אור ברסלב

חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר

נדה

מעילה

דף ב.

מתני' דיין שעתן. עי' מנחות י"ט ע"ב תד"ה כנגד:

רש"י ד"ה שמאי ולא אמרינן כי היכי דהשתא כו'. ר"ל דאין למידק מלשון דיין שעתן דהיינו יכולים להקל יותר, אלא כיון שהיה בדין להחמיר ואין מחמירין היינו דיין. הרמב"ן והר"ן הביא איזה מקומות בש"ס כזה:

בחדושי הר"ן כתב בחד תירוצא דלהכי לא מטמאין במעל"ע בספק טומאה ברה"י דמכיון דמסוטה גמרינן לא גמרינן רק היכא דהספק הוא בהמקבל טומאה כמו סוטה ולא היכא דהספק הוא בהמטמא:

וכתב ע"ז רבינו וז"ל צ"ע ממתני' פרק ו' דטהרות משנה ד' מבואר בספק על המטמא ברה"י נמי טמא, ואולי רק היכא דיש לומר חזקה על המטמא כ"כ ושם ליכא חזקה דגוסס הוא וניחא מ"ש תוס' צ"א ע"א ד"ה שיהיה אף אי איירי ברה"י כיון דאיכא חזקה בהמטמא אבל בשמעתין מבואר בתוס' דלא ס"ל כן רק כא"נ שכתב כאן וכ"מ בתוס' חולין דף ו' ע"ב ד"ה דלמא ודוק, ועיין תוס' לקמן י"ז ע"ב ד"ה ואין וכ"א ע"א ד"ה ורבנן:

תוס' ד"ה מעת לעת וכו' וא"ת מאי שנא מכל ספק טומאה דברה"י טמא ודאי אף לחולין ולא מוקמינן בחזקת טהרה וכו' משמע דלרבנן וכו'. נראה ביאור דבריהם אף די"ל דשאני התם דבמקוה דאיכא חזקה להדי חזקה משום הכי טמא ודאי ולא צריך לרבנן לסברא דתרתי לריעותא אבל במקום חזקה י"ל דטמא רק ספק, מ"מ כיון דחזינן דרבנן ילפי מסוטה דספק הוי כודאי ולא ס"ל לחלק משום דהתם הוי רגליים לדבר כדס"ל לר' שמעון, וגם מצינו דבספק טומאה ברה"י ספק נגע טמא דילפינן מסוטה דאף במקום חזקה טמא, וע"כ כמ"ש תוס' בסמוך ד"ה והלל דגם בסוטה הוי חזקה דליכא טומאה ודאית, ממילא נלמוד ג"כ דאף במקום חזקה הוי ודאי טמא, דממנ"פ אם נחלק דבסוטה משום רגליים לדבר הוי הספק כודאי ממילא אף בלא חזקה ליכא ראיה דספק הוא כודאי, וכן אם נחלק דבסוטה ליכא חזקה דאתרע ממילא במקום חזקה ליכא ראיה דהוי ספק, א"כ ממילא מוכח דגם במקום חזקה הוי ודאי טמא. והא דהוצרכו תוס' להקדמה דאפילו במקום חזקה טמא ודאי ולא נקטו הקושיא כיון דחז"ל החמירו דמשום ריעותא דגופא אתרע החזקה א"כ הוי ספק בלא חזקה, דמ"מ י"ל כיון דמדאורייתא טהור משום החזקה, לא החמירו חז"ל לגרע החזקה רק לתלות, אבל לענין לשרוף אוקמי אדאורייתא, וכה"ג צ"ל לפי האמת לתירוצא דתוס' דלמפרע לא ילפינן מסוטה ולדעת המהרש"א זהו רק במקום חזקה אבל בליכא חזקה גם למפרע הוי ודאי טמא, א"כ הא דלקדשים רק תולין היינו דלענין לשרוף לא החמירו להפקיע שם החזקה. ובלא"ה ניחא דהא רצו להקשות דאפילו לחולין יטמא ודאי משום הכי הוצרכו להקדים היסוד דמסוטה ילפינן דאפילו במקום חזקה הוי טמא ודאי:

בא"ד וא"ת במעת לעת דקיל טפי וכו'. נראה כוונתם, אף דכבר תירצו דלמפרע לא ילפינן מסוטה, היינו לענין רה"י בזה אמרינן דהתורה חידשה רק דמעידן ריעותא יהיה הספק כודאי ואף במקום חזקה, אבל לענין למפרע דלא היה שום ריעותא קיימינן אדין דאוקמי אחזקה, (ובלא חזקה שפיר ילפינן דהוי טמא ודאי לשיטת המהרש"א, ולשיטת המהר"ם לובלין אף בלא חזקה מ"מ כיון דעל אותה שעה לא הי' שום ריעותא הוי כמו שאר איסורין וטמא רק מספק דלא ילפינן מסוטה רק משעת ריעותא ואילך), ולזה הקשו דברה"ר כיון דאפילו משעת ריעותא ואילך טהור ואפילו בליכא חזקה מכ"ש למפרע דליכא ריעותא כלל. ועל זה תירצו דהגזיה"כ דברה"ר הוי ספק ריעותא כמו ודאי טהור, והיינו היכי דאפשר דטהורה אבל אם עתה בודאי טמאה ואנו דנין למפרע הוי כשאר איסורין דבמקום חזקה טמא, ובליכא חזקה הוי ספק. (ואפילו להמהרש"א הנ"ל דבליכא חזקה טמאה ודאי היינו ברה"י דעשאה התורה ספק לודאי אבל ברה"ר הוי רק כמו שאר איסורין) דרך כלל דברה"י עשא' התורה משעת הריעותא הספק כודאי טומאה, וברה"ר הספק כודאי טהורה, אבל היכי דהשתא בודאי טמא והספק על למפרע היכי דאיכא חזקה גם ברה"י טהור ובליכא חזקה גם ברה"ר טמא מספק, וברה"י להמהרש"א טמא ודאי ולמהר"ם לובלין ספק:

ואולם עדיין יקשה נהי דמה דפרכינן לקמן על רבנן דמקוה [ג' ב] אי מה התם ברה"ר טהור, י"ל דהפירכא אף דהמקוה עתה בודאי חסר ואנו דנין על למפרע, מ"מ עכ"פ יהיה רק ספק ולא ודאי וכנ"ל, אבל יקשה על ר' שמעון דס"ל ברה"ר טהור הא למפרע לא ילפינן מסוטה, וכיון דליכא חזקה דהא איכא נגד חזקת מקוה חזקת טומאה וא"כ יהיה ספק כמו שאר איסורין, ואי דס"ל דחזקת מקוה דהוי חזקת הגוף עדיף מחזקת מקוה [צ"ל מחזקת טומאה], גם ברה"י יהיה טהור דהא למפרע במקום חזקה לא ילפינן מסוטה, וצ"ע:

בא"ד הוו להו תלתא והוי רה"ר. עי' סוטה כ"ח ע"ב תד"ה ברה"ר:

בא"ד וי"ל דאף ברה"ר לא נטהר בקדשים וכו'. עי' טהרות פ"ה מ"ז בר"ש:

בא"ד אלא טומאת מגע ולא טומאת ראייה. עי' לקמן יז ע"ב תד"ה ואין שורפין, ולקמן כא ע"א תד"ה ורבנן:

בא"ד כאינה בדוקה דמיא היינו להלל. כאן שייך הגליון אך קשה וכו':

תוס' ד"ה והלל וכו' לא מסוטה גמרינן אלא דמוקמינן כל א' בחזקת טהרה וכו'. עי' לקמן ס' ע"א תד"ה באנו:

בא"ד וא"ת א"כ היכי ילפינן מסוטה דספק טומאה ברה"י טמא אפילו איכא חזקה, הא בסוטה אתרע חזקה, ותירוצם מוקשה מאד. ונ"ל דהא מבואר בסוטה (דף כט) דדרשינן הקרא והבשר כל טהור טהור ודאי הוא דיאכל אבל ספק טהור לא יאכל, א"כ מזה שמעינן דאף באיכא חזקה ספיקו אסור, אלא משם לא ידעינן דספיקן כודאי, די"ל דהקרא קאמר דודאי טהור יאכל וטהור ספק לא יאכל מספק, אבל לא הוי ודאי וא"כ י"ל כיון דעכ"פ ידעינן דלא אזלינן בתר החזקה, שוב ילפינן מסוטה דספיקו דינו כודאי, דבזה ל"ש לחלק דבליכא חזקה דספיקו כודאי ובאיכא חזקה ספיקא אסור מספק, דזה אין סברא לומר דהחזקה יעשה אותה לספק, דממנ"פ אם ניזל בתר חזקה יהי' ספיקו טהור וכיון דטמא מספק ומסלקי להחזקה הוי כמו אין לו חזקה, ואי דא"כ הו"מ לומר הצריכותא בסוטה, דאי מסוטה הו"א דדוקא בליכא חזקה, זהו אינו קושיא כ"כ, דבלא"ה הו"מ לומר צריכותא אחרת, כמ"ש תוס' חולין (דף ט' ע"ב):

מה דנדחקו התוס' כיון דספק טומאה ברה"ר אף בלא חזקה, וע"כ משום דסוטה לא מקרי חזקת טהרה כיון דאיכא רגלים לדבר, א"כ מנ"ל דספק טומאה ברה"י טמא אף במקום חזקה, היה נראה לענ"ד דהא מדרשא דרב גידל, והבשר כל טהור טהור ודאי יאכל אבל ספק לא יאכל, מוכח דאפילו במקום חזקת טהרה אסור דהא לגברא יש לו חזקת טהרה, אלא דמהתם לא ידעינן דספיקו כודאי, דדלמא הקרא קאמר הא ספק יאכל מספק, לזה ילפינן מסוטה דספיקו כודאי וכיון דכבר ידענו מדר"ג דלא אוקמינן אחזקה לטהר ממילא אסור כודאי מכח הראיה דסוטה דזהו ודאי אין סברא דבלא חזקה הספק כודאי ובמקום חזקה הספק אסור מספק ולא כודאי, דממנ"פ כיון דלא אזלת בתר חזקה, ממילא הוי כמו בלא חזקה ונכון:

דף ב:

ומ"ש מחבית. עי' רפ"ג דתרומות ובר"ש שם:

דף ג.

משמשת במוך וכו' מ"ש מעכ"ת ראיה דלא כפירש"י [יבמות י"ב ע"ב ד"ה משמשות] מההיא דפרכינן דמשמשת במוך מא"ל, דדוחק לומר דמיירי בעברה ושמשה, באמת הוא קצת דחוק, אבל מ"מ לשיטת האחרונים ניחא דהא בקטנה לכ"ע מותר לשמש במוך כיון דאינה ראוי' להתעבר, א"כ י"ל היינו בקטנה היכי דהוחזקה לראות דמטמאה למפרע, [ובחידושי הר"ן נדה כתב אמה דפירש"י משמשת במוך ג' נשים משמשות במוך דלא פרכינן מג' נשים דהא בלא"ה בדידהו דיין שעתן אלא דפריך מנשים דעלמא עיי"ש, ולא ידעתי הא י"ל דפרכינן מדידהו דמשכחת בהתחזקה בראיות, ואף למ"ד דבמעוברת ומניקה דיין כל ימי עיבורן ומניקתן מ"מ פריך עכ"פ מקטנה] ואף לדברי הר"ן דפרכינן משארי נשים, מכל מקום יש לומר דמיירי בדרך היתר כגון באיילונית כיון דאינה יכולה להתעבר לא מקרי השחתת זרע וכנ"ל:

תוד"ה גמר סוף טומאה וכו' וי"ל דגמר מתחילת טומאה היכי דליכא חזקת טהרה, כההיא דתינוק דפ' בתרא וכו', לא זכיתי להבין, וכי התם יש קרא לטהר, אלא דגמרינן מסוטה, כמ"ש תוס' בלשונם דגמרינן מסוטה, וע"ז עצמו תקשי היכי גמרינן מסוטה, דש"ה דאיכא חזקת טהרה, וצריכים לומר כיון דקינא ואיסתרה אזדא חזקת טהרה, וא"כ ממילא הכא ניחא עכ"פ איך שייך דילפינן מההיא דתינוק, והתם בעצמו מנא ידעינן, ולא מצאתי במפרשים מי שעמד בזה, וד' יאיר עיני:

תוד"ה ושרצים. נפלא ממני מה דנקט [בכו"פ סי' קפ"ב] ליסוד פשוט דלב"ש אין כתם מטמא למפרע, דהא דעת רש"י ותוס' אינו כן, דהרי רש"י פי' במה דפרכינן והא איכא כתמים היינו דלא לטמא למפרע, והיינו דס"ל לרש"י דאין לדמות טומאה להבא לענין למפרע דדלמא רק לטומאת מעת לעת דקיל בזה סמכינן אטעמא דמרגשת בעצמה אבל לא לטהר לגמרי. לזה ס"ל לרש"י דפרכת הש"ס דבכתמים על כל פנים לענין למפרע נסמוך דמדלא ארגשה הוא מעלמא, הרי מפורש דלב"ש מטמא כתמים למפרע:

ואף לדברי התוס' דפרכת הש"ס דיטהרו הכתמים לגמרי דמדלא ארגשה מוכח דמעלמא הוא, מ"מ י"ל ג"כ דלב"ש כתמים מטמאים למפרע ממ"ש ד"ה ושרצים דמעלמא, וא"ת הא דתנן כתם שנמצא וכו' הרי דמפשט פשיטא להו דהך סתמא ג"כ כב"ש אתיא, ויצא להם כן מדפרכינן מ"ש ממבוי הרי דס"ל דהך מתני' אתיא גם כן כב"ש, א"כ ה"נ סיפא דהך מתני' הרי דא"א בשום אופן לומר דהך מתני' דנמצא כתם לא אתיא כב"ש, אע"כ למה דמשני מודה ב"ש בכתמים מ"ט בצפור לא נתעסקה א"כ דנין דהוא מגופה ממילא טמא למפרע דהא לא ידעינן אימת נכתם, וליכא צד קולא רק מטעם חזקה דהשתא ראתה, וא"כ כמו לשנוייא קמא דטעמא דב"ש מחמת חזקה, ואעפ"כ מטמא בכתם למפרע ומטעם שכתבו התוס' דלא פלוג בכתם בין לח ליבש ה"נ לאידך שנויא:

אלא דמהר"ם לובלין בחר דרך לעצמו דלב"ש לכל התירוצים אינו מטמא בכתם למפרע דאינו מחמיר בכתם מבראיה אבל מ"מ הא דעת התוס' אינו כן:

ומ"ש המהר"ם לובלין דלא חמיר כתמה מראיתה, זה איני, דהרי גם לב"ה יקשה דבראי' על החזקה לגבי בעלה ואינה מקולקלת למנינא כדאיתא בברייתא (דף וי"ו), וע"כ דכתם חמיר דל"פ בין לח ליבש א"כ ה"נ לב"ש:

ובאמת מה"ט קשה לי קצת בדברי תוס' ד"ה ושרצים דלקושייתם אמאי הקשו רק לב"ש הא גם לב"ה קשה דלגבי בעלה ל"ח דראתה למפרע ובכתם חיישינן, עכ"פ הרי דעת רש"י ותוס' דבכתם מטמא למפרע מכל מקום הוכחת הגאון הנ"ל לנכון דמאי הקשו תוספות הא יש לומר דנהי דבכתם מטמא למפרע היינו מחמת דלא פלוג בין לח ליבש, אבל בראי' בלא ארגשה דלא שייך כן, בזה כיון דהוא דרבנן בלאו טעמא דאשה מרגשת לא מחמרינן למפרע דהוי ספק דרבנן:

אולם נראה דמעיקרא דדינא ליתא להוכחה זו דשפיר הקשו תוס' דע"כ ליכא למימר דבלא הרגשה כיון דהוי דרבנן הוי ס' דרבנן א"כ גם בהרגשה לא צריך לטעם הואיל ואשה מרגשת דמשמע דאתינן עלה דמדלא הרגישה מוכח דלא ראתה למפרע, הא בפשוטו הראיה דלמפרע דלא היתה בהרגשה הוי רק דרבנן, ואם כן מדאורייתא ליכא טומאה למפרע ולגבי דרבנן הוי ס' דרבנן אע"כ דמ"מ הו"ל להחמיר וא"כ שפיר הקשו תוס':

גם י"ל דלענין טהרות גם בלא ארגשה הוי דאורייתא לא מבעי' למ"ד מקור מקומו טמא דודאי בלי הרגשה טמא דלא גרע מדם מכה ודם ירוק [ומש"ה מיושב מה דקשה לכאורה בתוס' ר"פ הרואה דעדיין יקשה על תירוצם לס"ד דהש"ס מההיא דלעיל (דף ה') דאמר ר"י משום ר"ח בן אנטיגנוס הנשים שאמרו דיין שעתן כתמן כראייתן, ובזה דדנין דהשתא ראתה יקשה הא בלא הרגשה טהורה, אח"כ ראיתי דהקשה כן בסדרי טהרה, ולפי הנ"ל י"ל דשמואל ס' מקור מקומו טמא, ולענין טהרות גם בלא הרגשה טמא] אלא אפילו למ"ד מקור מקומו טהור י"ל דמ"מ דם נידה שנעקר מחיים טמא. והא הטומאה אף בלא הרגשה [אף דא"כ לפ"ז לא הקשו תוס' כלום ר"פ דם הנידה לר' דאמר וכו' הא י"ל דאיצטריך קרא לדם בלא הרגשה דאינו מטמא לאחרים דמ"מ לעצמו טמא. מ"מ י"ל דעדיפא מיניה משני דאיצטריך קרא לדם מצורעת] א"כ שפיר הקשו תוס' דתטמא למפרע דכיון דהדם טמא ממילא גם האשה נטמאה מהדם כשבא לבית החיצון, דהא בה"ס במשא מיהו מטמא והוי דאורייתא:

מה שהרבה מעכ"ת לתמוה בגיטין (דף ל"א ע"ב) חלוקים עליו חביריו דתנן מקוה שנמדד, והרמב"ם דפסק לההיא דמקוה שנמדד, ובפ"ז ה"ד מהל' מעשר פסק מצאן שאבדו הר"ז חושש לכל שהפריש ואינו מעשר ודאי, ואמאי לא הוי ודאי כמו במקוה ואם יש מקום לחלק ביניהם, אמאי אמרינן חלוקים עליו חביריו עכ"ד:

אין בזה סרך קושיא, דהרי בסוגיא ריש נדה פרכינן חביות אמקוה, דבמקוה הוי ודאי ובחביות הוי ספיקא, ואמרי' מאן תנא חביות ר"ש, ותמה הרשב"א שם על פסקי הרמב"ם דפסק לההיא דמקוה וגם ההיא דחביות, ועי' במ"ל סוף הלכות מקואות שהאריך ליישב דסוגיא הנ"ל קאי לל"ק דשם, אבל הרמב"ם פסק כלישנא בתרא, וללישנא בתרא אתיא חביות גם כת"ק, דרק בטמאה אמרינן דהוי ודאי, אבל לא בעלמא עיי"ש, וא"כ הא דאמרינן הכא בגיטין דחלוקים עליו חביריו דתני' מקוה שנמדד היינו אי לל"ק דהכל דומה למקוה יהי' הכא ודאי טבל למפרע, ואי לל"ב, עכ"פ הוי למפרע ספק כההיא דחביות, וא"ל הכא תולין מעל"ע, ומוכח דחלוקים עליו חביריו, וא"כ להלכה דס"ל להרמב"ם דבחביות הוי ספק, ה"נ הוי ס' למפרע ואין תולין מעל"ע, ואין מקום לקושיות מעכ"ת נ"י דלפי דפסק הרמב"ם ההיא דחביות שפיר פסק הכא דכל מה שהפריש הוי ספק טבל, ועיקר הקושיא רק על הרמב"ם בההיא דחביות דמ"ש ממקוה, וזה כבר הקשה הרשב"א הנ"ל והמ"ל יישבו:

דף ג:

תוד"ה א"ב למרמא וכו', מה דהקשה דאם כן יקשה בסוגיא דקדושין דמאי פריך לשמואל, ממקוה, הא מכח רומיא דמקוה על נגע באחד בלילה מוכח דאם בעלמא ספק הוי במקוה ודאי, א"כ גם לשמואל ליכא קושיא:

לא קשיא מידי, דכך סברת תוס' דבנגעו דהוי ספק, היינו דאיכא חזקת חי, ולעומת זה הרי מת לפניך, מש"ה הוי ספק, מש"ה במקוה כשאנו דנין רק על המקוה, הוי ג"כ ספק, דנגד חזקת מקוה איכא חסר לפניך, וממילא שוב אזלינן בתר חזקת טמא והוי ודאי, משא"כ בההיא דשמואל פרכינן שפיר כיון דביומא דמשלם שית ליכא חזקה דנערות, ואעפ"כ הוי רק ספק מכח דבגרה לפניך, אם כן ממילא במקוה אף בלי חזקת שלימות הוי בגדר ספק, א"כ אף דאיכא לגברא חזקת טומאה נגד זה איכא חזקת שלימות ויהיה רק ספק וק"ל:

ובסגנון זה ישבתי היטב קושיית תוס' העצומה בקידושין שם ד"ה ושמואל מ"ש ממקוה, והיינו דלרב ליכא קושיא, כיון דחזינן היכי דליכא חזקה דמעיקרא כגון ביומא דמשלם שית אזלינן בתר חזקה דהשתא, הרי דחזקה דהשתא מקרי חזקה אלא היכא דאיכא חזקה דנערות אלים מכח חזקה דהשתא ממילא במקוה אמרינן דהוי חזקת טומאה נגד חזקת מקוה, והוי ספק השקול, שוב אזלינן בתר חזקה דהשתא, משא"כ לשמואל דלא ס"ל כלל לחזקה דהשתא, שפיר פרכינן ממקוה ודו"ק:

דף ד.

ור"י סבר מחזקינן. עי' טהרות ופ"ט מ"ט נמצא בגג המעטן טהור, וצ"ע:

שם מחט שנמצאת מלאה חלודה או שבורה טהורה, בהרע"ב פ"ג דטהרות פי' ולא אמרינן שמא כשהיתה שלמה נטמאה וכו', ותמוה לי דלפ"ז איך פרכינן עלה דמתני' ואמאי נימא האי מעיקרא מחט מעליא הוי והשתא הוא דמלאה חלודה, הא אנן אמרינן מעולם לא נטמאה, אע"כ דפירושא דמתני' כמ"ש רש"י דהמחט ידוע שנטמאה ונמצא עתה המחט על הטהרות והיא חלודה, לא חיישינן שנפלה על הטהרות קודם שהעלתה החלודה וטימא להטהרות, והוי כההיא מתני' דספ"ט דטהרות, וכ"כ הר"ש:

ול"נ שיש לפרש עוד דמיירי דנמצאת המחט חלודה באוהל המת ל"ח שמא בא המחט לכאן קודם שהיתה חלודה ונטמאה ולכשיחזור ויתקנה תחזור לטומאתה הישנה, ועלה פרכינן נימא כיון דמעיקרא מחט מעליא היה לא נשתנה לחלודה עד עתה, ואולי שזהו כוונת הרע"ב:

תוד"ה כי פליגי וי"ל דברה"י איירי. ונ"ל דמ"מ בטלטלוה מזוית לזוית אחרת ונמצא שם השרץ דאף ברה"ר מטמאי' הטהרות ששמשו בזוית השני כיון דבאותו זוית לא הוחזק הקופ' בדוק' אמרי' דכל משך היותו בזוית זו טמא כשעת מציאתו, דאל"כ היאך משכחת לא ראוה חי מבערב דהא ידעי' דהי' שעה א' חי בעולם, אע"כ כיון דבאותו מקום שנמצא מת לא הוחזק בחזקת חי כלל, ה"נ בקופה:

ואולם אני מסתפק באם הי' הקופ' בדוקה וטלטלוה מזוית לזוית ומשם עוד לזוית אחר ונמצא שם השרץ אם מטמאי' הטהרות שנשתמשו בזוית האמצעי כיון דבאותו זוית לא הי' בחזקת בדוק, או דאמרי' בממנ"פ אם נדון על המקום ולתלות הריעות' במקום ממילא מהראוי לטהר אותו זוית כיון דהריעות' נמצא רק בזוית האחרון, ואם באת' לטמא ולהחזיק ממקום למקום והיינו שלא לדון מקום מציאתו רק על שרש הטומאה ממילא מקרי קופ' בדוקה כיון דהי' בדוק שעה א' ועיין. ונראה דמוכח דמ"מ מטמאי' גם הטהרות שנשתמשו בזוית האמצעי ממה דפרכי' ותני עלה במקום מציאתן, והא פלוגתייהו דרבנן ור"מ ברה"ר כדאית' בתוספת' ורבנן מטמאי רק בלא ראוה חי מבערב, וא"כ שפיר קתני במקום מציאתן דוקא דאלו שלא במקום מציאתן כיון דבאת להחזיק ממקום למקום ממילא מיקרי ראוה חי דהא ידעי' דהי' חי' שעה בעולם. אבל ר"י מיירי ברה"י דגם בבדוקה טמא או באינו בדוקה ברה"י בזה מחזקי' ממקום למקום, אע"כ מוכח דגם בבדוק' ברה"ר ונמצא השרץ בזוית אחרת טמאי' הטהרות שנשתמשו בזוית האמצעי כיון דבאותו זוית לא הי' בדוק', ודו"ק:

דף ד:

רש"י ד"ה שהפריז שהגדיל והרחיב. כמו פרזות תשב ירושלים (זכריה ב') רש"י בב"מ סט ע"ב ד"ה מפרין:

דף ה.

כל הנשים כתמן טמא למפרע וכו'. ברמב"ם כ' למפרע עד עת הפקידה, נ"ל דנלמד זה מברייתא דף ו' ע"א הרואה דם מטמאה מעל"ע וכו' הרואה כתם מטמא למפרע וכו', מדלא נקט ג"כ בכתם לישנא דמעל"ע משמע דלמפרע היינו עד שעת פקידה, ומ"מ יש לדחות כיון דהך ברייתא אתי' כר"מ מדקתני דמטמא את בועלה למפרע והיינו כר"מ דפ"ב דף ט"ו וכ"כ תוס' [ד"ה ר"מ], וכיון דר"מ מחמיר בכתמים יותר מבראיי' לענין למפרע דאף בנשים שאמרו דדיין שעתן כתמן טמא למפרע, מש"ה ס"ל ג"כ דחמיר יותר דמטמא למפרע עד הפקידה, אבל לדידן (די"ל) [דקיי"ל] כתמן כראייתן י"ל דגם לענין זה כראייתן דמטמא רק מעל"ע למפרע:

שם שאפילו סדינין שלה וכו'. בב"ח (סי' ק"ץ) דייק [דעל בשרה טמא] מלישנא דהש"ס אפילו סדינים מלוכלכים בדם, ואולם הש"כ שם דחה כיון דהטעם דבקטנה ל"ג ואוקמוה אדין תורה, ממילא גם בראייה מגופה בלא הרגשה טהורה:

ומה שדקדק שם בסדרי טהרה מדברי רש"י כדעת הב"ח דבעי דוקא דאפשר למתלי דמעלמא אתי, אינו ראיה, דהתם מיירי לענין טומאת מעל"ע בקדשים, ובזה אף בלא הרגשה טמאה עכ"פ טומאת ערב דקיי"ל מקור מקומו טמא, וממילא חיישינן ג"כ למפרע מעל"ע דאימור כותלי בית הרחם העמידוהו, ואף דכ"ז שהי' בכותלי בית הרחם הי' טומאת בית הסתרים דלא מטמא במגע, מ"מ הא כתבו תוס' (דף ע') דטומאת בית הסתרים מטמא גם במשא, ומיושב בזה קושית הס"ט שם (ס"ק ג') ד"ה והנה תוס' וכו', דהו"ל להש"ס ר"פ הרואה להקשות מדברי שמואל לעצמו דבפ"ק דכתמן טמא למפרע עיי"ש, ולמ"ש לא קשה מידי, דלענין טומאה לקדשים באמת גם בלא הרגשה טמאה מדאורייתא, ומש"ה הוצרך רש"י למנקט הטעם דתלינן דמעלמא אתי, אבל י"ל דמ"מ לבעלה אף בראייה דמגופה בלא הרגשה טהורה, אך אע"פ שאין ראי' מרש"י להב"ח מ"מ כיון דעכ"פ בגוף הדין צריכים אנו לטעמא דרש"י דתלינן דמעלמא אתי, א"כ י"ל דגם לבעלה הקילו רק מהאי טעמא, משא"כ בחזינן דמגופה:

ומ"ש הש"כ כיון דאוקמי אדין תורה ממילא אוקמוה בראי' ממש אינו מוכרח, דיש לומר כיון דגזרו חז"ל דדם שלא בהרגשה טמא אין חילוק בין קטנה לגדולה דמ"ש. ורק בכתמים מצאנו חילוק נכון כיון דאינה עלולה לראות רגלים לדבר דמעלמא אתי:

ובלא"ה תמיה לי על הש"כ דמאן לימא לן דשלא בהרגשה הי' וכי אמירה דקטנה מידי מששא אית בה, והא כל דיני נידה וספירתה מדין עד אחד נאמן באיסורין כמ"ש תוס' ריש גיטין והא קטנה אינה נאמנת באסורי דאורייתא. (ועי' שו"ת סי' ס"ב):

תוד"ה הא שאר נשים. (ראינו להעתיק מ"ש רבינו בתשו' בזה"ל), מה דהעלה ידידי רומעכ"ת להתיר במעוברת שמצאה בבוקר בקומה כתונת מלוכלך בדם, ויש לה קביעות להלוך (גאלדני אדער) ששופעת מל' יום לשלשים יום, ועתה היא בתוך הזמן שלא בשעת קביעת הנ"ל, דיש לה להקל לתלות הכתמים בגאלדני אדער:

גם דעתי הקלושה מסכמת לדעתו הגדולה, ומה דפקפק מעכ"ת מתוס' (דף ה' ד"ה הא שאר נשים וכו') דלתירוצם שם דד' נשים חמירי מיש לה ווסת שלא בשעת ווסתה הרי דיותר היא בחזקת מסולקת שלא בשעת ווסתה מאשר היא בעת עבורה, אם כן אין למעוברת לתלות כנ"ל שהמכה עכשיו בחזקת מסולק, ולא מקרי יכולה להתגלע:

נראה לי דאין ראיה דהרי צריכים להבין למה דנראה מפשטות התוס' דמסקו דד' נשים חמירי יותר מיש לה וסת שלא בשעת וסתה הא קיימא לן ד' נשים דיין שעתן ואלו ראתה שלא בשעת וסתה קיימא לן דמטמאה למפרע, ולזה נראה דודאי ד' נשים מסולקות יותר אלא דר' דוסא ס"ל דאף במסולקות כיון דשינתה וראתה ממילא הוי חשש שראתה מעיקרא, דמה לי אם הי' השינוי עתה או מעיקרא אבל ראתה בשעת וסתה ס"ל לר"ד דראוי יותר לומר דעתה ראתה דלא הוי שינוי ממה דנאמר דמעיקרא ראתה דהוא שינוי מדרך ראייתה ואנן קיימא לן בד' נשים אף דעכ"פ ראתה בשינוי הרבה כיון דמסולקים הרבה אמרינן דיה שעתה, משא"כ ראתה שלא בשעת וסתה דאינה מסולקת כ"כ ורק ראתה בשעת ווסתה קיימא לן דיה שעתה כיון דעתה ראויה לראות אבל מעיקרא הוי שינוי, וקושיית תוס' בדרך זה כיון דמחמירין יותר לענין כתם שנמצא ביום ווסת לטמא למפרע ובד' נשים כתמן כראייתן הרי אף דיש סברה לתלות הכתם במעכשיו ולא למפרע בכדי שלא יהא ראייתה דרך שינוי מ"מ מחמירין בזה יותר מכתם של ד' נשים אף דהתם עכ"פ נשתנה סדרה, הרי דע"י דד' נשים מסולקים הרבה בדמים קיל יותר אפילו מיש לה ווסת בשעת ווסתה א"כ ר"ד דס"ל ראתה בשעת ווסתה דיה שעתה מסברא זו דאורח בזמנו בא, כ"ש דמיקל בד' נשים מחמת סברא דמסולקים הרבה:

וע"ז תירצו דבאמת יש לה ווסת ביום ווסת קיל טפי מסברא דאורח בזמנו בא אלא דלענין כתם החמירו משום גזירה אטו שלא בשעת ווסתה [ונ"ל להמתיק דבריהם דבכתם גזרינן היינו כיון דלפעמים הכתם יבש דידענו עכ"פ דמאתמול הוא וממילא ראוי לטמא עד שעת הכבוס כיון דעכ"פ מאתמול הוא והוא כנמצא שלא בשעת ווסתה, אבל בראיי' ל"ש זה], וא"כ הא דיש לה ווסת קיל היינו משום דאורח בזמנו בא ואמרינן דלא נשתנה סדרה אבל אי ראתה שלא בשעת ווסתה מטמאת למפרע דאינה מסולקת כל כך כמו ארבעה נשים. וא"כ אדרבה ראיה בהיפך דד' נשים מסולקים יותר מבשלא בשעת ווסתה:

ואתי שפיר ההיא דלקמן ד"ס דתולה מעוברת באינה מעוברת דמשמע שם אם האינה מעוברת יש לה ווסת והוא שלא בשעת ווסתה דתולה בה:

ועוד ראיה לזה מסוגיא (דף י"א ע"ב) אי ממתני' הו"א באשה שיש לה ווסת וכו' חדא מכלל חברתא אתמר, וקשה לכאורה דדלמא ס"ל לשמואל אין לה ווסת בעי בדיקה לבעלה אלא דקאי אמתני' דמיירי מכל נשים דדיין שעתן היינו יש לה ווסת, וכן באין לה ווסת ובד' נשים כמ"ש תוס' ואשמועינן שמואל דוקא עסוקה בטהרות והיינו אף באין לה ווסת לא בעי בדיקה לבעלה כיון שהם ד' נשים שהם מסולקים אבל באשה דעלמא דאין לה ווסת יש לומר דלבעלה בעי בדיקה, אע"כ דד' נשים מסולקים יותר וכיון דממתני' דכל הנשים בחזקת טהרה ידעינן דיש לה ווסת שלא בשעת ווסתה לא בעי בדיקה לבעלה, ממילא ידעינן דכ"ש ד' נשים ולא איצטריך לשמואל לאשמועינן אע"כ דקמ"ל אף באשה דעלמא דאין לה ווסת:

עוד ראיה דהא תוס' (דף ד' ע"ב) ד"ה כל אשה כ' דממתני' דלעיל ידענו רק דיש לה ווסת בעי בדיקה לטהרות ואשמועינן תו במתני' דאע"פ שאמרו דיין שעתן דאפי' ד' נשים בעו בדיקה הרי דהוי יותר רבותא וע"כ משום דמסולקים טפי, וביותר לשיטת רש"י דמפרש למתני' אע"פ שאמרו דיין שעתן קאי רק על יש לה ווסת ומשמע דד' נשים לא בעו בדיקה הרי דמסולקים יותר:

תוס' ד"ה ר"מ היא כו' ונראה לפרש ר"מ היא. עי' בר"ש רפ"ב דערלה:

דף ה:

הניצול באהל המת. עיין חגיגה כה ע"א תד"ה שונין:

תוס' ד"ה כשחברותיה. נראה ביאור דבריהם דבפשוטו הא דמהני חברותיה נושאות אותה במטה היינו משום כיון דמטה ביד האדם הוי כיד אדם ממש ומקרי יש לו דעת לישאל כמו דס"ל לר' יוחנן, ועיקר פלוגתייהו דזעירי ור' יוחנן דזעירי [בעי] דעת לישאל של המיטמא משום הכי בעינן חברותיה נושאות, ולר' יוחנן מהני דעת המטמא, וא"כ כיון דגם זעירי [ס"ל] דכיון שהוא ביד אדם מקרי דעת לשאל ממילא אף בליכא דעת למטמא, דהא דעת לשאל במיטמא לחוד מהני דאם אדם היה אצל שרץ וספק נגע בודאי טמא כדאמרינן בסוטה כ"ט. דלא בעי' דעת מגיע עיי"ש, וכן מוכח מההיא דנגע באחד בלילה דמטהר ר' מאיר ברה"ר וכן לרבנן בראוהו חי מערב ולא טהר ג"כ ברה"י משום דהמטמא אם מת אין בו דעת, אלא ודאי דלא בעינן דעת המטמא. ולזה הקשו מההיא דפסחים כיון דסכין ביד אדם הוי יש בו דעת וגם לזעירי ניחא, ותירצו דאף דזה אמת דאם יש דעת לדבר המיטמא לא בעינן דעת מטמא מ"מ הכא דגם למיטמא אין בו דעת דהיינו מטה אלא דע"י שהוא ביד חברותיה מחשבי' ליש בו דעת זהו דוקא כשיש דעת למטמא. (ויש להסתפק אם שניהם המטמא והמיטמא אין בהם דעת בעצמותם רק ששניהם ביד אדם אם מהני לזעירי כיון שיש קצת דעת לשניהם, או דבעינן דעת גמור של מטמא בזה מהני קצת דעת של נטמא דהיינו מה שהוא ביד אדם). ובתירוצם ב' ס"ל דודאי אם היה מקרי דעת ע"י שהוא ביד אדם לא הי' בעינן דעת להמטמא כיון דיש דעת למיטמא, אלא דזעירי חולק ביסוד דברי ר' יוחנן וס"ל דמה שהוא ביד אדם אינו מועיל לקרותו יש בו דעת, והא דמהני הכא חברותיה כיון דהשאלה גם עליהם אם טמאות במשא הנדה מ"מ [נראה דצ"ל משו"ה] המטה והאדם כאחד הוא, אבל בעלמא היכי דאין השאלה על האדם לא מקרי כלל יש בו דעת ואף היכי דיש מטמא לא מהני כנלע"ד נכון בעזה"י:

תד"ה כשחברותי' נושאות וכו' ועוד שם תוס' ד"ה ספק טומאה וכו' וא"ת מאי קמ"ל ר"י וכו'. וקשה לי דלמה נקטו קושייתם על ר"י ובדרך מאי קמ"ל ולא הקשו ביותר על זעירי דמוקי דווקא חברותי' נושאת אותה אבל בלא"ה לא יקשה מהנך משניות, וביותר תמוה לי דזה יקשה אף לפי תירוצם, דמצינן לומר דהעיסה והמשקים בידי אדם, מ"מ יקשה לזעירי לפי תירוצם הב' ד"ה כשחברותי' דזהו מהני רק כיון דהספק גם על חברותי', וא"כ התם בעיס' ומשקים דלא שייך כן לא מהני במה שהם ביד האדם, ולתירוצם הא' דהטעם משום דנידה המטמאה יש בה דעת לשאל ניחא דגם בהנך משניות הכי הוא אבל לתירוצם הב' יקשה וצע"ג:

תמוה לי אמאי נקטו קושייתם על ר"י בדרך מאי קמ"ל, ולא האלימו קושייתם על זעירי דס"ל הכא דמט' שעומדת על הקרקע טהור דדעת מטמא לא מהני אמאי בעיסה וכן באינך משניות טמא, וביותר דמה דהקשו לר"י ליכא קושיא כ"כ די"ל דמהתם לא שמעינן רק היכא דדבר המטמא עצמו יש בו דעת לשאל, אבל עדיין לא נשמע היכי דהדבר המטמא אין בו דעת לשאל אלא שהוא ביד אדם שנושא השרץ וגם המיטמא אין בו דעת ומונח על הקרקע דיהי' טמא, לזה קמ"ל אפי' ס' טומאה הבאה בידי אדם גם כן טמא, אבל לזעירי דס"ל אפי' אם הדבר המטמא [בעצמותו] יש בו דעת לשאול לא מהני כההיא דהכא ודאי קשה מאלו משניות. גם זה יקשה לפי האמת לתירוצם דהתם מיירי כשהעיסה והמשקין ביד אדם, דמ"מ יקשה לתירוצם הב' בדיבור הקודם כשחברותי', דזעירי ס"ל דמה שביד אדם לא מקרי יש בו דעת דאפי' היכי דיש דעת להמטמא רק בחברות' נושאות כיון דהספק גם על החברות', א"כ הכא בעיסה ומשקין דהספק אינו על האדם רק על העיסה ועל המשקין אינו טמא וצ"ע:

תוס' ד"ה ואם א"א וכו' וי"ל דלאו א"א כלל. עיין בחידושי ריטב"א מכות דף ד' ע"א ד"ה ואר"י א"ר:

דף ו.

לא נצרכה אלא לתקן שירים שבפיה. קשה לי הא לכאורה ברואה כתם דטמא' למפרע עד שעת כיבוס זהו אף לחולין ולתרומה דהרי לגבי בעלה מקולקלת למנינה הרי דאף לחולין חיישינן, (והטעם באמת משום דבראתה דמדינא טהור' דאמרינן השתא הוא דראתה אלא דחכמים החמירו ולא החמירו רק לקדשים אבל בכתם כיון דבכתם יבש דבודאי טמאה למפרע לא פלוג רבנן בכתמים וכמ"ש תוס' לעיל ג' ע"א ד"ה ושרצים. ובאמת קשה קצת דאמאי הקשו תוס' רק לב"ש הא גם לב"ה יש להקשות דמ"ש בראיה דמיקל לבעלה דאינה מקולקלת למנינה ומ"ש דבכתם דאמרינן מקולקלת למנינה) וא"כ דבכתם גם לחולין טמא' למפרע ומכ"ש לתרומה א"כ דלמא הבדיקה לתקן שירים שבפניה היינו מחששא שנמצא כתם ויהיה התרומה טמא למפרע. ואף די"ל דמשמע דהבדיקה הי' רק בדיקת גופה ולא בדיקת חלוק וא"כ לאו מחשש כתם הוא, מ"מ הא מבואר ברמב"ם פ"ג מהל' משכב ומושב הלכה ז' וז"ל הרואה כתם טמאה למפרע עד עת הפקידה, הרי מבואר דפקידה ממעט גם בכתם, א"כ קשה כנ"ל דלמא הבדיקה הי' מחשש שתמצא כתם, וצלע"ג:

ביסוד דינא דקיי"ל דלחולין דיה שעתה אני נבוך באם נגעה בחולין והחולין נגעו בטהרות כיון דלגבי טהרות מחמרינן טומאת למפרע א"כ ה"נ יש לחוש שמא ראתה והחולין הם ראשונים ונטמאו הטהרות, ומה לי דנגעה היא בטהרות או דנגעה בחולין והחולין בטהרות. ולכאורה מוכח כן ממה דמטמאה כ"ח בהיסט, דהא כ"ח הוא חולין אע"כ דמטמא לענין דיטמא הכ"ח לקדשים. ומ"מ קשה עלי לומר כן לקושטא דמלתא, דמפשטא דמלתא נראה דהחולין טהורים ואין מטמאין לקדשים, וצ"ע:

דף ו:

קודש בימי רבי מי הואי. עיין משנה למלך בהל' אבל פ"ג הלכה ה' בסופו:

שם מטמאה בין לקודש ובין לתרומה. עיין זבחים צט ע"ב תד"ה מדבר:

דף ז.

ומניחתה בכפישה. ע"ל עא ע"ב במתני' דלא קתני להא וצ"ע:

שם ד' נשים דיין שעתן (עמש"כ לק' נ"ז ע"ב ד"ה ובאמת):

מבואר במתני' דמעוברת משהוכר עוברה הוא דמסולקת דמיה ולא קודם לכן, ובודאי אין במשמע דהוא משום דמקודם לא ידעה דמעוברה, דהמשמעות שם דהטעם דמשעת הכרת עוברה ראשה ואבריה כבדים עליה ומאז נסתלקו הדמים, וראיה לזה ממה דפסקינן (בש"ע סי' קפ"ט) במעוברת שהוכר עוברה חוששת לראיות שתראה אח"כ, משמע דאם ראתה בב' חדשים לעבורה א"צ לחוש ליום הראיה שיזדמן אחר חודש הג', ואם נימא דמיד דמתעברה מסתלקת דמיה אם כן כיון דאגלאי מלתא עתה שהיא מעוברת זה ג"ח והיתה ראיה להיות מסולקת ואעפ"כ ראתה, תחוש לראיה זו, ע"כ דאינה מסולקת עד שעת היכר עוברה, אח"כ ראיתי בסדרי טהרה (סי' קצ"ד ס"ז) העלה גם כן לעיקר דבעצמותה אינה מסולקת מקודם שהוכר עוברה עיי"ש ולהדיא כתב בכנה"ג אה"ע בטור (סי' ד' בשם הרדב"ז ח"א סי' י"ב) דאם טוען הבעל שאינו בנו שכשהלך הניחה בנדתה ומודה שקודם וסת בא עליה, אם אין בין ביאה אחרונה שמודה הבעל ללידת הולד יותר מיב"ח הולד כשר עכ"ל, ומ"ש בתשו' יד אלי' (סי' פ"ד) דדוקא בילדה ליב"ח מותרת אבל בילדה לי' או לי"א חדשים אסורה, דאינה משתהי רק לט' חדשים או י"ב חדשים עיי"ש, לענ"ד א"צ לחוש לדבריו, דהרי הח"מ וב"ש (סי' ד') מפשט פשיטא להו להכשיר בילדה לי"א חדשים, והכי דייקא גם לישנא דהרמב"ם, אין הולד משתהי יותר מיב"ח, משמע דקודם לזה בכל ענין מותרת, גם בכנה"ג אה"ע (טור סי' ד') כ' וז"ל כ' מהרי"ל בדרשות (מה' י"ט) מהר"ר שלמה הלך פ"א ללמוד למרחקים ויהי לתקופת י"א חדשים ליציאתו ילדה אשתו, והכל מעידים מרוב חסידותה ברור שלא זינתה תחתיו, בדקו ומצאו בפוסקים ובספר המצות דמתרמי ומשתהי ע"כ, ותמיהני דלזה א"צ לפוסקים ולספר המצות ותלמוד ערוך הוא עכ"ל, ותמיהתו יש ליישב בפשוטו דהוצרך לראיה מהפוסקים דקיי"ל כרבה תוספאה לאפוקי מדעת תוס' נדה (דף ל"ח) דלא קיימא לן כרבה תוספאה, או דבזה גופא נסתפקו אם הוא דוקא ליב"ח אבל לא לי"א חדשים, כסברת תשו' יד אליהו הנ"ל והיה המעשה שמקודם ביאה זו הי' פורש ממנה בענין שבודאי לא ילדה ליב"ח, עכ"פ משמע דקיי"ל בכל ענין דמשתהי כל שהו בפחות מיב"ח, כנלענ"ד:

דף ח:

ת"ר הרי שהיתה בחזקת מעוברת ואח"כ הפילה רוח ואעפ"י שאין ראיה לדבר. ק"ל הא אף לא הוי לידה הא כיון דבעידן חזאי היינו חושבי' אותה למסולקת והיינו דנין דדי' שעתה ממילא לא הדר דינא, כדמצינו לקמן ד"ט ע"ב גבי זקינה דבפעם ג' שעבר' עלי' ג' עונות דמטמא למפרע וכתב רש"י שם וכ"ת תגלי מלתא למפרע וכו' לא אחמור רבנן כולי האי במעל"ע, הרי כיון דהיינו חושבי' אותה לזקינה אף דהשתא אגלאי דאינה זקינה מ"מ קם דינא דדי' שעת' ה"נ באחזקינ' למעוברת והשתא אגלאי דלא הי' מעוברת וצ"ע:

רש"י ד"ה דילדה לשבעה וכו' דאזלינן בתר רוב נשים. עי' סנהדרין סט ע"א:

דף ט.

רב פפי אמר הנח מעת לעת דרבנן. נראה לי דנפקא מינה בין שינויא דרב פפי לרב פפא, דלרב פפי ס"ל דוקא לענין מעת לעת דקיל טובא, אבל לענין דינא בכתם שנמצא במטה ששוכבים מעוברת ואינה מעוברת דתולה מעוברת באינה מעוברת כדלקמן דף ס' ע"ב, אם אח"כ המעוברת ילדה רוח אגלאי מלתא דלא היתה מעוברת שתיהן טמאות, דאף דכתמים הוא ג"כ דרבנן, מכל מקום י"ל דלא הקילו רק בטומאת מעת לעת דקיל טובא וכעין מ"ש תוס' לעיל דף זיי"ן ד"ה הנח מעת לעת, אבל לשינוי' דרב פפא דכיון דראשה ואבריה כבדים עליה היא מסולקת דמים גם לענין זה מקרי מעוברת לתלות באינה מעוברת:

וכן יש נ"מ דרב פפא לחומרא ורב פפי לקולא, בב' נשים במטה ושתיהן מעוברות, ונמצא כתם ביניהם, ואחת מהן הפילה רוח ואחת מהן ילדה ולד מעליא, דלרב פפי תולית מעוברת דילדה ולד באותה שהפילה רוח, ולרב פפא דשתיהן בחזקת מסולקות א"כ שתיהן טמאות, ולפ"ז קשה על השמטת הפוסקים הראשונים והאחרונים דין זה דהפילה רוח ושינויי' דר"פ ודר"פ, אף לדידן ל"ש טומאת מעל"ע, מ"מ נפ"מ לענין תליי' כתמים:

שם בעידנא דחזאי אין ראשה וכו'. ק"ל דאף בחזאי אחר שהוכר עוברה אמאי לא מטמאה מעל"ע דאיך שייך לומר דדמיה מסולקין הא אנן חיישינן שהדם בא מע"ל מקודם ובההיא שעתא עדיין לא היתה בחזקת מסולקת וא"כ אדרבה כיון דעתה היא מסולקת רגלים לדבר יותר דהדם בא מאתמול כשלא היתה מסולקת:

שם לפיכך דר"מ ל"ל. כעין זה לקמן ס' ע"א. ובב"מ כט ע"א:

דף י:

מדלפת אינה כרואה. מה שכתב מעכ"ת נ"י להקשות על הב"ח וטו"ז (סימן ק"צ ס"ה) דכתבו דמ"ש בסוגיא מזלפת ה"ה בשופעת, דר"ל מזלפת היינו שופעת, ושפכו דיק וסוללה על הטור והש"ע זה אינו במשמעות הש"ס, מדל"ק מזלפת היינו שופעת, ע"כ דהם תרי ענינים. ואי משום קושית הש"ס שופעת בנהרא מי קחיי, נ"ל דקושיא זו לס"ד מזלפת אינה כשופעת פריך שפיר, דאת"ל דשופעת ופוסקת ושופעת ופוסקת כסברת הב"ח, ואפ"ה תו ליכא להקשות כקושית הט"ז, דעכשיו י"ל דבשעה שפוסקת אינה פוסקת מכל וכל, אלא שופעת ומזלפת, וקמ"ל אף דשינתה מראיה לראיה כיון דדינם שוה כחדא ראיה יחשב, רק לס"ד דמזלפת אינה כשופעת פריך שפיר, דממנ"פ אם פוסקת בנתים לגמרי כהב"ח, קשה הו"ל בכמה ראיות כקושיית הט"ז, את"ל מזלפת בנתים נמי הו"ל בכמה ראיות כיון דאינה כשופעת לס"ד דגמרא, עכ"ד רומ"פ:

עדיין אינו מספיק בישוב דברי הטור וש"ע דעכ"פ ממה דנקט שופעת כמה ימים, מוכח הדין דמזלפת הוי כראי' אחת, דהא שופעת א"א בלי מזלפת בנתים, ועכ"פ הוי כראיה אחת, ממילא ה"ה מזלפת לחודיה ולא איצטריך להו למנקט או מזלפת, ומ"ש רומ"פ דהו"ל מזלפת היינו שופעת, לק"מ, דה"ק הש"ס דמזלפת הוי כראיה אחת, משום דהוי טיף אחר טיף נחשב כאלו היתה שופעת, דבודאי היה נחשב כראיה אחת, או דפשיטא דמשכחת שופעת ממש שעה אחת, ושייך שפיר מזלפת דינו כשופעת שעה אחת, אלא דמימריה דרב חלקיה דשופעת כל ז' היינו ע"כ במזלפת דבלא"ה מי קחיי, מש"ה פריך לס"ד דקאמר מזלפת אינה כשופעת, פריך שפיר דמסתמא לא פליג רב שימי בר חיי' אהא דר' חלקי' ולזה פריך שופעת מי קחיי, אע"כ דשופעת דר' חלקיה היינו מזלפת, ומשני אימא מזלפת אינה אלא כשופעת, היינו דר' שימי בר"ח אמר דמזלפת דינו כשופעת שעה אחת, וגם ר' חלקי' מיירי במזלפת ודר"ש בר"ח היינו ממש דר' חלקיה ופשוט:

תוס' ד"ה דהויא וכו' וי"ל דרוב פעמים. עיין סוטה כז ע"א תד"ה אליבא:

דף יא.

מתני' ובתולה שדמי' טהורים. כתב הרע"ב ארבע לילות לב"ש והיינו בקטנה כדתנן בר"פ בתרא. וקשה לי דהא קטנה בלא"ה א"צ בדיקה כמש"ל ואפילו שחרית וערבית לא תצטרך לבדוק. ובפי' רש"י כתב רק לענין ד' לילות וא"כ י"ל דמיירי בגדולה. ואף דדינא דד' לילות הוא רק בנערה שלא ראתה בבית אביה וא"כ היא בתולת דמים דדיה שעתה, מ"מ צריך בדיקה. אמנם ממה דנקט רש"י במתני' אע"פ שאמרו דיה שעתה דקאי אאשה שיש לה וסת משמע דס"ל דאינך ד' נשים א"צ בדיקה וא"כ ע"כ הכא מיירי בנערה שראתה ושוב אין נותנים לה ד' לילות:

בדברי רש"י דמפרש למתני' אע"פ שאמרו דיין שעתן קאי רק על יש לה וסת קשה לי הא ממ"ש חוץ מן הבתולה שדמי' טהורים דהיינו ד' לילות הרי דמיירי מהגיע זמנה לראות ולא ראתה מעולם הרי דאף בתולת דמים שהיא מד' נשים צריכה בדיקה וצ"ע:

תוס' ד"ה קפצה וראתה ג' זימני גרסינן וכו'. ע"ל ל"ט ע"ב תוספות ד"ה אלמא:

דף יב.

מהו שתקנח עצמה לחייב בעלה חטאת. וקשה ממנ"פ אם הרגישה הא בודאי מדינא צריכה בדיקה כיון דאיכא ריעותא דהרגשה בפנינו, ואי בלא הרגשה הא לא יתחייב בעלה חטאת, אע"כ דגם בלא ארגשה חייב חטאת דאמרינן כסבורה דהרגשת שמש הוי, וזהו לכאורה ראי' ברורה:

דף יב:

אי ממתני' הו"א כו' (א"ה עמש"כ לעיל ה' ע"א):

דף יג:

במתני' החרשת כו'. איני מבין יפה אמאי לא חשיב ג"כ קטנה שהוחזקה להיות רואה ובפוסקים לא נזכר דבר מזה:

קשה לי אמאי שביק למתני' חרש שוטה וקטן כמו בעלמא, והיינו דקטנה דהוחזקה להיות רואה אינה נאמנת על בדיקת עצמה, ויהא דין חדש בקטנה נשואה שהוחזקה לראות ג' פעמים תצטרך בדיקה על ידי נשים אחרות וצ"ע לדינא:

דף יד.

מתני' נמצא על שלו טמאין. היינו בבא עליה סמוך לווסתה דהיה לו לחוש שתראה דם כדאיתא בפ"ח מ"ט. ואף בידע הדין דאסור לשמש סמוך לווסתה מ"מ כיון דסבר יכול לבעול בלא דם לא מקרי מזיד. אבל בבא עליה שלא בסמוך לווסתה כיון דמותר לשמש עמה הו"ל אונס גמור דמאי היה לי' למעבד. כך מתבאר בסוגיא דפ"ב דשבועות וכ"כ הרמב"ם פ"ה מהל' שגגות. והכ"מ שם כתב דלהרמב"ם דס"ל דצנועות בודקות לפני תשמיש אפשר דאם שימש בלא בדיקה לא מקרי אונס וחייבים בקרבן:

שם וטחתו בירכה וכו' (עמש"כ בזה לק' נ"ח ע"ב):

רש"י ד"ה לאחר זמן ומיהו טומאת ספק הוא כו'. אף דלגבי דידה ליכא ספק דהא ודאי מגופה היא, מ"מ כיון דאם עתה ראתה הוי שלא בהרגשה דטמאה רק מדרבנן והוי הך כמו טומאת כתם דהוי ספק טמא:

רש"י ד"ה ולמחר מצאה דא"כ הו"ל תרי ספיקי וכו'. אף דבבדוק וטחתו ביריכה טמאה ודאי ואינו בגדר ספק, מ"מ בהצטרף יחד הוי ס"ס:

דף יד:

משתבח ליה כו'. כעין זה ברכות לח ע"א וש"נ:

שם אמר רב חסדא מאי אחר כו'. כעין זה נזיר דף ט"ו ע"ב:

רש"י ד"ה ה"ק וכו' אבל שהתה כדי שתרד וכו'. עיין רש"י לקמן דף ס' ע"ב ד"ה בעלה באשם תלוי וכו' וביומא דף ז' ע"ב ברש"י ד"ה אלא באחר אחר:

תוד"ה בעד (עמש"כ לק' נ"ח ע"ב):

דף טו:

לא שנו אלא שאין לה וסת וכו'. בב"י ס"ס קפ"ד כ' וז"ל ומ"ש רבינו ואפי' בלא שהה שצריך לשאול כ' הרשב"א דוקא ביש לה וסת לימים לחוד כו' בת"ה הארוך כתב בטעמו משום דאפילו למ"ד וסתות דרבנן אמרינן הכי כו' יעו"ש. ק"ל הא הסוגי' מיירי בהי' לה שהות לטבול מדאמר אבל יש לה וסת לימים אסורה קסבר וסתות דאורייתא דאילו וסתות דרבנן שריא והיינו בהי' לה שהות לטבול וא"כ י"ל דבההיא דוקא שרי בהי' לה וסת לימים ולקפיצות דהוי ס"ס ספק לא קפצה וספק טבלה אבל בליכא שהות לטבול י"ל דמשום ספק דלא קפצה לחוד לא שריא, והנה לדינא דקיי"ל וסתות דרבנן י"ל דהוי ס"ס ספק לא קפצה ולא הגיעה וסתה מ"מ הוי ליה רק ספק ראתה, אבל למ"ד וסתות דאורייתא י"ל דאסור וצ"ע:

עוד נתקשיתי מיד אח"ז שם בסוף הסימן וז"ל וכ' עוד הרשב"א על זה ומ"מ מסתברא לי שהוא חושש לעונה בינונית דכיון דוסתה תלוי במעשה ואימור לא קפצה כו' ומחשב ימי עונתה בינונית ובא עליה כלומר לאחר ששהה לכשישהה אחר עונה בינונית שיעור כדי שתוכל לטבול עכ"ל. וק"ל הא י"ל דאף בליכא זמן טבילה מן עונה בינונית אם יש שיעור טבילה מיום הוסת המורכב י"ל דהוי ס"ס ספק לא ראתה כלל וספק קפצה וראתה ביום ההוא והגיע זמן טבילה וטבלה:

שם בעלה מחשב וכו'. בתשו' זכרון יוסף דן דרוב נשים פוסקות מלראות ביום ה' או ביום ו' לראייתה ועשה סמוכים לזה מסוגיא בעלה מחשב ימי ווסתה, היינו דמחשב ע"פ רגילתה מקודם משך זמן ראייתה, ובסדרי טהרה (סי' קצ"ו ס"ק כ"ג) ביאר דבריו, אף דמסקינן דמיירי רק בספק ראתה מ"מ מדאמרינן ודאי ראתה מי קאמינא מי יימר דטבלה משמע דרק מה"ט אסורה ולא מטעם מי יימר דפסקה מלראות גם למ"ד דר"ש בר ייבא דר"י מיירי אפילו ודאי ראתה מכח הסברא דמחשבה כפי רגילתה משך ראייתה, מ"מ יפה סתר הס"ט שם ממה דמבואר (דף ס"ח) להדיא דבלא פסיקת טהרה הוי בספק טומאה לעולם עיי"ש, ונדחק לדחות הראיה הנ"ל, ולענ"ד בפשוטו ניחא דהיכן מצינו דר"ש ב"י הי' סבר דר"י מיירי בודאי ראתה, הא י"ל דהי' ס"ל ג"כ דר"י מיירי בספק ראתה אלא דס"ל ווסתות דאורייתא וס"ל דהוי כמו ודאי ראתה, ובזה שפיר יכול לחשוב משך רגילות ראייתה כיון דמחזיקינן לראתה רק מכח רגילות ראייתה ממילא אנו דנין ג"כ דפסקה לזמן הרגילה לפסוק, ולזה שאל רשב"י אפילו ילדה נמי והיינו אם נפרש ילדה דבושה לטבול, בפשוטו ניחא דשאל ג"כ בכה"ג היכי דמחזיקינן בראתה מכח הווסתות, ועלה אמרינן כיון דממילא מיירי רק בספק ראתה אבל לא ודאי, והיינו או דבאמת ס' ר"י ווסתות דרבנן או אף אי ווסתות דאורייתא לא הוי כודאי ממש, מש"ה גם בילדה יש להקל, ואם נפרש ילדה דהיינו יולדת ג"כ ניחא דרצה ללמוד כי היכא דאי ווסתות דאורייתא אף דהוי כודאי ראתה מקילין, ה"נ בילדה דנוכל לחשוב ימי ווסתה, והיינו ז' ימים אחר ימי טומאה דאף אם ראתה בהם הוי דם טוהר, ואף למ"ד דמעיין אחד הוא מ"מ משכחת בידע דפסקה רגע אחד ואח"כ הלך לדרכו, ועלה אמרינן כיון דודאי ראתה לא מקילין היינו אף היכי דליכא חשש שמא לא פסקה מלראות כגון דידע דפסקה ואח"כ הלך לדרכו דומיא דילדה דמיירי כה"ג מ"מ לא מקילינן דאימא לא טבלה, אם כן מעולם לא שמעינן דר' שמעון ב"י היה סבר דר"י מיירי בודאי ראתה, אלא דמכח הווסתות הוי כודאי ראתה ובזה יכול לחשוב הרגל משך ראייתה:

גם אף אם נפרש דהי' סבור דמיירי ר"י בודאי ראתה מ"מ י"ל דהיה סבור דווסתות דאורייתא והוי חזקה ה"נ הוי חזקה דאינה רואה רק עד משך כך וכך ימים אבל לדידן דקיי"ל ווסתות דרבנן כי היכי דלא מחזיקין להרגל ראייתה לודאי ראתה דדרך נשים להשתנות עניני ראייתן, ה"נ לא חשבינן להרגל פסיקתה דודאי פסקה, עכ"פ אחרי שהדין מפורש (בדף ס"ח) דבלא הפרשת טהרה היא בחזקת טומאה אזדא לדברי תשו' זכרון יוסף בהיתר זה:

ובההיא ענינא ראיתי בסדרי טהרה (סי' קפ"ד סט"ו) הקשה דבירושלמי מבואר דר"י דאמר בעלה מחשב ימי וסתה היינו דס"ל טבילה בזמנה מצוה, א"כ לדידן ליתא להאי דינא והניח בקושיא, ובעניי איני רואה סרך קושיא דמ"מ הא מדאמרינן בסוגיא דידן עלה דר"ה דאמר הגיע שעת וסתה אסורה, ס"ל ווסתות דאורייתא ואמאי מוקי דלא כהלכתא, הא י"ל דס"ל ווסתות דרבנן אלא דס"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה והוי כהלכתא, וביותר כפי דאמרינן דס"ל ווסתות דאורייתא צריך לדחוק דמה דאמר לקמן (דף ט"ז ע"א) משמיה דרב ווסתות דרבנן דליה לא ס"ל כמ"ש התוס' שם, ואמאי לא אמרינן דס"ל באמת ווסתות דרבנן אלא דטבילה בזמנה לאו מצוה, אע"כ דסוגיא דידן ס"ל דמ"מ מקילין אי ווסתות דרבנן וקיי"ל כסוגיא דידן נגד הירושלמי, גם אפשר דבהא פליגי דהירושלמי ס"ל דר"י מצי סבר ג"כ ווסתות דאורייתא דמ"מ לא הוי כמו ודאי ראתה, אבל סוגיין דאמרי' דרבב"ח דמיקל ס"ל ווסתות דרבנן דמיירי ע"כ בשהתה שיעור שתוכל לטבול כדהוכיחו בתוס', ממילא מוכח דאי ווסתות דאורייתא גם בכה"ג אסורה, ומוכח באמת דר"י ס"ל ווסתות דרבנן ומותר אף אי טבילה בזמנה לאו מצוה ונכון:

דף טז.

כאן שבדקה עצמה כשיעור וסת. ק"ל דא"כ איך אמר מצא' טמא' טמא' דודאי החידוש רק דמטמא למפרע ואי בבדקה עצמה כשיעור וסת מה למפרע איכא הא בראתה בעת וסת דיה שעתה, ואי דמצאה טמא מיירי באמת דבדקה אח"ז מאי אירי' דמצאה טמאה הא גם בבדקה טהורה כיון דלא בדקה עצמה כשיעור וסת וצלע"ג:

שם ברש"י ד"ה אם יש לה וסת שאע"פ שעברה עונתה וכו'. מבואר דס"ל דיום עונה לא מקרי בכלל וסתות דאורייתא. וק"ל הא לעיל ט"ו ע"א דייקי' מדר"ה מדקאמר שבא לאחר שהגיע וסתה דאסור דמוכח דס' וסתות דאוריי' וא"כ ה"נ יש לדייק מדאמר ר"ל שם והוא שבא ומצאה תוך ימי נדתה, ביום עונה הוי חזקה מדאורייתא שיבא הדם, וצלע"ג:

תוד"ה אלמא כו' אפי' אי וסתות דרבנן וכו'. עיין לעיל ט' ע"א תד"ה הא וכו' דהוכיחו כן מסוגיא דהכא והיינו ללישנא בתרא דרב סבר וסתות דרבנן ואפ"ה ס"ל דמצאה טמאה חוששת לוסתה וא"כ מה הקשו דלמא הלישנא קמא ס"ל דאי היה וסתות דרבנן לא מטמאינן למפרע לחוש לוסתה ובהא פליגי הנך ב' לישני וכמו דצ"ל לתירוצם דפליגי באם וסתות דרבנן אם מקולקלת למניינה:

תוד"ה בש"א כו' כיון דלב"ה אינה בודקת עד לאחר תשמיש, והר"ן הקשה עוד דאיך קאמרי ב"ש או תשמש לאור הנר דמשמע דבכה"ג די בב' עדים כל הלילה כדס"ל לב"ה. ואם נימא דב' עדים דקאמר ב"ה היינו אחד לפני תשמיש ראשון וא' לאחר תשמיש אחרון מה מהני בזה אור הנר (ולא ניחא ליה להר"ן לפרש כמ"ש רש"י והר"ב דאו תשמש היינו דתבדוק לאחר תשמיש. דפשטא דמלתא לב"ש במשמשת לאור הנר סגי בתקנתא דב"ה) אע"כ דמה דקאמרי ב"ה דיה בב' עדים היינו בכל תשמיש ותשמיש אלא דלא בעינן חדש, וב"ש ס"ל דבעינן חדשים או דאם משמשת לאור הנר לא בעינן חדשים דיכולה לבדקה מיד:

דף יז.

רש"י ד"ה פקולין קוטו"ן. עי' מגילה י"ז ע"ב ברש"י ד"ה הפקולי ועי' בערוך ערך פקל וצע"ק:

דף יז:

מתני' נמצא בפרוזדור. עיין לקמן מ"ב ע"ב תוד"ה שהוציא:

תוד"ה מן הלול ולפנים וכו' ועדיין לא זכיתי להבין דאיך אמר אביי אי בתר חששא אזלת והיינו דשחת' רגילי הא מ"מ איך פסיקי לאביי דאידי ואידי ס' הא י"ל דבאמת אידי ואידי ודאי כיון דשחתה רגיל ואזלי' בתר רוב דמי' [ממקור] כמו לאידך צד דחזקה, אכן בהיפוך דמה דקאמר אי בתר חזק' אזלת והיינו דשחתה ל"ש מ"מ איך מוכח דמלול לפנים ודאי טמא הא מ"מ י"ל דבאמת הוי ספק כיון דמן העליי' בא בשינוי מועט יותר מן החדר מש"ה הוי ספק ומלול ולחוץ הוי ודאי טהור כיון דשחתה אינו רגיל, וא"כ אף דאביי הקשה שפיר בדרך ממנ"פ מ"ש מן הלול ולחוץ וכו' וכמ"ש תוס' דאם מן הלול ולחוץ הוי ספק ומוכח דשחתה רגיל ואעפ"כ לא הוי טמא ודאי א"כ גם מלול ולפנים לא יהיה ודאי טמא, אבל מה שהכריע אביי לנפשי' אי בתר חשש וכו' בזה קשה כנ"ל דכיון דמסופק אם שחתה רגיל וגם מסופק אם אזלי' בתר חזקת מקור א"כ הו"ל למנקט עוד ב' אופנים דאם שחתה רגיל או דאידי ואידי ודאי דאזלי' בתר חזקת מקור או דאידי ספק ואידי ספק דלא אזלינן בתר חזקת מקור. וכן בצד דשחתה אינו רגיל הוי ג"כ ב' צדדי' או דאזלינן בתר חזקת מקור ומלול לפנים ודאי טמא או דלא אזלינן בתר חזקת ומלול ולפנים הוי רק ספק, ואיך תלי' יסוד זו דאזלינן בתר חזקת מקור או לא ביסוד דשחתה אי רגיל או לא, ואי דפשיטא לי' לאביי מלישנא דמתני' דחזקתו מן המקור דהוי ודאי א"כ איך קאמר אי בתר חששא אידי ואידי ספק הא ממתני' מוכח דהוי ודאי ונימא באמת דאם שחתה רגיל דאידי ואידי הוי ודאי, וה' יאיר עיני:

דף יח.

רש"י ד"ה אמו טמאה לידה וכו' ליתן לה ימי טומאה וימי טהרה. ע"ל דף כח ע"א וצ"ע:

תוד"ה שליא. עמדתי מכבר ליישב קצת קושית הריב"ש בסתירת דברי תוס' פ"ק דכתובות לדבריהם נדה (דף י"ח) ולדברי סוגיא ערוכה סמוך מיעוטא דמפילות, והיינו דמההיא דשליא בודאי ליכא קושיא ויש לחלק בפשיטות דהתם הפלגא והמיעוט מחזקין להדדי בגוף המעשה, דמיעוט שליא בלא ולד מורה איך היה המעשה שלא יצא רוב ולד וגם הפלגא מורה כן, ומקרי רוב שלא יצא רוב הולד, משא"כ בפ"פ דאין מיעוט אונס ופלגא דאינה תחתיו מורים על מעשה אחת, רק לענין היתירא דאשה הם שוים, אבל הם ב' ענינים ומעשים נפרדים דהמיעוט אינו מורה לענין אינו תחתיו והפלגה אינו מורה לענין אונס, שפיר אמרי' דקיימא הרוב דהיה המעשה ברצון, גם מההיא דמיעוט מפילות אף דזה יש לדמותו לכאורה ולומר דענין נפל ובן קיימא ועניין זכר ונקבה הוו ג"כ ב' ענינים ואין זה מורה על זה, מ"מ י"ל דהם ענין אחד דאנו דנין דמעשה לא היה זכר ובן קיימא דנפלים לא מקרי בתואר זכר, והוא כעין חתיכת עץ והפלת רוח, אלא דלענין טומאת לידה יש בו חילוק דין דזכר ונקיבה, אבל מ"מ י"ל כשאנו דנין אם נתעברה זכר בן קיימא המיעוט ופלגא מורים כהדדי דלא נתעברה זכר בן קיימא. וכעת נ"ל לחלק ביותר אף אם גם גבי פ"פ אמרינן סמוך מיעוטא דאונס לפלגא דאינה תחתיו מ"מ י"ל דעכ"פ מחזיקין זה לזה בשליטת המעשה דשניהם מורים דלא נעשה מעשה ביאת רצון תחתיו:

גם הנני כמסתפק ביסוד דסמוך מיעוטא לפלגא אם הוא דוקא ברובא דליתא קמן אבל ברובא דאיתא קמן י"ל דהמיעוט כמאן דליתא דמי וכמו דמצינו לחלק בענין סמוך מיעוטא לחזקה בסוגיא דקדושין (דף פ"א ע"א) גבי צפרדעים עי"ש וברש"י, וידעתי דיש לחלק דדוקא לענין סמוך מיעוטא לחזקה דהוא רק לר"מ לא לרבנן, א"כ י"ל ה"נ ברוב דא"ק דגם לר"מ ל"ח למיעוטא כמ"ש הר"ן (רפ"ג דע"ז) דדינו כמו לרבנן, משא"כ לענין סמוך מיעוטא לפלגא דגם לרבנן אמרינן הכי י"ל דגם ברובא דא"ק אמרינן כן, מ"מ לענ"ד ראיה בעי דהרי מ"מ מצינו עכ"פ לר"מ דגרע המיעוט של רוב דא"ק מהמיעוט דרובא דליתא קמן, וכמו כן לדינא להפוסקים דקיי"ל סמוך מיעוטא לחזקה לחומרא, י"ל דהוא רק כמו דס"ל לר"מ לקולא והיינו ברובא דל"ק, אבל ברובא דא"ק י"ל דגם לחומרא ל"א כן, ועי' בתה"ד (סימן שי"ד) דכתב בדעת המהר"ם לחלק בדינא דאין הולכין בממון אחר הרוב בין רוב דא"ק ובין דל"ק, ויש להטעים דבריו ג"כ מה"ט דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב משום סמוך מיעוטא לחזקת ממון, עיין בב"ק (דף כ"ז ע"ב בתוס' שם) מש"ה י"ל דל"א הכי רק ברובא דל"ק כדס"ל לר"מ הכי לקולא ס"ל לדידן לחומרא וכן בממון:

אולם כפי פסקא דידן בש"ע בהגהת חוה"מ (סימן רצ"ב ס"י) מבואר דקיי"ל אף ברובא דא"ק אין הולכין בממון אחר הרוב, ועי' תשובת מהרי"ט (חח"מ סי' קכ"ד). ולדבריו גם המהר"מ יסבור כן, ומ"מ באיסורא להחמיר ע"י סמוך מיעוטא י"ל דל"א כן ברובא דא"ק:

דף יח:

ורבנן מיעוטא כמאן דליתי' וכו' (עי' תור"ע טהרות פ"ג מ"ח):

תוס' ד"ה האמר וכו' היכי מצינן למעוטי וכו'. יסוד זה כתבו תוס' ג"כ גיטין ה' ע"א ד"ה כשניסת:

תוד"ה למעוטי רוב דר"י דהא קאמר התם לר"י דאמר א"א כו'. לענ"ד יש ליישב קושייתם די"ל דהתם כיון דאיכא ג"כ ספק דהיה לידה ואף אם לא היה לידה מ"מ הוי רוב דע"י פתיחת הקבר בא דם והוי זיבה מש"ה נאכל, אבל בעלמא לא הוי רוב גמור. ולפי הגירסא במתני' כ"א ע"א אם נמוחו טמאה ואם לאו טהורה בודאי מוכח כמ"ש תוס'. (עי' תוי"ט שם):

דף כ.

נקוט דרא מציעתא. כעין זה תענית י"ד ע"א:

דף כ:

תוד"ה כל א"נ היתה חוששת וכו', מה דפקפק מעכ"ת דהיתה יכולה לומר משל אשה אחרת היא, אין בזה סרך קושיא דרחקה שפתיה מדבר שקר:

דף כא.

קשתה שנים וכו'. כתב הראב"ד בספר בעלי הנפש (שער הווסתות דף ז' ע"א ד"ה עתה וכו') ועוד דרוב דמים באשה טמאים. ואשכחן דסמיך רבנן עליה לקולא דתניא קשתה ב' ולג' הפילה וכו' דמביאה קרבן ונאכל משום דא"א לפה"ק בלא דם, ואמאי נאכל הא לא חזינן לדמא ודלמא דם טוהר הוא, אע"כ דרוב דמים טמאים, והרז"ה בהשגות השיג די"ל דכך הקבלה דא"א לפה"ק בלא דם טמא ונראה לענ"ד דנ"מ גדול לדינא, בנפתח הקבר וראתה דם טהור דלראב"ד טהורה כיון דהדם טהור לפנינו. מה"ת ניחוש דראתה עוד גם דם טמא ונאבד, אבל להר"ז כיון דכך הקבלה דא"א לפה"ק בלא דם טמא, גם בכה"ג טמאה, דע"כ היה ג"כ דם טמא ונאבד:

ובהכי מיושב קושיית תוס' (דף כב ע"ב ד"ה ולפלוג נמי) אשערה וקליפה לא פריך וכו'. והיינו דבהך בבא בשערה וקליפה לא קתני במתני' אם יש עמהן דם וכו' א"כ לא הו"מ ר"י לפלוג, די"ל דתני רק מדין השערות וקליפות ועצמות איזה טמאה דהנך לאו דם הוא, ונ"מ אם ראתה עמהם דם טהור דלית ביה משום א"א לפה"ק בלא דם וכנ"ל ורק ברישא דקתני אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה, דמשמע להדיא דכל דאין עמה דם טמא אף דליכא גם דם טהור טהורה מש"ה פליג ר"י דבין כך ובין כך, ר"ל דאף דליכא דם טמא מכל מקום כיון דליכא גם דם טהור טמאה, דאי אפשר לפתה"ק בלא דם ונאבד הדם ואזלינן בתר רוב דמים דטמאים משום הכי פריך הש"ס רק דלפלוג בסיפא דהמפלת דגים, דקתני ג"כ אם יש עמהם דם וכו' ונכון:

דף כא:

סומכוס אומר משום ר"מ. לקמן כה ע"א:

שם ורבנן סברי לא אמרי' רוב חתיכות של ארבעה מיני דמים הן, הקשה הר"ן ואכתי להוי כמחצה על מחצה ואמאי טהורה לגמרי, י"ל משום דהעמד אשה על חזקתה:

וכתב רבינו ע"ז וז"ל ומוקי לה ברה"ר, עיין תוס' ד"ה ורבנן, אך קשה ברה"ר טהור בלא חזקה, וצ"ל ברה"י ואזיל לשיטתיה לעיל דף ב' ע"א ד"ה מ"ט:

דף כב.

רש"י ד"ה מה זיבה וכו' ואחר תטהר אחר אחר וכו'. לקמן לג ע"ב ודף סז ע"ב:

ד"ה אלא מה וכו' אלא יום א'. עיין ברא"ש במכילתין פ"ד סי' א':

דף כב:

לר' ישמעאל למדין כו'. מדברי תוס' נזיר מח ע"ב ד"ה ולאחותו מבואר דהיה להם הגי' כאן בהיפוך דר"י ס"ל למדין ומשיבין:

תוד"ה ליפלוג (עי' תור"ע אות י"א):

דף כג.

בקריא וקיפופא. בויקרא י"א ואת הכוס ואת השלך ואת הינשוף התרגום וקריי' ושלינונא וקרפופא:

תד"ה ליתני נחש ואע"ג דקתני חי' ונחש בכלל חי' וכו' לא מקרי חי' סתם, ותמוה לי הא מקרא דויצר אלקים כל חית השדה גם נחש בכלל וא"כ גם לל"ק קשה דנחש נמי דיליף יצירה מיצירה, וכן היאך משני הש"ס אי תני נחש וכו' אבל בהמה וחי' ל"פ דכתיב' בי' יצירה, הא גם בנחש כתיב יצירה וצע"ג. אח"כ מצאתי כן במהרש"א ונדחק מאד:

דף כד.

בפניו טוחות ואיפכא. כעין זה שבת עו ע"א וזבחים לד ע"א:

תוס' ד"ה אמר וכו' וכענין זה יש בריש חולין. נ"ל דצ"ל בריש החולץ וכן בעירובין מ' ע"א וב"ב קנד ע"ב ובכורות ד' ע"ב:

דף כו.

תוד"ה סנדל ועוד דמשמע בירו' וכו'. (עי' תור"ע בכורות אות ל"ג):

דף כז.

אלא למ"ד יולדת וכו' (עמש"כ לק' ל"ח ע"א):

שם אמר להן אינו דומה כו'. לעיל ט"ז ע"ב:

רש"י ד"ה כ"ג וכו' דלכולי עלמא כו'. לקמן לח ע"ב:

תד"ה חומר. תמצית דבריהם, כיון דלפעמים תרצה לדון על הס"ס זו ולמנקט חד ספק בהיפוך מש"ה לא הוי ס"ס, ולכאורה קשה ממ"ש תוס' ביצה (ג ע"ב ד"ה ואחרות) מבואר דעת ר"ת דבספק איסור שנתערב כל א' וא' מותר מטעם ס"ס, ס' דהנתערבה הי' היתר, ואת"ל דהי' איסור, שמא לא זהו שנתערב עיי"ש, ואמאי לא נימא ג"כ דהוי ס"ס דסתרי, דהא בתחלה דנין להתיר החתיכה שמא לא זהו שנתערבה, וא"כ ממילא החתיכה שני' היא אותה שנתערבה, ואח"כ כשיבא לאכול החתיכה השני', ג"כ מטעם ס"ס, והיינו ספק שמא לא זהו שנתערבה, וממילא החתיכה הראשונה שאכל היא הנתערבה והוי ס"ס דסתרי' וצ"ל דמ"מ אנו דנין הכל על אותה החתיכה שמא לא זהו, ואין דנין על החתיכה האחרת אלא דממילא הוא, אם זהו לא שנתערבה ע"כ דהאחרת הוא שנתערבה, בזה לא מקרי סתרי כיון דלא היינו דנין במפורש על אידך החתיכה דזהו שנפלה, משא"כ גבי ולד דבתחלה דנין להתיר שמא זכר, ואח"כ דנין על אותה הלידה בעצמה שמא נקבה, לפ"ז יש לדון בנ"ד [קאי אפרכת הש"ס בריש ברכות ממאי דהאי ובא השמש ביאת שמשו הוא וכו' דלמא ביאת אורו הוא, ופי' בתוס' דאזמן אכילת כהנים בתרומה פריך, וע"ז הק' בדו"ח, דמאי פריך דילמא ביאת אורו הוא, מאי בכך דאיכא לספוקי דילמא ביאת אורו, מ"מ אסורים לאכול תרומה מספק דדלמא ביאת שמשו הוא, וכ' לתרץ די"ל דהכי פרכינן, כיון דיש ספק בפירושא דקרא, יהי' מותרים בתרומה מטעם ס"ס, ספק ביאת אורו, ואת"ל ביאת שמשו, דלמא ביה"ש לילה והי' לו ביאת שמש, ע"ש] למ"ש תוס' שבת ל"ד ע"ב דכל ביה"ש הם שוים או כלם יום או כלם לילה, או חצי' יום וחצי' לילה, א"כ איך נתיר לאכול בתרומה ביה"ש מטעם ס"ס, ואנו דנין שמא ביה"ש לילה, ואם אוכל ברגע הא' של ביה"ש אנו אומרים שמא תחילה ביה"ש [לילה], אם יזדמן לו שיהי' נטמא בשרץ תיכף אחר אכילת תרומה, דהיינו ברגע הב' של ביה"ש ויטבול עצמו מיד באותו ביה"ש, ולמחרתו יטבול עצמו שנית ביום יהא נדון להתיר בתרומה בתחלת שקיעה מ' ס"ס, ס' שמא ביאת אורו, את"ל ביאת שמשו, דילמא אתמול כשטבל היינו רגע ג' או ד' בביה"ש, הי' יום והי' לו אתמול ביאת שמש, וא"כ הוי ס"ס דסתרי, דבתחלה היינו דנין דרגע א' דביה"ש לילה ומכש"כ אח"כ, ואח"ז אנו דנין שמא אח"כ עדיין יום, ואי דבודאי לא יזדמן כך, דמה"ת יטבול עצמו מיד בביה"ש כיון דאינו מועיל לו לטהר עצמו דשמא הוא לילה, הא מטעם זה יעשה כן, כדי לחזור ולטבול למחרתו, ולאכול בתחלת שקיעה, גם למ"ד טבילה בזמנה מצוה, צריך לטבול מיד מחמת ספק שמא יום והוי טבילה בזמנה כמבואר בנדה ל. גם אם הוא בעל קרי צריך לטבול לד"ת, ולמחרתו יטבול ביום משום טומאת השרץ וירצה לאכול בתחלת שקיעה מטעם ס"ס, ומה"ט באמת יש לדון בדינו דהרדב"ז בתינוק שנולד בע"ש סמוך לערב, והוא ס' אם נולד קודם ביה"ש או בביה"ש, דאין למולו ביום ו' מטעם ס"ס, דלאח"ז יהי' נולד לו תינוק בתחלת ליל שבת, ויהי' ס' אם נולד בלילה או מעט מקודם [היינו] בביה"ש, תרצה למולו בשבת ותנקוט ספק א' בהיפוך שמא ביה"ש לילה והוי ב' דסתרי, [עיין בתשו' ססי' מ"ט (הועתק לקמן)]:

תוכן העניינים

חדושי רעא על תלמוד בבלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה