חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר
גיטין · דף עג.
שכ"מ שניתק מחולי לחולי כו' ע' בר"ן שהקשה על הרמב"ם שפסק דבמתנת שכ"מ שניתק מחולי לחולי דבעי אומדנא אם מחולי ראשון מת הא ממתני' דקתני ברישא מהיום אם מתי ובסיפא קתני מהיום אם מתי מחולי זה אומדי' כו' משמע דברישא בסתם אם מתי לא בעי אומדנא, כיון דלא אמר מחולי זה, וה"נ במתנת שכ"מ דלא אמר מחולי זה ע"ש. ולענ"ד נראה, דלכאורה יש להקשות לפמ"ש רש"י באומדי' אותו אם מחולי ראשון מת היינו דיש בו עוד מחולי ראשון, אף דחולי ראשון לא גרם המיתה אלא שמכחו בא החולי שני שמת ממנו. מ"מ הוי גט כיון דמת בתוך חולי הראשון. הא מבואר פ"ק דכתובות בהא דאמרי' הא חלה ה"ז גט דחולי הוי בכלל אונס דלא שכיח. ובהא ודאי אין חילוק בין בריא שנפל לחולי ובין חולה שנפל לחולי אם אינו בגרמות החולי הראשון כיון דהוא ענין חולי אחר לגמרי בודאי ל"ש כמו דל"ש לבריא שיחלה. אם כן אמאי הוי גט נהי דמת בתוך חולי הראשון מ"מ יהיה כמו אכלו ארי שאינו גט דהוי אונס ה"נ לגבי חולי האחר הוי אונס.
אמנם לא קשה מידי דהא ללישנא קמא דכתובות גבי גט אמרינן אין אונס בגיטין. וכן לל"ב מ"מ באונס מיתה אין הגט בטל דאמרינן דנימא לי' דלא תיפול קמי יבם ושאני באכלו ארי דהוי אונס דל"ש כלל כמ"ש תוס', וכ"ז לשיטת רש"י. אבל לשיטת הרשב"א דמחמת חולי הראשון מת היינו דחולי הראשון גרם שבחולי האחר מת ממנו. ממילא ניחא די"ל דנהי דבגט בלא אמר מחולי זה לא בעי אומדנא דלו יהיה דלא מת מחולי הראשון מכל מקום הוי גט היינו משום דאין אונס בגיטין. או מדינא או משום דלא ניחא ליה דלא תיפול קמי יבם. אבל במתנת שכ"מ כיון דניתק לחולי אחר אם אינו בגרמת חולי הראשון הוי אונס דמבטל להמתנה מש"ה בעי אומדנא דמת מחולי ראשון היינו בגרמת חולי דזהו הוי אונס דשכיח כגון פסקא מברא. כנלענ"ד והוא כפתור ופרח.
וע"פ סברא זו יש מקום לטעון על תירוץ ב' דתוס' ד"ה איתיבי' רבינא. והיינו דבתחלה דאף להך תירוץ דלא ס"ל לחלק לדינא בין אונס דשכיח קצת לאונס דל"ש כלל ע"כ היינו רק לענין התקנת חכמים משום צנועות ופרוצות. אבל מ"מ יש חילוק ביניהם לענין מה דאמרינן בכתובות דאף ללישנא בתרא דיש אונס בגיטין מ"מ במת הוי גט דניחא ליה דלא תיפול קמי יבם. ובזה יקשה אמאי באכלו ארי אינו גט, אע"כ דבזה ודאי יש חילוק דאף דמכח דניחא ליה דלא תיפול קמי יבם אסיק אדעתי' על אונס, מ"מ על אונס דל"ש כלל בודאי לא אסיק אדעתי' וכמ"ש תוס' כתובות ד"ה ניחא ליה. ומש"ה נקטו קושייתם רק לל"ק דאין אונס בגיטין בזה היה ס"ל בקושיית' וכן בתירוצם הב' דאין חילוק בין אונסי' לאונסי'. ולפ"ז יקשה על תירוצם הב' הא אף אם אונס דל"ש לא אסיק אדעתי', מ"מ נימא דדעתו אם מת בתוך חולי דהא מצד דניחא ליה דלא תיפול קמי יבם אסיק אדעתי' אונס דשכיח קצת והיינו מיתה סתמא. וא"כ ממילא דניחא ליה באם יחלה חולי אחר שלא בגרמת חולי הראשון דמ"מ כל שיקויים בו מחולי זה דהיינו שיהיה בו עדיין חולי הראשון דיהיה גט מש"ה דעתו בתוך אותו חולי ולא למחמת אותו חולי דאז יהיה הדין דאם הוא שלא בגרמת חולי הראשון שלא יהיה גט.
שם ולא תתייחד עמו כו' ברי"ף מייתי ראה אחד בשחרית שנתייחדה עמו וא' בין הערבים אין מצטרפין. וכתב הר"ן הטעם דאע"ג דבממון הלואה אחר הלואה מצטרפים מ"מ אישות דשייך בי' נפשות עדות בבת אחת בעינן, ותמוה לי אמאי ל"א בפשוטו דבממון דהעדים רק לראי' משום הכי מצטרפין אבל בקידושין דהמעשה קדושין בעצמותו לא נגמרו ולא נתפסו רק אם הוא בעדים איך שייך שיצטרפו שע"י צירוף יהיה מעשה קידושין הא מ"מ כל מעשה ומעשה לא נתפס לקידושין וצ"ע.
ובדברי הר"ן קשה לי שכתב דמש"ה לא מהני צירוף עדי' דקדושין כדיני נפשות דמי דקדושין שייך בנפשות, הא בפשוטו ניחא כיון דקדושין בלא עדים לא תפסי, איך שייך לצרף ב' ביאות לקדושין, הא בכל ביאה וביאה דהי' בפני ע"א לא נתפסו הקדושין, וצירוף ל"ש רק בהלואה אחר הלואה דלא איברי סהדי אלא לשקרי אבל ההלואה עצמה בלא עדים ג"כ מקרי הלואה, בזה שייך דמצרפין דע"י הצירוף ידוע להב"ד האמת שהלוה, אבל בקדושין אף דהאמת ידוע לנו דקדשה, מ"מ הלא לא נתפסו מעשי קדושין שהיה בפני ע"א, וכיון דכל מעשה הקדושין בפני עצמה לא נתפס איך שייך צירוף, באמת היכי דע"א מעיד דנתקדשה בפניו ביום פלוני בפני ב' עדים, וע"א מעיד על יום אחר דנתקדשה בפני ב' עדים שייך לדון אם מצרפין להעיד דנתקדשה בפני ב', אבל בנידון דהר"ן שם דנתייחדה בשחרית בפני ע"א ובערבית בפני ע"א, פשיטא דל"ש צירוף לשווי קדושין, וצע"ג.