חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר
גיטין · דף ט.
גמ' משום דלאו כרות גיטא הוא. לפירש"י ותוס' בכותב עצמו וכל נכסי קנויין לך חוץ מקרקע פלוני מהני כיון דלא שייר מידי בתיבת שחרור דהיינו לעצמך. אבל הר"ש כ' דלאו כרות גיטא כיון דיש זכות האדון בשטר זה במה דנכתב חוץ מקרקע פלוני הוי כאלו השטר אגיד בי' ולא מקרי כריתות. ולפ"ז גם במפרש עצמך וכל נכסי חוץ מקרקע פלוני לא מהני.
וקשה לי מסוגי' דלקמן (דף מ ע"א) דאמר לה צאי בו והתקדשי בו ר"מ סבר יש בלשון זה לשון שחרור. נימא ג"כ אף דהוא לשון שחרור מ"מ כיון דנכתב בו ג"כ זכותו דהתקדשי בו לא מקרי כריתות. ונלענ"ד דוקא הכא דאלו כ' לו כל נכסי בלא שטר ואח"כ חזר והקנה הוא לרבו איזה קרקע בשטר הדין דהמוכר כותב שטר ללוקח. א"כ במה דכ' כל נכסיי חוץ מקרקע פלוני הך חוץ מקרקע פלוני הוי כמו שטר מהעבד לרבו ויש זכות להרב בשטר זה כאלו הוא שטרו מש"ה הוי אגיד בי' ולא מקרי כרות גיטא. אבל בהתקדשי בו. דכל שטרי אירוסין המקדש כותב השטר ונותן לה. א"כ כל השטר כולו לשון השחרור ולשון הקידושין הכל שייך לה ולא מקרי אגידא ביה דאף דיש זכות להרב בענין הקידושין. מ"מ אין לו שייכות בגוף השטר דהא לענין הקידושין ג"כ מקרי שטר שלה. ודוק. (ועי' לק' דף מ' ודף מ"ב).
מתני' שוו למוליך ולמביא כתב הר"ן דשייך עיגון דפעמים שלח לו השחרור בע"כ דעבד, וראי' מדברי הר"ן דיכול לשחרר בע"כ ע"י שליח.
תד"ה ואינו חוזר בעבד. וי"ל בדכתב לו מהיום כו'. מדבריהם אלו מבואר דבשכ"מ שמקנה כל נכסיו במעכשיו לא מקרי לגמרי מתנת בריא, אלא לאותן דלקני במעכשיו אם ימות. אבל מ"מ אם עמד יכול לחזור, וכן מבואר להדי' בנ"י ב"ב (דף ריח ע"א) עי"ש בסופו (ודף רכט ע"א) בתחלתו, ותמהני על שכ' בש"ע (סי' רנ ס"ט) בפשיטות להלכה דבמוכר כל נכסיו במעכשיו א"י לחזור בו, ולא הובא גם באחרונה דעת הנ"י ותוספות הנ"ל דחולקים [ועי' ת' הראנ"ח ח"ב סי' צ'].
ובדברי תוס' אמרתי בפירוש דבריהם דבפשוטו ק' למאי דתירצו אח"כ דהכל תק"ח, וכו' דמסתמא דעתו כמו שיאמרו לו חכמים, למאי הוצרכו לדבריהם הקודמי' דמיירי במהיום או דסתמ' דעתו כך וכך ולא בפשוטו דהוא מתק"ח ודעתו כמו שיאמרו לו חכמי' ואמרתי דעל קושייתם הראשונה, אין זה מספיק, כיון דאין גט לאחר מיתה וידעי' מיד דלעולם לא יחול השחרור, לא נפיק כלל קלא דבן חורין דמיד ידעי' שהשטר חספא בעלמא, לזה ע"כ דמיירי במהיום ויחול עכ"פ כשימות ומכח זה נפק עלי' שם ב"ח ותקנו חז"ל דאף בעמד א"י לחזור, ובעיקר סברת תוס' דדעתו כמו שיאמרו חכמי', קשה לי לכאורה מסוגי' דלקמן ע"ג א' גזרי' שמא יאמרו יש גט לאח"מ ומי איכא מידי דמדאורית' וכו', ומאי פריך, הא י"ל נמי כיון דחכמי' רוצים לומר דלא יחזור מהגט דעתו כמו שיאמרו חכמים וגמר ומגרש מיד, ואפשר דיש לחלק, דבעבד חכמים הפקיעו שעבודו מכח הקול, וכיון דאף אם יחזור לא יהא זכות בו, ממילא מה"ת יהא דעתו דיכול לחזור דל"ש בזה לא שביק אינש נפשי' דהא אין לו עוד זכות ממון בעבד, אבל לשון התוס' לא משמע כן.
מ"ש תוס' דמה דאינו חוזר בעבד משום דדעתיה מסתמא כמו שיאמרו לו חכמים, תמוה א"כ מה פריך הש"ס לקמן ע"ג ומי איכא דבדאורייתא לא הוי גיטא, הא י"ל כיון דחכמים אמרו שאין לגרש בכזה שיחזור כשעמד, ותתגרש כשימות מחמת גזירה שמא יאמרו יש גט לאח"מ, דעתו ג"כ כמו שיאמרו, וגמר ומגרש מעכשיו ודמי ממש לשחרור דהכא, וצ"ע. ואולי י"ל דכוונת תוס' דזהו בודאי יש כח ביד חכמים להפקיע שעבודו שלא ישתעבד בו כיון שיצא עליו שם ב"ח, והדין נותן דכופין את רבו ועושה אותו ב"ח, וכההיא דלקמן מ"א א', וכיון דעכ"פ הפקיעו חכמים זכותו דאם עמד א"י לשעבד בו, ממילא אין לו תועלת עוד בעבדו, א"כ בטלה האומדנא לומר דדעתו לחזור כשיעמוד, דמה לו בכך כיון דא"י לשעבד, וממילא גמר ומגרש, והסברא בעצמותה נכונה, אבל קשה לכוון כן בלשון התוס'.
ע' בהר"ן שנדחק לחלק הא דקיימי' הכא דפלגי' דבורא ומהני עדות בפנ"כ לענין עצמו ולא לענין נכסים ול"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמו בכותב נכסים לב' ב"א והעדים קרובים לא' דמבואר בירושלמי דבטל כל העדות ע"ש. מזה נלענ"ד להוכיח דאם באו הרבה עדים דמת בעלה ונמצא א' מהן גזלן דכל העדות בטל כדין נמצא א' מהן קרוב או פסול. ואף דלכאורה י"ל הא דבעלמא כל העדות בטל לא משום דחיישי' דמשקרי כלהו דמה"ת נימא כן הא אם זה הוחזק לרשע הם לא הוחזקו. אלא דגזה"כ הוא שתבטל העדות. וא"כ יש לומר דבעדות אשה כיון דכל הפסולים חוץ מגזלן כשרים א"כ אינך דאינן גזלנים אלא דנפסלו מכח דנמצא א' מהן גזלן כשרים הם לעדות אשה דמה בכך דפסולים הם כיון דלא חשידי לשקר נאמנים הם לעדות אשה כך היה נראה מסברא. אבל מדברי הר"ן הנ"ל לכאורה נסתר דא"כ הו"ל להר"ן לתרץ בפשוטו דהא יסוד הדין דכותב מתנה לב' ב"א והעדים קרובים לא מדמי הירושלמי לנמצא אחד מהן קאו"פ דכמו דאם קצתן מן העדים בטלים בטל כל העדות. ה"נ אם עדותן בטל לגבי מקצת בטל לגבי כולו. א"כ הכא בקיום שטר שחרור דאשה וקרוב נאמנים מש"ה אמרי' עצמו קנה דאף דבטל לגבי נכסים מ"מ הך מלתא שנתבטל כולו הוי רק עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ורק בכלל עדות פסול אבל לא לחוש לשקרא. וממילא מהני לגבי קיום. אע"כ דגם בעדות נשים אמרי' דבטלה כולה ועדיין צ"ע.
ובעיקר דברי הר"ן לא הבנתי דבמתני' דעבד שהביא גיטו כ' הוא ל"ד עבד אלא דה"ה קרוב שהביא הגט. ואח"כ הקשה דנימא עדות שבטלה מקצתה כמו דאיתא בירושלמי. ונדחק לחלק דבקיום עדיף. ביאור דברי הר"ן. דלכאורה י"ל דעבד דוקא קתני דכיון דהוא בע"ד לא מקרי עדותו עדות ול"ש ביה עדות שבטלה מקצתו כו' אבל בקרוב י"ל כיון דשם עדות עליו רק דהתורה פסלתו וי"ל דעדות שבטלה מקצתה כו' ע' בהרא"ש פ"ק דמכות גבי אלעי' וטובי' בשם הראב"ד. אולם באמת לא זכיתי להבין דמנ"ל להר"ן ליסד יסוד דעבד ל"ד ולבנות עליו דייק ולחלק בין עדות שבטלה מקצתה דעלמא לדהכא. ולחלוק על הירושלמי דלמא באמת עבד דוקא דאין שם עדות עליו כלל. אבל בקרוב שהביא גט דלמא באמת אמרי' דבטלה כולה. וצ"ע.
תוס' ד"ה סמוך אהני כתב המהרש"א עפימ"ש וכו' אי לאו דלוקמי אחזקת א"א, ואינו מובן לי, דמשמע דאם תרי ותרי ספיקא דאורייתא בלא"ה פרכינן שפיר דהוי ספיקא דאורייתא, אלא כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן ליכא קושיא רק מכח חזקת א"א, וזה תמוה, דתרי ספיקא דרבנן, היינו במקום חזקת היתר, אבל בליכא חזקת היתר פשיטא דהוי ספיקא דאורייתא ול"צ לבא מדין דאוקמינן בחזקת א"א.
תד"ה שוו כו' וי"ל כו' והר"ן תירץ דלפעמים האדון שולחו לו בע"כ ומשנתנו השליח לידו לישא שפחה א"י ולישא ב"ח א"י והוי עיגון.