אור ברסלב

חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר

מעילה

כריתות

דף ג.

רש"י ד"ה ולא מועלין אפילו מדרבנן. עיין לקמן י"ב ע"ב תוס' ד"ה ודמיו:

דף ד:

מ"ש הלנה דקעביד בידים. ק"ל אמאי לא מחלק בפשוטו דבפיגול כיון דשם זריקה עלה לקבעו לידי פיגול דבעינן שיקרב המתיר כמצותו מש"ה נפקא מידי מעילה וכמ"ש תוס' ד"ה הפיגול [מה"ט] לחלק דאינו מביא לידי מעילה אבל מפקא ממעילה וצע"ג:

דף ה:

בפירש"י ד"ה ה"ג הא קמ"ל וכו'. תמהני ולא זכיתי להבין הא במתני' דזבחים דקתני רק וכולן שקבלו כו' ובקבלה ודאי אינו עושה שיריים ועיקר האיבעי אם בזריקה עושה שיריים, ועי' בזבחים דרצה הש"ס לדייק בהיפוך דמדקתני שקבלו משמע דאלו זרקו עושה שיריים, ודחינן דנקט קבלה לאפוקי דבשחיטה גם הפסול עושה פיגול עיי"ש וצלע"ג:

דף ו.

תוד"ה ת"ש בסה"ד ור"ג א"ל דכו"ע וכו' ובהא פליגי דר"י אית לי' היתר אכילה שנינו. לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דלמאי צריכים לזה הא בפשוטו י"ל דר"ג ס"ל דלכו"ע היתר זריקה ובמתני' הא נקט שנשחטו חוץ לזמנו וליכא היתר זריקה וצע"ג:

דף ח:

תוד"ה אמר כו' א"נ כגון שיצא וכו'. הדברים מחוסרים ביאור ובצ"ק הגי', ולענ"ד דצ"ל שמלקה וחתך בשר עד עצם [בענין] דלא הי' מחוסר אבר וקודם ההזאה הוציא אותו מקצת בשר לחוץ:

דף ט.

מתני' המנחות כו' חייבין עליו משום פיגול נותר. אבל קודם שקרב הקומץ אין חייב משום נותר וטמא היינו על השירים כיון דיש לו מתירין בעי שיקרבו מתירין. ומה דקתני במתני' דבסמוך קדשו בכלי חייבין עליה משום נותר וטמא היינו בקומץ עצמו דאין לו מתירין מש"ה משיקדשו בכלי חייבים עליו משום נותר וטמא וכדנראה מדברי התוס' זבחים מ"ב ע"ב ד"ה בקומץ בתירוצם האחרון. כ"כ המ"ל פח"י מהלכות פהמ"ק:

שם כיון דכתיב ולבש. לכאורה צ"ל דכתיב ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים דזה קאי על הוצאת הדשן אבל הקרא ולבש הכהן מיירי בתרומת הדשן וע' בתשו' מעיל שמואל בלקוטיו אות ס':

דף י.

תוד"ה הכל מודים וכו' וא"ת ואמאי לא נקט יצא היינו דהו"ל למנקט יצא כולו, וכ"כ להדיא בבה"ז, אבל תמהני דהא אמרינן לעיל ה' ב' דביצא כולו לא אמר רבי עקיבא דבזריקה מועיל ליוצא, וא"כ באמת מועלים בו וצלע"ג:

בא"ד מיהו קשי' דבמתני' תנן וכו' וה"נ בבשר קדשי קדשים מ"ש. תמהני הא כבר ביארו החילוק דבין נהנה מאפר תפוח לנטמא דהתם כיון דצריך להוציא בגדי כהונה הוי עבודה ולא נעשה מצותה, אבל שריפת בשר פסול לא הוי עבודה, וא"כ מה חזרו והקשו ממתני' דהא במתני' דמחסר' הרמת הדשן לרב, והוצאת הדשן לר"י מחסר' עבודה משא"כ שריפת בשר שנטמא וצלע"ג:

דף יא:

תוס' ד"ה תורים וכו' כל היכא דקתני אין מועלין. עי' ע"ז מ"ב ע"ב וצ"ע:

דף יב:

תוס' ד"ה חלב וכו' כמו וכו'. כעין זה כתבו תוספות גיטין דף פ' ע"ב ד"ה זו וש"נ:

דף יג.

תוד"ה אבל ואין יד להקדש. והרמב"ן בחדושיו לב"ב דף ע"ט כתב ע"ז וז"ל אי נמי קני לה אין מעילה בזכייתה, עכ"ל. כוונתו דבמה דקדוש ממילא אין מעילה דהא אפילו בגידולי הקדש למאן דס"ל דאין מועלין אף דמ"מ הקדש זכו בגידולים מ"מ אין בו מעילה, ועד כאן לא פליג ר' יוסי וס"ל דיש מעילה בגידולין אלא משום דינקי מהקדש אבל במה שחצר הקדש זוכה מודה דאין מעילה בזכייתה. וכן ראיתי אח"כ מפורש בשיטה מקובצת:

עיין בתויו"ט שהקשה גם כן הא לא גרעה משליחות ותי' דגזבר הוא ג"כ שליח ואין שליח עושה שליח עיי"ש, ולכאורה דבריו תמוהים דבכל התורה שליח עושה שליח. ונראה עפ"י דברי המ"ל רפ"ו מהל' גירושין דגרסינן בירושלמי אמתני' האשה שאמרה התקבל ר"א שאל חצירה של שליח מהו שתעשה כידו ונדחק המ"ל בפירושו, ונלענ"ד יש לומר כיון דקיי"ל בב"מ דלא ילפי' קטן מקטנה ואם כן חצירו של איש לא אתרבאי מידו רק מדין שליחות, א"כ י"ל כי היכי דכתבו פוסקים והובא בטור אה"ע סימן קמ"א דשליח קבלה אינו יכול לעשות שליח לקבלה דשליח דידה הוי רק מילי דאינו מוסרת לו דבר ולא ממסרי לשליח, א"כ ה"נ בזורק גט לחצירו של שליח לקבלה י"ל דלא מהני מדין שליחות דהא אין ש"ק יכול לעשות שליח, ומספקא לר"א אם בגברא ג"כ חצר משום יד כדס"ל לסוגיין לחד לישנא דפליגי אם ילפי' קטן מקטנה וס"ל דילפי' וא"כ ה"נ בהקדש דאם נימא דגזבר שם שליח דהקדש והחצר שליח של גזבר א"י לזכות להקדש דכל זכיי' הוי כמו שליח קבלה דאין שע"ש כיון דלא נמסר לשליח ראשון שום דבר, ועולים דברי תויו"ט כהוגן אם כי רחוק בכוונתו:

ובעיקר הקושי' נראה דל"ק למ"ש הנ"י דא"י לזכות במציאה דהוי תופס לבע"ח ה"נ בהקדש כן דאין יד להקדש א"י לזכות מדין שליח דהוי תופס לבע"ח. ובזה מיושב קושי' תוספות בב"ב דף ע"ט ד"ה ור"א סבר וכו' תימה דלא חשיב ראב"ש וכו' וי"ל אף דאביי הקשה כן לרבה והוכיח דבבור ושובך פליגי מ"מ לא ס"ל דטעמא דראב"ש כר"מ דאדם מקנה דשב"ל אלא דסבירא ל' דמדין חצר הוא ור"מ ור"י פליגי אם מילי ממסרן לשליח, אף דהוי תופס לבע"ח י"ל דאביי ס"ל דתופס לבע"ח קונה וטעמא דרבנן גבי מי שלוקט פיאה משום דגזה"כ לא תלקט לעני היינו בשביל עני כדס"ל לאמימר בגיטין דף י"ג, אבל רבה סבירא לי' לנפשי' תופס לבע"ח לא קני והוכרח לומר בעובר דרך חצירו ופליגי באם אדם מקנה דשב"ל, ונראה דמוכח כתי' ב' הנ"ל משום תופס לבע"ח דאי כתי' ראשון משום מילי יקשה אמאי צריך הגמרא שם לומר דראב"ש ס"ל כר"מ דאדם מקנה דשב"ל ומיירי בעובר דרך חצירו לוקמא דטעמא דראב"ש דחצירו קונה מדין שליחות ובהא פליגי דרבי יוסי לשיטתיה דס"ל מילי לא ממסרו וראב"ש דס' כר"מ בגיטין דמילי ממסרי' וקונה ההקדש המים והיינו מדין חצר א"ו כאידך תירוצ' הנ"ל מטעם תלב"ח ומדין יד ל"ק דאין יד להקדש:

תוד"ה אתיא תדע מדאצטריך לכתוב ולא תגוז וכו' ואמאי צריך תיפוק ליה מדאמר וכו'. קשה ליה הא מקרא דתזבח ולא גיזה הוי לאו הבא מכלל עשה דלא לקי, אלא טעמא דלקי על גיזת פסולי המוקדשים שנפדו דאהדריה לאיסורא קמא דלענין גיזה קיימי בלאו דלא תגוז וכמ"ש תוס' בכמה דוכתי, וא"כ צריך קרא דלא תגוז למלקי עלה, וצע"ג. אח"ז מצאתי בעזה"י שעמד בזה המ"ל:

דף יד.

תוד"ה שבאשרה וי"ל דלעולם ידע שפיר וכו' אמאי בהקדש יותר משל אשירה. תמוה לי הא מצינו בסוגיא דביצה דף ל"ט ע"א מ"ש שלהבת הקדש דאיסורא ומ"ש דע"ז מותרת ע"ז דמאיסא ובדילא אינשי לא גזרו, הקדש דלא מאיסא גזרו, וא"כ כי היכי בין גזירה דשלהבת אטו גחלת בין ע"ז להקדש, ה"נ בגזירה דקנים דמעלמא אטו קנים [דהקדש] ובע"ז דף מ"ב ע"ב כ' רש"י שם הך חילוק, (ולא הביא ראיה מסוגיין), וזהו לפי הסוגיא אבל כפי הסוגיא דהכא... תוס' נקטו זה לקושיא דמ"ש הקדש מע"ז והא באמת מוכרח דיש חילוק לענין שלהבת וצע"ג:

דף טו.

א"ר ינאי מחוורתא. עיין זבחים דף מ"ה ע"א תוספות ד"ה רואה אני:

שם אילמא בקדשי בדה"ב כו' (עי' חי' רמב"ם פ"ג ממעילה):

תוד"ה ואפי', ושמא קסבר קדשי ב"ה לא היו בכלל העמדה. ק"ל איך פרכי' בטענת שמא ומה דוחק לומר דר"י ס' כת"ק בתמורה דף ל"ב וקיי"ל כן דקדשי ב"ה בעי העמדה והערכה:

בא"ד דהעמידן מחיים. עיין חולין קל"ה ע"א תוס' ד"ה והא וצ"ע:

דף טז.

ועוד תניא חצי זית פרה. ק"ל כיון דקתני בין בחיים דהיינו [משניהם] מחיי' דמצטרפי' וע"כ לענין בשר מן החי ואתי' ע"כ כר"י דאמ"ה נוהג בטמא וא"כ אמאי במיתתן מצטרפי' הא להדיא ס"ל לר"י בחולין ד"ק ע"ב דנבילה אין חל על בהמה טמאה, וכן במה דמשנינן א"ל ר"א האי תנא ס' אחע"א, והא ר"י ס"ל דנבילה אין חל על הטמאה, ואפשר דהברייתא ס"ל כוותי' דר"י בחדא דאמ"ה נוהג בטמאה, ופליג עלי' בחדא (וס"ל דאמ"ה נוהג בטמא), או אפשר דהברייתא כר"א דס"ל דאמ"ה נוהג בטמאה:

ומ"מ ק"ל במה דפרכינן לרב מברייתא זו הא מ"מ מצינו ברייתא דחולין הנ"ל דר"י ס' דאמ"ה אין נוהג בטמאה וא"כ יסבור רב כר"י וצ"ע:

בסוגיא הנ"ל ק"ל דאמאי אין מצטרפין לרב נהי דס"ל דנבילה על טמאה דאין איסור חל ע"א הא מ"מ בזה דאוכל רק חצי זית מנבילה טמאה וע"י צירוף חצי זית מנבילה טהורה הוא זית אמאי אינו חייב [ע"ז] משום נבילה, הא מצד טומאה הוא רק חצי שיעור דחייל עלה איסור לאו, ולמש"כ תוס' שבועות ובחולין דף ק"ב ע"ב ד"ה שאין בו כזית דעל חצי שיעור חייל, ולחלק דדוקא בנשבע שלא לאכול חצי שיעור נבילה וכן באמ"ה על טריפה שאין בו [כזית בשר] דהאיסור השני הוא על אותו עצמו ולא בצירוף ממק"א, לא ידענא מקום לחלק בזה וצ"ע:

תוד"ה מיתיבי, דאף באבר שלם אם חלקו מבחוץ, ק"ל הא התם הטעם דבשעת אכילה צריך להיות אבר, וא"כ ממילא באכל ב' איברים מב' בהמות וכל אחד אין בו רק חצי זית בשר גו"ע דמצטרפי' דהא מקרי אמ"ה אלא דאינו חייב על פחות מכזית ומצרף שניהם לכזית, וא"כ י"ל דהכא מיירי מזה דאכל מפרה אבר שלם שהוא חצי זית ומגמל אבר שלם שהוא חצי זית דמצטרפי'. וצ"ע:

בא"ד וכ"ש כזית משני אברים כו'. עי' תו' חולין ק"ג ע"ב ד"ה חלקו מבחוץ כו' ונראה לפרש וכו', ונ"ל לכאורה לדבריהם יהי' הדין בהאוכל ב' איברים שלמים ובכל אחד חצי זית דמצטרף ללקות כיון דכל אחד שם אבר עליו ובשניהם הוי כזית אבמ"ה, אמנם זה נסתר מדברי תוס' ד"ה מיתיבי וצ"ע לדינא:

תוד"ה ור"י היא כו'. (עי' חי' חולין ק"ב ע"א ברש"י ד"ה רישא):

דף טז:

לוקה עליו בכזית. עיין מסכת ע"ז דף ס"ט ע"א ברש"י ד"ה אמרטוטי וביבמות דף קי"ד ע"ב תוס' ד"ה משום ובכריתות דף ד' ע"ב ברש"י ד"ה לאכילה:

דף יז.

מתני' טומאתו ולא שיעורו כגון נבילה ושרץ דטומאתן שוה דתרווייהו הוי טומאתן עד הערב כ"כ רש"י והרע"ב, והיינו אף דטומאתן חלוקה דשרץ אינו מטמא במשא ונבילה מטמא במשא כיון דהמשך זמן טומאתן כהדדי מיקרי טומאתן שוה. אבל בהרמב"ם פ"ד הי"ב מהט"א מבואר דזה מיקרי ג"כ אין טומאתן שוין כיון דחלוקים לענין משא, וטומאתו ולא שיעורו היינו בשר המת והרקב שלו. וכן מבואר בתוס' בשמעתין:

תוס' ד"ה דכתיב וכו' מייתורא דוי"ו. במדרש רבה פ' ח"ש פ"ס רשב"י אומר טמא הטמא ר"א בן יוסי אומר זה וזה. ועיין מנחות דף נ"א ע"ב תוספות ד"ה וי"ו:

דף יז:

אבל לענין אכילה מצטרפין. עיין שבת דף ע"א ע"א תוס' ד"ה מב' מינים. ושם דף פ"ט ע"ב תוס' ד"ה אסורין. ועי' זבחים דף ע"ח ע"א תוס' ד"ה הפיגול. ערלה פ"ב משנה י"א בר"ש:

דף יח.

תוד"ה תני. עי' תוס' בע"ז ס"ח ע"ב ד"ה ר"ש, תוכן דבריהם דהסוגיות לכאורה סותרות זו את זו, ואלו בע"ז משמע דאין מצטרפין דקאמר ר' שמעון היינו דלא מצטרפין לאיסור, ואילו במעילה משנינן דאין צריכין לצירוף. ותירצו דמתני' דמעילה מיירי בבעין (ולשון תוס' שם היינו מתניתא דהתם דמס' ערלה, לענ"ד ט"ס וצ"ל מעילה) ובע"ז קאי על מתני' דערלה דמיירי מצירוף לאסור הקדירה דיש שיעור ביטול לגבי ערלה לחוד ולגבי כלאים לחוד, ובזה מה דאמר ר' שמעון אין מצטרפין לא שאין צריך לצירוף דהא בתערובות ל"ש מדין כל שהוא למלקות, והיינו דרבינו יקיר הוכיח מזה דבתערובות לא ס"ל לר"ש כ"ש למלקות, והן הן דברי התוס' מעילה, ותוס' דחה דהכא שאני דיש שיעור ביטול ופשיטא דגם לר"ש יש דין ביטול:

עכ"פ מוכח דמתני' דמעילה מיירי בבעין ודברי הרע"ב במעילה תמוהים דאם בתערובות ויש שיעור ביטול א"כ [מאי] פריך עלה הסוגיא דשם, וזה אינו תלוי בשיטת רבינו יקיר, דהא גם לתוס' כיון שיש שיעור ביטול ל"ש כ"ש למלקות, דהא האיסור נתבטל:

דף יח:

ובתלוש מן הקרקע. עיין זבחים דף מ"ה ע"א תוספות ד"ה דומיא:

מבואר רפ"ה דמעילה דבדבר שאין בו פגם אם נהנה בשוה פרוטה מעל, אבל בדבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום שוה פרוטה ויהנה ש"פ, ועיין בתוס' שם דהיסוד דודאי בזוכה ע"י קנין להחזיק לעצמו או נתן לחבירו מעל דהוי שינוי רשות ופגם בכולו אלא דבשימוש בלא קנין בזה יש החילוק דבדבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום ש"פ ויהנה שוה פרוטה, והנה בההיא דחמץ של הקדש לכאורה ג"כ קשה כיון דאגבהה מיד מעל. וע"כ דמיירי ג"כ בתחב חבירו, והיינו שחבירו היה מזיד דלא נתחלל הקדש על ידו ולא נפיק לחולין, דאף כיון דלא אהדר הוי מזיק, מ"מ עדיין לא מעל עד שיבלע ויהנה, ואולם לשיטת הריצב"א דפה הוי קנין בזה קשה בגחין ואכיל או שחבירו תחבו לפיו ברצונו מיד כשבא לפיו מעל בקנין פה, ואי דתחב לו חבירו לאנסו עד דמצי לאהדורי ע"י הדחק, עדיין קשה בממנ"פ אי ממאס עד דאין בו ש"פ ולא מעל אז בקנין פה גם בבליעתו לא מעל דהא לא פגם בש"פ דאף אם היה מהדר לא היה ש"פ דדוקא בהדיוט חייב משום נהנה כיון דחבירו חסר מעט אבל במעילה דליכא משום ההנאה לחוד רק ע"י פגם בש"פ והא הכא ליכא פגם ש"פ אע"כ דמשכחת בלא ממאיס, ובאמת חל אז מעילה בעידן דיכול לאהדורי ולא אהדר דהוי קנין פה ומ"מ אמרינן ביה קלב"מ כיון דבליעתו מיד אח"כ הוי כמו בב"א ומוכח היטב סברא זו דמקרי מיתה וממון באים כא' ודוק:

ואבאר יותר דלכאורה יש לאוקמי בפשוטו, למה דאיתא (דף יט ע"ב) נטל אבן וכו' מ"ש חבירו אמר שמואל בגזבר וכו' מבואר דהגזבר אינו מועל בנטילתו לעצמו עד שיהנה ממנו, וא"כ י"ל דהאוכל חמץ מיירי בגזבר ולא מעל עד דיהנה דהיינו בליעתו וחיוב מעילה וכרת באים כאחד:

אולם נראה דתליא בזה, דהנה מדברי תוס' קידושין (דף נה וכן בב"מ דף צו) נראה דס"ל דטעמא דגזבר לא מעל עד שיהנה דמעילה תלי רק במה שמתכוין להוציא מרשות לרשות כגון דסבר שהוא חולין של חבירו דרוצה להחזיק לעצמו ולהוציא מרשות חבירו לרשות עצמו או להשתמש בו דהוי שולח יד, וכן בסובר שהוא שלו ונותן לחבירו דמוציא מרשותא דידיה לרשות האחר, אבל היכא דאינו רוצה להוציא מרשות לרשות אינו מועל בנטילתו עד שיהנה, וכגון דראובן סבר דהוא ממונו של שמעון ונתנו לשמעון לא מעל, מש"ה בגזבר דסובר דהוא של חולין ומעות דידיה הוא ונוטלו לעצמו אין דעתו להוציאו מרשות לרשות מש"ה לא מעל עד שיהנה, אבל נ"ל דתוס' במעילה לא סברי הכי ממה דכתבו בסוגיא הנ"ל (ד"ה נטל אבן) לפי שאינו מוציא מרשות הקדש בנטילתו שכל זמן שהיא ברשות הגזבר הרי היא ברשות הקדש עיי"ש, משמע דוקא בגזבר לפי דזהו מקום הנחת הקדש וכל היכא דאיתא ברשות גזבר והוי ברשות הקדש ולא יצא מרשות הקדש לרשות אחר, אבל אם היה ההקדש ביד אחר והיה סבור שהוא שלו ונטלו לעצמו מעל, וביותר נ"ל לדייק ממ"ש תוס' (דף כא ד"ה הבא לי מן החלון) פי' לכשיוציא בעה"ב שהוא מסתמא הגזבר, כוונתם מדקאמר בעה"ב ולא קאמר המשלח משמע דהחלון והדלוסקמא הם בבית המשלח ומש"ה קורא אותו בעה"ב ממילא מסתמא הוא הגזבר דמסתמא מונח מעות ההקדש בבית הגזבר, ובזה יקשה איך תלי הדבר שהבעה"ב הוא הגזבר הא ממנ"פ אם השליח חשב שהמעות חולין והם של בעה"ב הזה אף אם הוא אינו גזבר במה השליח מעל, הא לא רצה להוציא המעות מרשות לרשות רק ליתן לזה את שלו, ואם השליח חשב שהמעות של איש אחר אף אם הבעה"ב הגזבר הא מ"מ השליח חשב להוציא מרשות אחר לרשות הבעה"ב והו"ל לתוס' לקבוע דבריהם על הרישא דבעשה שליחותו הבעה"ב מעל, דאם הוא הגזבר לא מעל עד שיוציא, וגם בזה מה לי אם הוא הגזבר כיון דהמעות שבחלון היה בביתו והיה סבור שהוא שלו אינו מועל ולא תלי כלל בגזבר, ומה דאמרינן באבנים המסורות לגזבר היינו דמכח זה מונחים אצלו והיה סבור שהוא שלו לאפוקי אם היו מונחים ביד אחר והיה נוטלו דהיה רוצה ליטלו ולהחזיק בשל אחר, אבל לא תלי בגזבר או לא (וכמ"ש להדיא המ"ל פ"ו ממעילה) א"כ מה זה דדייקו תוס' שהוא מסתמא גזבר, והיינו ע"כ כיון דמונחים אצלו מסתמא הוא גזבר, ומה צריך לזה, הא בלא"ה כיון דמונחים אצלו והוא סבור שהוא שלו לא למעול, ע"כ דתוס' במעילה ס"ל דגזבר דוקא דבנטילתו אינו מוציאו מרשות הקדש, דרשותו הוא רשות הקדש (וכמו שהוציא המ"ל שם מדברי תוס' פרק השואל). וכיון שכן י"ל דהריצב"א ס"ל כדברי תוס' מעילה הנ"ל דתליא הכל בגזבר דרשותו הוא רשות הקדש, וכן נראה מדברי הר"ן נדרים (דף לד ע"ב) וא"כ י"ל דזהו רק בגזבר שנטלו וטלטלו ממקום למקום דשייך לומר דג"ז מקומו דהקדש ובכ"מ שמונח בביתו מקומו דהקדש הוא, אבל אם הוא בפיו ובפרט במקום דא"א לאהדורי כ"א ע"י הדחק ל"ש לומר דבמקום זה הוא מקום הראוי שיהא מונח ההקדש, דודאי אין ראוי להגזבר להניח ההקדש במקום הזה ושפיר יקשה כנ"ל, דהא כבר מעל קודם בליעתו אע"כ דמ"מ מקרי מיתה ותשלומין כאחד. (וע"ע בחי' פסחים כ"ט):

דף יט.

רש"י ד"ה עד שיצא וכו' עד שיביאנו לעזרה. עיין חולין דף קל"ט ע"א ברש"י ד"ה דמיחסר:

דף כ.

תוד"ה נתנה לבלן כדאיתא בבכורות כו'. [בתויו"ט כתב והתו' לפום ריהטייהו לא דייקי דנסבי דרשא לעמיתך לישראל בחדא ולעכו"ם בחדא. וההיא לר"ל היא דאמר משיכה מפורש מן התורה בישראל] לא זכיתי להבין עומק דעת התוי"ט בזה דהא הך דרשא דדרשינן בבכורות לעמיתך לישראל בחדא מפורש שם דזהו בין לר"ל ובין לר"י דלר"ל דישראל במשיכה הוי המיעוט דלעובד כוכבים בחדא אחריתא דהיינו כסף. ולר"י דלישראל בכסף דרשינן לישראל בחדא דהיינו כסף ולעובד כוכבים בחדא דהיינו משיכה. ודברי תוספות פשוטים:

דף כא.

מתני' חנוני מעל לכשיוציא. אבל מקודם אינו מועל בקבלת המעות וזוכה בו כיון דאיכא דעת נותן שמוציא מרשותו, אינו מועל המקבל במעשה קבלה דיכול לומר דאיסורא לא ניחא לי דלקני וכדאיתא בנדרים דף ל"ה. ואולם קשה לי אמאי שאל רב אחא בריה דר"י לר"א הכין הא כך מפורש הכא במתניתין דהמקבל אינו מועל בקבלתו. וצ"ע:

שם נזכר בעה"ב ולא נזכר שליח השליח מעל. אף דהוא עושה בשליחות הבעה"ב, מ"מ כיון דהבעה"ב נזכר ואינו מועל, תו הוי כמו בכל מילי דאין שליח לד"ע, דהגזה"כ הוי רק היכא דיש מעילה להמשלח. רש"י קדושין ד"נ ע"א. וזהו רק להסוברים דבשוגג ג"כ א"ש לד"ע. אבל להסוברים דבשוגג גם בעלמא יש שליח לדבר עבירה עי' בתוי"ט ריש פרקין א"כ ליתא להך טעמא, ונ"ל כמ"ש רש"י חגיגה דכשנזכר אנן סהדי דלא ניחא ליה עוד בשליחותיה ומבטל השליחות:

מ"ש בני הרב נ"י להוכיח דהרמב"ם סבר כהטור סי' קצ"ח דבלוקח מטלטלים במעות המעות הן בהלואה ממש אצל המוכר, וממילא אם קידש בהם אשה מקודשת, והיינו מדברי הרמב"ם ספ"ט ממעילה במפקיד מעות מותרים לחנווני דלא מעל, והכ"מ כתב דהוציא הרמב"ם כן מההיא דפ"ו בקנה ממעות הקדש, והא שני ושני, דבמותרים קנאם החנווני למ"ש הש"ך סי' רצ"ב דאף אם הם בעין א"צ להחזיר אותן המעות דוקא, ולענ"ד מלבד דדברי הש"ך תמוהים במה דהוציא כן מתוס' דהם לא כתבו רק לר"ה דאמר אפילו נאנסו ומעל הגזבר מיד, ע"כ משום דנעשה החנווני לוה, אבל לר"נ דנאנסה לא דלא נעשה לוה, י"ל דצריך להחזירו בעין, גם אף להש"ך הא בודאי לא דנעשה לוה וקנאם החנווני, דא"כ אמאי אינו חייב באונסים, הא שלו נאנסה, א"ו דלר"נ כ"ז שלא הלוה אותם לעצמו אינו נעשה לוה אלא כיון דבזו הרגע דבא המפקיד עדיין היה יכול ללותם, מש"ה בזה שאינו רוצה להחזירם הוי כלוה אותה לעצמו באותה שעה ובאים כאחד, וא"כ אם נדמה לוקח לזה היינו ג"כ דיש לו רשות להוציא ולהלוותם לעצמו, וכ"ז שלא שימש בהם אינו לוה, ואינו חייב באונסים, והיכי דבא הלוקח ותובעו מעותיו א"צ להחזירם בעין, ואם קידש בהם מקודשת, דבזה המעשה לוה אותם לעצמו, והיינו קודם קבלת מש"פ מיד שחזר המוכר פקע זכותיה מלהלות המעות לעצמו, דעל שעה זאת לא הרשהו הלוקח, והראיה במעילה שפיר ממה דלא מעל מיד כשנתן לו דהיינו קודם חזרה, דזה דמי למותרים:

גם לבנות דיק על דברי הכ"מ אלו, אני בעניי לא זכיתי לעמוד בסוד קדושים דברי הכ"מ בזה, דהא לענין דלא מעל הגזבר קודם שיוציא א"צ לראיה, דהא להדיא מפורש כן בסוגיא דבב"מ דלר"נ מעל עד שיוציא החנווני, אלא דקשה על מה דפסק הרמב"ם דאף לאחר שיוציא החנווני לא מעל הגזבר, וכדמפורש להדיא בקושיית הכ"מ, א"כ מה תירץ דהרמב"ם דחה לברייתא זו מההיא דפ"ו בקנה מעות הקדש, דלמא גם התם אחר שיוציא הספר מעל הגזבר, ואם נדחוק מדלא קתני בברייתא דנתן לספר לא מעל עד שיוציא, משמע דאף אח"כ לא מעל, [וסוף דברי הכ"מ אין מורין כן במ"ש, ועתה סובר רבינו דממתני' דנתן לספר מוכח דהיתר תשמיש לא מייתי לידי מעילה דהא אין אנו רוצים בזה ראיה רק על אחר שיוציא], ואם הדבר כן, א"כ מה הקשה בני מעכ"ת נ"י דשני ושני, דבחנווני קנה המעות, וכי קנין המעות יועיל דיוציא הגזבר אחר שיוציא, אדרבא אם לא קנה המעות ראוי יותר שהוצאה זו היה בשליחותו ובהרשאתו ואם קנה יותר מסתבר דלא הוי שלוחו אלא שמוציא את שלו:

ובעיקר קושיית הכ"מ, ראיתי כתוב ממני בגליון המשניות פ"ו ממעילה מ"ה לפיכך אם הוציא לא מעל, וכתבתי היינו ע"כ דלא מעל החנווני, דהא ברישא דצרורים דמעל היינו החנווני, ומשמע דמתני' בא לאורויי דמותרים קיל לענין מעילה דבצרורים מעל החנווני ובמותרים לא מעל, והא לענין הגזבר יהיה בהיפוך, בצרורים לא מעל הגזבר אחר דיוציא, ובמותרים מעל אחר שיוציא, ול"ש למתני דבצרורים לא מעל ובמותרים מעל, אלא משמע דגם הגזבר לא מעל, ומתני' פליג על הברייתא בזה, אלא דפרכת הש"ס לר"ה מברייתא דלענין זה דנפקא מברייתא דלא מעל מיד ליכא פלוגתא, ונקט יותר הקושיא מברייתא דמפורש להדיא דלא מעל הגזבר, אבל לענין אחר שיוציא משמע ממתני' דמעילה דפליג עלה, ע"כ:

ומה דהניח הכ"מ בתיובתא על הרמב"ם פ"ו ממעילה הא מבואר בסוגיא דספר דלר"י דמעות קונות ד"ת מעל, לענ"ד י"ל במה שאמרתי בחידושי הר"ן לבב"מ [א"א ב"ה כבר נדפס בשם אאמ"ו המחבר נ"י] ליישב קושיית תוס' ע"ז (דף ס"ג ע"א) ד"ה והא מחסרא דלפי דברי תוס' בב"מ (דף מ"ג) בתי' הב' ניחא דלר"י גבי ספר מעל משום היתר תשמיש דמוכר עיי"ש, וכתבתי על גליון ספר חידושי הר"ן וז"ל, השומע ממני קיצר בדברים, דבפשוטו אינו מספיק, דהא קיימא לן כר"נ דהיתר תשמיש לא מביא לידי מעילה, אבל כך אמרתי, די"ל דרבא דייק מההיא דנתן לבלן דספר לא מעל דמסייע לר"ל, י"ל דס"ל כר"ה דאפילו נאנסה דע"י היתר תשמיש נעשה כלוה ומעל, וכדמשמע בסוגיא דבב"מ (דף מ"ג) אמר לי' רבא לר"נ לדידך דאמרת נאנסה לא, משמע דרבא ס"ל כר"ה דאפילו נאנסה, וה"נ לר"י דמעות קונות יש להמוכר היתר תשמיש, ומיושב בזה קושיית תוס' על שיטת ר"ח כהן דס"ל דרב אשי בבכורות (דף ס') דגם בנכרי מעות קונות, איך יתרץ ברייתא דנתן לבלן משמע דלספר לא, והיינו די"ל דס"ל כר"נ דהיתר תשמיש לא מייתי לידי מעילה, וכיון דחז"ל הפקיעו הקנין לא מעל כמו באתנן וכקושיית תוס', וההיא ברייתא דלספר מעל י"ל דהיינו בנכרי, ובנכרי לא מצינו דתקנו חז"ל, והניחו על דין תורה דמעות קונות, או דהברייתא כר"ש דהלוקח א"י לחזור ונעשו מעותיו של מוכר ממש מש"ה מעל, ולפ"ז מיושבים דברי הרמב"ם דרבא ס"ל כר"ה מש"ה דייק דלר"י יהי' הדין דמעל, אבל אנן דקיי"ל כר"נ באמת לא מעל, עכ"ל בגליון, כן נראה לענ"ד:

דף כא:

תוס' ד"ה פרוטה וכו' ואע"ג דספיקא הוא. עיין סוטה דף י"ח ע"א תוס' ד"ה חזר:

בא"ד א"נ מטבע חשיב (עי' חי' תמורה דף ל'):

תוכן העניינים

חדושי רעא על תלמוד בבלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה