חברותא על תענית· הרב יעקב שולביץ
פרק ראשון - מאימתי
הקדמה
כתב המאירי: עיקר הכוונה במסכת זו, לבאר ענייני התשובה והתפילה בזמן הצרות, ומה שצריו להתעורר האדם על כו בריבוי תפילות וצעקות ותעניות.
המסכת דנה בעיקר בשלשה ענינים עיקריים:
א. התפילה על הגשמים, מהיום שבו מתחילה "עונת הגשמים", והוא תחילת החורף, עד היום שמגיעים ימי הקיץ, שהם סוף עונת הגשמים, וכן, איך יש לנהוג בזמן עצירת הגשמים.
ב. התפילה על שאר הצרות, על אילו מהן מתענים, והיאך נוהגים באותן תעניות.
ג. הימים אשר מתענים בהם מחמת הצרות הקדומות שאירעו בהם, דהיינו, ארבעת הצומות.
ואגב העניינים הללו, דנה המסכת גם בדברים נוספים, כמו ענייני המשמרות והמעמדות שהיו בבית המקדש.
הפרק הראשון דן בעיקר בשני נושאים הקשורים לירידת הגשמים:
א. הזכרת הגשמים בברכה שניה של שמונה עשרה, באמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם". וכן שאלת הגשמים בברכת השנים, באמירת "ותן טל ומטר לברכה", אימתי מתחילים להזכיר ולשאול, ואימתי מסיימים.
ב. כאשר הגשמים מאחרים מלבוא, מתי מתחילים להתענות עליהם, כמה תעניות גוזרים מחמת כך, כמה זמן ימשיכו להתענות אם לא נענו, ואיך יתנהגו בימים האלו.
דף ב.
מתניתין:
מאימתי (1) מזכירין (2) בתפילה גבורות גשמים? (3) כלומר, מאימתי מתחילים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" (4) בתפילת שמונה עשרה?
רבי אליעזר אומר: מיום טוב הראשון של חג (5) הסוכות.
רבי יהושע אומר: מיום טוב האחרון של החג (6). דהיינו, מיום שמיני עצרת.
אמר לו רבי יהושע לרבי אליעזר: אין זה מסתבר שיתחיל להזכיר את הגשמים בתחילת חג הסוכות.
כי הואיל ואין ירידת הגשמים אלא סימן קללה (7) בחג הסוכות, שהרי מחמת ירידתם נאלץ האדם לצאת מן הסוכה (8), ובודאי שאין האדם רוצה שירדו גשמים בחג, למה הוא מזכיר את עניינם בחג, שעל ידי כך נראה שהוא חפץ בירידתם!? (9)
אמר לו רבי אליעזר: אכן כך. ואף אני לא אמרתי שצריך לשאול [לבקש] את ירידת הגשמים בחג הסוכות על ידי אמירת "ותן טל ומטר לברכה", כי באמת אין זה הזמן הראוי לירידת גשמים, אלא אמרתי שיש להזכיר את גבורתו של הקדוש ברוך הוא, ולומר שהוא משיב הרוח (10) ומוריד הגשם בעונתו, (11) בזמן הראוי לו, לאחר חג הסוכות.
אמר לו רבי יהושע: אם כן, אם רק מזכירים שהקדוש ברוך הוא מוריד את הגשם בזמן הראוי לכך, לעולם, באופן תמידי, יהא האדם מזכיר את ירידת הגשמים, במשך כל השנה כולה, ולמה מפסיקים מלהזכיר את ירידת הגשם בכניסת חג הפסח? (12)
וממשיך התנא לדון בענין הזכרת ירידת הגשמים בתפילה, ואומר:
אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לזמן ירידת הגשמים [ענין זה מתבאר להלן בגמרא] (13) (14).
רבי יהודה אומר, כך יש לנהוג בענין הזכרת הגשמים:
החזן העובר לפני התיבה (15) (16) ביום טוב האחרון של חג הסוכות, שהוא יום שמיני עצרת, ויש שתי תפילות בבוקרו של יום זה, תפילת שחרית ותפילת מוסף -
האחרון, זה שמתפלל תפילת מוסף (17) - מזכיר את הגשמים. ומכאן ואילך ממשיכים להזכירם עד חג הפסח.
אבל החזן הראשון, המתפלל שחרית - אינו מזכיר את הגשמים (18).
ואילו ביום טוב ראשון של פסח, שאף בו ישנן שתי תפילות בבוקר, שחרית ומוסף - נוהגים להיפך:
החזן העובר לפני התיבה ראשון, המתפלל שחרית, מזכיר עדיין את הגשמים (19).
אבל האחרון, זה שמתפלל תפילת מוסף - אינו מזכיר. ושוב אין מזכירין אותם עד חג הסוכות.
גמרא:
משמעות המשנה היא, שאנו כבר יודעים שצריך להזכיר את הגשמים בתפילה, ואין התנא צריך ללמדנו את עצם עניין הזכרת הגשמים. ובא לדון רק מאימתי הוא זמן הזכרתם.
ותמהה הגמרא: תנא, היכא קאי [על מה נסובים ועומדים דבריו של התנא] דקתני [ששנה] "מאימתי"? כלומר, היכן הזכיר התנא את עצם הענין שצריך להזכיר את הגשמים, עד שהתחיל לדון כאן מאימתי הוא זמן הזכרתם? (20)
ומבארת הגמרא: דברי התנא, התם, על דברי המשנה שם, במסכת ברכות, קאי [עומדים ונסובים].
דקתני [ששנינו שם, במסכת ברכות]: מזכירין גבורות גשמים בברכת תחיית המתים, (21) ושואלין [מבקשים] את ירידת הגשמים בברכת השנים [הברכה שמסתיימת ב"מברך השנים"],
ואת ההבדלה ["אתה חוננתנו וכו' ותבדל בין קודש לחול וכו'" בתפילת ערבית של מוצאי שבת] אומרים בתוך ברכת "חונן הדעת". (22)
אם כן, מצינו כבר שמזכירים את הגשמים, אך אין אנו יודעים עדיין מאימתי מתחילים להזכירם.
ובהמשך לדברי התנא שם, קתני [שנינו] במשנתנו: מאימתי מזכירין את אותם גבורות גשמים ששנינו במסכת ברכות שמזכירם בתחית המתים.
ומקשה הגמרא: אם כן, שדברי התנא של משנתנו הם המשך לדברי המשנה במסכת ברכות, ליתני [שישנה התנא] את דברי משנתנו התם [שם], בסדר זרעים (23), שהרי זהו המשך לדברי אותה משנה, שנשנית אף היא בסדר זרעים!
מאי שנא דשבקיה עד הכא [למה הניח התנא את דבריו מלאמרם עד כאן, עד מסכת תענית, שנשנית בסדר מועד]?
והיות ואין דרכו של התנא לשנות דבר מה בסדר אחד, ואת המשך הענין לשנות בסדר אחר, לכן ודאי שאין דברי התנא מוסבים על דברי המשנה במסכת ברכות.
אלא, התנא של משנתנו ממסכת ראש השנה, שהיא בסדר מועד [שהוא אותו סדר של מסכת תענית], סליק [עולה ובא] (24).
דתנן [ששנינו] במסכת ראש השנה: בארבעה פרקים העולם נדון וכו' ובחג נידונין על המים. דהיינו, שבחג הסוכות העולם נידון על המים, (25) כמה גשמים ירדו במשך אותה שנה. (26)
ואיידי דתנא [ואגב ששנה התנא שם] "ובחג נידונין על המים", סבר התנא של משנתנו, שהיות ונידונין על המים, ודאי צריך להזכיר בתפילה את ענין הגשמים, כדי שיבואו לברכה (27).
אם כן, מצינו כבר שצריך להזכיר את הגשמים. אלא שאין אנו יודעים עדיין מאימתי מתחילים להזכירם.
ולכן תנא כאן, כהמשך לדברי המשנה במסכת ראש השנה: מאימתי מזכירין גבורות גשמים (28).
וממשיכה הגמרא ודנה בדברי המשנה.
שואלת הגמרא: למה שנה התנא לשון זו: "מאימתי מזכירין גבורות גשמים"? וליתני [שישנה התנא] בלשון זו: "מאימתי מזכירין על הגשמים"! (29)
מאי "גבורות גשמים" [מה כוונת התנא בכך שנקט לשון "גבורות גשמים"]?
אמר רבי יוחנן: מפני שהגשמים יורדין בגבורה (30).
שנאמר בספר איוב: "עשה גדלות ואין חקר נפלאות עד אין מספר". (31) וכתיב [וכתוב] בפסוק הבא אחרי מקרא זה, "הנתן מטר על פני ארץ ושלח מים על פני חוצות".
תמהה הגמרא: מאי משמע? היאך משמע ממקראות אלו שהגשמים יורדים בגבורה, הרי במקרא זה מוזכר רק לשון "גדולה", ולא "גבורה"?
אמר רבה בר שילא: אתיא [באה ונלמדת דרשה זו] בגזירה שוה (32) "חקר חקר" מברייתו [מבריאתו] של עולם (33).
כתיב הכא, בענין ירידת הגשמים: "עשה גדלות ואין חקר". וכתיב התם [וכתוב שם, בספר ישעיהו], בענין בריאת העולם: "הלוא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו נותן ליעף כח". הרי שנאמר בשני העניינים, בענין ירידת הגשמים ובענין בריאת העולם - לשון "חקר".
וכתיב בספר תהלים, בענין בריאת העולם: "מכין הרים בכחו נאזר בגבורה" (34). הרי שנאמר לשון גבורה גבי בריאת העולם.
והיות וכך, שבשני העניינים נאמר לשון "חקר", ובענין בריאת העולם כתוב לשון גבורה, הרי זה כאילו נכתב לשון גבורה אף גבי גשמים (35).
ממשיכה הגמרא ושואלת: ומנא לן [ומנין לנו] דצריך להזכיר את עניינם של הגשמים דווקא בתפלה? (36)
ומבארת הגמרא: דתניא: כתוב: "לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם".
מהו "ולעבדו בכל לבבכם", איזו היא עבודה שהיא נעשית בלב של האדם? הוי אומר: זו תפלה (37) , שהיא עבודה שבלב. כי אם אדם רק מוציא את מילות התפילה בפיו, ואינו מכוון בליבו, אין זו תפילה.
וכתיב בתריה [וכתוב בהמשך אותו מקרא]: "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש". משמע, שצריך להזכיר את ענין הגשמים בתפילה (38) (39).
ממשיכה הגמרא ומביאה מימרא של רבי יוחנן הנוגעת לענין ירידת גשמים.
אמר רבי יוחנן: שלשה (40) מפתחות (41) יש בידו של הקדוש ברוך הוא (42) , שלא נמסרו מעולם כולם יחד ביד שליח אחד (43).
ואלו הן אותן ג' מפתחות שלא נמסרו ביד שליח:
א. מפתח של גשמים,
ב. מפתח של חיה (44) [יולדת] (45), ג. ומפתח של תחיית המתים (46).
ועתה מבארת הגמרא מנין לנו שמפתחות אלו לא נמסרו ביד שליח.
מפתח של גשמים, מנין לנו שלא נמסר ביד שליח?
דכתיב: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו". משמע שהקדוש ברוך הוא עצמו פותח את אוצר הגשמים, ואינו מוסר את מפתח הגשמים בידי שליח.
מפתח של חיה, מנין שלא נמסר ביד שליח?
דף ב:
דכתיב: "ויזכר אלהים את רחל וישמע (תחילת העמוד) אליה אלהים ויפתח את רחמה" (47). הרי שהקדוש ברוך הוא עצמו פותח.
מפתח של תחיית המתים, מנין שלא נמסר ביד שליח?
דכתיב: "וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם". הרי שהקדוש ברוך הוא עצמו פותח את קברות ישראל, ומחיה אותם (48).
במערבא אמרי [בארץ ישראל (49) , אומרים]: אף מפתח של פרנסה נמצא תמיד בידיו של הקדוש ברוך הוא.
ומהיכן למדו חכמי ארץ ישראל דבר זה?
דכתיב: "פותח את ידך וגו' [ומשביע לכל חי רצון] ". הרי שהקדוש ברוך הוא בעצמו נותן את הפרנסה.
מקשה הגמרא: ורבי יוחנן, שאמר ששלשה מפתחות הם שלא נמסרו ביד שליח, מאי טעמא לא קא חשיב נמי להא [למה לא החשיב בין המפתחות שלא נמסרו ביד שליח גם את מפתח הפרנסה]?
מבארת הגמרא: אמר לך רבי יוחנן: גשמים נמי [גם גשמים] היינו פרנסה (50). שהרי על ידי ירידת הגשמים גדלים התבואות והאילנות, שמביאים פרנסה לבריות.
והיות ורבי יוחנן הזכיר כבר את הגשמים, לא הוצרך להזכיר גם את הפרנסה (51).
שנינו במשנתנו: רבי אליעזר אומר מיום טוב הראשון של חג כו'.
איבעיא להו [נשאלה שאלה ובעיה בבית המדרש]: רבי אליעזר, מהיכא גמיר לה [מהיכן למד רבי אליעזר את דבריו, שמזכירין את הגשמים מיום טוב הראשון של החג]?
האם מלולב גמר לה [למד רבי אליעזר את דבריו], שהרי אגודת הלולב [הלולב ושלשת המינים הבאים עמו: הדס ערבה ואתרוג] נצרכים למים בתהליך גידולם, ובאים לרצות על ירידת הגשמים (52). ולכן מדמה רבי אליעזר את הזכרת הגשמים לנטילת לולב: כשם שלולב ניטל מיום טוב הראשון של חג, כך גם מזכירים את הגשמים מאותו זמן.
זו אפשרות ראשונה, שלמד רבי אליעזר את דבריו מלולב.
אפשרות שניה:
או שמא, מניסוך המים (53) , שהיו מנסכין מים על המזבח בימי חג הסוכות (54), גמר לה [למד רבי אליעזר את דבריו]? שכשם שמתחילים לנסך את המים מתחילת ימי החג, כך מזכירים את הגשמים מתחילת החג.
ועתה מבארת הגמרא, מאי נפקא מינה [לאיזה ענין יש חילוק] אם למדים מלולב או מניסוך המים (55).
אם מלולב גמר לה, אם כן, נוסיף ונדמה את הזכרת הגשמים ללולב, ונאמר: מה לולב מצות נטילתו רק ביום, ולא בלילה (56), אף הזכרה של גשמים תהיה דווקא ביום, ואין מתחילין להזכיר את הגשמים כבר בליל החג.
או דלמא מניסוך המים גמר לה. ואם כן, נלמד כך: מה במצות ניסוך המים ממלאים את הכלי שבו מביאים את המים לנסך על המזבח במים מאורתא [מהערב, מליל יום טוב ראשון] (57), דאמר מר: "ומנחתם ונסכיהם" אפילו בלילה (58) , אף הזכרה של גשמים מתחילין כבר מאורתא [מתפילת הערב]? (59) תא שמע [בוא ושמע] ראיה לענין זה מדברי רבי אבהו. דאמר רבי אבהו: לא למדה רבי אליעזר אלא מלולב (60).
הרי לנו מפורש, שרבי אליעזר למד את דבריו מלולב, ולא מניסוך המים.
אלא שעדיין עלינו לברר מנין ידע רבי אבהו עצמו שרבי אליעזר למד דבר זה מלולב.
הגמרא מביאה בענין זה שתי דעות:
איכא דאמרי [יש שאומרים]: רבי אבהו גמרא גמיר לה [שמע וקיבל את הדבר מרבותיו].
ואיכא דאמרי: מתניתא שמיע ליה [רבי אבהו למד דבר זה מברייתא].
מאי היא? מאיזו ברייתא למד רבי אבהו את דבריו?
דתניא: מאימתי מזכירין על הגשמים?
רבי אליעזר אומר: משעת נטילת לולב [מהזמן שמתחילים ליטול לולב] (61).
רבי יהושע אומר: משעת הנחתו (62) של הלולב. דהיינו, מיום השביעי של החג, שאז מניחים את הלולב, ואין נוטלים אותו עוד (63).
טען ואמר רבי אליעזר: הואיל וארבעת מינין הללו של אגודת הלולב, אינן באין אלא לרצות על המים [שיהיה ריבוי גשמים בחורף] (64). וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר בהם בלא מים, שאינם יכולים לצמוח בלא מים, כך אי אפשר לעולם בלא מים. ולכן, מחמת טעמים אלו, צריך להזכיר את הגשמים כבר מתחילת החג, מהזמן שמתחילים ליטול לולב.
אמר לו רבי יהושע: והלא גשמים בחג - אינו אלא סימן קללה [כפי שנתבאר במשנה (65)]!
אמר לו רבי אליעזר: אף אני לא אמרתי שמתחילין לשאול [לבקש] את הגשמים מתחילת החג, שהרי סימן קללה הן. אלא אמרתי שמתחילין להזכיר אותן מתחילת החג.
וכשם שאת תחיית המתים מזכיר כל השנה כולה בברכת "מחיה המתים", ואף שאינה באה אלא בזמנה,
כך מזכירים גבורות גשמים כל השנה, ואף שאינן באים אלא בזמנן.
לפיכך, היות ואינו שואל את הגשמים, אלא רק מזכירם, אם בא להזכיר [אם רצונו להזכיר] את הגשמים כל השנה כולה, ואף בימות החמה מזכיר.
רבי אומר: אומר אני (66) , שמשעה שמפסיק לשאלה [מהזמן שמפסיק לשאול את הגשמים], דהיינו, מחג הפסח כך מפסיק להזכרה [מאותו זמן מפסיק גם להזכיר] (67).
ואם כן, כשם שאין מזכירין את הגשמים בימות החמה, לפי שאין זה זמנן, כך אין מזכירין אותן בחג, שהרי באותו זמן סימן קללה הן.
הברייתא מביאה דעות נוספות, מאימתי מתחילים להזכיר את הגשמים.
רבי יהודה בן בתירה אומר: בשני בחג, דהיינו, ביום הראשון של חול המועד, שהוא היום השני של החג, הוא מזכיר את הגשמים.
רבי עקיבא אומר: בששי בחג, דהיינו, ביום החמישי של חול המועד, שהוא היום השישי של החג, הוא מזכיר את הגשמים [טעם דעות אלו יתבאר להלן בגמרא].
רבי יהודה משום רבי יהושע אומר: החזן העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג, בשמיני עצרת, האחרון, המתפלל תפילת מוסף, מזכיר את הגשמים.
ואילו הראשון, זה שמתפלל תפילת שחרית, אינו מזכיר את הגשמים (68).
וביום טוב ראשון של פסח להיפך:
החזן הראשון, המתפלל תפילת שחרית מזכיר את הגשמים.
ואילו החזן האחרון, המתפלל תפילת מוסף אינו מזכיר.
ועתה דנה הגמרא בדברי הברייתא.
שואלת הגמרא: שפיר קאמר ליה [טענה טובה ונכוחה טען לו] רבי אליעזר לרבי יהושע! שכשם שמזכירין את תחית המתים כל השנה, אף שעדיין לא הגיע זמנה, כך יכול להזכיר את הגשמים כל השנה אם ירצה, ואף בחג, שאין הן סימן ברכה, יכול להזכירן, הואיל ואינו שואל!
אמר לך רבי יהושע: אין דומה הזכרת תחיית המתים להזכרת גשמים. כי בשלמא תחיית המתים מזכיר כל השנה, משום דכולי יומא זמניה הוא (69). שהרי בכל עת יכולה להתרחש ולבוא תחית המתים.
אלא גשמים, וכי כל אימת דאתיין זמנייהו היא [וכי בכל זמן שהם באים, בין בימות החורף ובין בימות הקיץ זמנם הוא]?
והתנן [והרי שנינו במשנה]: אם יצא [חלף ועבר] חודש ניסן, וירדו אז גשמים סימן קללה הם. שנאמר שאמר שמואל לישראל בגלגל, בעת המלכת המלך שאול: "הלוא קציר חטים היום וגו' [המשך הפסוק: אקרא אל ה' ויתן קלות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה וגו'] ". הרי שירידת גשמים בקיץ סימן רע הוא!
והיות וכך, אין ראוי להזכיר את הגשמים אלא בעת הראויה לירידתן. דהיינו מיום טוב אחרון של חג הסוכות.
ממשיכה הגמרא לדון בדברי הברייתא.
שנינו בברייתא: רבי יהודה בן בתירה אומר: בשני בחג הוא מזכיר.
ועלינו לבאר, מאי טעמא דרבי יהודה בן בתירה, שסובר שמתחילין להזכיר את הגשמים דווקא מהיום השני של החג?
מבארת הגמרא: דתניא, רבי יהודה בן בתירה אומר: נאמר בקרבנות היום השני של חג הסוכות: "ושעיר עזים אחד חטאת מלבד עלת התמיד ומנחתה ונסכיהם",
ונאמר בקרבנות היום הששי: "ושעיר עזים אחד חטאת מלבד עלת התמיד מנחתה ונסכיה",
ונאמר בקרבנות היום השביעי: "ומנחתם ונסכיהם לפרים לאילם ולכבשים כמספרם כמשפטם".
במילה "ונסכיהם" שנאמרה גבי קרבנות היום השני, האות 'מ' יתירה (70). שהרי אפשר היה לכתוב "ומנחתה ונסכיה".
במילה "ונסכיה" שנאמרה גבי קרבנות היום הששי, האות 'י' יתירה. שהרי ראוי היה לכתוב "מנחתה ונסכה".
ובמילה "כמשפטם" שנאמרה גבי קרבנות היום השביעי, האות 'מ' יתירה. שהרי ראוי היה לכתוב "כמספרם כמשפט".
הרי לנו האותיות מ"ם יו"ד מ"ם יתירות, וביחד הרי נוצרת כאן המילה "מים". מכאן רמז (71) לניסוך המים מן התורה.
שואלת הגמרא: אכן אפשר ללמוד מכאן את ניסוך המים בחג. ומניסוך המים למדים שצריך להזכיר את הגשמים. אבל, ומאי שנא בשני דנקט [במה שונה היום השני, שנקט רבי יהודה בן בתירא שמתחילין להזכיר את הגשמים דווקא בו]?
מבארת הגמרא: משום דכי רמיזי להו בקרא [שכאשר מתחיל רמז זה במקרא] ביום השני הוא דרמיזי. שהרי האות הראשונה של המילה 'מים', נרמזת בקרבנות היום הראשון. הלכך בשני מדכרינן [לכן מזכירין את הגשמים ביום השני] (72).
עוד שנינו בברייתא: רבי עקיבא אומר: בששי בחג הוא מזכיר.
מה טעמו של רבי עקיבא? משום שנאמר בקרבנות היום הששי "ונסכיה", לשון רבים. משמע שבשני ניסוכין הכתוב מדבר: (73) והיינו, אחד מהם ניסוך המים הוא, המיוחד לחג הסוכות, ואחד ניסוך היין, שרגילים לנסך תמיד עם הקרבן.
שואלת הגמרא: מנין לנו שמדובר בשני ניסוכים שונים, אחד של מים ואחד של יין? ואימא תרוייהו דחמרא [אולי נאמר ששני הניסוכין של יין הם]!
מבארת הגמרא: רבי עקיבא סבר לה [סובר] כרבי יהודה בן בתירה, דאמר שרמיזי מיא [שנרמז ניסוך המים] בקרבנות החג, כפי שהבאנו לעיל. ואם כן, על כרחך שהניסוך השני המוזכר במקרא של מים הוא.
דף ג.
מקשה הגמרא: אי סבר לה [אם סובר] רבי עקיבא כרבי יהודה בן בתירה, נימא כוותיה [שיאמר כמותו, שמזכירים את הגשמים מהיום השני של החג]! מבארת הגמרא: קסבר [סובר] רבי עקיבא, שהיות וכי כתיב ניסוך יתירא [כאשר כתוב ניסוך יתר ונוסף על הניסוך הרגיל של שאר ימות השנה] בקרבנות היום הששי הוא דכתיב, שהרי ביום הששי נאמרה המילה "ונסכיה", שמשמעותה שני נסכים, לכן מסתבר להתחיל להזכיר את הגשמים מהיום הששי.
ומכל מקום מועיל הייתור של מ"ם יו"ד מ"ם, ללמדנו שאחד משני הניסוכים של מים הוא.
תניא, רבי נתן אומר: כתוב גבי קרבן התמיד: "בקדש הסך נסך שכר לה'". מכפל הלשון
"הסך נסך" למדים, שבשני הניסוכין שמנסכים בחג הסוכות הכתוב מדבר: אחד ניסוך המים, ואחד ניסוך היין (74).
שואלת הגמרא: מנין לו לרבי נתן שמדובר בניסוך מים ויין? אימא [אולי נאמר] שתרוייהו דחמרא [ששניהם של יין]!
מבארת הגמרא: אי אפשר לומר כך. שאם כן, אם מדובר באותו סוג נסך, אלא שמביאים אותו פעמיים, היה צריך הכתוב לכפול את אותה מילה עצמה, ולכתוב קרא [שיכתוב המקרא] או לשון "הסך הסך", או לשון "נסך נסך"!
מאי לשון "הסך נסך" שנקט המקרא?
שמעת מינה [אתה יכול לשמוע וללמוד מכך] ששני ניסוכין שונים הם: חד דמיא [אחד של מים], וחד דחמרא [ואחד של יין].
ושואלת הגמרא: אלא הא דתנן בברייתא: "ניסוך המים כל שבעה" [בכל יום משבעת ימי חג הסוכות מנסכים מים], מני [מיהו התנא הסובר כך]? (75)
אי [אם] רבי יהושע הוא נימא חד יומא [נאמר ונשנה בברייתא שמנסכים רק יום אחד], שהרי הוא סובר שמתחילים להזכיר את הגשמים רק מהיום השביעי של חג הסוכות, שהוא שעת הנחתו של לולב! (76)
אי רבי עקיבא הוא נאמר שמנסכים תרי יומי [שני ימים], שהרי הוא סובר שמזכירין את הגשמים רק מהיום הששי! (77)
אי רבי יהודה בן בתירה הוא - נאמר שמנסכין שיתא יומי [ששה ימים], שהרי הוא סובר שמתחילין להזכיר את הגשמים ביום השני של החג!
אומרת הגמרא: לעולם, באמת, הברייתא - שיטת רבי יהודה בן בתירה היא.
ואל תקשה, אם כן, צריך להיות שניסוך המים יהיה רק ששה ימים!
כי סבירא ליה [סובר הוא] כשיטת רבי יהודה דמתניתין במסכת סוכה.
דתנן [ששנינו במשנה במסכת סוכה]: רבי יהודה אומר: בלוג (78) (79) מים היה מנסך כל שמונה. והיינו, שהיו מנסכים מים על גבי המזבח שמונה ימים.
אמנם שיטת רבי יהודה היא שמנסך שמונה ימים, דהיינו, בשבעת ימי החג, וגם בשמיני עצרת, וזה שלא כאחת מהשיטות שהבאנו עד עתה. אבל על כל פנים עולה מדבריו שמנסכין אף בשמיני עצרת.
ורבי יהודה בן בתירא סובר כשיטה זו באופן חלקי, ומפיק [ומוציא] הוא את היום הראשון, שאין הוא סובר שמנסכין בו, שהרי ניסוך המים נרמז רק ביום השני, ומעייל [ומכניס] את היום השמיני לכלל הימים שמנסכים בהם מים. הרי לנו שבעה ימים שמנסכין בהן, מהיום השני עד היום השמיני.
מקשה הגמרא: ומאי שנא [במה שונה] היום הראשון דלא מנסכים בו, משום דכי רמיזי [שכאשר נרמזים] המים - ביום השני הוא דרמיזי,
אם כן, ביום השמיני נמי [גם כן] נאמר שאין מנסכין בו, שהרי כי רמיזי מים - בשביעי הוא דרמיזי [כפי שהבאנו לעיל, שהאות האחרונה של המילה מים נרמזת במילה "כמשפטם" שנאמרה בקרבנות היום השביעי]!
והיות וכך, אי אפשר לומר שהברייתא כשיטת רבי יהודה בן בתירא, כי ודאי שאין הוא סובר שמנסכים את המים שבעה ימים.
אלא, ברייתא זו כשיטת רבי יהושע היא, שסובר שמזכירין את הגשמים מהיום השביעי, שהוא זמן הנחתו של הלולב.
ומה ששנינו בברייתא שניסוך המים כל שבעה ימים, אין זה משום שזמן הזכרת הגשמים הוא כל שבעה, אלא הלכתא גמירי לה ["הלכה למשה מסיני" היא].
[אבל אי אפשר להעמיד את הברייתא כשיטת רבי יהודה בן בתירא, שהרי הוא סובר שניסוך המים נרמז ביום השני, ואם כן, על כרחך שהיו מנסכין רק מהיום השני. וכן רבי עקיבא, שסובר שניסוך נרמז בקרבנות היום הששי, על כרחך שלשיטתו היו מנסכין רק מהיום הששי].
ומנין לנו שהלכה למשה מסיני היא?