חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר
גיטין · דף נ.
תוס' ד"ה כיון כו' דסבר שעבודא דאורייתא. עיין פסחים דף סא ע"א תוס' ד"ה וישנו. (ועי' ברשב"א ובשו"ת רע"א סי' קע"ה).
אה"ע סי' ק"ב סעיף ו'. הערב לאשה בכתובתה או תוספת אינו מתחייב וכו'. בח"מ וב"ש כתבו דלענין נדוניא דחסרה הוי כערב בעלמא ומשתעבד, ונ"ל דמ"מ יש חילוק בין ערב דנדוניא לערב דבע"ח, והיינו דבערב דעלמא גובים ממנו בבינונית אף אם מת הלוה, ואילו בערב דנדוניא אף לשיטת הפוסקים נדוניא גובים מבינונית, עי' סי' ק' ס"ב, מ"מ אם מת הבעל והיא באה לגבות מהערב, גובים רק מזיבורית כמבואר גיטין מ"ט לענין עיקר כתובה לר"מ דס"ל בבינונית, דמ"מ אם מת גובין מהערב רק זיבורית, דכתובה דלאחר מיתה גביא, ולאחר מיתא ממאן גביא מיתמי, איהו נמי כי מגבי כלאחר מיתה, עי' רש"י ותוס' שם, ה"נ בנדוניא לדידן, ועי' חי' הר"ן גיטין דכ' אף בנתגרשה גובין מהערב רק זיבורית, כיון דסתם גביית כתובה לאחר מיתה לא חל שיעבוד הערבות רק בזיבורית, עיי"ש. ולשיטתו ה"נ בנדוניא לדידן. היוצא מזה נראה לדינא דלאחר מיתה בודאי אין גובה מהערב רק מזיבורית, ובגרושה תליא בשיטת רש"י והר"ן בפי' סוגיא הנ"ל, ואף דהפוסקים לא העתיקו כלל לשנויי דהש"ס הנ"ל כאילו אין נפ"מ לדינא למה דקיימא לן כתובת אשה מזיבורית, מ"מ נ"ל נפ"מ בנדוניא, אף שחסרה מ"מ לענין הך סברא שוה לכתובה דעיקר זמן גבייתה לאחר מיתה, וכנ"ל.
ומתוך סברא הנ"ל תמוה לי על הרשב"א בחי' שם דכ' לפלפל אם נדוניא בבינונית כחוב דעלמא או בזיבורית, וכ' שם באמצע דבריו דאין להוכיח זה מדלא משני הש"ס בכתובות שם די"ל סתם כתובה הוא עיקר כתובה, ותמוה לי איך ס"ד להביא זה לראי' הא אף אם יהיבנא דנדוניא בבינונית מ"מ מהערב גובה רק זיבורית וכנ"ל ועניין הוי מצי לאוקמי בערב דנדוניא וצ"ע.