חברותא על תמיד· הרב יעקב שולביץ
פרק חמישי - אמר להם הממונה
מתניתין:
א. אמר להם הממונה על סדר עבודת היום, לכהני בית האב שבאו ללשכת הגזית: ברכו ברכה אחת מברכות קריאת שמע!
[ופליגי בה במסכת ברכות יא ב: לחד מאן דאמר ברכת "יוצר אור" אמרו. ולחד מאן דאמר ברכת "אהבה רבה" אמרו. משום שעדיין לא מטי זימנא דיוצר אור. שעדיין לא הגיע נץ החמה].
והם ברכו ברכה זו, ואחר כך קראו את עשרת הדברות שהם עיקר התורה [ברטנורה] (4). ואת ג' הפרשיות של קריאת שמע, (5) פרשת שמע, פרשת והיה אם שמוע, ופרשת ויאמר.
ולא היה להם פנאי להתפלל את כל תפלת שמונה עשרה, אלא ברכו שלש ברכות בלבד, והן:
א. ברכת אמת ויציב [שבסופה ברכת "גאל ישראל"].
ב. וברכת עבודה [תפלת "רצה"], בשביל שיהיה קרבנם לריח ניחוח. וחותמים בה "שאותך לבדך ביראה נעבוד".
ג. וברכת כהנים ["אלוהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת בתורה"]. ואין זו ברכת הכהנים שברכו את העם, שהרי היא היתה לאחר גמר העבודה. אלא היו מתפללים עתה על נשיאת הכפיים שיעשו לאחר מכן. שיסכים הקדוש ברוך הוא לברך את ישראל על ידם. ומדלגים את פסוקי הברכות ומסיימים בשים שלום (6).
ובשבת היו מוסיפין עוד ברכה אחת למשמר היוצא! שבשבת היו מתחלפים משמרות הכהונה. המשמר שעבד במשך כל השבוע, היה מסיים את עבודתו לאחר עבודת הבוקר, ואחריו נכנס המשמר הבא. והמשמר היוצא מברך את המשמר הנכנס: מי ששיכן את שמו בבית זה, הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות!
אמר להם הממונה: הכהנים החדשים לקטורת [שעדיין לא זכו מעולם בהקטרתה] - בואו והפיסו לזכות בהקטרתה! שלפי שהקטורת מעשירה את מי שמקטירה. כדכתיב בבני אהרן "ישימו קטורה באפך - ברך ה' חילו". ולכך היו מחזרים כל פעם אחר כהנים חדשים, בשביל שיתעשרו כולם.
הפיסו, וזכה בפיס מי שזכה.
אחר כך אמר להם: חדשים עם ישנים [בין כהנים שכבר זכו בהעלאת אברים, ובין שעדיין לא זכו בה], כולכם בואו והפיסו, לקבוע מי מעלה אברים מן הכבש למזבח!
רבי אליעזר בן יעקב אומר: לא היו מפיסין בדבר זה. אלא אותו הכהן המעלה את האברים מן השלחנות לכבש, הוא זה שמעלה אותן על גב המזבח! דלאו אורח ארעא הוא להתחיל בהעלאה, ולהניח לאחר לגומרה. יומא כ"ו.
ונתחלקו האברים בין תשעה כהנים. וכל כהן העלה את האבר שזכה בו, כמבואר בפרק הקודם (7).
[וביומא כ"ד: נחלקו אמוראים בביאור מתניתין. ולרב נחמן, הכי פירושא דמתניתין]: בבגדי חול היו מפיסין. ואותם כהנים שזכו בפיס, הוצרכו עכשיו ללבוש בגדי כהונה לצורך העבודה.
מסרום את אותם הכהנים, לחזנים [שמשים] שהיו ממונים להלביש את הכהנים. והיו הכהנים פושטים את מכנסי החול שלהם, ולובשים מכנסי קודש. שהם קודמין לכל הבגדים, כדכתיב "ומכנסי בד יהיו על בשרו".
ואחר כך היו החזנים מפשיטין אותם את הכהנים, את שאר בגדיהם של חול. ולא היו מניחין [משאירים] החזנים עליהם בגד כל שהוא אלא [חוץ מאשר] מכנסיים של קודש בלבד, שכבר לבשום קודם לכן. ואחר כך שהפשיטו מהם את בגדי החול היו מלבישים אותם את בגדי הקודש (8).
וחלונות [תאים] היו שם בלשכת הגזית, בתוך החומה. וכתוב עליהם תשמיש הכלים! שכל חלון היה מיועד לבגד אחר, וכתבו עליו את שם הבגד הנתון בו.
מי שזכה בקטרת, היה נוטל את הכף המיוחדת לכך. ואותה הכף דומה לתרקב [כלי המחזיק ג' קבין, נוטריקון של "תרי" ועוד "קב"] גדול של זהב, והיא מחזקת שלשה קבין.
דף לג.
והבזך [כף קטנה] שבו הושמה הקטרת, היה נתון בתוכו של הכף הגדול, כשהוא [הבזך] (תחילת העמוד) מלא וגדוש קטרת. והניחוהו בתוך הכף הגדולה (1), בשביל שגדוש הוא בקטרת. ואם ישפך ממנה תוך כדי הליכתו, יפול לתוך הכף הגדולה.
וכסוי היה לו לכף. וכמין מטולטלת [טבעת] היה עליו [על הכיסוי (2)] מלמעלן, שבה היה מטלטל ומסיר את הכיסוי.
לצורך הקטרת הקטורת, היה צריך להכניס עמה להיכל מחתה מלאה בגחלים.
מי שזכה (3) לחתות גחלים אלו במחתה, נטל את מחתת הכסף, [המחזקת ד' קבין] ועלה לראש המזבח החיצון. ופינה את הגחלים החיצוניים שהן כבויים אילך ואילך, עד שהגיע לפנימיים, שלוחשים מעבר לעבר, וחתה מהן ארבעה קבין גחלים.
ירד מן המזבח, ועירן לגחלים ממחתת הכסף לתוך מחתה של זהב המחזקת שלשה קבין. ומתחילה לא חתה במחתה של זהב לפי שהיא מתחסרת מחמת חום האש. והתורה חסה על ממונן של ישראל.
ותוך כדי העירוי, נתפזר ממנו הצידה, לצידי מחתת הזהב כקב גחלים, ונותרו במחתת הזהב כג' קבים של גחלים לצורך הקטרת.
והיה מכבדן לגחלים שנתפזרו (4) לאמת המים שהיתה עוברת בעזרה (5).
ובשבת, שאסור לעשות כן משום כיבוי, [ואף דהיא מלאכה שאין צריכה לגופה, אסורה משום שבות], היה כופה עליהן פסכתר כדי שלא יכוו רגלי הכהנים בגחלים.
והפסכתר היתה כלי גדול, ומחזקת בתוכה לתך [חצי כור]. ושתי שרשרות היו בה. שרשרת אחת, שהוא [הכהן] היה מושך בה כשהיא מלאה באפר המזבח, כשיורד עמה מעל המזבח. ושרשרת אחת, שהוא [הכהן השני] שהולך עמו אוחז בה מלמעלן, בשביל שלא תתגלגל! לפי שלא היתה שטוחה בתחתיתה, אלא עשויה כמין יורה.
ולשלשה דברים היתה הפסכתר משמשת:
כופין אותה על גבי גחלים בשבת, כאמור.
וכופין אותה על השרץ שנמצא במקדש בשבת! שלא יתטמא בו אדם, ויאסר לשהות בעזרה. לפי שבשבת אי אפשר להוציאו (6), משום איסור מוקצה (7).
וכן מורידין בה את הדשן מעל גבי המזבח, להוציאו מחוץ למקדש. [וכבר נתבארו בפרק שני פרטי הוצאת הדשן].
כאשר הכהנים שזכו בקטרת ובמחתה הגיעו בין האולם למזבח, נטל אחד הכהנים את המגרפה [כלי שבמקדש, ואינה אותה מגרפה שגרפו בה את הדשן, וגם לא כלי הנגינה הקרוי "מגרפה". תוספות יום טוב], וזורקה בין האולם למזבח בשביל שתשמיע קול בנפילתה, ויבואו כל הכהנים להשתחוות בעזרה לאחר הקטרת הקטורת.
והיתה המגרפה משמיעה קול גדול, עד שאין אדם שומע את קול חבירו בירושלים, מקול המגרפה.
ולשלשה דברים היתה משמשת מגרפה זו:
א. שכל כהן ששומע את קולה, יודע שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות בגמר עבודת הקטורת, והוא רץ ובא ומשתחוה עמהם.
ב. ובן לוי, כשהוא שומע את קולה, הוא יודע שאחיו הלוים נכנסים לדבר בשיר בשעת ניסוך היין, והוא רץ ובא ומצטרף עמהם.
ג. וראש המעמד של אותו שבוע [שכנגד כל משמרת כהנים היה בבית המקדש מעמד של ישראל. ומיהו ברא"ש כתב "ראש בית אב"], כשהיה שומע את קולה, היה מעמיד את כל הכהנים הטמאים של אותו בית אב שעתה הוא יום עבודתו, בשער המזרח של עזרת הנשים [אבל משם ולפנים אין טבולי יום רשאין ליכנס. תוספות, פסחים פ"ב.]! בשביל שידעו הכל שאינם עובדים מפני טומאתם, ולא יחשדום שבמזיד אינם עובדים, לפי שאינם רוצים לבטל ממלאכתם. [או בכדי לביישם, על שלא נזהרו מליטמא. ופלוגתא היא בפסחים פ"ב. (8)].
הדרן עלך פרק אמר להם הממונה