אור ברסלב
חברותא על תמורה פרק שלישי - אלו קדשים

חברותא על תמורה· הרב יעקב שולביץ

פרק שלישי - אלו קדשים

פרק שני - יש בקרבנות

אחרי שהתבאר בפרק הקודם ענין ולד חטאת ותמורת חטאת, מבארת המשנה בפרק זה את דינם של הולדות והתמורות של שאר הקרבנות.

מתניתין:

אלו קדשים שוולדותיהן ותמורותיהן - כיוצא בהן. שהולדות והתמורות שלהם, שוים בדינם ובקדושתם לקדשים עצמם:

ולד שלמים, ותמורתן.

ולדן של שלמים או של (1) תמורת שלמים.

וכן וולד ולדן עד סוף כל העולם, הרי הן שלמים, לכל הלכות שלמים.

וטעונין סמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק כשלמים.

גמרא:

הגמרא דנה בלשון המשנה: כיון דתנא, ששנה כבר התנא במשנה: ולדן של שלמים, וכן ולד ולדן, קרב שלמים כשלמים עצמם, אם כן, זה שחזר התנא והוסיף "עד סוף כל העולם" - למה לי? ומבארת הגמרא: תנא דידן, התנא של משנתנו, שמעיה [שמע] לרבי אליעזר, דאמר במשנה הבאה: ולד שלמים לא יקרב שלמים, אלא כונסו לכיפה, ומת, (2) וכפי שיבואר שם. ולפיכך, אמר ליה תנא דידן: לא מיבעיא בוולדן, דלא מודינא לך, (3) שאינני מודה בו לדבריך אלא הרי הוא קרב שלמים, אלא אפילו עד סוף העולם, שאז יש לחשוש יותר לטעמך שלא יקרב שלמים [וכמו שיבואר להלן], (4) בכל זאת, לא מודינא לך, והנני סובר שלעולם הרי הם שלמים.

שנינו במשנתנו: הרי הן שלמים, וטעונין סמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק.

ודנה הגמרא: מנא הני מילי, מנין נלמד דברים אלו?

דתנו רבנן: אמרה תורה בפרשת שלמים [ויקרא ג] "ואם זבח שלמים קרבנו, אם מן הבקר הוא מקריב, אם זכר אם נקבה, תמים יקריבנו לפני ה'".

וכיון שהמילה "בקר" כוללת גם זכר וגם נקבה, (5) הרי זה שהוסיפה התורה ואמרה "אם זכר אם נקבה", היא באה ללמד:

"זכר" - לרבות את הולד, שנולד מבהמה שהיא קרבן שלמים, שגם הוא יקרב שלמים.

ודנה הברייתא: למה לי לדרוש את דין הולד מיתור המילה "זכר"?

והלא דין הוא, אפשר ללמוד את דינו מקל וחומר: ומה תמורה של שלמים, שאינה (6) גידולי הקדש, בכל זאת היא קריבה, כמו שיבואר בהמשך הברייתא. ולד של שלמים, שהוא גידולי הקדש, אינו דין שיקרב! (7)

אך יש לפרוך: מה לתמורה, שהיא חמורה יותר מולד שלמים, שכן נוהגת קדושת תמורה בכל הקדשים של יחיד, תאמר בולד, שאינו נוהג בכל הקדשים, שהרי עולה ואשם זכרים הם. ואם כן, אין לומר שולד של שלמים חמור מתמורת שלמים, אלא אדרבה, התמורה חמורה ממנו!

ועתה, הואיל (8) וולד אינו נוהג בכל הקדשים, היה עולה על הדעת לומר שאינו קרב. הלכך, תלמוד לומר "זכר", לרבות את הולד.

ועוד דורשת הברייתא: מה שאמרה התורה "נקבה", (9) בא לרבות את התמורה, שגם תמורת שלמים תיקרב. (10)

וממשיכה הברייתא: מדרשות אלו, אין לי ללמוד מהן, אלא ולד תמימין, (11) שהאם תמימה, ותמורת תמימין, שהבהמה שבה הומרה בהמת החולין היא תמימה.

ולד בעלי מומין, ותמורת בעלי מומין, מנין שגם הן קרבין [אף על פי שהבהמה אשר ממנה באה הקדושה אינה ראויה להקרבה]?

תלמוד לומר "אם זכר". שיכול היה הכתוב לומר "זכר ונקבה", ואמר "אם זכר", לרבות ולד בעלי מומין.

ומה שאמר הכתוב "אם נקבה", בא לרבות תמורת בעלי מומין.

עד כאן הברייתא.

אמר ליה רב ספרא לאביי: ואיפוך אנא! למה דרשנו כך, ולא נדרוש להיפך, ש"אם זכר" לתמורה, ו"אם נקבה" לולד?

והבין אביי את דברי רב ספרא, שהוא דן על הדרשות מ"אם", לרבות ולד בעלי מומין ותמורת בעלי מומין, ולכן, אמר ליה אביי: מסתברא לדרוש כן! כי ממקום שנתרבתה תמורת תמימין, ממה שאמרה תורה "נקבה", משם [דהיינו, מה"אם" הכתובה לצידה], מאותו מקום עצמו נתרבתה תמורת בעלי מומין. וממקום שנתרבה ולד תמימה, נתרבה ולד בעלת מום.

אמר ליה רב ספרא לאביי: מי קאמינא לך, האם אמרתי לך ליפוך הדרשה מ"אם" זכר ומ"אם" נקבה לגבי בעלי מומין?! אנא, כוליה קרא קאמינא! על כל אותה דרשה לגבי תמימין, "זכר" לרבות את הולד ו"נקבה" לרבות את התמורה, על דרשה זו אמרתי ודנתי: אימא, למה לא נדרוש להיפך, "זכר" לרבות את התמורה, ואילו "נקבה" לרבות את הולד? (12) אמר ליה אביי לרב ספרא: ולד, לשון זכר משמע, לכן נתרבה מ"זכר". ואילו תמורה, לשון נקבה משמע. לכן נתרבתה מ"נקבה".

אמרה המשנה לקמן [יח ב]: המפריש נקבה לעולה [ונקבה הרי אינה ראויה לעולה] וילדה זכר, נחלקו בדבר חכמים ורבי אלעזר. חכמים סוברים שאותו הולד, אף על פי שהוא קדוש בקדושת אמו, לא יקרב הוא עצמו, אלא ירעה עד שיפול בו מום, ויפדה, ובדמיו יביאו עולה. ורבי אלעזר סובר שהוא עצמו יקרב עולה.

הלכך דנה הגמרא על ברייתא זו שריבתה קדושת שלמים על ולד שלמים שאמו בעלת מום, האם יש עליו קדושה לגמרי [יותר מאמו!] ויקרב שלמים. או, שירעה עד שיפול בו מום וימכר ובדמיו יביאו שלמים.

ודנה הגמרא: למאי הלכתא, לאיזה הלכה יש על ולד בעלת מום קדושת שלמים?

אמר שמואל: קדוש הוא לגמרי, ואפילו ליקרב!

ודברי הברייתא הם אליבא דרבי אלעזר, (13) הסובר כן בולד עולת נקבה, שאף היא אינה ראויה להקרבה. ולמה הוצרך להשמיענו זאת?

דמהו דתימא, היה מקום לומר, כי קאמר רבי אלעזר, במה אמר שהולד קדוש אפילו ליקרב, רק בעולה אמר כן, משום דעל כל פנים, איכא שם עולה על אמו. שאף על פי שאינה ראויה להקרבה, מכל מקום, לא פקעה ממנה קדושת עולה, שהרי יש אפשרות לנקבה להיות עולה, כגון עולת העוף, כמבואר לעיל [יד ב] "אין תמות וזכרות בעוף".

אבל הני וולדות, של בעלי מומין, שאין שום אפשרות של קדושת הקרבה על שלמים בעלי מומין [ואין קרבן שלמים בעופות], היה עולה על הדעת לומר, שאפילו לדברי רבי אלעזר לא קרבי! הלכך, קמשמע לן, שלדעת רבי אלעזר בכל אופן קריבים הולדות בקדושת שלמים.

בר פדא אמר: מה שאמרה הברייתא, ולד (14) בעלי מומין הוא כשלמים, הוא לרעייה בלבד. ואין צריך להעמידה כרבי אלעזר, והיא נשנתה אליבא דדברי הכל, אפילו לחכמים. ועיקר חידוש הברייתא הוא שאינו חולין (15).

איתמר נמי, (16) וכן נחלקו בכך אמוראים אחרים:

רבא אמר: ליקרב, ואליבא דרבי אלעזר, כדברי שמואל.

ואילו רב פפא אמר: לרעייה, ואליבא דדברי הכל, כדברי בר פדא.

והאי תנא, של הברייתא הבאה, מייתי לה, להלכה זו שולדות ותמורות קדשים הן כיוצא בהן, מהכא, ממקרא זה:

אמרה תורה בפרשת הבאת קרבנות לבית המקדש [דברים יב] "רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך, תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה', ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח ה' אלהיך, ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך, והבשר תאכל".

ודרשינן: מה שנאמר "רק קדשיך" - אלו תמורות, שחייב להביאן לבית הבחירה. (17) ומה שנאמר "אשר יהיו לך" - אלו הוולדות. (18)

וממשיכה הברייתא: עוד נאמר שם "תשא, ובאת אל המקום אשר יבחר ה'".

יכול יכניסנו, לולד או לתמורה, לבית הבחירה, וימנע מהם מים ומזון כדי שימותו, ובכך יקיים "תשא ובאת אל המקום" [ויבואר לקמן]?

תלמוד לומר "ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח ה' אלהיך". כדרך שאתה נוהג בעולה, אתה נוהג בתמורה.

ועוד נאמר שם "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך, והבשר תאכל". ואיזה קרבן נאכל הבשר לבעלים? הוי אומר: זה שלמים. ללמדך, כדרך שאתה נוהג בשלמים, אתה נוהג בוולדי שלמים הנלמדים מ"אשר יהיו לך", ובתמורה הנלמדת מ"רק קדשיך" (19).

וממשיכא הברייתא: יכול אף (20) כל הקדשים כן, יקרבו ולדן ותמורתן?

תלמוד לומר "רק", וכל מקום שנאמר בתורה "אך" או "רק" הרי זה בא למעט, וכאן בא למעט שאר כל הקדשים [והגמרא תבאר ולד או תמורה של איזה קרבן בא למעט], אלו הם דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: אינו צריך למעט מ"רק". כי הרי הוא אומר בפרשת אשם [ויקרא ז (21)] "אשם הוא", ודרשינן, רק הוא, האשם, קרב, ואין תמורתו קריבה, ויבואר לקמן.

ודנה הגמרא בדברי הברייתא: אמר מר, "תשא ובאת". יכול יכניסנו לבית הבחירה, וימנע מהם מים ומזון כדי שימותו?

ויש לשאול: ומנא תיתי, ולמה עלה על דעתך לומר כן, והוצרכת לימוד שאינו כן?

הא כיון דגמירי הלכה למשה מסיני כי חמש חטאות מתות, ובכללם ולד חטאת ותמורת חטאת, הרי אפשר לדעת כי הנך, ולד שלמים ותמורת שלמים, אינם מתים, אלא מקרב קרבי, ולמה הוצרך לדרשה זו?

ומתרצינן: מהו דתימא, היה עולה על הדעת לומר כי חמש חטאות מתות בכל מקום שהוא, ואילו הנך, ולד שלמים ותמורת שלמים, ימותו בבית הבחירה, ובכך יקיים "תשא ובאת". (22) הלכך, קמשמע לן הברייתא, שילפינן מסיפא דקרא "ועשית עולותיך וגומר", שדינם להקרבה.

אמר מר, עוד אמרה הברייתא: יכול אף כל הקדשים כן? תלמוד לומר "רק קדשיך".

ודנה הגמרא: ולד דמאן, ולד של איזה קרבן נתמעט מהקרבה מ"רק"?

אי ולד דעולה, (23) הרי זה לא יתכן! כיון דעולה, זכר הוא, ולאו בר אולודי, ואין לו ולד. ואילו תמורת עולה, ודאי לא נתמעטה, והיא קרבה, כמו שאמרה הברייתא עצמה "כדרך שאתה נוהג בעולה, אתה נוהג בתמורה".

ואי ולד חטאת הבאה נקיבה או תמורה דחטאת, קשה, למה צריך מיעוט? הרי גמירי לה מהלכה למשה מסיני דלמיתה אזלי. (24)

דף יח.

אי תמורה דאשם, (25) קשה, הלא גמירי לה הלכה למשה מסיני דלרעייה אזלא, דקיימא לן, הלכה למשה מסיני, "כל שבחטאת מתה, באשם רועה". (26) ולמה הוצרך למעט אותן מ"רק"?

ואם כן, ולד ותמורה של איזה קרבן נתמעטו מהקרבה?

ומתרצינן: לעולם, בולד או תמורה של חטאת. ומה שהקשית הרי דבר זה מהלכה למשה מסיני ידעינן שהן מתות, אינה קושיא! כי, והילכתא גמירי לה, למיתה. ואילו קרא "רק קדשיך", בא למעוטי להקרבה, שלא יקריבו אותן.

ותמהה הגמרא על התירוץ הזה: והרי הא בהא (27) תליא! כלומר, כיון דלמיתה אזלא - ממילא לא קרבה! (28) וחוזרת הקושיא למה הוצרך "רק" למעטן מהקרבה, הלא הולכות למיתה, ופשוט שאינן קרבות?

ומתרצינן: אכן, ולד חטאת ותמורת חטאת לא הוצרך הכתוב למעט. אלא, הלכתא לחטאת, ואינן קריבות כיון שהולכות למיתה. ואילו קרא, למעוטי "תמורת" אשם, וללמדנו שאינה קרבה.

ומקשינן: הא, תמורת אשם, נמי, הילכתא גמירי לה! דהרי אמרי [אמרנו] "כל שבחטאת מתה - באשם רועה", ואחת מהן היא תמורת חטאת, וכיון שהיא רועה, ודאי שאינה קריבה, ולמה הוצרך למעטה מ"רק"? (29)

ומסקינן: אלא, מהלכה למשה מסיני ידעינן ולד חטאת ותמורת חטאת שאינן קרבות אלא מתות, וכן תמורת אשם שהיא רועה. (30) ואילו קרא מיבעי ליה, ללמדנו, דאי עבר ומקריב לשם אשם ולשם חטאת, (31) קאי ב"עשה", עבר על מצות עשה, והוא "לאו הבא מכלל עשה". (32)

וכך היא הדרשה: "ועשית עולותיך" - זה קרבן עולה. ו"דם זבחיך ישפך, והבשר תאכל" - זה שלמים. ובשני אלו נתרבו ולדותיהן ותמורותיהן, וחייב להביאן ולהקריבן. והמקריבן קיים מצות עשה. ובא המיעוט "רק" למעט שאר הקרבנות, והם חטאת ואשם, שהמקריב ולדותיהן ותמורותיהן עבר באיסור "עשה".

והגמרא ממשיכה לבאר את הברייתא.

רבי עקיבא אומר: אינו צריך. הרי הוא אומר "אשם הוא" - הוא קרב, ואין תמורתו קריבה.

ומקשינן: למה לי קרא למעט תמורת אשם? והא הילכתא גמירי לה שהיא רועה, וממילא אינה קריבה? (33) ומתרצינן: אין הכי נמי. ולא צריך קרא לומר שאין תמורתו קריבה. אלא, קרא למה לי? - מיבעי ליה לדרוש ממנו כדרב הונא.

דאמר רב הונא: אשם שנפסל להקרבה משום שנתכפרו בעליו באחר, או מחמת שאר דברים הפוסלים אותו, וניתק, וניתקו בעליו מעליו, והשליכו לרעיה, (34) עד שיפול בו מום, ושחטן בבית המקדש לפני שנפל בו מום, שלא לשם אשם, אלא סתם - כשר לעולה (35).

פירוש, (36) אף על פי שהלכה למשה מסיני שכל שבחטאת מתה באשם רועה, לא באה ההלכה אלא שינתקנו וימסרנו לרעיה. ואילו משניתקו לרעיה, הואיל ובין כך יפלו דמיו לעולה, שוב כשר אפילו הוא עצמו לעולה, כי היות שניתקו, אין עליו שם אשם.

ונדייק: ניתק - אין, כשר לעולה, ואילו לא ניתק - לא. ואף על פי שאין בו צורך לאשם שכבר נתכפר באשם באחר, ובין כך ובין כך סופו ליפול דמיו לעולה, מכל מקום, כיון שלא ניתקו - אינו כשר לעולה, ואם שחטו סתם הריהו פסול לגמרי.

מאי טעמא? משום שנאמר "הוא", ודרשינן, בהוויתו יהא, ועדיין אשם הוא, ואשם שאינו ראוי להקרבה הוא, הילכך פסול (37) הוא.

הרי נחלקו שתי ברייתות לשתי דרשות ללימוד על ולד שלמים שהוא קרב שלמים. האחת, מ"אם זכר אם נקבה", והשניה, מ"תשא ובאת". והגמרא דנה, מאיזה טעם לא דרש כל תנא את הדרשה האחרת.

ולהאי תנא, של הברייתא השניה, דקא יליף מהני קראי מ"תשא ובאת", קשה: תיפוק ליה (38), הרי יכול ללמדו מ"זכר ונקבה"?

ומתרצינן: המקרא ההוא - מיבעי ליה, הוצרך לדרוש ממנו דרשה אחרת, לולד בעלי מומין ולתמורת בעלי מומין של שלמים, וללמדנו שהן קרבים שלמים, כמבואר.

ומקשינן: ותיפוק ליה כולהו מהאי קרא, הרי אפשר ללמוד כל הדרשות גם לולד ותמורת שלמים שקרבין שלמים מ"זכר ונקבה", וגם לולדות ותמורות בעלי מומין מ"אם", כמו שאכן דרש התנא של הברייתא ההיא?

ומתרצינן: הדרשה מ"אם" - לא משמע ליה, ואינה מיותרת לדרשה, כי כן הוא לשון התורה. ואילו התנא השני סובר ש"אם" מיותרת לדרשה.

ועתה דנה הגמרא על התנא ההוא, הדורש מ"אם", למה אינו דורש מ"תשא ובאת".

ולהאי תנא, דנפקא ליה, הדורש שולד ותמורת שלמים קרבים שלמים, מ"זכר" ו"נקבה", (39) זה שאמרה התורה "תשא ובאת", מה עביד להו, לאיזה דרשה דורשה?

ומתרצינן: אינו דורשה לולדות ותמורות אלא לקדשים עצמן, שהזהירה התורה ל"שאת ולהביאן" מהר אפילו ממירעייהו, אפילו אם הן רועות במרעה, אם הגיע זמן העלייה לרגל, לא יאמר "איני טורח לחפשן באגם ולהוליכן, ואמתין ואביאן בפעם אחרת", אלא "תשא ובאת" תיכף בעלותך לרגל.

לישנא אחרינא: אפילו ממורגייהו [כלי דישה, נסר גדול מנוקב ויתידות קבועות בו ושמים אותו על התבואה, והבהמה דורכת עליו ודשה בו]. כלומר, אפילו אם הבהמה שאתה רוצה להקדישה (40) דשה את התבואה, אם הנך מוכן לעלות לרגל, אל תאמר "הואיל ודשה, אמתין עד אחר זמן", אלא "תשא ובאת" אל המקום אשר יבחר ה'.

מתניתין:

שנינו במשנה הקודמת שולד שלמים קרב שלמים. ובמשנתנו חולק רבי אליעזר וסובר שאינו קרב, אלא כונסו לכיפה, ומת. (41)

ואף על פי שמן התורה הוא קרב, ולא נמסרה הלכה למשה מסיני על הכנסה לכיפה אלא בחטאת, מכל מקום, גזרו עליו חכמים מיתה, ובגמרא יבואר הטעם.

רבי אליעזר אומר: ולד שלמים לא יקרב שלמים. וחכמים אומרים: יקרב.

אמר רבי שמעון: לא נחלקו חכמים ורבי אליעזר, על ולד ולד שלמים, ועל ולד ולד תמורה (42) שלא יקרבו. (43) ויבואר בגמרא.

על מה נחלקו? על הולד הראשון, שרבי (44) אליעזר אומר לא יקרב, וחכמים אומרים יקרב.

העיד רבי יהושע ורבי פפייס על ולד שלמים, שכן קבלו מרבותיהם, שיקרב שלמים, שלא כדברי רבי אליעזר.

אמר רבי פפייס: לא רק שכך קיבלתי מרבותי, (45) אלא, אני מעיד הלכה למעשה, שהיתה לנו פרה של זבחי שלמים, ואכלנוה בפסח, ואכלנו ולדה שלמים בחג.

גמרא:

הגמרא מבררת טעמו של רבי אליעזר. ומתחילה סברה הגמרא שמן התורה אינו קרב ומביאה על כך דרשה מקרא.

אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי אליעזר, שולד שלמים אינו קרב שלמים?

אמר קרא בפרשת שלמים [ויקרא ג] "ואם זבח שלמים קרבנו", ודרשינן: ואם [בצירי (46)] - ולא ולד.

אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי אמי: אלא מעתה, אם דרשינן כן, מה שאמרה התורה בפרשת תודה [שם ז] "אם על תודה יקריבנו", הכי נמי נדרוש ד"אם" [בצירי] ולא ולד?!

וכי תימא, ואם תאמר: הכי נמי! אכן, רבי אליעזר חולק גם על ולד תודה, וסובר שמן התורה לא יקרב!

לא יתכן לומר כן, כי והתניא, הרי שנינו בברייתא לגבי תודה: ולדה ותמורתה וחילופיה, כגון, אבדה התודה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות להקרבה, מנין שהן קרבות בתורת תודה? תלמוד לומר "אם על תודה", ודרשינן" "אם", מכל מקום, כל אופני התודה יקרבו.

ולא חלק רבי אליעזר לגבי תודה (47) על אף שגם בה כתוב "אם".

ומסקינן: אלא, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: היינו טעמא דרבי אליעזר, גזירה (48), אם ולדות שלמים תהיה להם תקנה ליקרב, חששו חכמים: שמא יבא להשהות את האם עד שתלד ויגדל מהם, מן הולדות, עדרים עדרים, ויבוא לעבור על איסור גיזה ועבודה (49).

על כן, תיקנו חכמים שיכניסם לכיפה וימנע מהם מים ומזון. ואילו בתודה לא גזרו, משום שאינה שכיחה כל כך כמו שלמים. (50)

שנינו במשנתנו: אמר רבי שמעון, לא נחלקו על ולד ולד שלמים ועל ולד ולד תמורה שלא יקרבו. על מה נחלקו? על הולד.

הגמרא מבארת דברי רבי שמעון. ויש לפרש דבריו בשני דרכים, כמו שיבואר.

איבעיא להו, הסתפקו בבית המדרש: היכי תני, איך שנה רבי שמעון?

האם רצונו לומר, לא נחלקו בולד ולד שלא יקרבו, אלא, אף רבי אליעזר מודה לחכמים, שכן יקרבו, משום דאישתכון (51) להון דרי, כבר נשכח הדבר בולד ולד שלמים שאם אמותיהן היתה שלמים, ולכן אין טעם לגזור שמא יראו אחרים שמקריבין אותן לשלמים וילמדו ממנו לגדל עדרים עדרים לצורך ולדות:

או דילמא כך מתפרשים דברי רבי שמעון: לא נחלקו חכמים על רבי אליעזר בולד ולד שיקרבו, אלא, מודים הם לרבי אליעזר שלא יקרבו, כיון שמגדל מהם דור שני, וניכרים מעשיו שמשהה אותה כדי לגדל ממנה עדרים עדרים. ולפי דרך זו, מה שאמר "שלא יקרבו", הם מסקנת דבריו, כלומר, ודאי שלא יקרבו.

ופשטינן: אמר רבה: מסתברא, כצד הראשון, שלא נחלקו שלא יקרבו אלא כן יקרבו. מאי טעמא? עד כאן לא פליג רבי אליעזר עלייהו (52) דרבנן אלא בולד, אבל ולד ולד אקראי [מקרה] בעלמא הוא, ולא מצוי להשהותו כל כך. וממילא (53) ישתכח הדבר, ולא גזרו חכמים, כמבואר.

ורבי יהושע בן לוי אמר: כצד שני, לא נחלקו שיקרבו - אלא לא יקרבו. מאי טעמא? עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בולד, אבל ולד ולד - מתוך מעשיו (54) שהשהה אותה עד דור שני, ניכרת מחשבתו דלגדל ולדות קא בעי לה. (55) הלכך, ולד ולד אינם קרבים אפילו לדעת חכמים, ויכניסן לכיפה למות שמא יבוא לעבור על איסור גיזה ועבודה, כמבואר.

דף יח:

תני רבי חייא [ספרים אחרים: רב חנניא], שנה ברייתא, לסיועי לרבי יהושע בו לוי.

אמרה תורה בפרשת שלמים [ויקרא ג] "אם כשב הוא מקריב". ודרשינן, מה שנאמר "אם כשב", (56) שמשמעותו "ולד", (57) ללמדנו: ולד ראשון קרב, ולד שני אינו קרב, כמו שיבואר. ומה שנאמר "הוא מקריב" בא ללמדנו: הוא קרב ואין ולד כל הקדשים קרב, כמו שיבואר.

והרישא של הברייתא אינה אלא אסמכתא בעלמא, שהרי הסקנו שאפילו לרבי אליעזר אינו אלא גזירה דרבנן. ועתה, מי הוא הסובר, לדעת הכל, שולד ראשון של שלמים קרב? ודאי חכמים הם, ולא רבי אליעזר. ובכל זאת הם סוברים שולד שני אינו קרב. ומוכח כדברי רבי יהושע בן לוי.

שנינו בסיפא של הברייתא: הוא קרב ואין ולד כל הקדשים קרב.

ודנה הגמרא: ולד דמאי, של איזה קרבן, ממעטת הברייתא שאינו קרב?

אי דעולה ואשם - פשיטא! זכרים הם, ולא בני ולד הם, שאינם מולידים?

אי דחטאת - גם כן לא צריך למעט, שהרי הילכתא גמירי לה דלמיתה אזלא, ופשיטא שאינו קרב? ומתרצינן: אמר רבינא: לאיתויי [כלומר: להביאו לידי שהתורה ממעטתו] ולד המעושרת, של מעשר בהמה, שאם יצאה נקבה עשירית, ונתקדשה בקדושת מעשר בהמה, וילדה - אותו הולד אינו קרב, אלא ימתין לו עד שיפול מום, ויאכלוהו בעליו כדין מעשר הנאכל במומו לבעלים [ויבואר לקמן כא א במשנה]. ועליו כיוונה הברייתא באמרה "ואין ולד כל הקדשים קרב".

ותמהינן: ולד המעושרת, למה לי קרא!? הלא "העברה" "העברה" (58) מבכור קא גמר לה, כמבואר [לעיל ה ב], שמעשר בהמה ובכור נלמדים זה מזה מגזירה שוה. ולגבי בכור - לא קרב ולדו, שהרי זכר הוא ואיו לו ולד, ולמה צריך קרא "הוא" למעט ולד מעשר בהמה?

ומסקינן: איצטריך ללמדו מקרא, דאי משום הלימוד מבכור, סלקא דעתך אמינא, שולד מעשר כן קרב, כיון שלגבי דין זה אין להשוותו לבכור, מפני ש"אין דנין אפשר משאי אפשר". שהרי אי אפשר שיהיה ולד לבכור, כיון שאינו אלא זכר, ולכן לא יתכן ללמוד ממנו מעשר ש"אפשר" לו להיות ולד מעשר. הלכך קמשמע לן, מיעוט מיוחד על ולד מעשר, ללמדנו שאינו קרב.

שנינו במשנתנו: העיד רבי יהושע ורבי פפייס על ולד שלמים שהוא קרב שלמים, אמר רבי פפייס: אני מעיד שהיתה לנו פרה של זבחי שלמים, ואכלנוה בפסח, ואכלנו ולדה שלמים בחג.

וסוברת הגמרא ש"חג" האמור במשנה הוא חג הסוכות, הנקרא סתם "חג" בלשון המשנה. הלכך, מקשינן: למה לא הקריבוהו בעצרת, והיינו חג השבועות, הלא לדעת רבא מצות עשה להביא כל הנדרים ברגל הראשון אחרי הקדשתו, שנאמר [דברים יב] "ובאת שמה, והבאתם שמה" (59).

ולרבא, דאמר [ראש השנה ו א]: קדשים, כיון שעבר עליהם רגל אחד - כל יום ויום עובר עליהם בעשה, (60) קשה: הרי מעצרת בעי מיכליה! (61) היה צריך להביאו ולאוכלו בחג השבועות, שהרי ודאי לא עבר על מצות עשה!

ובשלמא (62) מה שלא הקריבו בפסח עצמו, יתכן, מפני שלא מלאו לולד שמונה ימים עד אחרי חג הפסח, והוי "מחוסר זמן". אבל בחג השבועות, למה לא הקריבו? וקשה מעדות זו על רבא? ומתרצינן: אמר רבי זביד משמיה דרבא: לא הביאו בעצרת משום שלא היה ראוי להקרבה, כגון, שהיה הולד (63) חולה בעצרת, וחולה פסול להקרבה, כמבואר לקמן [כח ב], ובסוכות היה ראוי, שנתרפא ממחלתו.

רב אשי אמר: מאי "חג" נמי דקתני, באיזה חג הקריבוהו לפי עדותו של רבי פפייס? חג שבועות, הסמוך לפסח. (64)

ומבארת הגמרא: ואידך, ואילו רב זביד לא רצה לפרש כן, כי כל היכי דקתני "פסח" תני "עצרת", שדרך התנא במשנה לקרוא לחג השבועות "עצרת" בכל מקום שהוא מוזכר ביחד עם "פסח" [לאפוקי במקום שהוא מוזכר עם "חג" המצות - אז נקרא "חג"]. וכיון שבמשנתנו הוא מוזכר עם "פסח", היה לו לתנא לקרותו "עצרת", וכשקראו "חג", בודאי כוונתו לחג הסוכות.

ומקשינן: אי הכי, שלא הביאוהו בעצרת משום שהיה חולה כדברי רב זביד, או שהביאוהו בעצרת כדברי רב אשי, מאי אסהדותיה, מהי עדותו של רבי פפייס. ובשלמא אם הביאוהו בחג הסוכות ולא היה חולה, בא רבי פפייס לאשמועינן חידוש שאינו עובר בעשה ברגל הראשון, לאפוקי מדעת רבא. אבל אם לא בא לחדש שאינו עובר ב"עשה" ברגל הראשון, מהי עדותו (65)?

ומתרצינן: לעולם הקריבוהו בחג הסוכות משום שהיה חולה או בעצרת, וכדברי רבא, ועיקר חידושו הוא: לאופקי מדברי רבי אליעזר דאמר: ולד שלמים לא יקרב שלמים, ועל כך קמסהיד הוא, העיד רבי פפייס דקרב.

מתניתין:

במשנתנו מבואר דין ולד תודה ותמורתה.

ולד תודה ותמורתה, ולדה (66) ולד ולדה עד סוף כל העולם (67) - הרי אלו כתודה, וקריבין כדין תודה, ונאכלין ליום ולילה כמוה, ובלבד שאין טעונין לחם, לחמי התודה. והטעם יבואר בגמרא.

גמרא:

ודנה הגמרא: מנא הני מילי, מנין שולד ותמורת תודה אינן טעונין לחמי תודה?

דתנו רבנן: אמרה התורה בפרשת תודה [ויקרא ז] "אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות... " מהו אומר "אם על תודה יקריבנו", הרי כבר נאמר "והקריב על זבח התודה" (68)?

ודרשינן: מנין למפריש (69) תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות להקרבה - מנין שאיזו שירצה יקריב ולחמה עמה? תלמוד לומר תודה יקריב [כלומר: אפילו אם לא היה כתוב "יקריבנו" אלא "יקריב"] משמע (70) כל תודה שירצה, והרי שתיהן הוקדשו לקרבן תודה. ותודה נדבה היא.

וממשיכה הברייתא: יכול תהא שניה (71) טעונה לחם? תלמוד לומר "יקריבנו" [בוי"ו נו"ן הכינוי], ודרשינן: אחת, מביא עמה לחם, ולא שתים [גירסת הגמרא שם: אחר שריבה הכתוב, להקרבה - מיעט, שאינה טעונה לחם].

עתה דורשת הברייתא לרבות שתיהן להקרבה, כלומר, שחייב להקריב שתיהן.

מנין לרבות ולדות תמורות וחליפות, כגון: אבדה התודה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה, ושתיהן עומדות לפניו? תלמוד לומר "אם על תודה", ומ"אם" מרבינן את שתיהן להקרבה.

יכול יהו כולן (72) טעונות לחם? תלמוד לומר "על זבח התודה", ודרשינן: תודה טעונה לחם ולא ולדה ותמורתה וחליפתה טעונה לחם, כלומר (73): אם כבר הקריבו אחת - אין השניה טעונה לחם.

מתניתין:

תמורת עולה, כגון, המיר זכר בעולה, ולד תמורתה (74), כגון, המיר נקבה בעולה (75) וילדה התמורה זכר, ולדה ולד ולדה (76) של התמורה, עד סוף כל העולם (77) - הרי אלו כעולה וטעונין הפשט וניתוח וכליל לאשים, כעולה לכל דיניה (78).

המפריש נקבה לעולה, ועולה אינה כי אם זכר (79), וילדה זכר - אותו הולד לא יקרב לעולה, אלא ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה. רבי אלעזר אומר: הוא עצמו יקרב עולה, ויבואר בגמרא.

הגמרא דנה אם חולקים חכמים [התנא קמא] על רבי אלעזר גם ברישא בולד תמורת עולה. ולכאורה אין הבדל בין הרישא לסיפא, כי גם ברישא הוי הולד - ולד של נקבה שאינה ראויה לעולה, ומן הסברא אין לחלק ביניהם. ואילו מפשטות משמעות המשנה משמע שברישא מודים חכמים שהוא עצמו יקרב.

גמרא:

מאי שנא רישא, בולד תמורת עולה, דלא פליגי רבנן (80), ומאי שנא סיפא דפליגי?

אמר רבה בר בר חנה: אכן! גם הרישא שנאמר בה שולד תמורה הוא עצמו יקרב לעולה במחלוקת שנויה, ודברי רבי אלעזר הם, וחכמים חולקים וסוברים שירעה עד שיסתאב, ואין טעם לחלק בין ברישא לסיפא.

ורבא אמר: אפילו תימא, אפשר לומר שהרישא נשנית גם לדעת רבנן, ויש לחלק בין ולד תמורת עולה לבין המפריש נקבה וילדה:

עד כאן לא פליגי רבנן (81) עליה דרבי אלעזר - אלא גבי מפריש נקבה לעולה, דאימיה לא קריבה ותרעה עד שתסתאב, הלכך גם הולד לא קרב וירעה עד שיסתאב, אבל גבי תמורה דאימיה נמי קריבה, כלומר: הקדש ראשון שהתמורות והולדות באין מכחו (82) זכר הוא, והוא עצמו קרב, הלכך אפילו רבנן מודו שהולד עצמו יקרב (83).

ומקשינן: ומי אמר רבי אלעזר "הוא עצמו יקרב עולה" (84) -

ורמינהו, דבר זה נסתר ממשנה הבאה: תמורת אשם, ולד תמורות (85), ולדן ולד ולדן עד סוף כל העולם - ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה (86), לשופרות [כעין קופות] שהיו בבית המקדש המיועדים לשם כך, שמדמים הניתנים בהם מקריבים עולות נדבות ציבור, והלכה למשה מסיני הוא "כל שבחטאת מתה - באשם רועה". ותמורת חטאת הרי מתה. אלו הם דברי חכמים.

רבי אליעזר (87) אומר: ימותו. כדין תמורת חטאת וולד חטאת, משום שסובר שדין אשם כדין חטאת לכל דבריו (88).

רבי אלעזר (89) אמר: יביא בדמיהן עולה בעל התמורה והולד עצמו, ולא יפלו דמיהן לשופרות לנדבת ציבור, משום שסובר (90) שמותרות אשם הולכים לנדבת יחיד. [ושם יבואר ההבדל בין עולת ציבור לעולת יחיד].

ומדוייקים דבריו: "בדמים" - אין, אכן, ימכרם ויקנה מהם עולה, ואילו הוא עצמו, ולד התמורה - לא יקרב לעולה -

מוכח, שרבי אלעזר סובר, שהואיל ואמו אינה ראויה להיקרב עולה (91), מאחר שאין נקבה קריבה עולה - גם הולד לא קרב עולה. ועוד, אפילו בלי הטעם שאמו נקבה היא ואינה ראויה לעולה, בכל אופן איננה ראויה להקרבה כיון שהיא תמורת אשם ההולכת לרעייה - הילכך, גם ולדה אינו קרב -

אם כן, קשה: למה סובר שולד עולת נקבה קרב הוא עצמו לעולה, הרי אמו אינה ראויה לעולה?

ומתרצינן: אמר רב חסדא: אין הכי נמי. רבי אלעזר, לשיטתו, סובר גם בולד תמורת אשם שהוא עצמו יקרב עולה כשם שהוא סובר במפריש נקבה לעולה, אלא, שרבי אלעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו, מתווכח שם עם החכמים הסוברים שמותרות אשם הולכים לנדבת ציבור. וכך הם דבריו: לדידי סבירא לי, אני לשיטתי סובר, דאפילו ולד תמורת אשם נמי קרבה עולה, אף על פי שאמו אינה ראויה, אבל לדידכו, לשיטתכם שאתם חולקים עלי, דאמריתו ואתם סוברים "לא יקרבו" (92) הולדות עצמן לעולה אלא דמיהן יפלו לעולה - אודו לי מיהת, לפחות הסכימו אתי, דמותרות אשם, לנדבת יחיד אזלי ולא לנדבת ציבור.

ועל טענתו זו, אמרי ליה חכמים: מותרות אשם, לנדבת ציבור אזלי.

רבא אמר: האמת (93) שרבי אלעזר סובר שולד תמורת אשם אינו קרב הוא עצמו, וימכר ויפלו דמיו לעולת יחיד. ובכל זאת אין דין זה סותר למה שסובר שהמפריש נקבה לעולה וילדה יקרב הוא עצמו לעולה, כיון שיש חילוק בין הנידונים:

עד כאן לא קאמר רבי אלעזר "הוא עצמו יקרב עולה" אלא במפריש נקבה לעולה, דעל כל פנים - איכא "שם עולה" על אמו. שהרי הקדישה לשם עולה, ואף על פי שהיא נקבה ואינה ראויה לעולה, מכל מקום, הרי מצינו "שם עולה" על נקבה בעולת העוף [כמבואר לעיל יז ב דאין תמות וזכרות בעופות] הלכך, אין דחויה דחוי כל כך גדול וירדה לה קדושת הגוף (94).

ועוד, שהרי עומדת למכירה וכשתמכר יפלו דמיה לעולה, נמצא שיש עליה "שם עולה" (95).

דף יט.

אבל ולד (96) תמורת אשם, דליכא "שם עולה" על אמו.

ועוד, הרי הקדש הראשון שמכחו באה התמורה וגם ולדה, לאשם הופרש ולאשם מקריבו, ואינו עומד לעולה לא הוא ולא דמיו, ולא מצינו תמורת אשם קריבה בתורת עולה, הלכך, מלכתחילה לא ירדה לה להתמורה קדושת הגוף להקרבה אלא קדושת דמים למכירה בלבד.

תוכן העניינים

חברותא על תמורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה