חברותא על תמיד· הרב יעקב שולביץ
פרק ראשון - בשלושה מקומות
דף כה:
מסכת תמיד עוסקת בענין סדר הקרבת התמיד.
כהקדמה למעשה עבודת הכהנים בקרבן התמיד, מתבאר בה תחלה סדר שמירת המקדש בלילה על ידי הכהנים, וכמו כן מתבאר בה מקום לינתם של הכהנים בלילה.
מתניתין:
שמירת המקדש מצות עשה היא.
ואף על פי שאין במקום המקדש פחד מאויב, ולא מלסטים (1) מצוה לשומרו. שאין שמירתו אלא כבוד לו. שהרי אינו דומה פלטרין [ארמון] שיש עליו שומרין, לפלטרין שאין עליו שומרין (2)!
ושמירה זו מצותה כל הלילה (3)!
ואם ביטלו שמירה זו, עברו בלא תעשה, מלבד מה שביטלו מצות עשה.
שנאמר "ושמרתם את משמרת הקדש". ולשון "שמירה" - אזהרה הוא [כדאיתא בעירובין צו. - כל מקום שנאמר "השמר" או "פן" או "אל", אינו אלא לא תעשה]. הא למדת, ששמירת המקדש היא מצות עשה, וביטול שמירתו היא עבירת לא תעשה!
ומצות שמירתו היא, שיהיו הכהנים שומרים אותו מבפנים (4), והלויים שומרים אותו מבחוץ (5)! [רמב"ם, ריש פרק ח' מהלכות בית הבחירה].
א. בשלשה מקומות היו הכהנים שומרים בבית המקדש.
א. בבית אבטינס, ששם היתה לשכת מפטמי הקטורת.
ב. בבית הניצוץ, הקרוי כן, משום שהיה בנוי כמין אכסדרה הפתוחה מרוח אחת, והיו מנצצין בו ניצוצי חמה. [רא"ש].
ג. בבית המוקד, הקרוי כן, משום שהיו בו תמיד מדורות גדולות, בשביל שיתחממו בהן הכהנים שהיו מהלכין ברגל יחפה (6).
בבית אבטינס ובבית הניצוץ היו "עליות", שהיו בנויות [בחלקן] מעל לאויר העזרה (7). ושם היו שומרים הכהנים. והטעם שהיו שומרים שם כי לשמירת הכהנים צריך מקום גבוה, כדרך שומרי העיר (8). כדמייתי לקמן מקרא, שהכהנים שמרו למעלה, והלויים למטה, אצל השער.
והרובים, ילדים, שומרים שם! שלא היו שומרים שם אלא כהנים קטנים הפחותים מי"ג שנים (9). אבל גדולים הראויים לעבודה אינם רוצים לשמור, וגם אין מניחים אותם לשמור בשביל שלא יתבטלו מלעבוד.
ואילו בית המוקד, שגם עליו היו עומדים בשמירה, לא היה "עליה", אלא היה בנוי על גבי כפה של אבנים, בשביל שיהיה מקומו מוגבה (10). [שהרי השמירה צריכה להיות במקום גבוה, כאמור].
ובית המוקד - בית גדול היה בצפון העזרה, והיו מסביבו ארבע לשכות, שהיו פתוחות אליו. שתיים מהלשכות היו בנויות בסמוך למקדש, בתחום הר הבית, במקום שלא התקדש בקדושת המקדש, והיו בנויות בחול. ושתיים מהלשכות היו בנויות בקודש בעזרה.
[ויש אומרים שמקום בית המוקד עצמו התחלק, שהיה חציו בנוי בקודש וחציו בנוי בחול].
והיו הכהנים שומרים בלשכות הבנויות בקודש (11), והלויים בלשכות שבחול.
ב. והיה בית המוקד מוקף ברובדין של אבן! שאבני הגזית של השורה התחתונה של חומת בית המוקד, לצדה הפנימי, היו בולטות מן הכותל ולפנים כעין אצטבאות. ושורת האבנים שמעליה היתה צרה ממנה, וכן הלאה. [ראה ציור], והיו כעין מדרגות, זו על זו.
וזקני בית אב שזמן עבודתם למחר, היו עולין על רובדין אלו, וישנים שם על מדרגות החומה של בית המוקד, בחציו שהיה בנוי בחול, [ויש אומרים שהיו ישנים בשתי הלשכות של בית המוקד שהיו בנויות בחול, שגם בהן היו רובדים].
ומפתחות העזרה היו בידם! כלומר, ברשותם. שטבלה של שיש היתה בבית המוקד, ותחתיה היו מונחים כל המפתחות. ואותם זקנים היו ממונים עליהם.
אבל פרחי כהונה [בחורים שכבר הגיעו לכלל עבודה] של אותו בית אב (12), לא היו ישנים על הרובדים שבתוך החומה של בית המוקד, אלא היו מניחים איש כסתו בארץ, ושוכבים על קרקע בית המוקד (13) בשטח שהיה בנוי בחול או בשתי הלשכות שהיו בנויות בחול.
ולא היו ישנים הכהנים בבגדי קדש, אלא היו פושטין את בגדי הכהונה קודם השינה, ומקפלין ומניחין אותן תחת ראשיהם, ומתכסין בכסות בגדי חול של עצמן.
דף כו.
ג. ואם אירע קרי לאחד מהן ונטמא, הרי הוא יוצא ויורד, והולך לו (תחילת העמוד) במסיבה [עמוד של בנין, שבתוכו מדרגות מסובבות] ההולכת תחת הבירה [המקדש]. (1) לפי שאסור לבעל קרי לשהות במחנה לויה [הר הבית]. ועשו מחילה זו, בשביל שירד בה וילך לבית הטבילה ולא ילך דרך הר הבית. ומותר לו לשהות בה לפי שמקום המחילות שמתחת להר הבית לא נתקדש (2).
ונרות היו דולקין מכאן ומכאן לאורך המחילה, כדי להאיר לו, עד שהוא מגיע לבית הטבילה.
ומדורה היתה שם, בשביל להתחמם בה לאחר שטבל.
ובית הכסא של כבוד היה שם, אצל בית הטבילה (3). ונקרא "של כבוד", משום שהיתה לו דלת.
וזה היה כבודו - שאם מצאו אדם נעול, בידוע היה שיש שם אדם, וחוזר לאחוריו. ואם מצאו פתוח - בידוע שאין שם אדם, והיה יכול להכנס שם ולעשות צרכיו.
ירד הכהן שנטמא בקרי, וטבל בבית הטבילה. ועלה ונסתפג, ונתחמם כנגד המדורה שבבית המוקד.
ולאחר שנטהר, בא וחזר לבית המוקד, וישב לו אצל אחיו הכהנים, עד שהיו השערים של העזרה נפתחים (4).
וכשנפתחו, הרי הוא יוצא והולך לו לביתו. לפי שטבול יום הוא עד הערב, ואסור בעבודה.
ד. משעלה עמוד השחר, היו תורמים את תרומת הדשן מעל גבי המזבח. והיא העבודה הראשונה בכל יום. והיו מטילים גורל בין כהני בית אב של אותו יום, מי מהם יזכה בה.
וכל מי שהיה מכהני אותו בית אב שהוא רוצה להשתתף בגורל כדי לזכות לתרום את הדשן - היה משכים וטובל, עד שלא יבא הממונה על הגורל! שאם יעלה בגורל, יהיה מוכן לעבודה זו. שהרי אין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול, ואפילו אם הוא טהור.
וכי באיזה שעה הממונה בא?
לא כל העתים שוות.
פעמים שהוא בא מ"קרות הגבר", שהוא בשליש של החצי השני של הלילה. ופעמים שאינו בא בשעה ההיא. אלא, או סמוך לו לזמן זה מלפניו, או סמוך לו מאחריו, ואין לכך שעה קבועה. אבל באמצע הלילה אינו בא כלל (5).
והיה הממונה בא, ודפק עליהן על שערי הר הבית, והן [השומרים] פתחו לו. ואחר כך דפק על שערי בית המוקד, ופתחו לו.
אמר להן הממונה לכהנים: מי שטבל - יבא ויפיס, ישתתף בגורל!
הפיסו (6) בחציו המקודש (7) של בית המוקד (8). וזכה מי שזכה בתרומת הדשן.
גמרא:
שנינו במתניתין: בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש.
והוינן בה: מנא הני מילי שהכהנים שומרים בשלשה מקומות (9)?
אמר אביי: אמר קרא, "והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו, שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל, והזר הקרב יומת". ואהרן ושני בניו, הרי שלשה. מכאן דשלש שמירות בעינן (10).
ופרכינן: אמרי, אין הכי נמי, דשימור בעלמא אשכחן בהאי קרא דבעי. מיהו אנן הכי קמיבעיא לן: שהרי מתניתין קתני "בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש", דמשמע שהכהנים שומרים לחוד, מלבד מה שהלויים שומרים לחוד בעשרים ואחד מקומות אחרים. [כדתנן במדות].
ואילו בקרא דשמירה כהנים ולויים בהדי הדדי כתיב, וכדכתיב "משה ואהרן ובניו". ומשה לוי היה.
ומשנינן: אמרי, הכי קאמר קרא:
"והחונים לפי המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה - משה"! והדר כתיב בסיפא דקרא "אהרן ובניו שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל". שאהרן שמר בחד מקום, ובניו בשני מקומות נוספים. הרי שלשה מקומות בכהנים לבדם.
ומפרשינן: וממאי דהפסוק חצוי לשני חלקים, ורישיה וסיפיה לאו מאותו ענין מיירי? - מדכתיב בראש הפסוק "והחונים", וכתיב בתריה "שומרים". ומשמע, לויים "חונים" במקום אחד לחוד, וכהנים "שומרים" לחוד במקום אחר.
ושוב מקשינן: ואימא, כולהו [אהרן ושני בניו] בחד מקום לחודיה היו שומרים יחד. ואכתי מנלן שלשה מקומות?
ומשנינן: לא סלקא דעתך לומר כן. דהא כ"משה" דכתיב בהאי קרא משוינן להו. מה משה בחד מקום לחודיה, בפני עצמו ולא יחד עמהם, אף אהרון ובניו, כל חד וחד מינייהו היה שומר בחד מקום לחודיה, בפני עצמו.
רב אשי אמר: מסיפיה דקרא שמעינן, דבשלשה מקומות שמרו. דשלשה זמני שמירה כתיב ביה. א. "שומרים", ב. "משמרת הקדש", ג. "למשמרת בני ישראל" (11). ואי רק בחד מקום שמרו, אם כן לא הוי אלא שמירה אחת.
דף כו:
שנינו במתניתין: בבית אבטינס ובבית הניצוץ היו עליות!
איבעיא להו: האם עליות ממש הוו, ככל העליות שבנויות מעל הבתים, והבית שתחתיהן עשוי לשמוש.
או דלמא, לא היה בית בנוי תחתיהן אלא היו בנויות על גבי עמודים או על מקום גבוה בעזרה. והא דקרי להו עליות, היינו משום דהוו מגבה גביהי מקרקע העזרה, כעליות, לפי ששמירת הכהנים צריכה שתהיה במקום גבוה.
ופשטינן: תא שמע, דתנן: אחד השערים שבצד צפון של העזרה, היה שער הניצוץ. וכמין אכסדרה פתוחה היה. ועליה בנויה על גבה של האכסדרה הזו. ובה היו הכהנים שומרים. לפי שכל ג' המקומות שהכהנים שומרים בהם, צריכים להיות מלמעלה. אבל כל עשרים ואחד מקומות של שמירת הלויים לא היו במקום גבוה, אלא מלמטה בגובה הקרקע (1).
ומקצתו של בית הניצוץ היה בנוי בעזרה, אלא שפתח היה לו לחול! למקום בהר הבית שלא היה קדוש בקדושת עזרה.
הרי קתני להדיא דעליה ממש היתה.
והוינן בה: מנא הני מילי שהכהנים שומרים מלמעלה והלויים מלמטה (2)? ומשנינן: דתנו רבנן: נאמר לאהרן הכהן: "וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך, וילוו עליך וישרתוך, ואתה ובניך אתך לפני אהל העדות" - בעבודתך שלך הכתוב מדבר! שישתתפו הלויים בעבודת הכהנים, ויהיו נטפלים להם.
ומנין אתה אומר "בעבודתך הכתוב מדבר", או שמא אינו מדבר הכתוב אלא בעבודתם של הלויים? וכגון בשירה ובמשא. והכי פירושא דקרא: שאתה תעשה את עיקר העבודה במזבח, והם יתחברו אליך "וישרתוך" בעבודה שלהם, שהיא משא כלי המשכן.
אי אפשר לומר כן.
שהרי כשהוא אומר לאחר מכן, "ונלוו עליך ושמרו את משמרת אהל מועד לכל עבודת האהל" [בגמרא גרסינן: לכל כליו ולכל עבודתו ולא נמצא כן בקרא], הרי כבר פסוק זה בעבודתם אמור.
הא מה אני מקיים קרא ד"וילוו עליך וישרתוך"?
אלא ודאי, בעבודתך הכתוב מדבר (3)! ואין לך עבודת כהנים שהלויים משתתפים בה, אלא שמירה. ומדכתיב לשון "ילוו", משמע דטפלין הם הלויים לכהנים בעבודה זו, ואין שומרים בגובה כמותם.
הא כיצד?
הכהנים שומרים מלמעלה והלויים שומרים מלמטה (4).
שנינו במתניתין: בית המוקד כיפה. ובית גדול היה. והוא המקום השלישי של שמירת הכהנים.
ומקשינן: וכי חד שימור הוא דהוה ליה לבית המוקד?
ורמינהי: תנן: שני שערים היו בבית המוקד. שער אחד היה פתוח החוצה לחיל [חלק הר הבית הסמוך לעזרה, שהיתה לו קדושה בפני עצמה], ושער אחד שמצדו הפנימי, היה פתוח לעזרה.
ואמר רבי יהודה: בשער זה שנכנסים דרכו לעזרה, פשפש [פתח] קטן היה לו. שבו היו נכנסים מדי לילה לבלוש את העזרה! וכדאיתא לקמן, שקודם תרומת הדשן היו בודקים את העזרה, לראות אם הכל כתיקונו. ולפי שלא רצו לפתוח את דלתות העזרה קודם זמן התמיד, נכנסו דרך הפשפש.
וקשיא, הא בכל שער ושער של העזרה העשוי לכניסה ויציאה, בעינן שמירה. ומדהוו התם שני שערים, ליבעי שתי שמירות!?
אמר אביי: כיון דשני שערי בית המוקד, גבי הדדי הוו קיימי, אחד כנגד חבירו, וגם סמוכים היו זה לזה [רא"ש], לכך סגי להו בחד שומר. שהרי אותו שומר דוי [רואה] להכא, ודוי נמי להכא, ורואה את שניהם כאחד.
שנינו במתניתין: מוקף רובדין של אבן!
והוינן בה: "רובדין" - מאי ניהו?
ומשנינן: גזרתא דאצטבתא [אבנים גזורות] הן. והיו בולטות מן הכותל. דסלקי בהו [שהיו עולין בהן] לשורת האבנים שמעליהן, שאף הן היו עשויות כאצטבתא, ומשמשות כמקום שכיבה.
וקא סלקא אדעתין, דלאחר שבנו את הכותל, היו מסתתים את האבנים כן.
ומקשינן: ומי הוו מיפלגי אבנים בעזרה? והכתיב "והבית בהבנותו, אבן שלמה מסע נבנה". שבנו כל אבן בשלמותה, שכמו שהביאוה מההר, כך בנאוה. ולא הוסיפו לתקנה במקום הבניה.
אמר אביי: דמתקני לאבנים אלו קודם שהביאום לעזרה (5). ומייתי מעיקרא, קודם הבנין, שני סוגי אבנים. אבני זוטרתא לשורה העליונה, ואבני רברבתא לשורה התחתונה. כדכתיב "אבני עשר אמות ואבני שמונה אמות". ואותן שתי אמות שבין השורה התחתונה לשורה שמעליה, שימשו כאיצטבה.
שנינו במתניתין: זקני בית אב ישינים שם, על הרובדין!
והוינן בה: ואמאי ישנו שם? ונעיילו מיטות לבית המוקד ויישנו עליהם.
ומשנינן: לאו אורח ארעא לעיולי מטות לבית המקדש.
שנינו במתניתין: פרחי כהונה היו ישנים איש על כסותו בארץ!
והוינן בה: אמאי התם, ברישא דמתניתין, קרי להו לכהנים הצעירים השומרים שם "רובים", ואילו הכא, קרי להו (תחילת העמוד) "פרחי כהונה"?
דף כז.
ומשנינן: אמרי, אין הכי נמי, דלאו היינו הך הם.
התם, בשומרי בית אבטינס ובית הניצוץ, דעדיין לא מטו למעבד עבודה במקדש - שלא שמרו שם אלא קטנים הפחותים מי"ג שנה - קרי להו "רובים". ד"נער", מתרגמינן "רביא".
אבל הכא, בכהנים שהיו ישנים בבית המוקד, דכבר גדולים הם, ומטי להו למעבד עבודה [שהרי לשם כך ישנו בבית המוקד, בשביל שיהיו מזומנים למחר לעבודה], קרי להו "פרחי כהונה" (1).
תנן התם: בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש - בבית אבטינס ובבית הניצוץ ובבית המוקד.
והלויים שומרים בכ"א מקומות.
בחמשה מקומות - על חמשת שערי הר הבית.
בארבעה מקומות - על ד' פנותיו של הר הבית.
ותשע שמירות אלו היו מבפנים הר הבית.
ובחמשה, על חמשת שערי העזרה.
ובארבעה, על ארבע פנותיו.
ותשע שמירות אלו היו מבחוץ לעזרה.
ושאר שלשת המקומות היו:
אחד בלשכת הקרבן [היא לשכת הטלאים, או שהיתה לשכה מיוחדת לבקר בה את הקרבנות ממומין. רא"ש].
ואחד בלשכת הפרוכת [שהיו אורגין שם את הפרוכת].
ואחד בלשכה שאחורי בית הכפורת [קדש הקדשים].
והוינן בה: מנא הני מילי דכ"א מקומות הוו?
אמר רב יהודה מסורא, ואמרי לה, במתניתא תנא: נפקא לה ממנין הלויים ששמרו במשכן בימי דוד. דכתיב התם, "למזרח, הלויים ששה. לצפונה, ליום (2) ארבעה. לנגבה, ליום ארבעה. ולאסופים שנים שנים. לפרבר למערב - ארבעה למסלה, שנים לפרבר". [ולהלן יתבאר לשון הכתוב]. ומדהוו כ"א לויים, שמע מינה דבכ"א מקומות שמרו. שאם במקום אחד, לא צריך כולי האי. ואם בשביל שתהיה השמירה בצוותא, הוי סגי בשני שומרים.
ומקשינן: אמרי, והא הני הלויים השומרים המנויים בקרא - כ"ד הוו!? (3) ששה במזרח, וארבעה בצפון, וארבעה בדרום, וארבעה במקום הקרוי בית האסופים [כדכתיב "שנים שנים"], וששה במערב, כדכתיב "לפרבר למערב - ארבעה למסלה, שנים לפרבר". כלומר, ששה שמרו כלפי הפרבר שמבחוץ, למערב. ארבעה במסלה [בסוף הבית למערב], ושניים בפרבר [בצד מערב, מבחוץ]. רא"ש.
אמר אביי: הרי קאמר קרא: "לאסופים שנים". ולא ארבעה כדקאמרת. והא דכתיב "שנים שנים", אינו אלא כפל לשון. שכן הדרך, לכפול את הלשון בסוף הפסוק (4).
ושוב מקשינן: ואכתי עשרין ותרי הוו, ואמאי תנן "כ"א מקומות"?
ומשנינן: היאך שמירה דפרבר - חד מקום בלבד הוי. והא דכתיב ביה "שנים לפרבר", היינו משום דלוי אחרינא נוסף שם, וכדי להיות בצוותא הוא דיתיב גביה דשומר שהיה שם, משום דהפרבר קאי באבראי, שאינו סמוך לשאר המקומות ששמרו בהם, ולכן לא ישב שם לוי אחד שומר לבדו.
אבל בכל יתר המקומות שמר לוי אחד בלבד, ולא הוצרכו לצוותא. משום שכמה שמירות היו בכל צד, והיו סמוכים זה לזה.
ומבארינן: מאי "לפרבר"?
אמר רבה בר רב שילא: כמאן דאמר בנוטריקון, "כלפי בר". כלומר מבחוץ.
ואיבעית אימא: לעולם עשרים וארבע מקומות הוו התם, כדכתיב בהאי קרא. ו"שנים שנים" דכתיב באסופים, לעולם ארבעה הוי. וכן ב"פרבר" שני מקומות היו, ולא כדשנינן לעיל. אלא דבתלתא מקומות מינייהו, הויא שמירה דכהנים (5). ורק בעשרין וחד מקומות, הויא שמירה דלויים (6). [אבל ביותר משלשה, ליכא לאוקמא בכהנים. שהרי לא מצינו בהם יותר משלש שמירות. כדדרשינן לעיל, "שומרי", "משמרת", "למשמרת"].
ושוב מקשינן: איך אמרת דשמירת הכהנים הויא מכלל עשרים וארבע השמירות? והא הכא בקרא, "לויים" הוא דכתיב!?
ומשנינן: אף כהנים הם בכלל לוים, כדרבי יהושע בן לוי.
דאמר רבי יהושע בן לוי: בכ"ד מקומות נקראו הכהנים "לוים". וזה אחד מהן - "והכהנים הלוים בני צדוק"! ואף קרא דמייתי לעיל, אחד מאותם מקומות הוא.
שנינו לעיל: והלוים בכ"א מקומות. חמשה, על חמשה שערי הר הבית. וארבעה, על ארבע פנותיו - מתוכו. חמשה, על חמשה שערי העזרה. וארבעה, על ארבע פנותיו - מבחוץ.
והוינן בה: מאי שנא הר הבית דעבדינן לשמירתו מתוכו ולפנים, בין בשעריו ובין בפינותיו, ומאי שנא עזרה דעבדינן לשמירתה מבחוץ לה, בין בשעריה ובין בפנותיה?
אמרי: הר הבית, דאי תמה [עייף] השומר מלעמוד ובעי למיתב, מצי יתיב, שהרי הותרה בו ישיבה - עבדינן לשמירה מתוכו. אבל עזרה דאי תמה השומר ובעי למיתב, לא מצי יתיב, דהא אמר מר: אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. הילכך עבדינן לשמירה מבחוץ.
אמר מר: ה' - על ה' שערי העזרה.
ורמינהי: תנן: ז' שערים היו בעזרה. ג' בצפון וג' בדרום. ואחד במערב! ואמאי לא שמרו בכל ז' השערים, אלא בחמשה מהם בלבד (7)?
אמר אביי: תרי שערים מינייהו - לא צריכי שימור! והם שער הניצוץ ובית המוקד. שהרי שמרו שם הכהנים מלמעלה, ולא הוצרכו לשמירת הלוים (8).
רבא אמר: פלוגתא דתנאי היא במנין שערי העזרה.
דתניא: אין פוחתין במקדש מי"ג גזברין [שוערין], ומז' אמרכלין שהיו ממונין על הכל, ואף על הגזברין.
רבי נתן אומר: למה אין פוחתין מי"ג גזברין? - משום שהם כנגד י"ג שערים שהיו במקדש!
דל חמשה שערים דהר הבית, ופשו להו תמניא שערים דעזרה.
אלמא, איכא תנא דאמר תמניא הוו. ופליג אתנא דמתניתין דמדות דקאמר "שבעה שערים היו לעזרה". והכי נמי, איכא תנא דאמר דחמשה שערים בלבד הוו לעזרה.
והיינו תנא דמתניתין, דאמר: "הלוים שומרים בכ"א מקומות". ושלש שיטות תנאים איכא בזה.
שנינו במתניתין: לא היו ישנים בבגדי קדש. אלא היו פושטין ומקפלין ומניחין אותן תחת ראשיהם!
ודייקינן: שינה הוא דלא הותרה בבגדי כהונה. שמא יפיח בהן וגנאי הוא לבגדי קודש. אבל בהילוך הותרו. ומהלכין הכהנים בהם, אף שלא בשעת עבודה.
שמעת מינה: בגדי כהונה, ניתנו ליהנות בהן! ואין עוברים הכהנים בהנאת לבישתם שלא בשעת עבודה משום מעילה. משום דלב בית דין מתנה עליהם בשעה שהקדישום, שיקדשו על מנת שיהנו כהנים בלבישתן (9).
ודחינן: אמרי, לאו ראיה היא מהכא. דלעולם, הוא הדין דאפילו הילוך בבגדי כהונה שלא בשעת עבודה, נמי לא הותר. והא דקתני "לא היו ישנים בהן", לאו דוקא בלבישה בשעת שינה נאסרו, אלא אף כשהם ניעורים. ומשום דבעי למיתנא סיפא "אלא היו פושטין ומקפלין ומניחין אותן תחת ראשיהן", לאשמועינן דלא חיישינן שיפיחו בהן מאחר ופשטום [רש"י יומא סט.], קתני נמי רישא "לא היו ישנים".
ושוב מוכחינן: והא אף מדינא דסיפא מוכח דניתנו ליהנות לכהנים. דהא קתני מיהת, "ומניחין אותן תחת ראשיהן". ואף זו הנאה היא. שהרי משתמשים עמם ככסת. שמע מינה: בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם!
אמר רב פפא: אף זו אינה ראיה. דלאו תחת ראשיהם ממש הניחום, אלא אימא "נגד [ליד] ראשיהן" (10)!
אמר רב משרשיא: שמע מינה מתירוצא דרב פפא, דתפילין מן הצד שריין! שבשעה שהולך לישון וחולץ את תפיליו, מותר לו להניחם תחת מראשותיו בין הכר והכסת, שלא מתחת ראשו ממש, אלא לצד הראש. ולא חיישינן דילמא מיגנדר [מתהפך] בשנתו, ונפיל עלייהו, ויהיו תחת ראשו, ויבואו לידי בזיון (11).
וקל וחומר הוא. מה בגדי כהונה, ששכיבה עליהם אסורה מדאורייתא משום מעילה, ואפילו הכי מותר להניחם כנגד הראש, ולא חיישינן דלמא מיגנדר ונפיל עלייהו, ואתי לידי איסור דאורייתא - תפילין, שאף אם מיגנדר ונפיל עלייהו אינו אסור אלא מדרבנן, משום בזיון תפילין, כל שכן דלא גזרינן בהו לאסור הנחתן מהצד.
ומוכחינן כדברי רב פפא: הכי נמי מסתברא, ד"תחת ראשיהן" דקתני, היינו כנגד ראשיהן, ולא תחתם ממש. דאי אמרת תחת ראשיהן ממש, וכדאמרת "בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן", אכתי קשיא. דנהי דניתנו ליהנות בהן, וליכא בזה משום מעילה, מיהו תיפוק ליה דאסור לשכב עליהן משום איסורא דכלאים, דאיכא בבגדי כהונה (12).
ולא הותר איסור זה אלא לעבודה (13). ובהכרח דנגד ראשיהן הניחום ולא תחתיהם.
דף כז:
אמנם, לא מצינו כלאיים בכל בגדי כהן הדיוט, אלא באבנט. דאבנטו של כהן גדול ודאי היה בו כלאים, לפי שהיה עשוי מתכלת וארגמן ותולעת שני [שהם מיני צמר] ושש [פשתן]. ואם היה אבנטו של כהן הדיוט כאותו אבנט של כהן גדול, אף בו היו כלאים. ופליגי בה תנאי.
וקאמר: הניחא למאן דאמר "אבנטו של כהן הדיוט לא זהו אבנטו של כהן גדול", אלא משש בלבד היה עשוי, שפיר איכא למימר דתחת ראשיהם הניחוהו. דהא לית ביה כלאים.
אלא למאן דאמר "אבנטו של כהן הדיוט זהו אבנטו של כהן גדול" - מאי איכא למימר? (1) והא אית ביה כלאים, ואסור בשכיבה. אלא בהכרח ד"נגד ראשיהן" קתני.
וכי תימא לדחות, דכלאים אסורים בלבישה, כדכתיב "לא תלבש שעטנז", וכן בעליה [בהעלאה על גופו] הוא דאסור כלאים, כדכתיב "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך". אבל מימך תותיה [לקפלם תחתיו] ולשכב עליהם, שפיר דמי, ומותר.
הא ליכא למימר הכי.
דהתניא: כתיב "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך". דוקא בדרך העלאה אסור. אבל אתה מציעו לבגד כלאים תחתיך ושוכב עליו! דאין כלאים אסורים בשכיבה מן התורה. אבל אמרו חכמים: אסור לעשות כן גזירה שמא תיכרך נימא אחת מן בגד הכלאים על בשרו. וכיון שעולה הנימא על גופו, הוי דרך העלאה, ועובר על הלאו מדאורייתא (2).
וכיון דעל כל פנים אסור מדרבנן, שוב מוכרח דהניחום הכהנים נגד ראשיהם, ולא תחתיהם ממש.
וכי תימא לדחות, דהיה מפסיק מידי ביני וביני [בין ראשם של כהנים לאבנט], דבכהאי גוונא ליכא למיחש שתיכרך נימא מהאבנט על בשרם.
הא ליכא למימר הכי.
דהאמר רבי ששת, אמר רבי יהושע בן לוי, אמר רבי יוסי בן שאול, משום קהלא קדישא שבירושלים: אפילו עשר מצעות זו על גב זו, וכלאים תחתיהן, וכל עשר המצעות מפסיקות בין השוכב לכלאים שמלמטה - אסור לישן עליהן! ואף בזה גזרו חכמים, אטו שכיבה על כלאים גופם.
אלא שמע מינה דלא תחת ראשיהן הניחום, אלא כנגד ראשיהן.
ומסקינן: שמע מינה!
ואיבעית אימא: לעולם, לא שמעית מינה. אלא תחת ראשיהן הניחום. ואיירי מתניתין באותן בגדי כהונה שאין בהם כלאים! בכתונת מגבעת ומכנסיים, שהיו משש בלבד.
רב אשי אמר: אפילו באבנט איכא למימר, דתחת הראש הניחוהו. שהרי כל טעם האיסור בשכיבה על כלאים, הוא משום דחיישינן שמא תעלה נימא מהם על בשרו, כדאמרן. ואף העלאה עצמה אינה אסורה, אלא אם כן יש בה הנאה. דהא כתיב "לא תלבש" וכתיב "לא יעלה". ומקישינן להו אהדדי, דבעינן העלאה דומיא דלבישה. מה לבישה יש בה הנאה, אף העלאה דאית בה הנאה. אלא דבעלמא חיישינן שמא תכרך נימא על בשרו ויתחמם על ידה, ונמצא נהנה מהעלאת הכלאים. אבל בגדי כהונה קשין הן, ואינו מתחמם על ידן (3). הלכך לא גזרו בהם על השכיבה, דהא ליכא למיחש למידי.
וכדאמר רב הונא בריה דרב יהושע: הא נמטא גמדא [לבד מכווץ וקשה] דבא ממקום ששמו נרש - שריא בשכיבה, וליכא למיגזר ביה משום העלאה. דהא אינו מתחמם ונהנה בהעלאתו.
תא שמע: בגדי כהונה - הכהן היוצא בהן למדינה (4) אסור בלבישתן, לפי שנוהג בהם מנהג חול (5).
ובמקדש (6) - בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה - מותר ללובשן (7). מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן! שלב בית דין מתנה עליהם, ועל מנת כן הקדישום מתחילה.
שמע מינה, דבמקדש מותרים בלבישה, ואין בהם מעילה, אף שלא בשעת עבודה.
ומקשינן: וכי במדינה לא הותר ללובשן?
והתניא: בעשרים וחמשה בטבת, יום הר גריזים הוא. ונקבע ליום טוב, לענין דלא למספד בו, משום הנס שנעשה בו.
[כדאיתא ביומא בפרק בא לו כהן גדול.