חברותא על תמיד· הרב יעקב שולביץ
פרק שני - ראוהו אחיו
מתניתין:
ראוהו אחיו הכהנים [את הכהן התורם את הדשן] שירד מן הכבש לאחר שתרם, ומיד הם רצים ובאים לכיור, להיות מזומנים לעבודה (11). מהרו וקדשו ידיהם ורגליהם מן הכיור (12).
לאחר שקדשו, נטלו את המגרפות [שגורפין בהן את הדשן ומפנים אותו לתפוח], ואת הצינורות [המזלגות שהיו מהפכים בהן את האברים], ועלו לראש המזבח.
האברים של העולות, והפדרים [האימורים] של שאר הקרבנות שלא נתעכלו ושלא נעשו דשן מאתמול בערב - היו סונקין [מסלקים] אותן בצינורות - מזלגות על צדי המזבח, על מנת להחזירם למערכה לאחר מכן. שהרי אי אפשר עדיין להקטירם, לפי שאין שום דבר קרב קודם הקרבת תמיד של שחר.
ואם יש הרבה אברים, ואין הצדדים מחזיקים אותם, לפי שהם כבר מלאים בהם, סודרים אותם בסובב [אמה הבולטת במזבח באמצע גובהו], או היו מניחים אותן על גבי הכבש. לפי שאם היו מורידים את האברים לגמרי מן המזבח, היו נפסלים להקטרה לאחר שהאיר היום. שעמוד השחר פוסל בלינה. אבל על גבי המזבח אין לינה פוסלת. וכבש הרי הוא כמזבח לכל דבר.
החלו לגרוף את האפר, והיו מעלין במגרפות את האפר על גב התפוח.
והתפוח [ציבור האפר] - היה באמצע המזבח. ומשום שהיה עגול כתפוח, קרוי כן (13). [וקודם תרומת הדשן לא היו יכולים לפנותו. שהרי קודם צריך לתרום עת תרומת הדשן, ואחר כך היו מפנים את שאר הדשן לתפוח].
וכשהיה האפר שבתפוח מתרבה, עד שכבר לא נותר מקום לסידור עצי המערכה, היו מוציאים אותו. כדכתיב "והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה, אל מקום טהור".
ופעמים שהיה עליו שלש מאות כור אפר עד שהוציאוהו.
וברגלים לא היו מדשנין אותו [מוציאים את האפר], מפני שהתפוח הוא נוי למזבח. שעל ידי ריבוי הדשן ניכר שהקריבו הרבה קרבנות, ולא היה המזבח בטל.
דף כט.
ואף על גב דנוי הוא למזבח, מכל מקום כשהגיע הזמן לפנותו - מימיו (תחילת העמוד) לא נתעצל הכהן [שהיה מוטל עליו לעשות זאת] מלהוציא את הדשן (1).
ולאחר שעשו זאת ונתפנה מקום המערכה, החלו מעלין בכבש גזירין של עצים חתוכים ובדוקים ממום, בשביל לסדר בהם את המערכה (2).
וכי כל העצים כשרים למערכה הן?
אכן, כל העצים כשרים למערכה! חוץ מעצים של גפן ושל זית (3)! ובגמרא מפרש טעמא.
ואף על פי שכל העצים כשרים, אבל בעצים אלו היו רגילין:
במרביות [ענפים] של תאנה, ושל אגוז, ושל עץ שמן [עץ שמפיקים ממנו שמן, והוא דולק כמו נר]. שכל העצים הללו בוערים יפה.
ושלש מערכות עצים היו על גבי המזבח.
תחילה בא הכהן שתרם את תרומת הדשן, וסידר ראשונה את המערכה הגדולה - מזרחה, (4) בצידו המזרחי של המזבח, ועליה היו מקטירים את הקרבנות.
וחזית היו עושים למערכה מצידה, כעין חלון, כדי שתהא הרוח מנשבת בה, ללבות את האש. וחזיתה (5) היתה במזרחה של המערכה. משום שדרך שער המזרח של העזרה היתה הרוח באה ומנשבת.
וראשי הגזירין הפנימיים, שהיו ארוכים, היו נוגעין בתפוח, שהיה במרכז המזבח, ממערב למערכה.
והיינו, שהיו הגזירין הפנימיים והחיצוניים שוים כלפי צידו החיצוני של המזבח, שלא יבלטו לצד החוץ ויקרעו או ישרפו את בגדי הכהנים המהלכים שם. ולכן היו הגזירין הפנימיים הארוכים בולטים מהמערכה בצד השני, כלפי התפוח שבמרכז המזבח, ואף היו נוגעים בו. [ראב"ד פרק ב' מתמידין ומוספין, הלכה ז'].
וריוח היה מניח בין הגזירים, כי מלבד עצי המערכה הביאו קיסמי עצים דקים הקרויים "אליתא", והניחום בין עצי המערכה הגדולים, ועל ידם הובערו יפה העצים הגדולים (6). [וילפינן לה מדכתיב "ונתנו בני אהרו הכהן אש על המזבח", דהיינו עצי המערכה, והדר - "וערכו עצים על האש"].
ולצורך זה הניחו את הריוח בין גזירי המערכה, לפי שהיו מציתים את האליתא משם, דרך אותו הריוח. דבעינן שיצית את האליתא בראשו של מזבח, ולא שידליקה ברצפה ויעלנה [יומא מה].
וכשגמרו לסדר את המערכה הראשונה, בררו משם, מלשכת העצים, עצי תאנה יפים לסדר את המערכה השניה, שממנה היו נוטלים גחלי אש לצורך הקטורת, שהיו מקטירים כל יום על המזבח הפנימי שבהיכל. ואף בסידור מערכה זו זכה הכהן שזכה בתרומת הדשן.
ומקום מערכה זו היה מכנגד קרן מערבית דרומית של המזבח, הסמוכה לכבש. והיה מקום המערכה הזאת משוך מן הקרן המערבית דרומית כלפי צד צפון - ארבע אמות (7).
ושיעור העצים שנתנו במערכה זו היה בעומד [באומד], שלאחר שיישרפו ייעשו מהם חמש סאין של גחלים. כי לצורך הקטרת הקטורת היה צריך שלשה קבין של גחלים. ותחילה היה חותה מהמערכה הזאת ד' קבין גחלים במחתת כסף, וממנה היה מערה למחתת זהב שיש בבית קיבולה שלשה קבין. [והיה צריך לחתות מהמערכה ארבעה קבין לפי שאי אפשר שלא ישפך קצת מהגחלים תוך כדי העירוי למחתת הזהב]. ושיערו חכמים, שבשביל לחתות מהמערכה ארבעה קבין גחלים בריוח, צריך שיהיו בה חמש סאין גחלים.
ובשבת היה שיעורם של העצים בעומד - שיישארו לאחר השריפה שמונה סאין גחלים. לפי ששם, על המערכה השניה, היו נותנים בשבת את שני בזיכי הלבונה של לחם הפנים להקטירם. ומשום כך הוצרכו לתוספת זו של שלשה סאין גחלים.
ולא הקטירום לבזיכי הלבונה על גבי המערכה הגדולה, אלא על המערכה השניה. משום דכל דבר הניטל מבפנים [מההיכל], אין מקטירין אותו אלא בסמוך לפנים, והיינו קרן דרומית מערבית, שהיא הסמוכה לפתח ההיכל [זבחים נח:] (8).
והיו מביאין את האברים והפדרים של אתמול, שלא נתעכלו מבערב, [ושהיו סדורין על צדי המזבח עד עתה, כמבואר לעיל] (9), ומחזירין אותן למערכה לגמור את הקטרתם (10).
והציתו את שתי המערכות באש.
ואחר כך ירדו מהמזבח ובאו להם ללשכת הגזית [בחציה המקודש בקדושת עזרה, כדדרשינן מקרא ד"בית אלוקים נהלך ברגש"], בשביל להטיל את הפייסות לשאר עבודות היום.
גמרא:
שנינו במתניתין: פעמים שהיה עליו [על התפוח] שלש מאות כור.
אמר רבא: גוזמא בעלמא קאמר! ולאו דוקא הוא. שמעולם לא הגיע האפר לשיעור כזה. לפי שאין מקום המערכה יכול להחזיק שלש מאות כור.
וכן בהא דתנן לקמן: השקו את התמיד בכוס של זהב - אמר רבא: גוזמא היא!
אמר רבי אמי: מצינו שדברה תורה לשון הבאי! כלשון בני אדם הרוצים לחזק את דבריהם, ומדברים בלשון גוזמה.
וכן מצינו שדברו נביאים לשון הבאי.
וכן מצינו שדברו חכמים לשון הבאי! וקמפרש ואזיל.
דברה תורה לשון הבאי - כדכתיב "ערים גדולות ובצורות בשמים". וכי בשמים סלקא דעתך שהם מגיעות? אלא, לשון גוזמא הוא.
דברו נביאים לשון הבאי - כדכתיב גבי שלמה "ויעלו כל העם אחריו, והעם מחללים בחלילים ושמחים שמחה גדולה, ותבקע הארץ בקולם". שאף דבר זה שנבקעה הארץ, לשון גוזמא הוא.
דברו חכמים לשון הבאי - הא דאמרן דשלש מאות כור דשן היו בתפוח. והא דהשקו את התמיד בכוס של זהב.
אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר שמואל: בשלשה מקומות דברו חכמים בלשון הבאי. ואלו הן:
תפוח, וגפן, ופרוכת. ובסמוך יבואר.
ואתא לאפוקי מהא דאמר רבא.
דתנן: השקו את התמיד בכוס של זהב. ואמר עלה רבא: גוזמא היא! ופליג עליה שמואל, וקא משמע לן: רק הני תלתא, אין, לשון גוזמא הן. אבל התם, בתמיד, לא גוזמא היא אלא כן היה שהשקוהו בכוס של זהב. לפי שאין עניות במקום עשירות, וכל מעשי המקדש היו בעושר ובשררה.
וקא מפרש להני תלתא מילי:
תפוח המזבח - הא דאמרן. שגוזמא היא לומר שהיו בו שלש מאות כור.
גפן - הא דתנן: צורת גפן של זהב היתה עומדת על פתח ההיכל. והיתה מודלה [מוגבהת] על גבי כלונסות של ארז כעין דליות גפן שנסמכות על עמודי עץ.
דף כט:
וכל מי שמתנדב זהב לבית המקדש, ורוצה שיתנוהו בהיכל, היה עושה ממנו עלה (תחילת העמוד) או גרגיר או אשכול של זהב, ומביאו ותולה אותו בה.
ואמר רבי אלעזר ברבי צדוק: מעשה היה שהוצרכו לפנותה ממקום למקום, ונמנו עליה שלש מאות כהנים בשביל לטלטלה ולפנותה, מחמת כובד הזהב שהיה בה.
ואף זו לשון גוזמא הוא. שאם היה בה כל כך הרבה זהב, היתה נשברת. ולא רצה רבי אלעזר ברבי צדוק אלא להודיע שזהב רב התנדבו שם.
פרוכת - הא דתנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון בן הסגן: פרוכת של ההיכל, עביה טפח. ועל ע"ב נימין היתה נארגת. [שהיו גודלים כל חוט של שתי מע"ב נימין. ביאור הגר"א]. ועל כל [ובכל] נימא ונימא היו שזורים עשרים וארבעה חוטין. לפי שהיתה עשויה מד' מינים. תכלת, וארגמן, תולעת שני, ושש. וחוטו של כל מין היה כפול ששה. נמצא שכל גדיל של השתי היה מורכב מאלף ושבע מאות ועשרים ושמונה חוטים. ובשל כך הגיע עוביו לטפח.
וארכה של הפרוכת היה ארבעים אמה, ורחבה עשרים אמה. שהרי אותה פרוכת היתה מבדלת בין ההיכל לקדש הקדשים. וגובה ההיכל ורחבו, היה כשיעור הזה (1).
ומעבודת האריגה של שמונים ושתים ריבוא נערות (2) היתה נעשית (3)! שלפי שרצו לעשותה בטהרה, היו עוסקת בה נערות שעדיין לא הגיעו לכלל נידות.
ושתים פרוכות היו עושין בבית שני בכל שנה. והיו שתי פרוכות אלו במקום אמה טרקסין שהיתה בבית ראשון.
בבית ראשון היתה המחיצה שבין קדש הקדשים להיכל, עשויה מכותל אבנים שרוחבו אמה. ובבית שני לא היו יכולים לעשות כן, לפי שגובה היכלו היה ארבעים אמה. [אמנם המפרש כתב שהיה גובהו מאה אמה אך רש"י בבבא בתרא ג א והתוספות יום טוב פרק ה' משנה א' הגיהו שהיה גובהו ארבעים אמה] ואין כותל בגובה כזה יכול לעמוד ברוחב אמה בלבד. ולהרחיבו אי אפשר, משום ד"הכל בכתב", ואסור לשנות משיעור הכתוב בו. לכן עשו שתי פרוכות, במקום אותו כותל. וריוח הניחו ביניהם. והפרוכות עם הריוח תפסו רוחב אמה.
ומפני שהיו הפרוכות משחירות מעשן הקטורת, היו עושים חדשות בכל שנה [רא"ש].
ושלש מאות כהנים היו מטבילין אותה, מרוב גודלה (4)! ואף זה, לשון גוזמא הוא.
שנינו במתניתין: החלו מעלין בגזירין לסדר את המערכה. וכי כל העצים כשרים למערכה הן? כל העצים כשרים חוץ משל זית ומשל גפן.
והוינן בה: הני עצים - מאי טעמא לא היו כשרים? רב פפא אמר: משום דעצי זית ועצי גפן קטרי (5) [יש בהם קשרים]! ומחמת המים שיש בקשרים, אינם נשרפים יפה, ומעלים עשן. ואין זה כבודו של מקום.
רב אחא בר יעקב אמר: מלבד טעם זה, עוד טעם איכא למה שלא היו מביאין של זית ושל גפן - משום ישוב ארץ ישראל. שאם היו שורפים אותם במערכה, לא ימצאו גפנים ליין ושמן לסוך בו, ותחרב ארץ ישראל.
מיתיבי: כתיב בעצי המערכה, "על העצים אשר על האש". ודרשינן: הבא עצים הנתוכים [הנשרפים] מהר להיות אש! ומאי ניהו? דוקרי שפיר, דלא קטרי ואזלי, והיינו קני עצים הבקועים יפה, שאין בהם קשרים שהם בגדר "מיקטר מתוכו", שהולך הקשר ונכנס בתוך העץ. שאין כשרים אלא קנים של אילן צעיר, כדקתני במתניתין "מורביות תאנה". שמתוך שהוא צעיר הרי הוא נשרף מהר.
וכי כל העצים כשרים למערכה הן? כל העצים כשרים למערכה. חוץ מן זית וגפן. אבל באלו היו רגילין: במרביות של תאנה, ושל אגוז, ושל עץ שמן.
רבי אליעזר מוסיף: אף של מייש, ושל אלון, ושל דקל, ושל חרוב, ושל שקמה - פסולין למערכה!
ומסיק לקושיין: בשלמא למאן דאמר דפסולים רק משום דקטרי, יש לומר, דבהא קמיפלגי רבי אליעזר ותנא קמא. דמר [רבי אליעזר] סבר: מייש ואלון ודומיהם, אף על גב דלא קטרי מגואי [שאין קשריהם נכנסים בתוכם], מכל מקום כיון דקטרי מבראי [מבחוץ], לא מייתינן מהם למזבח.
ומר [תנא קמא] סבר: כיון דלא קטרי מגואי
- אף על גב דמבראי קטרי, מייתינן מינייהו.
אלא למאן דאמר דאף משום ישוב ארץ ישראל לא מייתינן מזית וגפן, אמאי פליג תנא קמא על רבי אליעזר? וכי דקל, מי לית ביה משום ישוב ארץ ישראל? והא אף הוא נותן פירות, ופשיטא דיש לאסור משום כך את כריתתו לצורך המזבח.
ומשנינן: אמר לך הך מאן דאמר: וליטעמיך, אדאקשית לי מברייתא, אקשי לי ממתניתין, דקתני "מרביות של תאנה". וכי בתאנה לית בה משום ישוב ארץ ישראל, ואיך שרינן למייתי מינה עצים למזבח?
אלא, בהכרח, מאי אית לך למימר? - בתאנה דלא עבידא פירא קא מיירי. ואם כן, בדקל נמי נוקמיה, בדקל דלא עביד פירא. ולכך לית ביה משום ישוב ארץ ישראל. ורק משום דקטרי פסל בו רבי אליעזר. ואילו תנא קמא אית ליה, דכל דלא קשור מבפנים אינו נפסל.
והוינן בה: ומי איכא תאנה דלא עבדא פירא?
ומשנינן: אין! כדרחבא.
דאמר רחבא: מייתי נטיעות מעצי תאיני חיורתא [לבנים] שגרועים הן,
דף ל.
ושייפא להו בחבלא דצבתא [חבל העשוי מצורי דקל] עד שתוסר כל קלפת העץ, ושריק מעליה ומשיר ממנו בזרא [זרעיו]. שאף אם יש זרע גרעין בתוך הנטיעות, הוא נופל על ידי שמשייפים אותן.
וקברי [ושותלים] ליה לאותה תאינה חיורתא היכא דמסיק ימא שירטון. שבאותו מקום שהים גואה, הלחלוחית מרובה. ומתוך כך לא ימות האילן [שאם היה גדל במקום אחר היה מת, לפי שאין לו קלפה].
ומתוך שנעשה אילן סרק ואין בו פירות שיכחישו את כוחו, הרי הוא גדל הרבה, ועצים הראויים לקורה עבדא. אבל פירות לא עבדא. ותלת בריכי [ענפים] מינייהו, לא מחזקא להו גמלא [דף של גשר]. שמרוב גודלם אין הגשר סובל את כובדם.
וכיון שאינו עושה פירות, לוקחין מענפיו הדקים לצורך המזבח.
שנינו במתניתין: סידר את המערכה גדולה מזרחה, וחזיתה מזרחה!
והוינן בה: מאי טעמא עביד לחזיתה [פתח שבה] לצד מזרח?
רב הונא ורב חסדא נתנו טעם בדבר.
חד אמר: כדי שתהא הרוח מנשבת בה במערכה, וכך תבער בה האש היטב. וכיון ששער העזרה שבמזרח היה מכוון כנגד השערים המזרחים של עזרת הנשים ושל הר הבית, היתה הרוח המזרחית שמבחוץ עוברת דרך כל השערים, עד מקום המערכה.
ועוד, שהרוח המזרחית קשה וחזקה [רא"ש].
וחד אמר: כדי שיהו מציתין את האליתא [הקיסמין דקין של עץ שהיו מניחים בתוך המערכה, בשביל לחזק את האש] משם, דרך אותו הפתח.
מיתיבי: שנינו במתניתין: ריוח היה בהן בין הגזירין, שהיו מציתין את האליתא משם! הרי שמאותו הריוח היו מציתין אותה, ולא מהחזית.
ומשנינן: אמר לך האי דאמר דמהחזית היו מציתין אותה: מקומות מקומות הרבה עבדי לצורך הצתת האליתא, כדי שישרפו עצי המערכה מכל הצדדים.
הדרן עלך פרק ראוהו אחיו