חדושי רעא על תלמוד בבלי· רבי עקיבא איגר
גיטין · דף ה.
שנתנו לה כשהוא פקח. עיין מהרש"א. ביאור דבריו דאף דעדיין י"ל דרבה מפרש דנתנו לה כשהיה יכול לדבר ואח"כ נתאלם וא"י לומר, ומהני כתיבתו לענין לשמה. אבל לא לענין קיום, ובעי קיום בחותמו, דאם איתא דמיירי בנתאלם היא גופה קשה אמאי נקט המציאות בנתאלם אחר הנתינה ולא נקט באלם מעיקרא ולמנקט ולא אמר, אע"כ דמיירי בחרש דח"א בענין אחר אלא שנתחרש אח"כ. אמנם לפ"ז קשה לפי האמת לרבא אמאי נקט מתני' בחרש דמוכרח למנקט בנתחרש אחר הנתינה. ולא נקט באמת באלם דמעיקרא ומאי רבותא יותר פקח ונתחרש מאלם מעיקרא. ולזה נ"ל דאף דמהרש"א נקט הסברא דלענין קיום לא מהני עדות בכתב, לא דס"ל למהרש"א כן לדינא אלא דבל"ז הי' אפשר לומר כן, אבל לקושטא דמלתא גם לענין קיום מהני עדות בכתב, וכמ"ש הר"ן להדי', מש"ה לא נקט הברייתא באלם דהיה אפשר שיכתוב בפ"נ, והוצרך למנקט בחרש דוקא, ולפ"ז מיושב מה דקשה לכאורה על המהרש"א דמאי פרכי' בסוגיין ת"ש המביא גט ולא אמר לה הא בברייתא י"ל דמיירי באלם ומעיד בכתב. ולפי הנ"ל ניחא כיון דבאמת מוכרח אליבא דרבא ממתני' דא"י לומר מדלא נקט ולא אמר, ובאלם משום דגם לענין קיום מהני כתיבתו. ומסתמא בזה הסברא לא פליגי רבה ורבא וא"כ שפיר פריך דא"ל דהברייתא מיירי במעיד מפי כתב דא"כ גם לענין קיום מהני.
שם גזירה שמא. עירובין דף פא ע"א.
שם הוא עצמו וכו'. (עי' שו"ת ח"ב סי' מ').
תוס' ד"ה אי הכי יכול נמי וכו' ולעיל אמרינן דאתיוה בי תרי ובאותה מדינה וכו', הקשה מעכ"ת דאמאי לא פירשו כפשוטו דפרכת הש"ס על טעמא דקאמר רבה לפי שאין בקיאין לשמה, הא מתני' דמיירי לאחר שלמדו לא שייך טעם זה.
לא קשה מידי דהא רבה נייד מטעמא דרבא משום דבפני נכתב למ"ל, וס"ל דהיכרא דהכא בפני התם ידעינן, מספיק שלא לחוש לאחלופי, ולזה קאמר דעיקר תקנת בפ"נ היה קודם שלמדו משום דאין בקיאין לשמה, ומש"ה אף אחר שלמדו נשאר התקנה משום חשש אחלופי ולא סמכינן על היכר דהכא בפני, וכמ"ש תוס' להדיא בסוף דיבור זה, מש"ה הוצרכו לפרש הפרכא דהש"ס על הא דאמרינן לעיל א"ב דאתיוה בי תרי א"נ באותה מדינה ופשוט.
ואולם מתפלא אנכי על רומ"פ איך לא הרגיש במ"ש ובתחילה כתב רש"י בכתב ידו דהך פרכא איירי למה דס"ד מעיקרא דרבה לית ליה דרבא וכו', ויקשה איך אפשר לומר כן, דא"כ זהו עדיין לא יתיישב לשינויא דהש"ס, דהא בפקח ונתחרש דלא גזרו שמא יארע לקלקלה לא לבעי כלום, ואמאי קתני יתקיים בחותמיו, הא לרבה א"צ לקיום כלל, ויש ליישב קצת.
תוס' ד"ה בי תרי כו' מ"מ נקט בפנינו משום קודם שלמדו. לא זכיתי להבין דהא ל"צ לומר כלל ואיך שייך וב' אומרים ובאמת הא מבואר בסוגיא דשם דל"ק סבר דמתני' מיירי דוקא בלא אתיוה בי תרי דבאתיוה בי תרי ל"צ לאמירה כלל דאי כרבא אי כרבה דבי תרי ל"ש ואידך לישנא מוקי ביוצא מבי תרי דס"ל דלרבה גם בכה"ג צ"ל בפ"נ וא"כ למ"ד בשמעתין דאתיוה בי תרי ל"צ לומר ע"כ דמתני' דהתם מיירי בלא אתיוה בי תרי וכל"ק דשם וממילא בפנינו דוקא וצלע"ג.
לא זכיתי להבין דהא בי תרי ל"צ לומר כלום לא בפני ולא ידענו כיון דאמרי דהבעל שלחם אין לך קיום גדול מזה כמו לרבא, ובאמת להך לישנא ע"כ מתני' דהתם מיירי באין הגט יוצא מתחת יד שניהם, אלא דא' שליח והאחרים אין שלוחים, וכמבואר להדיא בסוגיא דשם, וא"כ ממילא בפנינו דוקא משום לשמה וצע"ג.
תוס' ד"ה כשניסת וכו' ואין לומר דלא חשיב וכו' דהא אמרינן בפ"ט. יסוד זה דמה דאינו ראוי לחשבו לא שייך לומר דממעט אותו כתבו ג"כ בתוס' נדה דף יט ע"ב ד"ה הא אר"י ועיין יבמות דף ג ע"ב וצ"ע.
ועל יסוד זה דתוס' קשה לי מסוגיא דיבמות ג' ב' ואי לא ס"ל דהדדי חדא כו' והא מדלא חשיב דדידי' ע"כ כדאמרינן שם לפי שאינו בצרת צרתה, א"כ איך אמרינן למעוטי דחברי' הא ממילא לא הי' ראוי למיחשביה כיון שאינו בצרת צרתה וצלע"ג, (ועי' חי' קידושין דף ג' ע"ב).
בא"ד א"נ יאמר דהך כר"מ דטעמא משום קיום. או דהך ברייתא דהכא דיתקיים בחותמיו אתי' כר"י וא"צ כלל לשנויא דכשניסת. ותמיה לי דלמה הוצרכו לזה הא גם למסקנא דלקמן דלאידך לישנא פלוגתא דת"ק ור"י ביחזור דבר לקלקולו ג"כ ניחא, די"ל דהך דג' גיטין פסולים אתי' כר"י ואף בלא ניסת כשר או דהברייתא דהכא אתי' כר"י, ומש"ה מהני קיום דל"ח שיחזור דבר לקלקולו, אבל לרבנן אפילו ניסת לא מהני, והש"ס דפריך הכא והאמרת חיישי' שמא יחזור, היינו ע"כ לפי סוגיא דהכא דאתי' בי תרי לא חיישי', וא"כ ע"כ גם לרבה מתני' דרפ"ב בלא אתי' בי תרי. וא"כ גם לר"י גזרי' שמא יחזור דבר לקלקולו. אבל לר"י בלישנא בתרא דלקמן דפליגי ת"ק ור"י ביחזור דבר לקלקולו. ממילא י"ל דהך ברייתא כר"י. עכ"פ אין חילוק בין דאמרי' דרבה ורבא תנאי היא. או דאמרי' כמסקנא דפליגי ביחזור דבר לקלקולו. וצע"ג.
תמוה לי הא גם למסקנא דשם דפליגי ביחזור הדבר לקלקולו ניחא די"ל דר"י לא ס"ל לאוקימתא דכשניסת ומוקי לברייתא דהכא כר"י דלא חייש ליחזור לקלקולו וצע"ג.