חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר
גיטין · דף סח:
רש"י ד"ה יבלא מין עשב. וכן בחולין דף נ"ה ע"ב כרך ריפתא איבלא.
דף ע' ע"א. אכול שליש ושתה שליש וכו'. עיין נדה דף כ"ד ע"ב תד"ה אכילתו.
ארשב"ל כותבין וכו'. עי' בפ"י דהוכיח מסוגיין דבעינן וכתב ונתן שהיא בשעת כתיבה ראויה לנתינה ומזה פקפק על המנהג של השלשת הגט, ומדמי לה המניעה מצידה למניעה מצדו, כיון דמ"מ אין הגט ראוי לנתינה יהי' מאיזה טעם שיהי', אף דמ"מ יש לחלק דמקרי ונתן כיון דאין המניעה מצדו, מ"מ מאן מפיס בסברות קלושות לחלק.
אמנם בעיקר ראיית הפ"י שמחדש מדעתו דרשה מקרא, נ"ל דלאו ראיה מסוגיא דהתם לא מבעי לדעת הרמב"ם ודעימיה דס"ל דאם צוה לכתוב גט כשהיה בריא וכתבו ונתנו כשאחזו קורדייקוס דפסול רק מדרבנן ואף בשוטה גמור כן למסקנת האחרונים, א"כ בודאי אינו ראיה, אפי' לדעת הטור דכתב בסי' קכ"א דאינו כלום, ומשמע מדאורייתא אינו כלום [כמ"ש הפר"ח שם] מ"מ כשנדייק בלשון הטור מוכח דלא כהפ"י, כשנעמוד בדקדוק לשונו צוה כשהוא בריא ואחזו קורדייקוס אין כותבין, ואם כתבו ונתנו אינו גט עכ"ל, פתח בחדא בכתיבה וסיים בתרתי, ולזה נראה לענ"ד עיקר הטעם דבשעת עשיית השליחות בעי' שיהא המשלח בר גירושין, ואם נשתטה בטל השליחות כיון דבשעת מעשה איהו לא מצי עביד, א"כ מש"ה דקדק הטור ואם כתב ונתן דבכה"ג בודאי בטל דבנתינה בודאי בטל השליחות, ובכתיבה לא כתב דינו בדיעבד דתליא במחלוקת בפוסקים אם בכתיבה בעי שליחות [ונ"ל דמה"ט הוכיח הרמב"ם שיטתו דאם כתבו ונתנו רק פסול דרבנן, מדנקט הש"ס אין כותבין ונותנין וכלל הכתיבה והנתינה בחדא מחתא, וכי היכי דבכתיבה דלא בעי' שליחות פסול רק מדרבנן ה"נ בנתינה], א"כ אדרבא מוכח דעיקר הטעם משום שליחות ולא כסברת הפ"י.
גם נ"ל ראיה דלא כהפ"י, ממה דהעלה הב"י סי' קכ"א בפשיטות דאז היה בריא בשעת כתיבה ונתינה ובנתים נשתטה דהגט כשר, ונ"ל ראיה להב"י ממה דמבואר בהר"ן רפ"ז דגיטין אם היה גוסס בין כתיבה לנתינה אם נתרפא בשעת הנתינה דכשר, [ומצאתי אח"כ ראיה זו בשו"ת הראנ"ח ח"ב סי' י"ז] ואלו לדרשא דהפ"י לכאורה גם בכה"ג יש לפוסלו לדעת הטור סי' קכ"ג באם חברו להגט בין כתיבה לנתינה וחזר ותלשו דפסול, וכיון דפוסלים מחובר מקרא דוכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה וכו' בעי' דמשעת כתיבה עד הנתינה לא יהי' מחוסר אלא הנתינה, ה"נ נימא דמכתיבה עד הנתינה לא יהא חסרון בבעל שיהא ראוי לגרש, אע"כ דעיקר דרשא דוכתב ונתן רק שיהיה הגט בעצמותו ראויה לנתינה לאפוקי בבעל אינו ראוי לנתינה אינו מזיק.
שם ור"י מדמי ליה לשוטה, בהרא"ש או שמא אפי' לר' יוחנן כישן דמי משום דלא מחוסר מעשה דרגיל שתתיישב דעתו ממילא, ומדברי הרא"ש פ"ב דכתובות גבי נכסי דבר שטיא מדברי הרמ"ה שם דמדמי לקטן דיש לו זכיה רק מדרבנן לרוב פוסקים ולא מדמי לישן דפשיטא דהמזכה לישן ע"י אחר דזכה מדאורייתא מוכח לכאורה דס"ל כאידך סברא דדמיא לשוטה, ואפשר דהרמ"ה גופא ספוקי מספקא ליה.
אני מסתפק בנתן לה הגט ולא תתגרשי עד לאחר ל' וביום הל' אחזו קורדיקוס י"ל דפסול מדאורייתא דדוקא במינה שליח ונשתטה דהשליח עומד במקומו אבל היכי דגירש בעצמו בעי' דבשעת חלות הגירושין הוא ראוי לגרש, עי' תוס' לעיל י"ג ע"א ד"ה לא יתנו ודו"ק, ומלישנא דרש"י גיטין דס"ו ד"ה לאחר מיתה וכו' הוזקק' ליבם וע' מהרש"א שם משמע דבנשתטה דעדיין לא נזקק' ליבם הוי גט כיון דהנתינה לידה הי' קודם דנשתטה, ואפשר דמ"מ במינה שליח ונשתטה וכתב ונתן השליח דבטל מדאורייתא כיון דהנתינה לא הי' בשעה שראוי לגרש וכמו שחילקו תוס' בגיטין ד"ה לא יתנו דלחד צד נתן לה עדיף ממינה שליח ודו"ק.
שם תוס' ד"ה חיישינן. עיין שבועות דף ל"ד ע"א תוס' ד"ה על פי עדים.