חברותא על תענית· הרב יעקב שולביץ
פרק שלישי - סדר תעניות אלו
מתניתין:
סדר תעניות אלו האמור בפרק הקודם, שבתחילה מתענין יחידין, ואחר כך מתענין הציבור, ואחר כך מחמירין את תעניתן, וכל הסדר האמור שם, מדובר באופן שהגיע זמן רביעה ראשונה (1057) של גשם - ולא ירדו גשמים.
אבל צמחים ששנו ממנהגן, דהיינו, שתחת חטה יצא חוח [מין קוץ], או שתחת שעורה עלתה באשה (1058) - מתריעין (1059) עליהן מיד. שכבר בתעניות הראשונות, נוהגת חומרת התעניות האחרונות המוזכרות במשנה לעיל (1060).
וכן באופן שפסקו גשמים בין גשם לגשם [שהיתה הפסקה בירידת הגשמים בין רביעה ראשונה לשניה] למשך ארבעים יום, מתריעין עליהן, מפני שהיא מכת בצורת [שזהו סימן למכת בצורת (1061)].
וכן באופן שירדו גשמים לצמחין, אבל לא ירדו לאילן (1062) [כלומר, שירדו באופן שהם מועילים רק לצמחים, ואינם מועילים לאילן. ובגמרא יתבאר באיזה אופן מדובר], או שאירע להיפך, שירדו גשמים לאילן, ולא ירדו לצמחין,
או שירדו גשמים לזה ולזה, לצמחין ולאילן, אבל לא ירדו לבורות לשיחין ולמערות [בור - חפירה עגולה היא. שיח - ארוך וצר. מערה - חפירה מקורה], שהם מקומות לכינוס מים לשתיה ולכיבוס בגדים -
בכל המקרים הללו, מתריעין עליהן מיד.
וכן באופן שירדו גשמים במדינה, אבל יש עיר אחת שלא ירדו עליה גשמים, כפי שמצינו דכתיב בספר עמוס: "נשבע ה' וגו' והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, חלקה אחת תמטר וגו'" (1063) , שסימן קללה הוא (1064),
דף יט.
אותה העיר, שלא ירדו בה גשמים, מתענה, וגם מתרעת.
וכל הערים שסביבותיה [הסמוכות לאותה העיר] (1065), אף שירדו בהם גשמים, מכל מקום הן מתענות, משום שבני אותה העיר שלא ירדו בה גשמים ילכו לקנות בערים שסביבן תבואה, ועל ידי כך יהיה בהן רעב (1066).
ומכל מקום, אותן ערים לא מתריעות, משום שסוף סוף ירדו בהן גשמים.
רבי עקיבא אומר להיפך: אותן הערים מתריעות (1067) - ולא מתענות (1068).
וכן עיר שיש בה מכת דבר [מגיפה שמתים בה], או שיש בה מפולת [שחומותיה והבתים שבה נופלין ברוח] (1069), אותה העיר - מתענה ומתרעת. וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות.
רבי עקיבא אומר: הערים שסביבה מתריעות - ולא מתענות.
איזהו דבר? איזו מגיפה נחשבת למכת דבר, שמחמתה מתענין ומתריעין? עיר המוציאה חמש מאות רגלי [דהיינו, שיוצאים בה כל יום חמש מאות בני אדם לעיסוקיהם] (1070), ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים, זה אחר זה - הרי זה נחשב למכת דבר.
אבל אם מתו פחות מכאן - אין זה נחשב למכת דבר.
על דברים אלו, המוזכרים להלן, אף אם אירעו במקום מסויים, מתריעין (1071) עליהן בכל מקום (1072) , אף במקומות מרוחקים יותר, ולא רק בסביבות אותו מקום שאירעו בהן:
על השדפון שנפל בתבואה (1073), ועל הירקון [הוא מין חולי] (1074),
ועל הארבה,
ועל החסיל [הוא מין של ארבה] (1075), ועל החיה רעה ההורגת בני אדם,
ועל החרב [חיילות ההולכין להרוג ולהשחית בכל מקום],
על כל המאורעות הללו, מתריעין עליה בכל מקום, מפני שהיא מכה שמהלכת ממקום למקום. ולכן בכל מקום צריכין להתריע, כדי שלא תגיע אליהם המכה.
כפי שמצינו, שכך היה מעשה, שירדו זקנים מירושלים (1076) לעריהם שבארץ ישראל, וגזרו על אנשי מקומם תענית (1077) , על שנראה בגודל כִּמלא פי תנור (1078) שדפון [כלומר, שנשדפה תבואה בשיעור שאפשר לעשות ממנה פת כמלא פי תנור. ולהלן יתבאר מהו "כמלא פי תנור"] בעיר אשקלון, אף שהיא אינה בארץ ישראל, אלא בארץ פלשתים.
ועוד גזרו תענית בעריהם על שאכלו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן, שזהו בכלל חיה רעה שהוזכרה לעיל, שהיא מכה מהלכת.
רבי יוסי אומר: לא גזרו תענית על שאכלו זאבים תינוקות, כי באמת לא כך היה המעשה. אלא גזרו על שנראו (1079) שם, בעבר הירדן, זאבים, אף שלא הזיקו עדיין (1080).
על מאורעות אלו דלהלן מתריעין בשבת (1081) (1082) באמירת עננו: (1083)
על עיר שהקיפוה נכרים לכבשה,
או שהנהר המקיף את העיר עומד לעלות על גדותיו,
ועל הספינה המיטרפת בים, ועומדת לטבוע (1084).
רבי יוסי אומר: לצורך עזרה, כדי שיבואו ממקומות רחוקים לעזור - מתריעין (1085). אבל - ולא לצעקה. אין מתריעין וצועקים בבקשת רחמים מן השמים בשבת, משום שאין אנו בטוחין שתועיל תפילתנו - כדי שנצעק על כך בשבת (1086).
שמעון התימני (1087) אומר: אף על הדבר מתריעין בשבת.
ולא הודו לו חכמים לשמעון התימני בדבר זה.
על כל צרה (1088) שלא תבוא (1089) על הצבור - מתריעין עליהן (1090) , חוץ מרוב [מריבוי] גשמים. כלומר, אין מתריעין על כך שיורדים יותר מדי גשמים (1091).
והמשנה מביאה מעשה בענין זה.
מעשה היה בארץ ישראל, שהיתה בצורת.
באו ואמרו לו לחוני המעגל (1092): התפלל שירדו גשמים!
אמר להם חוני: צאו והכניסו את תנורי הפסחים (1093) העשויים מחרס, המוצבים בחצירות, אל הבתים, בשביל שלא ימוקו [ימסו ויתפרקו] על ידי מי הגשמים (1094).
התפלל חוני - ועדיין לא ירדו גשמים (1095).
מה עשה?
עג עוגה [עשה צורת עיגול בקרקע] (1096) - ועמד בתוכה.
ואמר לפניו [לפני הקדוש ברוך הוא]: רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי [כלומר, בטחו בי שתפילתי תועיל], משום שאני כבן בית לפניך.
נשבע אני בשמך הגדול, שאיני זז מכאן, מתוך עיגול זה עד שתרחם על בניך.
התחילו גשמים מנטפין, שירדו מעט גשמים.
אמר חוני לפני הקדוש ברוך הוא: לא כך שאלתי, לא גשמים כאלה ביקשתי. אלא גשמי בורות שיחין ומערות, שימלאו את מאגרי המים.
התחילו הגשמים לירד בזעף ובכוח. ואף גשמים כאלו אינם רצויים, כי הם יכולים להזיק לצמחים.
אמר חוני לפני הקדוש ברוך הוא: לא כך שאלתי. אלא גשמי רצון ברכה ונדבה, היורדים בנחת ובעין יפה.
ירדו גשמים כתקנן וכרגילותם. אבל היו מרובים כל כך, והציפו את רחובות ירושלים, עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית, שהוא המקום הגבוה ביותר בעיר (1097), מפני ריבוי הגשמים (1098).
באו ישראל ואמרו לו לחוני: כשם שהתפללת עליהם, על הגשמים, שירדו, כך התפלל עליהם עתה שילכו להן! (1099)
אמר להם חוני: צאו וראו אם נמחית אבן הטועין (1100) (1101) [מקום גבוה הוא שהיה בירושלים, וכל מי שאבדה לו אבידה, או שמצא מציאה, נפנה לשם, כי שם היו מכריזים על האבידות והמציאות].
כלומר, ראו אם כיסו מי הגשמים את אותה האבן, שהיתה במקום גבוה בירושלים. שאם כן, אכן יש גשמים יותר מדי, ואתפלל עליהם שילכו (1102).
אמנם, לבסוף הביא חוני פר תודה והתפלל, ונסתלק המטר [כפי שמסופר בברייתא המובאת בגמרא להלן].
שלח לו שמעון בן שטח לחוני: אלמלא [אילו לא] שחוני אתה (1103) - גוזרני [הייתי גוזר] עליך נידוי. לפי שאין זה נאה לדבר כך לפני הקדוש ברוך הוא. שאתה מטיח דברים כלפי הקדוש ברוך הוא, ואומר: לא כך שאלתי! (1104) אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא (1105) לפני המקום - והוא עושה לך רצונך, כמו בן, שהוא מתחטא על אביו - ועושה לו רצונו.
ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך" (1106).
ממשיכה המשנה ודנה בענין תענית הגשמים.
היו מתענין על עצירת גשמים, וירדו להם גשמים.
אם ירדו הגשמים קודם הנץ החמה - לא ישלימו (1107) את תעניתן להתענות עד הערב. שהרי קודם שהתחיל זמן התענית, בהנץ החמה, כבר ירדו גשמים.
אבל אם ירדו הגשמים לאחר הנץ החמה, שכבר חלה עליהם התענית - ישלימו תעניתן, למרות שנענו כבר מן השמים (1108).
רבי אליעזר אומר: אם ירדו הגשמים קודם חצות היום, שהוא זמן אכילה, הרי זה נחשב כאילו לא התחילו להתענות, שהרי התענית ניכרת בכך שלא אוכלים את הסעודה בזמנה, בחצות היום. ולכן לא ישלימו תעניתן (1109).
אבל אם ירדו הגשמים לאחר חצות, שכבר התחילו תעניתן - ישלימו את התענית (1110).
מעשה היה, שגזרו תענית בעיר לוד על עצירת גשמים, וירדו להם גשמים קודם חצות היום.
אמר להם רבי טרפון: היות וירדו גשמים קודם חצות, לא חלה התענית. ולכן צאו ואכלו ושתו, ועשו יום טוב מתוך שמחה.
ויצאו העם, ואכלו ושתו, ועשו יום טוב. ובאו בין הערבים (1111) לבית הכנסת, וקראו הלל הגדול (1112). דהיינו, מזמור "הודו לאלקי האלקים כי לעולם חסדו".
והטעם שאמרו מזמור זה, משום שנאמר בו: "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו".
גמרא:
שנינו במשנתנו: סדר תעניות האלו האמור ברביעה ראשונה.
הרי לנו, שכבר בזמן רביעה ראשונה, אם לא ירדו גשמים - מתענין.
ורמינהי: אם עבר זמן רביעה ראשונה ושניה ולא ירדו גשמים, אזי יש לשאול [לבקש] על הגשמים.
אבל אם עבר כבר זמן רביעה שלישית, ועדיין לא ירדו גשמים, אזי יש להתענות (1113).
מוכח, שרק ברביעה שלישית מתענין, ואילו בראשונה ובשניה - רק שואלים את הגשמים!
אמר רב יהודה: הכי קאמר [כך אמר, לכך נתכוין] התנא של משנתנו:
סדר תעניות האמור לעיל, אימתי הוא נוהג - כשעברה רביעה ראשונה. דהיינו, בזמן שיצאה רביעה ראשונה ושניה ושלישית - ולא ירדו גשמים. כי כל גשמי היורה, דהיינו שלש הרביעות, נקראים רביעה ראשונה (1114).
אבל אם ירדו גשמים ברביעה ראשונה, וזרעו את האדמה, ולא צמחו הצמחים. אי נמי [או] שאכן צמחו צמחים, ולאחר מכן חזרו ונשתנו לדבר אחר - מתריעין עליהן מיד (1115).
אמר רב נחמן: מה ששנינו במשנתינו שמתריעין עליהן מיד, היינו דוקא כאשר נשתנו הצמחים. שאז יש להתפלל שיחזור יופיים לתקנו, כפי שהם רגילים להראות.
אבל אם יבשו - לא מתריעין מיד, כי התפילה כבר לא תועיל, והרי זו תפילת שוא (1116).
ותמהה הגמרא: וכי מה חידש לנו רב נחמן? פשיטא [פשוט הדבר], נשתנו תנן [הרי במשנה שנינו, שדווקא אם נשתנו - אזי מתריעין מיד]!
ומבארת הגמרא: לא צריכא [לא נצרכו דבריו של רב נחמן], אלא לאופן דאקון. שעלתה התבואה בקנה [בגבעול שלה], ונתקנה מעט לאחר שנתייבשה (1117).
מהו דתימא [שמא תאמר] שאקנתא, אותו תיקון מועט, מילתא היא [דבר בעל משמעות הוא], ותועיל תפילה לתקן יותר,
קמשמע לן [השמיענו] רב נחמן, שאין הדבר כן. כי אותו תיקון מועט אינו נחשב כלל, ולא תועיל תפילה (1118).
שנינו במשנתנו: וכן שפסקו גשמים בין גשם לגשם כו' מפני שהיא מכת בצורת.
מאי "מכת בצורת"? (1119)
אמר רב יהודה אמר רב: כאשר יש הפסקה כזו בין הגשמים, מכה היא, המביאה בסופו של דבר לידי בצורת.
דף יט:
אמר רב נחמן: נהרא אנהרא, דהיינו, אם אין תבואה בעיר אחת, ואפשר להביא תבואה מעיירות אחרות בספינות דרך הנהר (1120) - (תחילת העמוד) בצורתא. הרי זה נחשב בצורת. אבל אין זה נחשב רעב, שהרי אפשר להביא תבואה בקלות, על ידי ספינות, ממקומות רחוקים.
אבל מדינתא אמדינתא, אם אין תבואה במדינה אחת, וצריכים להביא ממדינה אחרת על ידי נשיאת שקי תבואה על גבי חמורים - כפנא. הרי זה נחשב רעב, שהוא גרוע מבצורת, לפי שאי אפשר להביא בקלות ממקומות רחוקים.
ואמר רבי חנינא: אם סאה (1121) אחת של תבואה נמכרת בסלע (1122) , שזהו יוקר גדול, ומכל מקום התבואה שכיחא [מצויה לכל] - בצורתא, הרי זה נחשב בצורת. שהרי למרות שהתבואה ביוקר, סוף סוף היא ניתנת להשגה תמורת תשלום גבוה.
אבל אם ארבעה סאין תבואה נמכרין בסלע, שזהו מחיר מוזל מאוד, ולא שכיחא [ואין התבואה מצויה] - כפנא. הרי זה נחשב רעב. כי מה תועלת בכך שהתבואה בזול, אם אין היא ניתנת להשגה.
אמר רבי יוחנן: לא שנו את סדר התעניות הזה אלא בזמן שהמעות בזול, ופירות ביוקר (1123).
אבל אם המעות ביוקר, כלומר - שאינן מצויות, ואף שהפירות בזול - מתריעין עליה מיד. כי מה תועלת בכך שהפירות בזול, אם אין מעות מצויות לקנות בהן!
דאמר רבי יוחנן: נהירנא [זוכר אני] כד הוו קיימי [כאשר היו מצויין] ארבעה סאין בסלע, שזהו מחיר זול מאוד, ובכל זאת הוו נפישי נפיחי כפן [היו מרובין נפוחי רעב] בעיר טבריא, מדלית איסר [משום שלא היה מצוי איסר (1124) לקנות בו].
שנינו במשנתנו: ירדו לצמחין אבל לא לאילן וכו'.
שואלת הגמרא: בשלמא אופן שירדו גשמים לצמחים ולא לאילן, משכחת לה [יתכן הדבר], באופן דאתא [שבא המטר] ניחא, בנחת, שאז הוא טוב לצמחים. ולא אתיא רזיא [ולא שבא בכח], שאז הוא טוב לאילן [כפי שמצינו לעיל ג ב].
וכמו כן מה ששנינו ירדו לאילן ולא לצמחין, יתכן הדבר, באופן דאתיא רזיא, ולא אתיא ניחא [שיורד המטר בכח ולא בנחת]. כי אז הוא מועיל לאילן - ולא לצמחים.
וכן, מה ששנינו: ירדו לזה ולזה, לצמחים ולאילנות, אבל לא לבורות ולא לשיחין ומערות, גם כן משכחת לה [יכול הדבר להיות], באופן דאתיא רזיא וניחא [שירד המטר גם בנחת וגם בכח], מיהו טובא לא אתיא [אבל לא ירדו גשמים מרובין], כדי מילוי בורות.
אלא הא דתניא: ירדו לבורות לשיחין ולמערות, אבל לא לזה ולזה, היכי משכחת לה [היאך יתכן הדבר]? היאך יתכן שגשם שמועיל למילוי בורות, אינו מועיל לא לצמחים ולא לאילנות?!
ומבארת הגמרא: הדבר יתכן באופן דאתיא בשפיכותא, שיורד הגשם בכח חזק מאוד [יותר מ"רזיא"]. שאז הוא ממלא את הבורות, אבל, מחמת שהוא יורד בכח גדול, אינו טוב לצמחים, ואף לא לאילנות (1125).
תנו רבנן: מתריעין על האילנות, אם לא ירדו להם גשמים - בפרוס הפסח (1126) [בימי הפסח (1127)],
על מי הבורות ושיחין ומערות, אם לא ירדו להם גשמים, ומחמת שאין די מים בבורות, אין במה להשקות את הזרעים ואת הבהמות - מתריעין בפרוס החג [בימי חג הסוכות] (1128).
ואם אין להן מים אפילו כדי לשתות בני אדם, מתריעין עליהן מיד, ואפילו קודם פרוס החג (1129).
ואף שעדיין ימות החמה הן, ואינן זמן הגשמים, מכל מקום מתריעין, היות וכולם צריכים עתה למים.
ואיזהו מיד שלהן? כלומר, מה הכוונה שמתריעין מיד -
אין הכוונה שמתחילין להתריע מיד, באיזה יום שלא יהיה. אלא הכוונה שמתריעין מיד בימי שני וחמישי ושני הסמוכים (1130).
וכולן, כל אלו שהוזכרו למעלה, שמתריעין עליהם, אין מתריעין עליהן אלא באפרכיא שלהן (1131) [במלכות שלהם (1132)], ששם כלו מי בורות שיחין ומערות (1133).
ומחלת אסכרא (1134) , בזמן שיש בה מיתה, שהיא מגיפה מהלכת, ומתים ממנה - מתריעין עליה (1135).
אבל בזמן שאין בה מיתה - אין מתריעין עליה.
ומתריעין על הגובאי [הוא מין ארבה] אפילו באופן שנראה רק כל שהוא, מעט. משום שאף כשנראה עתה רק מעט, סימן הוא שיבואו עוד לרוב.
אבל חגב, אם נראה רק מעט, אין מתריעין. והטעם, כי מצוי הוא להיות מעט, ויתכן שלא יבואו עוד. וגם אינו מכלה כל כך את הירק - כמו הגובאי.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף על החגב מתריעין, ואף אם נראה רק כל שהוא.
תנו רבנן: מתריעין על האילנות, אם לא ירדו להם גשמים, דווקא בשאר שני שבוע [בשש השנים שאינן שנת שמיטה]. אבל בשנת השמיטה - אין מתריעין, שהרי האילנות - הפקר הן (1136).
אבל על הבורות ועל השיחין ועל המערות, אם לא ירדו להן גשמים, מתריעין אפילו בשנת השביעית, שהרי אף בשביעית כולם צריכים מי שתיה (1137).
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף על האילנות מתריעין בשביעית, אפילו שהאילנות הפקר הן, מפני שיש בהן, באילנות, פרנסה לעניים, שהם מתפרנסים מליקוט בשדות ההפקר, ולכן יש צורך בירידת גשמים.
תניא אידך [שנינו ברייתא אחרת]: מתריעין על האילנות - בשאר שני שבוע. על הבורות על השיחין ועל המערות - אפילו בשביעית.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף על האילנות מתריעין בשביעית,
ומתריעין אף על הספיחין [צמחים שגדלו מאליהן] בשביעית, אפילו שאינם חשובין כל כך -
מפני שיש בהן, באילנות ובספיחין, פרנסה לעניים.
תניא, אמר רבי אלעזר בן פרטא: מיום שחרב בית המקדש (1138) , נעשו גשמים צימוקין לעולם [שיורדים הגשמים בקושי (1139)].
יש שנה שגשמיה מרובין, ויש שנה שגשמיה מועטין.
יש שנה שגשמיה יורדין בזמנן, בתחילת החורף. ויש שנה שאין גשמיה יורדין בזמנן.
שנה שגשמיה יורדין בזמנן, למה הוא דומה -
לעבד שנתן לו רבו פרנסתו [משכורתו ומזונותיו] של כל השבוע - באחד בשבת [ביום הראשון של השבוע].
שאז, לפי שיש לו פנאי להכין, נמצאת עיסה נאפית כתיקנה, ולא במרוצה ובחיפזון, וגם תהיה הפת הנאפית - נאכלת בנחת, כתיקנה.
כך גם שנה שגשמיה יורדים בזמנם, התבואה גדלה בזמנה, והכל בא על מקומו בשלום.
לעומת זאת, שנה שאין גשמיה יורדין בזמנן, למה הוא דומה -
לעבד שנתן לו רבו פרנסתו בסוף שבוע העבודה, בערב שבת. שהיות וכבר אין לו פנאי, נמצאת עיסה נאפית שלא כתיקנה, ונאכלת שלא כתיקנה.
שנה שגשמיה מרובין, למה הוא דומה -
לעבד שנתן לו רבו פרנסתו בבת אחת בתחילת השנה, וטוחן את כל החיטים בבת אחת.
שיש לו ריווח בדבר, כי בכל פעם שטוחנים חיטים, משתייר מן הקמח בריחיים. ובאופן כזה, שטוחן את החיטים בבת אחת לכל השנה, נמצאו ריחים טוחנות מן הכור, שהיא כמות גדולה - כמה שטוחנות מן הקב, שהיא כמות קטנה בהרבה (1140).
כלומר, אותה כמות נשארת בריחיים בין אם טוחן כמות גדולה, ובין אם טוחן כמות קטנה.
ולכן, אם טוחן כמות גדולה בבת אחת, יוצא נשכר.
מה שאין כן כשהוא טוחן מעט מעט, נמצא נפסד קמח בכל טחינה.
כמו כן בגשמים, כאשר יורדים גשמים מרובין בבת אחת, נמצא שהארץ בולעת את כל הכמות הרגילה להבלע, בבת אחת. וכן מה שהרוח רגילה לייבש, מייבשת בבת אחת.
מה שאין כן אם יורדים הגשמים מעט מעט, נמצא נפסד בכל פעם את הגשמים שנבלעים ומתייבשין.
ועוד ריוח יש כאשר העבד מקבל את כל פרנסתו בבת אחת. כי כאשר לשים בצק בעריבה, תמיד מפסידים את מה שנדבק בדפני הכלי ובסדקיו. ולכן, באופן שמגבל עיסתו לצורך זמן רב, יוצא העבד נשכר.
כי נמצאת עיסה אוכלת [מחסרת] מן הכור - כמה שאוכלת מן הקב. שהרי בין אם לשים בעריבה כמות גדולה, ובין כמות קטנה, תמיד תיחסר העיסה אותה כמות.
כך גם גבי גשמים, כשיורדים מעט מעט, נבלעים בטרשים, ואינם מרביעים ומשקים את הארץ.
לעומת זאת, שנה שגשמיה מועטין, למה הוא דומה - לעבד שנתן לו רבו פרנסתו מעט מעט.
נמצאו ריחיים מה שטוחנות מן הכור - טוחנות מן הקב.
נמצאת עיסה כמה שנאכלת מן הכור - אוכלת מן הקב. ועל כן, יוצא העבד נפסד, כפי שנתבאר.
דבר אחר: בזמן שגשמיה של השנה מרובין, למה הוא דומה -
לאדם שמגבל את הטיט [מכין טיט, על ידי לישת עפר ומים].
אם יש לו מים רבים, המים אינן כלין תוך כדי הגיבול, ויוצא הטיט מגובל יפה.
אבל אם יש לו מים מועטין, המים כלים, ונמצא שהטיט יבש, ואינו מתגבל יפה.
תנו רבנן: פעם אחת עלו כל ישראל לרגל לירושלים, ולא היה להם מים לשתות, לפי שהיתה שנת בצורת.
הלך נקדימון בן גוריון, שהיה עשיר גדול (1141), אצל הגמון (1142) אחד.
אמר לו: הלויני (1143) שתים עשרה מעיינות (1144) מים מלאים לצורך עולי הרגלים, ואני אחזיר ואתן לך את אותם שתים עשרה עינות מים מלאים, כאשר יתמלאו ממי הגשמים.
ואם איני עומד בהבטחתי, ואיני נותן לך את המעיינות מלאין - הריני נותן לך תמורתם שתים עשרה ככר כסף.
וקבע לו זמן, תוך איזה פרק זמן יחזיר לו מים או כסף.
כיון שהגיע הזמן שקבעו, ולא ירדו גשמים, בשחרית (1145) שלח לו אותו הגמון לנקדימון: שגר לי או מים, או מעות, שיש לי בידך [שאתה חייב לי]!
שלח לו נקדימון: עדיין יש לי זמן, כי הזמן שקבענו הוא עד סוף היום, ואם כן, כל היום כולו - שלי וברשותי הוא!
בצהריים שלח לו שוב ההגמון: שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך!
שלח לו נקדימון: עדיין יש לי שהות ביום.
במנחה (1146) שוב שלח לו ההגמון: שגר לי מים או מעות שיש לי בידך!
שלח לו נקדימון: עדיין יש לי שהות ביום.
דף כ.
לגלג עליו אותו הגמון. אמר בלבו: כל השנה כולה לא ירדו גשמים, (תחילת העמוד) ובדיוק עכשיו, ברגע האחרון, ירדו גשמים?! מיד נכנס ההגמון לבית המרחץ בשמחה (1147).
ובעוד שהאדון נכנס בשמחתו לבית המרחץ, נקדימון נכנס (1148) לבית המקדש (1149) כשהוא עצוב.
נתעטף - ועמד בתפלה.
אמר לפניו [לפני הקדוש ברוך הוא]: רבונו של עולם! גלוי וידוע הדבר לפניך, שלא לכבודי עשיתי מה שעשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי. אלא לכבודך עשיתי, כדי שיהו מים מצויין לעולי רגלים הבאים לירושלים ולבית המקדש!
מיד נתקבלה תפילתו, נתקשרו שמים בעבים, וירדו גשמים, עד שנתמלאו שתים עשרה מעינות מים - ועוד הותירו ועלו על גדותיהם.