חברותא על תמורה· הרב יעקב שולביץ
פרק ראשון - הכל ממירין
א. "תמורה" משמעותה היא, המרת [החלפת] בהמת חולין בבהמת קרבן.
ב. ה"המרה" או ההחלפה של בהמת חולין בבהמת קרבן מתפיסה "קדושת קרבן" בבהמת החולין, והיא נקראת "קרבן תמורה". אך אין ההמרה או ההחלפה מורידים את הקדושה מבהמת הקרבן הראשונה, אלא היא נשארת בקדושתה, כמות שהיתה לפני ההמרה.
ג. אופן ההמרה הוא, כאשר עומדות לפני הממיר שתי בהמות, אחת של חולין ואחת של קרבן, ואומר ה"ממיר": בהמת חולין זו, תהא תחת בהמת קרבן זו!
דף ב.
מתניתין:
א. הכל ממירין, אחד אנשים ואחד נשים. ובגמרא יבואר מהו החידוש שנשים ממירות, וכן יתבאר מה בא לרבות המילה "הכל".
ומבארת המשנה, שלשון "הכל ממירין", לא אומר שאדם רשאי להמיר, שהרי אסרה התורה להמיר, כמו שנאמר [ויקרא כז] "לא ימיר". אלא, שבדיעבד, אם המיר, מומר. נתפסת הקדושה על בהמת החולין, והיא נקראת "קרבן תמורה", ושתי הבהמות קדושות.
ב. וסופג האדם הממיר את הארבעים מלקות, על עבירת הלאו של "לא ימיר".
גמרא:
דנה הגמרא בלשון המשנה, שלכאורה יש בה סתירה.
הא גופא קשיא: אמרת תחילה "הכל ממירין", שיש במשמעות לשון זו שמותר להמיר בהמת קדשים בבהמת חולין לכתחילה. והדר תני, ושוב שנה התנא במשנה, "לא שאדם רשאי להמיר", (1) שמשמעותו היא כי התמורה חלה רק בדיעבד, ואולם לכתחילה אסור להמיר?
ודוחה הגמרא את דברי המקשן: ותיסברא, וכי סבור אתה לפרש את תחילת דברי המשנה "הכל ממירין", שהוא לשון לכתחילה?!
והרי אם תפרש כן, אדקשיא לך ממתניתין, עד שאתה מקשה מהסיפא של המשנה, תיקשי לך מקרא, (2) ממה שאסרה התורה במפורש, דכתיב [שם] "לא יחליפנו ולא ימיר אותו", ואיך אפשר להעלות על הדעת לפרש את לשון המשנה "הכל ממירין" שהוא היתר להמיר אפילו לכתחילה?
אלא, אמר רב יהודה: אין המשנה אומרת שמותר להמיר לכתחילה, אלא הכי קתני, כך שנה התנא במשנה: א. הכל (3) מתפיסין את הבהמה בקדושת תמורה. שכולם, אם המירו - תמורתם תמורה, אחד אנשים ואחד נשים. (4)
ב. ולא (5) שאדם רשאי להמיר. אלא שאם המיר, מומר. וסופג את הארבעים.
סוגית יורש ממיר ויורש סומך
שנינו במשנתנו: הכל ממירין.
ודנה הגמרא: "הכל" - לאתויי מאי? (6) מה בא לרבות "הכל"?
לאתויי, הוא בא לרבות יורש, שירש קרבן שהפריש אביו, ולא הספיק אביו להקריבו בחייו. ומשמיעה המשנה, שאפילו יורש שהמיר את קרבן אביו בבהמת חולין, תמורתו תמורה. (7) והיינו, אף על פי שאין אדם ממיר בקרבן שאינו שלו, מכל מקום, יורש כן ממיר. כי קרבן שיורש אדם מאביו אין דינו כ"קרבן שאינו שלו" לגבי דין המרה, וכפי שיתבאר להלן, ודלא כרבי יהודה, החולק ואינו סובר כן.
דתניא, (8) כמו ששנינו בברייתא הדנה בדיני "סמיכה" ו"תמורה": יורש סומך על קרבן שהקדיש אביו [ולא הספיק להקריבו עד שמת]. (9) וכמו כן, יורש ממיר, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: יורש אינו סומך, ויורש אינו ממיר, שאין תמורתו נעשית תמורה.
ומבארת הגמרא טעם מחלוקתם: מאי טעמא דרבי יהודה, הסובר שיורש אינו ממיר? יליף, הוא לומד "תחילת הקדש", את דין התמורה, שבו מתחילה קדושת הבהמה, כאשר היא צריכה להתפס בקדושה, מ"סוף הקדש", מדין הסמיכה, הנעשית לאחר שהתקדשה הבהמה, סמוך לשחיטה.
מה סוף הקדש [סמיכה], יורש אינו סומך, (10) וכמו שיבואר, אף תחילת הקדש [תמורה], יורש אינו ממיר. (11)
וסמיכה גופה, מנלן? מנין לו לרבי יהודה את ההלכה שיורש אינו סומך, וממנה למד לתמורה, שיורש אינו ממיר?
תלת "קרבנו" כתיבי (12) בפרשת שלמים [ויקרא ג]. שלש פעמים נאמר "קרבנו" בענין סמיכה, ולא אמר הכתוב "קרבן". ומשמע מלשון זה, שבא למעט "סמיכה" על קרבן של אחרים:
חד, אחד מהם נדרש, "קרבנו", ולא קרבן עובד כוכבים. שאם גוי הביא קרבן, אף על פי שהוא קדוש ומקריבים אותו [כמבואר בעמוד ב], מכל מקום אין בו דין סמיכה.
וחד נדרש, "קרבנו", ולא קרבן חבירו. שהמביא קרבן של חבירו [בשליחותו], אין בו דין סמיכה.
וחד נדרש, "קרבנו", ולא קרבן אביו, כמבואר.
ומדרשה זו למד רבי יהודה שיורש אינו סומך.
ומקשינן: ולרבי מאיר, דאמר יורש סומך, קשה, והכתיב "קרבנו", ומשמע שרק על קרבן שלו עצמו הוא סומך, ולא על קרבן אביו?
ומתרצינן: רבי מאיר לא דרש "קרבנו" למעט יורש. כי "קרבנו" ההוא, השלישי, מיבעי ליה, הוצרך לדרשו לדרשה אחרת, לרבות (13) כל בעלי חוברין, שותפין שהתחברו להבאת קרבן יחדיו, לסמיכה. שכל אחד מהם סומך על הקרבן, לומר, שהוא "קרבנו" של כל אחד ואחד מהשותפין. ומאחר שאין לו דרשה למעט יורש, סובר רבי מאיר שיורש סומך.
ומקשינן: ורבי יהודה, הרי "קרבנו" בא לרבות "כל בעלי חוברין", ואיך הוא דורש ממנו למעט יורש?
ומתרצינן: רבי יהודה "בעלי חוברין לסמיכה", לית ליה. אין הוא סובר כן. ולדעתו, קרבן השותפין, אינו טעון סמיכה. (14) מאי טעמא? דהא לא מייחד קרבן דידהו. כיון שאינו לגמרי של אחד מהם לחוד, אין הוא נחשב "קרבנו".
ונשאר "קרבנו" למעט שאין יורש סומך על קרבן אביו.
ואיבעית אימא, לעולם אית ליה. רבי יהודה אכן סובר שבעלי חוברין סומכין.
וקרבן עובד כוכבים וקרבן חבירו, מחד קרא נפקא. שניהם התמעטו מסמיכה ממקרא אחד, שמשמע מהמילה "קרבנו" שרק קרבן שלו טעון סמיכה, ולא קרבן שהוא מביא בשליחות אחרים, בין אם הוא של חבירו ישראל, ובין של עובד כוכבים (15).
הלכך, מ"קרבנו" אחד הוא דרש למעט קרבן של חבירו ישראל ושל עובדי כוכבים, ומהשני דרש למעט יורש. ואייתר (16) ליה חד, נשאר לו "קרבנו" השלישי, לרבות בעלי חוברין לסמיכה. (17)
זו היא דעת רבי יהודה, ומה שהשיב עליו רבי מאיר.
ועתה מבארת הגמרא דעת רבי מאיר: ורבי מאיר, דאמר יורש ממיר, מאי טעמא? אמר לך, אמרה תורה, "ואם המיר ימיר בהמה בבהמה". יכול היה הכתוב לומר "ואם ימיר", וכפל הלשון "ואם המר ימיר" בא לרבות את היורש. (18)
דף ב:
ורבי מאיר, (תחילת העמוד) יליף, לומד את דין סמיכה שהיא "סוף הקדש", מתמורה, שהיא "תחילת הקדש ".
מה "תחילת הקדש" יורש ממיר, כמו שלמדנו מ"ואם המר ימיר", אף סוף הקדש "יורש סומך". (19) ודנה הגמרא: ורבי (20) יהודה, הסובר שיורש אינו ממיר, האי "ואם המר ימיר", מאי עביד ליה? לאיזה דרשה באה כפילות הלשון?
ומתרצינן: מכפילות הלשון דרשינן לרבות את האשה, שתמורתה תמורה, והיא לוקה על הלאו של "לא ימיר".
וכדתניא, לפי שכל הענין, כל פרשת תמורה, אינו מדבר אלא בלשון (21) זכר, שנאמר "לא יחליפנו" בלשון זכר, ולא נאמר "לא תחליפנו" בלשון נקבה. וכן נאמר "ולא ימיר אותו", ולא נאמר "לא תמיר אותו". אם כן, מה סופינו, (22) מנין לנו לרבות את האשה? תלמוד לומר "ואם המר ימיר". כפילות לשון (23) באה לרבות את האשה.
ומקשינן: ולרבי מאיר, הדורש מ"ואם המר ימיר" לרבות את היורש, אשה מנא ליה? מנין הוא דורש שאם המירה אשה הרי זה תמורה, והיא לוקה על עבירת הלאו של "לא ימיר"?
ומתרצינן: נפקא ליה, הוא דורש לרבות את האשה מ"וי"ו". (24) שיכול היה הכתוב לומר "אם המר ימיר", ואמר "ואם", בתוספת אות וי"ו מיותרת, ובאה תוספת האות וי"ו לרבות את האשה.
ודנה הגמרא: ורבי יהודה, לאיזה צורך כתבה התורה אות וי"ו מיותרת?
ומבארת: וא"ו לא דריש. רבי יהודה אינו סובר שלומדים מאות וי"ו מיותרת. (25)
ועתה, אחרי שהאשה נתרבתה לתמורה, לרבי יהודה מ"המר ימיר" ולרבי מאיר מהאות "ויו", מקשה הגמרא למה יש צורך בדרשה מיוחדת לרבות את האשה, ובמה שונה תמורה מכל הלאוין והעונשין שבתורה שהאשה מצווה עליהן לכל דבר כאיש?
ובין לרבי מאיר ובין לרבי יהודה, טעמא, כל הטעם שהאשה לוקה על תמורה, הוא משום דרבי קרא, שיש ריבוי בתורה לאשה. ולפי זה, הא לא רבייה קרא, אם התורה לא היתה מרבה, הוה אמינא, כי עבדא, כאשר עושה אשה תמורה, לא לקיא, היא אינה לוקה על כך. (26)
והא אמר רב יהודה אמר רב. וכן תנא דבי, שנה התנא בבית מדרשו של רבי ישמעאל: אמרה התורה [במדבר ה] "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם", ללמד כי השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין, לכל הלאווין שחייבין עליהן עונש. דהיינו, כל מצות "לא תעשה" שבתורה (27).
וקשה, למה צריך ריבוי מיוחד לרבות את האשה לדין תמורה (28)?
[ומתרצינן: (29) אם משום שהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, מהו דתימא, היינו אומרים כי הני מילי, דברים אלו אמורים רק לגבי לאו שיש בו מעשה, כגון חילול שבת, שדוקא בהם השוה הכתוב אשה לאיש, שהרי כך נאמר "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם". אבל לאו שאין בו מעשה, כגון תמורה, שהלאו תלוי בדיבור, (30) אימא, היינו אומרים, לא תילקי, שלא תיענש האשה במלקות. (31) לכן קמשמע לן, משמיעה לנו התורה ריבוי מיוחד לחייב את האשה על מעשה של המרה.
ומקשינן: ולרבי יוחנן, דאמר [לקמן ג ב] הלאו של תמורה אינו "לאו שאין בו מעשה", כי ההתפסה נעשית בדיבורו, ודיבור כעושה מעשה דמי, ולדבריו, נכלל דין תמורה בכלל כל הלאוין שהאשה שוה לאיש, קשה: קרא למאי אתי? כלומר, חוזרת הקושיה: למה צריך לימוד מיוחד לחייב את האשה בדין תמורה?]
ומתרצינן: איצטריך, בתמורה צריך מקרא מפורש לחייב את האשה. כי, מהו דתימא, היינו אומרים, הני מילי, דברים אלו, שהאשה שוה לאיש, אמורים רק בעונש דשוה בכל, בין ביחיד בין בצבור. אבל הכא, בתמורה, כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא.
דתנן, שהרי שנינו לקמן [יג א] "הצבור והשותפין אין (32) עושין תמורה" [והטעם יבואר שם], לכן היה עולה על הדעת לומר, שאשה נמי, כי עבדא, כשהיא תעשה תמורה, לא לקיא, לא תיענש מלקות, לכן קמשמע לן, משמיעה לנו התורה ריבוי מיוחד לחייב את האשה על תמורתה (33).
בעי רמי בר חמא: קטן, מהו שימיר?
ומבררת הגמרא: היכי דמי, באיזה קטן הסתפק רמי בר חמא?
אילימא, אם נאמר בקטן שלא הגיע ל"עונת נדרים", בגיל שתים עשרה שנה ויום אחד, שאם יודע לשם מי נדר, נדרו נדר, הרי פשיטא הוא! שהרי אקדושי לא אקדיש, (34) אפילו אם הקדיש הקטן, אינו קדוש, אמורי מימר?! וכי עלתה על דעתך שיכול להמיר!? (35) אלא, כי קמבעיא ליה, באיזה קטן הסתפק רמי בר חמא, בקטן שהגיע לעונת נדרים. (36)
וצדדי הספק הם: מי אמרינן, כיון דאמר מר, שאמרה תורה, "איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'". מה תלמוד לומר "כי יפליא נדר"? מדוע נקט הכתוב לשון הפלאה במקום לשון נדר? - לרבות "מופלא הסמוך לאיש", דהקדשו (37) קדוש, כמבואר.
ולכן יש להסתפק, האם מדאקדושי מקדיש, כיון שיכול להקדיש, אמורי נמי ממיר, יכול הוא גם להמיר.
או דלמא, כיון דלאו בר עונשין הוא עד היותו בן שלש עשרה, בתמורה לא מיתפיס. (38) אינו יכול להתפיס בתמורה, כיון שהקישה התורה את הלאו של תמורה לעצם התפסת קדושת התמורה, שנאמר "לא יחליפנו ולא ימיר אותו. ואם המר ימיר, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש". מלמד ההיקש כי רק מי שישנו באיסור ועונש תמורה, דהיינו, גדול שהוא "בר עונשין", ישנו בכלל התפסת תמורה. אבל קטן, שאינו בכלל עונש על תמורה, אינו בכלל התפסת תמורה, ובדיבורו לא נתפסת קדושת תמורה.
והאיבעיא לא נפשטה.
וממשיך רמי בר חמא ומסתפק אם עובד כוכבים ממיר. כי עובד כוכבים שהקדיש קרבן בנדר או נדבה [למעט חטאת ואשם וכדומה], הקדשו הקדש, ומקריבין אותו, כמו שיבואר. אלא, שלגבי תמורה יש צד לומר שאין תמורתו תמורה.
ואפילו (39) אם תימצי לומר, ולהוכיח ממשנה, ברייתא או מסברא, שקטן עביד תמורה, (40) הרי זה משום שאף על פי שעתה אינו בר עונשין, מכל מקום, דהא אתי הרי יבוא לכלל עונשין, ביום מלאת לו שלש עשרה שנה. ולכך יתכן לקרוא אותו כבר עתה "בר עונשין". הלכך, מיבעי לרמי בר חמא: עובד כוכבים מהו שימיר, האם נתפסת קדושת תמורה באמירתו "זו תחת זו"?
מי אמרת (41), האם יש לומר: מדאקדושי מקדיש, כשם שהוא מקדיש, דתניא, כמו ששנינו ברייתא: אמרה התורה [ויקרא כב] "איש איש מבית ישראל אשר יקריב קרבנו", מה תלמוד לומר "איש איש"? הרי זה בא לרבות את העובדי כוכבים שנודרין נדרים ונדבות כישראל, הלכך, אמורי נמי מימר, הריהו גם ממיר.
או דלמא, עובד כוכבים גרוע מקטן, כיון דלא אתי, שלא יבא לעולם לכלל עונשין, ואין בו חיובי מלקות. לכן כי עביד תמורה, לא קדשה. מהטעם הנזכר למעלה, כיון שהתורה הקישה את עצם התפסת התמורה ללאו של תמורה (42).
אמר רבא: תא שמע לפשוט את האיבעיא מברייתא, האומרת שרבי שמעון סובר, שאף על פי שעובדי כוכבים נודרים נדרים ונדבות, מכל מקום, אין קרבנם כקרבן ישראל ממש לכמה הלכות קרבן. וכל הברייתא מבוארת בהמשך הסוגיא.
דתניא, קדשי עובדי כוכבים, לא נהנין ולא מועלין. הנהנה מהן אינו מביא קרבן אשם מעילות כשאר נהנה מקדשי ישראל. אלא, שחכמים אסרו ליהנות מהם.
ואין חייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא. אם נתפגל הקרבן, או שעבר זמן אכילתו, או שנטמא, אין האוכלם חייב כרת, כאוכל פגול נותר וטמא מקדשי ישראל.
ואין (43) עושין תמורה. כלומר, הממיר על קרבנו, לא נתפסת התמורה.
ואין מביאין נסכים בפני עצמן כשם שישראל מתנדבים נסכין בפני עצמן, שלא על הקרבן.
אבל, קרבנו של עובד כוכבים טעון נסכים, (44) דברי רבי שמעון.
אמר רבי יוסי: בכולן אני רואה להחמיר, שמועלים בקרבנות עובדי כוכבים מן התורה, (45) וכל שכן שאסור להנות מהן. וחייבין עליהם משום פגול נותר וטמא. אבל לגבי הבאת נסכים בפני עצמן, מודה רבי יוסי שאין הם מביאים (46).
וממשיכה הברייתא בדין מעילה:
במה דברים אמורים, באלו קדשי עובדי כוכבים אמר רבי שמעון שאין מועלים בהם? בקדשי מזבח, כגון עולה שהקדיש עובד כוכבים. אבל בקדשי בדק הבית, אם עובדי כוכבים הקדישו מעות או חפץ לצורך הקדש, מועלים בהן.
ופושט רבא: קתני מיהא, על כל פנים, שנינו בברייתא, כי אין קרבנם עושין תמורה. ונפשוט, כמו שקרבנם אינו עושה תמורה, כך אין עובדי כוכבים ממירין (47).
ונפשטה האיבעיא שעובד כוכבים אינו ממיר (48).
אמר ליה (49) רמי בר חמא לרבא: בהקדיש עובד כוכבים קרבן, להתכפר בו עובד כוכבים הוא עצמו, לא קמיבעיא לי, לא הסתפקתי, וידעתי שאין העובד כוכבים עושה תמורה.
כי קמיבעיא לי, במה, אכן, הסתפקתי: בהקדיש עובד כוכבים, ומתכפר [כדי שיתכפר בו] ישראל. (50) כגון שהקדיש הנכרי עבור ישראל שחייב להביא קרבן. (51) ועתה בא ישראל המתכפר, (52) ואמר על בהמה אחרת "זו תחת זו". ואני מסתפק האם נתפסת בכך התמורה.
וצדדי הספק הם:
האם בתר מקדיש אזלינן, וכיון שהמקדיש הוא עובד כוכבים, ואינו עושה תמורה, גם על קרבן שהקדיש לא עושין תמורה.
או בתר מתכפר אזלינן. והואיל והוא ישראל, שהוקדש בשביל כפרתו, ממירין על קרבן כזה. (53)
ומקשינן: מה איבעיא ליה לרבי בר חמא? תיפשוט ליה, הלא אפשר לפשוט בעייתו מדברי רבי אבהו.
דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: שלשה דברים אמרו לגבי מי שנותן דבר משלו עבור חובת חבירו. (54)
א. המקדיש מוסיף חומש. מי שהקדיש קרבן, ונפל בו מום, יכול לפדותו מהקדש בדמים, ומוסיף הפודה חומש, שנאמר [ויקרא כז] "ואם המקדיש יגאל, ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו". ודרשינן מהמילה "המקדיש", שרק על פדיון הקדש ראשון יש להוסיף חומש, ולא "הממיר". ללמד, שבהמת תמורה שנפל בה מום, אין הפודה אותה צריך להוסיף חומש על דמיה. (55)
ב. ומתכפר עושה תמורה. הפריש ישראל קרבן כדי שיתכפר בו ישראל חבירו, המתכפר בו עושה תמורה, ולוקה. כיון שהופרש בשבילו, הרי הוא בעל הקרבן לענין תמורה. ודרשינן לקמן [י א] ש"בעל הקרבן", דהיינו "המתכפר", הוא העושה תמורה, ולא המקדיש.
ג. והתורם מפירות טבל שלו (תחילת העמוד) על פירות טבל של חבירו - טובת הנאה שלו.
דף ג.
"טובת הנאה" היא הזכות שיש לישראל לתת את התרומה לכהן שהוא בוחר בו לפי רצונו. זכות זאת היא זכות ממונית, שיש בה רווח של ממון, כיון שישראל אשר יש לו נכד כהן [בן בתו שנשאה לכהן], אומר לישראל, בעל התרומה: קח לך סלע זה, ותן תרומותיך לבן בתי הכהן.
והתורם מתבואה שלו על תבואת טבל של חבירו, אותה "טובת הנאה" היא של התורם, והוא זה שיכול ליתן את המעשרות לכל כהן שירצה, ולא בעל התבואה שבשבילו נתרמה. אלו הם דברי רבי אבהו בשם רבי יוחנן.
ומוכח מהדין השני שאמר רבי אבהו, שהמתכפר עושה תמורה, ולא המקדיש. וקשה, למה רמי בר חמא לא פשט בעייתו מדברי רבי אבהו?
ומתרצינן: ורמי בר חמא (56) סובר, שאין לפשוט מדברי רבי אבהו, כי יש חילוק יש בין דינו של רבי אבהו לבין בעייתו. כי התם, בהפריש ישראל להתכפר ישראל, הוא דקאתי, קדושת הקרבן באה מכח ישראל שהקדישו, משום הכי אזלינן בתר מתכפר, דהוה (57) ליה, כיון שהקרבן הוא תחילתו וסופו [ההקדשה והכפרה] ביד ישראל. שאין חסרון בעצם קדושת הקרבן, וכל הדיון הוא מי עושה תמורה, ועל כך אמר רבי אבהו שהמתכפר עושה תמורה.
אבל הכא, שהקדישו העובד כוכבים עוד טרם שיש לדון "מי עושה תמורה", יש להסתפק אם בכלל אפשר להמיר עליו. ולכן, הכי קא מיבעיא ליה: מי בעינן, האם צריכים בכדי לעשות תמורה, מתחילה ועד סוף, דתיקו, שתעמוד הבהמה ברשות מאן דעביד תמורה, דהיינו, ביד ישראל הראוי לעשות תמורה. ובהמה זו, הואיל ולא היתה מתחילה ועד סוף בידי ישראל, אלא היתה תחילת קדושתה בידי עובד כוכבים, אין ממירין עליה, למרות שהמתכפר הוא ישראל.
או לא. כיון שלבסוף בא ליד ישראל המתכפר הראוי לעשות תמורה, תופסת בה קדושת תמורה. (58)
ומסקינן: תיקו! ולא נפשטה האיבעיא.
מבארת הגמרא את כל הברייתא, וכן במה נחלקו רבי שמעון ורבי יוסי.
אמר מר: קדשי (59) עובדי כוכבים לא נהנין ולא מועלין.
ומבארינן: לא נהנין, הוא מדרבנן, שאסרו להנות מהן. ולא מועלין - מדאורייתא.
מאי טעמא, כלומר, מנין דרשינן שמן התורה אין מועלין?
דכתיב בפרשת מעילה [ויקרא ה] "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה". וילפינן, גזירה שוה "חטא" "חטא" מתרומה, שגם בה נאמר [ויקרא כב] "ולא ישאו עליו חטא". ובתרומה כתיב בהמשך הפרשה "ולא יחללו את קדשי בני ישראל", ודרשינן, ולא עובדי כוכבים. ונלמד: מה תרומה אינה בעובדי כוכבים אף מעילה אינה בקדשי עובדי כוכבים.
שנינו בברייתא: ואין חייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא.
ומבארת הגמרא: דכתיב בה בטומאה [ויקרא כב] "דבר אל אהרן ואל בניו, וינזרו מקדשי בני ישראל, ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי". ודרשינן [תורת כהנים כב סב]: אין נזירה אלא פרישה - יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן. הרי שרק בקדשי ישראל יש בהם משום טומאה.
ויליף נותר, בגזירה שוה "חילול" "חילול" מטומאה. דכתיב גבי טומאה "בני ישראל ולא יחללו", וכתיב גבי נותר [ויקרא יט] "ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל", ודרשינן, מה חילול האמור גבי טומאה - ישראל ולא עובדי כוכבים, אף חילול האמור גבי נותר - ישראל ולא עובדי כוכבים.
ויליף פיגול, בגזירה שוה "עון" "עון" מנותר. דכתיב גבי פיגול [ויקרא ז] "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא", וכתיב גבי נותר [ויקרא יט] "ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל", מה עון האמור גבי נותר - ישראל ולא עובדי כוכבים, אף עון האמור גבי פיגול - ישראל ולא עובדי כוכבים.
וכולהו, פיגול נותר וטמא - בני ישראל ולא עובדי כוכבים.
שנינו בברייתא: ואין עושין תמורה.
ומבארת הגמרא: דכתיב בפרשת תמורה "לא יחליפנו ולא ימיר". וכתיב בריש ענין, בתחלת אותה פרשה [ויקרא כז] "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש כי יפליא נדר בערכך", ובהמשך נאמרו שם באותה הפרשה (60) הלכות תמורה, ודרשינן, בני ישראל עושין תמורה, ואין עובדי כוכבים עושין תמורה.
לישנא אחרינא (61) שנינו: ואין עושין תמורה.
ודנה הגמרא: מאי טעמא, כלומר, מנין שאין עובדי כוכבים עושין תמורה?
דאיתקשא תמורת בהמה למעשר בהמה (62), פרשה זו שנאמר בה תמורה מסתיימת במעשר בהמה, שנאמר שם "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט - העשירי יהיה קודש לה'", ודרשו חכמים, שבא להקיש ללמוד הלכות תמורה מהלכות מעשר בהמה -
ומעשר בהמה, הוקש למעשר דגן, תרומות ומעשרות הניתנים מתבואות דגן, והוקשו זה לזה בספר דברים [יד] שנאמר שם: "עשר תעשר", ודרשו חכמים [בכורות נג ב] כפילות הלשון שבא לרבות מעשר בהמה [לדין המבואר שם] -
וגבי מעשר דגן כתיב [במדבר יח] "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' נתתי ללוים", ודרשינן, מעשר בני ישראל יתנו ללוים, ולא של עובדי כוכבים. וממעשר דגן נלמד למעט עובדי כוכבים ממעשר בהמה. ותמורה נלמד מעשר בהמה.
שנינו בברייתא: ואין מביא נסכים, אבל קרבנו טעון נסכים - דברי רבי שמעון.
ודנה הגמרא: מנא הני מילי שאין עובדי כוכבים מביאים נסכים בפני עצמן? (63)
דתנו רבנן: אמרה תורה בפרשת נסכים [במדבר טו] "כל האזרח יעשה ככה", ודרשינן, אזרח והוא ישראל מביא נסכים אפילו בפני עצמן. (64) ואין העובד כוכבים מביא נסכים בפני עצמן.
וממשיכה הברייתא: יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים? תלמוד לומר "כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם". ודרשינן, "ככה" לעיכוב, (65) שודאי קרבנו כן טעון נסכים וחייב להביא נסכים. ואם לא הביא אתו דמי נסכים, מביאין משל ציבור, כמבואר לעיל.
שנינו בברייתא: אמר רבי יוסי: רואה אני בכולן להחמיר.
ודנה הגמרא: מאי טעמא של רבי יוסי הסובר שדין קדשי עובדי כוכבים כתורת שאר קדשים, ומועלין בהן, וחייבים עליהם משום פיגול נותר וטמא וכולי?
אמרה התורה [ויקרא כב] "איש איש מבית ישראל... אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם", וממה שנאמר "איש איש" דרשינן שגוים נודרין ונודבין כישראל. ונאמר שם עוד "אשר יקריבו לה' לעולה", ודרש רבי יוסי "לה'" כתיב בהו (66), ללמדנו, שקרבן עובדי כוכבים דינו כשאר קדשים. (67)
שנינו בברייתא: במה דברים אמורים שאין מועלים לרבי שמעון בקדשי עובדי כוכבים, בקדשי מזבח. אבל בקדשי בדק הבית מועלין בהן.
ודנה הגמרא: מאי טעמא?
הגמרא אמרה לעיל, שרבי שמעון פוטר ממעילה, משום שדרשו "חטא חטא" מתרומה, וכשם שבתרומה נאמר "בני ישראל" למעוטי עובדי כוכבים - הוא הדין לגבי תמורה.
לפיכך, מבארת הגמרא, סובר רבי שמעון, דכי גמרינן מעילה "חטא חטא" מתרומה, רק בקדשי מזבח שהם קדושים בקדושת הגוף, והן דומיא דתרומה [דומים לתרומה] דקדוש, שגם היא קדושה קדושת הגוף.
אבל בקדושת בדק הבית, דקדושתן קדושת דמים, להימכר, ודמיהם יפלו לבדק הבית, לא אמר רבי שמעון ללמוד מתרומה, הואיל ואינם דומים לתרומה.
הלכך, אין דרשה למעט קדשי בדק הבית של עובדי כוכבים מדין מעילה.
סוגיא דלאו שאין בו מעשה
אמר רב יהודה אמר רב: כל לא תעשה בתורה, אם עשה בה מעשה - חייב מלקות, ואם לא עשה בה מעשה - פטור ממלקות. (68) ותמהינן: וכללא הוא? וכי "כלל" הוא בכל התורה כולה?! והרי הלאו של מימר, דלאו שאין בו מעשה הוא, שאיסורו תלוי בדיבור בלבד, ובכל זאת לקי, הרי הוא לוקה?
דתנן, כמו ששנינו במשנתנו: לא שאדם (69) רשאי להמיר, אלא שאם המיר - מומר, וסופג את הארבעים.
ומתרצינן: אמר לך רב: הא מני, משנתנו בשיטת מי היא? - רבי יהודה היא, דאמר (70) לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. אבל שאר התנאים חולקים, וסוברים שאין לוקין על הלאו של תמורה, מפני שאין בו מעשה (71).
ותמהינן: ומי מצית מוקמת למתניתין, וכי אפשר להעמיד את משנתנו כרבי יהודה? ! והא אוקימתא לרישא, והרי העמדת את הרישא של המשנה דלא כרבי יהודה? -
דקתני, שהרי שנינו בתחילת המשנה, הכל ממירין. ואמרת (72) "הכל", לאתויי מאי? מה באה המשנה לרבות באמרה "הכל"? ותירצת, לאתויי יורש, שהוא ממיר, ודלא כרבי יהודה, הסובר שיורש אינו ממיר.
הרי העמדת את המשנה דלא כרבי יהודה, ואיך יתכן להעמידה כרבי יהודה?
ומתרצינן: האי תנא, התנא ששנה משנתנו, סבר לה כוותיה בחדא, סובר כדברי רבי יהודה בדבר אחד, דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ופליג עליה בחדא, וחולק עליו בדבר אחד. דאילו רבי יהודה סבר, יורש אינו סומך, יורש אינו ממיר. ואילו תנא דידן, של משנתנו סבר, יורש סומך יורש ממיר.
והגמרא ממשיכה בדין מלקות על לאו שאין בו מעשה.
אמר רב אידי בר אבין, אמר רב עמרם, אמר רבי יצחק, אמר רבי יוחנן: רבי יהודה אומר (73) משום רבי יוסי הגלילי: כל לא תעשה שבתורה, עשה בו מעשה - לוקה, לא תעשה בו מעשה - פטור -
חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם של הקדוש ברוך הוא, (74) שעל שלושת לאווין אלו, אף על פי שלא עשה מעשה, חייב מלקות. והטעם יבואר בהמשך הסוגיא.
משום רבי יוסי ברבי חנינא אמרו: אף המקדים להפריש תרומה לפני שהפריש ביכורים, לוקה, אף שלא עשה מעשה. ויבואר בהמשך.
מבארת הגמרא את דברי רבי יוסי הגלילי.
נשבע - מנלן, מנין שלוקה?
אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר (75): אמר קרא [שמות כ] "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא". ודרשינן, רק (76) ביתדין של מעלה -
דף ג:
אין מנקין אותו. אבל בית דין של מטה מלקין אותו ארבעים מלקות, ומנקין אותו, ומתכפר לו.
ומקשינן: אמר ליה רב פפא לאביי: ומנין לרבי יוחנן לדרוש כך, ואימא, הרי יש לפרש שלא תיהוי ליה נקיות כלל, ובית דין של מטה אין מלקין אותו?
ומתרצינן: אמר ליה אביי לרב פפא: אם כן, אם כדבריך, שאין לו נקיות כלל, לכתוב קרא "לא ינקה", ולישתוק, ולא יאמר יותר. "ה'" - למה לי? למה כתבה התורה "לא ינקה ה'"? אלא, כדי ללמדנו, כי רק "ה'", כלומר, בית דין של מעלה, הוא דאין מנקין אותו. אבל בית דין של מטה מלקין ומנקין אותו. (77)
הפסוק שהביאה הגמרא "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא", עוסק ב"שבועת שוא", שנשבע לשנות את הידוע לאדם. כגון, שנשבע על העמוד של אבן שהוא של זהב. אבל יש גם "שבועת שקר", כגון שנשבע שיאכל היום, ועבר היום ולא אכל, או נשבע שלא אוכל, ואכל. והוא מה שנאמר בספר ויקרא [ה ד] "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב". ומשמע שנשבע על דבר שלהבא. ודינו מבואר [שם ה] בתורה "והיה כי יאשם לאחת מאלה, והתודה אשר חטא עליה והביא את אשמו". דהיינו, שאם עשה כן בשוגג חייב להביא קרבן עולה ויורד [עני ועשיר].
ונחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא [שבועות כה א] בנשבע ל"שעבר", כגון, "אכלתי", ולא אכל, או "לא אכלתי", ואכל. רבי עקיבא מחייב קרבן מדרשת הכתובים. ורבי ישמעאל פוטר.
הנשבע שבועת שוא במזיד - ענוש מלקות, והוא מה שדרשה הגמרא ממה שאמרה התורה "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא", ודרשינן "אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו".
ועתה דנה הגמרא מנין שלוקין גם על שבועת שקר. שהרי מדברי רבי יוסי הגלילי משמע שעל כל שבועה לוקין, בין על שבועת שוא ובין על שבועת שקר.
אשכחן, מהדרשה הנזכרת מצאנו מקור לכך שלוקין על שבועת שוא, אבל שבועת שקר, מנלן, שלוקין עליה? ומסקינן: רבי יוחנן דידיה, בעל השמועה עצמו, אמר: אמרה התורה [שם] "לשוא" "לשוא" שני פעמים, "לא תשא... לשוא, כי לא ינקה... לשוא", ודרשינן, אם ה"לשוא" השני אינו ענין לשבועת שוא, שהרי כבר אמור "לשוא" הראשון לגבי שבועת שוא, תניהו ענין לשבועת שקר, כדי לדרוש דלוקה.
מתקיף לה רבי אבהו: שבועת שקר היכי דמי? באיזה שבועת שקר דרש רבי יוחנן שלוקין עליה אף על פי שאין בה מעשה?
אי נימא, אם נאמר, דאמר "שבועה שלא אוכל", ועבר על שבועתו, ואכל.
הרי אי אפשר לומר כך. כי התם, מעשה קא עבד! (78) ועל לאו שיש בו מעשה ודאי לוקים!?
ואלא, שמא תאמר בכגון, דאמר "שבועה שאוכל היום", ועבר היום ולא אכל, ולא עשה מעשה -
הרי אי אפשר לומר כן, שהרי ההוא, מי לקי?!
והא איתמר, האומר שבועה שאוכל ככר זה היום, ועבר היום ולא אכל, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרווייהו, (79) אינו לוקה על עבירת לאו של "לא תשא". (80) רבי יוחנן אמר: אינו לוקה משום דלאו שאין בו מעשה הוא. (81) וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.
וריש לקיש אמר: אינו לוקה, משום דהתראתו שמתרין אותו לאכול לקיים שבועתו, הוה ליה התראת ספק, כי הנשבע יכול לומר שאינו חושש להתראה זו כי עדיין יש לו שהות עד סוף היום. ואפילו אם עבר היום ולא אכל, יכול לומר ששכח מההתראה ולא נזכר, לא בשבועה ולא בהתראה, עד שעבר היום. (82) וכל התראת ספק שבשעת ההתראה יש ספק אם יעבור אם לא, אינה התראה, ואין לוקין עליו.
ומקשה רבי אבהו, באיזה אופן אמר רבי יוחנן, שלוקין על שבועת שקר?
אלא, אמר רבי אבהו: תהא, תהיה שבועת שקר זו שדיבר עליה רבי יוחנן, במי שנשבע ואמר "אכלתי", והוא לא אכל. וכן במי שאמר "לא אכלתי", והוא כן אכל. ושתי שבועות הללו הן על "לשעבר", כך שבשעת השבועה הוא שיקר ועבר על הלאו של "לא תשא". ובאופן הזה אמר רבי יוחנן שלוקין עליהם אף על פי שלא עשה מעשה. אבל הנשבע שיאכל היום ולבסוף לא אכל, פטור ממלקות, מפני שבמניעת האכילה לא עשה מעשה.