אור ברסלב
חברותא על תענית פרק רביעי - בשלשה פרקים

חברותא על תענית· הרב יעקב שולביץ

פרק רביעי - בשלשה פרקים

פרק שלישי - סדר תעניות אלו

מתניתין:

ברוב ימות השנה, כהנים נושאים את כפיהם (1519) פעם אחת ביום. בתפילת שחרית.

בימים שיש בהם תפילת מוסף, הכהנים נושאים כפיהם פעמיים: בתפילת שחרית ובתפילת מוסף.

ואולם, בשלשה פרקים [זמנים] בשנה, הכהנים נושאין את כפיהן ארבע פעמים ביום.

ואלו הן אותן ארבע פעמים ביום שהכהנים נושאין את כפיהן:

א. בתפילת שחרית,

ב. בתפילת מוסף,

ג. בתפילת מנחה,

ד. ובתפילת נעילת שערים [היינו התפילה הרביעית שאנו מתפללין ביום הכפורים לפנות ערב (1520). ונוהגין היו להתפלל תפילת נעילה גם בתעניות (1521)].

ואלו הם אותם שלשה זמנים בשנה שבהם הכהנים נושאין כפיהן ארבע פעמים:

א. בתעניות,

ב. ובמעמדות (1522) ,

ג. וביום הכפורים.

ועתה, מהם תעניות, ומהו יום הכפורים - דבר ידוע הוא. אבל עלינו לבאר מהם אותם מעמדות שהוזכרו כאן.

אלו הן מעמדות: (1523) לפי שנאמר בענין קרבן התמיד: "צו את בני ישראל את קרבני לחמי וגו' תשמרו (1524) להקריב לי במועדו". כאן ציותה התורה את בני ישראל להקריב את קרבן התמיד דבר יום ביומו. כבש אחד בבוקר, וכבש אחד בין הערבים.

והיאך היה אותו קרבן מתייחס לכל ישראל -

על ידי שהיה הקרבן בא מתרומת מחצית השקל (1525), שהיתה ניתנת על ידי כל אחד מישראל.

ויש לתמוה: אם כן, שהיה קרבן התמיד קרבנם של כל ישראל, וכי היאך קרבנו של אדם קרב, והוא אינו עומד על גביו? הלא צריך שבעל הקרבן יעמוד על קרבנו בעת הקרבתו (1526), והרי אי אפשר שכל ישראל יעמדו על קרבן התמיד! (1527)

לכך התקינו נביאים הראשונים [הם שמואל ודוד, כפי שמבואר להלן בגמרא] עשרים וארבעה משמרות של כהנים, כל משמרת ממקום שונה בארץ ישראל. והיו אותן משמרות עולות לעבודה בירושלים, כל אחת בְּתּוֹרָהּ, למשך שבוע אחד (1528).

ועל כל משמר ומשמר שהיה עולה לירושלים לעבודה, היה מעמד בירושלים של כהנים, של לוים, ושל ישראלים (1529). שהיו עולים לירושלים כהנים לוים וישראלים.

ולאיזה צורך עלו?

כהנים - לעבודה.

לוים - לשיר.

ישראלים - לעמוד על קרבנם (1530) וקרבן אחיהם שנשארו בעריהם.

כאשר הגיע זמן המשמר לעלות לירושלים, כהנים ולוים [וכן ישראלים, אותם שהיו עולים לעמוד על קרבנם] היו עולים לירושלים.

ושאר ישראל שבאותו משמר [מאותו אזור שממנו עלו אותו משמר], שנשארו במקומם ולא עלו, היו מתכנסין לעריהן להתפלל על קרבן אחיהן שעלו, שיתקבל ברצון. והיו מתענין (1531), ומוציאין ספר תורה, וקוראין במעשה בראשית (1532). [להלן יתבאר למה היו קוראין דווקא מעשה בראשית].

וכך היה סדר קריאת התורה:

ביום הראשון שבאותו שבוע, היו קוראין מתחילת פרשת בראשית, וכן פרשת "ויהי רקיע".

והטעם שלא היו קוראין רק פרשה ראשונה שבבראשית, אלא הוסיפו פרשת "ויהי רקיע", היינו משום שאין בפרשה ראשונה תשעה פסוקים, כדי שיעור קריאה לכהן לוי וישראל [שהרי אין קוראין בתורה פחות משלשה פסוקים].

ביום השני היו קוראין פרשת "יהי רקיע", ופרשת "יקוו המים".

ביום השלישי היו קוראין פרשת "יקוו המים", ופרשת "יהי מארת".

ביום הרביעי היו קוראין פרשת "יהי מארת", ופרשת "ישרצו המים".

ביום החמישי היו קוראין פרשת "ישרצו המים", ופרשת "תוצא הארץ".

ביום הששי היו קוראין פרשת "תוצא הארץ", ופרשת "ויכלו השמים".

[וביום השביעי של המשמרת, שהוא יום השבת, היו קוראים את פרשת השבוע הקבועה].

והיאך היו קורין פרשיות אלו -

פרשה גדולה, דהיינו פרשה שיש בה יותר משלשה פסוקים, כגון פרשה ראשונה של בראשית, שיש בה חמשה פסוקים, קורין אותה בשנים [בשני בני אדם. שהיו שנים עולים לקריאתה, וכפי שיבואר להלן בגמרא].

ואילו פרשה הקטנה, שיש בה רק שלשה פסוקים - קורין אותה בעולֶה יחיד.

בתפילת שחרית, ובמוסף (1533) , ובמנחה (1534) , נכנסין וקורין על פיהן [כל אחד בעל פה, בפני עצמו (1535)] כפי שקורין את קריאת שמע.

כל זה בשאר ימי השבוע. אבל בערב שבת, בתפילת מנחה לא היו נכנסין [לא היו מתכנסים לבית הכנסת] - מפני כבוד השבת. דהיינו, מפני שהיו עסוקים בהכנת צרכי השבת.

כל יום שיש בו אמירת הלל - אין בו מעמד בתפילת שחרית. דהיינו, אותם ישראל שהיו עומדים בירושלים על קרבן אחיהם (1536), לא היו עושים מעמד באותו יום.

והטעם, משום שאין פנאי לומר את שניהם. גם את ההלל וגם את המעמדות. והיה המעמד נדחה מפני ההלל.

וביום שיש בו קרבן מוסף, שיש טרדה בהקרבתו יותר מטרדת קרבן התמיד שהיו מקריבין בכל יום, לפי שאין לך מוסף שאין בו לפחות שתי בהמות (1537) [ואילו קרבן התמיד - בהמה אחת היא] - היות והכהנים שבאותה משמרת טרודים בהקרבה, וישראל שבהם טרודים לחטוב עצים ולשאוב מים (1538) - אין מעמד בתפילת מנחה (1539) (1540), הסמוכה לזמן הקרבת קרבן המוסף (1541).

ואף בתפילת נעילה, המרוחקת מזמן הקרבת המוסף, אין מעמד, כי עדיין טרודין הן.

וביום שיש בו קרבן עצים [להלן יתבאר מהו "קרבן עצים"] - אין מעמד בתפילת המנחה הסמוכה לזמן קרבן העצים (1542), משום שטרודים בהקרבתו (1543). אבל בתפילת נעילה, המרוחקת יותר, יש מעמד (1544). דברי רבי עקיבא.

אמר לו בן עזאי לרבי עקיבא: כך היה רבי יהושע שונה את הענין:

יום שיש בו קרבן מוסף - אין מעמד בתפילת המנחה. אבל בתפילת נעילה, שהיא מרוחקת יותר ביום - עושין מעמד.

ואילו יום שיש בו קרבן עצים - אין מעמד בתפילת נעילה (1545). ובגמרא יתבאר טעמו של רבי יהושע.

מששמע רבי עקיבא שכך היה רבי יהושע שונה, חזר אף רבי עקיבא להיות שונה כבן עזאי (1546).

היות והזכרנו את ענין קרבן העצים, מבארת המשנה ענין זה בהרחבה.

זמן עצי כהנים והעם, דהיינו, אותם זמנים קבועים, שבהם בני משפחות מסויימות מתנדבים ומביאים עצים למערכה (1547), והיו אותם מתנדבים מקריבים קרבן באותו יום שהביאו עצים -

תשעה זמנים הם.

ובכל אחד מזמנים אלו, מביאים את העצים והקרבן, אותן משפחות שיוזכרו להלן (1548).

ואלו הם אותם תשעה זמנים ואותן משפחות:

א. באחד בחודש ניסן הביאו את העצים בני ארח בן יהודה [כלומר, משבט יהודה היו. וכן כל אותן שהוזכרו להלן בשם "בן יהודה"]. שכשעלו בני הגולה מבבל, התנדבו הם תחילה, באחד בניסן. והעצים שהם הביאו, הספיקו ליותר משלשה חודשים וחצי - עד עשרים בתמוז.

ב. בעשרים בתמוז, כשכלו העצים שהביאו בני ארח בן יהודה, הביאו עצים בני דוד בן יהודה [ממשפחת דוד המלך היו].

ג. בחמשה באב, הביאו עצים בני פרעוש בן יהודה.

ד. בשבעה בו [בחודש אב] הביאו עצים בני יונדב בן רכב [ממשפחת יתרו היו].

ה. בעשרה בו, בחודש אב, הביאו עצים בני סנאה בן בנימין [משבט בנימין היו].

ו. בחמשה עשר בו, בחודש אב, הביאו עצים בני זתוא בן יהודה, ועמהם הביאו עצים גם כהנים ולוים, וכל מי שטעה בשבטו ושוב אינו יודע עם מי ילך (1549), ובני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות [להלן יבואר מיהם אותם המכונים "בני גונבי עלי" ו"בני קוצעי קציעות"] (1550).

ז. בעשרים בו, בחודש אב, הביאו עצים בני פחת (1551) מואב בן יהודה.

ח. בעשרים באלול הביאו בני עדין בן יהודה.

ט. באחד בטבת שבו [חזרו] בני פרעוש, שכבר הביאו עצים בחמשה באב, והביאו עצים פעם שניה (1552).

באחד בטבת, שהוא ראש חודש, וחל בתוך ימי החנוכה, לא היה בו מעמד כלל. לפי שהיה בו גם אמירת הלל, וגם קרבן מוסף של ראש חודש, וגם קרבן עצים, שהביאו בני פרעוש. ולכן, היות והיו טרודים ביותר באותו יום, לא היה בו מעמד (1553).

חמשה דברים רעים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמשה דברים אירעו בתשעה באב (1554).

ואלו הם חמשת הדברים שאירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז:

דף כו:

א. נשתברו הלוחות [לוחות הברית] על ידי משה רבינו, כשראה את העגל והמחולות שעשו בני ישראל כאשר בושש לרדת מההר (1555).

ב. ובוטל קרבן התמיד על ידי שגזרה המלכות שלא להקריבו (1556).

ג. והובקעה חומת העיר ירושלים על ידי האויבים (1557).

ד. ושרף אפוסטמוס את התורה (1558).

ה. והעמיד מנשה המלך [הוא היה בנו של חזקיה מלך יהודה] צלם בהיכל (1559).

ואלו הם חמשת הדברים שאירעו בתשעה באב: א. נגזר על אבותינו במדבר שלא יכנסו לארץ [על ידי מעשה המרגלים, כפי שמסופר בספר במדבר, פרק י"ג ואילך].

ב. וחרב הבית [בית המקדש] בפעם הראשונה [כלומר, בית ראשון],

ג. ואף כשחרב בפעם השניה [בית שני], היה זה בתשעה באב.

ד. ונלכדה העיר ביתר שהיתה עיר גדולה, והיו דרים בה ישראל, ונהרגו כולם (1560).

ה. ונחרשה העיר ירושלים על ידי האוייב (1561).

והיות וארעו אותם מאורעות רעים בתשעה באב, לפיכך -

משנכנס חודש אב, כלומר, מראש חודש אב ואילך - ממעטין בשמחה (1562).

בשבת [בשבוע] שחל תשעה באב להיות בתוכה [בתוך אותו שבוע], נוהגים מקצת מנהגי אבלות. ולכן, אסור מלספר ומלכבס (1563) באותו שבוע.

ואם חל תשעה באב בערב שבת (1564), אזי ביום חמישי שלפניו, אף שהוא בשבוע שחל בו תשעה באב, מותרין לכבס (1565), מפני כבוד השבת [כדי שיהיו לו בגדים מכובסים לכבוד השבת, הבאה מיד לאחר תשעה באב] (1566).

בסעודה המפסקת שאוכלין בערב תשעה באב, יצער עצמו יותר. ולכן, לא יאכל אדם שני תבשילין (1567) , כגון בשר ודגים (1568).

וכן לא יאכל באותה סעודה בשר, ולא ישתה בה יין.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: ישנה [בגמרא יתבאר למה נתכוין רבן שמעון].

רבי יהודה מחייב בכפיית המטה [להפוך את המטה על פניה], ולא יישן עליה, אלא על גבי קרקע (1569).

ולא הודו לו חכמים בדבר זה. שהם סוברים שאין צריך לכפות מטתו (1570).

המשנה ממשיכה לעסוק בעניינו של חודש אב.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל - כחמשה עשר באב, וכיום הכפורים (1571).

שמחמת שהיו ימים אלו ימים טובים לישראל, בהן, בימים אלו, כל בנות ירושלים, אף העשירות, שיש להן בגדים נאים משלהן, יוצאות בכלי לבן (1572) שאולין [שהיתה כל אחת שואלת בגד מחברתה, ולא היתה לובשת את שלה].

ולמה נהגו בנות ישראל כך -

כדי שלא לבייש את מי שאין לו.

והיות וכך, ששאלו בנות ישראל בגדים אחת מחברתה, לכן כל הכלים [הבגדים] היו טעונין טבילה. שכל אחת היתה טובלת את הבגד ששאלה. לפי שאין כל אחת בקיאה במעשי חברתה, ושמא נדה היתה, ובגדיה טמאים (1573).

ובנות ירושלים יוצאות וחולות [רוקדות. לשון "מחולות" (1574)] בכרמים (1575).

ומה היו אומרות?

בחור! שא נא עיניך, וראה מה אתה בורר לך (1576).

אל תתן עיניך בנוי (1577) , תן עיניך במשפחה! כלומר, ברור לך אשה ממשפחה מיוחסת ומעולה במעשיה. כפי שאמר שלמה: "שקר החן והבל היפי. אשה יראת ה'

- היא תתהלל" (1578).

ואומר [ועוד פסוק נאמר בענין זה]: "תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה". הרי שהאשה מתהללת ומשתבחת במעשיה הטובים, ולא ביפיה החיצוני.

וכן הוא אומר (1579): "צאינה (1580) וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו, וביום שמחת לבו".

"בנות ציון" - היינו בנים שמצויינים לו לקדוש ברוך הוא במילה ותפילין וציצית [רש"י על שיר השירים].

"במלך שלמה" - היינו הקדוש ברוך הוא. כי זהו כינוי למלך שהשלום שלו.

"אמו" - היינו כנסת ישראל (1581).

"ביום חתנתו" - זה מתן תורה. דהיינו יום הכפורים, שניתנו בו לוחות אחרונות.

"וביום שמחת לבו" - זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו (1582) (1583).

גמרא:

שנינו במשנתנו: בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאין את כפיהם כו'.

שואלת הגמרא: היאך שנינו שבאותם שלשה פרקים, תעניות מעמדות ויום הכפורים, הכהנים נושאין כפיהן ארבע פעמים, דהיינו: שחרית, מוסף, מנחה ונעילה?

בשלמא ביום הכפורים, יש בו אותן ארבע תפילות (1584).

אבל תעניות ומעמדות, מי איכא מוסף [וכי יש בהם תפילת מוסף]? (1585)

ומתרצת הגמרא: משנתנו כפי שהיא שנויה לפנינו - חסורי מיחסרא [חסרה היא]. ובאמת הכי קתני [כך צריך לשנותה]:

בשלשה פרקים, כהנים נושאין את כפיהן כל זמן שמתפללין [בכל התפילות שיש בכל אחד מאותם ימים]. והיינו, שחרית מנחה ונעילה.

ויש מהן, באותם שלשה פרקים, פרק אחד שיש בו נשיאת כפים ארבעה פעמים ביום: שחרית, ומוסף, מנחה, ונעילת שערים. לפי שבאותו יום יש גם תפילת מוסף. וזהו יום הכפורים, שיש בו ארבע תפילות.

ואלו הן שלשה פרקים: תעניות, ומעמדות, ויום הכפורים.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מה ששנינו במשנתנו, שנושאין כפים בכל תפילות היום, זו דברי רבי מאיר.

אבל חכמים אומרים: בתפילות שחרית ומוסף - יש בהן נשיאת כפים. אבל תפילות מנחה ונעילה - אין בהן נשיאת כפים.

מאן חכמים [מיהם אותם חכמים] שנחלקו על רבי מאיר -

רבי יהודה היא.

דתניא: שחרית ומוסף, מנחה ונעילה, כולן יש בהן נשיאת כפים. דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: שחרית ומוסף - יש בהן נשיאת כפים. מנחה ונעילה - אין בהן נשיאת כפים.

רבי יוסי חולק הן על דברי רבי יהודה, והן על דברי רבי מאיר, ואומר: נעילה - יש בה נשיאת כפים. מנחה - אין בה נשיאת כפים.

במאי קמיפלגי [במה נחלקו] תנאים אלו?

רבי מאיר שאומר שנושאין כפים בכל תפילות היום, סבר: כל יומא טעמא מאי לא פרשי כהני ידייהו במנחתא [מה הטעם שאין הכהנים נושאים כפיהם בכל יום בתפילת המנחה] -

משום שתפילת המנחה - אחרי סעודת הצהרים היא, ויש חשש שימשוך את סעודת הצהרים, וישתכר בה, וישא ידיו מתוך שכרות, והרי כהן שתוי יין אסור לישא כפיו! (1586)

אם כן, חשש זה שייך דווקא ביום שסועדין בו, שאז יש חשש שישתכר בסעודתו.

אבל האידנא, היום, ביום התענית, הרי ליכא חשש שכרות [אין חשש שישתכר], ולכן נושאין הכהנים כפיהן אף בתפילת המנחה.

ורבי יהודה סבר: בתפילות שחרית ומוסף, דכל יומא [שאף בכל יום רגיל, שאינו יום תענית] לא שכיח בהן שכרות, שהרי עדיין לא הגיע זמן סעודה - לא גזרו בהו רבנן [לא גזרו בהן רבנן שלא ישאו הכהנים כפיהן, שהרי בתפילות אלו אין כלל חשש שכרות].

אבל בתפילות מנחה ונעילה, דכל יומא שכיחא שכרות [שבכל יום רגיל, שאינו יום תענית, שכיחה שכרות באותו זמן (1587)], ולכן אין הכהנים נושאין כפיהם בכל יום בתפילת המנחה, גזרו בהו רבנן [גזרו בהן חכמים] שלא ישאו כפיהן אף ביום התענית, למרות שאז אין שייכת שכרות. משום שאם ישאו כפים ביום התענית, יבואו לישא כפיהם אף ביום רגיל, שיש בו חשש שכרות.

ורבי יוסי סבר: תפילת המנחה, דאיתה בכל יומא [שישנה בכל יום מימות השנה], גזרו בה רבנן שלא ישאו כפים אף ביום התענית, שמא יבואו לישא כפיהם במנחה אף ביום רגיל של ימות השנה.

מה שאין כן בתפילת נעילה, דליתה בכל יומא [שאינה בכל יום], אלא רק ביום התענית, לא גזרו בה רבנן שלא ישאו בה כפים. כיון שאין תפילה זו מצויה כל יום, אין חשש שאם נתיר בה נשיאת כפים, יבואו לישא כפים גם בכל יום בתפילת מנחה.

אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כרבי מאיר. שנושאין כפים בכל תפילות יום התענית.

ורבי יוחנן אמר בלשון זו: נהגו העם כרבי מאיר.

ורבא אמר בלשון זו: מנהג כרבי מאיר.

ועתה מבארת הגמרא מה החילוק למעשה בין לשונות אלו שנקטו האמוראים.

מאן דאמר [מי שאמר] בלשון זו: "הלכה כרבי מאיר", סובר שדרשינן לה בפירקא [סובר שדורשין ומכריזין דבר זה לפני הציבור], כדי שיעשו כולם כך.

מאן דאמר: "מנהג כרבי מאיר", סובר שאין הדבר פשוט כל כך שהלכה כרבי מאיר. ולכן מידרש לא דרשינן [אין דורשין דבר זה בציבור], אבל אורויי מורינן [אם בא אדם לשאול כיצד לנהוג, מורין לו לישא כפיו].

שמשמעות "מנהג" היא, שתורת מנהג יש בדבר, ומנהג כשר הוא.

ומאן דאמר: "נהגו העם כרבי מאיר", סובר שאף אם בא אדם לשאול כיצד לנהוג, אורויי לא מורינן [אין מורין לו לישא כפיו]. ואי עביד - עביד [ואם נשא כפיו מדעתו, עשה], ולא מהדרינן ליה [ואין מחזירין אותו. כלומר, אין אומרים לו שלא לעשות כן].

שמשמעות "נהגו" היא, שנהגו כך מדעתם, אבל מנהג זה אינו עיקר.

ורב נחמן אמר: הלכה כרבי יוסי. שבתפילת מנחה אין נושאין כפיהן, ובתפילת נעילה - נושאין.

ומסיקה הגמרא: והלכה כרבי יוסי.

והיות וכך היא ההלכה, שאין נושאין כפים בתפילת מנחה ביום התענית, עלינו לבאר, האידנא, כיום, מאי טעמא פרשי כהני ידייהו במנחתא דתעניתא [למה הכהנים נושאין כפיהם במנחה שבתענית]?

מבארת הגמרא: כיון דסמוך לשקיעת החמה קא פרשי [כיון שכיום נוהגים להתפלל מנחה בתענית רק סמוך לשקיעת החמה, ואז נושאין הכהנים כפיהם, ולא כבכל יום, שמתפללים מנחה מיד בזמנה, משש שעות ומחצה ולמעלה] - כתפילת נעילה דמיא [דומה תפילת מנחה זו לתפילת נעילה, שזמנה הוא עם שקיעת החמה], ולכן אין חשש שיבואו לישא כפים בתפילת מנחה כל השנה, שהרי אין תפילת התענית דומה לתפילות כל השנה (1588).

ועתה חוזרת הגמרא לבאר את הענין שהוזכר כאן כבדרך אגב, ששכור אסור בנשיאת כפים.

דכולי עלמא מיהת [על כל פנים, כולם, כל התנאים וכל האמוראים שהוזכרו לעיל] סוברים ששכור אסור בנשיאת כפים.

מנהני מילי [מנין אנו למדים דבר זה]?

אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כתוב בתורה, שציוה הקדוש ברוך הוא לבני אהרן: "כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך ה' וגו'". כאן נצטוו הכהנים לברך את ישראל בברכת כהנים.

ובסמוך לציווי זה, בתחילת אותו פרק, נאמר דין נזיר: "איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר וגו'".

ועתה, למה נסמכה פרשת כהן מברך - לפרשת נזיר?

לומר לנו וללמדנו: מה נזיר - אסור ביין [כפי שנאמר בו: "מיין ושכר יזיר"], אף כהן מברך - אסור ביין. שאם הוא שכור, אסור לו לברך.

מתקיף לה [התקיף והקשה על דבריו] אבוה דרבי זירא [אביו של רבי זירא], ואמרי לה אושעיא בר זבדא [ויש אומרים, שזה שהקשה היה אושעיא בר זבדא]:

אי, אם כך, שלמדים דין כהן מברך מדין נזיר, שמא נוסיף ונלמד כהן מנזיר כך: מה נזיר [כשם שנזיר] אסור אף בחרצן [גרעין] של גפן, ולא רק ביין עצמו, כפי שנאמר "מחרצנים ועד זג לא יאכל", אף כהן מברך יהא אסור בחרצן?!

אמר רבי יצחק: אי אפשר לומר כך. כי אמר קרא [אמר הכתוב]: "ביום ההוא הבדיל ה' את שבט הלוי וגו' לשרתו ולברך בשמו". מכך שנסמך כהן משרת, העובד עבודה בבית המקדש - לכהן שנושא כפיו ומברך את ישראל, אנו למדים שדינו של כהן מברך דומה לדינו של כהן משרת.

וכך נלמד מהיקש זה: מה כהן משרת - מותר בחרצן, שהרי נאמר בו "יין ושכר אל תשת וגו' בבואכם אל אהל מועד", הרי לנו שאסור דווקא בשתיית יין, ולא באכילת חרצנים -

אף כהן מברך - מותר באכילת חרצן, ואסור רק בשתיית יין (1589).

דף כז.

המשיך אביו של רבי זירא ושאל: אי, אם כך, שהוקש כהן מברך לכהן משרת, נוסיף ונלמד כהן מברך מכהן משרת כך: מה כהן משרת - בעל מום לא, שכהן בעל מום פסול לעבודה, אף כהן מברך - בעל מום לא, ויהא כהן בעל מום פסול מלברך ברכת כהנים! (1590)

אמר לו רבי יצחק: הא איתקש לנזיר [הרי הוקש כהן מברך לנזיר]. וכשם שבנזיר אין פסול של בעל מום, כך כהן אינו פסול מלברך אם הוא בעל מום.

אמר לו אביו של רבי זירא: יוצא מדבריך, שהתורה הקישה כהן מברך גם לנזיר וגם לכהן משרת, אבל לא נאמר לאיזה ענין הוקש לזה, ולאיזה ענין - לזה.

ואתה קובע ואומר, שכהן מברך הוקש לכהן משרת - לענין שאינו אסור באכילת חרצן. ולנזיר - לענין שאין מום פוסל בו. למרות שבעצם אפשר להקיש גם להיפך, וללמוד מכהן משרת שבעל מום פסול, ומנזיר - שאסור באכילת חרצן.

תוכן העניינים

חברותא על תענית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה