אור ברסלב
חברותא על תענית פרק שני - סדר תעניות כיצד

חברותא על תענית· הרב יעקב שולביץ

פרק שני - סדר תעניות כיצד

פרק ראשון - מאימתי

מתניתין:

סדר התעניות - כיצד? כיצד נוהגים בתעניות?

מוציאין את התיבה [הוא הארון שמניחין בו את ספרי התורה] (865) לרחובה של עיר, למקום שהוא גלוי לעין כל, ונותנין [מניחים] אפר מקלה [אפר שנוצר משריפה (866)] על גבי התיבה (867),

ואף בראש הנשיא ובראש אב בית דין (868) נותנין אפר מקלה.

וכל אחד ואחד מהעם נותן בעצמו אפר מקלה בראשו.

הזקן (869) שבהן [שבעם] אומר לפניהן דברי כבושין (870). וכך הוא אומר: (871)

אחינו! לא נאמר באנשי נינוה, כאשר מסופר ששבו בתשובה, ושמו שקים במתניהם: "וירא אלהים את שקם ואת תעניתם" (872) ,

אלא כך נאמר: "וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה" [כפי שמסופר בספר יונה].

והיינו, שהקדוש ברוך הוא קיבל את תשובתם בגלל שראה שאכן שבו מדרכם הרעה, ולא בגלל המעשים החיצוניים, שהתענו והתכסו בשקים.

וכן בקבלה (873) [בספרי הכתובים, בספר יואל] הוא אומר [הנביא מצוה ואומר לישראל]: "וקרעו לבבכם - ואל בגדיכם" (874). והיינו, שאין חפץ לה' במעשים חיצוניים, כגון קריעת בגדים, שסימן הוא לאבל וצער. אלא במעשים פנימיים, שבירת תאווֹת הלב.

לאחר מכן עמדו בתפלה [עומדים להתפלל].

מורידין (875) לפני התיבה (876) שליח ציבור שיש בו את המעלות דלהלן: (877)

א. זקן (878),

ב. ושהוא רגיל [מורגל ומנוסה] בתפילה, כדי שלא יטעה (879),

ג. ויש לו בנים [בגמרא להלן מבואר דהיינו שיש לו בנים ואין לו במה לפרנסם, שליבו נשבר ונדכה],

ד. וביתו ריקם [בגמרא יתבאר שאין הכוונה כפשוטו, שהוא עני, אלא שגופו נקי מעבירות, שלא חטא, ולא יצא עליו שם רע בעבירה] (880), כדי שיהא לבו שלם בתפלה.

ואומר שליח הציבור (881) לפניהן [לפני העם] עשרים וארבע ברכות: (882) שמונה עשרה ברכות שאומרים בכל יום בתפילת שמונה עשרה,

ומוסיף עליהן עוד שש ברכות (883) (884).

ואלו הן אותן שש ברכות נוספות: (885)

א. זכרונות [פסוקי זכרונות שאומרים בראש השנה],

ב. ושופרות [פסוקי שופרות שאומרים בראש השנה] (886),

ג. מזמור "שיר המעלות אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני" שבספר תהלים,

ד. מזמור "שיר המעלות אשא עיני אל ההרים וגו'",

ה. מזמור "שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה '",

ו. מזמור "תפלה לעני כי יעטף" (887).

רבי יהודה אומר: לא היה שליח הציבור צריך לומר לפניהם זכרונות ושופרות (888).

אלא אומר תחתיהן [במקום זכרונות ושופרות] מזמורים אלו:

א. "רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה בארץ וגו'" (889),

ב. "אשר היה דבר ה' אל ירמיהו על דברי הבצרות" (890).

ובסיום כל ברכה - אומר חותמיהן (891). דהיינו, שאומר על כל פרשה [על כל ברכה מהברכות שמוסיפים] חתימה מעין הפרשה.

אחרי זכרונות - אומר חתימת זכרונות. אחרי שופרות - אומר חתימת שופרות. וכן בכולן, כדלהלן:

על הראשונה [בפעם הראשונה שמוסיפים על הברכות הרגילות שבתפילת שמונה עשרה], והיינו בברכת גואל ישראל (892), הוא אומר: "מי שענה את אברהם (893) בהר המוריה הוא יענה אתכם (894) וישמע בקול צעקתכם היום הזה". ומסיים בסיום הרגיל של הברכה: "ברוך אתה ה' גואל ישראל" (895) (896).

אמנם, אין זו ברכה בפני עצמה, אלא רק תוספת על ברכה קיימת.

ומכאן ואילך מתחיל לומר את שש הברכות הנוספות, ומסיים בהן כדלהלן:

על הברכה השניה (897) , אמירת פסוקי הזכרונות, שהיא הברכה הראשונה מששת הברכות הנוספות, הוא אומר: "מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם היום הזה".

ומזכיר בברכה זו, של זכרונות, את יציאת מצרים וקריעת ים סוף, לפי שהיו ישראל נשכחים במצרים כמה שנים, ונתייאשו מן הגאולה, וזכרם הקדוש ברוך הוא - וגאלם. כפי שמצינו, שנאמר לשון זכירה גבי יציאת מצרים: "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי".

ומסיים מעין הברכה, בעניין זכרונות: "ברוך אתה ה' זוכר הנשכחות" (898) (899).

על הברכה השלישית, פסוקי השופרות, הוא אומר: "מי שענה את יהושע בגִלְגָל הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה. ומזכיר את עניינו של יהושע בגלגל, משום שיהושע נענה במלחמת יריחו על ידי שופרות, והיה זה בעוד שהיו ישראל בגלגל.

ומסיים מעין הברכה, בעניין שופרות: "ברוך אתה ה' שומע תרועה".

על הברכה הרביעית, מזמור "אל ה' בצרתה לי קראתי וגו'", הוא אומר: "מי שענה את שמואל במצפה, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה". ומזכיר את עניינו של שמואל במצפה, משום שהוא מעין המזמור, שקרא דוד אל ה' בצרתו.

ומסיים: "ברוך אתה ה' שומע צעקה". ונוקט לשון צעקה, משום שבשמואל נאמר "ויזעק אל ה'".

על הברכה החמישית, מזמור "אשא עיני אל ההרים", הוא אומר: "מי שענה את אליהו בהר הכרמל הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה". ומזכיר עניין זה, שאליהו נענה בהר הכרמל, משום שהוא מעין המזמור "אשא עיני אל ההרים".

ומסיים: "ברוך אתה ה' שומע תפלה". ונוקט לשון תפלה, משום שנאמר באליהו "ענני ה'", והיינו תפלה.

על הברכה הששית, מזמור: "ממעמקים קראתיך ה'", הוא אומר: "מי שענה את יונה ממעי הדגה, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה". ומזכיר עניין זה, שיונה נענה ממעי הדגה, שהוא מקום עומק וקושי, משום שהוא מעין המקרא "ממעמקים קראתיך ה'".

ומסיים: "ברוך אתה ה' העונה בעת צרה". ונוקט לשון זו, משום שנאמר ביונה "קראתי מצרה לי".

על הברכה השביעית, מזמור: "תפילה לעני כי יעטף", שהיא הברכה הששית מששת הברכות הנוספות (900), הוא אומר: "מי שענה את דוד ואת שלמה בנו בירושלים, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה" [היינו, שהיתה צרה בימי דוד, כפי שנאמר: "ויהי רעב בימי דוד שנה אחר שנה", ונענה דוד בתפילתו. ושלמה נענה כאשר הכניס את הארון לבית קדשי הקדשים (901) (902)].

ומסיים: "ברוך אתה ה' המרחם על הארץ", כי דוד ושלמה התפללו על ארץ ישראל. ועוד, שהמזמור "תפלה לעני כי יעטף" נופל על זמן של עצירת גשמים (903), ובימי שלמה נאמר "בהעצר שמים וגו'".

דף טו:

מעשה היה (תחילת העמוד) בימי רבי חלפתא ורבי חנניא בן תרדיון, שעבר אחד לפני התיבה, וגמר את הברכה כולה, והציבור לא ענו אחריו אמן.

והשַמָש אומר לאחר כל ברכה: תקעו הכהנים, תקעו! והכהנים תוקעים.

לאחר מכן אומר החזן, העובר לפני התיבה: "מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה".

והשמש אומר: הריעו בני אהרן, הריעו! (904)

אומר החזן: "מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה".

וכשבא דבר מעשה זה אצל חכמים, אמרו: לא היינו נוהגין כן, שלא לענות אמן אחר ברכתו של העובר לפני התיבה (905), אלא בשער מזרח, ובהר הבית. כלומר, בזמן שבית המקדש קיים, כשהיו מתפללין בהר הבית, היו נכנסים אליו דרך השער שבצד מזרח. ואז אכן לא היו עונין אמן, כי אין עונין אמן במקדש [כפי שמצינו להלן טז ב] (906).

סדר עבודתם של הכהנים בבית המקדש היה כך: שבט הכהנים חלוק היה לעשרים וארבעה חלקים, כל חלק נקרא "משמר".

כל משמר היה עובד בבית המקדש במשך שבוע אחד.

המשמר עצמו, שהיו בו כהנים רבים, חלוק היה לשבעה חלקים, כל חלק נקרא "בית אב".

כל בית אב היה עובד יום אחד באותו שבוע הקבוע לאותו משמר.

אם היתה העבודה מרובה, ולא היו אנשי בית אב מסוגלים לעשותה לבדם, היו שאר בני המשמר של אותו שבוע מסייעים להם (907).

ועתה, על פי הקדמה זו, נבאר את המשך דברי משנתנו.

בשלש תעניות הראשונות, שעדיין אינן חמורות כל כך [כפי שנתבאר לעיל], אנשי המשמר, שעובדים בבית המקדש באותו שבוע שחלה בו התענית, אף שאין הם הכהנים הקבועים לעבוד ביום התענית עצמו, שאינם מ"בית אב" של אותו יום, אמנם מתענין הם עם הציבור, אבל - ולא משלימין את תעניתן, אלא אוכלים עוד לפני הערב.

והטעם, כי אף שאין אלו הימים הקבועים לעבודתם, מכל מקום יש חשש שתִּכבַּד העבודה על אנשי בית אב, שהם העובדים הקבועים לאותו יום, ויצטרכו שאר אנשי המשמר לבוא לסייעם. ואם יתענו וישלימו, לא יהא להם כח לעמוד בעבודה.

ואילו אנשי בית אב, דהיינו, אנשי המשמר שאותם ימי התענית הם זמנם הקבוע לעבודה, לא היו מתענין כלל. כי אם יתענו, לא יהיה בהם כח לעבוד.

שלש תעניות שניות, היות והן חמורות יותר, אנשי משמר מתענין, ואף משלימין תעניתן.

ואילו אנשי בית אב, מתענין, ולא משלימין תעניתן.

אבל בשבע תעניות האחרונות, שהן החמורות שבכולן, אלו ואלו, בין אנשי המשמר ובין אנשי בית אב, מתענין ומשלימין את תעניתן. דברי רבי יהושע.

וחכמים מקילים יותר, ואומרים שכך נוהגין:

בשלש תעניות הראשונות, אלו ואלו, בין אנשי משמר ובין אנשי בית אב, לא היו מתענין כלל.

שלש תעניות שניות, שהן חמורות יותר, אנשי משמר מתענין ולא משלימין, ואנשי בית אב לא היו מתענין כלל.

שבע תעניות אחרונות, אנשי משמר מתענין ומשלימין, ואנשי בית אב מתענין ולא משלימין.

היות והוזכרו כאן אנשי משמר, מביאה המשנה דין נוסף הנוגע להם.

בכל שאר ימי השנה, שאינם ימי תענית, אנשי משמר (908) מותרין לשתות יין בלילות, אבל לא בימים.

והטעם, משום שבימים יש חשש שתכבד העבודה על אנשי בית אב, ויצטרכו אנשי משמר לסייעם. ואם ישתו יין, יהיו אסורים בעבודה משום שכרות (909).

מה שאין כן בלילה, שכבר אין לחוש שתכבד העבודה, שהרי ראו לפנות ערב שפסקו הקרבנות, ולא כבדה העבודה [ובלילה כבר אין מקריבים קרבנות].

ואילו אנשי בית אב אינם מותרין לשתות יין, לא ביום - ולא בלילה. משום שלמרות שאין מקריבים קרבנות חדשים בלילה, מכל מקום מעלים אל המזבח אברים ופדרים שפקעו ונפלו מעליו. וכן מה שלא גמרו להקטיר ביום [מהקרבנות שנשחטו ביום] - גומרים בלילה.

אבל היות ואין זו עבודה כבדה, לעולם אין אנשי בית אב צריכים לסיוע של שאר אנשי המשמר. ולכן אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות.

אנשי משמר, ואף אנשי מעמד (910) ["אנשי מעמד" היינו כפי ששנינו להלן כו א, היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו?! התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות, ועל כל משמר היה מעמד בירושים של כהנים ולויים וישראלים. הגיע זמן משמר לעלות, הכהנים והלויים עולים לירושלים. והישראלים מתכנסין בעריהם, ומתפללין על קרבן אחיהן, אנשי משמר, שיתקבל ברצון], אסורין מלספר ומלכבס כל אותו שבוע של משמרתם [אלא עליהם להסתפר קודם לכן. וטעם איסור זה יתבאר להלן].

וביום חמישי מותרין לספר ולכבס - מפני כבוד השבת (911).

ממשיכה המשנה ומביאה ענין אחר מענייני תענית.

כל יום טוב הכתוב (912) במגלת תענית (913) דלא למספד [שאין להספיד בו], אף ביום שלפניו אסור להספיד ולהתענות, שמא יבוא להספיד ביום טוב עצמו. אבל ביום שלאחריו - מותר. כיון שכבר עבר היום, אין חשש שמא מתוך שיספיד לאחריו - יבוא להספיד אף ביום טוב.

רבי יוסי אומר: בין לפניו ובין לאחריו - אסור.

והיינו דווקא בימים טובים שכתוב עליהם במגילת תענית שלא רק שלא יתענו בהם, אלא אף שלא יספידו בהם. וחמורים הם.

אבל ימים טובים שכתוב עליהם דלא להתענאה [שלא להתענות בהם], אבל להספיד בהם מותר, היות ואינם חמורים כל כך, בין לפניו ובין לאחריו מותר להתענות (914).

רבי יוסי אומר: אף בימים אלו, לפניו אסור להתענות, ורק לאחריו מותר.

אין גוזרין תענית על הצבור (915) בתחילה בחמישי [אין מתחילין את ימי התענית ביום חמישי], כדי שלא להפקיע (916) השערים [שלא לגרום להעלאת מחירים].

כי אם מתחילין להתענות ביום חמישי, הרי לעת ערב יקנו הצבור שתי סעודות. אחת לצורך סיום הצום, ואחת לכבוד שבת. וכשיראו בעלי החנויות כך, לא ידעו שזה מחמת התענית, שהרי לא כולם יודעים שגזרו היום תענית (917). אלא יסברו שבא רעב לעולם, ויש מחסור, ולכן ייקרו את המזון, ויפקיעו השער (918).

אבל אם התחילו את ימי התענית כמה ימים לפני יום חמישי, כבר ידוע לכולם שזמן תעניות הוא, ויבינו בעלי החנויות שמחמת התענית קונים הצבור שתי סעודות.

אלא, כך הוא סדר ימי התעניות:

שלש תעניות הראשונות - בימים שני וחמישי ושני. כפי שנתבאר. כיון שמתחילין את ימי התעניות לפני יום חמישי, אין חשש להפקעת שערים.

ושלש תעניות שניות - בימים חמישי שני וחמישי. שהיות והתחילו שלשת ימי התענית הראשונים ביום שני, שוב אין חשש להפקעת שערים.

רבי יוסי אומר: כשם שאין שלש התעניות הראשונות מתחילות ביום חמישי, כך לא מתחילין את ימי התעניות השניות ביום חמישי, וכמו כן, לא מתחילין את שבע התעניות האחרונות ביום חמישי (919).

אין גוזרין תענית על הצבור בימים אלו:

בראשי חדשים [משום שראש חדש נקרא "מועד"], בחנוכה, ובפורים.

ואם התחילו (920) את ימי התעניות לפני ראש חדש, והגיע אחד מימי התענית לראש חדש - אין מפסיקין את סדר ימי התענית, אלא ממשיכים ומתענין אף בראש חדש (921).

והטעם, כי למרות שאף ראש חדש נקרא "מועד", מכל מקום לא נאמר עליו שהוא יום משתה ושמחה (922). דברי רבן גמליאל.

אמר רבי מאיר: אף על פי שאמר רבן גמליאל שאין מפסיקין את סדר ימי התעניות מחמת ראש חדש, אלא מתענין בו, מודה היה שאין משלימין את התענית עד הערב, אלא אוכלין כבר לפנות ערב (923).

וכן תשעה באב שחל להיות בערב שבת, אין משלימין את התענית, אלא אוכלין לפני כניסת השבת.

גמרא:

שנינו במשנתנו: סדר תעניות כיצד, מוציאין את התיבה כו'.

תמהה הגמרא: וכי אפילו בקמייתא [בתעניות הראשונות] מוציאין את התיבה לרחובה של עיר?

ורמינהו: בשלש תעניות ראשונות ושניות, נכנסים לבית הכנסת, ומתפללין כדרך שמתפללין כל השנה כולה.

ובשבע תעניות אחרונות, מוציאין את התיבה לרחובה של עיר, ונותנין אפר על גבי התיבה, ובראש הנשיא, ובראש אב בית דין, וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו.

רבי נתן אומר: אפר מקלה (924) (925) הן מביאין ונותנין בראשיהן.

הרי לנו שרק בשבע תעניות אחרונות היו מוציאין את התיבה לרחובה של עיר!

אמר רב פפא: כי תנן נמי מתניתין [גם מה ששנינו במשנתנו], שמוציאין את התיבה לרחובה של עיר - אשבע [על שבע] תעניות האחרונות תנן [שנינו].

אבל באמת בתעניות הראשונות והאמצעיות - אין מוציאין את התיבה.

שנינו במשנתנו: ובראש הנשיא ובראש אב בית דין.

והדר תני [ולאחר מכן שנינו במשנתנו]: כל אחד ואחד נותן בראשו.

הרי שקודם נותנין אפר בראש הנשיא וראש אב בית הדין, שהם החשובים, ורק לאחר מכן שאר העם נותנים אפר בראשם.

ותמהה הגמרא: איני? וכי כך היא הדרך?

והתניא: (926) רבי אומר: בדבר של גדוּלה וחשיבות - מתחילין מן האדם הגדול. שהוא מתחיל, ורק לאחריו ממשיכים הקטנים ממנו.

ואילו בדבר של קללה ופחיתות כבוד - מתחילין מן הקטן. שהוא מתחיל, ורק לאחריו ממשיכים בגדולים ממנו.

ומנין לנו דבר זה?

ענין זה שבגדולה מתחילין מן הגדול, למדים מהמקרא. שנאמר: "ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר" (927). הרי לנו שקודם דיבר משה אל אהרן, שהוא הגדול, ורק לאחריו דיבר אל אלעזר ואיתמר.

וענין זה שבקללה מתחילין מן הקטן, למדים מכך שלאחר שחטאו האדם ואשתו בעץ הדעת, בתחלה נתקלל נחש, שהוא הפחות שבכולם, ואחר כך נתקללה חוה, החשובה ממנו, ורק אחר כך, לבסוף, נתקלל אדם, שהוא החשוב שבכולם.

מכל מקום שנינו בברייתא, שבדבר שיש בו קללה ופחיתות כבוד, מתחילין מן הקטן והפשוט תחילה. ואם כן קשה, היאך שנינו במשנה שקודם נותנין אפר מקלה בראש הנשיא ובראש אב בית הדין, ורק לאחר מכן שאר העם נותנים בראשיהם? ומבארת הגמרא: נתינת האפר בראש הנשיא ואב בית הדין אינה פחיתות כבוד, אלא אדרבה, הא חשיבותא לדידהו [חשיבות היא להם]. דאמרי להו [כי בנתינת האפר בראשם, כאילו אומרים להם]: אתון חשיביתו למיבעי עלן רחמי אכולי עלמא [אתם לבדכם חשובים לבקש רחמים על כל העם].

שנינו במשנתנו: כל אחד ואחד נותן בראשו.

אמר רב אדא: לגבי כל העם שנינו "וכל אחד ואחד נותן בראשו". ואילו גבי נשיא ואב בית דין שנינו: "ונותנין אפר על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין". משמע שאחרים נותנין את האפר על ראשם.

ויש לתמוה, נשיא ואב בית דין נמי, נשקלו אינהו ונינחו בראשייהו [שיטלו הם את האפר ויניחו בעצמם בראשם]!

מאי שנא דשקיל איניש אחרינא ומנח להו [מה נשתנה דינם, שאדם אחר נוטל ומניח בראשם]?

אמר רבי אבא דמן קסרי: הסיבה היא, משום שאנו רוצים שעל ידי מעשים אלו, של נתינת אפר בראש התיבה ובראש העם, תהיה עגמת נפש מרובה, כדי שישבר לב העם וישובו בתשובה.

דף טז.

והיות ובאנשים חשובים אינו דומה מתבייש מעצמו [על ידי מעשה שעשה הוא עצמו] - (תחילת העמוד) למתבייש מאחרים [על ידי מעשה שעשו לו אחרים], שבכך הוא מתבייש יותר (928), לכן נותנין אחרים את האפר בראש חשובי העם.

אבל שאר העם, אינם מתביישים בנתינת אחרים יותר מאשר בנתינת עצמם (929), ולכן הם עצמם מניחים אפר בראשם.

והיכא מנח להו [והיכן, באיזה מקום בראש, מניחין את האפר]?

אמר רבי יצחק: במקום שבו מניחין תפילין של ראש [במקום שמוחו של תינוק רופס] (930).

שנאמר בנבואת ישעיה [פרק סא פסוק ג]: "לקרוא שנת רצון לה' וגו' לנחם כל אבלים, לשום לאבלי ציון, לתת להם פאר תחת אפר". והיינו, שהקדוש ברוך הוא ישים לאבלים פאר, במקום האפר שהיה עליהם. הרי שדרך אבלות לשים אפר במקום של הפאר.

ו"פאר" - היינו תפילין, כפי שנאמר בספר יחזקאל [פרק כד פסוק יז], שאמר לו הקדוש ברוך הוא ליחזקאל: "בן אדם, הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה וגו', ולא תספוד ולא תבכה וגו' אֵבֶל לא תעשה, פְּאֵרךָ חֲבוֹש עליך" (931), והגמרא במסכת ברכות [יא א] אומרת ש"פארך" היינו תפילין (932) (933).

הרי לנו שיש להניח את האפר במקום של הנחת התפילין.

[רחוב תיבה ושקים אפר אפר קבורה ומוריה סימן].

ועתה ממשיכה הגמרא לדון ולבאר את דברי המשנה.

שנינו במשנה, שמוציאין את התיבה לרחובה של עיר. ושם, ברחוב, מתפללים וזועקים (934). ויש לנו לבאר, למה יוצאין לרחוב?

רבי חייא בר אבא אמר: כדי לומר ולרמז בכך: בתחילה זעקנו בצנעא, בבית הכנסת, ולא נענינו מן השמים.

נצא להתפלל ברחובה של עיר, ונבזה עצמנו בפרהסיא (935) , אולי כך יענה לנו הקדוש ברוך הוא.

ריש לקיש אמר: היציאה לרחוב הרי היא גלות ממקומנו הרגיל. וכך אנו אומרים: גלינו, גלותינו תהא מכפרת עלינו.

מאי בינייהו [מהי הנפקא מינה בין שני הטעמים]?

איכא בינייהו [ישנו חילוק למעשה בין שני הטעמים], באופן דגלי מבי כנישתא לבי כנישתא [אם יצאו וגלו העם מבית הכנסת שהיו רגילין בו, לבית כנסת אחר (936)].

אם הטעם הוא משום גלות, הרי אף בכך יש גלות.

אבל אם הטעם משום ביזוי בפרהסיא, הרי באופן זה אין ביזוי!

ממשיכה הגמרא ומבארת את דברי המשנה.

ולמה מוציאין את התיבה לרחובה של עיר?

אמר רבי יהושע בן לוי, לומר ולרמז: כלי צנוע היה לנו. שעד עתה היתה התיבה מוצנעת תמיד בבית הכנסת. ועתה - נתבזה בעוונינו. שמחמת עוונותינו - נענשנו בעצירת גשמים, והיה עלינו להוציא את התיבה לרחוב (937).

ולמה מתכסין העם בשקים? (938) אמר רבי חייא בר אבא, לומר ולרמז על ידי לבישת השקים, העשויין מנוצה של עיזים (939), שהרי אנו חשובין [נחשבים] כבהמה.

ולמה נותנין אפר מקלה על גבי תיבה? (940) אמר רבי יהודה בן פזי: כלומר [כאילו אומר הקדוש ברוך הוא]: "עמו אנכי בצרה". וזהו ששמים אפר אף בראש התיבה, שבה מונח ספר התורה, ספרו של הקדוש ברוך הוא.

ריש לקיש אמר, שלמדים דבר זה, שהקדוש ברוך הוא מצטער יחד עם ישראל, ממקרא זה: "בכל צרתם לו צר" (941). והיינו, שבכל צרתם של ישראל, צר אף לקדוש ברוך הוא.

אמר רבי זירא: מריש [מתחילה], כי הוה חזינא להו לרבנן דיהבי אפר מקלה על גבי תיבה [כאשר הייתי רואה שהחכמים נותנין אפר מקלה על גבי התיבה] - מזדעזע לי כוליה גופאי [היה מזדעזע לי כל גופי] (942).

ולמה נותנין אפר בראש כל אחד ואחד מהציבור? (943)

פליגי בה [נחלקו בדבר זה] רבי לוי בר חמא ורבי חנינא.

חד [אחד מהם] אמר, שנותנין את האפר כדי לרמז ולומר לפני הקדוש ברוך הוא: הרי אנו חשובין לפניך כאפר, שאין לו כל ערך. כלומר, אין אנו חשובים כלום.

וחד מהם אמר, שעושים זאת כדי שיזכור לנו הקדוש ברוך הוא את אפרו של יצחק (944) , שמסר נפשו להיות קרבן על גבי המזבח (945).

מאי בינייהו [מה נפקא מינה למעשה בין שני הטעמים]? איכא בינייהו [יש ביניהם] נפקא מינה, האם אפשר לתת עפר מן האדמה סתם, ולא אפר שריפה, בראש כל אדם.

לפי הטעם שמרמזין לפני הקדוש ברוך הוא שהרי אנו חשובין כאפר, אותה רמיזה אפשר לעשות גם בעפר, שאינו נחשב לכלום.

אבל לפי הטעם שעושין זאת כדי להזכיר לפני הקדוש ברוך הוא את עקידת יצחק, צריך לתת דווקא אפר שריפה.

למה יוצאין לבית הקברות? (946)

פליגי בה [נחלקו בטעם הדבר] רבי לוי בר חמא ורבי חנינא.

חד [אחד מהם] אמר, שעושין זאת כדי לרמז ולומר לפני הקדוש ברוך הוא: הרי אנו חשובין לפניך כמתים (947).

וחד אמר, שעושין זאת כדי שיבקשו עלינו המתים רחמים (948).

מאי בינייהו [מהי הנפקא מינה בין הטעמים]?

איכא בינייהו [נפקא מינה] אם אפשר לצאת לקברי נכרים.

תוכן העניינים

חברותא על תענית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה