אור ברסלב
חברותא על תמיד פרק רביעי - לא היו כופתין

חברותא על תמיד· הרב יעקב שולביץ

פרק רביעי - לא היו כופתין

פרק שלישי - אמר להם הממונה

מתניתין:

א. לא היו כופתין את הטלה של התמיד בכל ד' רגליו יחד, ואף לא את שתי רגליו הקדמיות לחוד או את השתיים האחוריות לחוד. אלא מעקידין [קושרים] אותו, היד עם הרגל, כעקידת יצחק (12). ובגמרא מבואר טעמא.

מי שזכו בהעלאת האברים לכבש, היו אוחזין בו בטלה בשעת שחיטה, ומסייעין ביד השוחט.

וכך היה אופן עקידתו: הניחוהו לצפון המזבח, לפי ששחיטתו בצפון כנגד המזבח, ולא חוצה לו. וראשו של הטלה מונח לצד דרום, כלפי המזבח, לפי שצריך לקרב את השחיטה למזבח ככל שאפשר, כדכתיב "על ירך המזבח". ורגליו לצד צפון. ופניו מוטים לצד מערב, כלפי ההיכל. משום דכתיב "ושחט אותו לפני ה'".

והשוחט עומד בקרן המזבח הצפונית, ממזרח לקרבן, ופניו לצד מערב, כלפי ההיכל. [ומקבל הדם עומד לידו באלכסון ומצדד פניו לצד דרום, לראש הטלה].

וחלוקים תמיד של שחר ושל בין הערביים במקום שחיטתם.

עשרים וארבע טבעות היו קבועות ברצפת העזרה, לצד המזבח מצפון. שבתוכם היו מכניסים את צואר הקרבן, בשביל שלא יזוז בשעת השחיטה. וכנגד כ"ד משמרות כהונה היו. טבעת לכל משמרת. והיו הטבעות מסודרות בשש שורות ההולכות ממזרח למערב. ובכל שורה ארבע טבעות מצפון לדרום.

תמיד של שחר היה נשחט על [בסמוך] לקרן צפונית מערבית של המזבח, על הטבעת המערבית של השורה השניה מהמזבח. ופני השוחט וצואר הבהמה הם באלכסון לצפון מערב, בשביל שלא יוסתר מקום השחיטה מאור השמש הבא בבוקר ממזרח.

ולא שחט בטבעת של השורה הראשונה מהמזבח, משום ששם היה מסתיר גובה המזבח שהוא עשר אמות את אור השמש. ובעינן שתהיה השחיטה "כנגד היום", כלומר מול השמש, כדדריש בגמרא (13). אבל יותר מכך לא הרחיקו. משום דכל מה דאפשר סמכינן למזבח, כדכתיב "על ירך המזבח".

ואילו תמיד של בין הערביים היה נשחט על [בסמוך] לקרן צפונית מזרחית של המזבח, על הטבעת המזרחית של השורה השניה. ובגמרא מבואר טעמא.

שחט השוחט, וקבל המקבל את הדם בשביל לזרקו על המזבח [שאותו הכהן שזכה בזריקת הדם, הוא היה מקבלו ומוליכו למזבח].

והעולה טעונה שתי מתנות שהן ארבע. כלומר, שתי המתנות ניתנות על ארבעת צידי המזבח. כדכתיב "וזרקו את הדם על המזבח סביב".

וכך היה סדר נתינתן: בא לו הזורק לקרן מזרחית צפונית של המזבח, ונותן שם מהדם זריקה אחת, שהיתה מתפשטת למזרחה של הקרן ולצפונה. ואחר כך בא לקרן מערבית דרומית, ונותן זריקה אחת שהיתה מתפשטת למערבה של הקרן ולדרומה. ונמצא הדם ניתן על ארבעת כותלי המזבח (14).

[ולא על הקרנות שבראש המזבח היה נותן את הדם. אלא היה עומד על הרצפה, וזורק למרחוק לקיר המזבח, למטה מחוט הסיקרא שבאמצע המזבח].

ואת שיירי הדם שנותר לאחר שתי מתנות אלו, היה שופך על היסוד הדרומי של המזבח (15).

דף לא.

ב. וכשהיה בא להפשיט את הטלה מעורו, לא היה שובר בו את הרגל לצורך ההפשט [כדרך שהטבחים עושים, ששוברים רגל אחת ועושים נקב ברגל השניה, ומכניסים את הראשונה דרך הנקב של השניה. ותולין את הבהמה ברגליה המשולבות, ומפשיטים אותה]. משום שאם יעשה כן, הרי כשיחתוך את רגל ימין תפול כל הבהמה לארץ. לפי שתחובה אותה הרגל ברגל האחרת והן תלויות משולבות יחד (1).

אלא נוקבו לטלה מתחת ערקובו [הברך] בשתי רגליו האחוריות. ותולה את שתי הרגלים בו [בנקבים אלו] באונקליות שעל העמודים. ומעתה, אף אם יחתוך את הרגל הימנית, עדיין תשאר הבהמה תלויה ברגלה השמאלית.

היה מתחיל להפשיט מלמעלה מצד הרגלים, ומפשיט ויורד עד שמגיע לחזה! נמצאת הבהמה מופשטת כולה, מלבד מקום החזה ולמטה הימנו לצד הראש (2).

וכשהגיע לחזה והפסיק את ההפשט, חתך את הראש עם עורו, ונתנו למי שזכה בו להעלותו לכבש, לפי שאין הראש טעון הפשט. וחיתוכו מהגוף קודם לכל האברים, משום שהוא קודם להם בהקטרה.

אחר כך חתך את ארבעת הכרעים [החלק התחתון של הרגל] (3) שכבר הופשטו, ונתנן למי שזכה בהן! שאף את כרעי הידים כבר היה יכול לחתוך, משום שאף הם הופשטו כבר (4).

ואחר כך, מירק [גמר] את ההפשט כולו, בהפשטת החזה, שעדיין לא הופשט מקודם.

אחר כך, קרע [פתח] את הלב (5), והוציא את דמו (6)!

אחר כך חתך את הידים [חלקם העליון שמארכובה ולמעלה], ונתנן למי שזכה בהן להעלותן.

עלה עם הסכין לרגל הימנית וחתכה, ונתנה למי שזכה בה. ואת ב' הביצים נתן לו עמה! נמצא הטלה תלוי מעתה רק ברגלו השמאלית. ולפיכך לא חתך את הרגל קודם, כל זמן שעדיין היה הטלה כבד בכל אבריו (7).

אחר כך, קרעו לטלה לכל אורכו, ונמצא כולו גלוי לפניו! ומעתה היה יכול לראות את פנים הטלה היטב, יותר מכפי שהיה רואה אילו קרעו בעוד הרגל מחוברת עמו.

נטל את הפדר [החלב], ונתנו על הראש שכבר היה ביד הכהן שזכה בו. ושמו על בית שחיטת הראש מלמעלה. משום שהיה הכהן מוליך את הראש כשבית השחיטה מלמעלה. ודרך כבוד הוא, לכסות את בית השחיטה המלוכלך בדם.

נטל את הקרביים [המעים הדקים], ונתנן למי שזכה בהן להעלותם, בשביל להדיחן במים מהלכלוך שבהם (8).

והכרס, משום שיש בה הרבה טינוף, מדיחין אותה בלשכה הנקראת "בית המדיחין", ולא בעזרה. משום שלא רצו להוציא את כל הפרש בעזרה.

ולא קבעו בה שיעור להדחתה. אלא מדיחין אותה כל צרכה, עד שתתנקה היטב מהפרש שבה.

אבל את הקרביים, שאין טינופם מרובה כל כך, היו מדיחין אותן שלש פעמים. (9) ומקום הדחתן היה במיעוט שולחנות של שיש (10), שהיו בבית המטבחיים. (11) כלומר, בשלחן הקטן מבין השלחנות ההם. ולא היו מדיחין אותם בבית המדיחין יחד עם הכרס, שלא יתלכלכו ממנה, לפי שטינופה מרובה.

ולאחר שנתן את הקרביים למי שזכה בהן - נטל את הסכין, והפריש [הפריד] בו את הריאה מן הכבד, ואת אצבע הכבד [המעט מן הכבד, והוא "יותרת הכבד", שקרב בכל הקרבנות עם החלבים] מן הכבד, משום שלא היו קרבים יחד עמו, אלא הריאה היתה קרבה עם הגרה [הצואר], והכבד עם הדופן, ואצבע הכבד עם העוקץ והכליות.

ולא היה מזיזה לראה ולכבד ולאצבע הכבד ממקומה, לאחר שהפרידן זה מזו! אלא מניח את הראה דבוקה לגרה [לצואר], ואת הכבד דבוק לדופן, ואת אצבע הכבד לעוקץ, עד שיגיע זמן ניתוחן.

אחר כך, נקב [הפריד בסכין] את החזה מן הדפנות והצלעות (12), ונטלה ונתנה למי שזכה בה! [וקרי לחיתוך החזה לשון "נקיבה", משום שהחזה מכסה על הצלעות, וכשנוטלו נעשה כעין נקב וחלון בבהמה].

עלה עם הסכין לדופן הטלה הימנית. והיה חותך אותה ויורד עד סופה, לאורך השדרה. ולא היה נוגע עם הסכין בשדרה וחותכה עם הדופן הימנית, אלא חותכה בסמוך לשדרה, ומשאירה דבוקה לדופן השמאלית. לפי שלדופן הימנית היה מחובר הכבד. ואם יצרף לה גם את השדרה, יכביד עליה יותר מדאי.

והיה חותך את הדופן, עד שהוא מגיע לבין ב' הצלעות הרכות הסמוכות לצואר, שאותן היה מניח במקומן ולא נוטלן עם הדופן.

וכן בתחלת חיתוך הדופן, היה מניח את ב' הצלעות האחרונות הסמוכות לזנב הטלה במקומן, ולא נוטלן עמה.

חתכה לדופן הימנית ונתנה למי שזכה בה. ואף הכבד היתה תלויה בה, וקרב עמה.

ואחר כך, בא לו לגרה [הצואר], שכבר הניח בה מקודם [בשעת חיתוך הדופן] שתי צלעות מכאן [מימין]. וב' צלעות מכאן [משמאל] חותך עכשיו יחד עמה.

חתכה לגרה ונתנה למי שזכה בה. ואף הקנה והלב והריאה תלויים בה, וקרבים עמה.

אחר כך, בא לו לדופן השמאלית לחותכה. והניח בה שתי צלעות רכות מלמעלן לצד הזנב, שאותן לא היה חותך עמה.

וכן שתי צלעות רכות מלמטן לצד הצואר לא נחתכו עמה. שהרי כבר נטלו עם הגרה. וכך היה מניח בחברתה, בדופן הימנית, את שתי הצלעות התחתונות והעליונות, כאמור לעיל. נמצא מניח מחוץ לדפנות שמונה צלעות. שתיים שתיים מלמעלן, מימין ומשמאל, ושתיים שתיים מלמטן, מימין ומשמאל.

חתכה לדופן השמאלית, ונתנה למי שזכה בה. ואף השדרה מחוברת עמה. ואף הטחול תלוי בה. וקרבים עמה יחד.

ואותה דופן, היא היתה הגדולה מבין הדפנות בגלל השדרה שעמה. אלא שלדופן של ימין היו קורין "גדולה", מפני שהכבד תלויה בה. ומשום שתלו בה את הכבד שאינו מגופה של דופן, היתה נקראת "גדולה".

אחר כך, בא לו לעוקץ [הזנב] הטלה. חתכו ונתנו למי שזכה בו. ונתנו עם האליה, ואצבע הכבד, וב' הכליות [וארבע צלעות], והיו קרבים עמו.

נטל מן העמוד את הרגל השמאלית, שנותרה אחרונה מכל אברי הבהמה, ונתנה למי שזכה בה.

נמצאו כל הכהנים שזכו בהעלאת אברי התמיד לכבש, כולן עומדים בשורה, והאברים בידם.

דף לא:

ג. הכהן הראשון אוחז בידיו בראש וברגל ימין. הראש ביד ימינו. וחוטמו של טלה פונה כלפי מעלה זרועו של הכהן, ונמצא שקרניו של הטלה אחוזות בין אצבעותיו.

והיה נושא את הראש כשבית שחיטתו מלמעלן, והפדר נתון עליה לכסותה, משום כבוד של מעלה.

והרגל של ימין (1) נתונה בשמאלו (2) של אותו כהן. ואת בית עורו של הרגל [מקום שממנו התחילו להפשיט את העור, והוא הצד החיצוני של הרגל] החזיק לצד החוץ. ואת הצד הפנימי ששם נחתך מהגוף החזיק כלפי עצמו, לפי שמקום החתך הוא מגונה, ולכן מסתירים אותו.

הכהן השני החזיק בשתי הידיים. יד של ימין החזיק ביד ימינו, ויד של שמאל בשמאלו! שכן הוא דרך חשיבותם, שהימין חשוב מן השמאל. ובית עורן לחוץ.

הכהן השלישי החזיק בעוקץ [זנב], וברגל שמאל. את העוקץ החזיק בימינו. והאליה המחוברת לזנב כשהיא מדולדלת היה הכהן מחזיק בין אצבעותיו. וגם אצבע הכבד, וב' הכליות [וד' צלעות], מחוברות עמו.

והרגל של שמאל נתונה ביד שמאלו של אותו כהן, ובית עורו לחוץ.

והכהן הרביעי החזיק בחזה ובגרה. החזה ביד ימינו, והגרה בשמאלו, לפי שהחזה חשוב מן הגרה. ואת ד' צלעותיו של הטלה המחוברות לגרה, החזיק בין שני אצבעותיו.

[ואף את הגרה והחזה החזיק כשבית עורן לחוץ. אבל לא הוצרך לפרשו. שהרי אם הצלעות בין אצבעותיו, ממילא הצד החיצוני הוא לחוץ].

הכהן החמישי החזיק בשתי הדפנות. דופן של ימין בימינו, ושל שמאל בשמאלו. ובית עורן [צידן החיצוני שממנו הופשט העור] לחוץ. הכהן השישי החזיק בקרביים, שהיו נתונים בבזך [כף]. שלפי שלא היו בחתיכה אחת, שמו אותם בכלי.

והכרעים על גביהן מלמעלה. שהיו מקטירים אותם יחד, כדכתיב "והקרב והכרעים ירחץ במים, והקטיר המזבחה".

הכהן השביעי החזיק בעשרון סולת, למנחה הקרבה עם התמיד.

הכהן השמיני החזיק בחביתים! ואף שלא היו קרבים מחמת קרבן התמיד, אלא היו עשויים למנחת כהן גדול - כיון שזמן הקטרתם היה בין מנחת התמיד לנסכים היו מעלים אותם יחד עם התמיד.

והכהן התשיעי החזיק ברביעית ההין יין, לנסכי התמיד.

הלכו כל אלו הכהנים, ונתנום לאברים בכבש, מחצי הכבש ולמטה במערבו, בט"ז אמות תחתונות שלו. שהרי לאחר הקטרת הקטורת עדיין היו צריכים להוליך את האברים לראש המזבח. ואם היו מעלים אותם השתא לעליונו של כבש, לא תהיה ניכרת אחר כך הולכה חשובה (3).

וכן לא היו מניחים אותם אלא במערבו של כבש, בשמונה אמותיו המערביות. בשביל לפנות את ח' האמות המזרחיות, לעלית הכהנים בכבש לראש המזבח. משום שהמערכה שבה היו מקטירים את התמיד, היתה במזרח המזבח.

ומלחום, ששמו מלח על האברים ועל המנחה (4), כדכתיב "על כל קרבנך תקריב מלח" (5).

וכשגמרו להעלות את האברים לכבש, ירדו ממנו ובאו להן ללשכת הגזית, לקרות את קריאת שמע של שחרית.

שנכון לקרות קריאת שמע לפני הקטרת הקטורת והתמיד כדי שבזכות קריאתה יעלה קרבנם לריח ניחוח.

גמרא:

תנא: יד ורגל של התמיד, היו קושרים זו לזו, כעקידת יצחק בן אברהם, כדי להזכיר זכות העקידה [ביאורי הגר"א].

שנינו במתניתין: לא היו כופתין את הטלה.

והוינן בה: מאי טעמא לא כפתוהו בכל ארבע רגליו יחד?

רב הונא ורב חסדא נתנו בזה טעם (6).

חד מינייהו אמר: משום שיש בזה בזיון קדשים, שנוהגים בהם מנהג חול. שכן הוא דרך מוכרי הטלאים להעמידם למכירה.

וחד אמר: משום דכל הכופת את הקרבן, הרי הוא מהלך בחוקי העמים, שכך דרכם לכפות את הזבח כשהם מקריבים אותו לפני עבודה זרה.

ומפרשינן: מאי בינייהו דהנך תרי טעמא?

איכא בינייהו - היכא דכפתיה לתמיד בשיראי [בד מילת, שהוא יקר ומשובח].

אי נמי: היכא דכפתיה בחוטא דדהבא [חוט זהב]! דאי משום בזיון, הא לא שייכא בהני, ומותר לכופתו בהם. אבל טעמא דחוקות העמים איכא אף בהני. ואף בהם אסור לכופתו (7).

תנן התם: עשרה שולחנות היו במקדש [בעזרה]. שמונה שלחנות של שיש, בבית המטבחיים שלצפון המזבח, אצל הטבעות. שעליהם מדיחין את הקרבים של הקרבנות.

ועוד ב' שולחנות עמדו במערב הכבש. אחד מהם של שיש, ואחד מהם של כסף. על השלחן של השיש, היו נותנין את האברים של עולות היחיד, קודם העלתן למזבח. שלפעמים היה כהן אחד בלבד מקריבם, והיה מניחם על השלחן, ומעלם אחד אחד בזה אחר זה.

ועל השלחן של הכסף, היו מניחים את צ"ג כלי השרת שהוציאום בתחלת היום מלשכת הכלים, כאמור לעיל בפרק שלישי.

ועוד היו באולם שלפני ההיכל: שלחנות שנים מבפנים האולם, על [בסמוך] פתח הבית [ההיכל], לצורך לחם הפנים - שלחן אחד של שיש, ושלחן אחד של זהב.

על השלחן של שיש, נותנין עליו את לחם הפנים לאחר אפייתו, בדרך כניסתו לשלחן שבהיכל, עד שיניחוהו עליו.

ועל השלחן של זהב היו נותנים את לחם הפנים בשבת, בשעת יציאתו מן השלחן שבהיכל, עד שיוקטרו בזיכי הלבונה שלו, שלאחר מכן יחלקוהו בין כהני המשמר לאוכלו.

והיו עושים כן משום שמעלין בקודש ואין מורידין! דכיון שכבר היה לחם הפנים מונח על שלחן הזהב, שוב לא הורידוהו לשלחן פחות חשוב. אלא היה מניחים אותו אף ביציאתו על שלחן של זהב.

ועוד שלחן אחד של זהב היה בפנים ההיכל, והוא שלחן של משה המוזכר במלאכת המשכן. שעליו מונח לחם הפנים תמיד, משבת לשבת!

נמצאו בין כולם, שלש עשרה שלחנות, שהיו במקדש כולו. [ועוד עשרה שלחנות שעשאם שלמה היו בהיכל. ולא קחשיב להו הכא, משום שלא היו מניחין עליהם כלום].

והוינן בה: מכדי, הא קיימא לן "אין עניות במקום עשירות", וכל מעשי המקדש היו בעושר ובשררה. ואם כן, אמאי עבדי שלחן דשיש ללחם בכניסתו (8)? ניעבד ליה נמי בכניסתו שלחן דכסף או דזהב.

אמר רב חיננא בשם רב אסי, ורב אסי אמרה בשם רבי שמואל בר רבי יצחק: הניחוהו בכניסתו על שלחן שיש, מפני שהוא [הזהב והכסף], מרתיח את הלחם ומחממו, ועל ידי כך ממהר הוא להתעפש.

שנינו במתניתין: תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית. ושל בין הערביים, היה נשחט על קרן מזרחית צפונית!

והוינן בה: מנא הני מילי דשל שחר נשחט במערב, ושל בין הערביים במזרח?

אמר רב חסדא: דאמר קרא "שנים ליום עולה תמיד". ודרשינן: "ליום" - כנגד היום! כלומר, ממול לשמש, במקום שמאיר היום. ובשחר, כשהחמה במזרח, הרי היא מאירה במערב העזרה הנמצא מולה. אבל צד מזרח מוצל על ידי כותלי העזרה, ואינה מאירה שם. ואילו בין הערביים, כשהחמה במערב, הרי היא מאירה לצד מזרח שהוא כנגדה, ולא במערב.

תניא נמי הכי: "שנים ליום" כתיב. ודרשינן: כנגד היום!

אתה אומר נגד היום, או אינו אלא מקרא כפשוטו, דהיינו שני תמידים שהם חובת היום?

ליכא למימר הכי. שהרי כשהוא אומר "את הכבש האחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה ביו הערביים", הרי חובת היום כבר אמור. הא מה אני מקיים "שנים ליום"? - על כרחך, משמעו הוא "נגד היום".

הא כיצד?

תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית, על הטבעת המערבית, בשורה השניה מהמזבח (9).

ותמיד של בין הערביים היה נשחט על קרן צפונית מזרחית, על הטבעת המזרחית בשורה השניה מהמזבח. [ולעיל בדברי המשנה נתבאר, מאי טעמא לא שחטו בטבעת הראשונה].

עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב. (10)

דף לב.

אמר להן: מהו המרחק הגדול יותר? האם המרחק (תחילת העמוד) מן השמים לארץ רחוק יותר, או המרחק מקצה המזרח לקצה המערב רחוק יותר (1)?

אמרו לו: המרק ממזרח למערב רחוק יותר ממרחק השמים לארץ!

תדע שכך הוא, שהרי כשחמה במזרח, הכל מסתכלין בה ואין מסתנוורים, לפי שאין אורה חזק כל כך. וכן כשהחמה במערב, הכל מסתכלין בה. אבל כשהחמה באמצע הרקיע, אין הכל מסתכלין בה, מפני שאורה חזק ומזיק לעינים. ומכאן ראיה שהמרחק מקצה המזרח למערב רחוק מן המרחק שבין שמים וארץ. שכשהחמה במזרח ובמערב, הרי היא רחוקה טובא, ולכך אין אורה מרובה. אבל כשהיא בגובה הרקיע, אינה רחוקה כל כך, ולכן אורה מרובה.

ואילו חכמים אומרים: זה וזה - מרחק מזרח ממערב ומרחק שמים מארץ - שוין הן! שנאמר "כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו". וכתיב "כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו". ואי חד מינייהו, שמים מארץ או מזרח ממערב, נפיש מחבירו, למה לי תרוויהו שיעורי? נכתוב רק כי ההוא שיעורא דנפיש טפי!

ואלא הא חמה באמצע רקיע - מאי טעמא אין הכל מסתכלים בה?

לאו משום דמקרבא טפי הוא. אלא משום דקאי שם החמה להדיא [בגילוי] ולא כסי ליה מידי, ולכן אורה מרובה. מה שאין כן כשהיא עומדת במזרח ובמערב, הרים וגבעות שמפסיקים בינה לבינינו מכהים את אורה.

ועוד אמר להן אלכסנדר לזקנים: האם שמים נבראו תחלה או הארץ נבראה תחלה (2)?

אמרו לו: שמים נבראו תחלה. לפי שנאמר "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". הרי שמים כתיב בתחלה (3).

עוד אמר להן: אור נברא תחלה או חשך נברא תחלה?

אמרו לו: מילתא דא - אין לה פתר [פתרון]!

ומקשינן: ונימרו ליה זקנים לאלכסנדר: חשך נברא תחלה, דהא כתיב "והארץ היתה תהו ובהו, וחשך על פני תהום", והדר כתיב "ויאמר אלהים יהי אור, ויהי אור". הרי דחושך כתיב קודם בקרא.

ומשנינן: אין הכי נמי, דהכי הוי. אבל לא רצו להשיבו דבר, משום דסברי, דלמא אתי לשיולי להו: מה למעלה מרקיע שעל ראשי החיות, ומה למטה מהן. מה לפנים מחוץ למחיצת העולם, לצד מזרח, ומה לאחור חוץ למחיצת העולם, לצד מערב? ולכך אמרו לו שאין להם פתרון. ומתוך כך ימנע מלשואלם עוד במעשה בראשית.

ושוב מקשינן: אי הכי, גם על שאלתו, "שמים נבראו תחלה או ארץ", נמי לא נימרו ליה תשובה, כי דלמא אתי לשיולי מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור? ואמאי בזה השיבו לו?

ומשנינן: מעיקרא סבור כי בדרך אקראי בעלמא הוא דקא משייל. ולכך השיבו לו. אך כיון דחזו דקמהדר ושאיל, סברי, לא נימא ליה תשובה. דלמא אתי לשיולי מה למעלה מה למטה, מה לפנים ומה לאחור. (4)

עוד אמר ושאל להם: אידין [איזה הוא] דמתקרי חכים?

אמרו ליה: איזה חכם - הרואה את הנולד! שמבין מלבו את העתיד לקרות ונזהר ממנו.

אמר להם: אידין מתקרי גבור?

אמרו לו: איזהו גבור - הכובש את יצרו! שבא לידי עבירה, ונמלט ממנה.

אמר להן: אידין מתקרי עשיר?

אמרו לו: איזהו עשיר - השמח בחלקו! במה שנותן לו הקדוש ברוך הוא (5).

אמר להן: מה יעביד איניש, ועל ידי כך יחיה?

אמרו לו: אם רוצה לחיות ימית את עצמו! כלומר, ישפיל את עצמו. וירחמו עליו הבריות. ומתוך כך יחיה שנים רבות (6).

אמר להן: מה יעביד איניש ועל ידי כך ימות?

אמרו לו: אם רוצה למות, יחיה את עצמו! כלומר, יגביה וירומם את עצמו. ועל ידי כן יקנאו בו הבריות, ויתנו בו עין רעה. ומתוך כך ימות.

אמר להן: מה יעביד איניש, ועל ידי כך יתקבל על ברייתא [יהיה מקובל על הבריות]?

אמרו לו: יסני [ישנא] ויתרחק ממלכו [מלכים] ומשלטן [שלטון], ועל ידי כן יאהבו אותו הבריות, ויתקבלו דבריו על ידם. אבל אדם הרגיל לדבר עם מלכים ושרים, מקנאים בו הבריות, ושונאים אותו ואת מעשיו.

אמר להו אלכסנדרוס: חכמה דידי טבא מחכמה דידכו. שאני משיאו לאדם עצה יותר טובה להיות מקובל על הבריות.

ואיזו היא? - ירחם [יאהב] למלכו ולשלטן, ויתקרב אליהם. ויעביד טיבו עם בני אינשא, בכך שידבר עם המלך שלא יכביד עולו עליהם. ומתוך כך יכבדוהו הבריות ויאהבוהו.

עוד אמר להן: היכן עדיף להתגורר? האם בימא [בים] יאי למידר, או ביבשתא יאי למידר?

אמרו ליה: ביבשתא יאי למידר! והראיה, דהא כל נחותי ימא [יורדי הים], לא מיתבא דעתיהון [לא מתיישבת דעתם] עד דסלקין ליבשתא.

אמר להן: אידין מנכון [מי מכם] חכים יתיר מהאחרים?

אמרו לו: כולנא כחדא שוויין בחכמתנו! דהא כל מילתא דאמרת ושאלת לנא, בדעתא חד פתרנא לך, וכולנו הסכמנו לאותו פתרון.

אמר להן: מה דין אתריסתון לקבלי? מה זה שאתם היהודים עומדים ומתריסים נגדנו, ואינכם מקבלים את דתנו. ["אתריסתון" - לשון תריס ומגן]. הרי אנחנו רבים מכם, ואתם משועבדים תחתינו. ומכאן ראיה שדתנו היא דת האמת.

אמרו ליה: זו אינה ראיה. שהרי רואים אנו בכל יום, דסטנא [שטן] נצח! והוא מטעה את בני האדם. ולפיכך אין תימה במה שאנו תחתכם.

אמר להן: שוטים אתם בכך שמחזיקים אתם בדתכם. שהרי אם ארצה, קטילנא יתכון בגזירת מלכין! שהרי אני מלך. ובידי לבקש משאר המלכים שהם אוהבי, שיתנו לי רשות להורגכם.

אמרו ליה: אמת דשלטון ביד מלכא, ובידך לעשות בנו מה שתרצה. אבל הרי הבטחתנו שלא תעשה עמנו רעה. ולא יאי למלכא לדבר כזב, ולהפר את הבטחתו.

מיד אלביש אלכסנדרוס יתהון [את הזקנים] לבושין דארגוון [ארגמן], ושדי מניכא דדהבא [רביד זהב] על צואריהון.

אמר להם: בעינא דאיזל [רצוני לילך] למדינת אפריקי.

אמרו ליה: לא מצית אזלת להתם. משום דפסקי באמצע הדרך, הרי חשך שיש בהם חשך ביום ובלילה, ואין שום אדם יכול לעבור אותם.

אמר להן: לא סגיא דלא אזלינא [אי אפשר לי שלא לילך] לשם. לפי שכבר קבעתי את עצמי לילך. אמטו הכי [ומשום כך] משיילנא לכו אלא מאי איעביד כדי שאוכל לעבור שם?

אמרו ליה: אייתי חמרי לובאי דפרשי בהברא [הבא חמורים מצריים גדולים היודעים ללכת בחשך]. ואייתי קיבורי דמתני [פקעיות של חבלים. רש"י ע"ז יז ב].

ובעברך את הרי החשך, קטר [קשור] את קצה החבל בהאי גיסא של ההרים שיש בו אור, ואת קצה החבל השני תפוס בידך, ותלך עד שתגיע לעבר השני של ההרים, ותקשרהו שם. ויועיל לך, דכי אתית בדרכך חזרה, נקטת בגוייהו [תאחז בחבלים], ותלך על פיהם עד דאתית שוב לאתרך [למקומך].

עבד אלכסנדרוס הכי, ואזל להתם. וכשהגיע למדינת אפריקי, מטא לההוא מחוזא, דכוליה נשי [נשים], ולא היו אנשים כלל באותו הכרך.

בעי אלכסנדרוס למיעבד קרבא [מלחמה] בהדייהו דאותן נשים, ולכבוש את הכרך ההוא.

אמרו ליה אותן נשים: ממה נפשך אינך כדאי להלחם עמנו. אי קטלת לן, יאמרו: נשי קטל! ולא יוסיף לך הדבר כבוד, משום שאין זו גבורה.

ואי אנן קטילנא לך, יאמרו: כמה גרוע הוא מלך זה, דמלכא דקטלוהו נשי הוא!

אמר להן: אייתו לי נהמא! אייתו ליה נהמא דדהבא, אפתורא דדהבא [הביאו לו לחם מזהב, מונח על שלחן זהב].

דף לב:

אמר להו: מי אכלי אינשי נהמא דדהבא, וכי כן הוא המנהג כאן?

אמרו ליה: אין זה ממנהגנו לאכול לחם של זהב. אלא הבאנוהו לפניך, משום שלפלא היה בעינינו - אי נהמא בעית, וזה כל מבוקשך - וכי לא הוה לך באתרך נהמא למיכל, דבשביל זה, שקלית ואתית עד להכא? ולכך נתנו לך לחם זהב. משום שסברנו שבאת בגלל הכסף והזהב שבכאן.

כי נפיק ואתי מהעיר ההיא, כתב אבבא דמחוזא [על שערי העיר]: אנא אלכסנדרוס מוקדון הויתי שטייא [שוטה], עד דאתיתי למדינת אפריקי, לכרך דכולו נשיא. ויליפת עצה מן נשיא [שלמדוני חכמה]!

כי שקיל אלכסנדרוס ואתי בדרכו, יתיב אההוא מעיינא, וקא אכיל נהמא. הוו בידיה גולדני דמלחא [דגים מלוחים]. בהדי דמחוורי להו [בזמן שרחץ אותם במי המעיין] להסיר את מליחותם, נפל בהו ריחא טבא.

[ואית דגרסי: נפל בהו רוחא. שקמו לתחיה].

אמר אלכסנדרוס: שמע מינה, האי עינא [מעיין], מגן עדן אתי!

איכא דאמרי: משנודע לו כן, שקל מהנהו מיא וטרא באפיה [רחץ בהם פניו].

ואיכא דאמרי: אידלי כוליה [הלך לכל אורך המעיין], עד דמטא לפתחא דגן עדן. רמא קלא [הרים קולו] ואמר: פתחו לי בבא!

אמרו ליה: "זה השער לה' - צדיקים יבואו בו"! ואין לכל אדם רשות ליכנס כאן.

אמר להון: אנא נמי מלכא. אנא מיחשב חשיבנא. ואם אינכם רוצים לפתוח לי שער, לכל הפחות הבו לי מידי מגן עדן!

יהבו ליה גולגלתא דעיינא [גלגל העין] (1). [והמפרש גרס "גולגלתא", והיא גולגולת הראש].

אתייה אלכסנדרוס ותקליה [שקל] לכוליה דהבא וכספא דידיה בכף של מאזניים, בהדיה גלגל העין, שהניחה בכף השניה של המאזניים. ולא הוה כספו וזהבו מתקליה [שוקלים] כמשקל גלגל העין. שהיתה היא מכריעה את כף המאזניים.

אמר להו אלכסנדרוס לרבנן: מאי האי מילתא, שאיני יכול למצוא דבר שישוה במשקלו לגלגל עין זה?

תוכן העניינים

חברותא על תמיד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה