חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר
עבודה זרה
דף ב.
תוס' ד"ה לפני. בספר שם הגדולים להרב ר' יוסף אוזילאי באות ח' כתב בשם רבינו בצלאל בשיטה מקובצת חולין כי התוס' על מס' ע"ז שבידינו הם תוס' רבינו פרץ:
תוד"ה אסור וכו' שר"ל אף ממקח וממכר. עיין לקמן דף יב ע"ב תוספות ד"ה עיר:
דף ג.
תוס' ד"ה יבא וכו' וכן הגיורת. וכן בפסחים דף סט ע"ב במתני' ובזמן שבא בשבת:
ד"ה היום וכו' תימה אנשי יריחו. עיין פסחים נו ע"א:
דף ג:
גמרא ג' הראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה. עיין ילקוט פרשה כי תשא דף קח ע"ב בפסוק וישב העם:
דף ה.
תוס' ד"ה וצריכא. וקבלת תשובתם. עי' תשובת שער אפרים סי' נ':
דף ה:
רש"י ד"ה וי"ד בניסן משום פסחים. תמוה הא קתני אמה מכרתי בתה מכרתי ופסח אינו בא אלא מן הזכרים:
תוס' ד"ה מנין וכו' אמרינן לו קום והבא קרבן שלם. יש לעיין למה אומרים לו הבא שלם וכי מחוייב הוא בכך להביא קרבן שלם אף בנדר ואמר הרי עלי מכל מקום אין בן נח מצווה על לאו דלא יחל ועל מוצא שפתיך אלא דברוצה להקריב מחוסר אבר אומרים לו שלא יקרב אבל להביא אחרת מנין לנו:
בא"ד דהאי קום ועשה. תמוה לי הא מ"מ אית בי' ג"כ שב וא"ת, שלא להקריב מח"א וה"ל למחשבי' דהא בסנהדרין דף נ"ט ע"ב כתבו תוס' דפ"ו הו"ל למחשבי' כיון דאית בי' ג"כ שב וא"ת איסור השחתת זרע, וצע"ג:
גם ביסוד דבריהם דמחייבי' אותו להביא קרבן אחר לא ידעתי, וכי ב"נ מצווה לקיים נדרו אלא דאסור להביא המחוסר אבר אבל לא שמחייב להביא קרבן אחר, וצ"ע:
דף ו.
גמרא ההיא מלחיות זרע נפקא. זוכרני דהבאתי ראיה לפלוגתא דרבוואתא אי טריפה מוליד מסוגיא דחולין (דף נ"ח) ותמורה (דף ל"א) דעל פלוגת' דר"א ורבנן בולד טריפה, אמרינן למ"ד טריפה יולדת משכחת בנטרפה ואח"כ נתעברה ופליגי בזו"ז גורם, ואם טריפה א"י, ע"כ בנתעברה ואח"כ נטרפה, ופליגי בעובר ירך אמו, והא גם אי טריפה א"י משכחת פלוגתייהו בולד טריפה, היינו דהאם טריפה והוליד מכשירה, ופליגי בזוז"ג, וכן ממה דאמרינן [בסוגיין] ההיא מלחיות זרע נפקא. הניחא למ"ד טריפה א"י, הא מ"מ צריך קרא דלא יביא זכר טריפה דלא ממעיט מלחיות זרע, אע"כ דטריפה אינו מוליד:
שם א"ד משום ולפני עור. עיין ברש"י לקמן דף י"ב ע"ב במתני' ד"ה שאין מעוטרות מבואר דס"ל דגם להך צד דמשום לפ"ע אסור למכור שאר דברים אטו בהמה, והיינו ליישב בזה ק' תוס' בריש מסכתן דאמאי לא ק' א"ב שאר דברים, אבל ק' דאמאי מותר באית לי' בהמה לדידי' מ"מ נגזור אטו ל"ל בהמה דהגזירה זו קרוב יותר מגזירת שאר דברים אטו בהמה, ודוחק לומר דהנ"מ באית לי' בהמה היינו דמותר למכור שאר דברים דהוי גזירה לגזירה, וצ"ע:
שם דאית ליה בהמה לדידיה. עיין לקמן דף יד ע"ב תוס' ד"ה מקום:
תד"ה אתך, ומיהו קשי' הא קיימי' אליבא דמ"ד טריפה חי'. תמוה לי הא מ"מ שייך בי' טעמא דקיום עולם, דטריפה כיון דחולה ומתנוונת והולכת מאותו חולי עומדת למות וכמ"ש תוס' חולין דק"מ דמה"ט אמרי' בסוגי' דמכל החי דמוקמי' יותר לטריפות אף למ"ד טריפה חיה ולא למח"א כיון דלטריפה אין בו קיום עולם, והרי בסוגיא אמרי' דמלחיות זרע איצטריך למעט סריס לקרבן, דמאתך הי' ס"ד רק למעט טריפה דאינו לצוותא, דימות תוך יב"ח כמ"ש רש"י, אף דקיימי' למ"ד טריפה חי' אפי' לצוותא ליב"ח ליכא, ממילא ליכא קיום עולם, דאף דיולדת הא בתיבה נאסרו לשמש, וצע"ג:
דף ו:
גמרא מנין שלא יושיט. עיין תוס' פסחים כב ע"ב ד"ה ואבר:
ברש"י ד"ה מלוה דכיון דנקט שטרא, משמע דהחילוק דבשטר כיון דמסתפי מיני' שמח לאח"ז אבל בע"פ דלא מסתפי מיני' אינו שמח לאח"ז. ותמוה לי הא בבריית' מפורש הטעם שהוא כמציל מידם משמע דגם בע"פ שייך לאסור דשמח לאח"ז אלא דהקילו שלא להשתקע ממון ישראל ביד נכרי, וצע"ג:
תוס' ד"ה אלא, מכאן ראיה, ק"ל על ראייתם דעדיין י"ל דלהלוותם גם בריבית אסור אלא דלהלוותם וללוותם מיירי כסתם ענין בין בריבית בין שלא בריבית לזה פרכינן ללותם בלא ריבית הא ממעט להו, וצ"ע:
דף ח.
גמרא אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה. עיין תענית יד ע"ב ברש"י ד"ה בשומע תפלה וצ"ע:
שם קלנדא אסורה. פירש"י שמביאים לרומי להקריבן בני רומי. ק"ל הא הוי לפני דלפני דשרי כדלקמן דף יד ע"א [ועיין בהגר"א יו"ד סי' קלט ס"ק לב]:
דף י.
גמרא ומי מוקמי מלכא בר מלכא. עיין סמג לאוין אות קטז:
דף יב.
גמרא. אילימא דלא מתחזי. עיין ירושלמי פ"ט דכלאים על משנה ב':
דף יב:
תוד"ה אלא וכו' ושמא בעבודת כוכבי' אפילו ללקות. עיין לקמן דף מג ע"ב תוס' ד"ה אמרו לו ודף מח ע"ב תוס' ד"ה לא:
בא"ד לא כתיב בה אכילה באורייתא. לא זכיתי להבין דהתינח אם היה האיסור נכתב בתורה ולשון אכילה לא נזכר רק בדברי קבלה אבל האמת הא בדאורייתא לא כתיב האיסור כלל רק בקרא דדברי קבלה ויאכלו זבחי מתים ובההוא קרא הא כתיב אכילה א"כ לא נזכר שום איסור רק בלשון אכילה וצ"ע. גם קשה אמאי לא אמר בפשיטות כיון דאיתקש לזבחי מתים לגמרי איתקש ובמת אף שלא כדרכו אסור דבמת לא כתיב אכילה ואי דלא איתקש רק למה דנזכר בפסוק הא לצד זה גם דרך הנאתו לא הוי דאורייתא דהא בקרא לא נזכר ההיקש רק לענין אכילה ועיין תוס' ב"ק דף ע"א ע"ב:
דף יג.
תוס' ד"ה אבל וכו' ומאי פירכא. לא ידעתי מאי קושיא הא ר"ל הוא דאמר הכי דמהנה מותר אבל ר"י אמר מהנה לכ"ש והכי קי"ל א"כ מאי דוחקא לומר דפירכת הש"ס הוא לפי ההלכה:
תוס' ד"ה אמר אביי אמר קרא את סוסיהם תעקר, הקשו הא צעב"ח דאורייתא, ותי' דיש כח לחכמים לעקור. והקשה רומעכ"ת הא למ"ש הרא"ש בשם הרי"ף דיש תקנה בפדיון א"כ בהקדיש והחרים דקיימא לן בהמה תעקר אמאי לא נכוף אותו לפדות בפרוטה:
לענ"ד הא גבי נושא ונותן בשוק של ע"ז דקיימא לן תעקר דמנשר פרסותיה ל"ש פדון, דאין פדיון לע"ז, ובההיא דהקדיש והחרים דאמרינן דתיעקר, היינו דכונסים אותו לכיפה על זה לא הקשו תוס' קושייתם דזהו אינו כ"כ צער בע"ח וכדמוכח מהרא"ש שכתב בבכור בזה"ז אם בא הכהן להכניסו לכיפה אין שומעין לו משום ביזוי קדשים, ולא הזכיר משום איסור צער בע"ח, ומה דפרכינן בסוגיא דגם בהקדיש והחרים יהיה העיקור דמנשר פרסותיה, י"ל משום דסתמא מיירי אף במקדיש תמימים למזבח:
דף יג:
גמרא הני מילי בזמן שבית המקדש קיים. עיין טורי אבן מגילה דף י' ע"א ד"ה מ"ט הדר ביה:
שם לדמי חזי. ק"ל הא פלוגתא דר"מ וחכמים בבכור דמתני' ובכור הא אין לו פדיון ואין תמורתה קריבה וא"כ לא חזי לדמי וצע"ג:
וקשה לי, הא מקור דין דמטיל מום בבע"מ הוא בבכור שאחזו דם, ומשמע דלר"מ אסור להטיל מום בבכור בע"מ והא בבכור ל"ש דחזי לדמי דהא אינו תופס פדיונו וצ"ע:
תוס' ד"ה נוטל וכו' אין לקנסו. עיין בכורות דף כח ע"א תוספות ד"ה עד:
דף יד:
מתני' מקום שלא נהגו למכור אין מוכרין [בפסחים דף נ"ג פרש"י דהחמירו על עצמן דלמא אתי למכור גסה ע"כ] דאילו מחמת חשש רביעה כדאיתא ברפ"ב דאין מעמידים בהמה בפונדקאות של עו"ג משום חשש רביעה, דהכא במכירה אמרינן עו"ג חס על בהמתו שלא תעקר. דמה"ט דינא דאין מעמידי' לא תליא במנהגא. דהתם לכ"ע אסור מחשש רביעה אבל במכירה דחס על בהמתו תליא במנהגא. וס"ל לרש"י דטעמא דנוהגין שלא למכור משום אטו בהמה גסה. ולא ניחא להו לפרש דמקום שנהגו חוששים אף לבהמתו דלמא לא חס, די"ל דקשה לי' קושית תוספת דף כ"ג דא"כ בהנך מקומות יהא הדין דאין לוקחין מהם בהמה לקרבן דהא חוששין אף לרביעה. אע"כ דאין חוששין כלל לזה, אלא דנהגו שלא למכור אטו בהמה גסה ותוס' שהקשו כן ע"כ דס"ל דטעמא דמנהגא דחוששין אף לבהמתו לרביעה. והנה מתוס' ד"ה אמר רב כו' נראה דס"ל כרש"י. והיינו ממה דכתב ולמאי דהדר ביה רב ניחא. ובפשוטא תמוה דעדיין תקשה הא מכל מקום טעם דנהגו שלא למכור משום רביעת בהמתו. ואמאי נהגו בכותי שלא למכור הא כותי אינו חשוד על הרביעה. ולזה נראה למה דהקשה המהרש"א על קושית תוס' הא אמרינן דאין מוכרין לכותי שמא יחזור וימכור לישראל ותירץ דתוס' קאי באידך תירוצא דזהו מקרי לפני דלפני. ולזה שפיר כתבו למאי דהדר ביה רב ניחא. היינו דאין הטעם משום רביעה אלא משום אטו בהמה גסה דאסור משום שאלה ונסיוני. וזה שייך גם כן בכותי דימכור לעו"ג ויהיה נסיוני או דישאל לעו"ג ודו"ק:
שם ובן בתירא מתיר בסוס. וכתב הרע"ב ורבנן סברי דוקא אדם נושא א"ע, הלכך אם לא הי' מיוחד אלא לרכוב עליו מותר. וזהו אינו מפורש בסוגיין. יי"ל דטעמייהו דרבנן דאסור משום כלי זיין כדס"ל לרבי בברייתא. גם י"ל דרבנן ס"ל דכל סוסים אסור משום לא פלוג דאטו סוס מיוחד לעופות כמ"ש תוספות בשבת דצ"ד א'. ובתוספות בשמעתין ד"ה ובן בתירא כ' דלא פליגי אלא בסוס המיוחד לעופות ומשמע דס"ל כהר"ב, או דכוונתם דעיקר פלוגתא לענין חי נושא א"ע רק בסוס המיוחד לעופות דבן בתירא ס"ל דגם בזה חי נושא א"ע. ורבנן סברי דבזה ל"א חי נושא א"ע וממילא כל סוסים אסורים למכור משום לא פלוג (אך מדברי תוס' בסוגיא דט"ז ד"ה אלא, משמע בפירוש דס"ל כהר"ב):
ובתוס' כתבו עלה וא"ת מנ"ל התם דטעמיי' דרבנן דאסרי הכא משום דס"ל דאין חי נא"ע בעופות דלמא טעמייהו כר' דגזרו משום תורת כלי זיין. ותמוה לי הא לא נזכר כלל מזה התם דטעמייהו דרבנן דפליגי לענין חי נא"ע בעופות הא אמרי' רק שם דב"ב ור' נתן אמרו ד"א היינו מדמתיר גם במיוחד לעופות מוכח דס"ל כר"נ. ורבנן אינו מוכרח אי דלא ס"ל כר"נ או דאפשר דג"כ ס"ל כר"נ וטעמייהו משום כלי זיין. ורש"י לעיל דף ז' ע"ב נקט באמת הטעם לרבנן משום כ"ז. ולומר דסברת התוס' דהא דדייקי התם דבן בתירא ס"ל כר"נ ודלמא מיירי במיוחד לרכיבה ע"כ משום דבמיוחד לרכיבה גם לרבנן מותר (ולא ס"ל כדבריהם בשבת דרבנן אסרו בכל הסוסים. והראיה ע"כ דב"ב מתיר משמע בכל הסוסים. אלא משום דפליגי רק במיוחד לעופות) ע"ז סובב והולך קושייתם דלמא רבנן ס"ל דמיוחד לרכיבה ג"כ אסור משום כ"ז וב"ב דמתיר זהו רק במיוחד לרכיבה ואין ראיה דסברי כר"נ. א"כ בהיפוך הו"ל למנקט קושייתם דדלמא ב"ב סבר ג"כ דבמיוחד לעופות ל"א חנא"ע ומיירי רק במיוחד לרכיבה, ועכ"פ מה דנקטו דמפורש התם דטעמייהו דרבנן דפליגי בזה על ר"נ זהו לא נזכר שם כלל:
גם תמוה לי על תירוצם דמדכיילי להו עם שאר בהמה גסה משמע דהאי סוס משום שאלה ושכירות ונסיוני עדיין קשה דלמא טעמייהו דרבנן כאידך טעמא דר' דכי מזקין טחין ליה ברחיים וצע"ג. גם יש לעיין למ"ש תוס' בשבת הנ"ל דרבנן ס"ל דגזרו בכל סוסים משום סוס המיוחד לעופות א"כ מאי פרכינן בסוגיא אההיא דר' אלא תורת בהמה גסה מאי היא, י"ל בפשוטו דמיוחד לעופות יש בו תורת בהמה גסה דהא עושים מלאכה וגזרו בכל סוסים משום לא פלוג. וכ"ז צ"ע (וכן הקשו באמת בתוס' ד"ה אלא, אך לשיטתם בשבת קיימת הקושיא):
דף טו.
תוס' ד"ה ושמעה וכו' דחמיר טפי. עיין תשובת הריב"ש סי' כד:
בני חביבי הב' החריף שמואל שיחי' אמר דלהך שיטה די"ב מיל לכו"ע דאורייתא [הג"ה עי' או"ח סי' ש"ה, במג"א סקי"ח] ממילא מוכח דליכא בזה משום שביתת בהמתו כיון דליכא בי' כרת וסקילה כמ"ש הגמ' והיינו מדאמרינן בן בתירא מתיר בסוס והא מ"מ ניחוש שהנכרי יוליך אותה י"ב מיל ואף דלטעם דנסיוני ל"ש כאן מ"מ אסור משום גזירה דשאלה ושכירות ודבריו נכונים ומדוקדק בזה לישנא דהש"ס בן בתירא מתיר בסוס ועושה מלאכה בדבר שאין בו חטאת ולא אמר דבר שאינו אסור מה"ת אלא דהיה חשש שיוליך אותה י"ב מיל לזה אמר כיון דאין בו חיוב חטאת ליכא ביה משום שביתת בהמתו:
דף יח:
גמרא אלהא דמאיר ענני. עיין מ"ש הרמ"ע במאמר חיקור הדין סוף ח"א:
דף יט.
גמרא בתחלה על גפי. עיין סנהדרין דף לח ע"א תוס' ד"ה בתחלה:
דף כ.
תוס' ד"ה דאמר וכו' שהרי כל שאר האומות מותרים. עיין טורי אבן מגילה דף יד ע"ב ד"ה דאגיירה:
דף כא.
גמרא א"ש הלכה כר' יוסי. עיין לעיל דף ז' ע"א תוס' ד"ה פשיטא:
דף כב.
גמרא איכסיף. גיטין עז ע"ב ב"מ צז ע"א:
שם לא היו דברים מעולם. עירובין מ' ע"א ועיין תוספות יבמות לה ע"ב ד"ה דכ"ע. נדה כד ע"א תוס' ד"ה אר"פ. ב"ב קנד ע"ב תד"ה ברם. בכורות ד' ע"ב תוד"ה אלא:
פרק ב - אין מעמידין:
דף כג.
תוד"ה רבינא, (עיין מש"כ לעיל דף י"ד ע"ב):
תוס' ד"ה על וכו' משום דשמא נתרצית לו. עיין לקמן דף כה ע"ב תוס' ד"ה איכא:
דף כד:
גמרא ה"נ מסתברא. עיין טורי אבן ר"ה דף י' ע"א ד"ה עגל:
שם גבול יש לה. עיין לקמן דף מו ע"ב תוס' ד"ה כשנרבעו:
דף כו.
גמרא העובדי כוכבים והרועים. עיין לעיל דף ד' ע"ב תוספות ד"ה ש"מ ודף י' ע"ב תוס' ד"ה חד:
דף כו:
תוס' ד"ה ולא וכו' דכתיב והי' לך למס. עיין לקמן דף סד ע"ב תוס' ד"ה איזהו וכבר רשום בהגהות הגאון מהרי"ף זצ"ל:
ע"ד הסופר שנתגלה שזה שנתים ימים מכר תפילין שהיה מונח בתוך הבתים חתיכות קלף בלא פרשיות ובימים שבנתיים כתב ב' ספרי תורות, מה דינה של הס"ת:
הנה הסופר הזה נידון כמומר לתאבון דעשה כן להרווחת ממון וכשר לכתיבת ס"ת כשיטת הפוסקים וכמ"ש הב"י (רסי' ל"ט) דמומר דפסול לכתיבת סת"מ היינו מומר לכל התורה כולה או להכעיס בדבר א' והמג"א הוסיף דה"ה במומר לאותו דבר שאינו לתיאבון ולא להכעיס למה דקיימא לן כהרא"ש ריש חולין דמומר אוכל נבילות שלא לתיאבון ושלא להכעיס שחיטתו פסולה דלא מקרי בר זביחה ה"נ לא מקרי בר קשיר' אבל לתיאבון אף לאותו דבר כשר:
אלא דמעכ"ת נ"י העמיד עצמו לחוש לסיום דברי המג"א שם שכתב ובתוס' ד"ה סמי מכאן משמע דאפילו לתיאבון פסול לכתיבת ס"ת וכתב מעכ"ת עלה ועכצ"ל מאיזה סברא דלא שייך הכא לא שביק היתירא עכ"ל:
במחכ"ת לא זהו הדרך בכוונת המג"א מדלא כתב שאינו נאמן לכתיבת סת"מ, משמע דהוא פסול בגופו וכדקתני מפורש בברייתא הטעם דכתיב וקשרתם וכתבתם מי שהוא בר קשירה ואף דתוס' מנחות (דף מ"ב) כתבו דנכרי בלא"ה פסול דאינו כותב לשמה והבריית' דנקט טעמא דבר קשירה קאי אאינך היינו דמ"מ טע' ההוא מספיק גם בנכרי אלא דגם בלא"ה מפסיל אבל לומר דהטע' הזה ליכא גבי מומר ופסול רק מטעם אחר זהו לא ניתן לאמרו [ובעיקר קושי' תוס' מנחות הנ"ל הי' נ"ל דגם בנכרי צריך לטעם דאינו בר קשירה, דנ"מ בכתב בעודו נכרי ונתגייר והוא יודע בעצמו שכתב לשמה דהי' מותר לו להניחן, אבל מטעם לאו בר קשירה פסולים הם גם לדידיה דבעידן דכתב לא הי' בר קשירה גם נ"מ דאם אין לו רק תפילין שכתבן נכרי דמטעם שלא לשמה הוי רק ספק כמ"ש הב"ש (סי' קכ"ג סק"ה) א"כ הוי מחוייב להניחן מספק, אבל מטעם לאו בר קשירה פסולים בודאי ואין מניחן]:
ומה דהקשה מעלתו דמ"ש דכשר לשחיטה ומקרי בר זביחה, בודאי זהו קושיא, אבל י"ל דבאמת בדאורייתא מקרי ב"ק אלא דחז"ל פסלוהו לכתיבת סת"מ ועשהו כאלו אינו ב"ק ובדרבנן אין לדמות זו לזו, דהם אמרו והם אמרו וראו לפסלו לכתיבת סת"מ אבל לא לשחיטה, ויש ליתן תבלין לזה דבכתיבה דשייך בה כמה גוני פסולי דאינו ב"ק כמו אשה וקטן, מש"ה במומר לתיאבון לאותו דבר נראה בעיני העולם דאינו ב"ק, ואם יראו דכשר לכתיבת סת"מ יכשירו ג"כ נשים וקטנים, אבל בשחיטה דלא משכחת לאו בר זביחה רק בנכרי, זה אינו מצוי לשחוט ע"י נכרי, וגם אפשר אף אם לא היה צריך להיות בר זביחה מ"מ הי' אסור ליתן לכתחילה לנכרי לשחוט ע"י אחרים רואים אותו כמו בחש"ו וא"כ לא שכיח שיזדמן שחיטת נכרי מש"ה לא גזרו והעמידו על הדין דמומר כשר:
והדבר מוכח לכאורה בהר"ן שכתב בפ' השולח ואחרים פירשו דמוסר ומומר מדינא כשר דאיתנהו בקשירה, אלא דמדרבנן כיון דפרק מעליו עול המצוה אפילו במצוה אחת דשביק בה היתירא ואכל איסורא, עשאוהו מדבריהם כאלו אינו בר קשירה, והמג"א תמה דהא הר"ן כתב ריש חולין דמומר להכעיס דינו כעכו"ם [היינו ממ"ש הר"ן ומומר להכעיס ומומר לכל התורה הויין כנכרים גמורים דאינן בשחיטה כלל מלשון זה כנכרים גמורים, וגם מדכייל בחד בבא עם מומר לכה"ת משמע דמדאורייתא פסול] ובע"ז כ' הר"ן דכל שלפניו היתר ואיסור ומניח ההיתר ואוכל האיסור הוא מומר להכעיס:
ולענ"ד הא הר"ן עצמו כתב ריש חולין, ולענין משומד אוכל נבילות אפילו שלא לתיאבון אם בדקו סכין ונתנו לו ועמדו ע"ג מתחילה ועד סוף שחיטתו כשירה, אבל להכעיס וכו', הרי להדיא דשלא לתיאבון לא מקרי להכעיס, והיקל יותר מהרא"ש דאפי' לאותו דבר כשר דכל שאינו להכעיס מקרי בר זביחה, וא"כ יסתרו לכאורה דברי הר"ן אלו לדבריו בע"ז הנ"ל ובהכרח לומר דמ"ש הר"ן בע"ז דמניח ההיתר היינו דבועט בידים לדחות מעליו ההיתר ונוטל דוקא האיסור אבל אם אינו חושש איזה יזדמן לידו ליטול זה לא מקרי להכעיס, וא"כ י"ל דמזה מיירי בגיטין וכדכתב שפרק מעליו עול המצוה משמע שאינו מקבל עליו עול המצוה ואינו חושש ומדקדק בין היתר לאיסור, ושביק בה היתרא שכתב הר"ן היינו דאינו מדקדק ליטול ההיתר ול"ק קושית המג"א, אך עדיין קשה דכיון דפסלוהו בכה"ג לכתיבת סת"מ אמאי כ' הר"ן דבכה"ג כשר בשוחט בעומד ע"ג, אע"כ דאין לדמות בדרבנן זה לזה וכנ"ל:
ואף דהמג"א הניח קושיתו על הר"ן בתמיה מתקיימת לאו משום דדחקתו לומר דיש חילוק בדרבנן בין כתיבה לשחיטה, דא"כ הא עכ"פ ליכא קושיא מהר"ן ע"ז וכנ"ל, ויהיה הקושיא רק מכתיבה לשחיטה, וזהו בלאו דברי הר"ן בע"ז, דהיינו דנין דשביק היתירא לא מקרי להכעיס, ג"כ קשה דאמאי כתב הר"ן בחולין דלהכעיס פסול מדאורייתא, הא גם בשלא להכעיס אלא דשבק היתירא כההיא דגיטין פסול מדרבנן, דהא בחולין משמע דליכא רק ב' אופנים, שלא לתיאבון דאפילו בדרבנן בעע"ג, ובלהכעיס פסול מדאורייתא, הא איכא עוד אופן דשבק היתירא דפסול מדרבנן, וא"כ אין הקושיא תלוי בדברי הר"ן ע"ז, א"ו דהיה אפשר לומר דשביק היתרא לא מקרי להכעיס ופסלוהו רבנן רק לכתיבה ולא לשחיטה, אלא דדחקתו להמג"א לישנא דהר"ן בגיטין דשביק בה היתרא משמע דהיינו כלישנא דהר"ן בע"ז דמניח ההיתר ואוכל האיסור:
ומ"מ לענ"ד אינו מוכרח וי"ל כנ"ל, גם אף אם דחקתו להמג"א לומר בכוונת הר"ן לחלק בדרבנן בין שחיטה לכתיבה, מ"מ י"ל בכוונת המג"א בפירושו בתוס' ע"ז דמיירי במומר לתיאבון ומדרבנן פסול ולחלק בין כתיבה לשחיטה, היינו כיון דמפורש בסוגיא דאוכל נבילות לתיאבון בודק סכין מוכח דחלקו חז"ל בין זה לזה, אבל להר"ן דמפרש דמומר דגיטין היינו דשביק היתירא, וזהו לא מפורש בסוגיין דכשר לשחיטה, מנ"ל לחלק בין כתיבה לשחיטה דלמא גם בשחיטה עשאוהו כמו שאינו בר זביחה באופן דיש קיום לדברינו בכוונת המג"א הנ"ל:
ואולם עכ"ז לדינא אין צריך לחוש לזה אחרי שהאחרונים ז"ל דחאו לדברי המג"א וכתבו בכוונת תוס' דבגיטין מיירי להכעיס ונדחקו דמ"ט ל"ק בגיטין ג"כ היינו מין, ולענ"ד י"ל דבפשוטו לק"מ דמ"מ הוי חידוש דלהכעיס הוי ג"כ כמין לדבר הזה דלא מיקרי בר קשירה, והרי הרשב"א בחולין כתב דמומר להכעיס לנבילות אף למ"ד דהוי מין שחיטתו כשירה בגדול עע"ג, הרי דמ"מ בר זביחה, וא"כ הוי חידוש גדול לאפוקי מסברת הרשב"א:
וגם לענ"ד יש לומר בפשוטו דכוונת תוס' דבגיטין מיירי לאותו דבר ובשלא לתיאבון ושלא להכעיס דפסול משום שאינו בר קשירה כשיטת ההרא"ש בחולין, או כהר"ן וחז"ל עשאוהו כמו שאינו ב"ק, משא"כ בההיא דמורידין דל"ש לאותו דבר משום הכי פרכינן היינו מין:
ומעכ"ת נ"י כתב ג"כ לפרש כן כוונת המג"א דבגיטין מיירי לתיאבון ולאותו דבר, אבל בההיא דמורידים ל"ש לאותו דבר:
ונפלאתי על מעכ"ת נ"י איך לא הרגיש דאם באנו למדה זו מנ"ל להמג"א דהתו' מיירי בלתיאבון, הא י"ל בשלא לתיאבון ולא להכעיס ולאותו דבר כמו שכתב המגן אברהם לדינא בתחלת דבריו:
וגם המג"א עצמו לא כתב דרך הכרעה לפסוק כתוס' נגד שארי דברי הפוסקים ה"ה הר"ן דכתב במפורש דשביק היתירא ומשמע להדיא דאף לאותו דבר דוקא בכה"ג, וכן נוטים דברי הב"י דמדלא כתב עוד דמיירי לאותו דבר ולתיאבון, וגם בדעת תוס' לא הכריע המג"א כן לודאי, דלא כמ"ש מעכ"ת דהמג"א כתב כן להחלט, דהא כ' הר"ן דמשמע בתוס' ולא כתב דמוכח בתוס', ואפשר דהמג"א הביא זה רק לענין דראוי לחוש לדברי תוס' לכתחילה שלא ליתן למומר לתיאבון לכתוב סת"מ אבל לא לפסול בדיעבד, ובפרט לפי"מ שביארנו בכוונת המג"א בפירושו לתוס' דרק מדרבנן פסול, א"כ בדרבנן שומעין להקל לאינך פוסקים ועל גדולי האחרונים הנ"ל שדחו לדברי המג"א בכוונת תוס':
דף כז.
גמרא א"ל ר"י וכי היכן מצינו מילה לשמה. מה שהקשה דמשמע לכאורה דר"י סובר מצות אין צריכות כונה, הא זה דוקא אם אינו מכוין לשם מצוה, אבל בהיפוך כוונה דמכוין שלא לשמה ודאי גם ר"י סובר דלא יצא, וא"כ מאי פריך הגמרא, הא נכרי כוונתו להיפוך שמל לשם הר גריזים:
לענ"ד בזה, דהוקשה לי למ"ד ימול ארמאי במה מקיים האב המצוה, הא אין שליחות לנכרי, וכזה קשה לי בתוס' שבועות (ג' ע"א) בד"ה ועל, מדלא קאמר איש דאמר לקטן או לנכרי אקיף לי גדול, ותמיה לי הא אין שליחות לקטן ולנכרי, וצע"ג. גם קשה לי בתוס' סוכה (מ"ב ע"א) בד"ה אמר אביי, מדאיצטריך לשנויי וכו', וקשה לי הא התם מרא דשמעתא ר' יוסי דע"כ סבירא ליה דמצות אין צריכות כונה ממה דקאמר ר"י וכי היכן מצינו מילה מן התורה לשמה, משו"ה צריכין לשנויי אליביה כשהפכו:
ומזה היה נראה, דהענין, כמו דמצינו בציצית דצריכין קרא דהטווייה צריך להיות לשמה, וכן בעשיית סוכה לבית שמאי (סוכה ט' ע"א), דאין זה נוגע לדין מצוות צריכות כוונה או לא, דהעשייה עצמותה אינה מצוה, רק שיהא הילוכו בציצית ולישב בסוכה, דאי מצוות צריכות כוונה צריך לכוון אם עושה המצוה, משו"ה צריך קרא ביחוד על העשייה:
וכן בשחיטה דבלא כונה [דפליגו תנאי בחולין ל"א ע"א אי כשרה], אף דקיימא לן מצוות אין צריכות כוונה, צ"ל דהמצוה היא שלא לאכול בשר מתה רק ע"י שחיטה, ולהרשב"א דהבשר מן החי בעשה שאינו זבוח, היינו ג"כ שלא לאכול בשר שאינו זבוח, וענין הזביחה הוא שיהיו הסימנים נשחטים ע"י כח גברא, ולא שייך בזה מצוות צריכות כוונה. וכן נדה שנאנסה וטבלה (חולין שם), המצוה היא שלא לשמש באשתו נדה בלי שתטהר עצמה במקוה, אבל ענין הטהרה א"צ כוונה. וכן בהיפוך, בגט דבעי לשמו ולשמה, אינו ענין למצוות צריכות כוונה, דגט אינו מצוה, גם לא מדין כוונה לשם השם, אלא לשם המגרש ומתגרשת, מדכתיב לה לשמה, היינו דהחסרון בכתיבה עצמה, דצריכה שהכתיבה יהיה לשמה לשם בעל ואשה:
וא"כ צריך לומר דה"נ במילה, דמצוה על האב שיהיה בנו מהול וכרות עור המחפה לגיד, וכל שנעשה כן מהני, דסוף סוף בנו מהול, ומשו"ה אינו צריך שליחות וכשר ע"י נכרי, כמו דכתיבת הגט כשר ע"י נכרים (גיטין כ"ג ע"א), וכן עשיית ציצית דפסול רק משום דנכרי אינו מכוון לשמה, משו"ה פריך שפיר וכי מצינו מילה בתורה שלמה, היינו אף דמצוות צריכות כוונה מכל מקום האב מכוון שיהא בנו מהול לשם מצוה שציוהו הבורא ית', אבל מעשה המילה היכן מצינו שיהיה בזה גרעון אם נעשה שלא לשמה, משו"ה מצריך לה' המול שמעשה המילה עצמה יהיה לשם, כמו בטוויית ציצית דיש קרא שיהיה לשם, וא"כ ממילא מסולק קושייתו, דבמעשה המילה עצמה דאינו נכנס בנדון מצות צריכות כוונה אינו מזיק הכוונה בהיפוך, דהכוונה תולה רק באב שיכוון שיהא בנו מהול כרות עור המחפה הגיד, וכל שנעשה כן יהיה על איזה אופן שיהיה מהני, ואין חשש בזה שהכותי עושה לשם דמות יונה, שהוא אין בעל המצוה ולא שליח דאין שליחות לנכרי:
שו"ע יו"ד סימן רס"ד בהג"ה מומר לכה"ת כולה או שהוא מומר לערלות דינו כעכו"ם. תמוה לי מדברי תוס' ממה שהקשו, דאמאי לא אמר מומר לערלות דאינו בכלל בריתי תשמור כההיא דהשולח דאינו בר קשירה, אבל הוא בכלל המול ימול, הרי דמפשט פשיט' להו דלר"י מומר לערלות כשר למול, ונראה דלאו לבד במומר לתיאבון, דאינו רוצה למול דחושש לצערו, דזהו מקרי באמת בר קשירה, כמו דמקרי בר זביחה עיין ש"ע א"ח רסי' ל"ט ובמג"א שם, אע"כ דכוונתם בשלא לתיאבון דאפ"ה הוא בכלל המול ימול, א"כ ממילא למה דקיימא לן דאשה כשירה למול כמ"ש הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור משום דקיימא לן כר"י, ואף דהרמ"א כ' וי"א דאשה לא תמול, מ"מ מדכתב עלה וכן נוהגין להדר אחר איש, משמע דמיחוש הוא דחיישי' לכך ובדרך הידור, אבל מעיקר הדין כשירה למול אי מטעם דהנך י"א שזה דעת הכל בו. אפשר דכוונתו רק לכתחי' לא תמול כמ"ש הב"י, אי מטעם דאנן לכתחילה חיישי' לדעת הכל בו. אבל מעיקר הדין קיימא לן כדעת הרוב הפוסקים הנ"ל דאשה כשירה למול, וא"כ ה"נ במומר לערלות וכנ"ל, ולומר דתוס' מיירי בעושה כן שלא לתאבון ושלא להכעיס וס"ל דלא מקרי כה"ג בר קשיר' כדס"ל להרא"ש וכן הוא בהגהת ש"ע יו"ד סי' ב' דכה"ג לא מקרי בר זביחה, והרמ"א מיירי בלהכעיס וכמו שנראה מלשון הש"ך תחלת סי' זה, אבל במתכוין להפר ברית לא, דהיינו ענין להכעיס (ובאמת זה מלשון הר"ר מנוח שהביא הב"י שכ' ודוקא במתו אחיו מ' מילה, אבל אם מתכוין להפר ברית לא, ולשון זה מוקשה מאד דמדיוקא דרישא משמע דוקא במתו אחיו, מ"מ דהתורה פטרתו מלמול אבל במחוייב למול ואינו מל עצמו אף דעושה כן דחושש לצערו לא, ומלישנא דסיפא משמע דוקא במתכוין להפר הוא דלא), לענ"ד, א"א לומר כן, דהרמ"א מיירי בלהכעיס, דא"כ מאי ארי' לערלות אף לדבר אחר, הא להכעיס הוי מין וכמומר לכה"ת, כמו דפסקי' לענין שחיטה סי' הנ"ל ס"ד, ולזה דברי הרמ"א במומר לערלות, לכאורה נגד פשיטות דעת תוס' הנ"ל:
וגם אף במומר לכה"ת נלע"ד להוציא מדברי תוס' הנ"ל דס"ל דכשר למול, ממה דכתבו לתרץ ולחלק דלענין קשירה דכתיב וקשרתם, היינו שיקיים מצות קשירה (וצ"ע דמומר לתאבון, כיון דאם יזדמן לו לעשות בלי הפסד וצער הוא קושר תפילין, הוא בכלל קיום מצות קשירה), אבל מיהו בכלל שמירת ברית הוא אם יחפוץ עיי"ש, ממילא ה"נ במומר לכה"ת דבכלל שמירת ברית הוא דדוקא נכרי דאינו מצווה, ואין בידו לקיים שמירת ברית, אבל מומר לכה"ת דמצווה בכך ואם יחפוץ ומל עצמו עושה המצוה הוא בכלל שמירת ברית, וכיון שכן ממילא מוכח דהוא ג"כ בכלל המול ימול, דכל דמצווה למול ויכול לקיים אם יחפוץ כמאן דמהילי דמי, דא"כ ישאר הקושי' דלימא א"ב מומר לכה"ת, דלרב כשר ולר"י פסול, וזה יותר ק' מקושיית' דתוס' דאלו קושייתם דלימא א"ב מומר לערלות דהוי ג"כ בכעין זה דאמרי' א"ב אשה דרב לחומרא ור"י לקולא דבזה י"ל דה"ה דהמ"ל ג"כ הך א"ב וחדא מינייהו הוא דנקט, וכמ"ש תוס' ב"ב דף ה' ד"ה ואפילו מיתמי, אבל הך מלת' דלימא א"ב מומר לכה"ת קשה יותר דהו"ל למנקט ג"כ א"ב במה דהוא להיפוך דרב לקולא ור"י לחומרא, וכעין זה כתב הלח"מ פכ"ו ה"ו ממלוה:
ובזה יש לפרש דברי תוס' סוכה כ"ג ע"ב ד"ה שאין לה קבע וכו' תדע מדלא נקט א"ב דסמכה בשידה וכו' והיינו דהוי א"ב בהיפוך דטעמא דקבע הוי לחומרא וטעמא דמקבל טומאה הוי לקולא (ואולם מצאנו ג"כ כזה בסוגיא דמ"ק דף ח' דאמרי' א"ב דעביד בחנם, ולא חש לומר ג"כ א"ב בהיפוך במת חדש שמת תוך ל' דלטעמא דרב אין מספידי', ולטעמא דר"י מספידי' כמבואר בהרא"ש שם, והארכתי בזה בכללי הש"ס בעזה"י), עכ"פ מתוס' דבנו על קושייתם בסוגיא דאמאי ל"ק א"ב במומר לערלות, מוכח דלתירוצם דמומר לכה"ת הוא ג"כ בכלל המול ימול, מדלא קאמר א"ב מומר לכה"ת, ובאמת יהא הדין דנודר מערלים מותר במומרי' לכה"ת. (ובב"י יו"ד סימן רט"ז דייק מלשון רש"י דהא דמותר בערלי ישראל היינו במתו אחיו מ"מ אבל מותר לערלות אינו בכלל מולים, ובשלחנו הטהור שם מסתם סתם ולא מפליג מידי) ולזה קשה לי על הרמ"א ועל הבאים אחריו גדולי האחרונים שלא הביאו דעת תוס' דמומר לערלות ולכה"ת דכשר, אח"כ ראיתי שהגאון מו"ה אלי' ווילנא זצ"ל כתב על הגהת ש"ע הנ"ל בקוצר לשונו הזהב, אבל תוס' ד"ה א"ב כתבו בהיפוך, עכ"ל, מדכתב בהיפוך, ולא כתב סתם אבל דעת תוס' אינו כן, רמז לנו דזהו בהיפוך ממש, דדעת רמ"א ע"כ דאף לר"י מומר לערלות פסול, והיינו מדס"ל מעיקר הדין דאשה כשירה משום דקיימא לן כר"י ואעפ"כ פסק דמומר לערלות דינו כנכרי משמע דמעיקר הדין פסול, ולדעת התוס' בהיפוך ממש דאף לרב כשר דהוא בכלל שמירת ברית, ואולם מדציין הגאון זצ"ל על סיפא דהרמ"א וכן מומר לערלות ולא ציין כן מקודם בתחלת דברי הרמ"א במומר לכה"ת, משמע קצת דס"ל להגאון דזהו גם לתוס' פסול, ולענ"ד נראה כמ"ש:
ועיין בד"מ שהביא דעת הא"ז דמסתפק במומר לכה"ת אם כשר למול או דהוי כנכרי, והנה אם נפרש דהספק אם קיימא לן כרב ופסול דאינו בכלל שמירת ברית, או דקיימא לן כר"י וכשר דהוא בכלל המול ימול והיה לנו מזה צד קולא דלפי"מ דקיימא לן מעיקר הדין דאשה כשירה, והיינו כר"י, ממילא גם מומר כשר מעיקר הדין, אבל אין הכרח לזה דאפשר דגם הא"ז ס"ל דהלכה כר"י ומספקא לי' אם מקרי בכלל המול ימול או לא עכ"פ כיון דבררנו דעת תוספות להכשירו ולהא"ז הוי רק ספיקא, ובנכרי עצמו לאו מלתא דברירא הוא באם מל דצריך לחזור ולהטיף ד"ב דמלשון הרמ"א וי"א דחייבי' לחזור ולהטיף ד"ב מדנקט וי"א משמע דס"ל דמלשון הטור משמע דס"ל בדעת הרמב"ם דא"צ להטיף ד"ב, והט"ז מדייק כן בדעת הרשב"א, א"כ נראה דבמומר לכה"ת אם מל דיש לסמוך ע"ז דא"צ להטיף ד"ב, ואפשר דגם לדעת הרמ"א לא מכרע' מלת' דבמומר לכה"ת להצריך הטפת ד"ב, דמ"ש דינו כנכרי, היינו דמדינא לא ימול, אבל לא לענין הטפת ד"ב וקצת משמע כן, מדלא כתב הרמ"א תחלה דמומר לכה"ת ומומר לערלות דינו כנכרי ואח"כ די"א דאם מל צריך לחזור ולהטיף ד"ב דהוי קאי אכולהו, משמע קצת דהכרעת הרמ"א בחזרת ד"ב זהו רק בנכרי דלכ"ע פסול, משא"כ במומר, וצ"ע לדינא:
אח"כ מצאתי באבן העוזר סימן קפ"ט דמפשט פשוט' לי' דלר"י מומר לכה"ת כשר דהוא בכלל המול ימול דכמאן דמהילי דמי (והביא ראיה מיבמות ע"א דאמרי' ל"צ קרא בפסח לגבעוני מהול דבכלל ערל הוא, ואעפ"כ צריך קרא מפורש דבן נכר לא יאכל בו, הרי דאינו בכלל ערל, וכן בתרומה אסור גבעוני מהול ומשומד מותר כמ"ש תוס' שם, והוסיף לדון דמכח זה מוכח דגם לרב כשר למול דהוא בכלל שמירת ברית דלא כתוס' סנהדרי' דס"ל דמומר אינו בכלל בני ברית, והיינו מדלא אמרי' א"ב דמומר לכה"ת, אע"כ דגם לרב כשר, וסיים שם הרי בררנו דמומר לכה"ת לדידן דקיימא לן כר"י דהמול ימול מותר למול, ועכצ"ל הא דפסק הרמ"א דמומר אסור למול היינו משום דפסק שם אשה לא תמול וס"ל כתוס' סנהדרי' דמומר לאו בן ברית הוא עכ"ל, ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרמ"א דדינו כנכרי היינו לענין לכתחי' בעלמא דהא נראה דעת הרמ"א דמעיקר הדין דאשה כשירה ורק חיישי' להדר אחר איש, ובאמת לענ"ד דחוקא לומר כן בכוונת הרמ"א דלשון דינו כנכרי משמע דמעיקר הדין פסול דגרע מאשה, עכ"פ נקיטנא מיהא דדעת גדול האחרונים אבן העוזר בפשיטות דמומר לא גרע מאשה, ואיהו לנפשי' ס"ל דעדיף דאפילו לרב כשר דבכלל שמירת ברית הוא, לזה נלע"ד לסמוך במומר שמל דא"צ להטיף דם ברית, וכן בשעת הדחק מותר למול ע"י מומר כנלע"ד:
ובההיא עניינא תמהני על הרשב"א והריטב"א בחדושיהם ליבמות ע"א דתמהו על רש"י דכ' שם בההיא דקונם שאני נהנה לערלים דמותר בערלי ישראל דהטעם משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם דא"כ מאי מייתי גבי ערבוני מחול דלא חשיבי מולי' מההיא דנדרים שאני הכא משום דבנדרים הולכי' אחלבנ"א, ותירצו דלגבי נכרים בפירוש קרא אותם הכתוב ערלים כדכתיב כי כל הגוים ערלים עיי"ש, ובער אנכי ולא אדע דמה יענו לתרץ סוגיא דידן בע"ז בפרכת הש"ס ולמ"ד המול ימול ליכא והתנן קונם וכו' והא מלתא דמותר בערלי ישראל הוא משום דבנדרי' הולכי' אחר לשון בנ"א, וה' יאיר עיני:
ועיין בתשו' דנשאלתי דיש א' בעיר שמפורסם למחלל שבת בפרהסיא, והוא מוהל מומחה ורובם מכבדים אותו למול בניהם, אם הוא כשר למול, וכן אותן שנימולו על ידו אם צריכי' הטפת דם ברית, דכתבתי אף דממה דכ' התשב"ץ בתשובה ח"ג ענין מ"ג ושם בסי' מ"ד דמחלל שבת דהוי מומר הא ליתא אלא בעבודת קרקע, קשה לי לעשות סניף מזה כיון דהוא מלתא דתמי' ובעניי לא מצאתי יסוד לזה ולא מצינו חבר לזה בפוסקי', מ"מ במה שמפורסם שמחלל שבת בפרהסיא אפשר ע"י שיש לו חנות פתוחה לישא וליתן בשבת, וכן נוסע לדרך ביום השבת, ובאלו דהוי רק אסורי דרבנן לא הוי מומר לכה"ת כמ"ש הפר"ח והתב"ש, ואף דביושב בחנות אפשר דכותב ג"כ, וכן בהולכי דרך בסוסי' אפשר ששותין טוטין, מ"מ מאן יימר דעושי' כן בפני עשרה מישראל ואם עושה כן עם חבירים כמוהו מספר י' אנשים וכולם יחד מחללי' שבת מאן יעיד ע"ז הלא כולם פס"ע נינהו ואף אם עמהם ב' כשירים שרואי' מעשיהם מ"מ אם נדון לכל א' בכלל מחללי שבת בפרהסיא, ממילא חביריו מומרי' לחלל שבת בפרהסיא, ולא נעשה בפני עשרה ישראלי' כשרים דנראה דבפני י' מומרי' לכה"ת שאין זה בכלל פרהסי' עשרה ישראל, ולזה ראוי לירא ה' שלא לכבד לאיש כזה למול בנו, אבל למחות דלא ימול אם אין מוהל אחר בעיר או באיזה ענין דחק, לא. כמש"ל דאפילו במשומד דבכה"ג כשר למול ואפשר דלענין מחללי שבת בפרהסיא מקרי דחק שלא לעשות ריבות וקטטות ועכ"פ אין מהחיוב לחקור ולברר אם חילל שבת במלאכה דאורייתא בפני י' מישראל ואת צנועים חכמה:
דף כז:
תוס' ד"ה חיויא וכו' וא"ת איהו נמי. עיין תשובת רשד"ם חיו"ד סימן רכט:
דף כח.
גמרא ורמא ליה יעקב מינאה. עיין מגילה דף כג ע"א תוספות ד"ה אמר וצע"ק:
דף כט:
גמרא א"ל ישמעאל. עיין בר"ש פ"י משנה א' דפרה ועיין בתשובת הריב"ש סימן רפ"ד:
כעת נתקשיתי ברמב"ם פ"ז מהל' ע"ז דתקרובות ע"ז אסור משום לא ידבק בידך והא בסוגי' דע"ז (דף כט ע"ב) למידי' דתקרובת ע"ז אסור משום דכתיב ויאכלו ז"מ ואתקש למת, והא בלא"ה אסור מטעם ולא ידבק והיה במשמע מזה דלא ידבק קאי על ע"ז ולא על תקרובת ותשמישים. ובאמת מלשון מתני' מ"ד ע"ב וכתיב בתורתכם ולא ידבק כו' משמע דהכל בכלל ולא ידבק וכן בר"ש פ"ג דערלה מ"ח דיי"נ ועורות לבובים אוסר בכ"ש משום ולא ידבק, וצ"ע:
דף לא.
תוס' ד"ה ולא וכו' אלא בארבע. עיין נדה דף מח ע"א תוספות ד"ה אמר:
דף לב:
תוס' ד"ה הלכה להני אמוראי. עי' תשובת הרשב"א סימן מ':
ד"ה ישראל. פי' בפ"ק בדף יב ע"ב ד"ה אבל בדף יג ע"א ד"ה מעות:
דף לג:
תוס' ד"ה והלכתא וכו' ולכך הוצרך כו'. וכן לקמן דף עה ע"ב:
תוס' ד"ה כלי וכו' ויש עוד נתר שלישי. עיין תשו' הריב"ש סימן ל"ה:
דף לד:
גמרא קיסתא דמורייס. עיין לעיל דף י"ב ע"א תוד"ה ושדי:
שם דהא ר"מ חייש למיעוטא. פי' רש"י גבי קטן וקטנה. תמוה לי למה דצידד' תוס' בב"ק דע"ב ע"ב דתקרובת ע"ז אינו אסור מה"ת רק באכילה ולא בהנאה דבקרא ויאכלו ז"מ רק באכילה הוא, ומבואר שם דס"ל דגם לר"מ י"ל כן (אף דבפסחים משמע דר"מ ס"ל כר' אבוה דלא תאכל איסור הנאה במשמע, דהרי נדחקו במה דפריך שם לר"מ וכי שחט בה פורת' וכו') א"כ מאי ראי' מקטן וקטנה דדלמא רק בדאורייתא חייש למיעוטא ולא בדרבנן, ובפרט למ"ש תוספות חולין דר"מ ס"ל דרק מדרבנן חייש' למיעוטא א"כ י"ל דבדרבנן לא אחמור, ואף אם תקרובת ע"ז אסור מדאורייתא מ"מ מדינא בטל ברוב ורק מדרבנן אסור עד ס' או ביותר משום מעמיד, ואף לפי מה שצדדו תוספות זבחים (דף ע"ב ע"א) והביאו הירושלמי דע"ז שתקרובת אוסר בכ"ש מקרא ולא ידבק, מ"מ משמע דהוא רק דרבנן, דמה"ת הא מ"מ בטל ואין כאן ולא ידבק ולא מצינו שום דבר דלא לבטיל מדאורייתא ואם כן קשה כנ"ל:
ולולי דברי רש"י היה י"ל דאין הפירכא מכח קטן וקטנה אלא מהך גופ' דהכא מדאסר הגבינות אף דעגלי' הוי רק מיעוטא נגד שאר בהמות וע"כ דחיישי' למיעוטא אם כן אפילו מיעוט עגלי' נמי, וע"ז משני דמ"מ הוי מיעוט דמיעוט, וצע"ג:
רש"י ד"ה דהא ר"מ חייש למיעוטא וכו' גבי קטן וקטנה, קשה לי הא משם ליכא ראיה כ"כ דדלמא התם דהוי ג"כ חזקה לאיסורא דהיינו חזקת איסור אשת אח (ואמת קשה לי להפוסקים דאנן קיימא לן סמוך מיעוטא לחזקה לחומרא מדרבנן אמאי סברי רבנן דמתייבמת נימא סמוך מיעוטא דאיילונית לחזקת איסור אשת אח, ובתשובה הארכתי בעזה"י), אמאי לא פירש רש"י בפשוטו דפירכת הש"ס מהך דהכא דר"מ אוסר להגבינות אף שהעגלים המה מיעוט נגד רוב בהמות ע"כ דחיישינן למיעוט לזה פרכינן אפי' מיעוט עגלים נמי, ולפי חד תירוצא בתוס' ב"ק דף ע"א ע"ב דתקרובת עבודת כוכבים מה"ת מותר בהנאה דאתקוש לזבחי מתים רק במה שנזכר בהך היקישא דויאכלו זבחי מתים כתיב ומבואר שם מדבריהם דאף לר"מ הכי הוא מדנדחקו שם במה דפרכינן לר"מ מכי שחיט בה פורתא אסרה אף דלפי הנראה בפסחים פ"ב דר"מ ס"ל כר' אבוהו דלא תאכל גם איסור הנאה במשמע כמ"ש תוס' שם דף כ"א ע"ב ד"ה כל דכי כל אוכל לא משמע רק אכילה או בתוס' בב"ק לפי הצד הנ"ל ס"ל דגם ר"מ מצי סבר כחזקיה וכמ"ש רש"י פסחים דף כ"ב ע"ב ד"ה למאי הלכתא יהיה איך שיהיה ס"ל דגם לר"מ תקרובת עבודת כוכבים האיסור הנאה רק מדרבנן א"כ אין ראי' מקטן וקטנה דדלמא דוקא באיסור דאורייתא חיישינן למיעוטא אבל לא בדרבנן ובפרט למ"ש תוס' חולין דף י"ב. דר"מ חייש למיעוטא רק מדרבנן א"כ דילמא באיסור דרבנן לא החמירו לחוש למיעוטא, אלא דבזה י"ל בהקדם דברי תוס' כתובות דף ע"ב ע"ב ד"ה על עי"ש היטיב דלתירוצם הא דקדשה סתם ונמצאו בה מומין דא"צ גט מיושב כל הקושיות בתוס' שם בסתירת הסוגיות באיילונית, והיינו דאיילונית הוא ככל מומין דעלמא וההיא מתניתין שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות מיירי בארוסה, וההיא דהמוציא משום איילונית וכן ההיא דהממאנת ושנייה ואיילונית דמשמע דצריכה היינו בנישואין דהוי קדשה וכנסה סתם, ומימלא א"צ לאוקמי ההיא דקטן וקטנה בקבלו עליהם כמ"ש תו' יבמות אלא דבסתם ג"כ ומיירי בנשואה דצריכה גט, ולפ"ז ממילא לרבה ור"ח אליבא דשמואל בכתובות דף ע"ג ע"ב דקדשה וכנסה סתם צריכה גט רק מדבריהם מכ"ש במום דאיילונית צריכה גט רק מדבריהם וא"כ י"ל דפרכת הש"ס מקטן וקטנה היינו אליבא דרבה ורב חסדא וסתמא קתני דאף בלא קבלו עלייהו מ"מ קטנה אינה מתייבמת אף דליכא איסורא דאורייתא דהא מן התורה אם היא איילונית אינה מקודשת כלל והיא פנויה אלא ע"כ דגם באיסור דרבנן חייש למיעוטא ודוחק, ולזה היה נראה כפי' הנ"ל דמהך סוגיא דאסר ר"מ הגבינות אף דעגלים הוי רק נגד שאר בהמות מוכח דחייש למיעוטא:
רש"י ד"ה באומר וכו' ולהכי נקט גמר זביחה, עיין ב"ק דף עא ע"ב תוס' ד"ה כיון ששחט:
תוס' ד"ה אכטא וכו' ואינו נראה. עיין תשו' רשד"ם חיו"ד סימן ר"ל:
תוס' ד"ה אי וכו' תימא כי איכא רובא כו'. עיין מרדכי סוף חולין:
דף לה:
מפני שמעמידין אותה בשרף הערלה. אף דספק ערלה בחו"ל מותר [וכדתנן פ"ג דערלה] כיון דאסור בארץ ואסרו גבינתם מחמת כן בארץ לא חלקו בגזירתם ואסרו אף בחו"ל ריטב"א קידושין (דף לח ע"ב ד"ה תנן התם) נ"ל ביאור הדברים דגבינה דאין טעמו ידוע ומש"ה כשיאכלו גבינה בחו"ל יאכלו גם בא"י דלא ידעו דיש בו חשש ערלה מש"ה חמיר גבינה מפירות עצמן שהן ספק ערלה והנה מדכתבו התוס' בקידושין ובע"ז דמההיא דרב נחמן בר יצחק מוכח דערלה נוהג בשל עובד כוכבים ע"כ דלא ס"ל כהריטב"א דהא ליכא ראיה די"ל דס"ל לרנב"י כמ"ד אין קנין לעובד כוכבים בא"י ואסרו גבינתם בארץ ולא חילקו בגזירתם וא"כ לתוס' ישאר קושיית הריטב"א הנ"ל. אמנם אחר כך ראיתי שהריטב"א בקדושין (דף לו ע"ב) הביא ג"כ ראיה זו דתוס' דערלה נוהג בשל עובד כוכבים והא לדברי הריטב"א הנ"ל אין ראיה די"ל דלא חלקו בגזירתם. ואפשר דדחיקא ליה להריטב"א בזה דא"כ יקשה לרנב"י להנך תנאי דס"ל דיש קנין לעובד כוכבים בא"י אמאי אסרו גבינות עובדי כוכבים דמשמע דדינא דגבינות עובדי כוכבים לכ"ע הוא. ומה דאמרי' כמאן כי האי תנא דתני וכו' אפילו תימא ר' יהושע יש לומר דבאמת הוא בדרך קושיא כמאן כי האי תנא וא"כ לר"י אמאי אסרו גבינות עובדי כוכבים:
שם תתסר בהנאה קשיא. [כתב המרדכי ולשמואל לא פריך אע"פ דהוי בשר בחלב ש"מ דאינו אסור אלא באכילה, ומכאן יש להוכיח דאם נאסר בב"ח ע"י מליחה או ע"י כיבוש דדוקא באכילה אסור ולא בהנאה כו'] וקשה לי הא באמת קשה למאי נקט הטעם דמעמידים בעור קיבת נבילה הא גם בעור קיבת כשירה הוי בב"ח וכן הקשו תוס' ותירצו כיון דהוא רק בב"ח דרבנן לא חיישינן לספיקא. וא"כ אזדא ראי' זו דלענין איסור הנאה משום בב"ח ל"ח לספיקא וכן למה שתירצו הר"י מיגש והרמב"ם דבאמת יש בסתם ס' בחלב ואיסורו רק משום מעמיד וע"י מעמיד לא נעשה בב"ח. וממילא בזה אזדא ג"כ ראייתם דלענין הנאה משום בב"ח ליכא דהא משום מעמיד לא נעשה בב"ח. וכיון דהמרדכי לא ס"ל הנך תירוצים ישאר קושית תוס' דלמאי נקט נבילה הא בכשירה ג"כ אסור משום בב"ח וצ"ע:
גם ק"ל על תירוץ המרדכי דגבינות לא נאסרו בהנאה דכבוש מותר בהנאה, וכן לפמ"ש תוס' לענין הנאה הוי ספק דרבנן מ"מ עדיין קשה יהא גבינות דנכרי אסורים לעשות מהן תבשיל דאם הנכרי העמיד בעור ונבלע טעם בשר בחלב בכבישה כשעתה מבשל אותו הבלוע בתוך החלב הוי עתה בישול ועבר משום מבשל ב"ח וגם בבישולו יהא אסור בהנאה:
שם מתני' רבי ובית דינו כו' עי' ר"ן ועמ"ש בסוטה פ"ט מט"ו:
דף לו.
תוס' ד"ה בשלמא וכו' הא דאמר לקמן [ועי'] דף לח ע"ב (ועיי"ש) בתוס' ד"ה אי:
דף לו:
תוס' ד"ה דכתיב וכו' אסיפא דקרא. עיין קידושין דף סח ע"ב תוס' ד"ה אמר קרא:
דף לז:
גמרא הא מיא בשיקעתא. עיין טהרות רפ"ה ובהר"ש שם:
דף מ.
תוס' ד"ה מחלוקת וכו' כדאמרינן הטמאים. עיין בתוס' חולין שם וצ"ע ועיין בכורות דף ו' ע"ב תוס' ד"ה לאסור [ועי' פ"מ יו"ד סימן פ"ג]:
פרק ג - כל הצלמים:
דף מ:
ור"מ דחייש למיעוטא. עיין מרדכי סוף חולין:
שם אטו אותו מקום, היינו דלר"מ דחייש למיעוטא ולא הוי המיעוט כמאן דליתא גזרינן שאר מקומות אטו אותו מקום ולרבנן דל"ח למיעוטא ומיעוטא כמאן דליתא לא גזרינן ר"ן:
דף מא.
תוס' ד"ה אמר שמואל וכו' אית ליה נמי. עיין לקמן דף מט ע"ב תוס' ד"ה לא:
דף מא:
גמרא רשב"ל אמר מותרת. עיין פסחים דף כז ע"ב תוס' ד"ה חוץ:
דף מב.
גמרא אמר אביי שפחסה. עיין לקמן דף מד ע"א תוס' ד"ה כאן:
רש"י ד"ה אלא וכו' דכל דבר הפקר. עיין מג"א סי' תקפ"ו סק"ה:
דף מב:
גמרא ולא מועלין מדאורייתא. עיין מעילה דף ג' ע"א ושם דף יא ע"ב תוס' ד"ה תורים וצ"ע:
דף מג:
מתני' רבי יוסי אומר. עיין תשובת רשד"ם חיו"ד סימן רמ"ח:
תוס' ד"ה אמרו וכו' אבל בעבודת כוכבים כתיב. עיין לעיל דף יב ע"ב תוספות ד"ה אלא ולקמן דף מח ע"ב תוספות ד"ה לא:
דף מד.
גמרא וכתיב וישאם. עיין ר"ה כב ע"ב:
דף מד:
גמרא לא באתי בגבולה. עיין בטורי אבן חגיגה דף יג ע"ב ד"ה אין מוסרין:
דף מה.
רש"י ד"ה ר' יוסי כו' דכתיב ואשריהם תגדעון. וכ"כ הרע"ב, כך הוא לפי סוגיא דהכא דמאן דאוסר נטעו ולבסוף עבדו היינו רק התוספת ואתיא ליה מקרא דואשריהם תגדעון דמשמע דגידוע אסור ועיקר מותר וקרא דואשריהם תשרפון מיירי בנטעו מתחילה לכך דכולו אסור, אבל למה דמסיק רב אשי דף מ"ח ע"א דתוספת לכו"ע אסור ומאן דאוסר אוסר אף העיקר ואמרינן שם דטעמא דר"י דאוסר דדריש ואשריהם תשרפון ב' מיני אשרות משמע דאפי' נטעו ולבסוף עבדו אוסר כולו. ולרבנן יליף לה מואשריהם תגדעון ורק התוספת אסור, א"כ הו"ל להרע"ב למנקט הכא קרא דואשריהם תשרפון, אח"כ ראיתי שכל דברים אלו נכללו בדברי התוי"ט ד"ה דע שיש כו':