אור ברסלב

חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר

גיטין · דף יט.

דף יח:

כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק. הנה בפשוטו במוקדם גמור, היינו שבכתיבה הקדימו הזמן דאפילו לר"ש פסול, אין שום סמיכה להכשיר בשעת הדחק, ואמרתי אולם יש לדון דהא טעמא דמוקדם ממש פסול לת"ק הוא רק משום שמא יחפה, דאלו משום טריפת פירות שלא כדין, דכיון דעדי מסירה שהזמן מוקדם מפקי קול דלא נמסר ביום שנכתב יאמרו אייתי ראי' ופסול רק משום חיפוי דשמא ימסור בצנעא, ולר"ש דלא חייש לחיפוי פסול משום פירות דתטרוף שלא כדין, דכיון דאין לבעל פירות משעה שנתן עיניו לגרשה לא יוכלו הלקוחות לומר אייתי ראי' דהא אף דנמסר אח"כ הפירות שלה משעת הכתיבה ותטרוף מזמן כתיבה זהו תמצית היסוד בסוגי' כמבואר להמעיין, וכיון דאנן סמכינן בשעת הדחק על ר"ש דלא חיישינן לחיפוי, א"כ יש לומר דאף במוקדם גמור נהי דלר"ש פסול משום טריפת פירות שלא כדין היינו דלר"ש פוסקים הבתי דינים משעה שנתן עיניו לגרשה ותטרוף משעת הכתיבה, אבל אחר שאנן תופסים דיש לבעל פירות עד שעת נתינה, נהי דלר"ש פוסקים הב"ד בזה שלא כדין, מ"מ אחרי שהב"ד פוסקים כן לא תוכל לטרוף פירות דיאמרו אייתי ראי' אימת מטא גיטך לידך, ממילא ליכא חשש פירות, ואם הי' גוונא לר"ש דנדע בבירור שלא תטרוף הפירות היה כשר, ולדידן דידוע לנו דלא תטרוף הפירות, ממילא הגט כשר, דלפי פסקא דבתי דינים שלנו בדין פירות יהיה הדין לר"ש דמוקדם כשר, דהא לא חייש לחיפוי, אלא דלכאורה נסתר זה ממ"ש הרשב"א לפרש בהא דאמרינן לא אכשיר אלא לאלתר, אבל מכאן ועד יו"ד ימים לא, דחיישינן שמא פייס, היינו אף דמשעה שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות מ"מ חיישינן שמא פייס ובטלו בין כתיבה לחתימה, וכיון שכן אף שחזר והחתימו לו, מ"מ הפירות אינו מפסיד, כיון דביטל הנתינת עין לגרשה ותטרוף פירות שלא כדין עיי"ש, ולפי הסברא הנ"ל יקשה דא"כ מאי פרכינן אהא דכדאי ר"ש לסמוך בשעת הדחק, והא ר"ל לא הכשיר אלא לאלתר וכו', הא מ"מ כיון דהחשש רק שמא פייס ותטרוף פירות שלא כדין, והא לדידן לא יגבו לה הב"ד הפירות, דהא קיימא לן עד שעת נתינה ויאמרו אייתי ראיה, ובחידושי הארכתי.

שם מתני' בסם כו'. עי' מנחות דף לז ע"א תד"ה כמו שנאמר.

שם הא דלא אפיץ. עיין מנחות דף לא ע"ב תוד"ה הא דאפיצן.

רש"י ד"ה לסמוך עליו שהלך לדרכו או ניסת. ק"ל למה דס"ל לרש"י בחששא דשמא פייס דהוי גט ישן. א"כ מאי פריך הש"ס בניסת אף אם הוי גט ישן כשר כדלקמן (דף עט ע"ב) וצ"ע.

תד"ה דיו ע"ג דיו. וכתב שני כו' חשיב לר"י ולר"א. ע' במהרש"א. ולענ"ד י"ל כיון דקיימא לן ע"מ כרתי והע"ח באים רק שעל ידם יפסקו הב"ד דמסתמא היה ע"מ והוי כאלו באים ומעידים שנמסר בע"מ, וא"כ מה"ת לא בעי לשמה אלא מדרבנן בעי לשמה דהוי כמזוייף מתוכו כדאיתא ברפ"ק (דף ד ע"א) וא"כ מה"ת לא מקרי כתיבה כיון דלא בעי לשמה ממילא אין כתב האחרון כתב, וא"כ א"א להב"ד לפסוק על עדות זה דמסתמא נמסר כהלכתו דהא מה"ת אין ממש בחתימה זו ליקרי עלה שם עדות כיון דאין כתב ע"ג כתב, וק"ל. (ועי' ליקוט תשו' וחדושים מרע"א סי' ו').

י"ל דכללא דאי עביד לא מהני הוא רק היכא דבביטול המעשה תבוטל העבירה, כגון תמורה, בזה אמרינן דלא מהני, משום דאינו בדין שיהנו מעשיו להחזיק העבירה. ואולי גם רבותינו בעלי התוס' ז"ל היו בוחרים יותר לחדש כלל זה מלחדש [כפי שהבינו האחרונים] כללא דהיכא דיומא קגרים ל"ש ביה לא מהני, אלא דהא לשיטתם לא אשכחו עדיין רווחא בזה דהם ז"ל העלו בגיטין דמה דסובר ר"י דכתב עליון הוי כתב, הוא רק כשהכתב שני מתוקן יותר מן הראשון, כמו כתב שלא לשמה והעביר עליו קולמס לשמה, והקשו לנפשם ממה דאמר רב חסדא בפ' הבונה דמתני' דכתב ע"ג כתב פטור דלא כר"י, וכתבו דמתני' משמע ליה דבכל ענין פטור אפילו כתב גט או ס"ת שלא לשמה והעביר עליו קולמס לשמה, עיי"ש, והשתא עדיין קשיא, הא מ"מ אתיא שפיר כר"י, דכיון דכתב כתב השני בשבת נימא דלא מהני כתיבתו לשמה, וממילא אין הכתב העליון כתב כיון דלא תיקן, וזה אינה מתיישב בסברא הנ"ל, דהא אם נימא דלא מהני ולא הוי לשמה לא תיקן כלום, ואין כתב העליון כתב ולא עבר כלום, ועל כן הוצרכו הם לכללא דהיכי דיומא קגרים לא שייך א"ע לא מהני, (ועי' ח"א סי' קכ"ט).

תוכן העניינים

חדושי רעא על תלמוד בבלי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה