אור ברסלב
חברותא על תענית פרק רביעי - בשלשה פרקים › דף לא.

חברותא על תענית· הרב יעקב שולביץ

פרק רביעי - בשלשה פרקים · דף לא.

דף ל:

ואף הושע היה רשע, ועבד עבודה זרה. אלא שלא רצה לכפות את ישראל על כך, לעבוד דווקא עבודה זרה, אלא אמר: (תחילת העמוד) לאיזה שירצו ישראל לעלות - יעלו. מי שרוצה לעלות לרגל לבית המקדש - יעלה. ומי שרוצה ללכת לעבוד עבודה זרה - יעבוד.

רב מתנה אמר: יום חמשה עשר באב הוא היום שנתנו בו הרוגי העיר ביתר, שנהרגו בימי חורבן הבית (1761), לקבורה (1762).

ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו בו הרוגי ביתר לקבורה, תקנו ביבנה את ברכת "הטוב והמטיב" שבברכת המזון (1763).

"הטוב" - על שלא הסריחו הרוגי ביתר כל אותו זמן שלא נקברו,

"והמטיב" - על שנתנו לבסוף לקבורה (1764).

רבה ורב יוסף דאמרו תרוייהו [אמרו שניהם כאחד]: יום חמשה עשר באב הוא היום שבו פסקו מלכרות עצים לצורך המערכה. ועשו אותו יום טוב, לפי שבאותו יום השלימו מצוה חשובה כזאת (1765).

דתניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, שכבר אינה מחממת כל כך כמו בשיא הקיץ, ולכן לא היו כורתין יותר עצים למערכה, לפי שאינן יבשין, ויש חשש שתקַנֵן בהם תולעת. ועץ שיש בו תולעת פסול למערכה (1766), כפי שמצינו במסכת מדות (1767).

אמר רב מנשיא: וקרו ליה [וקראו לו], לאותו יום שפסקו בו מלכרות עצים למערכה: "יום תבר מגל" [יום שבירת הגרזן]. כי באותו יום פסק החוטב מלחטוב מלחטוב עצים למערכה.

מכאן ואילך, מחמשה עשר באב ואילך, דמוסיף [מי שמוסיף] לעסוק בתורה אף בלילות, ולא רק בימים - יוסיף חיים על חייו (1768). כי מתוך שהלילות נעשים ארוכים יותר, צריך לעסוק בתורה גם בלילה.

ודלא מוסיף לעסוק בתורה בלילות - יסיף.

מאי "יסיף"? (1769)

אמר רב יוסף: תקבריה אימיה [תקברנו אמו] (1770). כלומר, ימות צעיר, בלא זמנו (1771).

שנינו במשנתנו: שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין וכו'.

והיינו, שלא היו הבנות לובשות את בגדי עצמן, אלא כל אחת היתה שואלת בגד מחברתה ולובשתו. ועשו כן, כדי שלא תתבייש זו שבאמת אין לה, ומוכרחה לשאול מאחרת.

תנו רבנן: בת מלך היתה שואלת בגד מבת כהן גדול (1772) , שהיא הסמוכה לה בחשיבות. כי הכהן הגדול - קרוב וסמוך למלכות הוא.

בת כהן גדול היתה שואלת בגד מבת סגן הכהנים [הוא כהן חשוב, וממנים אותו להיות מוכן לעבודה ביום הכפורים. שאם יארע פסול טומאה בכהן הגדול, יכהן הסגן במקומו].

ובת סגן היתה שואלת בגד מבת משוח מלחמה [הוא הכהן שמכריז בשעת מלחמה את ההכרזה האמורה בתורה: "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו וגו'". ונקרא "משוח מלחמה", כי הוא נמשח במיוחד לשם כך].

ובת משוח מלחמה היתה שואלת בגד מבת כהן הדיוט [כהן רגיל].

ושאר בנות כל ישראל היו שואלין זה מזה (1773).

ועשו כך, כדי שלא יתבייש את מי שאין לו.

שנינו במשנתנו: כל הכלים טעונין טבילה.

אמר רבי אלעזר: אפילו אם היו הבגדים מקופלין ומונחין בקופסא, שודאי לא נטמאו, מכל מקום מטבילין אותן, כדי שלא לבייש את מי שצריכה להטביל את הבגדים.

שנינו במשנתנו: בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים.

תנא: מי שאין לו אשה - נפנה [פונה והולך] לשם (1774) , לכרמים, שהיו בנות ישראל מחוללות שם (1775).

שנינו במשנתנו: מיוחסות שבהן היו אומרות (1776) בחור וכו'.

תנו רבנן: יפיפיות שבהן, שבאותן בנות שהיו חולות בכרמים, מה היו אומרות -

כך היו אומרות: תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי.

מיוחסות שבהן (1777) , מה היו אומרות -

כך היו אומרות: תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים. ואם בניך יהיו מיוחסים, יהיו הכל קופצים עליהם לינשא להם.

מכוערות שבהם, מה היו אומרות -

קחו מקחכם לשום שמים [קחו אותנו לשם שמים], ובלבד שאחר הנשואין תעטרונו בזהובים. שתתנו לנו תכשיטין ומלבושים נאים (1778).

אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול (1779) לצדיקים (1780) ["מחול" לשון היקף בעיגול הוא. שיהיו הצדיקים יושבים סביב לקדוש ברוך הוא בעיגול].

והוא, הקדוש ברוך הוא, יושב ביניהם בגן עדן.

וכל אחד ואחד מהצדיקים מראה על הקדוש ברוך הוא באצבעו (1781) , ואומר: "הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו".

שנאמר: "ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו". והיינו, שלעתיד לבוא, כל צדיק יצביע על הקדוש ברוך הוא ויאמר: "הנה אלקינו זה וגו'".


הדרן עלך פרק בשלשה פרקים וסליקא לה מסכת תענית

סוף הספר

תוכן העניינים

חברותא על תענית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה