חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר
גיטין · דף מה:
ס"ת שכתבו מין ישרף. עיין שבת קטז ע"א תד"ה ספרי.
שם ס"ת וכו' עובד כוכבים ועבד וכו' כל שישנו בקשירה וכו'. [במג"א סי' ל"ט כ' דעכו"ם בלא"ה פסול שאינו כותב לשמה] ולענ"ד יש לומר דעכו"ם בנמצאו בידו ואמר שכתבן לשמן דיש להאמינו דהי' אומר דישראל כתבן דהי' נאמן כדאיתא בשו"ע ס"ו, וכן נכרי שכתבן ונתגייר, ויודע בעצמן שכתבן לשמן דהי' רשאי להניחן, ואפשר דהיה נאמן גם לגבי אחרים מדין ע"א נאמן באיסורין, גם היכי דאין לו תפילין אחרים דהי' צריך להניחם מספק דשמא כתבו לשמן עי' אה"ע סי' קכ"ג לזה צריך לטעם דאינו בר קשירה ופסולין ודאי.
שם וישראל מומר פסולין שנא' וקשרתם וכתבתם כל שישנו וכו', הקשו מעלתו דמ"ש דכשר לשחיטה ומקרי בר זביחה, בודאי זהו קושיא, אבל י"ל דבאמת בדאורייתא מקרי ב"ק אלא דחז"ל פסלוהו לכתיבת סת"מ ועשהו כאלו אינו ב"ק ובדרבנן אין לדמות זו לזו, דהם אמרו והם אמרו וראו לפסלו לכתיבת סת"מ אבל לא לשחיטה, ויש ליתן תבלין לזה דבכתיבה דשייך בה כמה גוני פסולי דאינו ב"ק כמו אשה וקטן, מש"ה במומר לתיאבון לאותו דבר נראה בעיני העולם דאינו ב"ק, ואם יראו דכשר לכתיבת סת"מ יכשירו נשים וקטנים, אבל בשחיטה דלא משכחת לאו בר זביחה רק בנכרי, זה אינו מצוי לשחוט ע"י נכרי, וגם אפשר אף אם לא היה צריך להיות בר זביחה מ"מ הי' אסור ליתן לכתחילה לנכרי לשחוט ע"י אחרים רואים אותו כמו בחש"ו וא"כ לא שכיח שיזדמן שחיטת נכרי מש"ה לא גזרו והעמידו על הדין דמומר כשר.
והדבר מוכח לכאורה בהר"ן שכתב בפ' השולח ואחרים פירשו דמוסר ומומר מדינא כשר דאיתנהו בקשירה, אלא דמדרבנן כיון דפרק מעליו עול המצוה אפילו במצוה אחת דשביק בה היתירא ואכל איסורא, עשאוהו מדבריהם כאלו אינו בר קשירה, והמג"א תמה דהא הר"ן כתב ריש חולין דמומר להכעיס דינו כעכו"ם [היינו ממ"ש הר"ן ומומר להכעיס ומומר לכל התורה הויין כנכרים גמורים דאינן בשחיטה כלל מלשון זה כנכרים גמורים, וגם מדכייל בחד בבא עם מומר לכה"ת משמע דמדאורייתא פסול] ובע"ז כ' הר"ן דכל שלפניו היתר ואיסור ומניח ההיתר ואכל האיסור הוא מומר להכעיס.
ולענ"ד הא הר"ן עצמו כתב ריש חולין, ולענין משומד אוכל נבילות אפילו שלא לתיאבון אם בדקו סכין ונתנו לו ועמדו ע"ג מתחילה ועד סוף שחיטתו כשירה, אבל להכעיס וכו', הרי להדיא דשלא לתיאבון לא מקרי להכעיס, והיקל יותר מהרא"ש דאפי' לאותו דבר כשר דכל שאינו להכעיס מקרי בר זביחה, וא"כ יסתרו לכאורה דברי הר"ן אלו דבריו בע"ז הנ"ל ובהכרח לומר דמ"ש הר"ן בע"ז דמניח ההיתר היינו דבועט בידים לדחות מעליו ההיתר ונוטל דוקא האיסור אבל אם אינו חושש איזה יזדמן לידו ליטול זה לא מקרי להכעיס, וא"כ י"ל דמזה מיירי בגיטין וכדכתב שפרק מעליו עול המצוה משמע שאינו מקבל עליו עול המצוה ואינו חושש ומדקדק בין היתר לאיסור, ושביק בה היתרא שכתב הר"ן היינו דאינו מדקדק ליטול ההיתר ול"ק קושית המג"א, אך עדיין קשה דכיון דפסלוהו בכה"ג לכתיבת סת"מ אמאי כ' הר"ן דבכה"ג כשר בשוחט בעומד ע"ג, אע"כ דאין לדמות בדרבנן זה לזה וכנ"ל.
ואף דהמג"א הניח קושיתו על הר"ן בתמיה מתקיימת לאו משום דדחקתו לומר דיש חילוק בדרבנן בין כתיבה לשחיטה, דא"כ הא עכ"פ ליכא קושיא מהר"ן ע"ז וכנ"ל, ויהיה הקושיא רק מכתיבה לשחיטה, וזהו בלאו דברי הר"ן בע"ז, דהיינו דנין דשביק היתירא לא מקרי להכעיס, ג"כ קשה דאמאי כתב הר"ן בחולין דלהכעיס פסול מדאורייתא, הא גם בשלא להכעיס אלא דשבק היתירא כההיא דגיטין פסול מדרבנן, דהא בחולין משמע דליכא רק ב' אופנים, שלא לתיאבון דאפילו בדרבנן בעע"ג, ובלהכעיס פסול מדאורייתא, הא איכא עוד אופן דשבק היתירא דפסול מדרבנן, וא"כ אין הקושיא תלוי בדברי הר"ן ע"ז, א"ו דהיה אפשר לומר דשביק היתרא לא מקרי להכעיס ופסלוהו רבנן רק לכתיבה ולא לשחיטה, אלא דדחקתו להמג"א לישנא דהר"ן בגיטין דשביק בה היתרא משמע דהיינו כלישנא דהר"ן בע"ז דמניח ההיתר ואוכל האיסור.
ומ"מ לענ"ד אינו מוכרח וי"ל כנ"ל, גם אף אם דחקתו להמג"א לומר בכוונת הר"ן לחלק בדרבנן בין שחיטה לכתיבה, מ"מ י"ל בכוונת המג"א בפירושו בתוס' ע"ז דמיירי במומר לתיאבון ומדרבנן פסול ולחלק בין כתיבה לשחיטה, היינו כיון דמפורש בסוגיא דאוכל נבילות לתיאבון בודק סכין מוכח דחלקו חז"ל בין זה לזה, אבל להר"ן דמפרש דמומר דגיטין היינו דשביק היתירא, וזהו לא מפורש בסוגיין דכשר לשחיטה, מנ"ל לחלק בין כתיבה לשחיטה דלמא גם בשחיטה עשאוהו כמו שאינו בר זביחה באופן דיש קיום לדברינו בכוונת המג"א הנ"ל.
ואולם עכ"ז לדינא אין צריך לחוש לזה אחרי שהאחרונים ז"ל דחאו לדברי המג"א וכתבו בכוונת תוס' דבגיטין מיירי להכעיס ונדחקו דמ"ט ל"ק בגיטין ג"כ היינו מין, ולענ"ד י"ל דבפשוטו לק"מ דמ"מ הוי חידוש דלהכעיס הוי ג"כ כמין לדבר הזה דלא מיקרי בר קשירה, והרי הרשב"א בחולין כתב דמומר להכעיס לנבילות אף למ"ד דהוי מין שחיטתו כשירה בגדול עע"ג, הרי דמ"מ בר זביחה, וא"כ הוי חידוש גדול לאפוקי מסברת הרשב"א.
וגם לענ"ד יש לומר בפשוטו דכוונת תוס' דבגיטין מיירי לאותו דבר ובשלא לתיאבון ושלא להכעיס דפסול משום שאינו בר קשירה כשיטת הרא"ש בחולין, או כהר"ן וחז"ל עשאוהו כמו שאינו ב"ק, משא"כ בההיא דמורידין דל"ש לאותו דבר משום הכי פרכינן היינו מין.
ומעכ"ת נ"י כתב ג"כ לפרש כן כוונת המג"א דבגיטין מיירי לתיאבון ולאותו דבר, אבל בההיא דמורידים ל"ש לאותו דבר.
ונפלאתי על מעכ"ת נ"י איך לא הרגיש דאם באנו למדה זו מנ"ל להמג"א דהתוס' מיירי בלתיאבון, הא י"ל בשלא לתיאבון ולא להכעיס ולאותו דבר כמו שכתב המגן אברהם לדינא בתחלת דבריו.
וגם המג"א עצמו לא כתב דרך הכרעה לפסוק כתוס' נגד שאר דברי הפוסקים ה"ה כר"ן דכתב במפורש דשביק היתירא ומשמע להדיא דאף לאותו דבר דוקא בכה"ג, וכן נוטים דברי הב"י דמדלא כתב עוד דמיירי לאותו דבר ולתיאבון, וגם בדעת תוס' לא הכריע המג"א כן לודאי, דלא כמ"ש מעכ"ת דהמג"א כתב כן להחלט, דהא כ' הר"ן דמשמע בתוס' ולא כתב דמוכח בתוס', ואפשר דהמג"א הביא זה רק לענין דראוי לחוש לדברי תוס' לכתחילה שלא ליתן למומר לתיאבון לכתוב סת"מ אבל לא לפסול בדיעבד, ובפרט לפ"מ שביארנו בכוונת המג"א בפירושו לתוס' דרק מדרבנן פסול, א"כ בדרבנן שומעין להקל לאינך פוסקים ועל גדולי האחרונים הנ"ל שדחו לדברי המג"א בכוונת תוס'.
רש"י ד"ה בגר שחזר לסורו. עיין רש"י הוריות דף יג ע"א ד"ה א"ל.