אור ברסלב
חברותא על תמורה פרק שני - יש בקרבנות

חברותא על תמורה· הרב יעקב שולביץ

פרק שני - יש בקרבנות

פרק ראשון - הכל ממירין

דף יד.

שנינו במשנה הקודמת שרק יחיד עושה תמורה ואין הציבור עושין תמורה. ובאה משנתנו לבאר את שאר החילוקים שבין קרבנות יחיד לקרבנות ציבור.

מתניתין:

יש בקרבנות היחיד (1) מה שאין בקרבנות הציבור. ויש בקרבנות הציבור מה שאין בקרבנות היחיד -

יש בקרבנות היחיד שאין בקרבנות הציבור:

א. שקרבנות היחיד עושין תמורה, ואין קרבנות הציבור עושין תמורה.

ב. קרבנות היחיד - נוהגים (2) בין בקרבנות זכרים בין בנקבות, ואילו קרבנות הציבור אין נוהגין אלא בזכרים. שהרי רוב קרבנות ציבור הן עולות, ועולה זכר היא. וכן חטאות הציבור כולן שעירים הן, כמו שנאמר [במדבר כח - כט] "ושעיר חטאת אחד". ואילו קרבן שלמים אינו נוהג בציבור מלבד כבשי עצרת, שגם הם זכרים.

יש קרבנות יחיד שהתורה קבעה זמן הקרבתם, כגון קרבנות (3) יולדת, שזמנם במלאת ימי טהרה, או קרבנות מצורע, שקרבים ביום השמיני לטהרתו. ויש מהן שאין להן זמן קבוע להקרבתן, כגון קרבן חטאת חלב. ומכל מקום, אף באותם שקבוע להם זמן, יש מהם (4) שגם אם עבר זמנם עדיין חייב (5) להקריבן.

אבל קרבנות ציבור הקבוע להם זמן, (6) אם לא הקריבום בזמנם, אי אפשר להקריבם עוד. וכאשר לא הקריבו את הזבח, אין מביאים את נסכיו.

אבל אם הקריבו הציבור הזבח בזמנו ולא הביאו נסכיו, כגון שלא נזדמנו להם נסכים, אפשר להביא את נסכיו אפילו מכאן ועד עשרה ימים.

ג. קרבנות היחיד חייבים באחריותן, ובאחריות נסכיהם. ואילו קרבנות הציבור אין חייבין באחריותן, ולא באחריות נסכיהן. אבל, גם בקרבנות ציבור חייבין באחריות נסכיהן משקרב הזבח, אם קרב הזבח בזמנו, ולא קרבו נסכיו עמו.

יש בקרבנות הציבור מה שאין בקרבנות היחיד (7) -

שקרבנות הציבור דוחין את השבת, ואת הטומאה, (8) ואילו קרבנות יחיד אינן דוחין (9) לא את השבת ולא את הטומאה. אלו הן דברי חכמים.

אמר רבי מאיר: איך תאמר שכל קרבנות יחיד אינן דוחין את השבת ואת הטומאה, והלא חביתי כהן גדול, שמקריב אותה כל יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, ופר של כהן גדול של יום הכפורים, קרבנות היחיד הן, ובכל זאת דוחין את השבת ואת הטומאה! (10) הרי שאין הטעם לדחיית השבת והטומאה משום שהם קרבנות ציבור, אלא, מפני שזמנן (11) קבוע. והיינו, כל קרבן, שאם עבר זמנו אין לו תשלומין, אפילו הוא קרבן יחיד, הרי הוא דוחה את השבת ואת הטומאה. ומאידך, כל קרבן שאין לו זמן קבוע, אפילו הוא קרבן ציבור, (12) אינו דוחה. (13)

גמרא:

שנינו במשנתנו: קרבן יחיד עושה תמורה, ואין קרבנות הציבור עושין תמורה.

ומלשון זו משמע שכל קרבנות היחיד עושין תמורה. ולכן תמהה הגמרא:

וכי כללא הוא?! והרי עופות, תורים ובני יונה שבאים לחטאת העוף ולעולת העוף, דקרבן יחיד הן, (14) ובכל זאת אין עושה תמורה, כמבואר לעיל [יג א]?

ומתרצינן: כי קתני, מה ששנתה המשנה כלל זה, בבהמה קתני, בבהמות בלבד, שבהן תיתכן תמורה, ולגביהן שנתה המשנה את ההבדל בין יחיד לציבור.

ומקשינן: והרי ולד בהמת קדשים, דקרבן יחיד הוא - ואין עושה תמורה, ואיך שנתה המשנה שכל קרבנות יחיד עושין תמורה?

ומתרצינן: הא מני, משנתו של מי היא? - רבי יהודה היא, דאמר [לעיל יב א]: הולד עושה תמורה.

ומקשינן: והרי תמורה עצמה, דקרבן יחיד היא - ואין תמורה עושה תמורה, הרי שלא כל קרבנות יחיד עושין תמורה?

ומתרצינן: כי קתני, מה ששנתה המשנה, בעיקר זיבחא קתני, בקרבן עצמו [הקדש ראשון] בלבד, שבו שייכת תמורה, בו שנתה והבדילה בין יחיד לציבור, ולא בתמורה.

ומסקינן: השתא דאתית להכי [עתה בהגיעך לומר כך], אחרי תירוץ זה, לא צריך להעמיד המשנה כרבי יהודה, אלא אפילו תימא רבנן, אפילו אם המשנה היא כרבנן הסוברים שולד עושה תמורה, גם כן לא קשה. לפי שאפשר לתרץ: כי קתני, במה שנתה המשנה שעושה תמורה, בעיקר זיבחא קתני, ולא בולד.

שנינו במשנתנו: קרבנות היחיד נוהגין בין בזכרים ובין בנקבות. מלשון זו משמע שכל קרבנות היחיד: עולה, חטאת, אשם ושלמים - כולם נוהגין בין בזכרים ובין בנקבות. על כן תמהינן:

וכי כללא הוא?! והרי קרבן עולה, דקרבן יחיד הוא, (15) וזכר אתיא [אפשר להביאו רק מהזכרים], ואילו נקבה לא אתיא, כמו שנאמר [ויקרא א] "אם עולה קרבנו, זכר תמים יקריבנו", ואיך אמרה המשנה שכל קרבנות יחיד נוהגין גם בנקבות?

ומתרצינן: אכן, עולת בהמה אין מביאין מן הנקבות, אך האיכא עולת העוף, המובאת גם מן הנקבות.

דתניא: אמרה תורה [ויקרא כב] לגבי קרבן עולה, "לרצונכם, תמים זכר בבקר בכבשים ובעזים". ודרשינן, דיני תמות וזכרות בקרבן עולה נוהגים רק בבהמה, שרק בבהמת עולה נאמר הפסול של בעל מום, או נקבה [בעולה ואשם], ואין תמות וזכרות בעופות. אינם פסולים במום [אלא בחסרון אבר], וכן לא הקפידה התורה עליהם שיהיו דוקא זכרים.

ולכן, לשון המשנה שקרבן יחיד נוהג בין בזכרים ובין בנקבות הוא נכון בעולת העוף. (16)

ומקשינן: והרי חטאת, דקרבן יחיד היא, ונקבה אתיא, כשבה או שעירה [ויקרא ד], וזכר לא אתיא, ואיך אמרה המשנה שכל קרבנות יחיד נוהגין גם בזכרים? (17)

ומתרצינן: לא כל חטאת יחיד, נקבה היא, שהרי האיכא שעיר חטאת של נשיא, דמייתי זכר, כמו שנאמר [ויקרא ד] "אשר נשיא יחטא, והביא את קרבנו שעיר עזים זכר תמים".

ומקשינן: והא איכא קרבן אשם יחיד, דזכר אתי ונקבה לא אתי, כמו שנאמר [ויקרא ה, יד, יט במדבר ו] "כבש" או "איל", ואיך אמרה המשנה שכל קרבנות יחיד נוהגין גם בנקבות?

ומתרצינן: כי קאמרינן (18), המשנה אמרה את הכלל הזה רק לגבי קרבן דשוי בין ביחיד בין בציבור. מה שאין כן אשם, שרק ביחיד איתיה, יחיד בלבד מביא אשם. ואילו בציבור ליתיה, אין כלל קרבן אשם בציבור. הלכך, לא דיברה המשנה כלל באשם, ולא חילקה בו בין יחיד לציבור.

ואיבעית אימא, מי קתני "כל קרבנות" שיהיה משמע שכל קרבן וקרבן יחיד נוהג בין בזכרים ובין בנקבות?! "יש בקרבנות", קתני! ומשמע, יש אחד מן הקרבנות שבו יש חילוק בין יחיד לציבור. ומאי ניהו, ואיזה הוא? זה קרבן שלמים! דאי בעי, אם היחיד רוצה, נקבה מייתי, ואי בעי, זכר מייתי. לאפוקי (19) בניגוד לזבחי שלמי ציבור, שהם שני כבשי עצרת הבאים עם שתי הלחם, דזכרים הוא דאתא, שאינן אלא זכרים, כמבואר במשנה (20).

שנינו במשנתנו: קרבנות היחיד חייבין באחריותן ובאחריות נסכיהם, וקרבנות הציבור אין חייבין באחריותן ולא באחריות נסכיהן. אבל חייבין באחריות נסכיהן משקרב הזבח.

ודנה הגמרא: מנא הני מילי, מנין נלמד שקרבנות ציבור שלא נקרבו בזמנן, אין להם תשלומין להקריבן לאחר זמנן?

דתנו רבנן: אמרה תורה בפרשת המועדות [ויקרא כג] "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש, להקריב אשה לה', עולה ומנחה, זבח ונסכים, דבר יום ביומו". והיינו, קרבנות מוספין שהם "אשה לה'", שהם קרבים במועד יותר מבשאר ימים. וממה שנאמר "דבר יום", דרשינן, מלמד הכתוב שכל היום כשר למוספין, ובלבד שיוקדמו לפני עולת תמיד של בין הערביים, שהיא האחרונה ["השלמה"] של כל קרבנות היום. וממה שנאמר "ביומו" דרשינן, מלמד, שאם עבר היום ולא הביאן, אינו חייב באחריותן.

וממשיכה הברייתא: יכול לא יהא חייב באחריות נסכיהם אף על פי שכבר קרב הזבח? תלמוד לומר בפרשת המוספין [במדבר כט] "מנחתם ונסכיהם", ונאמרו שם הרבה פעמים, ודרשינן, מנחתם ונסכיהם - בלילה, שאם לא הקריב המנחה והנסכים (21) ביום, יקריבן בלילה, ואף על פי שהקרבת קרבנות אינה כשרה אלא ביום.

ועוד דרשינן, מנחתם ונסכיהם - למחר. שאם לא הקריבן היום, כגון שלא נזדמנו לו, חייב להקריבן מכאן ועד עשרה ימים, ואפילו לעולם.

ריש לקיש אמר: מהכא, מדרשה זו דרשינן שחייב להקריבן לאחר זמן: אמרה תורה [ויקרא כג] "אלה מועדי ה'... להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו. מלבד שבתות ה'". ודרשינן [בלימוד של "סמוכים"], ממה שהסמיכה תורה "דבר יום ביומו, מלבד שבתות ה'" שבא הכתוב ללמד שביום טוב מקריבין בנוסף לחובות היום גם מנחת שבת ונסכי שבת, כלומר, של אתמול, שהיה שבת, אם לא הקריבו אתמול את המנחות והנסכים. (22) ועתה יש לנו שתי דרשות על השלמת הקרבת נסכים ליום שלאחריו. האחת, "מנחתם ונסכיהם". והשניה, "מלבד שבתות ה'". ועל כן מבארת הגמרא:

וצריכא, יש צורך בשתי הדרשות!

דאי כתב רחמנא "מלבד שבתות ה'", ולא כתבה "מנחתם ונסכיהם" - הוה אמינא: ביום, רק למחרת השבת והוא יום טוב, אין, אכן מקריבן יחד עם קרבנות היום, ואילו בלילה, לא מקריבן, כשם ששאר קרבנות אינם קרבים אלא ביום. הלכך, אמר קרא "ומנחתם ונסכיהם", ללמדך שאפילו בלילה.

ומאידך, אי כתב רחמנא "מנחתם ונסכיהם", ולא כתב "מלבד שבתות ה'", הוה אמינא, בלילה הבא, תיכף אחרי היום שהיה מחוייב להקריבו, אין, אז מקריבין אותן, כמו שיבואר, ואילו ביממא, ביום שלאחריו, וכל שכן עשרה ימים לאחריו, לא, אינו יכול להקריבן ועבר זמנו ובטל קרבנו, הלכך כתב רחמנא "מלבד שבתות ה'", ללמדנו שחייב להקריבן אפילו למחר, ולא נאמר על הנסכים "עבר זמנו בטל קרבנו".

ודנה הגמרא: ומאי שנא, ומה שונה לילה מיום? כלומר, למה הוה אמינא לדרוש "מנחתם ונסכיהם" דוקא בלילה, הלא אין שום משמעות לדרוש שדוקא בלילה? ומתרצינן: משום דבקדשים, לילה הולך אחר היום שעבר. כלומר, שונה דיני קדשים משאר דיני התורה, שבהם היום הולך אחר הלילה, מערב עד ערב. ואילו לגבי קדשים הלילה הולך אחר היום, מבוקר עד בוקר. ונלמד ממה שאמרה התורה [ויקרא ז] "ובשר זבח תודת שלמיו, ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר", הרי שכל הלילה עד הבוקר נקרא "יום קרבנו".

הלכך: הוה אמינא שרק בלילה שלאחריו יכול להקריב הנסכים, הואיל ועדיין יומו הוא - לכן כתבה התורה "מלבד שבתות ה'" ללמדנו שמקריבן אפילו למחר.

ומסקינן: צריכי לשתי הדרשות.

ותמהינן: ונסכים מי קרבי בלילה?

ומביאה הגמרא ברייתא להקשות ממנה על מה שאמרו שמקריבין נסכים בלילה.

אמרה התורה בסוף פרשיות הקרבנות [ויקרא ז] "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים אשר צוה ה' את משה בהר סיני, ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני". ודרשינן ממה שנאמר "ביום צוותו", שכל אלו הקרבנות קרבין ביום ולא בלילה. ומכאן נקראים "דברים שדרכן ליקרב ביום".

ומכל מקום, איברים של קרבן עולה, ופדרים [חלבים] של כל הקרבנות הנקטרים על המערכה על גבי המזבח, נקטרים כל הלילה. והיינו, (23) אפילו אחרי שקיעת החמה מסדרם על המערכה והולכין ונקטרין ומתעכלין כל הלילה אם לא הספיקו להקטירם ביום. ודרשוהו חכמים ממה שנאמר [ויקרא ז] "זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר". ומכאן נקראים "דברים שדרכן ליקרב בלילה".

הברייתא דנה בדברים שדרכן ליקרב ביום, האם מותר להעלותם על המערכה מבעוד יום סמוך לשקיעת החמה, והם הולכין ומתעכלין כל הלילה, או שצריך שיתעכלו מבעוד יום.

והתנן: ממה שאמרה התורה "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה", אין לי ללמוד ממקרא זה, אלא דברים שדרכן ליקרב בלילה, כגון אברים ופדרים, שמעלין (24) אותן על גבי המערכה, ומקטירין אותן, מבוא השמש, אחרי שקיעת החמה, ומתעכלין והולכין כל הלילה כולו.

דברים שדרכן ליקרב ביום, כגון הלבונה ומנחת נסכים - שמעלין ומקטירין מבוא השמש -

וטרם שהגמרא מסיימת להביא את דברי הברייתא כולה, היא תמהה: וכי מ"בוא השמש" סלקא דעתך, וכי עלה על הדעת שיהא מותר להקטירן אחרי שקיעת החמה?! והא אמרת "דברים שדרכן ליקרב ביום", נינהו!?

ומבארת הגמרא: אלא, כך היא הגירסא בברייתא: דברים שדרכן ליקרב ביום, שמעלין אותן עם בא השמש, סמוך לשקיעת החמה מבעוד יום, ומתעכלין והולכין כל הלילה כולו, מנין, שכשר? תלמוד לומר [שם] "זאת תורת העולה", וממה שנאמר "תורת העולה", ריבה, ריבתה התורה לכל העולין על גבי המזבח שמתעכלין כל הלילה. כלומר, (25) ממה שנאמר "היא העולה" נלמד שאברים ופדרים מעלין אותן אפילו אחרי בא השמש, להוציא דברים שדרכן ליקרב ביום. וממה שנאמר "תורת העולה", נתרבו שאר דברים שדרכן ליקרב ביום, שאם העלה אותן לפני בא השמש, הרי הם מתעכלין והולכין כל הלילה. עד כאן דברי הברייתא.

ומדייקת הגמרא: קתני מיהא בדברי הברייתא, כי זמן מנחת נסכים ביום הוא דוקא, ואין מקריבין אותה בלילה. וקשה: איך דרשינן לעיל "מנחתם ונסכיהם", אפילו בלילה?

ומתרצינן: אמר רמי בר חמא: לא קשיא סתירת שתי הברייתות! כאן, הברייתא שדרשה "מנחתה ונסכיהם - בלילה", היינו ליקדש, שאם נתן בלילה את המנחה לתוך כלי שרת נתקדשה קדושת הגוף, ושוב אינה יוצאה לחולין אפילו על ידי פדיון [כדין מנחות שקדושתן קדושת הגוף היא משעת נתינתן בכלי שרת, ועד אז - קדושתן קדושת דמים היא, כמבואר במסכת מעילה י א במשנה]. ובא הכתוב לומר ש"לילה זמנה היא" לענין חלות קדושת הגוף בכלי שרת -

וכאן, והברייתא שאמרה שמנחת נסכים היא מהדברים ש"דרכן ליקרב ביום" - ולא בלילה, היינו ליקרב, שאינה קרבה בלילה אלא ביום [אפילו אם נתקדשה בלילה - ממתין לה עד הבוקר (26)].

אמר ליה רבא: אין לחלק בין קידוש בכלי שרת לבין הקרבה! אלא, אי מיקדש קדשי, קרובי נמי מיקרבי בלילה!

דהא תניא, (27) זה הכלל: כל הקרב ביום, כגון המנחות, הלבונה, הדם והקטורת, אין קדוש אלא ביום. ואם נתנו בכלי שרת בלילה, לא נתקדש. (28) וכל הקרב בלילה, כגון מנחת נסכים, קדוש (29) בין ביום בין בלילה -

ומוכח, (30) שאם מנחת נסכים קרבה דוקא ביום, אינה מתקדשת בלילה, ואיך אמר רמי בר חמא שהיא מתקדשת בלילה?

אלא, אמר רב יוסף: מנחת נסכים, אכן, קרבה בלילה. ומה שמנתה הברייתא את מנחת נסכים בין הדברים שדרכן ליקרב ביום - טעות היא, וסמי [מחוק!] מנחת נסכים מהא מתניתא, מברייתא זו. וכן צריך לשנות: דברים שדרכן ליקרב ביום, כגון הקומץ והלבונה שמעלין וכולהו.

כי סליק, כשעלה רב דימי לארץ ישראל, אשכחיה, מצאו לרב ירמיה דיתיב וקאמר משמיה דרבי יהושע בן לוי: מנין לנסכים הבאים עם הזבח (31) שאין קריבין אלא ביום? תלמוד לומר [במדבר כט] "ולנסכיכם ולשלמיכם", ודרשינן: מה שלמים קרבים ביום ולא בלילה, אף נסכים ביום, הואיל ונתקדשו בשחיטת הזבח - הרי היא כזבח עצמו.

בשמעו זאת, אמר רב דימי: אי אשכחיה (32) אינשי, אם הייתי מוצא אדם היורד לבבל - הוה כתיב איגרתא שלחי ליה לרב יוסף, הייתי כותב איגרת ושולח לרב יוסף היושב בבבל והייתי כותב לו:

דף יד:

לא (33) תיסמי, אינך צריך למחוק "מנחת נסכים" ממתניתא, מהברייתא ההיא! כי על פי דברי רבי יהושע בן לוי אפשר לתרצה בלי למחוק -

ולא קשיא הסתירה בין שתי הברייתות: כאן, הברייתא שאמרה שמנחת נסכים היא מהדברים שדרכן ליקרב ביום - מדברת בנסכים הבאים עם הזבח, כמו שאכן אמרה הברייתא "מנחת נסכים". וכיון שקדשתן שחיטת הזבח קדושת הגוף, הלכך אינם קריבים אלא ביום, כמבואר -

ואילו כאן, הברייתא שאמרה שמקריבין נסכים בלילה, מדברת בנסכים הבאין בפני עצמן, בלי זבח, שלא נתקדשו בשחיטת הזבח, הילכך יכול להקריבן אף בלילה (34).

הגמרא דנה בדברי רבי דימי שהיה שולח איגרת לרב יוסף וכותב לו דרשת רבי יהושע בן לוי, הרי "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן בכתב"? ומקשינן: ואי (35) אשכח גברא, אם היה מוצא שליח - כתיב איגרתא?! והא אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן: כותבי הלכות הרי הם כשורפי תורה, מפני שאין מצילין אותן בשבת מפני הדליקה, ונמצא כאילו גרם לשרוף דברי תורה. לישנא אחרינא: מפני שאסור להשהותן אצלו בכתב, (36) וחייב גניזה או שריפה, נמצא שהכותבם גורם לשריפתן. והלמד מהן, מתוך כתובים אלו, אינו נוטל שכר.

והגמרא מביאה עוד מאמרי תנאים ואמוראים על איסור כתיבת תורה שבעל פה:

ודרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דריש לקיש: כתוב אחד אומר [שמות לד] "כתב לך את הדברים האלה", (37) הרי שניתנו ליכתב, ואילו כתוב אחד אומר [שם] "כי על פי הדברים האלה", הרי שלא ניתנו ליכתב, הא כיצד?

לומר לך, דברים שעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. ודברים שבכתב - אי אתה רשאי לאומרן על פה. (38)

ותנא דבי רבי ישמעאל: אמרה תורה [שם] "כתב לך את הדברים האלה", ודרשינן: "אלה" אתה כותב, אבל אין אתה כותב הלכות מדרש (39) ואגדות.

וקשה: איך אמר רב דימי שהיה שולח דרשה זו באיגרת?

ומתרצינן: אמרי! (40) דילמא, יתכן שהואיל והוא מילתא חדתא, דבר חדש, שבכך מיתרצות הברייתות, ורב יוסף לא ידעו - הילכך שאני, שונה הדין, ומותר.

והגמרא מביאה ראיה לסברא זו: דהא רבי יוחנן וריש לקיש, מעייני, נהגו לעיין, בסיפרא דאגדתא, במדרשי התורה, בשבתא, כדי שלא יישכח מהם, ודרשי הכי, והיתרם הוא בהסתמך על מקרא זה: נאמר בתהלים [קיט] "עת לעשות לה' - הפרו תורתך", כשעושין הדבר לשם קדושת ה'

- ראוי להפר תורתך. כלומר, את האיסור לכתוב תורה שבעל פה. אמרי, והוסיפו ואמרו: מוטב שתיעקר אות אחת (41) מן התורה, והיינו האיסור לכתוב תורה שבעל פה, ואל תשתכח תורה מישראל, שאם לא יכתבום ויעיינו בהם - ישתכחו לגמרי.

הגמרא חוזרת לדין נסכים.

אמר רב פפא: השתא דאמרת "נסכים הבאים בפני עצמן קריבין אפילו בלילה", אינו צריך להקדישן בכלי שרת ביום, (42) אלא, אם נזדמנו לו (43) נסכים בלילה, מקדישן בלילה ומקריבן.

אמר ליה רב יוסף בריה דרב שמעיה לרב פפא: תניא, שנינו ברייתא דמסייעא לך: זה הכלל: כל הקרב ביום - אינו קדוש אלא ביום. וכל הקרב בלילה - קדוש בלילה (44).

האמור לעיל שנסכים הבאים בפני עצמן קריבין אפילו בלילה, ומקדישין אותן בכלי שרת בלילה - היינו דוקא לפי סדר זה שמקדישן ומקריבן באותו הלילה, אבל אם הקדישן בלילה - אינו יכול להמתין להם עד למחר, לפי שייפסלו ב"לינה" בבוקר בעלות השחר.

כשם שאיברים ופדרים, הקרבים כל הלילה, ואם לא העלו אותם עד עלות השחר - נפסלים ב"לינה".

ומה שאמרו לעיל שמביא נסכים אפילו מכאן ועד עשרה ימים - אין פירושו שנתקדשו היום ומביאם למחר, אלא צריך שיוקדשו ביום הבאתם, כדי שלא יפסלו ב"לינה ".

אמר רב אדא בר אהבה: ועלות השחר פוסלת בהן, כשם שהיא פוסלת אברין של עולת תמיד.

לפי ששנינו לעיל משמיה דרבי יהושע בן לוי את הדרשה "ולנסכיכם ולשלמיכם", מה שלמים ביום אף נסכים ביום, מביאה הגמרא ברייתא ובה נדרש כל הפסוק לכמה דרשות.

נאמר בתורה [במדבר כט] אחרי כל מוספי המועדים "אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם". וכל הפסוק מיותר לדרשה.

כי אתא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: מה שנאמר "אלה תעשו לה' במועדיכם" - אלו חובות הבאות ברגל, מחמת הרגל, כגון עולת ראיה (45) וחגיגה ומוספי החג (46).

ומה שנאמר "לבד מנדריכם ונדבותיכם" - לימד על נדרים ונדבות, שנדרו ונדבו בני ישראל כל ימות השנה - שקרבין בחולו של מועד (47).

ומה שנאמר "לעולותיכם" - במה הכתוב מדבר? אי בעולת נדר, הנודר "הרי עלי עולה", קשה: הרי כבר אמור "נדריכם". ואי בעולת נדבה, האומר "הרי זה עולה", קשה: הרי כבר אמור: "ונדבותיכם"? הא, הוכרחת לומר: אינו מדבר אלא בעולת יולדת ועולת מצורע, שאינם נידרים ונידבים, אלא חובה להביאם. ובא הכתוב ללמד שהן קרבים בחולו של מועד (48).

ומה שנאמר "ולמנחותיכם" - במה הכתוב מדבר? אי במנחת נדר, הרי כבר אמור, אי במנחת נדבה, הרי כבר אמור? הא, אינו מדבר אלא במנחת חוטא [על שמיעת קול אלה, ביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו, כשמביאן בדלי דלות] ובמנחת קנאות, מנחת סוטה.

ומה שנאמר "ולנסכיכם ולשלמיכם" - מקיש נסכים הבאין עם הזבח, לשלמים, מה שלמים ביום אף נסכים ביום, כמבואר לעיל.

ולדרשת היקש זו, היה די אם היה כתוב "ולשלמים", וממה שנאמר "ולשלמיכם" בא לרבות שלמי נזיר, שאינם אלא חובה ולא נדבה, דאילו נדר ונדבה (49) כבר נתרבו מ"נדריכם ונדבותיכם". ולימדך הכתוב שמקריבין אותן בחולו של מועד.

למדנו לעיל: מה שנאמר "ולשלמיכם" בא לרבות "שלמי נזיר". ומשמע ש"שלמי נזיר" אינם דבר הנידר ונידב, דאם כן כבר נתרבו במה שנאמר "נדריכם ונדבותיכם", ועל כך דנה הגמרא. יש צד לומר שהם נקראים נידב ונידב הואיל וכל חיובם בא על ידי נזירות שלא היה חייב בה ונדר כן על עצמו, נמצא שגם קרבנותיו הם בנדר. ומאידך, יש לומר שלא נדר על עצמו אלא מן היין והתגלחת, והקרבנות מוטלות עליו "חובה" מן התורה.

ויש בכך נפקא מינה לדינא - לענין "במה קטנה", כמו שיבואר.

אמר ליה אביי לרב דימי [שהביא ברייתא זו מארץ ישראל]: ולימא מר, יאמר רבי! שמה שכתבה התורה "ולשלמיכם" בא לרבות "שלמי פסח", שהם קרבנות חגיגת ארבעה עשר בניסן, הבאים עם קרבן פסח בזמן שנמנו עליו חבורה מרובה של הרבה אוכלים, וקרבן פסח אינו מספיק להם לאכילתם הואיל וקרבן פסח נאכל על השובע. ואם הפריש אותם לשם "חגיגת ארבעה עשרה" ולא הקריבום בערב פסח, בא הכתוב לרבות להתיר הקרבתם בחולו של מועד.

ומה העדיפות לומר כן? דאי, כדבריך, שלמי נזיר, קשה, למה צריך לרבותם, הלא שלמי נזיר דבר הנידר ונידב הוא, וכבר נתרבו נדרים ונדבות להתיר הקרבתם בחולו של מועד.

ושלמי פסח לא נתרבו מ"נדרים ונדבות", שהרי "חובה" להביאם, כמו שמפורש במסכת פסחים [עא א]. (50)

אביי מביא ראיה ש"שלמי נזיר" הם דבר הנידר ונידב, ממה שהם קריבים ב"במה קטנה",

בזמן שהוקם המשכן בגלגל במשך ארבע עשרה שנה, ובנוב [שלש עשרה שנה] ובגבעון [ארבעים וארבע שנים] עד בנין בית המקדש הראשון - היה המשכן נקרא "במה גדולה" או "במת ציבור", ובזמנים אלו היה מותר לכל אחד ואחד לעשות במה לעצמו, והיא נקראת "במה קטנה" או "במת יחיד". התנא של הברייתא הבאה סובר שבבמה קטנה מותר להקריב רק דבר הנידר ונידב, כגון עולה ושלמים, ולא קרבן פסח ושאר קרבנות חובה (51).

דהא תניא, (52) זה הכלל: כל שהוא נידב ונידר קרב בבמת יחיד, וכל שאינו נידב ונידר אינו קרב בבמת יחיד. ותניא, ושנינו בברייתא אחרת: המנחות והנזירות, קרבנות נזיר (53) קריבין בבמת יחיד, אלו הם דברי רבי מאיר.

מוכח, ששלמי נזיר נידר ונידב הם, דאם לא כן, אינם קרבים בבמת יחיד.

ומקשה אביי: למה נרבה שלמי נזיר, הרי כבר נתרבו נדרים ונדבות?

ומתרצינן, (54) אמר רב יוסף: שלמי נזיר אינם "נידר ונידב", כמבואר לעיל הואיל וחובה להביאם, ומה שאמרה הברייתא "המנחות והנזירות" - סמי [מחוק!] מכאן נזירות, ואמנם, שלמי נזירות אינם קריבים בבמת יחיד.

[ספרים אחרים (55): רב דימי אמר: אל תסמי מכאן נזירות! ולא קשיא, תנאי היא, מחלוקת תנאים היא. הא, מה ששנינו: המנחות והנזירות, רבי מאיר היא, והוא סובר שנידר ונידב הוא. והא, ומה ששנינו לעיל "ולשלמיכם" לרבות שלמי נזיר, רבנן היא, הסוברים שאינו נידר ונידב].

ותמהינן: מי איכא למאן דאמר דנזיר, לאו נידר ונידב הוא?! הגמרא מביאה ראיה ממה שהלך אבשלום בן דוד, שהיה "נזיר עולם" [נזיר ד ב] המגלח שער נזרו מזמן לזמן, (56) ומקריב קרבנות תגלחת טהרתו. והיה בזמן שעמד המשכן בגבעון, ובכל זאת הלך מירושלים עיר מושבו לחברון, שהיה לו שם במת יחיד - להקריב קרבנות נזרו.

והא כתיב [שמואל ב טו] "ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך: אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון. כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור בארם לאמר: אם ישוב ישיבני ה' לירושלים - ועבדתי את ה'". [והמלך נתן לו רשות - ושם מרד באביו].

מאי, למה אמר שהולך לחברון (57), וכי לאו אקרבן לגלח ולהקריב שם קרבנות נזירותו? ואף על פי שהיא במת יחיד, ומוכח שקרבנות נזיר - דבר הנידר ונידב הוא!

ודחינן: לא! והכי אמר: אלכה נא להקריב קרבנותי לבמה גדולה אשר בגבעון. ומה שאמר "אשר נדרתי לה' בחברון" - פירושו: אעיקר [על עיקר] נדרו - אמר, כלומר, שנדרתי בעת היותי בחברון.

ואין מכאן ראיה שהקריב קרבנותיו בחברון בבמת יחיד.

ותמהינן: וכי עיקר נדרו בחברון הוה?! והלא בגשור (58) הוה? כמו שנאמר [שם] "כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור בארם וגומר".

ומתרצינן: אמר רב אחא, ואיתימא רבה בר חנן: אכן, הקרבת קרבנותיו היה בגבעון, ונדרו נדר בגשור, ועל הנדר שנדר - אמר "אשר נדרתי לה'", ומה שאמר "בחברון"

- לא הלך אבשלום אלא להביא כבשים מחברון, שבו הכבשים [ואילים] שמנים ומובחרים, כדאיתא במסכת מנחות [פז א]. ופירוש המקרא הוא: אלכה נא לחברון להביא כבשים, ואביאם לגבעון ושם אגלח ואקריב קרבנות נזירותי אשר נדרתי בגשור.

ואמרינן: הכי נמי מסתברא, דאי תימא לאקרובי הוא דאזיל לחברון, וברצונך להביא ראיה שמותר להקריבן בבמת יחיד, למה לו ללכת עד לחברון, וכי שביק ירושלים, מקום מושבו, ואזיל ומקריב בחברון, הרי יכול להקריב גם בירושלים בבמת יחיד?!

מוכרח לומר" שלא הלך להקריב שם, אלא להביא כבשים.

ומקשינן: ואלא מאי, להביא כבשים מחברון, אם כן, האי אשר נדרתי לה' "בחברון", למה אמר כן, הלא "מחברון" מיבעי ליה?

ומסקינן: אלא, לעולם הלך לחברון לאקרובי, וקרבנות נזירות קריבים בבמת יחיד. ומה דקא קשיא לך אמאי שבק ירושלים ומקריב בחברון, תיקשי לך: אמאי שבק גבעון דמקום קדוש הוא, ששם היה במה גדולה והמשכן שעשה משה? אלא, הוכרחת לתרץ, לחברון הלך ליקח כבשים, וכיון שהיה שם, הקריב שם, (59) ואין נפקא מינה באיזה במת יחיד להקריב, דכיון שהותרו הבמות, כל היכא דבעי, אם בירושלים אם בחברון, מקריב. (60)

והגמרא ממשיכה לבאר המקרא בענין אבשלום, שנאמר שם "ויהי מקץ ארבעים שנה".

ודנה הגמרא: ארבעים שנה למאי תניא? לאיזה מאורע נמנו ארבעים שנה? הלא לא עברו למלכות דוד אלא שלשים ושבע שנים! (61)

תניא, שנינו בברייתא: רבי נהוראי אומר משום רבי יהושע: מקץ ארבעים שנה מעת ששאלו להם ישראל מלך. ואבשלום (62) היה יודע שעתיד דוד למלוך ארבעים שנה, וכשנתמלאו ארבעים שנה מעת ששאלו להם מלך [ובתוך ארבעים אלו מלכו שמואל, שאול ודוד, כמו שיבואר], טעה אבשלום, ואמר "עתה הגיע הקץ של אבא ואלכה לחברון להסב לי שם המלוכה" (63).

ומנין שעברו ארבעים שנה מעת ששאלו להם מלך?

דתניא: אותה שנה ששאלו להם מלך, אותה שנה עשירית של שמואל היתה.

דף טו.

עשר שנים מלך שמואל בעצמו [לבדו] לפני ששאלו להם מלך, ועוד שנה אחת שמלך [שמלכו יחד] שאול ושמואל. ושתים שמלך שאול בעצמו. ושלשים ושבע שמלך דוד. הרי שעברו ארבעים שנה מששאלו להם מלך. (64)

מתניתין:

משנתנו היא המשך למשניות הקודמות, העוסקות בהבדל בין קרבן ציבור לקרבן יחיד.

הקדמה

הלכה נמסרה למשה מסיני שיש "חמש חטאות מתות" [המיתה נעשית באופן שנועלים את הדלת בפניה עד שהיא מתה ברעב].

ואלו הן: א. ולד חטאת. ב. תמורת חטאת. ג. חטאת אשר מתו בעליה. ד. חטאת אשר נתכפרו בעליה באחרת. ה. חטאת שעברה שנתה [כי רק תוך שנה ללידתה היא כשירה לחטאת].

שלש חטאות מתוך החמש הללו [ולד חטאת, תמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה] לא יתכנו בחטאות הציבור, שהרי חטאות ציבור כולם זכרים הם, ולא יתכן להם ולד. (65) וכמו כן לא תיתכן בציבור "תמורת חטאת", כיון שאין תמורה בקרבן ציבור, כמבואר לעיל. וכן חטאת שמתו בעליה לא תיתכן בקרבן ציבור, לפי ש"אין הציבור מתים", וכמו שיבואר בגמרא.

ונחלקו חכמים לגבי שתי החטאות האחרות [חטאת אשר נתכפרו בעליה באחרת, וחטאת שעברה שנתה], כיון שהאפשרות הזאת קיימת גם בקרבן ציבור, האם נוהגת בהן ההלכה שימותו, או לא.

רבי שמעון סובר, ילמד סתום מן המפורש. כשם שעל שלש מהן לא נאמרה ההלכה שחטאות הציבור מתות, כך גם בשתים האחרות. אלא דינן לרעייה, ואינן הולכות למיתה. ואילו רבי יהודה סובר, שאלו השתים, הואיל ויש אפשרות שיהיו בקרבן ציבור, הרי הן מתות. ואינו לומד סתום מן המפורש. ובגמרא יבואר.

חטאת היחיד שאבדה, וכפרו בעליה, שהקריבו קרבן חטאת אחר לכפר על חטאם, ונמצאת הראשונה, הרי היא מתה.

ואולם, חטאת של ציבור שאבדה, והתכפרו הציבור באחרת, ואחר כך נמצאה, אינה מתה.

רבי יהודה אומר: תמות.

אמר (66) רבי שמעון: מה מצינו בולד חטאת, ובתמורת חטאת, ובחטאת שמתו בעליה שרק בחטאת יחיד (67) הדברים אמורים, שרק בחטאות יחיד מצינו שהן מתות, ולא בצבור.

אף חטאת שכפרו בעליה, וחטאת אשר עברה (68) שנתה, רק בחטאת יחיד דברים אמורים, ולא בציבור.

גמרא:

ומביאה הגמרא ברייתא בענין חטאת שכיפרו בעליה באחרת.

תנו רבנן: אמרה תורה בפרשת חטאת יחיד [ויקרא ד] "ואם כבש יביא קרבנו לחטאת, נקבה תמימה יביאנה". ולכאורה צריך היה הכתוב לומר "אם כבש קרבנו לחטאת". מהו אומר "חטאת יביא"? ודרשינן, מנין למקדיש חטאתו, ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות לפניו, מנין שאיזו מהן שירצה, יביא?

תלמוד לומר "חטאת יביא". (69)

יכול יביא שתיהן? (70) תלמוד לומר בסוף הפסוק, "יביאנה". והרי זה כאילו אמר הכתוב "יביא אותה", לומר, אחת ולא שתים.

ודנה הגמרא: ואותה שניה, שלא הקריבו אותה, מה תהא עליה?

אמר רב המנונא: תניא, שנינו בברייתא: רבי יהודה אומר, תרעה עד שיפול בה מום, ותפדה, ודמיה יפלו לנדבה. רבי שמעון אומר, תמות, כדין חטאת יחיד שכיפרו בעליה.

ותמהה הגמרא: ומי אמר רבי יהודה תרעה? ! והא רבי יהודה, "תמות" שמעינן ליה, שמענו אותו במשנתנו בחטאת ציבור שדינה למיתה, וכל שכן חטאת יחיד?

ולכן, אומרת הגמרא: איפוך! מוכרחים להפוך את הגירסא בברייתא זו של רב המנונא, וכך יש לשנותה: רבי יהודה אומר: תמות. רבי שמעון אומר: תרעה. ולפי זה דברי רבי יהודה בברייתא מתאימים עם דבריו במשנה.

וממשיכה הגמרא לדון: ומי אמר רבי שמעון, תרעה? ! והא אמר רבי שמעון, במשנתנו: חמש חטאות ביחיד - מתות! שהרי כך אמר, שרק ביחיד הדברים אמורים שהן מתות, ואחת מהן היא חטאת שכיפרו בעליה באחרת?

ומתרצינן: אלא, לעולם לא תיפוך. והברייתא שנויה: רבי יהודה אומר: תרעה, רבי שמעון אומר: תמות. ועתה, דברי רבי שמעון מיושבים היטב.

ולא קשיא דברי רבי יהודה. כי כאן, מה ששנינו בברייתא שהיא רועה, בשהיתה הראשונה אבודה בשעת הפרשה של השניה, ולא היתה אבודה בשעת כפרה, שנמצאה הראשונה לפני שכיפרו בשניה, כמו שמפורש בברייתא "והרי שתיהן עומדות לפניו", הלכך סבר רבי יהודה שאינה מתה אלא רועה. משום שרבי יהודה סובר שלא נאמרה ההלכה למשה מסיני אלא כשהיתה הראשונה אבודה בשעת כפרה ונמצאה אחר כפרה. וכאן, מה ששנינו במשנתנו שהיא מתה, בשהיתה הראשונה עדיין אבודה בשעת כפרה, ונמצאה רק אחרי שכיפרו בשניה, הלכך מתה. (71)

לקמן [כב ב] נחלקו רבי וחכמים בהלכה זו. חכמים סוברים אינה מתה אלא באבודה בשעת כפרה, אבל אבודה בשעת הפרשה ונמצאה לפני הכפרה - רועה. ורבי סובר מתה. ועל פי זה מתרצת הגמרא תירוץ נוסף בסתירת דברי רבי יהודה.

ואיבעית אימא, אידי ואידי, המשנה והברייתא, שתיהן מדברות באבודה בשעת הפרשה, ונמצאה לפני הכפרה. ולא קשיא! הא, מה שאמר רבי יהודה במשנה שתמות, אליבא דרבי אמרה כן. הא, מה שאמר רבי יהודה בברייתא שתרעה, אליבא דרבנן, אמרה כן, ולשיטתם - תרעה (72).

המקשן (73) הבא סובר, כי כשם שרבי יהודה סובר בחטאת ציבור שנתכפרו בעליה באחר - מתה, כן חטאת שמתו בעליה [ולא ידע הכלל ש"אין הציבור מתים"]. על כן הוא מקשה:

ומי איכא למאן דאמר חטאת ציבור שכפרו בעלים - מתה?!

דף טו:

ומביאה הגמרא ברייתא הדורשת את המקרא בספר עזרא, אחרי יסוד בית המקדש השני. נאמר שם שהקריבו הציבור קרבנות חטאת על חטא עבודה זרה שעבדו בימי צדקיהו, בסוף ימי בית המקדש הראשון. וזאת, אף על פי שאנשי אותו הדור כבר מתו, והרי היא חטאת שמתו בעליה.

והתניא: כיוצא בו (74) אמר רבי יוסי: נאמר בספר עזרא [ח] "הבאים מהשבי בני הגולה, הקריבו עולות לאלהי ישראל: פרים שנים עשר על כל ישראל, אילים תשעים וששה, כבשים שבעים ושבעה, צפירי חטאת שנים עשר - הכל עולה לה'". וקשה: וכי הכל היו עולה?! והרי נאמר "וצפירי חטאת שנים עשר", הרי חטאת הם, וכי חטאת קרבה עולה?!

אלא, אימא: (75) נהגו באותן חטאות, כי כמו עולה: מה עולה אינה נאכלת - אף אותה (76) חטאת אינה נאכלת.

שהיה רבי יוסי אומר: על עבודה זרה הביאום. כמו שנאמר בתורה [במדבר טו] בפרשת חטאת עבודה זרה, "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה - ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה, ושעיר עזים אחד לחטאת". והואיל והיו שם מכל שנים עשר השבטים, לכן הביאו שנים עשר צפירי [שעירי] חטאות, מלבד שנים עשרה פרים לעולה, פר ושעיר על כל שבט ושבט משבטי ישראל. (77) והואיל והיא חטאת פנימית (78) שהובא דמה אל אוהל מועד, נשרף בשרה מחוץ למחנה, כדין פרים ושעירים הנשרפים, ואינה נאכלת. (79) ולפיכך נקראות עולה, כיון שאינן נאכלות כעולה, אף על פי שהיו חטאות. (80)

ואימתי עבדו עבודה זרה? אמר רב יהודה אמר שמואל: על עבודה זרה שעשו בימי צדקיהו, בסוף ימי בית ראשון.

עד כאן דברי הברייתא, וביאורה על ידי רב יהודה אמר שמואל.

תוכן העניינים

חברותא על תמורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה