' בן הקדש ומ"ש, ביאה יוכיח, ואי דמה להנך דהנאתן מרובה, דאפשר דכסף עצמו הנאתו מרובה משוה כסף, מ"מ י"ל שטר יוכיח, באופן דילפי' ש"כ מכסף ושטר וביאה. וכ"ז למסקנא דידעי' שטר, אבל לס"ד גם כסף לא ידעי' כסף עצמו, ושפיר פרכי' מה לכסף שפודין בו, ומיושב קו' תוס'.
ובתירוצם של תוס' דמה לקרקע שקונים אגבה מטלטלי', קשה לי, ללישנא בתרא בב"ק י"ב. דלכ"ע עבדא כמטלטלי דמי, יקשה מהך בריית', דנלמד מעבד בתורת כסף דמכניס, דאין פודי' בו ואין קוני' אגבו מטלטלי'. [כמבואר בב"ק שם]. וכמו כן קשה דנלמוד בק"ו משט"ח דאחרים דאינו מוציא ומכניס, דהא אין פודין בשטרות, וצ"ע. גם דברי תוס' דכאן סותרים לדבריהם בב"ק שם [ע"א תוד"ה אלא מתניתא] דס"ל קנין אגב לאו דאורייתא, וליכא פירכא.
גם קשה לי לר' יוחנן דס"ל דלכ"ע ד"ת מעות קונות יקשה מהך בריית', דאמאי נקט הפרכ' שפודי' בו, דע"ז קשה נלמוד מקרקע, וצריכי' לפרכא אחרת שקוני' בו מטלטלי', ומתרתי דקרקע ומטלטלי', שכן הנאתן מרובה כמ"ש המהרש"א, לנקוט הפרכא בקיצור מה לכסף שקוני' בו מטלטלי', דזהו שייך גם על כסף של קרקע ומטלטלי', שבכולם אם נותן בתורת דמי' קונים בהם מטלטלי', וצלע"ג.
ובעיקר קושיתם אינה חזקה כ"כ, די"ל דהך ברייתא אתי כר' דפודים בעבדים וקרקעות דדרשי' רבוי ומעוט.]
דף ה:
מילתא דכתיבא וכו' (עי' מ"ש לעיל ג' ע"ב).
שם אבל היא שנתנה ואמרה. עי' ר"ן נדרים ל' ע"א.
שם מתקיף לה ר"פ טעמא דנתן הוא ואמר הוא הא נתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת וכו' אלא ה"ק וכו' ואב"א נתן הוא ואמר הוא מקודשת נתנה היא ואמרה היא אינה מקודשת נתן הוא ואמרה היא ספיקא היא וחיישינן מדרבנן, הנה הטור (באה"ע סי' כ"ז) כתב בשם הרמ"ה בנתן הוא ואמרה היא (דהוי ספק קידושין כדאיתא בשמעתין) אם ענה הבעל ואמר הן דהוי ודאי קידושין, ובמשנה למלך (פ"ג הל"ב מאישות) העלה דזהו רק אם נפרש דספיקא הוי היינו אם נתן הבעל לשם קידושין או לשם מתנה אבל אם נפרש דהספק הוא כיון שנגמר בדיבורה הוי כל תלקח, גם עניית הבעל הן לא מהני ע"ש. ולפמ"ש הדרישה בחו"מ (סי' ק"צ) בדעת הטור שכ' בתן מנה לפלוני ויהי' שדי מכורה לך צריך שיאמר הלוקח שדך מכורה במה שאתן וכו', ואח"כ בנתן המוכר לאדם חשוב ואמר שדי מכורה בההוא הנאה דאת מקבל ממנו לא כתב הטור שיאמר הלוקח שדך מכורה בההוא הנאה שאני מקבל ממך כמו גבי קידושין, וכ' הדרישה דדוקא בתן מנה לפלוני דאין הנתינה בין המוכר ללוקח מש"ה בסתם אפשר שנתן לפלוני במתנה בלתי צוואתו, אבל באדם חשוב דנתן הנאת הקבלה להמוכר והוא אמר שקבלתם לשם מכירה והוא שתק נראה שהוא מסכים לדברי המקבל ההנאה ע"ש, הרי להדיא גם בנתן הוא ואמרה היא אין סברא שנותן לשם מתנה כיון דהיא אמרה שמקבלת לשם קידושין והוא נתן לה הוי כמסכים, וע"כ הא דבקידושין ספיקא הוי היינו דשמא דומה לכי תקח וא"כ נסתרו דברי המל"מ.
ומתוך דברי הדרישה הנ"ל יש לסתור גם מה שהעלו הע"י והדרישה מתוך דברי תוס' דבנתנה היא ואמרה היא באדם חשוב אף ספיקא [לא הוי] ולא מחשבינן לנתן הוא ואמרה היא אף שהוא אדם חשוב לא מחשיב נתן הוא רק באומר שאינו מקבל בחנם ע"ש, וראייתם חזקה מתוס' [בשמעתין ד"ה הא נתן כו'] אבל מדברי הטור נ"ל דאינו סובר כן לפי היסוד של הדרישה הנ"ל שהרי במכירה מהני בנתן המוכר לאדם חשוב ואמר המוכר אף שלא אמר הלוקח, הרי דמחשיב קבלתו של האדם חשוב לנתינה אף בלתי אמירתו וא"כ הא דבעינן בקדושין אמירתו היינו מטעם כי תלקח וא"כ ממילא הוא בכלל ספיקא של נתן הוא ואמרה היא. והוא ברור.
במל"מ פ"ג ה"ב מאישות דטעמא דמספק"ל בנתן הוא ואמרה היא היינו משום כו', היינו דמספקינן אם שתיקה דידי' מיחשב לרצון כמו שתיקה דידה או דדוקא שתיקה דמקבל המעות מוכח דמתרצה אבל לא שתיקה דהנותן, אבל ק"ל דלפ"ז למאי צריך לשנויי דנתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי לימא דדיוקא דרישא דבזה ודאי אינה מקודשת דשתיקה דידי' אינו מוכח לרצון והא דקתני סיפא (נתן) [נתנה] היא היינו דהוי רבותא דלא מבעי' נתן הוא דאין רואין שהוא מרוצה לקידושין אלא אפי' נתנה היא ואמרה היא דקבל הממון ממנה מוכח דמסכים לקידושין מ"מ אינה מקודשת מגזה"כ דיקח ולא תקח, וצ"ע.
שם ספיקא היא וחיישינן מדרבנן (עמ"ש בזה לק' ס"ה).
תוד"ה חופה וכו' (עי' מ"ש לעיל ג' א' בתוד"ה ואשה).
בר"ן לפיכך אני מסתפק בכל ספק קידושין דאפשר דמדאורייתא שרי, די"ל דאוקמי אשה על חזקתה דמ"ש מכל תיקו דממונא דאמרינן העמד ממון על חזקתו, והסכימו כל הפוסקים דאפי' תקפו התובע מפקעינן מידו עכ"ל. ונראה לפענ"ד דהר"ן בא לשלול מה דאפשר לומר דבנתנה היא ואמר הוא כיון דהוה ספיקא דדינא לא מוקמינן האשה בחזקת פנוי', [וכמ"ש בשו"ת ח"א סי' ל"ז] לזה הביא ראי' מדפסקו הפוסקים דבספיקא דדינא אי תפס מפקינן מיני' והטעם משום דמוקמינן אחזקת מר"ק, ואם איתא דבספיקא דדינא לא אזלינן בתר חזקת איסור והיתר ה"נ לא ניזל בתר חזקת מ"ק, וממילא א"א להוציא מן המוחזק דהוא התופס, ומש"ה לא הביא הר"ן ראי' מגופא דדינא דתקפו כהן דמוציאין דעיקר דיוקא דהר"ן ללמוד על ספיקא דדינא. (ועי' עוד בשו"ת שם).
דף ו.
במאי עסקינן אילימא בשאינו מדבר וכו' ואלא במדבר אע"ג דלא אמר לה נמי. אאב"ה זכורני שהקשה אאמ"ו הגאון נ"י. הא נ"מ בקדשה בשטר ונוסח השטר קידושין הי' בלשונות הללו, דאם אינם לשון קדושין, אף דידעה דהמכוון לקדושין מ"מ השטר הוי חספא, עוד הקשה, הא חזינן מדפריך בהקדמה דאמר שמואל הלכה כר' יוסי, משמע דלר' יהודא היה ניחא דמיירי במדבר עמה על עסקי קדושין ואף דשתק לא מהני, מ"מ מכח זה דדיבר עמה על עסקי קדושין מבינה שהוא לשון קדושין, א"כ עדיין מאי פרכינן דלמא מיירי בעסוקים מענין לענין באותו ענין דשתק לא מהני, ומ"מ עי"ז מבינה שהוא לשון קדושין דהא ל"ל דפסיקא לי' להש"ס מסברא דכל שהפסיק מקדושין אף שדיבר עמה מענין לענין הוא כמאן דליתא, כאילו לא עסק עמה מענין קדושין, דהא חזינן דר"א בר"ש ס"ל דמענין לענין אפילו לא פירש כלל מהני, א"כ דילמא לר' יוסי עכ"פ פעל דעל ידו מבינה שזה לשון קדושין.
קשה לי הא חזינן מדפריך בהקדמה דהלכה כר"י משמע דלר"י הי' ניחא דמיירי במדבר ואף דשתק לא מהני מ"מ מכח זה עכ"פ מבינה שהוא לשון קידושין א"כ מאי פרכי' דילמא מיירי בעסוקי' מענין לענין באותו ענין דהיכי דלא אמר כלל לא מהני אבל מ"מ מכח זה מבינה שהוא לשון קידושין ואי דפסיק' להש"ס מסברא דכל שהפסיק מקידושי' אף שדיבר מענין לענין הוי כמאן דליתא ואמרי' ממילא דאין מבינה הא חזי' דר"א ס"ל דמענין לענין אפילו לא אמר כלום מהני א"כ דלמא לר' יוסי עכ"פ פועל דמבינה וצע"ג.
שו"ע אבה"ע סי' כ"ז ס"ב, אם הבינה דבריו וכו'. מקור הדין ברשב"א ובהר"ן דאם אמרה אח"כ שהבינה דמהני, ולכאורה קשה מאד הא בשעת הקידושין לא היו העדים יודעין דמבינה ונתרצית וא"כ הוי קידושין בלא עדים וכמ"ש הרשב"א בקידושין גבי נתן הוא ואמרה היא דיש לחוש דבמתנה נתן ואף דאמר אח"כ דלשם קידושין מ"מ לא הוי עדים על הקידושין עיי"ש.
והנלע"ד דכיון דהעדים רואים שנותן לה לשם קידושין והתורה תלתה הקידושין בו כי יקח איש אשה, אלא דבעינן דעתה דבע"כ אינו יכול לקדשה וכיון שאמרה אח"כ דהיתה מרוצית לכך כיון דשורש הקידושין ראו העדים אף דלא ידעו הסכמתה מ"מ מיקרי עדי קידושין, ושאני בההיא דנתן הוא ואמרה היא דאם לשם מתנה נתן לא היה כאן ענין קידושין, דהא הקידושין הוא מהמקדש ואם נותן לשם מתנה לא היה ענין קידושין כלל מש"ה לא מיקרי עדי קידושין.
ובזה נ"ל לפרש כוונת הרשב"א בההיא דנתן הוא ואמרה היא דבתחילת דבריו כתב דשמא נמכח אמירתה הוי כי תקח, ובסוף סיים דהוי ספק שנתן לשם מתנה, והיינו דאי לאו כי תקח הא אפשר לומר דכל שנוטלת לשם קידושין הוי מעשה קידושין אלא דבעינן רצונו בכך, וא"כ אם הוא אמר אח"כ שנתן לקידושין, א"כ היה רצונו בכך היה מיקרי עדי קידושין דהא ראו לקיחתה לשם קידושין כמו בריצוי דידה כמש"ל, ולזה כ' מתחילה דהספק הוי שמא ג"כ בכלל כי תקח ולקיחתה לשם קידושין לא מקרי מעשה קידושין, אלא דאם היינו יודעין דלשם קידושין נותן הוי כאומר ה"א מקודשת לי, דהוי כעוסק באותו ענין דהוי כאומר ה"א מקודשת לי. אלא דחיישינן שמא נתן לשם מתנה ולא הי' כאן מעשה קידושין ולקיחתה לקידושין אינו כלום דהוי כי תקח, ומשו"ה אף שאמר אח"כ דנתן לשם קידושין מיקרי קידושין בלא עדים, ונכון לענ"ד.
ואם דבר עמה בעסק קידושין אבל לא (אמר) למי או שאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי ואח"כ אמר הרי את צלעתי נראה לעניות דעתי דהוי קידושין, דמכח דבריו תחילה מעסק הקידושין מבינה דצלעתי לשון קידושין וממילא ידעה דמקדשה לעצמו מלשון צלעתי דמדבר בעדו.
תו כתב רומ"פ דבחופה בלא דיבר עמה בעסקי קידושין ולא אמר ה"א מקודשת קנה דסתמא דש"ס חופה קונה משמע אמירה כלל, איני יודע רמז משמעות דגמרא קאמר ליסוד הקנין דחופה אם ידעינן דרוצה לקנות בזה וכדקתני מתני' אשה נקנית בכסף נימא ג"כ דסתמא קתני, ומ"ש רומ"פ ראי' מהד"מ סי' ל"ג דבביאה אף דלא אמר האמ"ל, וגם ראי' מגיטין פ"א מראו שנתייחדה, כ"ז אינו כלום, דהיסוד בגיטין כיון דאין דנין מכח חזקה דאין אדם עושה בב"ז, דדעתו ודאי לקידושין הוי כאמירה מפורש כיון דאין דנין כן על כוונתו וגלוי לכל, ודברי הד"מ היינו ג"כ להסוברים דפנוי הבא על הפנויה ג"כ אמרינן אא"ע בב"ז, ובעל לשם קידושין, זה הוי אמירה, ואינך פוסקים דדוקא במגרש אשתו ולנה בפונדק, אבל בפנויה דעלמא לא אמרינן כן, וממילא צריך שיאמר האמ"ל כמו בקידושי כסף, דאין חילוק בקידושי כסף לביאה רק היכי דשייך אא"ע בב"ז דהוי כאמירה. ומ"ש מעכ"ת דעידי יחוד הוי כעידי ביאה שבודאי אמר לה בשעת ביאה הא"מ בינה לבין עצמה, זה אינו, דאילו הוי צ"ל כן, בודאי הוי צ"ל כן בפני עדים עכ"ס. ובודאי האמת כן הוא, אבל הטעם דל"ש כלל שיאמר כיון דמעצמותו אנו דנין הביאה לשם קידושין מכח חזקה דאין אדם עושה בב"ז זהו עצמו הוי כאומר. (ועי' עוד בזה בשו"ת ח"ב סי' נ"ה נ"ו).
שם הי' מדבר וכו'. הרמב"ם בה"ח כתב דדוקא רצתה היא, ומ"מ בלשונות דהרי את חרופתי וכדומה לא הזכיר רק מדבר עמה על עסקי קידושין, ולא הזכיר שרצתה וגם לא על הפרט שעסוקים באותו ענין, ומזה נראה כיון דדיבר עמה על עסקי קידושין סגי, דעי"ז מבינה שדבריו אלו הם דברי קידושין, ובסוגיין דפרכינן אי במדבר עמה על עסקי קידושין אפילו לא אמר לה נמי, צ"ל דאם ברצתה ועסוקים באותו ענין מהני בנתן לה בשתיקה ממילא מהראוי להיות דבאומר בשעת מתן מעות לשונות דהם לשון קידושין, ושהיא ידעה ג"כ מזה אף בלא רצתה תחילה במפורש ואין עסוקים באותו ענין.
דף ו:
אפילו תרומה נמי לא. אאב"ה הקשה אאמ"ו הגאון נ"י לפמ"ש תוספות פ"ק דב"מ ו' דבכל מתנות כהונה אם כהן תופס זכה בו, וא"צ להחזיר לבעלים אלא טובת הנאה וכ"נ מרש"י בב"ק דף ס"ו ע"א ד"ה עד שתבעו, משמע דלמ"ד ט"ה אינו ממון א"צ להחזיר שום דבר לבעלים, וא"כ לרבא דהוא מרא דשמעתא ואיהו ס' בב"מ דף י"א גבי עישור שאני עתיד למוד דט"ה אינו ממון איך שייך בתרומה ע"מ להחזיר, הא אף אם לא יקיים התנאי ולא יחזיר יכול להחזיק בתרומה כיון דהוא תפוס בה, והניח בצ"ע.
דף ז.
גמ' וחזר ולקחה והקדישה. עי' גיטין מ"ג ע"ב תוספ' ד"ה גמרו.
תוד"ה וחזר ולקחה וכו'. ק"ל הא בפשיטות י"ל דאשמעי' דאע"ג דחזר ולקחה צריך דוקא והקדישה אבל מעצמו ל"א דלפשוט בכולה ועי' גיטין מ"ג ע"ב בתוס' ד"ה גמרו דטרחי דאמאי בעי' דוקא והקדישה ול"א מדעצמו פשטה הקדש בכולה וא"כ הוי חידוש גדול וצ"ע.
בהר"ן ד"ה איתמר נמי משמי' דרבא כו' דדוקא לענין קידושין גמירי מעבד. תמוה לי דאם אינו מסברא מנ"ל באמת דבעבד מהני ודילמא באמת מה דילפינן מקרא דוהפדה לא נפדתה דיוצא בכסף דלמא רק ע"י עצמו למאי דקי"ל דנותן לעבד ע"מ שייצא בו לחירות מהני. ומה דאמר רבא מדין ע"כ י"ל דרבא יליף הסברא ממה דמצינו מדין במתני' דע"כ יוצא בכסף ע"י אחרים אבל ללמוד זה מקרא לא ידעתי. גם הסברא דילפינן אמה מעבד הא הגז"ש רק לענין היציאות דחופשה לא ניתן לה דהיינו השטר אבל ללמוד קניינים זה מזה אינו במשמע ולמה לא נידון דאשה נקנית בחזקה דלה לה מאשה כנענית.
מ"ש אחי הגנ"י בענין טלי קידושיך מע"ג קרקע הא דמהני תן מנה לפלוני ואקדש לך היינו דהוי כנותן לשלוחה. לענ"ד אינו. דאף אם פלוני עכו"ם מהני. ולכמה פוסקים אף בזרוק לים מהני. אבל לענ"ד בפשוטו כיון דהוא במעש' דידי' נותן לה הנאת' מהני כמ"ש אחי נ"י בעצמו בענין רקוד לפני ולא ידעתי אמאי נטה מזה גבי תן לפלוני. ומ"ש אחי הגאון נ"י להקשות מהא דמהני קידושי' ע"י מעמ"ש, לענ"ד לק"מ דהא בדיבורו מקנה לה החוב ואין חילוק בין מקנה לה בדיבורו או במעשה כיון דההקנאה ממנו הוא ושאני טלי קידושין דבדיבורו לא נקנה לה והיא עושית הקנין. והרי הר"ן פ"ק דגיטין בסוגיא דמע"ג הוכיח ממה דלא מהני גט ע"י מע"ג ע"כ דבשטר לא תקנו מע"ג הרי דהיה ראוי דמהני גם בגט ולא מקרי טלי גיטיך.
דף ז:
גמרא בתר נותן ומקבל. עי' ב"מ צ"ו ע"א.
תוד"ה ורי"א, עי' מהרש"א ותמצית דבריו דמ"ש תוס' שמין את הנייר משמע אח"כ היינו דאלו שמו תחילה, הא חזינן דדעתה אנייר ומ"ט דר"מ, ומ"ש מהרש"א להגיה דצ"ל בתוס' התקדשי לי בשטר, והיינו למסקנא דמיירי בשטר אירוסין, נראה לענ"ד דכוונתו דלא ס"ל דמיירי בשט"ח, שפיר היינו יכולין לפרש דשמין תחילה, ופלוגתייהו דר"מ ורבנן, דר"מ ס"ל מלוה ופרוטה דעתה אמלוה ולזה הקשו רק ממסקנא דמיירי בשטר אירוסין, ומ"מ קשה לי, דלמה הוצרכו התוס' לדחוק בתירוצם דשמין הנייר היינו מעיקרא, ופלוגתייהו על הדיוק דאם לאו א"מ לאפוקי מסברא הא בפשוטו י"ל כיון דקושייתם רק למסקנא דמיירי בשטר אירוסין, הא י"ל דאוקמי זו להלכה דקיימא לן כרבה דלא צריך שומא, ושמין היינו אח"כ לר"י דצריך שומא ושמין מקודם ס"ל באמת דבשט"ח מיירי ופליגי במלוה ופרוטה.
דף ח.
גמ' מכסף מקנתו, עי' לק' י"ד ע"ב תוד"ה מוכר עצמו.
שם לא צריכא דיהבה ניהליה בליליא א"נ דאשתכח כו' וכן לק' י"א א' דקדשה בליליא. הרא"ם בתשו' ח"ב סי' ל"ו העלה דמדינא מדאורייתא גט שניתן בלילה אינו גט וכתב שם ומגמגם אני על הקידושין משום דכתיב ויצאה והיתה ויש צדדים בדבר, עכ"ל. נראה אופן ספיקתו, די"ל דלענין זה ל"ש היקישא ויצאה והיתה כיון דבגט עצמו לא כתיב קרא לפסול בו בלילה רק מסברא כיון דגובה כתובתה הוי כתחילת דין, וכיון דהסברא ליתא בקדושין ממילא אין לפוסלו, וסברא כזו כתב הפנ"י כתובות (דף ע"ג) לענין תנאי דאפשר לקיים ע"י שליח. עיי"ש. ובספר גט פשוט סי' קכ"ג תמה על הרא"ם דהא סוגיא ערוכה בקידושין דקדשה בלילה, עיי"ש. ולענ"ד יש לדחות, דהא עיקר יסודו דהרא"ם בגט כיון דקיימא לן כר"א ביבמות (דף ק"ד) דחלצה בלילה פסול דחליצה כתחילת דין, ה"נ גט הוי כתחילת דין, א"כ י"ל מה דאמרינן בקדושין ל"צ דיהבה ניהלה בלילה אי נמי דאשתכח וכו', היינו דלת"ק דר"א דיבמות דחליצה בלילה כשר דכגמר דין דמי, ממילא גם גט כשר בלילה, דמשכחת לה דיהבה בלילה, ולר"א עכ"פ משכחת דאשתכח ביני זוזי, וכן ההיא דדף י"א דאר"ז כי קאמינא דקדשה בלילה, י"ל דר"ז ס"ל להלכה כת"ק דר"א בחליצה, וכדס"ל ביבמות שם לרבה בר חייא קטוספאה, אח"ז ראיתי בספר שער המלך ריש הל' גירושין כתב לתרץ קושיית הג"פ הנ"ל, די"ל דהרא"ם ס"ל דבקידושי כסף לא מקשינן ליציאה, ומסתפק רק בקידושי שטר, ולפי הנ"ל אין הכרח די"ל דגם בקידושי כסף מספקא לי' (ועי' עוד בשו"ת ח"ב סי' ע"א).
תוד"ה אף שוה כסף לכאורה דומה דלא כר"י. ק"ל מסוגי' דלקמן י"ב ע"ב שלח ר"א בר הונא לר"י וכו' ואיצטריך גיטא כשמואל להך לישנא בתרא מה בכך דש"פ במדי הא מ"מ לא שמוה אותו ולא דקיץ ואפי' הוי ש"פ פה לא מהני ולל"ק י"ל דאמר בכל דהוא אבל לל"ב קשה וצ"ע.
שו"ע יו"ד סי' ס"א סעיף ח' נותנים אותם לכהנת וכו'. הנה בשאר מתנות כהונה כגון פדיון הבן וכדומה לא נתפרש דינו להדיא, ונראה דתליא בזה דלעולא דאמר כהן ואפי' כהנת במשמע אלא דבמנחה יש מיעוט דאהרן ובניו כתיבי, א"כ פדיון הבן וכדומה דמי למתנות ונותנים לכהנת אבל לראב"י דאמר דהוי מיעוט אחר מיעוט א"כ י"ל דדוקא במתנות דגלי קרא אבל לא בעלמא, וא"כ לפ"מ דאמרינן שם והלכתא כעולא, ממילא גם בשאר מתנות כהונה הכי הוא, זולת דנדחוק דהלכה כעולא ולא מטעמי', ובתוספות קידושין כתבו בחד תירוצא דרב כהנא שקיל פדיון הבן בשביל אשתו, ואפשר דמה"ט נקט רש"י בחולין בההיא דרב כהנא דאכיל בשביל אשתו דכהן אפילו כהנת משמע דמהיכן פסיקא לרש"י זה דילמא טעמי' כדראב"י דהוי מיעוט אחר מיעוט אלא דמההיא דקדושין דשקל סודרא לפדיון הבן מוכח דרב כהנא ס"ל דגם בשאר מתנות כן והיינו דסבר כעולא וכנ"ל, וראיתי בפ"י קידושין דתמה על תוספות הנ"ל דדוקא במתנות דגלי קרא אבל לא בעלמא, ונפלאתי דנהי דלראב"י הכי הוא אבל לעולא הא ליכא לימוד במתנות אלא מסברא דכהן אפילו כהנת משמע א"כ ה"נ בפדיון הבן א"כ י"ל דר"כ ס"ל כעולא, ולדינא צ"ע. שוב ראיתי שהרא"ש סוף בכורות ובת' הרשב"א סס"י תתל"ז כתבו בפדיון הבן דוקא לזכרים דכמו דאמרינן במנחה לאהרן ובניו כתיב ה"נ בפדיון הבן כתיב ונתת הכסף לאהרן ולבניו, וכ"כ הרמב"ם (פ"א מהל' בכורים ה"י) וכן העלה בת' הרדב"ז (סי' קצ"ו). (הג"ה ועי' חי' בכורות מ"ז).
דף ח:
תוד"ה תנם לאבא וכו' שהתחילה היא בדבר איכא למימר דדעתה להתקדש (וכן נוטה לשון רש"י). ולא זכיתי לעמוד בסוד קדושים מאי אירי' דהתחילה ומה זה לשון איכא למימר דדעתה להתקדש הא בפירוש אמרה ואקדש אני לך והו"ל לחלק בפשוטו דהתם אמרה ואתקדש אבל בתנם לאבא היא משטה בו וה' יאיר עיני.
[סלע של שניהם מהו. עי' בהרשב"א ור"ן דפירשו דשמא משאיל לה הסלע להתקדש בו. וקשה לי, במה תזכה בסלע שיהי' חצרה, הא בכל שכירות ושאלה לא מזכה רק בקנין, והא דכליו של לוקח ברשות מוכר בבעלה מוכר קלתות. [ב"ב פ"ה ב], היינו כיון דאינו מקפד ממילא הכלי שלה קונה לה, אבל לא מתורת קנין בחצר בעלה כמ"ש תוס' ב"ב [שם ד"ה כגון] וצע"ג.]
[שם, משכחת לי' שקדשה בשטר. לפמ"ש תוס' לעיל [דף ד: ד"ה מעיקרא] דהא דאיצטרי' קיחה קיחה ולא ילפי' בהקישא דאחרת, דא"כ הי' בעי' שתי פרוטות, א"כ הו"מ לשנויי דהו"א מה דילפי' מכי יקח דהיינו פרוטה א' זהו דוקא בהדי ביאה דבעי' ובעלה, ונערה המאורסה משכחת בב' פרוטות דילפי מאחרת.]
דף ט.
תוס' ד"ה והלכתא וכו' וא"ת אמאי איצטריך. עי' ברכות דף י"ב ע"ב ובמע"ד שם.
בא"ד דע"כ בכולי גמרא. וכן דעת רש"י עירובין דף נ"ב ע"ב ד"ה כמאן והרי"ף פ"ב דשבת דף ט"ו.
בסה"ד אע"ג דבכל דוכתא קי"ל כוותיה. ועי' מגילה ד' כ"א ע"ב תד"ה והלכתא.
דף ט:
א"ד הויות להדדי מקשינן (עי' מ"ש בזה לעיל ג' ב' בדברי הר"ן).
שם הו"א עד דמקדש והדר בעיל. ק"ל איך אפשר לומר כן דא"כ הה' למאי אתיא דל"ש למעט אמה דהא אפי' בכסף לחודא נקנית ואם נימא דר"י ס"ל דלא דרשי' המיעוט מן הה' רק אם ובעלה מיותר א"כ בלא"ה מצי לשנויא דמש"ה לא אמר ר"י הדרשא דר' ובעלה דיקשה מנ"ל למעט אמה כיון דאיצטריך לגופי' לזה נקט דרשא דבעולת בעל ואייתר ובעלה למעט אמה וצ"ע.
שם ההוא מיבעי לי' דזו נקנית בביאה ואין אחרת. ק"ל למ"ש תוס' לעיל ד"ד בד"ה אמה העבריה תוכיח דפירכת הש"ס שם והלא דין הוא היינו דנכתב ובעל ונדע דלדיוקא ולא אמה אתי' דלגופי' לא אצטריך דהוא ק"ו א"כ יקשה לפי האמת הקושי' על ר"י דלכתוב ובעל ולגופי' לא אצטריך דנפקא מבעולת בעל אע"כ דאתי' למעוטי, ואף אם נדחוק דר"י לא ס"ל הכי אלא דכיון דבא למעט אמה לא שייך לישנא דמיעוט רק אם כתיב ובעלה במפיק ה' דהוי כמו בה ולא באחרת מ"מ מאי פרכי' ולרבא דאמר קידושין שאין מסורין לביאה וכו' דילמא ס"ל כר"י דמבעולת בעל ילפי' קנין ביאה ומדכתיב בעל נדע דלמעוטי אמה ולמ"ל הה' אע"כ דובעל לגופי' לומר דאין מסורים לביאה לא הוי קדושי' והה' למעט אמה וצע"ג.
דף י.
גמ' אי נמי לכה"ג דקא קני בתולה. עיין יבמות דף נ"ט ע"א תוס' ד"ה הא לא.
תוד"ה כל ור"ת תי' וכו', מבואר מזה דלר"ת מנשיקה לבד מקריא בעולה דהא האיבעיא אם נשיקה קונה, ועלה אמרינן נ"מ לכה"ג דקני בתולה בביאה, ותמיהני א"כ מאי מקשה ביבמות (דף כ') אלא מן האירוסין ליתי עשה ולדחי ל"ת הא אנן קיימא לן דהעראה זו הכנסת עטרה וא"כ בשעה שקונה אותה היבם היא כבר בעולה מתחילת העראה והוי עשה ול"ת, ולכאורה היה נ"ל לומר דר"ת יסבור דבעולת עצמו רק דרבנן ובזה רציתי לפרש דברי תו' כתובות (דף ל' ד"ה א"ב בעולה וכו') ור"ת לא פירש כן, ואמרתי דכוונתם כיון דר"ת ע"כ סבר דליכא איסור דאורייתא בבעולת עצמו א"כ אין זה נ"מ לענין קנס אך עדיין לא נח דעתי דנהי דהוי רק דרבנן מ"מ ניחא דלא תתייבם דהא עשה דאורייתא לא דחי לעשה ול"ת דרבנן, כמו בשופר דאין חותכין בדבר שהוא משום שבות, ואמרינן עלה בר"ה (דף ל"ב ע"ב) מ"ט יו"ט עשה ול"ת וכו'. (אח"כ מצאתי קצת מראשית דברי בספר שעה"מ). (הג"ה קושיא זו הקשה בנו של רבינו, הגר"ש זצ"ל ומשום תשובת רבינו הצגנוה וז"ל רבינו).
מ"ש בני ר"י להקשות בתוס' קדושין (דף י') לתירוצא דר"ת וכו', לענ"ד מלבד די"ל דפרכת הש"ס דעכ"פ למ"ד העראה זו נשיקה יקשה ליתי עשה ולדחה ל"ת, גם י"ל דפרכת הש"ס למה דמבואר יבמות (דף נ"ט) דלר"מ בעולה שלא כדרכה מותרת לכ"ג א"כ אלמנה מן האירוסין לייבם אותה בביאה שלא כדרכה דליכא איסור בעולה, ורב דמשני מקרא דעלתה יבמתו אף דרב ס"ל ביבמות שם דנבעלה של"כ אסורה לכ"ג מ"מ הא אמרינן שם דלר"מ כשרה ורב דאמר כר"א א"כ י"ל דרוצה לתרץ על מתני' דסתם מתני' ר"מ ומה דמשנינן לבסוף גזירה ביאה ראשונה ולא משני אטו ביאה כדרכה, י"ל דהא בלא"ה צריכין להך גזירה על כל חייבי לאוין דקתני במתני' ולא מתייבמת, לזה נקט הך גזירה דמספיק על הכל, ויעויין בריטב"א שהוכיח כדברי הר"ן דיבמה נקנית בהעראה, דאל"כ מאי פריך באלמנה מן האירוסין ליתי עשה ולדחי ל"ת, הא מעידן העראה נעשית בעולה דסתם קאמר, והו"ל למפרך דיפרש לקנות בהעראה, ולא הקשה ברווחא דאמאי משני אטו ביאה שניה ול"ק אטו דלא יפרש לקנות בהעראה, והיינו כנ"ל דמשני הכא משום ח"ל, ונראה דגם כוונת הר"ן בהוכחה זו ע"ד שכ' הריטב"א דמסתימת פירכת הש"ס משמע אף ביבום סתם הוי ל"ת לחוד ודלא כהמ"ל דכ' בכוונת הר"ן מדלא משני אטו סתם, ומה"ט נלע"ד דלא תירצו כנ"ל דפרכת הש"ס דיבעול שלא כדרכה דהו"ל לפרש הכי, וא"כ זהו רק דקדוק חזק ולא קושי' חזקה על ר"ת אם יסבור דפרכת הש"ס דיבעול שלא כדרכה. (וע"ע חי' יבמות נ"ג ע"ב).
תד"ה ומקבל וכו' לבתו קטנה משנשאת. עיין ברש"י יבמות דף ק"ט ע"א ד"ה קטנה שהשיאה וסנהדרין דף י"ז ע"א ד"ה קנאה ולקמן מ"ג ע"ב ד"ה היא ואביה. (ועי' להלן מ"ג ב' מ"ש שם).
תד"ה וחייבי' הו"ל למימר אדעתא דהכי לא יבם. לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דאיך שייך ביבום לומר זה הא לא תלי' בדעת' ומעצמו קונה בביאה בין שוגג בין מזיד, וביותר ק' זה אלישנא דתוס' סנהדרין נ"ה עיי"ש.
גם ק' דמשמע דקושית הש"ס על יבום ג"כ הי' נכון דשמא היא איילונית ואינה זקוקה ליבום והוקשה להם רק על לשון הש"ס דנקט אדעתא דהכי לא קידשה. וק' לי הא על יבום ליכא לאקשוי' כלל כיון דהחידוש רק דהיבום דקטנה הוי קנין גמור והיא א"א א"כ י"ל דאחר בא עליה כשגדלה והביאה ב' שערות והחידוש רק דע"י יבום דקטנותה בת ג' נעשית א"א גמורה וצ"ע.
בא"ד במהרש"א אבל אין להקשות כו' (עי' חי' סנהדרין ס"ט).
דף י:
ומה שפחה כנענית שאין ביאה מאכיל בתרומה. תמוה לי דהא איכא למפרך מה לש"כ דחזקה וחליפי' מאכילתה משא"כ באשה. דהא ודאי ל"ל דגם חזקה וחליפי' נילף דהא איכא למפרך מה לש"כ דנקנית בחזקה וחליפין משא"כ באשה. וא"כ ממילא איכא למפרך כנ"ל. וכסף מביאה ליכא למילף כמ"ש המהרש"א ע"ש.
דף יא.
גמרא מאי אמרת לסטים מזויין או מוכתב למלכות. וע' בתוס'. ולחד תירוצא באמת בש"כ שנקנית בקנין ועדיין לא נתן הכסף אינה אוכלת בתרומה. וק"ל דהא בפשוטה יש לחלק בין אשה לש"כ דבאשה חיישי' למיעוט דליכא חזקה מסייע לרוב דדלמא נולדה במומים. אבל בש"כ דבודאי היה לו חזקה מבוררת דלא היה לסטים מזויין ומוכתב למלכות והוי חזקה ורובא מש"ה ל"ח. או בהיפך דבאשה חיישי' דהוי כעין סמוך מיעוטא לחזקה לחזקת פנויה וחזקת איסור בתרומה אבל בש"כ לגבי חזקת מרא קמא איכא חזקה מבוררת דלא היה מוכתב למלכות והוי חזקה להדי חזקה ואזלי' בתר רובא. (ועי' מש"כ רבינו בחי' כתובות על דברי תוס' אלו).
ובאמת יש לע' לדינא לפוסקים דקיימא לן סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר. א"כ גם נשואה קטנה שלא הביאה ב"ש ניחוש דלמא איילונית היא ול"ת בתרומה ואם מתה לא לטמא לה כהן דסמוך מיעוט דאיילונית לחזקת פנוי' ואיסור תרומה. וליכא למימר דהוי מיעוטא דמיעוטא, דא"כ אמאי חייש ר"מ שמא תמצא איילונית. וצ"ע.
ובלא"ה יש לע' לדינא בנשואה לכהן והיתה יותר מי"ב שנים ולא הביאה ב"ש די"ל דהוי חששא דאורייתא דבזה ליכא למיזל בתר רוב דהא יצאה מהרוב דרוב נשים יש להם ב"ש בסוף שנת י"ב. וע' בתוס' יבמות דכתבו להדיא דבאיכא חד סי' סריס גם רבנן מודו לר"מ דחיישינן שמא תמצא איילונית ע"ש. וא"כ אפשר גם בהך ריעותא דלא הביאה ב"ש. וצ"ע לדינא.
שם דקדשה בליליא. (עי' מ"ש לעיל ח' א').
תד"ה הנהו קלא אית להו. פי' הקונטרס וסבר וקבל. עיין גיטין דף פ"ו ע"א תד"ה מן עלולי מלכא.
דף יא:
גמ' ושל דבריהם כסף מדינה. עיין כתובות דף ס"ז ע"א תוד"ה אמר אביי.
דף יב.
חיישינן שמא ש"פ במדי כו' (עי' מש"כ לק' מ"ח א').
שם יתיב ר"ח וקמשער כו', עי' לק' (דף נ') בין פרוטה לפחות מש"פ, לא קיים להו לאנשי, ובאמת לענ"ד בההיא דכתובות (דף ע"ד ע"א) המקדש בפחות מש"פ ובעל דאמרינן בהא הוא דלא טעי, היינו דבר הידוע לכל דאין בו ש"פ שחסר הרבה מש"פ, אבל אי חסר מעט מש"פ הא אמרינן דטעי, ואולי הוא בכלל דברי הב"ש סי' ל"א ס"ק ל"א, ואולם יש לעיין לפ"ז מה פרכינן בקדושין ההוא גברא דאקדיש באבני כוחלא וכו' ואמר שמואל חיישינן, והא כיון דר"ח הוצרך לשער ודאי אין גלוי וניכר להדיא דאין בו ש"פ, מש"ה אם ישתכח דלא הוי ש"פ לא הוי קדושין דהוא נחית לודאי.
דף יב:
תוד"ה אם כו' וי"מ אם הקלנו בשבויה משום דליכא אלא איסור לאו כו' תמהני איך אפשר לומר כן והא בב"ב קל"ה א' באיכא סהדי במדנה"י דאית ליה אחי קאמר גם כן אם הקלו בשבויה ניקל בא"א (וגם שם פרשב"ם דאיכא איסור חנק וצ"ע) ומה איסור מיתה איכא התם והא היא אלמנה והחשש רק דהיא זקוקה ליבם ואסורה בלאו, וכ"כ ק"ל בתוס' יומא נ"ה ב' בד"ה השולח חטאתו, דדוקא במביא גט חיישינן למיתה משום חומרא דא"א, והא החשש רק דמת והגט בטל וזקוקה ליבם וא"כ אין כאן חשש א"א, (ועי' חי' גיטין כ"ח ע"א).
ע"ד המאורע נער אחד אמר לנערה קחי חפץ זה לפקדון, וכשבאתה לקחתו ואחזה בחפץ בעוד שהוא והיא אדוקין בחפץ, אמר לה הרי את מקודשת לי ושתקה ואח"כ העיד אחד שראה הטבעת מונח בקרקע וא"י אם זרקתו מיד או אח"כ או אמה באה ונטלתו מידה, וע"א העיד שזרקתו מיד שאמר בלע"ז ("זיא האט עס באלד אוועק גיווארפין" (השליכה אותה מיד תיכף) וגם היא אומרת כן.
מ"ש מעכ"ת נ"י בהחלט דנ"ד מקרי שעת מתן מעות, אני בעניי איני רואה הכרח לזה, די"ל כיון דלא עבדה מעשה דבשעה שסילק ידו דאז הוא שעת חלות הקדושין נשאר החפץ ממילא בידה ולא עשתה מעשה, י"ל דלא מקרי שעת מ"מ, ומה שתמך ידידי מעכ"ת נ"י יסודתו על דברי מהרי"ט (ח"ב דנ"ח) וז"ל מעכ"ת נ"י ויעויין שם במ"ש ואפשר לתרץ דברי העד וכו', וא"כ מבואר להדיא דמיקרי שעת מ"מ, דה"נ יכלה לרפות ידיה עכ"ל. לענ"ד אינו מוכרח, ואדרבא משם משמע בהיפוך ממ"ש המהרי"ט והכא אפילו א"י לנתקו אצלו כל שהיתה יכולה לסלק ידיה וישארו הקדושין בידו לא מיקרי שתיקה דלאחר מתן מעות, דטעמא דשתיקה לאחר מ"מ לאו כלום הוא, משום דסברה אי שדינא ליה מחייבינא ליה באחריותא, אבל זו שהיתה יכולה לסלק ידה וישאר בידו שלא יפול ע"ג קרקע ולא עבדה, אלמא דנתרצית בקידושין, עכ"ל, הרי דבא ללמד כיון דאמרינן דהו"ל למשדייה ומוכחינן מזה דנתרצית אלולי דסברה דתתחייב באחריות ממילא בזו דהיה בידה לעשות בענין דליכא חיוב אחריות, דהיינו לסלק ידה וישאר בידו מדלא עבדה כן הוי הוכחה דנתרצית, כמו הוכחה דהו"ל למשדייה, אבל אלו לא היינו דנין שתיקה להוכחה מדלא שדייה ה"נ לא היינו דנין להוכחה מדלא סילקה ידיה, ומ"ש מהרי"ט בלשונו לא מקרי שתיקה אחר מ"מ, היינו דאין בזה היתירא דשתיקה דאחר מ"מ כיון דטעמא דהתם דסברה אי שדינא וכו' ל"ש בזה, ומ"ש תחילה ויש לתרץ דברי העד וכו', דעד שלא סלק ידו לא מקרי נתינה כדאמרינן בהזורק וכו' היינו די"ל לתרץ דברי העד דמש"ה קוראו זה העד בדרך דאמר ואח"כ נתן, כיון דבעידן דאמר עדיין לא היה מקרי נתינה, אבל מ"מ כיון דלא עבדה מעשה לא הוי כהודאה ממש רק הוכחה דנתרצית כמו שתיקה דלאחר מתן מעות היכא דלא שייך הסברא דסברה אי שדינא וכו', אף די"ל דמ"ש מהרי"ט משתיקה דאחר מתן מעות דאמרינן הו"ל למשדייה, היינו דקאי על מ"ש והכא אפילו א"י לנתקו אצלו בזה דקודם אמירה שם נתינה עליו, מש"ה מיקרי אחר מ"מ אבל ביכול לנתקו אצלו י"ל דמיקרי שעת מ"מ ממש מ"מ אין הכרע די"ל מ"ש המהרי"ט והכא היינו לענין מעשה הקדושין אי הוי קדושין אפילו דאינו יכול לנתקו ור"ל דאין חילוק בין יכול לנתקו או לא דבכל ענין מקודשת מטעמא דהו"ל למשדייה בענין דליכא חיוב אחריות, דהיינו לסלק ידיה וישאר בידו.
ובאמת דברי המהרי"ט אלו שגבו ממני, במ"ש דיכול לנתקו לא הוי נתינה כדאמרינן בהזורק וכו', הא פ"ק דב"מ (דף ז') מבואר דמקרי נתינה אלא בגט שאני דבעי כריתות וליכא ומזה הטעם אף אי נימא כהנ"ל דביכול לנתקו מקרי שעת מתן מעות, עדיין יש לדון הא עכ"פ מה שבידה כפסוק דמי, ותליא בספיקו דמהר"ם טראני (ח"ב סי' רצ"א) במונה והולך בידה, ובאמצע אמר ה"א מקודשת לי באלו די"ל כיון דמקצת נתינה היה מקודם לא מקרי שעת מתן מעות ואם נדון דמקרי שעת מ"מ, ממילא גם בא"י לנתקו הכי דמה שבידו לא הוי נתינה, דאפי' אם היא יכולה לנתקו אצלה לא זכתה בשביל כך במה שבידו, וא"כ בין יכול לנתקו ובין א"י לנתקו מה שבידה הוי נתינה ומה שבידו לא הוי נתינה.
ומאד תמוהים לי בזה דברי תוס' כתובות (דף ל') ד"ה אי דיכול לאהדורי וכו' אע"ג דיכול לנתקו ולהביאו אצלו, דדוקא לענין גט וכו', אבל לענין זכיה אשכחן גבי טלית וכו', דנראה כאלו באו לדון מסברתם דשאני גט דבעי כריתות, ומכח הוכחה מדמיון מטלית שחציו על גבי קרקע, ולמאי הוצרכו לכך הא זהו סוגיא ערוכה בבא מציעא (דף ז' ע"א) וצ"ע.
מ"ש ידידי מעכ"ת נ"י להוכיח דמיקרי שעת מ"מ דאל"כ ממילא נכלל בסיפא דלאחר מ"מ היכי אמרינן עלה התם בתורת פקדון, הא בכה"ג דקודם גמר נתינה חזר מדבריו לא נעשה פקדון ולומר דנשי לאו דינא גמירי וסברה דהוי פקדון הא הריטב"א לא ניחא ליה לומר כך לר"ה דיסבור ג"כ דנשי לאו דינא גמירי עכ"ד, אומר אני ולטעמך, הא בהחזיק בידה בענין דאינה יכולה לרפות ידה בודאי לא מיקרי שעת מ"מ ונכלל בסיפא ויקשה כנ"ל.
אבל בעיקר הוכחת מעכ"ת דנקט כן בפשיטות דמדינא לא הוי פקדון כיון דחזר תוך כ"ד, לדידי היה נראה בפשיטות בהיפוך, דהוא לא חזר רק לקדש אותה ואם לא תתרצה לקדושין יהיה בידה בפקדון גם י"ל בענין נ"ד דבעוד שניהם אחוזים בחפץ אמר הרי את מקודשת לי, אינו נכלל בלישנא דרישא דלא הוי שעת מ"מ ממש וגם לא נכלל בלשון דסיפא, דלא הוי אחר מתן מעות ממש ומ"מ דיוקא דהברייתא לא סתרי אהדדי, די"ל למ"ש בהגהת ש"ע (סי' כ"ח ס"ד) גבי זרק לתוך חיקה וכו', הואיל ולא נתרצית תחילה לקדשה ליה משמע דבשדיך הוי קדושין אף דבשתיק אחר מתן מעות גם בשדיך לא הוי קדושין כדהוכיח הריטב"א מההיא דצפיתא דהוי כשדיך כיון דנתרצית מתחילה להתקדש בצפיתא, מ"מ בזרק לתוך חיקה כיון דהוי קצת שעת מ"מ עדיף, וכ"כ בס' המקנה שם א"כ י"ל דהכא בזה תליא בשדיך, והברייתא נקט מילתא דפסיקא בב' קצוות, דבשעת מ"מ ממש אף לא שדיך מקודשת, ולאחר מ"מ ממש אף בשדיך אינה מקודשת ומענין נ"ד לא מיירי דזהו פעמים מקודשת בשדיך ופעמים אינה מקודשת בלא שדיך, והיה מיושב בזה מה דקשה לכאורה כיון דצפיתא הוי כשדיך מהיכן למד רבא מהברייתא דכנסי סלע לפקדון, דילמא מיירי הברייתא בלא שדיך כאידך ברייתא דכנסי סלע לחוב, ולפי הנ"ל ניחא, דע"כ מיירי אף בשדיך.
ומ"ש מעכ"ת נ"י כיון דבאידך ברייתא דחוב מה דקתני אחר מ"מ אפי' אמרה אין אינה מקודשת, ע"כ מיירי אחר מ"מ ממש, דאלו אמר לה בעוד ששניהם אדוקים אמאי לא מהני אמרה אין, ודומיא דהכי מה דקתני בברייתא דפקדון מיירי ג"כ אחר מ"מ ממש, מלבד דלפי דברינו הנ"ל ממילא ניחא דבאמת מיירי אחר מ"מ ממש, ומ"מ שניהם אדוקים לא נכלל בכללא דרישא ולא מיירי הברייתא מזה, גם י"ל למ"ש הרא"ש ב"ב (דף קי"ד) דבשאר קנינים במשיכה ומסירה וכו' אין בהם חזרה אחר כ"ד, משמע דאפילו במסירה ומשיכה תכ"ד יכול לחזור, והב"י (סי' קצ"ה) מסתפק בזה והכריע דיכול לחזור, וכן נראה דעת הב"י להלכה מדברי הש"ע שם (ס"ס) ונפלאתי על הגאון המקנה (בסי' כ"ז ס"ב בהג"ה דבור המתחיל ובמקום דלא הוי קדושין) דכ' בפשיטות דבמכר ומתנה בקנין א"י לחזור תכ"ד, ובמחכ"ת אינו כן.
וא"כ בממנ"פ אם נידון כצידוד הב"י דא"י לחזור תכ"ד א"כ בההיא דכנסי סלע שאני חייב ליכי אף בב' אדוקים, מ"מ הקצת שבידה דכפסיק דמי וכנ"ל הוי פרעון, והוא מקדשה בכולו אינה מקודשת, א"כ אדרבא יש לדייק בהיפוך, כי היכי דבברייתא דחוב דקתני אחר מ"מ, היינו אפילו שניהם אדוקים בכלל, ה"נ בברייתא דפקדון, ולפי הכרעת הב"י דיכול לחזור תכ"ד ממילא נראה דאחר מ"מ דבברייתא דחוב, היינו עד אחר כ"ד, דאלו תוך כ"ד הא יכול לחזור מהקנאת הסלע לפרעון ולפרוע לה באחרת, אלא דהיא יכולה לתפסו בעד חובה, וכאלו מעולם לא אמר כנסי סלע שאני חייב, א"כ באמרה אין, מקודשת, דמתרצית שלא לתפוס בחובה, וממילא נעשה הסלע שלו ע"י חזרתו תוך כ"ד ומתקדשת בו, (היינו לכל הפוסקים זולת הרמב"ם דחזר ואמר היינו שחוזר ואומר שלא יהא לפרעון רק לקדושין), אע"כ דמיירי אחר כ"ד, א"כ ממילא ליכא דומיא, דבברייתא דחוב היינו אחר כ"ד, ובברייתא דפקדון גם תוך כ"ד אינה מקודשת.
והנה מ"ש מעכ"ת הגאון נ"י ביסוד הקדמתו דנ"ד מקרי שעת מ"מ בזה אף זרקתו מיד הוי קדושין דאף דבנטלה וזרקה תכ"ד בטלה הקדושין כמ"ש החכ"צ, מ"מ ע"כ הטעם לא משום דנטילה בשתיקה לא הוי הוכחה לריצוי דידה עד שמחזקת הקדושין בידה שיעור כ"ד ולא זרקתו, דדילמא נשי לאו דינא גמירי, וסברה דתתחייב באחריות אע"כ בנטילתה מיד הוי הסכמה והודאה, אלא דאם זרקתו תכ"ד הוי הוכחה בהיפוך ואגלאי דנטלתו ע"ד לזורקו, וכיון דבעי הוכחה בהיפוך, ממילא בנ"ד דזרקתו על ידי איום האם, אין כאן הוכחה וגילוי מילתא למפרע.
לענ"ד אינו מוכרח, דשפיר י"ל דלא נגמר הוכחת הריצוי עד שמחזקת בידה ואינה זורקתו תכ"ד, ואי דאח"כ יש לומר דלא זרקתו משום דסברה שתתחייב באחריות הא באנו לדון דלא נטלתו בדרך ריצוי לקידושין אלא ע"ד לזרקו, הרי חזינן דאינה חוששת להאחריות, והו"ל לזרוק באמת ולומר דבתחילה רצתה להכניס עצמה לחיוב אחריות, ואח"כ חזרה מדעתה בזה, זהו לא מסתבר, מש"ה הוי הוכחה דנתרצית.
אך מ"מ בפשוטו יותר נראה דנטילה הוי הודאה והסכמה מיד, אלא דאם זרקתו תכ"ד הוי גילוי למפרע דלא נטלתו לקדושין, ונ"מ לדינא דאם היינו דנין דהוכחה דריצוי לא נגמר עד אחר שיעבור כ"ד, א"כ היו צריכים שעידי קדושין לא ילכו משם עד אחר כ"ד, דהעדים צריכים להיות עדות של הריצוי דזהו מעשה הקדושין, אבל אם אמרינן דהנטילה בעצמותו דנין לרצוי, כ"ז שאין לנו הוכחה בהיפוך מכח הזריקה תכ"ד, א"כ הקדושין נגמרו מיד בעדים, אלא דמ"מ נ"ד י"ל דלא מיקרי שעת מ"מ וכמ"ש לעיל.
ואף די"ל כיון דממילא מכח דינא דנטלתו וזרקתו תכ"ד מוכחינן להסברא דהזריקה עושה גילוי למפרע, א"כ י"ל דכל שתיקה אחר מתן מעות ג"כ תיכף כששותקת רגע כמימרא הוי ריצוי, אלא דאם זרקתו תכ"ד הוי גלוי מלתא למפרע דלא נתרצתה, וכן יש לדייק קצת מדברי המהרי"ט לפי"מ שפירשנו דבריו דבא לדמות כי היכי דאמרינן דהו"ל דמשדייה ה"נ אמרינן הו"ל לרפות ידיה ומדלא נקט בפשוטו דהו"ל למשדיה ע"כ דבא לדון אף להפוסקים גבי צפיתא דאסא דאין חוששין לקדושין, דנשי לאו דינא גמירי, מ"מ בזה מקודשת, דהו"ל לרפות ידיה, והא מ"מ כיון דלא נגמר ההוכחה דריצוי שלה עד אחר כ"ד, שוב י"ל דסברה אי שדינא, וא"כ מה בכך דיכלה לרפות ידיה, הא מ"מ לא היה מתן מעות ולא נגמר הוכחה עד אחר שיעור כ"ד, ונימא דלא זרקתו דסברה אי שדינא, אע"כ דמיד דנין לריצוי אלא דבעי הוכחה בהיפוך אם זורקתו תכ"ד [זולת שנאמר כפי הנ"ל, דכל שבאת לדון דלא רפתה ידיה דעתה היה ע"מ לזורקו, ולא חששה לחיוב אחריות, קיימא ההוכחה מדלא שדיא תכ"ד] וא"כ בנ"ד דליכא הוכחה כיון דאפשר דעשתה כן מחמת איום האם, ממילא דנינן ברגע אחד ששתקה דהוי ריצוי, אך מ"מ אין הכרח לכך, די"ל דאחר מ"מ כיון דלא עבדה מעשה לא נגמר הוכחת הריצוי עד אחר שיעור כ"ד, ה"נ בלא זרקתו ובא כלב ונטל ממנה תכ"ד או שמתה תכ"ד י"ל דלא הוי קדושין, דשתיקתה לא הוי הוכחה עד שהחזיקה החפץ עד אחר כ"ד.
ובפרט דיסוד דברי המהרי"ט במ"ש דהו"ל לרפות ידיה י"ל דאינו מוכרח, די"ל דבעוד שאוחזין שניהם בו אינה חוששת לדבר, כיון דא"א לחול הקדושין אלא דבאותו רגע דבא הוא לרפות ידיו הוי לה לסלק ידיה שלא יהיה נתינה לידה, וזהו ודאי א"א לצמצם כ"כ דאולי באמת אז רצתה לעשות כן ומיהר הוא וקדם וסילק ידו קודם, ואם נידון כן יש לנו צד גדול בנ"ד דאפילו לא זרקתו כלל אינה מקודשת, דדמי ממש לההיא דכנסי סלע לפקדון דגם בודאי שדייה חייב באחריות וכנ"ל דלא הוי חזרה מפקדון אלא רק אם תרצה להתקדש בו.
ואף לפי סברת מעכ"ת נ"י דמדינא לא הוי פקדון, מ"מ לדעת רוב הפוסקים דבציפתא אין חוששין לקדושין דאמרינן אטו נשי דינא גמירי, ה"נ בנ"ד, ואף להפוסקים דבציפתא חיישינן מ"מ הא לדעת הר"ן גם לר"ה אמרינן דטעתה בדין, ה"נ י"ל בנ"ד דטעתה בדין כיון דהזכיר תחילה פקדון סברה דאם אינה מחזקת בתורת קדושין, נשאר בידה בפקדון מכח דבריו הראשונים.
גם יש סניף דעת הר"מ פאדוועא (סי' כ"ד) דהסוברים בציפתא דחוששין לקדושין, דוקא בציפתא דהוי כמו שדיך ועי' בתשובת ב"י בדיני קדושין (סי' ב') אם כן יש לסמוך על כל פנים בנידון דידן בספק אם זרקה תכ"ד, וגם כיון דבספק זרקתו תכ"ד הוי עכ"פ רק דרבנן דמדאורייתא אוקמי אחזקת פנויה, וכיון דיש צד גדול דאפילו בלא זרקתו כלל ליכא קידושין וכנ"ל, יש לסמוך עכ"פ בספק ולדונו בדרך ס"ס, ספק א' במציאות שמא זרקתו תכ"ד, ס' כהפוסקים בציפתא דא"ח לקדושין גם אם חוששין הוי רק ספק קדושין, גם כיון דעכ"פ חזקת איסור ליכא, י"ל דהיא נאמנת דזרקה תכ"ד, דלכמה פוסקים בדבר שבערוה בלא אתחזק איסורא נאמן ע"א דילפינן מוספרה לה, ממילא היא נאמנת על עצמה ועי' בשו"ת מיי' ספר משפטים (סי' ג') בההיא דשליח שקדשה ואמר הרי את מקודשת לי, ואמר שטעה בתיבת לי ועיין תשו' (נב"י ח"א סי' נ"ט) כתב בפשיטות דאם אינו נגד החזקה, המקדש והמקודשת נאמנים, ובאמת לדעתי אין זה פשוט כ"כ דהא לכמה פוסקים לדבר שבערוה אף בלא אתחזק אין ע"א נאמן, ועיין בהר"ן בסוגיא דשליש בההיא דאמר לשלוחו צא וקדש לי אשה, על כל פנים סניף מיהא הוי בנ"ד, מכל הלין היכא דאי אפשר לברר ולעמוד על דעת העדים, מה נקרא אצלם בלשון "באלד" (תיכף), דעתי מסכמת להתיר, באופן אם ידידי מעכ"ת נ"י יסכים לזה כנלענ"ד.
דף יג.
בגמ' יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי. נסתפקתי אם החזיר לה הגזילה והוסיף לה גם פרוטה משלו וקבלתה בשתיקה אם נימא דמקודשת או די"ל דקבלתה מחמת שרוצית להציל את שלה, ולכאורה יש להביא ראי' מסוגיא דלקמן (דף נ"ב), וש"מ המקדש בגזל אינה מקודשת אפי' בגזל דידה, ולכאורה קשה מאי ראי' היא אימא התם מחמת שמעורב בו גם גזל אחרים דהא האחיות אינם מקודשות, וצ"ל דההוכחה הוא דבזמן שביעית הוי יאוש ומשמע בכה"ג דהוי יאוש ג"כ אינה מקודשת בשאר שנים, ומעתה אם איתא דבנידון הנ"ל מקודשת קשה במתני' הא נתן לה גם גזל אחרים אחר יאוש ותתקדש בו, אע"כ דמ"מ י"ל דקבלתה מחמת שרוצית להציל שלה, אך נ"ל דאין זו הוכחה די"ל דמתני' מיירי קודם יאוש ומש"ה בעי' שביעית, ומה דהוכיח רב דבגזל דידה אינה מקודשת היינו דסתמא קתני אף אם אין בכלכלה רק חמש פרוטות ואינו חסר לאחד מחמת גזל דאחרים רק פחות מש"פ דלא הוי חסרון כמ"ש הריטב"א לעיל (דף מ"ח) בסוגי' דהתקדשי בפקדון, אע"כ דבגזל דידה אינה מקודשת, או די"ל דאדם יודע שאין מקדשים בגזל ואם איתא דבגזל דידה מקודשת אף שמעורב בו גזל דאחרים נימא אדם יודע ומרוצית להתקדש בגזל דידה לחוד וק"ל.
ובזה אמרתי בדרך חידוד במ"ש רש"י ז"ל (לקמן דף נ"ב א) בסוגיא הנ"ל דפירכת הש"ס ונחשבי' נמי קידושין שאין מסורין לביאה דהיינו דתפשוט דלא הוי קידושין, והוא תמוה דאמאי בחר רש"י בזה הצד שלא אליבא דהילכתא ולא מפרש איפכא, ולפי דברינו ניחא די"ל דהי' קשה לרש"י דאמאי לא חשיב רב עוד דין חדש דמוכח ממתני' והיינו מה שהוכחנו לעיל דבגזל דידה אף שנתן לה ג"כ פרוטה משלו דאינה מקודשת דאל"כ גם בשאר שני שבוע תתקדש בגזל דאחרים דמיירי לאחר יאוש דומיא דשביעית וכנ"ל. אך כ"ז לאביי דמיירי באומר הראוי' לביאה וא"כ נתן כל הכלכלה לשלשה נכריות ויש בו גזל דאחרים אבל לרבא דמיירי באומר כולכם וא' מכם י"ל מסברא דלשלשה נכריות דכללם כאחת נתן חצי כלכלה ולא' מהאחיות חצי כלכלה (כמו באומר נכסיי לפלוני ולבניי) ולית בי' כלל גזל דאחרים ולא מוכח דין הנ"ל, וא"כ שפיר כ' רש"י דנחשבי' קידושין שאינן מסורין לביאה דלא הוי קידושין דלהיפוך כאביי (ודאי לא סבר) דא"כ נחשבי' דינא הנ"ל וק"ל.
בהר"ן כתב דאף דלא טענה אין שקלי ודידי שקלי מ"מ אינה מקודשת, וכן פסקינן בש"ע סי' כ"ח ס"ב, ואף למ"ש הר"ן פ"א דקדושין דאם הי' חייב לה ונתן לה סלע בסתמא ואמר התקדשי לי בו דמקודשת היינו כיון דסלע זו אינה שלה דמלוה להוצאה ניתנה, אבל אם היה לה פקדון אצלו ואמר לה התקדשי לי בו נראה ברור דדמי לגזילה דיכולה לומר דידי שקלי, ודאי אם אמר לה תני לי טבעת שלך ואקדש אני לך בכה"ג מקודשת דאמרינן דנתנה לו במתנה שיקדש אותה בו, וכן באמר תן לי טבעת לקדש בו אשה, יש מקום לומר כיון דנתנה לו במתנה לקדש בו אשה הוי כשלו, והיא גם כן מתקדשת בו (ועי' שו"ת ח"ב סי' מ"ה).
שם לא נגזרה גזירה על דגים שבים. עי' הרא"ם בראשית ו' ד"ה אשר בחרו.
דף יג:
גמ' שיעבודא דאורייתא. עיין ב"ב דף קכ"ה ע"ב תד"ה ואין הבכור.
שם אלא מדאמר רחמנא אלמנה לכה"ג אסורה כו' קשה לי איך נידק מאלמנה לכה"ג הא דרשינן בסמוך דף י"ד ונקרא שמו בישראל כיון דחלץ לה הותרה לכל ישראל, א"כ אף אם לו יהיה דמיתת הבעל לחוד אינו מתיר מ"מ אם מת הבעל ונפלה לפני יבם וחליץ לה המיתה עם החליצה מתירה ושפיר צריך קרא לאסור אלמנה לכה"ג בנחלצה דמשום חלוצה היתה אסורה לכהן רק מד"ס ולכה"ג אסורה מצד אלמנות וצ"ע.
תוד"ה מלוה וכו'. פי' כגון קרבנות. עי' במאור פ"ד דביצה ד"ה והא דת"ר אין סומכין.
תוד"ה לכו"ע בעשה. תימא דלא ילפינן וכו', מה דהקשה דלמה ציינו על לכ"ע בעשה, ואחרו בקושייתם עד כה, הא קושיא זו הו"ל להקשות על התחלת הסוגיא דפרכינן מיתת הבעל מנ"ל. והאריך מעכ"ת בפלפול.
אי אפשר להשיב כעת על פלפול לעוצם טרדותי, ואך אודיע לו בקצרה מה שאמרתי בזה בלימוד הישיבה עפ"מ דהקשה המהריב"ל על קושיית התוס', הלא י"ל מה לגט שכן מוציא בשפחה כנענית, והמהרש"א תירץ די"ל חליצה תוכיח, שאינה מוציאה בש"כ ומתירה לעלמא, ולכאורה תמוה לי, הא בתוס' קידושין (דף ג' ד"ה אין דבר אחר כורתה) הקשו דנילף דש"כ יוצאה בחליצה בק"ו מיבמה, ותירצו דאיכא למיפרך מה ליבמה שיוצאה במיתת היבם. והנה הך מלתא דיבמה יוצאה במיתת היבם. מבואר בקידושין (דף י"ד ע"א) דילפינן בק"ו. מה א"א שהיא בחנק מיתת הבעל מתירה יבמה שהיא בלאו לכ"ש, וכיון שכן לכאורה אין מקום לתירוצו דהמהרש"א הנ"ל. דכל כמה דלא ילפינן במיתת הבעל דמתיר, לא ידעינן כמו כן דמיתת היבם מתיר, ואזי ילפינן באמת דש"כ יוצאה בחליצה בק"ו מיבמה וליכא יוכיח.
אמנם דברי המהרש"א נכונים, כיון דאמרינן לכ"ע בעשה, ומיתת הבעל מתיר המיתה והלאו, מכ"ש דמיתת היבם מתיר הלאו דיבמה לשוק, וא"כ ליכא למילף, דש"כ יוצאה בחליצה מק"ו מיבמה, דאיכא למיפרך, מה ליבמה שיוצאה במיתת היבם וא"כ שפיר תירץ המהרש"א דחליצה יוכיח.