חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר
גיטין · דף כה.
א"ל רב משרשיא כו' ולכאורה קשה טובא אמאי דפריך רב משרשי' דר' יהודה אדר' יהודה ולא רמי ג"כ מהאי מילתא גופא דר' יוסי אדר' יוסי ובההוא דלוקח יין אסור דס"ל אין ברירה, ובההיא דמה היא באותן הימים ס"ל לר' יוסי דכי מיית הוי גיטא, וטעמא בעי דשבק דר' יוסי ונקט דר' יהודה.
ונ"ל בהקדם דברי תוס' (ד"ה ר"י ור"י ור"ש) עי' במהרש"א, ודבריו תמוהים, דא"כ עדיין קשה דר' יוסי אדרבי יוסי, דאמאי כי מיית הוי גט ודאי הא ס"ל דהוי ספק אם מהיום אם מתי מעכשיו קאמר או דכוונתו למעת שאני בעולם, ולהך צד דהוי כאומר מעת שאני בעולם גם כי מיית לא ליהוי גיטא דמקרי אינו עומד להתברר, ונראה בביאור סוף דברי תוס' דדוקא ר"י דס"ל דמחזירין זה לזה ביובל, ולכאורה עדיין יקשה מדר' יוסי דס"ל בעירובין לא חילל ואיך מספקא ליה בקנין פירות הא אי לאו כקנין הגוף איך משכחת דמייתי בכורים, ובסוכה בתוס' ובר"ש בדמאי, סיימו באמת דלא יתכן לר' יוסי, ודברי תוס' דהכא קשים.
וצ"ל דבאמת מה דסבר ר"י לא חילל היינו דמספקא ליה אי הדין דאין ברירה או דיש ברירה, ומש"ה מספקא ליה ג"כ אם קנין פירות כקנין הגוף דמי דלהצד דאין ברירה מוכח דכקנין הגוף דמי ולצד דיש ברירה אינו הכרח, והא דנקטו תוס' בקושייתם ג"כ מדר"י היינו דאם נימא דיהיה הכרח דר' יוסי ס"ל דהוי ספק אם יש ברירה או א"ב, א"כ איך פריך ר' יוסי בעירובין דר"ש אדר"ש מלוקח יין על תחומין, ואמרינן עלה דס"ל לר"י דמאן דסבר א"ב ל"ש דאורייתא ל"ש דרבנן, ואם איתא דמצינו תנא דס"ל לספק אם י"ב אם א"ב, ממילא הדין דבדאורייתא א"ב, ובדרבנן יש ברירה, וא"כ דלמא גם ר"ש ס"ל הכי, ולזה תירצו דאפשר דמ"מ אין מחזירין ביובל. ומש"ה ס"ל לרב יוסף דלא מצינו תנא דמספקא ליה בדין ברירה ור' יוסי ס"ל דבודאי א"ב ומ"מ אין מחזירין, אבל ר"י דס"ל דמחזירין ס"ל באמת אליבא דר"י דמספקא לי' בדין ברירה.
ולפ"ז מיושבים דברי מהרש"א הנ"ל. די"ל דכוונת תוס' דבעומד להתברר ס"ל לר"י בודאי י"ב, ובאינו עומד להתברר מספקא ליה בדין ברירה, א"כ י"ל מש"ה לכי מיית הוי גיטא דהוי ס"ס ספק דמעכשיו קאמר ועומד להתברר דודאי י"ב, ואת"ל דמעת שאני בעולם קאמר דהוי אינו עומד להתברר מ"מ דלמא גם בזה יש ברירה, ואף דהוי ס"ס באתחזק איסורא דא"א, מ"מ בספיקא דדינא אין החזקה מכרעת כמו דבארתי במקום אחר בעזה"י, ולפ"ז ניחא על קושייתנו הנ"ל, דלא הו"מ למרמי דר' יוסי אדר' יוסי, די"ל דהא דאוסר בלוקח יין משום דמספקא ליה בדין ברירה. והיינו באינו עומד להתברר, ומש"ה לכי מיית הוי גיטא דהוי ס"ס, מש"ה פריך רק דר' יהודה אדר"י, דכיון דס"ל דודאי מעת שאני בעולם קאמר אמאי הוי גיטא, ולפ"ז י"ל דמה דס"ל לר' יוסי דבאותן הימים היא ספק א"א דמספקי' אם מעכשיו אם מעת שאני בעולם היינו דמה"ט עצמו דמסופק אם באינו עומד להתברר יש ברירה או א"ב. ותליא בזה דאם י"ב וסגי ליה בגירושין ברגע קודם מותו אמרינן דכוונתו לכך כיון דרצונו רק לפוטרה מיבום למה לו לגרש מיד וכדס"ל לר"מ דהוי כאומר מעת שאני בעולם, אלא דדלמא באינו עומד להתברר אין ברירה ואינו יכול לגרשה במעת שאני בעולם, ומוכרח לגרשה במעכשיו אם מתי, וא"כ לכי מיית הוי גט בממנ"פ, דאם באינו עומד להתברר א"ב א"כ מפרשין דבריו דמעכשיו קאמר דזה עצמו רצונו, שתתגרש במה דמצית להתגרש, והוא נכון מאד בעזה"י.
והנה עדיין קשה בסוגיין דאמאי פריך רב משרשיא דר"י אדר"י ולא דר"ש אדר"ש, ורבינא פריך [לפי היש גורסין א"ל רבינא לרבא] דר"ש אדר"ש ולא דר"י אדר"י. ואף דהא דלא פריך רב משרשיא דר"ש אדר"ש י"ל דס"ל דעת מנת שירצה ע"מ שלא ימחה אבא קאמר, ובזה לא תליא בברירה כיון דמעשה קידושין לפנינו ומחוסר מעשה מחאה לבטל המעשה, גם י"ל ע"פ סוגיא דקידושין (דף נ ע"א) אלא אר"י מהכא המקדש את האשה וכו' א"ל אביי דלמא שאני התם ולחומרא, הרי דר"י ס"ל היכא דסתמא קתני מקודשת היינו אפילו לקולא, ואביי ס"ל די"ל דלחומרא קאמר, א"כ י"ל דרב משרשיא ס"ל כאביי, ומש"ה לא הו"מ להקשות דר"ש אדר"ש, די"ל דר"ש בלוקח יין ס"ל דלחומרא אמרינן א"ב דמספקא לי' בדין ברירה, וההיא דאם רצה האב מקודשת, היינו ג"כ מספק, ורבינא ס"ל דמקודשת משמע אף לקולא, מש"ה פריך דר"ש אדר"ש.
אולם עכ"פ בהיפוך קשה אמאי לא פריך רבינא דר"י אדר"י, גם קשה על רב משרשיא ורבינא, הא באמת קתני להדיא הטעם משום שמא יבקע, ואף דתוס' בעירובין נזהרו בזה דלטעמייהו דר"מ קאמרי אף דאינהו לנפשייהו לא ס"ל לחששא דיבקע, מ"מ מקשין לו, והביאו ראיה דמצינו כיוצא בזה, מ"מ עדיין דוחק, ונהי דמצינו כן, מ"מ מה"ת לדחוק כן ולעשות מזה פרכא, דלמא טעמייהו משום דשמא יבקע, ובהכרח לדחוק דס"ל להנך אמוראי מסברא דאין ראוי לחוש לשמא יבקע, ובודאי רק לטעמייהו דר"מ קאמרי, ודוחק.
וביותר קשה אף אם נדחוק כן מ"מ יקשה מסוגיא דלקמן (דף כח ע"ב) מתקיף לה רב משרשיא ערבך ערבא צריך, הרי דס"ל דחששא שמא יבקע הוא בדומה לחששא שמא ימות, א"כ כיון דמצינו תנא דהר"ז גיטך שעה אחד קודם למיתתי דחיישינן למיתה. ממילא האי תנא ס"ל דחיישינן לשמא יבקע ס"ל ג"כ דחיישינן למיתה, א"כ רב משרשיא לשיטתיה מנ"ל למרמי דר"י אדר"י דלמא גם ר"י ס"ל כהאי תנא דהר"ז גיטך דחיישינן למיתה, וה"נ לשמא יבקע.
ונ"ל בהקדם דברי הלח"מ ריש הל' נזירות, והנה במ"ש בישוב דברי הרמב"ם דס"ל דחיישינן למיתה, ואעפ"כ פסק דבהמה כשר לדופן סוכה, היינו משום דבקשורה ומתוחה באשלי מלעיל הוי חשש רחוק דתמות וכיוצא, סברא זו כתובה בריטב"א ליישב למה דס"ל לרבא דטעמא דר"י שמא יבקע, א"כ אמאי לא חייש בבהמה לסוכה למיתה מטעם הנ"ל דכולי האי למיתה וכיוצא ל"ח עיי"ש, אולם קושית הלח"מ השניה עדיין קשה לר"ז דמוקי פלוגתא דר"מ ור"י באינה קשורה ובחששה דתברח, א"כ ר"י דלא חייש לשמא תברח כ"ש דלא חייש למיתה ור"מ לא פליג רק מטעם שמא תברח אבל למיתה ל"ח אף באינה קשורה א"כ ברייתא דהר"ז גיטך הנ"ל אמאן תרמייה, ע"ש.
ונלע"ד ליישב די"ל דר"ז ס"ל דמאן דלא חייש לשמא יבקע, ה"נ ס"ל דל"ח למיתה, וע"כ טעמא דר"מ דשמא תברח, וממילא כיון דפליג ר"י דל"ח לשמא תברח, כ"ש דל"ח למיתה, וע"כ טעמא דר"י בלוקח יין משום דא"ב, ולדבריו דר"מ קאמר, אולם מ"מ מחמת קושיא דר"ש אדר"ש בעירובין מההיא דאם רציתי אלך ס"ל לר"ז דמוכרחין לומר דטעמא דר"ש משום דשמא יבקע כדמסקינן בעירובין, והיינו דר"י לדבריו דר"מ קאמר, אבל ר"ש טעמא דנפשיה קאמר, וא"כ י"ל דהברייתא הר"ז גיטך כר"ש דחייש לשמא יבקע ה"ה למיתה.
ולפ"ז י"ל הא דפריך רב משרשיא דר"י אדר"י אף דמצינו תנא דחייש למיתה, וממילא ה"ה לשמא יבקע למה דס"ל לר"מ ערבך ערבא צריך, מ"מ פריך דר"י אדר"י ממה דס"ל לר"י דבהמה כשר לדופן סוכה, הרי דל"ח למיתה, אע"כ דטעמא דר"י משום דאין ברירה ורק לדבריו דר"מ לדידך דחיישת גבי סוכה למיתה ניחוש ליבקע, ולפ"ז ממילא מיושב מה דלא פריך דר"י אדר' יוסי וכן דר"ש אדר"ש, וי"ל דטעמייהו שמא יבקע ולא פריך רק מדר' יהודה לשיטתיה בסוכה, וק"ל, ורבא משני דמ"מ טעמא דר"י משום שמא יבקע, ושאני בההיא דסוכה דהוי חשש רחוק דמייתא וכיוצא וכנ"ל.
ולפ"ז יש ליישב ג"כ במה דפריך רבינא דר"ש אדר"ש ולא דר"י אדר"י, והיינו דבסוגיא דמנחות (דף סח) תורמין משל ישראל מבואר דר"מ ור"י ס"ל דמירוח נכרי חייב מדאורייתא, ור"ש ור' יוסי ס"ל דכותים גירי אריות וגם מירוח הנכרי פטור מדאורייתא, ולפ"ז לכאורה קשה בסוגיא דעירובין, דאמרינן עלה רומיא דר"י אדר"י דר"ש אדר"ש, דלמא ס"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן י"ב, הא לר"ש לשיטתיה גם בלוקח יין הוי דרבנן, כיון דכותים גירי אמת, ומירוח הנכרי פטור מדאורייתא, וצ"ל דמ"מ הוי שורש דאורייתא, וכמ"ש תוס' שם גבי אגודה של ירק.
ולפ"ז י"ל דרבינא לא רצה למרמי דר"י אדר"י, די"ל טעמא דר"י שמא יבקע ובההיא דסוכה שאני דלמיתה וכיוצא ל"ח, אבל דר"ש פריך שפיר, דס"ל לרבינא מסברא דלגבי דרבנן אין ראוי לחוש לשמא יבקע, וכיון דלר"ש לשיטתיה הוי רק דרבנן בודאי אין הטעם שמא יבקע, וע"כ הטעם דאין ברירה, והא דקתני שמא יבקע לדבריו דר"מ קאמר, היינו לדידך דסברת מירוח הנכרי דאורייתא ניחוש לשמא יבקע, והא דלא פריך רבינא דר"י אדר' יוסי, גבי לוקח יין מההיא דלכי מיית, אף דר"י סבר ג"כ מירוח הנכרי פטור מדאורייתא, וע"כ הטעם דאוסר משום א"ב, היינו די"ל דר"י מספקא לי' בדין ברירה דכיון דהוי שורש מדאורייתא, אמרינן דא"ב, וההיא דלכי מיית הוי גט דהוי ס"ס וכנ"ל ודוק.
רש"י ד"ה מבין הכותים כו' וכותים גירי אמת כו' תמוה לי למאי צריך לזה הא הכא דקתני דברי ר"מ ור"י והם הא ס"ל במנחות (דף ס"ו) דאפי' משל עובד כוכבים על של ישראל מעשרים. א"כ גם בעובדי כוכבים אין א"י נפקעת מקדושתה דאין קנין, ור"י ור"ש דפליגי התם דאוסרים הא הם ס"ל באמת במנחות שם דכותים גירי אריות, וע"כ הא דאוסרים היינו מדרבנן דגם בשל עובדי כוכבים חייב מדרבנן. וצע"ג.
תד"ה ואי אשמעינן וכו' וא"ת לקולא נמי שמעינן עכ"ל ותמוה לי לכאורה הא אף הדין בהחלט דאין ברירה מ"מ הוי רק ספק דשמא הגיע לו חלקו כמ"ש תוס' לק' מ"ד ע"ב ד"ה טבל וחולין וא"כ אמאי פטור ממעשר בהמה, ולזה צ"ל בשלמא אם הדין כך בברור דאין ברירה, ובכל חלוקה הוי ספק במציאות אם זהו חלקו ניחא דפטור ממעשר מדרשא דעשירי ודאי ולא עשירי ספק אבל אם נימא דלקולא לא אמרינן יש ברירה והיינו דהוי ספיקא דדינא אם הדין דיש ברירה או דאין ברירה שפיר יקה דלחייב במעשר בהמה דדילמא הדין דיש ברירה ועל ספק כזו לא קאי קרא דעשירי ודאי דמי איכא ספיקא קמי שמיא. ודו"ק.
לכאורה קשה על מה שהקשו תוס' דלקולא נמי שמעינן דאין ברירה, הא זה עד היום קשה דאף אם בודאי אין ברירה הא מ"מ לשיטתייהו דתוס' ספ"ד דגיטין דהוי ספק שמא איתרמי לי' חלקו אמיתי ויקשה דאמאי פטור ממעשר בהמה, ולזה אמרתי דכוונתם כך דבשלמא אם אמרינן אין ברירה אפי' לקולא והיינו דמדינא בודאי אין ברירה אלא דמ"מ הוי ספק שמא אירע לו חלקו בזה הדין דהוי בכלל עשירי ודאי ולא עשירי ספק, אבל אם נימא דלקולא לא אמרי' דאין ברירה וע"כ דהוי ספיקא דדינא אם יש ברירה אם אין ברירה בזה יקשה דלחייב במעשר בהמה דשמא הדין דבודאי יש ברירה. ויש להמתיק החילוק עפ"י דברי תוס' יומא דף ע"ד. דבספיקא דדינא לא שייך למילף מקרא דקמי שמיא גליא, וא"כ על ספק כזה לא אמר קרא עשירי ודאי ולא עשירי ספק ודו"ק.