אור ברסלב

חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר

כריתות

תמורה

דף ג.

ובמגדף ס"ל כר"ע. עי' סנהדרין ס"ד ע"ב תד"ה וכי, ושם צ' ע"ב ברש"י ד"ה וכי ובבאר שבע שם:

דף ד:

וכל זר. עי' זבחים ל"ג ע"ב תד"ה ההיא, ובשבועות כ"ד ע"ב תד"ה והרי:

רש"י ד"ה לאכילה בכזית. עי' רש"י ביבמות קי"ד ע"ב ד"ה משהו, ובע"ז ס"ט ע"א ברש"י ד"ה אמרטוטי:

דף ו.

רש"י ד"ה יין קפריסין כו' והקפרס. עי' ביצה כ"ה ע"ב תד"ה וצלף:

רש"י ד"ה כיפת וכו' עשב הגדל. עי' ב"ק פ"ב ע"ב רש"י ד"ה גינת הירדן:

רש"י ד"ה חייב וכו' ביאה ריקנית. עי' יומא נ"ג ע"א וצ"ע:

דף ו:

מה נתינה. עי' פסחים ל"ב ע"ב תד"ה ואין:

דף ז.

מתעגל. עי' כתובות ל' ע"ב בת"י ד"ה מתחייב. וביומא ע"ז ע"א תד"ה דתנן, ושם פ"א ע"א בת"י ד"ה זר שבלע, ובמנחות ס"ט ע"א תד"ה דבלע:

דף ז:

בעובד ע"ז הכתוב מדבר. עי' שבועות ז' ע"ב תד"ה בעא:

שם מתני' המפלת סנדל או שליא. אע"כ דבלא"ה מחוייבת קרבן משום הולד דהא אין סנדל בלא ולד שעמו כמ"ש התי"ט פ"ג דנדה משנה ד', מ"מ נ"מ דאם ילדה הולד בעודה נכרית וסנדל אחר שנתגיירה. גמ' פ"ג דנדה דף כ"ו:

שם ומי אית לי' לר"י תנאה כו'. עי' במהרש"א שבת דף ע"א ע"ב בתד"ה אשם וודאי וכו' דמ"ד דבעי ידיעה היינו רבנן דהתם דפוטרים מאשם תלוי, והוא תמוה דמהיכן נשמע דס"ל דבעי ידיעה הא טעמייהו בפשוטו דלא חייבה תורה על אשם מעילות אשם תלוי:

ולענ"ד דנשמע דר' יוסי ס"ל דבעי ידיעה בהא בכריתות דף ז' ע"ב ומי אית ליה לר"י תנאי וכו' מודה ר"י במחוסרי כפרה דהתם דבהא בעי ידיעה, הרי דטעמא דר"י דאין ב' מביאין חטאת א' משום דבעי ידיעה, והרי ר"י ס"ל במתני' דכ"ג ע"א דאין ב' מביאין אשם א' א"כ מוכח דס"ל דאשם בעי ידיעה (ומה דלא פרכינן התם בכריתות מרישא דר"י אמר אין ב' מביאין אשם א' צ"ל דניחא ליה למפרך יותר חטאת חטאת) ואם כן הא דאמרי' בסוגיא מ"ד בעי ידיעה היינו ר"י, והוא נכון וברור מאד בעהי"ת:

דף ח.

אחת על הודאי ואחת על הספק. תמוה לי דהא באחד תסגי דאם הספק הם זבות פטורים באחד של הודאי, דיש עליה עשרה זיבות דסגי באחד. וצע"ג:

דף ח:

ניתני נמי נזיר טמא. וקשה הא במתני' בסמוך ס"ל דמונה נזירות טהרה מיום השביעי כמ"ש הרע"ב שם, וא"כ י"ל דראב"י ג"כ סל"כ וא"כ ליכא עיכוב בקרבן למיחל נזירות טהרה. גם י"ל דס"ל כר' דמיום השמיני מונה אף דלא הביא קרבנותיו כדאיתא בנזיר דף י"ח ע"ב וצ"ע:

דף ט.

פתאום זה מזיד. עי' פסחים ל"ב ע"ב תד"ה מעילה:

דף ט:

לחלק על כל שפחה ושפחה. עי' קדושין ע"ז ע"ב תד"ה הרי גופין, ובסנהדרין נ"ד ע"ב תד"ה הנרבע:

דף י.

קמ"ל דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם. מדברי הרשב"א בתה"א הובא בב"י רסי' קצ"ד מבואר דהי' לו הגי' כאן קמ"ל ולד דגמר צורתו מפתח טפי פחות ממ' לא נפתח טפי:

תוד"ה א"א הקשו למ"ל קרא ביולדת זכר דתשב ז' ימים הא בלא"ה טמאה נדה, וי"ל דנ"מ אם ראתה דם ו' ימים מקודם וביום הז' [ילדה], דאם לא [משום לידה] היתה טובלת בערב וטהורה, אבל משום לידה אסורה, או בימי זיבה דמצד ראיית הדם לא היתה צריכה רק שימור יום אחד:

דף יא:

מתני' עד אומר אכל. עיין בהרמב"ם ובהשגות דפירשו דמיירי שהיה ב' חתיכות אחד חלב ואחד שומן וע"א אומר שאכל החלב וע"א אומר שאכל השומן. ועיין בתי"ט לקמן ברפ"ד:

שם מביא אשם תלוי. משמע דעד אחד בהכחשה מע"א מיקרי ספק ולא אמרינן דע"א בהכחשה לא כלום. וכן משמע במתניתין ספ"ה דטהרות. ועיין בספר מחנה אפרים ה' עדות סימן ח'. (עיין בש"ך יו"ד סימן קכ"ז):

דף יב:

רש"י ד"ה אם הפסיק כו'. עי' יומא דף מ"ח ע"א תוד"ה מדפסל:

דף יג:

ת"ר יין ושכר אל תשת כו' ר"י אומר יין אין לי אלא יין שאר משכרים מנ"ל ת"ל ושכר כו', [וכ"פ הרמב"ם בפ"א מביאת מקדש הלכה ב', ובכ"מ כתב ומשמע לרבינו דהלכה כר"י מדאמרינן כמאן אזלא כו' ואע"ג דבסוף פרק על אלו מומין דף מ"ה ע"ב אמרינן דמתני' דלא כר"י הא דקאמר גמרא דאכתי כו' עדיף, וכתב רבינו בזה"ל] עיין בספר זבח השלמים להגאון מוהר"ם גלאנטי שכתב, דזהו ודאי אינו דהא מבואר בבכורות דמ"ה ב' דלר"י כיון דשכר דקרא מיירי בדבילה קעילית מחיל העבודה דעלה כתיב ולהבדיל בין הקדש ובין החול, אבל באמת דברי הרמב"ם יוצא' מסוגיא דהתם דמוקי למתני' דהתם דלא כר"י ואפ"ה חשיב במתני' שכור בתוך דברי' דפוסלי' והיינו בשאר משכרי' כדמוקי התם הרי לת"ק דר"י פוסל בשאר משכרי' ומשמע דאיכא מלקות כמו במומין דחשיב התם במתני' וע"כ דיש בזה איזה למוד או דנפקא ג"כ מקרא כל איש וכו' איש ששוה בזרעו של אהרן א"כ פסקו דהרמב"ם מוכרע עיי"ש ודפח"ח, אלא דאכתי צריכי' לדחק בההיא דאמרי' אבל דבילה לוקה כמאן כר"י, הא לרבנן הכי הוא, גם ק"ל כי היכי דאמרי' דלר"י בדבילה קעילית מחיל עבודה אף דהוא רק באזהרה מ"מ כיון דאתי' מקרא דויין ושכר מחיל, ה"נ לרבנן דדרשי' יין מגיתו באזהרה ושכר במיתה נימא דגם יין מגיתו מחיל כיון דאתי' מהך קרא וצע"ג:

שם מתני' ואשם א'. עי' זבחים מ"ה ע"א תד"ה והשוחטן ובחולין קי"ז ע"א תד"ה אמר ר"י:

שם אם היתה שבת. בס' קצות החושן רסי' כ"ח הקשה הא בכה"ג אינו חייב אשם כיון דקלב"מ ופטור מקרן ואשם כמ"ש תוס' פסחים דף כ"ט עיי"ש:

תוס' ד"ה ואשם וכו' אנותר. ע"ל כ"ג ע"א ברש"י ד"ה בגסה:

תוד"ה ארבע חטאות כו' מ"מ השתא דנשחטו ונזרקו וכו' ותמה הבה"ז הא בשבועות פרכינן והא מוקדשי' וכו' ומשני בבכור, וראיתי בכמה ספרים ישוב הגון ונכון דסוגיא דשבועות אזלא למ"ד אכלה כולה אין נשאלין עליה וא"כ גם בשבועה השתא ליתא בשאלה, וע"כ דלא חשב כיון דמעיקרא הי' איתא בשאלה, ולזה פרכינן שפיר והרי מוקדשים דג"כ מעיקרא הי' איתא בשאלה, ודברי תוס' הנ"ל לפי ההלכה דאכלה כולה נשאל עלי', שפיר י"ל דלא חשב מה דעתה איתא בשאלה דהיינו שבועה, אבל קדשים השתא אחר זריקה ליתא בשאלה:

ואך עדיין יש לפקפק דמ"מ גם למ"ד אכלה כולה אין נשאלי' עליה הו"מ לחלק דשבועה לא חשב דהא בשעה שאוכל ועבר האיסור איתא בשאלה ולא חשב אוכל איסור דאיתא בשאלה. אבל מוקדשים אוכל איסור דליתא בשאלה בשעת האכילה כיון דכבר נזרק דמו:

ולפי דברינו בתשובה ח"א סי' ס"ה מרווח טפי די"ל התוס' ס"ל כהפוסקים דנשבע לדבר מצוה אם התירו אינו מותר, וא"כ גם בשבועה משכחת דבשעת אכילה ליתא בשאלה, דהיינו שנשבע שלא אוכל תמרים אלו וחלב, ואכל או נשרפו התמרים ואח"כ אכל החלב, דבזה בשעת אכילת חלב ליתא בשאלה דעל מה יחול השאלה. על התמרים הא ליתנהו, ועל החלב הא לדבר איסור אם התירו אינו מותר. אע"כ דלא חשב מה שהי' פעם אחת איתא בשאלה. דהיינו בשעה שהי' התמרים בעין היה מהני השאלה על התמרים וממילא פקע השבועה מעל החלב וכנ"ל ושפיר פרכינן והא מוקדשים:

דף יד.

ואין עירוב והוצאה. עי' סוטה מ"א ע"א ברש"י ד"ה מיכן ואילך:

שם דפקע פיגולו ממנו. ק"ל הא בזבחים מ"ג ע"ב אמר ר"י דפקע גם איסור נותר וטמא עיי"ש, ודוחק לחלק דאם הי' תחילה נותר פקע איסורי' אבל אח"כ פקע נעשה נותר וצ"ע:

רש"י ד"ה דאכל כוליא וכו' אכלה קתני היינו כזית, המכוון דמשו"ה לא נקט התנא דהיה הכוליא נותר, והחלב פיגול, דאיירי רק היכי דכל החיובים מתקבצים ובאים על זית אחד היינו אף משום יוה"כ חל החיוב על אותו כזית ע"י שמשלים בזה להכוליא שיעור כותבת, וזהו כוונת רש"י בשבת דף ק"ב במ"ש כזית היינו לא שאכל רק כזית, אלא דהחיובים כולם מתקבצים וחלים על אכילה אחת, דהיינו על כזית אחד, וברור:

תוס' ד"ה ונותר וכו' לא מחייב אפיגול, כדאיתא מנחות כ"ה:

דף יד:

תוד"ה ואחות אשתו וכו' וא"ת ובגמרא נמי דקאמר מודה ר"י באיסור מוסיף וכו'. לא זכיתי להבין הא אשת אב לא משכחת רק ע"י יבום, דהא בענין אחר אסורה לו משום אשת אחיו כדאיתא להדיא בסוגיין, ולגבי יבום ליכא ענין קדושין ולא נעשית רק ע"י ביאה כשהיא יתר על ג' שנים ויום א' ותיכף כשנעשית בת ביאה חלו כל האיסורים ואיסור משום אשת אב רק כשבא עלי' ויבמה אח"כ, ושפיר מוכח דס"ל איסור מוסיף, וצ"ע:

ולדחוק דרגע כשנעשית בת ג"ש ויום א' הערה בה היבם וזה יהי' נידון כמו בב"א כיון דזמן מועט ביניהם וכעין שכ' תוס' כתובות דף ל' ע"ב ד"ה ל"צ וכו', דהתם הוא בענין א' דע"י חתיכת אצבע בסכין נעשה טמא ותיכף כמעט רגע נעשה מחתיכ' זו בע"מ, וכן בתחב לו חבירו בבית הבליעה, אבל הכא ל"ש הביאת יבם להעניינים אחרים, והוא ענין אחר וחדש בעי' הכל בב"א, וגם לשון תוס' דחוק ורחוק לפרש כן:

ואפריון נמטיי' לידידנו הרב וכו' מה"ו זעליג נ"י כי העלה ישוב נכון על קושייתי, ואוסיף לבאר ולסלק מה שהשיג חתני רומפ"כ נ"י עליו, והרי בלאו אוקימת' דנתקדשה פחות מג' יקשה כן על מה דאוקמי' בנפלה ליבום, הא יכול לתרץ דדינה היא צרת יבמתו, והיינו מרויחים פרכת הש"ס מאי עבר, דהא עבר בעשה, אע"כ דהש"ס רוצה לאסוקי אף לר"ל א"כ קושייתי במק"ע. עכת"ד. ידידי, הא מרא דשמעת' הוא ר"י דמוקי בנפלה ליבום ואיך שייך לומר דקאי לר"ל, אבל באמת מעיקרא ליכא קושי' כיון דהאמת מפורש בבריית' דכלת בנו מדרבנן, א"כ ממילא גם בנפלה ליבום שייך עבר, ואין כאן דוחק כלל, דודאי גם על דרבנן שייך עבר וכדאמרינן שבת דף מ' האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקרי עבריין, ואדרבא אם הי' אומר דמיירי בנפלה לפניו צרת ערוה, הייתי מקשה למ"ל אריכות זה, הא גם בפשוטו בנפלה לפניו ליבום ממש ניחא, הא עבר על כלת בנו, אבל קושי' תוס' שפיר אהא דמשני רבין אר"י דמודה ר' יוסי במוסיף מוקמ' כפשטא דהתינח אם ידענו ממק"א דמודה ר"י במוסיף, אבל הא רבין אר"י בעצמו אמר ביבמות דף ל"ב מעלה אני עליו כאלו עשה ב', וא"כ מדהתם ליכא ראיה דמודה ר"י במוסיף וההוכח' רק מההיא דהכא, ולזה שפיר קשה דמנ"ל זה, דלמא מתני' בפחות מג' והיא צרת יבמתו:

דף טו:

ואי אמרת בשעת פרישתן, עי' חולין עב ע"ב תוד"ה בשעת:

שם מתני' צירף את המעילה לזמן מרובה. בהרמב"ם פרק ח' מהלכות שגגות איתא דבמעילה שליח שעשה שליחותו חייב המשלח:

שם קיבלה ר"י להא תשובה או לא. לענ"ד נראה דמסתימת סוגי' דף י"ב דלר"י תמחויין מחלקין גם בחטאת מוכח דהעיקר דלא קביל מיניה ומשום דס"ל לדמות חטאת למעילה, ובאמת בה' תמחויין מחלק גם בחטאות, דאם לא כן אלא דקיבל ממנו והיינו מכח הפירכא דמעילה חמור יהא מוכח דס"ל לר"י דה' תמחויין מחלקים רק במעילה דאם איתא דגם בחטאת מחלקים קיימא הק"ו דה' זבחים מתמחויין דחטאת:

המשל"מ הקשה משחט ה' זבחים בחוץ בהעלם אחד שאינו חייב אלא אחת, בפשוטו י"ל דדוקא בנהנה חייב משום גופין מחלקין דדמי לחמש נשים נדות וכמו דאמרינן (בכריתות דף ט"ו) מאי ראיה לשוחט מאוכל שכן נהנה ובתוס' שם נקיט (האוכל נותר) נקטו הקושיא בדקדוק על זה ולא על הרישא בשוחט ה' זבחים דהתם הטעם שלא נהנה, ומה שתירצו תוס' לחלק דדוקא בנדה שהיא מוזהרת עליו זה לא ס"ל להריא"ז וקושיית תוס' ממילא ליכא להריא"ז דמחלק דדוקא בעלי חיים אמרינן גופין מחולקין ולא בשחוטין ואם כן שפיר י"ל בנהנה הוא בבעלי חיים חייב משום גופין מחולקין מה שאין כן בשחוטין ודו"ק:

אולם קשה לי מסוגיא דכריתות דלמא עד כאן לא קאמר ריב"נ הכא אלא משום שמות מחולקין וכו' עד כאן לא קאמר סומכוס אלא גבי אוא"ב וכו', הוה ליה לומר דעד כאן לא אמר ריב"נ אלא משום דאתי מכח גופין מחולקין והוי כמו גופין מחולקין ממש אי משום דנהנה, ולתוס' משום דהיא גם כן מוזהרת עליו מה שאין כן באו"ב אף גופין מחולקין לא חייב דאין נהנה ואין היא מוזהרת עליו וצ"ע:

דף טז.

מתניתין ומה נדה. קשה לי איך ילפינן שבת מנדה הא איכא למפרך דנדה שאני שכן נהנה, כמ"ש הרע"ב במ"ט:

שם הבהמה כשבת. כתב הרע"ב דלא קבלה וכו'. לפי זה המסקנא דבא על ה' בהמות דאינו חייב אלא אחת כיון דרק הוא מוזהר. ותמוה לי על דברי תוס' רי"ד קדושין דף ע"ז ע"ב דכתב בפשיטות דנ"ל דגם בבהמה אמרי' גופים מחולקים דמה לי רבע ה' בהמות ומה לי בא על ה' נשים נדות, והא הכא מבואר בהיפוך דיש חילוק בנדה יש בה ב' אזהרות מה שאין כן בבהמה. ואם התוס' רי"ד ס"ל דלהלכה כר"ח דרבי עקיבא קיבל ואף שבתות כגופים מחולקין, כמו שפסק הרמב"ם, קשה בהיפוך דמה צריכים לדון מסברא דרבע ה' בהמות חייב, הא כיון דרבי עקיבא קיבל דבריו הרי מפורש דחייב. וגם ל' התוספות רי"ד דמה לי רבע ומה לי בא על ה' נשים, הא הפרש גדול ביניהם, דבנדה היא מוזהרת כדקתני הכא במתניתין, וצע"ג:

גם קשה לי לרבה דלא קיבלה ממנו ובהמה כשבת היינו דגם בבהמה מיבעיא ליה כיון דהיא אינה מוזהרת עליו, הא במתני' ג' פ"ה דחולין שחטה ואח"כ שחט שני בניה סופג שמונים הרי דגם בבהמה אמרינן גופים מחולקים. (וע"ע בהגהות רבינו על שעה"מ ה' א"ב פי"ז הי"א):

דף יח.

דתניא השוחט אשם תלוי בחוץ. תמוה לי הא ר"מ מחייב חטאת, וכן איתא בכ"מ, וע"כ משום דוודאי הקדש הוא כ"ז שלא נדע, וא"כ איך שייך ענין אקבע איסורא דזהו רק בספיקות לענין אשם תלוי. וצ"ע:

דף יט.

מתני' שהוא משום שם אחד. כתב הרע"ב כגון שתי נשים נדות. קשה לי דבזה אף בנדה וטהורה עמו ונתכוין לטהורה ובא על הנדה דהוי מתעסק ממש דנתכוין על דבר המותר גם כן חייב, כדאמרינן המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, ורש"י כתב דשם א' היינו תאנים ותאנים, ותאנים וענבים הוי ב' שמות, ותאנים לבנות ושחורות בזה פליגי דר"ש ס"ל דהוי שם א' ולכ"ע חייב ורבי יהודה ס"ל דהוי ב' שמות וגם בזה פוטר ר"י:

דף יט:

בסוגיא דמתעסק. על שאלתו מי שאינו יודע שזהו מלאכת איסור אם מחוייבים להפרישו:

בפרק כיצד הרגל (דף כ"ו ע"ב) אמר רבה היתה אבן מונחת בחיקו וכו' לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. וקשיא לי הא בתוס' בשבת פרק כלל גדול (דף ע"ב) ד"ה נתכוון וכו' ותמצית דבריהם דבתנכוון לחתוך תלוש היינו שהיה סבור דהוא תלוש והיה מחובר מקרי נעשה מחשבתו, אלא דפטור מטעם אחר מקרא דאשר חטא בה פרט למתעסק, וזהו בכל אסורים דאם סבר בהמה זו חולין והיתה קדשים ושחטה בחוץ דפטור, ואם נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר בכה"ג בעלמא חייב, דאם נתכוין לשחוט בהמת קדשים זו בחוץ ושחט בהמת קדשים אחר בחוץ חייב, אבל בשבת פטור דלא נעשה מחשבתו שלא רצה לחתוך זה ע"ש, א"כ הכא דהיה האבן בחיקו ולא ידע מזה דחשב דאינו עושה כלל מלאכה, בלא טעמא דמלאכת מחשבת פטור דלא גרע מקסבר שהוא תלוש ונמצא מחובר. ואף דבאמת ג"כ לא נעשית מחשבתו דהא לא רצה כלל בנפילת האבן, מ"מ הא ל"צ לטעמא דמלאכת מחשבת, דאפילו בעלמא פטור מטעם מתעסק:

ועיין מהרש"א סנהדרין (דף ס"ב ע"ב) דלר"י לא דרשינן בה פרט למתעסק לקסבר שהוא היתר והיה איסור כיון דהשגגה בחתיכה זו חייב, וכן בשבת דבכה"ג דעסק בחתיכה זו דהוי מלאכת מחשבת דנעשית מחשבתו:

אבל זהו תמוה דא"כ אביי ורבא דפליגי בנתכוון לחתוך תלוש וחתך מחובר, וכי אזלא הכל שלא אליבא דהלכתא, ועיין ברש"י כריתות פרק ספק אכל (דף י"ט ע"א) במתני' דמשמע דר"י דדריש תרתי דבה קאי על החטא ועל הידיעה, ועיין:

ונ"ל דבר חדש דמה דממעטינן מאשר חטא בה פרט למתעסק, לא דמתעסק לא נעשית העבירה כלל אלא דמקרי עבירה בשוגג, ואך בשוגג כהאי ממעטינן מאשר חטא בה דפטור מקרבן אבל מכל מקום מקרי שגגת איסור, אבל מה דממעטינן מטעם דמלאכת מחשבת אסרה תורה היכא דליכא מלאכת מחשבת אינו בכלל מלאכה ולא נעשה העבירה כלל:

א"כ י"ל דמש"ה נקיט בסוגיין מטעם מלאכת מחשבת היינו די"ל מה דאמרינן לענין נזקין חייב לענין שבת פטור, היינו לומר דאם הנפילה מחיקו היה בשבת חייב לשלם הנזק ופטור משום שבת, דלא אמרינן ביה קלב"מ כדין חייבי מיתות שוגגין כיון דלא היתה מלאכת מחשבת, לא נעשה כלל מלאכת שבת, אלא דאלו אתרו ביה והיה יודע שהאבן בחיקו אז היתה נקראת מלאכה ואם הי' מודיעים אותו מהאבן בחיקו ולא אתרו בו אז היו בכלל חייבי מיתות שוגגין, אבל עתה כיון דלא ידע מהאבן שבחיקו לא נעשה המלאכה ולא מקרי ח"מ שוגגין, אבל בלאו טעמא דבעי מלאכת מחשבת אלא מטעם מתעסק דפטור גם בשאר אסורים, היינו גם מחטאת, אבל מכל מקום מקרי מלאכה, והוי שגגת מלאכה בלא חיוב חטאת והיה פטור מלשלם הנזק, דהוי חייבי מיתות שוגגין ודוק:

וראיתי לידידי בעל חוות דעת בספרו מקור חיים (בסי' ת"ל) הקשה בלא ידע שחמץ בביתו אמאי נקטו הפוסקים דהוי שגגת עבירה, הא הוא מתעסק דלא ידע כלל דחמץ בביתו, ונדחק לחלק בין עבירה שיש בה מעשה לאין בה מעשה:

ולענ"ד עיקר דמתעסק מקרי ג"כ עבירה, אלא דלא חייבה התורה חטאת עליו:

וחשבתי להביא ראיה ממה דאמרינן ברכות (דף י"ט) המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק ופסקינן (וכ"ה בש"ע) דאם הוא א"י שיש כלאים ואחר רואהו צרך להגיד לו אפילו בשוק לפושטו, ואמאי הא כיון דא"י שבבגדו כלאים, הוי מתעסק וליכא איסור דאורייתא ומותר משום כבוד הבריות, אלא ע"כ דמתעסק הוי ג"כ איסור דאורייתא, אלא דלא חייבה תורה קרבן עליו:

אמנם יש לדחות, דכלאים דהאיסור הנאת חימום הוי כמו חלבים ועריות דמתעסק חייב, אך מכל מקום העיקר נ"ל כמ"ש:

ובזה מובן לי דברי תוס' פ"ק דשבת (דף י"א ד"ה שמא ישכח ויצא) אליבא דרבא וכו' מבואר מדבריהם דלאביי דגזר גזירה לגזירה היה ניחא דמתעסק הוא עכ"פ דרבנן, ובפשוטו תמוה איך שייך דיאסרו חז"ל מתעסק הא לא ידע שעושה כן ולאיזה ענין יאסרו חכמים לעשות כן, הא כיון דלא ידע כלל שעושה מלאכה זו דחשב שהוא תלוש לא ידע כלל שיש עליו איסור דרבנן:

ולפי הנ"ל דמתעסק הוי בכל מילי עבירה אלא דמקרי שגגת עבירה, ובכה"ג גזה"כ לפטרו מחטאת אבל עבירה יש כאן אלא דמ"מ בשבת כיון דלא ידע מהמחט לא מקרי מלאכת שבת, [ומה"ט נקטו בדבריהם מלאכת שבת ולא נקטו מתעסק, דמצד מתעסק היה מלאכת דאו', רק מטעם מלאכת מחשבת הוא דרבנן] ובזה שפיר כתבו דלאביי היה ניחא דאסור מדרבנן, היינו דרבנן אמרו אף בלא מלאכת מחשבת הוי מלאכה דרבנן לענין מלאכה שא"צ לגופה וכדומה, ואם כן גם זו דלא ידע מהמחט מצד מלאכת מחשבת הוי מלאכה דרבנן, וממילא אף דהוא מתעסק הוי שגגת מלאכת דרבנן. ודו"ק:

ונפקא מינה עוד לדינא במה דקיי"ל דמצווה על שביתת עבדו, דאם רואה עבדו שרוצה לקצור תבואה ממחובר והעבד אמר שרוצה לקצור זה התלוש והרב ידע שהוא מחובר דאם מתעסק לא הוי מלאכה כלל לא שייך בזה שביתת עבדו דהא העבד אינו עושה מלאכה כיון דחושב שהוא תלוש ואין רבו עובר משום שביתת עבדו, אבל אם מתעסק הוי שגגת עבירה כיון דהרב ידע שהוא מחובר יש בו משום שביתת עבדו דהא מלאכת מחשבת מקרי כיון דנעשה מחשבתו של עבד לקוצרו אלא דפטור משום מתעסק כמ"ש התוס' שבת (דף ע"ב) שהבאנו בתחלת דברינו וכיון דמתעסק הוי שגגת עבירה, יש בזה משום שביתת עבדו:

ובההיא ענינא אמרתי בישוב קושית התוס' שבועות פרק ידיעות הטומאה (דף י"ט) ד"ה הרי העלם קדש, והיינו דלכאורה קשה בהעלם מקדש דהיינו דסבר שהוא בית דעלמא אמאי חייב, הא הוי מתעסק כמו סבר שהבהמה חולין ושחטה בחוץ, וצ"ל דוקא לענין חטאת קבועה מיעטה הכתוב דאשר חטא בה פרט למתעסק, אבל לענין עולה ויורד ליכא קרא, ובפרט למ"ש דמתעסק מקרי שגגת עבירה אלא דלא חייביה רחמנא חטאת וא"כ י"ל דעולה ויורד חייב, א"כ מיושב קושית התוס' דשפיר אמרי' העלם מקדש פטור לגמרי דהקרא דעולה ויורד מיירי בהעלם טומאה ומצד חיוב חטאת ממילא פטור משום מתעסק, ומדוקדק היטב לישנא דמתני' דברישא דאכל קודש לא קתני עלה רא"א וכו' ואינו חייב על העלם קודש כדקתני בסיפא גבי מקדש והיינו דבעי לומר דאינו חייב כלל, ובאכל קודש אדרבא לר"א דס"ל דקרא רק בהעלם טומאה, ממילא בהעלם קודש חייב חטאת דלא פטור מדין מתעסק, דהא בחלבים ועריות חייב מטעם דנהנה, לזה קתני רק בהעלם מקדש, דליכא חטאת קבוע, משום דהוי מתעסק. ודו"ק:

שם הואיל ומקלקל בחבורה חייב כו'. קשה לי דתינח מתעסק שנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דבכל התורה חייב ורק בשבת פטור משום מלאכת מחשבת אסרה תורה בזה שייך לומר דחבורה כיון דמקלקל חייב ולא בעי' מלאכת מחשבת הוי כמו שאר איסורים אבל מתעסק שנתכוין באמת לחתוך זה אבל סבר שהוא תלוש דכפי מה שהיה חושב היה באמת היתר זה בכל התורה כולה פטור ורק בחלבים ועריות שהיה סבר שהוא שומן או שהיא אשתו חייב שכן נהנה וכך מבואר להדיא בתוס' א"כ ה"נ נהי דמצד מתעסק שחשב לימול תינוק זה ומל זה הדין דחייב התינח אם שניהם לא היה זמנם היום דבשניהם איכא איסור אבל כיון דאחד זמנו היום והוא חושב שתינוק זה זמנו היום והוי מלאכת היתר דהא התורה התירה והוי כמו נתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר ובזה גם בחבורה לפטר כיון דגם בשאר איסורים פטור. ודוחק לחלק דדוקא כסבור תלוש דליכא כלל מלאכת שבת אבל הכא דגם בתינוק שזמנו היום מכל מקום הוי מלאכה אלא דהתורה התירה זהו לא הוי מתעסק. וצ"ע:

דף כ:

תוד"ה אכל דם כו' ומנ"ל דדמו אסור. לשונם בזה אינו מדוקדק, דהא לעוף סתם כתיב וגם טמא בכלל, אלא דקושייתם דאיך אמרינן מה הפרט שיש בו טומאה קלה וחמורה וכו' הא בעוף טמא ליכא טומאה חמורה. וצ"ע:

לא ידעתי דהא עוף סתם בקרא ואף טמא בכלל, ומשו"ה לא משכחינן בסוגיין לרבות רק כוי, והו"ל למנקט הקושיא בהיפוך היאך אמרי' מה חי' ועוף שיש בהם טומאה חמורה הא בכלל עוף ג"כ טמא [ואין] בו טומאה חמורה וצ"ע:

גם מ"ש בסוף הדיבור וה"נ הו"מ לפרש אף עוף שאינו באם על הבנים דהיינו מזומן, ולא ידעתי דלמא באמת זהו כוונת הש"ס במה דאמרינן אף עוף שאינו באעה"ב דהיינו דוקא מזומן וצע"ג:

דף כא.

אי מה עוף שאין בה כלאים, הא דלא נקט מה עוף דישנה באם על הבנים דא"כ מאי בא לרבות כעין הפרט, לזה נקט שאין בהם כלאים, ולרבות שור ועז, אבל תמוה לי נימא מה עוף שישנו בכיסוי הדם ונרבי חי' ולא שור ועז וצ"ע:

דף כא:

דאית בי' קשקשים, כתב רש"י דאית ביה בדם קשקשים, משמע לכאורה דבדם מעורב קשקשים אבל להניח אצל הדם קשקשים לא שריא, ואפשר גם ליקח קשקשים וליתן בתוך דם לא, אלא דמעצמו נשאר בו קשקשים ע' בסוגיא ובתוספות שם דבדם מהלכי שתים ל"ש ביה קשקשים ואמאי ל"ש הא אפשר ליתן קשקשים לתוך דם מהלכי שתים והרואה יסבור שהוא דם דגים, אלא משמע דלא מהני, ואולם מלשון הרמ"א (סימן פ"ז ס"ג) משמע דהכא שרי להניח אצלו קשקשים. גם נראה דאם בישל הדם מותר לאכלו לדעת הרמ"א (סי' פ"ז) דאף אם הוא דם בהמה ליכא דאורייתא דהוי דם שבשלו ודמי לבשר עוף:

דף כג.

מתני' שניהם מביאים חטאת אחת. ותימא דהא בעי סמיכה ושניהם אי אפשר לסמוך דא"כ איך יעשה עבודה בקדשים. תוס' ישנים פ"ק ז' ע"ב. וע' בתוס' זבחים דף ע"ה ד"ה האי משוך שתירצו דתקנו חז"ל שיביא בלא סמיכה כדי לפטור עצמו מחיוב קרבן. והובא בתי"ט רפ"ח דזבחים מ"ב ד"ה וזה יקריב:

דף כג:

והא תניא ר"ש אומר. עיין זבחים דף מ"ה ע"א תוס' ד"ה והשוחטן. ושם ע"ב תוס' ד"ה אבל העצים:

דף כד.

ה"ד כגון שבא הרוג. ב"ק דף ע"ד ע"ב:

שם א"ר יוחנן שור הנסקל. בירושלמי פ"ז דב"ק הלכה ח' פליגי בזה ר"י ור"ל:

שם כגון דאמרי לי' כו' (עי' חי' ב"ק דף צ' ב):

שם אר"ל הנותן כו'. (א"ה בכתובות דף פ"ג כתב רבינו בזה"ל), גמרא וכי כתב לה מאי הוי וכו' ומשני שכתב לה בעודה ארוסה. לכאורה איני מבין קושית הגמרא, דאיתא במס' כריתות (כ"ד) אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה וכו' המחזיק בה זכה בה. ופי' רש"י כיון דאמר הלה אי אפשי בה הוי הפקר. ופריך הגמ' האומר לחבירו דו"ד אין לי ל"א כלום, ומשני ש"ה דא"ל כי סליקת נפשי מדו"ד מגופא דקרקע לא סליקת נפשי. ומפרש הר"ן דא"א הוי לשון טוב, אבל הני לישני הוי לשון גרוע ולא משמע דסליק מגוף הקרקע אלא מדו"ד סליק נפשי'. ורש"י ז"ל מפרש הכי וז"ל הב"ע דאמר כל הלשונות הללו ביחד הלכך אמרי' כולהו ודו"כ קיימא, משמע מדברי רש"י דהלשונות הללו הוי לשון טוב רק הואיל ואמר טובא מגרע גרע:

ולפ"ז קשה מה פריך הש"ס על מתני' וכי כ' לה מאי הוי והתני' כו'. דלמא באמת דו"ד הוי לשון טוב כמו לשון א"א, והתם היינו טעמא דלא מהני משום שאמר כל הלשונות הללו ביחד הלכך אמרי' כולהו מדו"ד סליק נפשי', אבל הכא במתני' מיירי דלא אמר אלא לשון אחד והלכך הוי כמו אי אפשי, ובזה סליק קושית הש"ס. וצ"ע:

רש"י ד"ה באשם תלוי שהוזמו עידיו וכו' דהא יודע בעצמו שלא אכל וכו', קשה לי לפי הצד איבעי' לעיל דף י"ב ע"א דטעמייהו דרבנן דאדם נאמן ע"ע, א"כ כיון דידע דהעדים בשקר ולא גמר ומקדיש [וסבר] דיביא עדי הזמה, הא מיד יכול להכחיש עדי' ויהי' פטור מלהקדיש ולהביא קרבן, וא"כ יהי' האיבעי' נפשט מהך מימרא. וצ"ע:

דף כד:

אלא לת"ק וכו'. תמוה לי הא רש"י כתב בשמעתין לעיל בההיא דמקבל מתנה דאמר אי אפשי דדוקא במטלטלין שבא לידו ואמר אי אפשי הוי לשון הפקר אבל בקרקע לא הפקיר את השדה אלא שאינו חפץ בה, הרי אף דהשטר מתנה בא לידו מ"מ סובר שבידו לבטל המתנה ולא הפקיר ונתקיים המתנה, מכ"ש הכא דאפילו השטר לא בא לידו אלא דשתק ונתרצה מ"מ גוף המתנה לא בא בידו ובזה א"א לא הוי לשון הפקר וצע"ג:

שם בתחלה ליקרב. עיין זבחים דף פ"ז ע"א ובתוס' ד"ה וכלי שרת:

תוד"ה ר"א אומר כו' דמיחזי יותר כזבח פסול, [עי' תוי"ט]. קשה לי הא כיון דאמרינן דגם לר"מ בנשחט גמר ומקדיש א"כ הוי זבח פסול ממש ואמאי כתבו דמיחזי. וצ"ע:

דף כה.

מתני' מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום. בתבואת שור סימן ה' סק"ח כתב דמשמע דתרי תנאי הוי דר"א דת"ק ס"ל דהוי נדבה ממש ור"א דאמרו לו ס"ל דהיא מספק שמא חטא. ומה דפירש"י והרע"ב בפ"ב מ"י דחולין כר"א דאמרו לו ע"ש:

תוכן העניינים

חדושי רעא על תלמוד בבלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה