אור ברסלב

חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר

גיטין · דף כ:

דף כ.

בין שיטה לשיטה. עיין לקמן דף כא ע"ב תוס' ד"ה יצא זה.

שם היו מוחזקים בעבד כו'. ואם כתב הגט על קרן של פרה שמתוך שהפרה שלו ויוצא מתח"י י"ל כיון דהפרה לאו בר דעת וגם גט כתוב עליו רגלים לדבר שהוא נתן לה, עי' בתוס' ויש להוכיח קצת מדנקט האיבעיא בעבד דמשכחת לה רק בדרך איסור דכתובת קעקע ולא נקט האיבעי' בקרן של פרה, אע"כ דבזה באמת ליכא איבעיא ול"א בזה מנפשיה עייל.

שם והי' בו זקן אחד (עי' שו"ת סי' ל"ז).

תוד"ה לא מכאן מדקדק כו', צריכים להבין כיון שנראה מתוס' דגם הריב"ם ס"ל דנכנס לתוך חלל הה' כשר, א"כ איך עלה על דעת הריב"ם להוכיח דנגיעה כשר, ע"כ דס"ל דלישנא דמערי לא משמע דהקלף מחובר כא' אלא דהאותיות מעורים ממש, ומשמע דהיינו דבוקים לגמרי, א"כ י"ל דהר"י דחה, דג"ז נכלל בלישנא דמערי בנכנס לחלל האות המוקף מרוחותיה, דנראה כמחוברים ומעורים יחד.

הרמ"א ז"ל באבן העזר (סי' קכ"ה סעיף ח"י) כתב וז"ל, יזהר שלא ימשוך ראש אות שלמטה לתוך חלל אות שלמעלה או להיפוך ואם עשה כך אם נשתנה וכו'. ודוקא בכה"ג כמבואר בד"מ שנכנס למ"ד לתוך ד' אבל לתוך ה' או א' וכדומה מכשיר הרמ"א בפשיטות אף בלא דוחק, אשר לכאורה יפלא עליו הלא הר"ן בגיטין (כ' ע"ב) אשר הוא הביא בעצמו בד"מ כתב שהר"י מכשיר ואחרים אומרים שקרוב יותר לפסול הגט מפני שמבטל צורת האות עכ"ל, ובודאי לא נעלם ממנו מה שכתבו הרמב"ן ותשו' הריב"ש (סי' קמ"ו) המובאים בסי' ל"ב באו"ח דהוי הר"י ז"ל יחיד לגבייהו, ואף גם דדברי ר"י איתא בתוס' גיטין (כ' ע"ב) ונאמרים לדחות דברי הריב"ם שרוצה להוכיח שם מן הש"ס דלא בעי' היקף גויל בגט, וא"כ אפשר לומר דאף הר"י סובר דאיכא חשש פסול מפני שינוי אות רק דמדחה להריב"ם, דעכ"פ מספיקא אי אפשר להוכיח דהיקף גויל כשל דזיל הכא קמדחה וזיל הכא קמדחה ואיכא למיחש בשניהם לחומרא, ובפרט אחר שמודה הר"י לדינא להריב"ם.

אמנם אחר העיון בהלכה בפיסקא דגיטין שם הנה אמרתי ברוך הוא וברוך טעמו רבינו הרמ"א ז"ל, דלכאורה יש לתמוה דמאי מדחה הר"י לריב"ם דמעורה היינו רגל ך' של שיטה עליונה בט' של שיטה תחתיה או ראש למ"ד בה' שלמעלה וכו'. הלא דחי' זו מספקת רק על בין שיטה לשיטה, והלא מבין תיבה לתיבה אכתי מוכח כדברי ריב"ם דאם צריך היקף גויל הוי שנים שלשה ספרים.

והנראה לענ"ד בהכרח, אחרי כי נבין ההפרש בין פסול ודאי מכח שנים וג' ספרים ובין ספק פסול מחמת השיור דבעי רב פפא, הנה הוא זאת, דאם יש שיור גויל ביניהם אז הוי פסול גמור משום שעומד לקצוץ להגויל כקצוץ דמי והוי כב' וג' ספרים, אבל אם אין שם גויל חלק כלל ביניהם על שיור הזה הוא איבעיא דר"פ, וסברא זו מבוארת בר"ן וברא"ש ז"ל, והשתא נאמר דשיור היקף וגויל מה שהוא מן הצורך להכתב אינו עומד לקצוץ ולא הוי כלל ב' וג' ספרים, וא"כ מבין תיבה לתיבה ליכא להוכיח מידי, והוכחת הריב"ם לפי המבואר בהרשב"א ז"ל בחידושיו למסכת גיטין דרש"י והריב"ם מפרשים דהאיבעיא דרב פפא הי' אם שייר לשניהם יחד בין שיטה ובין תיבה וכו', והי' קושיא של המקשן משניהם, ואם נאמר דצמצם בין תיבה לתיבה רק כדי היקף גויל מזה לא קשה מידי, הא עכ"פ הוצרך בין שיטה לשיטה ריוח גדול להאריך למעלה הלמדי"ן ולהאריך למטה רגל הנוני"ן ודומיהן, ובוודאי נשאר גויל חלק ביניהם הרבה, וא"כ הוי כב' וג' ספרים, וע"ז תירץ הש"ס לא צריכה דמעורה, דהיינו האותיות הארוכין הלמדי"ן והנוני"ן ודומיהן היו עולין בין לשיטה בין כל תיבה ותיבה ולא נשאר בין שיטה לשיטה חלק, ומזה הוכיח הריב"ם דאם איכא בין תיבה לתיבה היקף גויל מכל מקום באותן מקומות שבאו האותיות הארוכות הלמדי"ן והנוני"ן ביניהם ודאי לא נשאר אח"כ היקף גויל, א"ו דכשר בגט, וע"ז מדחי הר"י ז"ל דמעורה היינו רגל ך' וכו' ואינו נוגעת כלל, ומנ"ל דלא בעינן היקף בגיטין, ואיתא שם ברשב"א דשיטת הר"י הוא עפ"י פי' ר"ח דבעיא דר"פ או בין שיטה לשיטה או בין תיבה וכו', וקושית הש"ס תיפוק לי' וכו' הוא ע"ד פשוט מיהא חדא דהיינו בין שיטה אבל בין תיבה לתיבה לא, דאינו אלא ספר אחד יעויי"ש.

והשתא קשה דלמה צריך הר"י לדחות להריב"ם דמעורה היינו רגל ך' בט' של שיטה תחתיו, הא לפי שיטת הר"י אם שייר בין שיטה ובין תיבה לא שייר יוכל להיות גויל רחב בין תיבה לתיבה לערות שם האותיות הארוכים בין שיטה לשיטה ויהא מוקפת גויל, ואין הוכחה כלל, אך זה לאו קושיא דר"י מדחה לריב"ם דגם לשיטתו אינו מוכרח כלום.

אך עכ"פ מוכח דבמעורה של רגל ך' נכנס בט' של שיטה תחתיו היא לסברתו הכשר גמור, דאי איכא קצת ה"א לפיסול למה מדחה לריב"ם בדבר שיש לומר שהוא פסול יותר, הוי לו לדחות מנ"ל לפרושי הא בעיא דר"פ כפירושך הא אפשר לפרשו כפי' ר"ח ואין לך הוכחה כלל.

אך תקשי עכ"פ על הרשב"א ז"ל דהיאך החליט דשיטת הר"י הוא לפי' הר"ח, הלא אפשר לומר דאף הר"י סובר כפי' רש"י דאיבעיא דר"פ על שניהם ואעפי"כ מדחי שפיר לריב"ם, ואם דריב"ם לפי' רש"י מוכרח אצל הר"י אינו מוכרח לפי' ר"ח. וביותר קשה עליו, כיון דפי' ר"ח הוא מפורש כדכתב הוא ז"ל א"כ מנ"ל להמציא דרש"י לא מפרש כן, אי משום דכתב בזה"ל, מעורה במקצת שהיו בו אותיות ארוכין המגיעים משיטה לשיטה בראשי כל תיבה ותיבה עכ"ל, משום כך עדיין אפשר לומר דסבור כפי' ר"ח, ואדרבה דאז אפשר להיות אפי' מוקפת גויל כאמור למעלה, ואיך כתב הוא ז"ל דפי' רש"י כדברי ריב"ם מכרעא.

ע"כ ההכרח לומר דסברת הרשב"א דכל עצמות הפלוגתא דר"י וריב"ם תלוי רק לפי פי' האיבעיא דר"פ, דאם מפרשין האיבעיא על שניהם יחד, וא"כ ודאי ההכרח לומר דלכך בעי' דר"פ על שניהם אף דאפילו בחד מהן איכא פסול, רק דלהורות בא דאיירי שאין שם היקף גויל הן מן השורות והן מן התיבות, דהיינו דתיבות הארוכין מגיעין בין כל תיבה, דאל"כ כיון דאין צריך היקף גויל בגט ולא הוי לצורך הכתב ועומד לקצץ ואז הוי ב' וג' ספרים, ולכך בעי רב פפא על שניהם דמתלי כל חד בחברתה דאי לאו הכי לא מיבעיא לי' דודאי פסול, משא"כ אי הוי בעיא ר"פ על חד מהן לחודא, הוי מקום לטעות או במעורה או דאית בי' היקף גויל כאמור למעלה, ומזה הוא הוכחת הריב"ם באמת משום דלא מסתבר לי' למימר בלישנא דר"פ למימר דאו או קמיבעיא לי', ואילולי זה סובר הרשב"א ז"ל ודאי דהוי הריב"ם יודע דאיכא לאשכוחי מעורה בגוונא דכתב הר"י ז"ל, ולא הוי מוכח מידי, ומשום חשש פסול לא מסתבר להרשב"א לחוש בו, ולכך כתב דפי' של רש"י כדברי ריב"ם מכרעא מדלא קאמר המעורה בגוונא דכתב הר"י, ואין מן הצורך לדחוק שכל הארוכות יהיו מכוונים כולם בין תיבה לתיבה דזה אי אפשר לצמצם כ"א עפ"י טורח גדול, אבל הר"י כיון דסובר כשיטת ר"ח א"כ כיון דסובר דיש לפרש לישנא דר"פ או או מיבעיא לי' וקושי' הש"ס בדרך פשוט מיהא חדא, א"כ שפיר קאמר דאיכא לאוקמי מעורה כדאיתא בדבריו ז"ל, אף דלפי שיטתו אף אם הי' מעורה כדברי רש"י ז"ל דאיכא היקף גויל כדאיתא לעיל, אף דמעורה זה הוא בלא דוחק.

היוצא לנו מזה דהריב"ם ג"כ סובר דלא מסתבר למימר דיהיה מאן דחש שיהא פיסול משום שינוי אות, ע"כ הא דהאחרונים הח"מ וב"ש ז"ל חשו להראותו לתינוק דלא חכים וכו' נראה לע"ד דוקא בגט משום חומר אשת איש, אבל בס"ת דאיתא בפוסקים לענין הפתוחות וסתומות אף דהוא פיסול גמור כתבו דאם כתבו הסופר עפ"י פוסק המכשיר דהס"ת כשרה, כדאי הרמ"א לסמוך עליו שלא להוציא אחרת כ"א בפיסול למ"ד נכנסת בד' או בר', אבל ודאי דיש לתקנו אח"כ.

תוד"ה בכתובת כתבו דמדאורייתא ליכא איסורא עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול, מיהו אף אי הוי איסורא דאורייתא מ"מ הוי גט, ולכאורה אמאי הוי גיטא, נימא אי עביד לא מהני, היינו אף דבשעה שנותן הגט אינו עובר, מ"מ נימא על מעשה הכתיבה דלא מהני ויהי' כאלו כתבו קוף בעלמא דלא מהני לגרש בו. ומזה נראה דהתוס' דהכא ס"ל ג"כ להאי כללא, דכיון שגם אם נימא לא מהני, מ"מ לא יתוקן העבירה דכתובת קעקע, מש"ה ל"ש בי' אי עביד לא מהני, ואולי תוס' אזלי בשיטתם קדושין (דף נ"ו ע"ב) דטעם דהמקדש בערלה דאינה מקודשת, אף דיכולה להנות שלא כדרך הנאתן, היינו משום דאיהי לאו אדעתא דהכי קידשה נפשה, ולפי תירוץ זה שפיר אפשר להחזיק האי כללא.

זאת ועוד אחרת, אילו הייתי כדאי להרים ראש נגד רבותינו הקדושים הראשונים, הייתי אומר דאי עביד לא מהני, שייך רק היכא דהלאו על ענין פרטי, כמו הני דריש תמור' בלאו דלא יחליפנו ולא תפד' דמפרשינן לקרא דלא יהא כח להחליף ולפדות וחילופו ופדויו כלא הי', משא"כ במקום שנאמר דרך כללי, כמו לא תעשה כל מלאכה דא"א לפרש שלא יהא לו כח לעשות מלאכה, דודאי אם יבנה בית או יטע כרם יהי' בנוי ונטוע וע"כ פירושו דאינו רשאי לעשות, מש"ה כל שישנו בכלל זה הלאו, ל"ש ביה א"ע לא מהני, וניחא בפשוטו מתני' דהשוחט בשבת, וכן האי דזרוק גניבותיך לחצירי, ויראה לי ראיה מגט שכתבו על איסורי הנאה דלא אמרינן כיון דאיכא איסור וכמ"ש התוס' אי עביד לא מהני דהא מתוקן האיסור בהכי, דאם לא יהיו הגירושין לא יהיה נהנה מהאיסור, וכן בשוחט מסוכנת בסכין של ע"ז דכתב הרא"ש פ"ק דחולין דהבהמה מותרת נימא א"ע לא מהני, ויהיה כמו נחירה ולא נהנה ולא עבר, אלא על כרחך כיון דא"א שיהיה פירוש הקרא דאין לך כח להנות, דהא פשיטא דאפשר לו להנות, אלא פירושו דאי אתה רשאי להנות, ומשום הכי לא שייך באיסור זה א"ע לא מהני, (ועי' ח"א סי' קכ"ט).

בתוס' ע"ז (דף מב ע"א) ד"ה בדמיהן שכתב הטעם דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת אף דיכולה ליהנות באפרן, משום דכמו דאסור למוכרו מה"ת. ה"נ אסור לקדש בו אשה דהוי מכירה חשובה דיש בו הנאה כשמקדש בו אשה ע"ש.

וראיתי שהמגיה להמ"ל (פ"ה מהל' אישות) שהקשה לטעמא דהתוס' הנ"ל אמאי אמרינן בגיטין (פ"ב) דכתב גט על איסורי הנאה כשר נימא ג"כ דאינה מגורשת שכן נהנה ע"ש. ולענ"ד לק"מ למ"ש תוס' תמורה (שם) ד"ה מיתבי דבגט ל"ש כלל סברא דאי עביד לא מהני דבכל ענין מתיר דאתקש למיתה ע"ש, א"כ י"ל ה"נ כן, ומה שהקשה התוס' בתמורה בד"ה והשתא דשנינן וכו' דלימא א"ב נשבע שלא לגרש ועבר וגירשה וכו', ע"כ לאו דוקא גרושין אלא לדוגמא בעלמא נקטו ובאמת נ"מ בכה"ג בנשבע שלא למכור.

ולפ"ז היה דין זה תלוי במחלוקת הפוסקים בהגהת ש"ע א"ע (סי' לב) בכתב שטר קדושין על א"ה אם מקודשת, דלהפוסקים דס"ל דמקודשת ע"כ דלא ס"ל כסברת תוס' הנ"ל בטעמא דהמקדש בא"ה דלכאורה לטעמא דתוס' אין חילוק בין מקדש בא"ה בתורת כסף או בשטר כתוב על א"ה, א"ו דס"ל לאינך הטעמים שהאריך המ"ל שם, (ועי' חי' תמורה).

[אמר אביי ת"ש. ע' ברשב"א וכו'. וקשה לי, דלר"ח דלא ידע ס' דאקנויי וגם לא אסיק ס' דידעה לאקנויי, מה יענה על מתניתין דהאשה כותבת גיטה, ואי דקושיתו באמת על המתניתין, א"כ איך אמר רבא דלמא נתינת גט היא תדע דשלחו מתם, מ"מ תקשי היא גופ' על דינא דשלחו מתם, א"ו דלא בעי' למסתר דינא דמתני' אלא דמקשי על המנהג, וא"כ קשה כנ"ל.]

גם קשה על אביי אמאי צריך להביא ראי', הא גם מתני דס"פ ג"פ [קס"ז ע"ב] דהמקבל נותן שכר סופר איכ' ראי', לשיטת רשב"א ותוס' דגם לשכר סופר איכא ראי' דידע לאקנויי, ולולא דמסתפינא הי' נראה דמשכר סופר ליכ' ראי' לידע' לאקנויי, דהא אין לה בגט אלא תביעת ממון, לא מקרי קלף שלה, ואף אי אומן קונה בשבח כלי מ"מ הכא דאין רצונה לקנות הקלף לא קנתה.]

תוכן העניינים

חדושי רעא על תלמוד בבלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה