אור ברסלב
חברותא על תענית פרק ראשון - מאימתי › דף י.

חברותא על תענית· הרב יעקב שולביץ

פרק ראשון - מאימתי · דף י.

דף ט:

מבארת הגמרא: ההוא, אותו מקרא, אינו מדבר כלל על ירידת הגשמים, אלא (תחילת העמוד) בברייתו [בריאתו] של עולם הוא מדבר.

שמתחילה היה העולם כולו שטוף במים, והקדוש ברוך הוא כנסן במקום אחד, כמכניס מים לנאד (537).

וזהו "כנס כנד מי הים", שכנסן כפי שמכניסין מים לנאד. "נתן באוצרות תהומות", שנתנן באוצרות [כפי שנאמר בהמשך המקרא: "שם חול גבולו ואוצר לים"].

תנו רבנן: ארץ ישראל נבראת תחילה (538) (539) , וכל העולם כולו נברא לבסוף, אחרי ארץ ישראל.

שנאמר בספר משלי, בפסוקים המדברים בבריאת העולם: "עד לא עשה ארץ וחוצות".

ארץ - היינו ארץ ישראל (540). חוצות - היינו חוץ לארץ (541).

ארץ ישראל - משקה אותה הקדוש ברוך הוא בעצמו.

ואילו את כל העולם כולו - משקה על ידי שליח (542) (543).

שנאמר: "הנתן מטר על פני ארץ, ושלח מים על פני חוצות". דהיינו, על פני ארץ ישראל - "הנתן מטר", הקדוש ברוך הוא נותן בעצמו. ואילו על פני חוצות, דהיינו, על ארצות שאר העולם - "שלח מים", על ידי שליח.

ארץ ישראל שותה מי גשמים, וכל העולם כולו שותה מתמצית. דהיינו, ממה שנשאר בעננים לאחר שתייתה של ארץ ישראל. שנאמר: "הנתן מטר על פני ארץ וגו'" (544).

ארץ ישראל שותה תחילה, ששם יורדים הגשמים תחילה. וכל העולם כולו - לבסוף (545). שנאמר: "הנתן מטר על פני ארץ וגו'".

משל לאדם שמגבן את הגבינה [שמכין גבינה]. היאך הוא עושה? נוטל את האוכל, ומניח את הפסולת [נוטל את הגבינה מהכלי שהניח בו את החלב להתגבן, ומשאיר שם את הפסולת. את מי החלב] (546). אף כאן, ארץ ישראל נוטלת את עיקר הגשמים. ושאר הגשמים, הפסולת, יורדים לשאר העולם.

אמר מר [הבאנו לעיל את דברי רבי אליעזר]: שמי האוקיינוס ממתקין הן בעבים.

שואלת הגמרא: מנליה [מנין לו] לרבי אליעזר דבר זה, שהעולם שותה ממי אוקיינוס, ואותם מים עולים ומתמתקין בעבים?

מבארת הגמרא: דאמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: כתיב בספר תהלים: "חשכת מים עבי שחקים", וכתיב מקרא דומה בספר שמואל: "חשרת מים עבי שחקים". הרי לנו שני מקראות שמדברים בענין ירידת הגשמים, אלא שבמקרא אחד מצינו לשון "חשכת", ובמקרא השני מצינו לשון "חשרת".

שקול [טול] את האות כ"ף של המילה "חשכת" המוזכרת בפסוק הראשון, ושדי [והטילנה וצרפנה] ארי"ש [עם האות רי"ש] של המילה "חשרת" המוזכרת בפסוק השני, וקרי ביה [וקרא בה, באותה מילה מצורפת]: "חכשרת". והיינו, שמי האוקיינוס, שמלוחים הם מתחילה, מתמתקין ומתכשרין בעבין (547).

שואלת הגמרא: ורבי יהושע, שסובר שהעולם שותה ממים עליונים, בהני קראי [במקראות אלו שהוזכרו לעיל, "חשכת מים וגו'" ו"חשרת מים וגו'"] מאי דריש בהו [מה הוא דורש בהם]? הרי לשיטתו אין המים מתמתקין בעבים!

ומבארת הגמרא: סבר לה כי הא [הוא סובר כדברים דלהלן]. דכי אתא רב דימי אמר: אמרי במערבא [שכאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר שכך אומרים בארץ ישראל]: נהור ענני [כאשר הענן קלוש ומנהיר] - זעירין מוהי [מועטין וזעירים מימיו].

וכאשר חשוך ענני [הענן חשוך וסמיך] - סגיין מוהי [מרובין מימיו].

וזהו "חשכת מים". שכאשר העננים חשוכים - מימיהם מרובים. וממילא נשמע, שכאשר העננים קלושים ובהירים - מימיהם מועטים. ו"חשרת" - לשון השרה הוא (548).

שואלת הגמרא: כמאן, כשיטת מי, אזלא הא דתניא [הולכת הברייתא דלהלן]: מים העליונים אינם מונחין על שום דבר, אלא מכונסין ועומדין כמין בריכה, ובמאמר של הקדוש ברוך הוא, הם תלוים [כלומר, המים נשארים תלויים ועומדים, ואינם יורדים ונופלים על הארץ, מחמת מאמרו של הקדוש ברוך הוא, שאמר להם להשאר כך].

ופירותיהן של אותם מים הם מי גשמים (549). דהיינו, שאין מים עליונים נחסרין כלום כאשר יורדים גשמים, והגשמים הם כפירות האילן, שאינם מחסרין מהאילן דבר.

ומנין אנו למדים דבר זה?

שנאמר: "מפרי מעשיך תשבע הארץ". והיינו, שהגשמים הם פרי מעשיו של הקדוש ברוך הוא, ומהם תשבע הארץ. ומכך שהגשמים מכונים "פרי", משמע שאינם מחסרים את המים העליונים כלום.

כמאן [כשיטת מי הולכת ברייתא זו] -

אומרת הגמרא: הברייתא מתבארת כשיטת רבי יהושע, שסובר שהעולם שותה ממים עליונים.

שואלת הגמרא: ורבי אליעזר, היאך הוא יבאר את המקרא "מפרי מעשיך תשבע הארץ"?

ומבארת הגמרא: רבי אליעזר יאמר, שההוא, אותו מקרא - במעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא - הוא דכתיב [הוא מדבר]. וכך מתבאר המקרא: מפרי של מעשה ידיך - תשבע הארץ. כלומר, בראת המים כדי שתשבע בהם הארץ (550).

אמר רבי יהושע בן לוי: כל העולם כולו - מתמצית גן עדן הוא שותה. שנאמר: "ונהר יוצא מעדן וגו'" [סוף המקרא: "להשקות את הגן"] (551).

תנא: כשם שמתמצית [תמצית היינו מה שנשאר דבוק בדפני הכלי לאחר ששפכו ממנו את תוכנו] של כלי שמשקין ממנו שדה ששיעורה בית כור (552) - שותה, ניתן להשקות, קרקע בשיעור תרקב, חצי סאה (553), שהוא אחד מששים בבית כור [כי הכור - יש בו שלושים סאים]. הרי לנו, שמהתמצית אפשר להשקות אחד מששים ממה שהיה אפשר להשקות בכל מה שהיה בכלי -

כך העולם כולו, שהוא אחד מששים בגן עדן, די לו בתמצית העננים שמשקין את הגן (554).

תנו רבנן: ארץ מצרים הויא [הרי היא] שטח של ארבע מאות פרסה (555) על ארבע מאות פרסה. והוא חלק אחד מששים בארץ כוש. דהיינו, שארץ כוש גדולה פי ששים מארץ מצרים.

וארץ כוש - חלק אחד מששים בעולם. שהעולם כולו הוא פי ששים בגדלו מארץ כוש.

ועולם - אחד מששים בגן הוא.

וגן - אחד מששים לעדן.

ועדן - אחד מששים לגיהנם (556).

נמצא, שכל העולם כולו - ככיסוי קדרה לגיהנם [כלפי הגיהנם]. כלומר, היחס בין העולם לגיהנם מבחינת הגודל, דומה ליחס שבין כיסוי קדרה לקדרה. שכשם שהקדירה גדולה בהרבה מהכיסוי (557), כך הגיהנם גדול בהרבה מכל העולם.

ויש אומרים: גיהנם אין לה שיעור כלל.

ויש אומרים: עדן אין לה שיעור (558).

אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב [מה ביאור המקרא] שנאמר על בבל: "שוכנת על מים רבים רבת אוצרת"?

מי גרם לבבל שיהו אוצרותיה מלאות בר - הוי אומר: מפני שהיא שוכנת על מים רבים. שמשום שבבל עמוקה מכל הארצות, יורדים לשם מי גשמים רבים, ומשקים את שדותיה.

אמר רב: עתירה בבל [עשירה בבל], דחצדא בלא מיטרא [שקוצרין בה תבואה בלא מטר], לפי שאינה צריכה לגשמים (559).

אמר אביי: נקיטינן [אנו נוקטין], שמשום כך בבל קוצרת בלא מטר, כי היא מקום טובעני [מקום מצולה ורקק], כלומר, אדמתה רטובה ולחה, ולא יובשני [ואינה מקום יובש] (560).

מתניתין:

עד עתה דיברנו על זמן תחילת הזכרת הגשמים, באמירת "מוריד הגשם". ועתה באה המשנה לדון מאימתי מתחילים לשאול את הגשמים, באמירת "ותן טל ומטר".

בשלשה בחודש מרחשון - שואלין את הגשמים, אף שבאמת הזמן הראוי לירידת גשמים הוא משמיני עצרת (561).

רבן גמליאל אומר: בשבעה בו, בחודש מרחשון, שהוא חמשה עשר יום אחר החג (562) [חג הסוכות], שואלין על הגשמים.

והטעם, כדי שיגיע אחרון עולי הרגל שבישראל (563) לביתו באיזור נהר פרת, שהוא קצה ארץ ישראל (564), קודם ירידת הגשמים.

והיות וישראל מתעכבים בירושלים כל הרגל (565), ויוצאים לדרכם חזרה בסיומו, והדרך לנהר פרת נמשכת לכל היותר חמשה עשר יום (566), לכן מתחילים לשאול את הגשמים רק בשבעה במרחשון.

גמרא:

אמר רבי אלעזר: הלכה כרבן גמליאל, ששואלין את הגשמים בשבעה בחודש מרחשון (567).

תניא, חנניה אומר: ובגולה (568) אין שואלין את הגשמים עד ששים (569) בתקופה [עד היום הששים שבתקופת אלול (570)]. והטעם, משום שהמקום נמוך, ואינם צריכים לגשמים כל כך, כי המים מגיעים לשם ממקומות אחרים הגבוהים יותר.

אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכה כחנניה (571).

ותמהה הגמרא: איני? וכי זה כך? והא בעו מיניה משמואל [והרי שאלו את שמואל]: מאימת מדכרינן [מאימתי מתחילין להזכיר ולומר בתפילה] "ותן טל ומטר"? ואמר להו [ואמר להם שמואל]: הזמן הוא מכי מעיילי ציבי לבי טבות רישבא [משעה שמכניסין בני ביתו של טבות, שהיה צייד עופות (572), עצים לאוצר, לצורך ימות הגשמים. שזהו סימן שהגיע זמן ירידת הגשמים, ויודעים בני ביתו של טבות שמאותו זמן ואילך לא יוכלו לחטוב עצים ביער, ולכן ממהרים להכניס עצים לאוצר]! הרי לנו שמתחילים לומר "ותן טל ומטר" בזמן אחר!

אומרת הגמרא: מה הקושיא? דילמא אידי ואידי - חד שיעורא הוא [שמא שני זמנים אלו, ששים יום בתקופה, וזמן הכנסת העצים לאוצר - זמן אחד הם].

איבעיא להו [נשאלה שאלה בבית המדרש]: הבאנו את דברי חנניה, שבגולה אין שואלים את הגשמים עד יום ששים בתקופה. ויש לדון, יום ששים עצמו, האם כימים שלפני ששים הוא, ואין אומרים בו "ותן טל ומטר", או שמא כימים שלאחר ששים הוא, ואומרים בו "ותן טל ומטר"? (573) תא שמע: רב אמר: יום ששים עצמו - כלאחר ששים הוא, ואומרים בו "ותן טל ומטר".

ושמואל אמר: יום ששים - כלפני ששים הוא, ואין אומרים בו "ותן טל ומטר".

אמר רב נחמן בר יצחק: וסימנך, סימן זה יהא בידך, כדי שלא תטעה במחלוקת זו, מי הוא שאמר שיום ששים כלפני ששים, ומי הוא זה שאמר כלאחר ששים:

עלאי בעו מיא [העליונים, אלו שדרים בהרים, צריכים יותר מים. לפי שהגשמים מתגלגלים במדרון ויורדין למטה].

תתאי לא בעו מיא [התחתונים, אלו שדרים בבקעה, אינם צריכים להרבה גשמים, לפי שכל המים שיורדים מההרים - מתכנסים לבקעה].

ולכן, רב, שהיה דר בארץ ישראל, שגבוהה מכל הארצות (574), וצריכה לגשמים רבים, אמר שיום ששים כלאחר ששים, כדי שישאלו את הגשמים מוקדם ככל האפשר (575).

ואילו שמואל, שהיה דר בבבל, שהיא בבקעה, ואינה צריכה הרבה גשמים, אמר שיום ששים כלפני ששים, ואין שואלין בו את הגשמים (576).

אמר רב פפא: הלכתא [הלכה למעשה], יום ששים - כלאחר ששים (577) , ושואלים בו את הגשמים, כדברי רב.

מתניתין:

א. אם התחילו הימים הראויים לירידת הגשמים [דהיינו, מיום ג' במרחשון או מיום ז' בו, כפי ששנינו במשנה הקודמת], והגיע כבר יום שבעה עשר בחודש מרחשון (578)

- ועדיין לא ירדו גשמים, התחילו [מתחילים] היחידים [הם תלמידי חכמים, שמיוחדים במעשיהם (579)] מתענין שלש תעניות, כדי לעורר רחמים שירדו גשמים (580). [בגמרא להלן יתבאר באלו ימים מתענים].

תעניות אלו אינן חמורות. ולכן אוכלין ושותין משחשיכה [כלומר, משהחשיך היום בערב התענית, והגיע ליל יום התענית, עדיין מותרים באכילה ושתיה. ומתחילים להתענות רק מתחילת היום] (581).

וכן, באותן ימי תעניות מותרין בעשיית מלאכה, וברחיצה, ובסיכה [משיחת הגוף בדבר שומני], ובנעילת הסנדל של עור, ובתשמיש המטה.

ב. הגיע ראש חדש כסליו (582) , ועדיין לא ירדו גשמים, בית דין גוזרין שלש תעניות על כל הצבור.

גם ימי תענית אלו, שגזרו בית הדין על כל הציבור, אינם חמורים. ולכן, אוכלין ושותין משחשיכה, ומותרין במלאכה, וברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה.

גמרא:

מאן [מיהם] אותם "יחידים"?

אמר רב הונא: רבנן [תלמידי חכמים] (583).

ואמר רב הונא: יחידים מתענין שלש תעניות, בימים שני וחמישי ושני.

ותמהה הגמרא: מאי קמשמע לן [מה השמיע לנו] רב הונא בזה שאמר שמתענין בימים שני וחמישי ושני?

הרי תנינא [שנינו דבר זה במשנה להלן]: אין גוזרין תענית על הצבור בתחילה ביום חמישי [אין מתחילין את ימי התעניות ביום חמישי] - כדי שלא להפקיע את השערים.

והיינו, שאם יתחילו להתענות בחמישי, יהיו צריכים לקנות במוצאי התענית שתי סעודות גדולות. אחת לסיום התענית, ואחת לשבת. ומתוך כך יסברו המוכרים שרעב בא לעולם, ויבואו להפקיע שערים (584).

אלא כך הוא סדר שלש תעניות הראשונות: מתחילין להתענות ביום שני, ומתענין שוב ביום חמישי, וחוזרין ומתענין ביום שני בשבוע שלאחריו!

ומתרצת הגמרא: הוצרך רב הונא לומר דבריו, כי מהו דתימא [שמא תאמר]: מה ששנינו שמתענין דווקא בשני חמישי ושני, הני מילי [היינו דווקא] - בתענית שמתענין כל הצבור, שאז יש חשש להפקעת שערים. אבל בתענית יחיד, שהיחידין מתענין קודם לתענית הציבור - לא,

קמשמע לן [השמיע לנו] רב הונא, שאף ביחיד, סדר תעניות הוא שני חמישי ושני.

תניא נמי הכי [כך מצינו גם בברייתא]: כשהתחילו היחידים להתענות, מתענין שני וחמישי ושני. הרי לנו, שגם היחידים אין מתחילים להתענות ביום חמישי.

תוכן העניינים

חברותא על תענית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה