חברותא על תענית· הרב יעקב שולביץ
פרק שלישי - סדר תעניות אלו · דף כג:
יהבו ליה שלמא [נתנו לו החכמים שלום], (תחילת העמוד) ולא אסבר להו אפיה [ולא האיר להם פנים] (1352), אלא המשיך לעסוק במלאכתו.
בפניא [לפנות ערב], כשסיים מלאכתו והלך לביתו, כי הוה מנקט ציבי [כאשר נשא עמו בדרכו הביתה ענפי עצים], דרא ציבי ומרא בחד כתפא [הניח את העצים ואת המעדר שעדר בו על כתף אחת], וגלימא בחד כתפא [ואת בגדו - על הכתף האחרת].
כולה אורחא לא סיים מסאני [לכל אורך הדרך לא נעל מנעלים], אלא הלך יחף (1353). כי מטי למיא - סיים מסאניה [רק כאשר הגיע למקום שצריך לעבור במים - נעל מנעליו].
כי מטא להיזמי והיגי - דלינהו למניה [כאשר הגיע למקום שצריך לעבור בין קוצים, הגביה את בגדיו] כדי שלא יקרעו.
כי מטא למתא [כאשר הגיע אבא חלקיה לפאתי העיר], נפקה דביתהו לאפיה כי מיקשטא [יצאה אשתו לקראתו כשהיא מקושטת בתכשיטים].
כי מטא לביתיה [כאשר הגיע לביתו], עלת דביתהו ברישא, והדר עייל איהו, והדר עיילי רבנן [נכנסה קודם אשתו אל הבית, ואחריה נכנס הוא (1354), ורק לבסוף הכניס את החכמים].
יתיב וכריך ריפתא [ישב אבא חלקיה ואכל פת], ולא אמר להו לרבנן איתו כרוכו [ולא אמר לחכמים שיבואו אף הם לאכול].
פלג ריפתא לינוקי [חילק אבא חלקיה פת לילדיו]. לקשישא חדא [לילד הגדול יותר נתן פת אחת], ולזוטרא תרי [ולקטן - נתן שתים].
אמר לה לדביתהו [אמר אבא חלקיה לאשתו]: ידענא דרבנן משום מיטרא קא אתו [יודע אני שהחכמים באו בגלל המטר, לבקש שאתפלל עליו].
ניסק לאיגרא וניבעי רחמי [הבה נעלה לעליית הגג ונבקש רחמים על כך] לפני שהחכמים יאמרו לשם מה באו, אפשר דמרצי הקדוש ברוך הוא וייתי מיטרא [אולי יתרצה הקדוש ברוך הוא לתפילתנו ויביא מטר].
ולא נחזיק טיבותא לנפשין [ולא נחזיק טובה לעצמנו בפרהסיא, שיאמרו כולם שמחמת תפילתנו ירד המטר], אלא רק אנחנו נדע את הדבר.
סקו לאיגרא [עלו הוא ואשתו לעליית הגג]. קם איהו בחדא זויתא, ואיהי בחדא זויתא [עמד הוא, אבא חלקיה, בזוית אחת של החדר. ואשתו עמדה בזוית אחרת (1355)], והתפללו.
נענה הקדוש ברוך הוא לתפילתם של אבא חלקיה ואשתו, ומיד התחילו להופיע ענני גשם.
קדים סלוק ענני מהך זויתא דדביתהו [הקדימו ועלו ענני הגשם מאותה זוית שעמדה בה אשתו של אבא חלקיה]. שהיא נענתה תחילה.
כי נחית [כאשר ירד אבא חלקיה מעליית הגג], הִתַּמֵם ואמר להו לחכמים: אמאי אתו רבנן [לשם מה באו החכמים אלי]? אמרו ליה: שדרי לן רבנן לגבי דמר, למיבעי רחמי אמיטרא [שלחו אותנו החכמים אל כבודו, כדי שיבקש רחמים על המטר].
אמר להו: ברוך המקום, שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה, אלא הוריד את המטר בלי תפילתי. וכפי שהבאנו לעיל, שרצה אבא חלקיה להסתיר מהם את הדבר, שירד הגשם על ידי תפילתו.
אמרו ליה: ידעינן דמיטרא מחמת מר הוא דאתא [יודעים אנו, שהמטר ירד מחמת תפילתו של כבודו], ואין טעם לנסות להסתיר את הדבר.
אלא, למרות שמטרתנו כבר הושגה, מכל מקום לימא לן מר הני מילי דתמיה לן [יאמר ויבאר לנו כבודו דברים אלו, שאנו תמהים עליהם]:
מאי טעמא כי יהבינא למר שלמא, לא אסבר לן מר אפיה [למה כאשר באנו לשדה ונתננו לך שלום, לא הסברת לנו פניך]?
אמר להו: שכיר יום הואי, ואמינא לא איפגר [שכיר יום הייתי. שבעל השדה שכר אותי לעשות מלאכתו כל היום. ואמרתי בלבי, שלא אתבטל ממלאכתי אפילו זמן מועט זה, של הסברת פנים] (1356).
עוד שאלוהו: ומאי טעמא דרא מר ציבי אחד כתפיה, וגלימא אחד כתפיה [ולמה נשאת את העצים על כתף אחת, ואת הבגד על הכתף השניה]? הרי יכול היית לשים את העצים על הבגד, כדי שלא יכאיבו לך חודי העצים!
אמר להו: אותו בגד לא שלי היה, אלא - טלית שאולה היתה. שאלתי אותה מאדם אחר, כדי ללבשה.
להכי, לדבר זה, ללבישה, שאלי. היה הבגד שאול לי. ואילו להכי, לצורך אחר, לשאת על הבגד עצים - לא שאלי [לא היה הבגד שאול לי].
ולכן היה אסור לי לשאת את העצים על הבגד, כי הבגד עלול היה להתבלות ולהקרע על ידי העצים (1357).
עוד שאלוהו: מאי טעמא כולה אורחא לא סיים מר מסאניה, וכי מטי למיא סיים מסאניה [למה כל הדרך לא נעלת נעליים, ורק כשהגעת למים נעלת מנעליך]? אמר להו: כולה אורחא - חזינא [כל הדרך, ראיתי את אשר לפני, ויכולתי להזהר שלא לדרוך על דברים חדים ומכאיבים]. אבל במיא - לא קא חזינא [כאשר עברתי במים, לא יכולתי לראות. ושמא ישכני דג או נחש], לכן נעלתי מנעלים.
עוד שאלוהו: מאי טעמא כי מטא מר להיזמי והיגי, דלינהו למניה [למה כאשר הגעת למקום קוצים, הגבהת את בגדיך] כדי שלא יקרעו? מה הועלת בכך, הרי במקום שיקרעו הבגדים - נשרט גופך!
אמר להו: זה, הגוף, אף אם הוא נשרט ונפצע, לבסוף הרי הוא מעלה ארוכה ומתרפא.
ואילו זה, הבגד שנקרע, אינה מעלה ארוכה (1358).
ולכן עדיף לי שישרט ויפצע גופי, ולא שיקרע הבגד (1359).
עוד שאלוהו: מאי טעמא כי מטא מר למתא, נפקא דביתהו דמר כי מיקשטא [למה כשהגעת לעיר, יצאה אשתך לקראתך כשהיא מקושטת]?
אמר להו: כדי שהיא תמצא חן בעיני, ולא אתן עיני באשה אחרת.
עוד שאלוהו: מאי טעמא עיילא היא ברישא, והדר עייל מר אבתרה, והדר עיילינן אנן [למה נכנסה קודם האשה, ואחר כך אתה (1360), ורק אחר כך אנחנו], וכי כך היא דרך ארץ, שהאורחים נכנסים אחרונים?
אמר להו: משום דלא בדקיתו לי [משום שאינכם בדוקים לי]. שאיני יודע אם כשרים אתם או פרוצים בעריות (1361). והיות וכך, לא רציתי שתכנסו אתם אחרי אשתי, וגם לא רציתי שתשארו אתם עם אשתי בחוץ. לכן נכנסנו בסדר הזה: קודם אשתי, אחר כך אני, ואחר כך אתם. שבאופן הזה לא היה כל חשש פריצות (1362).
עוד שאלוהו: מאי טעמא כי כריך מר ריפתא, לא אמר לן איתו כרוכו [למה כאשר אכלת פת, לא הזמנת אותנו לאכול איתך]?
אמר להם: משום דלא נפישא ריפתא [משום שלא היתה הפת מרובה כדי שתספיק אף לכם], ואמינא [ואמרתי בלבי], הרי ודאי שלא יצטרפו החכמים לסעודה, כי יראו שאינה מספקת לכולם. לכן לא אזמינם לסעודה, כדי שלא אחזיק בהו ברבנן טיבותא בחנם [שלא יכירו לי טובה בחנם, על דבר שלא התכוונתי באמת לעשות עבורם].
עוד שאלוהו: מאי טעמא יהיב מר לינוקא קשישא חדא ריפתא, ולזוטרא תרי [למה נתת לילד הגדול פת אחת, ולקטן שתים]? והרי הסברא נותנת שהגדול צריך יותר מזון!
אמר להו: האי, זה, הגדול, קאי בביתא [נמצא בבית], ויכול הוא לאכול עוד אחרי הסעודה, מתי שירצה. ואילו האי, הקטן, יתיב בבי כנישתא [יושב בבית המדרש לפני רבו], ואינו חוזר כל היום לביתו.
עוד שאלוהו: ומאי טעמא קדים סלוק ענני מהך זויתא דהוות קיימא דביתהו דמר, לעננא דידיה [מה הטעם שהקדימו העננים לעלות מאותה זוית שבה עמדה אשתך, ורק אחר כך עלו מהזוית שבה אתה עמדת]?
אמר להם: כי זכויותיה של אשתי מרובים מזכויותי. משום דאיתתא שכיחא בביתא, ויהבא ריפתא לעניי, ומקרבא הנייתה [כי האשה נמצאת בבית. וכאשר בא עני רעב, נותנת היא לו פת, ויכול הוא לאכול מיד ולשבוע].
ואילו אנא [אני], איני נמצא בבית, ואיני יכול לתת פת מוכנה לאכילה, אלא יהיבנא זוזא [אני נותן לעני מעות שיקנה בהן פת], ולא מקרבא הנייתיה [ואין הנאתו קרובה ומזומנת מיד], כי צריך הוא להתעכב בקניית הפת.
אי נמי [ועוד סיבה יש שזכויותיה מרובין מזכויותי], משום הנהו ביריוני דהוו בשיבבותן [אותם בורים ועמי הארץ שדרו בשכנותנו], והיו מצערים אותנו (1363).
אנא בעי רחמי (1364) דלימותו [אני ביקשתי רחמים שימותו ולא יצערונו יותר] (1365),
והיא, אשתי, בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא [והיא בקשה רחמים שיחזרו אותם בריונים בתשובה (1366)].
ואהדרו [ובאמת לבסוף חזרו בתשובה].
חנן הנחבא [להלן מבארת הגמרא למה כינוהו בכינוי זה: "הנחבא"] בר ברתיה דחוני המעגל הוה [בן בתו של חוני המעגל היה].
כי הוה מצטריך עלמא למיטרא [כאשר נצרך העולם למטר], הוו משדרי רבנן ינוקי דבי רב לגביה [היו החכמים שולחים תינוקות של בית רבן (1367) אליו, אל חנן הנחבא], כדי לרכך את ליבו, שיתכוין יותר בתפילתו.
ונקטי ליה בשיפולי גלימיה [והיו התינוקות אוחזין בשולי בגדו], ואמרו ליה: אבא, אבא [כך היו רגילים לקרותו], הב לן מיטרא [תן לנו מטר]!
אמר חנן לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! עשה בשביל תינוקות אלו, שמבקשים ממני מטר, ואין מכירין בין אבא דיהיב מיטרא [שיכול לתת מטר], הקדוש ברוך הוא (1368), לאבא דלא יהיב מיטרא [שאין בידו לתת מטר. ועל עצמו אמר כך].
ואמאי קרי ליה [ולמה קראו לו בכינוי זה]: "חנן הנחבא"?
מפני שהיה מחביא עצמו בבית הכסא (1369). שכאשר נכנס לעשות צרכיו, היה מתחבא בבגדיו מרוב צניעות שהיתה בו.
אמר ליה רבי זריקא לרב ספרא: תא חזי [בוא וראה] מה ההבדל והחילוק בין אלו שנחשבים לתקיפי דארעא דישראל [בני ארץ ישראל, שנחשבים שם כתקיפים, המתנהגים בתקיפות ובעוז] - לאלו שנחשבים לחסידי דבבל [בני בבל, שנחשבים שם כמתנהגים בענוה].
כלומר, שאותם הנחשבים בארץ ישראל כתקיפים, הרי הם ענוים יותר מאותם הנחשבים ענוים בבבל.
מי הם הנחשבים כחסידי דבבל - רב הונא ורב חסדא.
וכך היה מנהגם: כי הוה מצטריך עלמא למיטרא [כאשר הוצרך העולם למטר], אמרי [אמרו]: ניכניף לגבי הדדי וניבעי רחמי [נתכנס יחד ונבקש רחמים], אפשר דמירצי הקדוש ברוך הוא דייתי מיטרא [שמא יתרצה הקדוש ברוך הוא, ויביא לנו מטר].
הרי לנו, שאף שלא היה כחם רב כל כך, שהרי לא בא המטר בשביל אחד מהם, אלא רק כאשר נתכנסו יחד, בכל זאת היו מפרסמים את הדבר (1370), שבא הגשם מחמת תפילתם.
לעומת זאת, בוא וראה את ענוותנותם של אלו שנחשבים כתקיפי דארעא דישראל, כגון רבי יונה אבוה דרבי מני.
שכך היה מנהגם: כי הוה מצטריך עלמא למיטרא [כאשר הוצרך העולם למטר], הוה עייל לביתיה [היה נכנס רבי יונה לביתו], ואמר להו: הבו לי גואלקי, ואיזיל ואייתי לי בזוזא עיבורא [ואמר לבני הבית: תנו לי שק, ואלך ואביא דגן בשווי זוז].
כך אמר לבני ביתו. כי רצה להסתיר אפילו מהם שהגשם בא על ידי תפילתו.
כי הוה נפיק לברא [לאחר שיצא מחוץ לביתו], לא היה הולך לשוק כפי שאמר לבני הבית, אלא אזיל וקאי בדוכתא עמיקתא [הלך ועמד במקום נמוך ועמוק], שהוא מקום ראוי יותר לתפילה, דכתיב: "ממעמקים קראתיך ה'" (1371).
וקאי בדוכתא צניעא, והוי מכסי בשקא, ובעי רחמי, ואתי מיטרא [והיה עומד במקום צנוע, כדי שלא יראוהו, ומתכסה באותו שק שנטל עמו (1372), ומבקש רחמים, והיה יורד מטר].
כי הוה אתי לביתיה [כאשר היה חוזר לביתו], אמרי ליה [שאלוהו בני הבית]: אייתי לן מר עיבורא [האם הבאת לנו את הדגן שהלכת לקנות]?
ושוב לא גילה להם רבי יונה שבא הגשם מחמת תפילתו, אלא רק אמר להו: אמינא [אמרתי בליבי], הואיל ואתא מיטרא, השתא רווח עלמא [הואיל ובא גשם, יהיה עתה שפע בעולם], ויוזלו הפירות. ולכן לא כדאי לקנות עתה תבואה.
ותו [ועוד] מעשה שמוכיח את חסידותו של רבי יונה:
רבי מני בריה [בנו של רבי יונה], הוו קא מצערי ליה דבי נשיאה [היו מצערין אותו אנשי בית הנשיא].
הלך רבי מני, ואישתטח על קברא דאבוה [השתטח על קבר אביו, רבי יונה]. אמר ליה: אבא אבא! הני [אלו], אנשי בית הנשיא, מצערו לי [מצערים אותי]!
יומא חד הוו קא חלפי התם [יום אחד עברו אנשי בית הנשיא שם, ליד מערת קבורתו של רבי יונה].
אינקוט כרעא דסוסוותייהו [נדבקו רגלי סוסיהם בקרקע המערה], ולא היו יכולים לזוז משם, עד דקבילו עלייהו דלא קא מצערו ליה [עד שקבלו על עצמם שלא לצער את רבי מני].
ותו [ועוד מעשה מרבי מני בנו של רבי יונה].
רבי מני הוה שכיח קמיה דרבי יצחק בן אלישיב [היה שכיח ומצוי לפני רבי יצחק בן אלישיב. שהיה לומד תורה ממנו].
אמר ליה רבי מני לרבי יצחק: עתירי דבי חמי קא מצערו לי [העשירים של בית חמי מצערים אותי]. שמחמת עשירותם - מתגאים הם עלי.
אמר רבי יצחק: אם כן - ליענו [ייעשו אותם עשירים - עניים]!
ואיענו [ואכן כך היה, שנעשו עניים].
לאחר שנעשו עשירי בית חמיו של רבי מני עניים, באו אליו, ודחקו בו לפרנסם.
חזר רבי מני ואמר לרבי יצחק בן אלישיב: קא דחקו לי [עתה הם דוחקין בי לפרנסם]!
אמר רבי יצחק: אם כן, ליעתרו [שיחזרו וייעשו עשירים]!
ואיעתרו [ואכן חזרו לעשירותם].
עוד אמר רבי מני לרבי יצחק: לא מיקבלי עלי אינשי ביתי [אין אשתי מקובלת עלי, לפי שאינה יפה].
אמר ליה רבי יצחק: מה שמה של אשתך? (1373)
אמר לו רבי מני: שמה חנה.
אמר רבי יצחק: תתייפי חנה [תיעשה חנה יפה]! (1374)
ונתייפת [ואכן נעשתה יפה].
אבל, מאחר שנעשית אשתו יפה, התחילה להתגאות עליו.
חזר ואמר ליה רבי מני לרבי יצחק: עתה, שהיא יפה, קא מגנדרא עלי [היא מתגדלת ומתגאה עלי]!
אמר ליה רבי יצחק: אי הכי [אם כך] - תחזור חנה לשחרוריתה [לכיעורה] (1375).
ואכן כך היה, שחזרה חנה לשחרוריתה (1376).
הנהו תרי תלמידי דהוו קמיה דרבי יצחק בן אלישיב [אותם שני תלמידים שהיו למדים לפני רבי יצחק בן אלישיב] , אמרו ליה: ניבעי מר רחמי עלן דניחכים טובא [יבקש הרב עלינו שנחכים הרבה]!
אמר להו: עמי היתה [דבר זה היה בידי, שכל מה שאני מבקש, נותנין לי מן השמים] - ושלחתיה [ושילחתיו מעמי, ועתה אין תפילתי מקובלת כל כך] (1377).
רבי יוסי בר אבין הוה שכיח קמיה דרבי יוסי דמן יוקרת [היה שכיח ומצוי לפני רבי יוסי מהמקום שנקרא "יוקרת"]. שישב לפניו ללמוד תורה.
שבקיה [הניחו] - רבי יוסי בר אבין, דהיינו, הפסיק ללמוד אצל רבי יוסי דמן יוקרת והלך לו, ואתא לקמיה דרב אשי [ובא ללמוד לפני רב אשי].