חברותא על תענית· הרב יעקב שולביץ
פרק ראשון - מאימתי · דף יב:
אמר רב אשי: מתנמנם היינו (תחילת העמוד) נים ולא נים, תיר (731) ולא תיר [ישן ולא ישן, ער ולא ער] (732). דקרו ליה ועני [כשקוראים לו - הוא עונה], ולא ידע אהדורי סברא [ואם מבקשים ממנו דבר שצריך מחשבה וסברא, אינו יודע להשיב]. וכי מדכרי ליה - מדכר [וכאשר מזכירים לו את הסברא - נזכר]. באופן כזה - הרי הוא מתנמנם.
אמר רב כהנא אמר רב: יחיד שקיבל עליו תענית סתם, ואינו יודע אם נתכוין לתענית יחיד או לתענית צבור - אסור בנעילת הסנדל (733) כמו בתענית צבור.
והטעם, משום שחיישינן [אנו חוששים] שמא תענית צבור קיבל עליו (734).
היכי ליעבד [היאך יעשה] כדי שיהיה ברור שקיבל עליו תענית יחיד?
אמר רבה בר רב שילא: לימא הכי [שיאמר כך] בזמן קבלת התענית: "למחר אהא לפניך [אהיה לפניך, לפני הקדוש ברוך הוא] בתענית יחיד".
אמרו ליה רבנן לרב ששת: הא קא חזינן רבנן דמסיימי מסנייהו ואתו לבי תעניתא [הרי אנו רואים שחכמים נועלים מנעליהם בתענית צבור, ובאים כך לבית התענית], והרי בתענית ציבור אסורים בנעילת הסנדל!
[ובאמת טעמם משום שהם סוברים כשמואל, שאמר ליל שאין תענית צבור בבבל].
איקפד [הקפיד] רב ששת על אותם חכמים הנוהגים כך, לבוא במנעליהם ביום התענית, ואמר להו [להם], לאותם חכמים שסיפרו לו על כך: דלמא מיכל נמי אכול [שמא הם גם אוכלים בתעניתם]?! (735)
[והטעם שהקפיד, משום שהוא אינו סובר כשמואל שאמר שאין תענית צבור בבבל].
ועתה מביאה הגמרא הנהגות שונות שנהגו האמוראים בענין נעילת הסנדל בתענית.
אביי ורבא מעיילי כי מסיימי אפנתא [נכנסו לבית המדרש ביום התענית, כשהם נעולים במין מנעל רך וקל (736)]. כי הם סוברים שביום התענית אסור ללכת דווקא במנעלים של עור (737).
מרימר ומר זוטרא מחלפי דימינא לשמאלא, ודשמאלא לימינא [החליפו את מנעל רגל ימין לרגל שמאל, ואת של רגל שמאל - לרגל ימין] (738).
רבנן דבי רב אשי [החכמים של בית רב אשי] נפקי כי אורחייהו [יצאו נעולים במנעליהם כדרכם], ולא שינו כלל.
והטעם, משום שסברי כי הא דאמר שמואל [כי הם סוברים כדברי שמואל], שאין תענית צבור בבבל - אלא תשעה באב בלבד (739).
אמר רב יהודה אמר רב: לוה אדם תעניתו (740) - ופורע לאחר מכן (741). כלומר, יכול אדם לנהוג בתענית כמו בהלוואה. והיינו, שאם קיבל עליו תענית, ואינו יכול להתענות עתה (742), יכול לקבלה עליו כהלואה, שיהא מוטל עליו חוב להתענות. ולאחר מכן, כשיוכל להתענות, יפרע חובו - ויתענה.
ממשיך ואומר רב יהודה: כי אמריתה קמיה דשמואל [כאשר אמרתי דבר זה לפני שמואל], אמר לי: וכי נדר קבל עליה, דלא סגי דלא משלם [וכי קבל עליו נדר, שאי אפשר שלא ישלם את נדרו]?
לא כן. אלא לצעורי נפשיה קביל עליה [קיבל עליו לצער עצמו בתענית]. אי מצי - מצער נפשיה. אי לא מצי - לא מצער נפשיה [אם הוא יכול, יצער עצמו ויתענה. ואם לאו, לא יצער עצמו, ולא יתענה] (743).
איכא דאמרי [יש האומרים] באופן שונה את מימרתו של רב יהודה בשם רב:
אמר רב יהודה אמר רב: לוה אדם תעניתו - ופורע.
כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: פשיטא! פשוט שכך הוא הדין ! לא יהא קבלת התענית אלא נדר! ונדר, מי לא מצי בעי לשלומי ומיזל למחר וליומא אחרינא [האם אין הנודר יכול לשלמו למחר וליום אחר]? כמו כן בנדון שלנו, ודאי שיכול לשלם את התענית ביום אחר. (744)
רב יהושע בריה דרב אידי איקלע לבי רב אסי [הזדמן לביתו של רב אסי]. עבדו ליה עגלא תילתא [הכינו לכבודו עגל משולש (745)].
אמרו ליה בני ביתו של רב אסי לרב יהושע: ליטעום מר מידי [יטעם אדוני דבר מה]!
אמר להו: בתעניתא יתיבנא [יושב אני בתענית], ואסור לי לאכול.
אמרו ליה: ולוזיף מר, וליפרע [שילוה אדוני את התענית, ויפרע ביום אחר]! כלומר, הפסק עתה את תעניתך ואכול עמנו, ופרע את חוב התענית המוטל עליך - ביום אחר!
האם לא סבר מר להא דאמר רב יהודה אמר רב [האם אינך סובר את דברי רב יהודה בשם רב], שלוה אדם תעניתו - ופורע?
אמר להו: התענית שאני יושב בה - תענית על חלום לא טוב הוא (746). ואמר רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: יפה תענית לחלום - כאש לנעורת (747).
ואמר רב חסדא: ומה שתענית מועילה כל כך לחלום - היינו דווקא אם מתענה בו ביום שחלם בו (748).
לכן איני יכול ללוות את התענית ולפרוע אותה ביום אחר, כי תענית חלום מועילה דווקא באותו יום שחלם בו (749).
ואמר רב יוסף: ואפילו בשבת (750) , שאסור להצטער בה, יכול להתענות תענית חלום, כדי שיתבטל צער גופו.
אמנם, למרות שמותר להתענות תענית כזו בשבת, מכל מקום - הרי ביטל מצות "עונג שבת". ולכן שואלת הגמרא, מאי תקנתיה [מה תקנתו] אם התענה בשבת? כיצד יכפר על כך? (751) ואומרת הגמרא: ליתיב תעניתא לתעניתא [ישב בתענית ביום ראשון (752), כנגד אותה תענית שהתענה בשבת (753)], ובכך יכפר על כך שביטל מצות עונג שבת.
מתניתין:
שנינו במשנה הקודמת, שאם לא ירדו גשמים עד ראש חודש כסלו, בית דין גוזרין שלש תעניות על הציבור. ותעניות אלו - קלות הן. שאוכלים כל הלילה, ואף ביום - אסורים רק באכילה ושתיה. אבל אין חייבים בשאר עינויים.
עברו תעניות אלו - ולא נענו עדיין בירידת גשמים, בית דין גוזרין שלש תעניות אחרות על הצבור. ותעניות אלו - חמורות יותר הן, ולכן: אוכלין ושותין רק מבעוד יום, אבל בליל יום התענית - אסורים באכילה ושתיה (754), ואסורין במלאכה (755) , וברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ונועלין את המרחצאות (756).
עברו גם שלש תעניות אלו - ועדיין לא נענו, בית דין גוזרין עליהן [על הציבור] עוד שבע תעניות.
שהן, סך כל התעניות שהזכרנו: שלוש תעניות הראשונות, שלוש אמצעיות, ושבע אחרונות - שלוש עשרה תעניות על הצבור (757).
הרי תעניות אלו, שבעת ימי התענית האחרונים, יתרות על התעניות הראשונות [חומרה יתירה יש בהן לעומת כל התעניות הקודמות] בשני דברים:
א. שבתעניות אלו מתריעין [בגמרא להלן יתבאר האם הכוונה להתרעה בתפילה וצעקה, או לתקיעה בשופרות (758)], ב. ונועלין לחלוטין למשך כל יום התענית את פתחי החנויות של דברי מאכל ושתיה [מה שאין כן בתעניות הקודמות, שלמרות שאסורים באכילה ושתיה, מכל מקום מותר לפתוח את החנויות, ומותר להכנס ולקנות בהן דברי מאכל].
ואימתי יהיו מותרים בעלי החנויות לשוב ולפתוח את חנויותיהם?
ביום התענית שחל ביום שני בשבוע, מטין [פותחים קצת את פתחי חנויותיהם (759)] עם חשיכה [לעת ערב].
והטעם שאין מטין כל היום, כדי שיראו בני אדם שהחנויות סגורות - ויצטערו. ורק לעת ערב פותחין קצת, כדי שיהיה להם מה לאכול בלילה (760).
ולעומת זאת, ביום התענית שחל ביום חמישי בשבוע - מותרין לפתוח חנויותיהם לגמרי, ובמשך כל היום (761), מפני כבוד השבת [כדי שיוכלו לקנות צרכי שבת].
עברו גם ימי תעניות אלו - ולא נענו, אין גוזרים תעניות נוספות על הציבור.
אבל ממעטין במשא ומתן, בבנין, ובנטיעה (762) , באירוסין (763) , ובנישואין (764) , ובשאילת שלום בין אדם לחבירו, כבני אדם הנזופין למקום ["נזופין" - לשון גערה. והיינו כאילו גער בהם הקדוש ברוך הוא].
דין זה נאמר לגבי כלל הציבור.
אבל היחידים [תלמידי חכמים] חוזרין ומתענין גם לאחר שעברו כל ימי התעניות שגזרו על הציבור עד שיצא [שיעבור] כל חודש ניסן (765).
אבל לאחר שיצא חודש ניסן, אין מתפללים עוד על הגשמים. כי אם יצא חודש ניסן (766) , וירדו אז גשמים - סימן קללה הוא (767), ולא ברכה (768).
שנאמר שאמר שמואל לעם ישראל, כאשר המליכו את שאול: "הלוא קציר חטים היום וגו' אקרא אל ה' ויתן קלות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה וגו'". הרי שירידת גשמים בקיץ - סימן קללה היא (769).
גמרא:
שואלת הגמרא: בשלמא כולהו, כל הדברים שהוזכרו במשנה, שאסורין בתענית - אית בהו תענוג [יש בעשייתן תענוג]: רחיצה, וסיכה, ותשמיש המטה. ולכן אסור לעשותם ביום התענית.
אבל מלאכה, למה אסור בעשייתה? והרי צער הוא לעשות מלאכה! (770)
אמר רב חסדא אמר רב ירמיה בר אבא: אמר קרא: "קדשו צום קראו עצרה אספו זקנים", דימה הכתוב צום - כעצרת [היינו חג השבועות ושמיני עצרת, שמכונים בשם "עצרת"].
מה עצרת - אסור בעשיית מלאכה, שהרי יום טוב הוא,
אף תענית - אסור בעשיית מלאכה (771).
אי [שמא תאמר], כיון שאנו מדמים תענית לעצרת לענין איסור מלאכה, נמשיך ונדמה אותם גם לענין אחר, ונאמר: מה גבי עצרת - איסור המלאכה מתחיל מאורתא [מהערב], מליל יום טוב, אף בתענית נמי - יתחיל איסור המלאכה מאורתא [מהערב]! (772)
אמר רבי זירא: לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי ירמיה בר אבא [רבי ירמיה בר אבא פירש לי את הענין]: אמר קרא בענין צום [במקרא דלעיל]: "קדשו צום וגו' אספו זקנים". הרי שדימה הכתוב צום - דומיא דאסיפת זקנים [בדומה לאסיפת זקנים, כינוס החכמים בבית הכנסת].
וכך אנו דורשים את הדמיון וההשוואה בין צום לאסיפת זקנים:
מה אסיפת זקנים - ביום היא, שהרי בלילה כל אחד נמצא בביתו, ואינם נאספים, אף צום נמי - מתחיל ביום, ולא מהערב.
שואלת הגמרא: אם כך, אם אנו מדמים את הצום לאסיפת זקנים, נמשיך על דרך זו, ואימא [ונאמר] שהצום מתחיל מטיהרא [מהצהרים (773)], שהרי אין דרך הזקנים להתאסף השכם בבוקר, אלא רק בצהרים?
אמר רב שישא בריה דרב אידי: מה ששנינו במשנה, שאסורים בעשיית מלאכה במשך כל היום - מסייע ליה לרב הונא, דאמר שמצפרא כינופיא [שכבר מהבוקר של יום התענית - נאספין כולם בבית הכנסת], וכפי שיבואר להלן.
שלכן פשוט לתנא שאיסור מלאכה - כל היום הוא, משום שאנו מדמים את הצום לאסיפת זקנים, ואסיפת זקנים - מהבוקר היא (774).
היכי עבדי [היאך עושין את סדר יום התענית]?
אמר אביי: מצפרא עד פלגא דיומא - מעיינינן במילי דמתא [מהבוקר עד חצות היום, מעיינים בענייני העיר], אם יש גזל וחמס ביניהן, ומפייסים את אלו שנעשה עימם עוול.
מכאן ואילך [מחצות היום ואילך], מחלקים את הזמן שנותר מהיום לשני חלקים:
רבעא דיומא [רבע יום, דהיינו, חצי מחצי היום שנותר] קרינן בספרא [קוראין בספר תורה] "ויחל משה", (775) (776) ואפטרתא [ומפטירין] הפטרת "דרשו ה' בהמצאו" [כפי שאנו נוהגים בזמננו בתעניות].
מכאן ואילך [מסוף החצי הראשון של חצי היום שנותר] עד סוף היום - בעינן רחמי (777) [מתפללים ומבקשים רחמים] (778).
שנאמר: "ויקומו על עמדם ויקראו בספר תורת ה' אלהיהם רבעית היום, ורבעית מתודים ומשתחוים לה' אלהיהם".
הרי לנו שרביע היום קראו בתורה, ורביע היום היו מתודים ומבקשים רחמים (779).